"אז מהרצפה בונות לעצמן המילים סולם"
איכויותיה המרפאות של הביבליותרפיה בתוך מלחמת חרבות ברזל
אפרת ביגמן
כל תיאורי המקרה מופיעים באישור המטופלות
ב-07.10.23 בשעה 06:29 קרס המרחב הפוטנציאלי. הרוחק האסתטי, הנדרש עבור כל יצירה בכדי לחוות את האפשרות שהתרחשותה האומנותית אמיתית, ובו זמנית איננה מתרחשת בתוך המציאות כרגע - קרס באחת.
אחת העדויות שנותרו לחוויה הזו נמצאות בנאום המכונן של אנג'לה בוכדל, הרבַּה הבכירה של בית הכנסת הרפורמי המרכזי במנהטן, שנשאה נאום כחמישה ימים לאחר שמחת תורה ופתחה את דבריה כך:
"אין מילים / אין מילים / זה היה הפזמון ששמעתי שוב ושוב ממשפחה וחברים ישראלים, כאשר יצרתי איתם קשר בימים שאחרי מה שהתברר לנו בדיעבד, היה טבח היהודים הגדול והאכזרי ביותר מאז השואה. / אין מילים."
המאמר שלפניכם יסקור את משמעותה, נחיצותה וכוחה המרפא של הביבליותרפיה דווקא בתוך מגוון מרחבי טראומה של "אין מילים". הדברים ישולבו בדוגמאות מתוך טיפולים פרטניים וקבוצתיים שנערכו בשנתיים האחרונות בצילה של מלחמת חרבות ברזל.
הביבליותרפיה היא גישה טיפולית המתבססת על סגולות הריפוי הקיימות בספרות לצד שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה. בתהליך הטיפול הביבליותרפי, נוסף למפגש הטיפולי בין המטופל והמטפל, גם “קול שלישי” והוא הטקסט, המאפשר רוחק אסתטי במגע עם החומרים שעולים בחדר. ניתן להגיב לטקסט, להשליך עליו, להתבטא דרכו ולפתח אליו יחסי העברה, בנוסף ומעבר ליחסים עם הדמות המטפלת. כמו כן, באמצעות הטקסט מתאפשר לשוב חזרה פנימה באופנים מגוונים ולפגוש מחדש את חומרי העצמי, ואף ליצור טקסטים נוספים שימשיכו את הגילוי הנפשי וייתנו מבע לשפה הייחודית מתוך משאלה לתקשרה כלפי חוץ (צורן, 2000, כהן, 1990, ברמן, 1987, אמיר, 2008, 2013, בן ששון, 2021).
עם פריצת המלחמה, קריסתה של השפה ושל המרחב המשחקי הפכה לכאורה במבט ראשון את הביבליותרפיה לבלתי אפשרית. הלא כיצד ניגש לספרות כשאין מילים שיתארו את החוויה של העצמי? איך אפשר לכתוב את הטראומה בהעדר מילים הולמות לבטאה, כשהחוויה מציאותית כל כך אך בלתי ניתנת לתפיסה?
חברה יקרה ומטפלת בכירה בביבליותרפיה, שיתפה אותי בימים הראשונים למלחמה בחוויה שלה: היא סיפרה לי שהיא מחפשת מכל עבר מילים שיסייעו לה לפענח את תחושותיה ואת המתרחש סביבה. יש הצפה של הסברים, תיאוריות ומילים – אך ברגע שהיא פוגשת בהן, הן הופכות לא רלוונטיות ואף בלתי נסבלות עבורה. הן אפילו מכאיבות בחוסר התאמתן, במצב בו כל מילה טעונה דיוק מרבי.
כמטפלת בביבליותרפיה המתמחה בליווי תהליכי שכול, טראומה, אובדן, ובמהלך המלחמה גם אובדן עמום, נכנסתי לחדר הטיפולים שם המתינו מטופלים רבים, כל אחד מהם והכאב האישי שלו שמתחבר לכאב הלאומי. באותו מצב בלתי נסבל, במקום שאין בו מילים, חזרתי אל המרחב הטיפולי המוכר לי – שפת הביבליותרפיה - ובכל פעם מחדש גיליתי את כוחה המרפא להצמיח מעקה מילים עדין, היישר מלב התהום וזוועת האימה.
"מי שלא מאמין - מפחד": התרסקות האמון הבסיסי ושיבה אל שאלות היסוד
חודשים אחדים לאחר תחילת המלחמה קיבלתי פנייה לטיפול ממרכז חוסן אשכול, מרכז שאיגד את מתן הטיפול לתושבי עוטף עזה, שהיו מפוזרים ברחבי הארץ ובכמה מוקדים מסוימים. כך פגשתי את נגה (שם בדוי), תושבת אחד הקיבוצים בעוטף, שעד למלחמה חשה שחייה נמצאים במסלול מבטיח – היא ובן זוגה הקימו משפחה צעירה ומצאו את ביתם, והתכוננו לחניית קבע ולהצמחת המשפחה. נגה הייתה אשת קריירה משגשגת בעבודה מבטיחה, והיא הצליחה לשלב בכל אלה גם מעגל חברתי הדוק וטוב.
כל מה שנגה ידעה על העולם ועל יחסיה עמו התערער עד ליסוד ב-07.10. אנשים רבים שהכירה מקרוב נחטפו או נרצחו ובאחת הפגישות הראשונות שלנו נגה העלתה את חווית האמון שהופר. בעקבות האירועים היא חשה שאיבדה את היכולת לסמוך עוד אנשים אחרים, באופן טוטאלי. עד לא מזמן האמינה בעולם ובטוב שבו, אבל הוא אכזב אותה באופן קשה.
הטראומה מחזירה אותנו, יהיו ההישגים ההתפתחותיים שלנו אשר יהיו, היישר אל שאלת היסוד ביחסנו עם העולם – האם ניתן לתת אמון בסיסי במרחב בו אני נמצאת? האם אני שמורה ומוגנת במקום בו אני שוהה? האם יהיו רגישים וקשובים לצרכיי? שאלה זו התעוררה במלוא עוזה ולא אפשרה מנוח. נגה תיארה בפגישותינו קושי ניכר להירדם. היא נטתה להישאר ערה עד לשעות הקטנות של הלילה ובסופו של דבר הגיעה לשינה חטופה באפיסת כוחות.. דיברתי עמה על הקושי להתמסר לשינה, כמצב של פגיעות ושחרור שליטה, כשסוגיית האמון עדיין כה כאובה ומדממת. באותו רגע, הרגשתי שאור קטן של הבנה נדלק בעיניה של נגה.
השמעתי לנגה את השיר "מאמינים" של איה כורם, שיר המופיע באלבום 2023 (אלבום שהופק ב-2016 מתוך אקלים של משבר אמון עמוק בינה לבין חברת התקליטים בה הייתה חתומה עד לשנת 2023). השיר נפתח במקהלת עדי, מקהלה גברית ששרה את פיסות האמון המוכרות מן העבר – "מאמינים לגנרל, לרמטכ"ל, חברת חשמל... חברי הכנסת, לשרים" וכן הלאה, כשהחלק החותם של חלק זה של השיר הוא – "מי שלא מאמין מפחד!". חלקו האחרון של השיר מושר דווקא בקול נשי יחיד, של הזמרת דנה עדיני, ובו האמונה היא ביעדים הפוכים, הפונים מן החוץ פנימה – "באור קטן בבוקר, בגוף שמתמסר לחום, במי שלא עזב אותי, במי שלידי היום, בכל מי שתמים, בכל מה שלא רקוב, ובמי שמפחד ובכל מי שעצוב, בלב שגואה, במי שכן רואה – אני מאמינה בעצמי".
באותו מפגש הענקתי לנגה מחברת, שליוותה גם בהמשך את מסענו הטיפולי, והזמנתי אותה לכתוב במה היא כן מאמינה כעת, נגה כתבה כך:
"בטוב הלב של אנשים, חלקם כמובן. / באהבה של המשפחה שלי והחברות שלי. / באהבה והשמחה של הילדים שלי / בבן הזוג שלי כמשענת שלי, וגם אמא שלי. / מאמינה באנרגיות שלי שמשדרות החוצה ומשפיעות על הסביבה."
התבוננו יחד ברשימה של נגה. הרשימה נראתה לי אמיתית: היא לא ביטלה את משבר האמון העמוק והקשה שבו פתחה את הפגישה, אך היא השמיעה קול רך נוסף לצדו. היה זה רגע עדין של "גם וגם" שאינו מנסה להצדיק או לשוב לאחור, אך אולי-אולי ניתן להירדם בתוכו ולהיטען בכוחות מחודשים, הנדרשים כל-כך למסע ההחלמה. במונחיה של ג'ודית לואיס הרמן (לואיס הרמן, 1992), המשימה המרכזית של השלב הראשון מהחלמה מטראומה היא יצירת ביטחון, מאחר ו"הטראומה גוזלת מן הקרבן את הכוח והשליטה". השבת הביטחון מתחילה בראש ובראשונה בשליטה על הגוף, ובהדרגה התנועה הזו מתרחבת גם החוצה, אל הסביבה והמעטפת. ידעתי שככל שנגה תחוש שיש לה אפשרות לבחור במי לתת אמון והיכן היא יכולה לחוש בטוחה, יתאפשר לה אט, אט להשיב את עצמה אל עצמה. תנועת הכתיבה של נגה הניחה בתחילה את הדמויות הקרובות הבטוחות – משפחה וחברות - אך במשפט האחרון שכתבה היא שבה עוד צעד אל עצמה, בהתבוננות בכוחה שלה להשפיע החוצה וליצור זיקות שיהוו מעגלים מיטיבים ומחוללי שינוי.
הביבליותרפיה כמרחב עדות והחזרת העצמי
זמן-מה לאחר יום הטבח, עם התגלות ממדי האסון וחטיפתם של 251 אזרחים וחיילים, ישראלים ותושבים זרים ע"י חמאס וארגוני הטרור, החלה פעילות מחאה נמרצת להשבתם המיידית של החטופים והחטופות ארצה. הייתה זו פעילות ענפה שהתרחשה בכל רחבי הארץ על-ידי פעילים שביקשו לבטא בזעקה את כאב הציבור, אך לעיתים קרובות נותרו ללא מענה עבור עצמם. עם התמשכות המלחמה ועיכובים שונים בהשבת החטופים, הובן יותר ויותר מחיר השחיקה האישית והיבטי הטראומה המשנית שנושאים פעילות ופעילים רבים. על רקע מצב זה הוחלט על התערבות קבוצתית כחלק מפרויקט “זרעי חוסן”, הפועל במסגרת מרכז אלה, ומושתת על עקרונות הטיפול בטראומה הנובעת מאובדן עמום (Boss, 2006). מודל העבודה נבנה בהשראת עבודותיהן של פאולין בוס ושרה ווילנד, ומתמקד ביצירת מענים קבוצתיים רגישים למצבים של חוסר ודאות, פיצול פנימי ועומס רגשי מתמשך.
זכיתי להנחות את המפגשים הקבוצתיים הללו לצד הפסיכולוגית הקלינית הבכירה, רותם שמי, ובליוויה והדרכתה של גלית יצחקי דרייזין, מנהלת המרכז הישראלי לאובדן עמום. מטרת הקבוצה הייתה ליצור מרחב להשבת חלקי העצמי, שנסחפו אל תוך העשייה למען הכלל, ודלדלו באופן מדאיג את חוסנם של הפעילים ואת חוסן מעגלי ההשתייכות שלהם: בני זוג, ילדים, הורים, חברים, עבודה וכן הלאה.
המפגשים הקבוצתיים נערכו בזום אחת לשבוע בהרשמה מראש, כקבוצת רכבת, והציעו מענה קבוצתי-טיפולי רגיש, מחזיק ומשיב נפש. במהלך המפגש עם פעילי מטה החטופים עלה הצורך בשפה רגשית שתאפשר חיבור מחודש אל העצמי גם בנסיבות החיים שחוו: חוויה של עצמיות גם במרחב אינטנסיבי שתבע ניתוק רגשי ממושך על רקע מטרת השבת החטופים.
החזרה לחיבור רגשי נחוותה כמאיימת לא פעם עבור המשתתפים, תחושת האיום התגברה במיוחד בתקופה בה עקב המתקפה האיראנית לא התאפשר לקיים כלל הפגנות, ובעצם נדרש מן הפעילים לשוב בכוח הביתה. כך תיאר זאת אחד המשתתפים בקבוצה:
“ב־07/10 בני משפחתי נחטפו לעזה ובצורך לבחור בין FIGHT -FLIGHT בחרתי להילחם ועברתי למוד של לחימה ועשייה למען החטופים, ופתאום הפסקת העשייה בבת אחת משאירה אותי בחוויית ריקנות.”
בחרנו להשתמש בשפת הביבליותרפיה כדרך להתחבר פנימה. בכל מפגש הונח בלב המפגש טקסט, לרוב שיר קצר. השיר הובא למשתתפים באמצעות הצ’ט וממנו הוזמנו לכתיבה. בזמן הכתיבה ניתנה הלגיטימציה לעשות כל שנדרש לטובת פרטיות ומפגש אותנטי – כיבוי מצלמה ומיקרופון ויצירת מרחב מאפשר ומיטיב. לאחר סיום הכתיבה שבנו לסבב שיתוף קבוצתי.
כך, למשל, באחד המפגשים הובא הטקסט של שלומית כהן ־ אסיף, “בתוך הלב”, ומתוך השיר הושמטו מילים אחדות, אותן הוזמנו המשתתפים להשלים. טכניקה זו מאפשרת גם למשתתפים שאינם רואים את עצמם ככותבים מיומנים לגשת אל הטקסט ו”לשחק” איתו. בכך הם מגלים שיש להם חירות, במובן הוויניקוטיאני, להתערב בתוך הטקסט, בתוך מרחב שאין בו נכון ולא נכון, ספרות גבוהה או נמוכה: זו פשוט הזמנה להד. כך למשל שיחקה עם השיר אחת המשתתפות:
בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּייֵשׁ עוֹד פחדבִּפְנִים עוֹד לֵבוְעוֹד לֵב.בַּלֵּב הֲכִי קָטָןיֵשׁ נקודהמִישֶׁהוּ ליטף בהוְהִיא נרגעה
התכתבותה של המשתתפת עם השיר אפשרה הנכחה של הפחד שנמצא במרכז החיים, ואולי – כדרכו של פחד, מצמצם לעיתים את חוויית החיות. בו בזמן, הכתיבה הזאת על הפחד ודרך הפחד אפשרה גם לנוע פנימה משם, ולמצוא בלב הכי קטן והכי פנימי יד מושטת, מלטפת ומרגיעה. אולי אותו ליטוף הנו חיבור אל הכוחות הפנימיים, שמתעוררים יחד עם כוחות היצירה ומאפשרים לרפא ולהיטיב עם הנפש הסוערת. במובן זה, בשפתו של אוגדן (2016) המרחב הביבליותרפי אפשר למשתתפי הקבוצה רגעים של השבה עצמית של חלקים אבודים של העצמי שמההם התנתקו, גם כדי להימנע מן הכאב והסבל וגם על רקע העשייה הציבורית ששקעו בה. לא אחת רגעי ההשבה היו, אם כן, רגעים צרובי כאב, אך הם גם היוו ביטוי לנחישות שלא לאפשר עוד מרחק גדול שכזה מליבת החיים. אחת האימהות באחד המפגשים תארה זאת כך – "בתי המתבגרת אומרת לי: אני רוצה שתשאלי איך עבר עליי היום בבית הספר ולא רק מה עובר על החטופים כעת בעזה".
לעיתים הבחירה בטקסט שהובא לקבוצה נבעה מתוך רצון לשקף את התֵמה הקבוצתית המרכזית שעלתה במפגש. בפעם אחרת, בה העלו המשתתפים תסכול בשל חוסר העשייה שהפך עבורם לשגרה ולעוגן, הובא השיר של דליה רביקוביץ “החלון”. המפגש עם טקסט שמתמקם בעמדה קרובה ־ רחוקה לתֵמה הקבוצתית, אפשר לחוש הבנה עמוקה לא פעם וכן לקבל פרשנות מחודשת למצב המוכר. המפגש עם החלון של דליה רביקוביץ, למשל, הביע אפשרות לראות בחוסר עשייה סוג עשייה תת ־ קרקעית שאינה נראית על פני השטח, אך אין לבטלה כלל וכלל.
הנוכחות הביבליותרפית במפגשים הקבוצתיים הייתה משמעותית גם בשביל לאפשר עדות עצמית של המשתתפים לגבי מה שעובר עליהם כעת. דנה אמיר כתבה אודות חשיבותה של פונקציית העד בספרה “תהום שפה” (2013):
“היכולת להתבונן בעצמנו ובו בזמן ‘להיות עצמנו’ קשורה קשר הדוק בפונקציית העד, אך אינה זהה לה. פונקציית העד איננה קשורה רק ביכולתו של הפרט להתבונן בעצמו – אלא גם ביכולתו להעיד על מה שנראה, כלומר לתת תוקף בר קיימא לחוויה הסובייקטיבית שלו.”
במובן זה, הנכחת הטקסט שמהדהד את חוויות המשתתפים, תוך שילובו במרחב מבע אישי ויצירה של המשתתפים עצמם, אפשרה הדהוד: תחילה עדות מן החוץ, ובהמשך יצירת עדות עצמית בזמן אמת. לצד האפשרות של כל משתתף להיות עד לעצמו דרך הכתיבה, המשתתפים היו עדים זה לזה, מצאו את עצמם פעמים רבות מזדהים עמוקות עם חוויות שמשתתפים אחרים מביעים במילים, ובכך קיבלו בעצמם מילים להשבת פיסות עצמי אבודות אליהם. ככלל, העדות בקבוצה כללה לעיתים סיפורי אובדן ואבל פרטיים שנדחקו באחת בשל סבל שסומן כגדול יותר או דחוף יותר. בתוך המרחב הקבוצתי הייתה הזמנה להעניק שם, הכרה וסיפור לאשר נלקח לבלי שוב.
מחקרה של בן-ששון (2021) מתאר, בין השאר, מפגשים חד פעמיים בהם הוזמנה אוכלוסיית זקנים, שורדי שואה ברובם, להגיב לסיפור המקראי של אשת לוט,תוך בחינה של יחסי ההעברה המגוונים שנוצרו בין הקוראים לבין הטקסט. בן ששון הציגה את כוחו של המפגש החד פעמי בשחרור הגנות; היעדר המחויבות לתהליך ארוך טווח הגבירה את איכות ההעברות של המשתתפים לטקסט. גם במפגשים הקבוצתיים שקיימתי במטה החטופים נמצאו יחסי ההעברה של המשתתפים לטקסט. יחסי העברה אלו התבטאו פעמים בהשלכה על הטקסט, בהזדהות אישית עמו או בשימוש אחר בו. אמנם במפגשים עם מטה החטופים היו משתתפים אחדים שבחרו לשוב לקבוצה מספר פעמים, אך רבים מהם הגיעו למפגש בודד, במהלכו אפשרו לעצמם לא פעם לומר בקול לראשונה תכנים שהפכו "אסורים" מתוקף המחויבות הציבורית. כך למשל כתבה אחת המשתתפות בעקבות שירה של ענבר וייס, “אני קמה”:
“על הבוקר כשאני מתעוררת – מיד מרתון של שיחות וואסטפים, הייתי רוצה ללכת לנשום אוויר בפארק שמתחת לביתה בלי הטלפון הנייד.”
אותה משתתפת הייתה פעילה מרכזית חשובה במטה, ולא הרגישה שיש לה בכלל לגיטימציה להביע משאלה לזמן פרטי, מעין פסק זמן מעשייה ציבורית שיהיה ממוקד רק בה. בתוך המסע הקצרצר של הפגישה הייתה לה הזדמנות לאפשר לעצמה מרחב חלימה בו יכלה להכיר בצרכיה הלגיטימיים, גם אם הדרך להגשמתם עדיין רחוקה. תהליכי ההעברה לטקסט התחוללו כאן כדרך להשבת העצמי, כשהטקסט עצמו היווה עוגן פנימי יציב, שאפשר גם את המבט הרפלקטיבי המצביע על המרחק מן המוכר והידוע שנוצר, וגם את החלימה על האפשרות לשאת הן את המאבק האקטיביסטי והן את הקשר עם הבית, שהיטשטש בינתיים.
במובן זה אפשר לומר כי ההשבה של העצמי הביתה, אל היכולת לנכוח בכאן ועכשיו ואף להעיד עליו, יוצרת גם השבה במובן נוסף, השבה לעבר ולעתיד: זוהי השבה אל הנוכחות של מי שהייתי בעבר והשבה אל היכולת לחלום את העצמי ואת ההתמקמות בה היה מבקש לנכוח גם כעת.
"אצלי הכל (לא) בסדר": כתיבה כאיתות סכנה ובקשת עזרה
נעמי (שם בדוי) הגיעה אליי לטיפול חודשים אחדים לאחר שנחטף בן דודה, שהיה חברהּ הקרוב. דפוס ההתמודדות שהכירה עד למלחמה היה לטפל בעצמה בבעיותיה, מבלי להיתמך באיש או לבקש עזרה. דפוס זה התפתח על רקע טלטלות חיים מגוונות ובמובנים רבים היה אדפטיבי, אך הכלת החטיפה של אדם כה קרוב ויקר הייתה קשה מדי. תהליך רכישת האמון בינינו כלל בדיקה שאיני להוטה לשמוע רק את הפרטים "העסיסיים" של תחושותיה בעקבות חטיפתו של בן דודה. ההשתייכות למעגל ציבורי מתוקשר מדי לא התאימה לנעמי, נערה בסוף התיכון שביטאה צורך בפרטיות. נעמי דיברה מעט ופעמים רבות ענתה במשיכת כתף קלה, עם זאת, בעדינות ובהדרגתיות נרקם בינינו קשר יציב וקרוב.
שנה חדשה החלה, עדיין בלב המלחמה, בן דודה החטוף טרם שב ועדיין לא היה ברור מה עלה בגורלו. בתקופה זו נעמי יצאה לדרך בשנת שירות כך שהמפגשים בינינו התקיימו לרוב מרחוק, ולמרות המרחק הכתיבה שליוותה את התהליך דווקא העמיקה. נוכחתי לדעת שהמרחק הגיאוגרפי, ולצדו האפשרות לכבות את המצלמה בתוך הפגישה ולאפשר לנעמי להימצא לרגע עם עצמה בלבד, עזר לנעמי להרגיש את עצמה באופן חופשי יותר – ביטוי ליכולת להיות לבד. באותו מפגש השמעתי לה את השיר של ג'וזי כץ (עם הסיפור מאחוריו) – "אצלי הכל בסדר" - והזמנתי אותה לכתוב בעקבותיו. נעמי כתבה כך:
"אצלי הכל בסדר. השבוע התחלתי פרק חדש בחיים שלי, עם כוונה שהם יגמרו. ממש נחמד לי עד כה, אבל זה לא מה שאני רוצה, הייתי מעדיפה להיות מותשת יותר, ושפחות ישימו לב אליי, כי אלו הדברים שיביאו לי כוח אם אני אקבל אותם. / אז כן, אצלי הכל בסדר. מחכה שהזמן יעבור, אין לזה הרבה משמעות ממילא, כי עוד מעט אני צריכה לחזור לעבוד."
מבחינה נפשית, עבור נעמי המשמעות של הצלחה והנאה בשנת השירות הייתה התרחקות רבה עוד יותר מבן דודה החטוף, דבר מעורר אשמה. כלפי חוץ, נעמי נראתה כבת שירות למופת: מתפקדת, מופיעה בזמן ועושה אפילו מעבר למצופה ולנדרש ממנה. היא לא הרבתה לשתף מעולמה הפנימי וכמעט אף אחד בסביבתה החדשה לא ידע על ההתמודדות שהיא נושאת. במובן זה, העצמי הכוזב של נעמי מציג ארגון מוחזק היטב, אך גם נוקשה ביותר. בטיפול, הכתיבה היא זו שהצליחה לגשת לשכבות פנימיות כמוסות יותר, שכן, כפי שקבע ויניקוט, "רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי". בתוך המרחב הביבליותרפי נעמי מצד אחד פתחה במשפט המרגיע, אך הכוזב, "אצלי הכל בסדר", שכמו פוטר מן הצורך לפרט ולהסביר, אך בהמשך המשיכה לחקור פנימה בכתיבתה את הייאוש העמוק שנלווה לאותו "בסדר". נעמי אמרה לי בהמשך לכתיבה: "פעם חיכיתי שהוא יחזור כדי לשכב לצידו בבית החולים עד שיחלים. היום אני מחכה שישוב, כדי לשכב לצידו בבית הקברות."
הסדקים שנפערו עוד ועוד בשאלת השיבה האפשרית של בן הדוד עם כל המשמעויות שגלומות בה, באו לידי ביטוי בכתיבה ואפשרו לנעמי לבטא רכיבים אמיתיים יותר לצד התפקוד.
"וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב": געגועים מכלים, געגועים מקיימים
במסגרת עבודתי במשרד הביטחון קיבלתי פנייה להנחות קבוצת ביבליותרפיה המיועדת לאימהות שכולות ממלחמת חרבות ברזל. הקבוצה כללה אימהות לבנים צעירים בשירותם הסדיר, לצד אימהות לבנים בוגרים ובעלי משפחות שיצאו לשירות מילואים ולא שבו. מרבית האימהות היו מחוברות למסורת היהודית וביקשו שאופי הקבוצה יהיה לימוד בחברותות של טקסטים מארון הספרים היהודי.
במפגש הראשון נפגשנו עם קטע מתוך "מעשה משבעה קבצנים" של רבי נחמן, המתאר את הלב והמעיין. בסיפור, ישנו הלב של העולם, אשר עומד בקצה אחד של העולם, ומתמלא געגועים עזים מאוד אל המעיין אשר עומד בקצה הנגדי של העולם:
”וזה הלב יש לו שני דברים המחלישים אותו: אחד – השמש רודפת אחריו ושורפת אותו, כי רצונו הוא ללכת ולהתקרב אל המעיין; שני – מרוב ההשתוקקות והגעגועים שהלב מתגעגע ונכסף תמיד, ומשתוקק מאוד עד כלות הנפש אל אותו המעיין, הוא צועק מאוד. כי הוא עומד תמיד מנגד למעיין וצועק: "גווַאלְד!", אוי! הצילו. ומשתוקק אל המעיין מאוד."
הגעגוע שמחליש את הלב של העולם, מסתבר בהמשך הסיפור גם כמייצג כמיהה שמקיימת את העולם כולו, שכן אם ינסה הלב לגשת ולהתקרב ממש אל אותו המעיין – לא יוכל העולם להמשיך להתקיים. המעיין עצמו נמצא מחוץ לזמן, ובעצם מחוץ לנקודת מבטו של רבי נחמן. בסיפור הזה, תשתית העולם היא אותה כמיהה עזה שמתוארת כשורפת ומכלה, ובה בעת ככוח ששומר על מתח החיים והקיום. מיכה אנקורי (1991) חקר את כוחה של הספרות והשפה החסידית במפגשה עם תהליכי ריפוי פסיכואנליטיים, והביא את תרומתה הגדולה של המיסטיקה למסעות אל מעמקי הנפש. טענתו היא שההכרה בכוחות הגדולים לא מבטלת את כוחו של האדם, כמו שאפשר היה לחשוב, אלא דווקא מציגה את יכולת השפעה של האדם על זולתו:
"המיסטיקן מכיר ביקומן של כוחות שמציאותם בלא-נודע מעניקה להם עוצמה רבה. בהתאמה לגילוייה של הפסיכולוגיה אודות כוחות הלא-מודע, מציגה תפיסה זו את גבולות החירות הנתונה בידי האדם. הכרה ב"כוחות הגדולים" עלולה להוליך לתפיסה פאטאליסטית שאינה משאירה בידי האדם כל תחום של בחירה – אך לא זו עמדתה של המיסטיקה. יתר על כן, המיסטיקן מאמין לא רק בתחום של בחירה אלא גם ביכולת השפעה, אך השפעה זו מחייבת הבנה מעמקיה אודות אופן פעולתם של הכוחות הגדולים. בסיפור העוסקים בשאלה זו נוכל למצוא הבנה לאופן בו ניתן להשפיע על כוחות הנפש."
הלימוד של הטקסט בתוך המרחב של האימהות השכולות פתח שיח על מערכת היחסים החדשה שנרקמת בין האם לבנה שנפל לאחר מותו. הגעגוע שקשה לשאתו והוא הולם ושורף בכל תאי הגוף, קיבל פנים נוספות – שכן אף לא אחת מן המשתתפות ביקשה "לכבות" את שריפת הגעגוע, ואף לא להחלישה, שכן הופיעו גם קולות שזיהו בגעגוע השורף את הקשר העז ביותר אל הבן שאיננו. היו שהניחו כלים לשאת את הבעירה בתוך בקשת החיים, היו שהניחו משאלות לאפשרות כזו והיו שתהו אם זה אמנם ניתן.
המעיין שנמצא מחוץ לזמן זוהה על ידי המשתתפות בדמותו של הבן - עלו שאלות האם הוא זקוק לגעגועים וניזון מהם באיזה אופן, או שמא היה מבקש עבורן דברים נוספים או אחרים, ובכלל שאלנו מהי הימצאות מחוץ לזמן.
אחת האימהות סיפרה בהתרגשות על הפעם הראשונה בה למדה את הסיפור הזה, לפני שנים רבות. לדבריה, כשהגישו שתייה חמה במהלך השיעור היא השתוממה על שכלל אפשר לעסוק בארצי, כשנמצאים בעולמות עליונים כל כך. כעת, סיפרה, הסיפור מקבל פרשנות שמעולם לא דמיינה, כזו שמשלבת בין אירועים ארציים לבין עולמות עליונים.
אני חושבת על האפשרות של הטקסט המוכר לשנות את משמעותו, מבלי ששינה אפילו מילה או אות אחת. במובן זה איני בטוחה כדברי הרב והמשורר אלחנן ניר - "עכשיו כמו אויר לנשימה / אנחנו צריכים תורה חדשה" ואולי יותר מתורה חדשה, אנו זקוקים לעיניים ולב פקוחים לרווחה להאזין לתדרים חדשים ונוספים, במילים המוכרות.
סיכום
מאמר זה ביקש להביא את הדי הטיפול הביבליותרפי בזמן מלחמת חרבות ברזל. לצד התחושה החזקה כי קרס המרחב הפוטנציאלי, ועמו השפה והאפשרות לתקשר ועוד יותר לשחק, ליצור או לחלום בעזרתה, עלו וצפו פעם אחר פעם הדים שהראו שיש מקום לכוחה המרפא של הביבליותרפיה באזורי האובדן והטראומה, באמצעות השיבה אל השפה.
המילים יכולות לתת תיקוף והכרהולהנכיח את החוויה הנעלמה, זו שלא תפסה את מוקד הקשב ותשומת הלב. הבאתה של אותה חוויה למוקד השיח באמצעות הכתיבה מאפשרת התמקמות מחודשת ואיתור כוחות מרפא נוספים. בסופו של דבר, באמצעות המילים התאפשר גם המהלך הראשוני של פרידה, אך גם ההגעה לשדות נפש חדשים שטרם זכו להכרה ושם.
במילים אחרות, השפה אפשרה חזרה הביתה, השבה אל העצמי שלא פעם נשכח, נחבט או נזנח עקב יעדים גדולים. לא פעם, לצידם של אותם יעדים גדולים הסתתרה החרדה להישאר בצל העצמי הפצוע. המילים אפשרו חיבור מחודש פנימה, גילוי יקר שהראה כי לצד עוצמות ותהומות הכאב, מצויים גם יופי, חמלה לעצמי ולזולת ויכולות החלמה לא תמיד ידועות, אך יקרות מפז.
כמובן, המילים היוו גם תמרורי אזהרה, אפשרות להשתמש בהן כדי לשרטט אותיות "הצילו!" גם אם אלו נצבעו לא פעם בצבעי הסוואה מרגיעים. המילים היו דרך לכתוב, לפעמים בסתר או תחת כסות ההעברה לטקסט, את הדאגה אל העצמי ואת החרדה מפני התדלדלות הכוחות המתמדת בתוך מרחב לחימה ממושך, שוחק ועמוס בחוסר וודאות.
מאמר זה הסתיים בכוחן של מילים עתיקות להוות גם לחשי מרפא, או לפחות ריח של בית והשראה. אני רוצה להודות לכל הטקסטים שהיוו עבורי עוגן ומרחב מרפא ואפשרות לצמיחה בתוך המלחמה הזו, כמטפלת, כאישה ואם. כל כך הרבה דמויות, מהן כבר אינן בין החיים, ליוו אותי במסע זה, ועודן מלוות, מספרות לי כי נפש וגוף האדם ידעו תקופות של מחסור בביטחון ובהגנה, ידעו סבל ומכאוב וגם מצאו נתיבים להיטיב עם עצמן ועם סביבתן ולרקוח נתיבי החלמה וצמיחה.
כמשוררת, חוויתי במהלך המלחמה שנתיים של אלם בן לא יכולתי לפנות אל היצירה כלל. בשובי מלוויה של חטוף חלל שטיפלתי בבן משפחתו, מצאתי את עצמי עוצרת לרגע בשובי הביתה ולראשונה מחברת מילים אחדות. מה מיטיבה הייתה עבורי שיבה זו הביתה.
נשאית הכאב
אֲנִי נַשָּׂאִית שֶׁל כְּאֵבכְּכֶלֶב נָגוּעַ נִצְמֶדֶת לְהִתְחַכֵּךְבַּקַּדִּישׁ הַשָּׁבוּרוְאֵין לִי נֶחָמַת טִישׁוּ לְהַצִּיעַוְאֵין לִי אַבְקַת זָהָב לְרַפֵּא הַשְּׁבָרִיםבִּזְנַב שָׁמוּט בֵּין הָרַגְלַיִםאֲכַשְׁכֵּשׁחַיִּים, חַיִּים.
מקורות
אנקורי, מ. (1991). הלב והמעיין: חסידות ופסיכולוגיה אנליטית. הוצאת רמות אוניברסיטת תל-אביב.
אמיר, ד. (2013). תהום שפה. עם עובד.
בן ששון, נ. (2021). מסע עם אשת לוט – מהמקרא אל הנפש. אוניברסיטת חיפה והוצאת פרדס.
ברמן, ע. (1987)."פסיכואנליזה וספרות: בחיפוש אחר נקודת מפגש", שיחות, א (3), עמ' 207-217.
ויניקוט, ד. ו. (2017). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד
כהן, א. (1990). סיפור הנפש: ביבליותרפיה הלכה למעשה. א.ח.
לואיס הרמן, ג'. (1992). טראומה והחלמה. תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר, עם עובד.
צורן, ר. (2000). הקול השלישי - איכויותיה המרפאות של הספרות ואפשרויות יישומן בדיאלוג הביבליותרפי. כרמל.
Boss, P. (2006). Loss, Trauma, and Resilience: Therapeutic Work with Ambiguous Loss. Norton.
