"לגדל אור בין החורים"
משפחות מגדלות ליתומים לאחר 7 באוקטובר 2023 - מאפיינים קליניים, צרכים מערכתיים והשלכות מדיניות
אתי אבלין, לני מילוא, טלי ורסנו-אייסמן, אלינור אגם, רעות קליין, טלי ליברמן
מבוא
אירועי 7 באוקטובר 2023 יצרו מציאות חברתית ומשפחתית חדשה: ילדים איבדו את שני הוריהם בעקבות מתקפת טרור רחבת היקף. במקרים אלו, בני משפחה – לרוב סבים/סבתות, דודים/דודות או קרובי משפחה מדרגה ראשונה – לקחו על עצמם אחריות הורית מתמשכת והפכו למעשה ל"משפחות מגדלות”.
הספרות המקצועית בעשורים האחרונים מצביעה על כך שלאחר אסונות המוניים, השמה בקרב קרובי משפחה תורמת לרצף לשוני, תרבותי וקהילתי ומגינה מפני ניכור והדרה, אך במקביל מטילה על המשפחות הקולטות עומס רגשי, כלכלי ומשפטי ניכר (Delap, 2020; Roby & Shaw, 2006). במודל של אומנת־קרובים על רקע אסון לאומי מתקיימת דינמיקה מורכבת, המשלבת אבל טראומטי, בנייה מחדש של תא משפחתי, ועבודה מתמשכת מול מערכות – לעיתים ללא מענים מוסדיים מותאמים (Walker, 2019; UNICEF China, 2010).
במציאות הישראלית שלאחר 7 באוקטובר, משפחות מגדלות נדרשות למלא במקביל תפקידי אבל, הורות וטיפול, תוך התנהלות מול מערכות משפטיות ובירוקרטיות, לעיתים במצב של חוסר ודאות ועומס רגשי ממושך. מאמר זה מציע ניתוח מקצועי ורב־מערכתי של התופעה: לתאר את תמונת המצב בישראל, להציג ממצאי שדה ראשוניים, לנתח צרכים קליניים ומערכתיים, ולדון בהשלכות למדיניות ולפרקטיקה טיפולית.
המאמר נשען על: (א) נתונים ודיווחים רשמיים של משרד הרווחה והביטחון החברתי; (ב) מסמכי מדיניות וסקירות מצב בישראל; (ג) ספרות מחקרית בינלאומית על אומנת־קרובים והתערבויות במצבי אסון; (ד) מחקר־פעולה במסגרת ריטריט ייעודי למשפחות מגדלות ("לגדל אור”) ומשובי משתתפים.
תמונת המצב בישראל
על פי נתוני משרד הרווחה והביטחון החברתי (2024), נכון לסוף מאי 2024 דווח על 11 משפחות אומנה המטפלות ב־21 ילדים יתומים משני הוריהם מאירועי 7 באוקטובר, לצד הצהרה על פתיחת מסלול ייעודי לאיתור וליווי משפחות נוספות. דיווחים עדכניים מהשטח מצביעים על 13 משפחות המגדלות 25 ילדים, אך נתון זה לא פורסם רשמית. הפער בין מקורות המידע ממחיש את היעדרו של מנגנון איסוף נתונים סדור ושקוף ביחס להיקף התופעה ולצרכים הנלווים לה.
לאחר האירועים התחדדה ההבנה כי משפחות שאיבדו קרובים והפכו בבת אחת למסגרות אומנה או אימוץ לילדים יתומים כפולים, זקוקות למענים רחבים ומתואמים: טיפול רגשי מתמשך, סיוע משפטי ומיצוי זכויות, תמיכה כלכלית, והסדרה של שירותים חינוכיים וקהילתיים. מסקנות אלה עולות גם ממחקרי מדיניות בישראל, המצביעים על קושי של מערכת הרווחה לספק מענה מותאם להיקף הצרכים שנוצרו לאחר 7 באוקטובר, ועל נטייה למענים ממוקדים וקצרי טווח – לעיתים ללא תכנון מתמשך (מרכז טאוב, 2024).
מן השדה עולה שונות גדולה בהרכב המשפחות המגדלות: חלקן סבים/סבתות, אחרות דודים/דודות, ובחלק מן המקרים מעורבים מספר קרובים כמטפלים. במקרים רבים מעגלי הפגיעה רחבים וכוללים בני משפחה נוספים, קהילה שנפגעה, וקשיים כלכליים נלווים. מיפוי צרכים שנערך בפורום הקרנות והעמותות הצביע על כך שלצד צרכים טיפוליים ורגשיים מובהקים, עולים גם צרכים פרקטיים ותשתיתיים: סיוע בניהול משק הבית, מסגרות לגיל הרך, התאמות דיור ורכב, וציוד בסיסי – בלעדיהם מתקשה המשפחה להחזיק שגרת חיים.
באופן בולט עלו מן השדה צרכים ייחודיים של האחים והאחיות במשפחה הקולטת – ילדים ובני נוער אשר חוו אובדן של קרובי משפחה ונדרשים להסתגל לשינוי חד בהרכב התא המשפחתי, בחלוקת המשאבים ובמיקומם במשפחה. למרות זאת, הם אינם מוכרים כיום כקבוצת יעד ייחודית הזכאית לטיפול מטעם המדינה. היעדר הכרה אינו "פער שולי”: הוא משמר עיוורון מערכתי ביחס לתהליך ההסתגלות המשפחתי כולו, ועלול להביא לכך שמוקדי מצוקה יופיעו בשלב מאוחר יותר כמשבר משפחתי, ירידה בתפקוד או קשיי קשר.
המסגרת המשפטית הקיימת
המסגרת הנורמטיבית בישראל נשענת בראש ובראשונה על חוק אימוץ ילדים, התשמ״א–1981, המסדיר את העברת ההורות המשפטית מן ההורים הביולוגיים להורים המאמצים, ועל חוק אומנה לילדים, התשע״ו–2016, המספק מנגנון להשמה חוץ־ביתית (לרוב זמנית), מגדיר את זכויות הילד ומשפחת האומנה, ומאפשר פתיחה בהליכי אימוץ לאחר הערכה מקצועית והחלטת ועדה או בית משפט (מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2016).
עם זאת, שני החוקים עוצבו בעיקר עבור מצבי אומנה/אימוץ "שגרתיים”, ואינם מתייחסים במפורש למצב שבו קרובי משפחה נאלצים, בעקבות אסון המוני, לשאת באחריות הורית מלאה ליתומים כפולים. החקיקה הקיימת אינה מכירה בקטגוריה נפרדת של "משפחה מגדלת”, ואינה מספקת רצף מענים ייעודי כגון ליווי משפטי מואץ להסדרת אפוטרופסות, סל טיפולים נפשיים מובנה להורים ולילדים, או התייחסות שיטתית לאחים במשפחה הקולטת.
בנוסף לחוקים הראשיים, קיימות תקנות של המוסד לביטוח לאומי בתחום נפגעי פעולות איבה, המגדירות "משפחה מגדלת” ביחס ליתומים משני הוריהם מפגיעת איבה, מסדירות תשלומים לאפוטרופוסים מגדלים, ומגדירות מונחים כגון "קטין יתום”, "אפוטרופוס מגדל” ו"משפחה מגדלת” (מדינת ישראל, 2012). תקנות אלה מכירות בתרומתה הכלכלית־טיפולית של המשפחה ובצורך בתגמול כספי, אך אינן מסדירות באופן מספק זכויות טיפוליות, חינוכיות וקהילתיות רחבות. כך נוצר פער: הכרה חלקית במעמד המשפחה כיחידת פיצוי כלכלית, לצד היעדר הכרה מערכתית מלאה בה כיחידת טיפול הזקוקה למעטפת רב־מערכתית לאורך זמן.
ההבחנה בין משפחה מגדלת, אומנה ואימוץ איננה רק לשונית. בהיעדר הכרה סטטוטורית מפורשת במעמד "משפחה מגדלת”, המשפחות אינן זכאיות לרצף מענים ייעודיים כגון ליווי משפטי מואץ, קצבאות מותאמות, או סל טיפולים רגשי להורים, ליתומים ולאחים. כך למשל, כאשר משפחה מגדלת מבקשת לעבור למסלול אימוץ, מדובר בהליך ממושך הדורש ליווי משפטי וצוות סוציאלי; הדבר מחזק את הצורך במסלול מונגש ומהיר להסדרת אפוטרופסות/אימוץ במקרים אלו (פורום הקרנות והעמותות למען יתומי המלחמה, 2024 – מסמך עבודה פנימי; יש לוודא שנת פרסום אם מופיעה גרסה אחרת).
הספרות הבינלאומית על אומנת־קרובים מצביעה על כך שהיעדר התאמה של מסגרות חקיקה למצבי אומנה ייחודיים (כמו יתמות כפולה עקב אסון) מגביר סיכון לעומס רגשי וכלכלי, מאריך הליכים משפטיים, ופוגע ברציפות הטיפול והשיקום של ילדים (Delap, 2020; Roby & Shaw, 2006; UNICEF China, 2010). ממצאי השדה בישראל לאחר 7 באוקטובר משקפים דפוס דומה: משפחות קרבה שנכנסו לתפקידי הורות מחודשים מתארות קושי בקבלת שירותים ייעודיים, היעדר מסלול תקצוב מובחן, ותחושת "הורות ללא מערכת” – תחושה שבה המשפחה נושאת בעול המורכב כמעט לבדה (פורום הקרנות והעמותות, 2024; מרכז טאוב, 2024). פער זה מקשה על הקצאת משאבים מותאמת ועל תהליך ה"לידה” של התא המשפחתי החדש.
ממצאי שדה: ריטריט "לגדל אור”
היציאה לדרך: מן השדה אל החלטה מקצועית
כדי להעמיק את ההבנה של חוויית המשפחות המגדלות ושל הצרכים הייחודיים הנלווים לה, נערך מחקר־פעולה במסגרת ריטריט ייעודי למשפחות מגדלות, "לגדל אור”, ביוזמת עמותת "פורום יתומים”, בהובלת לני מילוא ובניהולה של ד״ר אתי אבלין.
הקמת הריטריט הייתה תגובה לצרכים שחזרו ועלו מן השדה, ומתוך הבנה מקצועית כי חסר מרחב מחזיק המאפשר עצירה, עיבוד והכרה במורכבות חיי המשפחות. משפחות מגדלות תיארו שחיקה מתמשכת, בדידות מערכתית והיעדר מסגרות טיפוליות־קהילתיות המותאמות למציאות של הורות מחודשת בתוך שכול קולקטיבי. מתוך פער זה התגבשה ההחלטה ליצור מרחב ייעודי שאינו מתמקד רק בילדים היתומים, אלא רואה במשפחה המגדלת כולה יחידה טיפולית שלמה.
מבנה הריטריט: החזקה, גמישות ומרחבי ביניים
הריטריט עוצב מתוך תפיסה טיפולית המשלבת החזקה לצד גמישות ונוכחות מקצועית פעילה. מצד אחד נבנתה מסגרת יומית ברורה הכוללת גבולות, שגרה ומרחבים פורמליים של פעילות קבוצתית וטיפולית; מצד אחר הושם דגש על אפשרות בחירה ועל תנועה בין השתתפות, פרישה והתבוננות.
מרכיב ייחודי היה ההתייחסות המכוונת ל"זמני ביניים” – פרקי זמן שאינם פעילות פורמלית: זמני מעבר, הפסקות, שהות חופשית במרחב. חלקם תוכננו מראש כחלק מן התפיסה ההתערבותית (מתוך הבנה שלבחירה חופשית ולחשיבה גמישה יש ערך טיפולי), וחלקם נוצרו ספונטנית מתוך הדינמיקה. מרחבים אלה אפשרו ביטוי רגשי בלתי־אמצעי, יצירת קשרים בין משפחות ומפגשים בין ילדים ומבוגרים מחוץ למסגרות מובְנות. הנוכחות המקצועית הוגדרה פחות כהנחיה ויותר כעדות והחזקה: לדעת מתי להתערב, מתי לאפשר ומתי פשוט להיות נוכח. במרחבים הבלתי־מתוכננים עלו לעיתים תכנים שלא הופיעו בפעילויות הפורמליות – עייפות הורית, קנאה בין אחים, בושה, כאב לא מדובר – והם המחישו את חשיבות זמני הביניים כמרחב טיפולי בפני עצמו.
חוויית ההורים המגדלים: "אבל חורי” ושחיקה הורית
מן הנתונים האיכותניים עולה תיאור עקבי של חוויית אבל ייחודית, אותה תיארו המשתתפים כ"אבל חורי”: אזורים של אובדן שנפערו במרקם החיים, אך אין אפשרות ממשית להתפנות אליהם. ההורים המגדלים חיים במתח מתמיד בין ציר האבל לבין ציר ההישרדות – הצורך לשמור על תפקוד עבור הילדים, לייצב שגרה ולהיות "עמוד תווך”, תוך דחייה מתמשכת של העיבוד הרגשי האישי. תיאור זה עולה בקנה אחד עם הספרות על אבל טראומטי במצבים של שיקום מואץ ללא תמיכה מערכתית מספקת (Neimeyer, 2019).
בהקשר זה בלטה שחיקה הורית משמעותית: עומס רגשי וכלכלי מתמשך, תחושת אחריות כפולה (אבל אישי במקביל לאחריות הורית מלאה לילדים יתומים), ודפוסים של עייפות נפשית, חרדה ודיכאון. דפוסים אלה מוכרים גם מן הספרות על אומנת־קרובים במצבי אובדן ומשבר (Delap, 2020; Roby & Shaw, 2006; Walker, 2019), ומחדדים את הסיכון לשחיקה כאשר אין הכרה מוסדית ומעטפת סיוע מותאמת. השחיקה אינה רק "עומס משימות”, אלא מצב נפשי־מערכתי מתמשך שבו אין הפרדה בין זמן אבל לזמן תפקוד: ההורה נדרש להחזיק ילדים עם טראומה, כאשר הוא עצמו נמצא בתוך שבר פעיל.
סבים וסבתות מגדלים: "ללבוש שגרה” והורות בגיל מאוחר
אחת האוכלוסיות הבולטות שעלו מן השדה הייתה של סבים וסבתות המגדלים נכדים. עבורם, ההורות המחודשת מתרחשת לאחר אובדן של בן או בת, ובתוך הקשר של טראומה קולקטיבית. תיאורי השדה הצביעו על עומס רגשי, גופני וכלכלי מצטבר, לצד תחושת שליחות ומשמעות מחודשת – דפוסים המוכרים מן הספרות על kinship care והורות בגיל מבוגר (Hayslip & Kaminski, 2005; Roe, 2017).
עבודה טיפולית שהתבססה על מטאפורת הלבוש אפשרה לבטא תכנים אלה בשפה השלכתית. כך למשל, אחת המשתתפות ציינה: "למדתי לרכוס את הריצ’רץ’. לא לתת לשום דבר לצאת החוצה… אני חייבת להיות חזקה בשביל הנכדים, אי אפשר שדברים יזלגו החוצה.” הרוכסן נעשה כאן דימוי לוויסות רגשי – היכולת לשלוט בכמות הכאב הנכנסת והיוצאת.
דימוי זה מתחבר למושג "העצמי הכוזב” של ויניקוט: ארגון הגנתי שבו אדם לומד להציג כלפי חוץ חזות יציבה ומרוסנת כאשר הסביבה אינה יכולה לשאת את האותנטיות והספונטניות שלו (Winnicott, 1965). דימוי נוסף עלה כאשר משתתפת תיארה את עצמה כמי שלובשת "סרבל עבודה”: "אני עובדת סביב השעון… אינסוף סידורים. אני כל הזמן עובדת ואין לי זמן להתאבל.” דימוי ה"סרבל” ביטא עשייה הישרדותית המאפשרת תפקוד בעולם שבו הכול קרס; כאשר היא מלווה בהכרה רגשית ובהחזקה, התפקוד עשוי לשמש מנגנון הגנה אדפטיבי – "בגד הגנה” שמונע התפרקות ומספק תחושת שליטה מינימלית.
זהות, בושה ושייכות בין־דורית
מן השדה עלו תיאורים של מתח בין־דורי, במיוחד בקרב מתבגרים הגדלים עם סבים וסבתות. אמירות כגון "זה לא קול להסתובב עם סבא וסבתא” שיקפו חוויות של בושה, חריגות ופגיעה בתחושת השייכות החברתית. מתבגרים אלה מתמודדים לא רק עם יתמות, אלא גם עם זהות חברתית הנתפסת כשונה – מצב העולה בקנה אחד עם תיאוריות של זהות חברתית וסטיגמה (Goffman, 1963; Tajfel & Turner, 1979). במקרים מסוימים, הסבים והסבתות תוארו גם כנושאי "זיכרון טראומטי” עבור הנכדים – דמות אוהבת אך גם כזו המזכירה את רגעי הבשורה – תופעה שניתן להבין במונחים של התניה טראומטית (LeDoux, 2012).
הילדים הביולוגיים במשפחה המגדלת: קבוצה בסיכון
ילדיהם הביולוגיים של המשפחות המגדלות עלו מן השדה כקבוצת סיכון ייחודית. לצד האובדן של קרובי משפחה, הם נדרשים להסתגל לשינוי חד במבנה התא המשפחתי: כניסת ילדים יתומים לבית, שינוי בחלוקת הקשב והמשאבים ההוריים, ולעיתים חוויה חוזרת של דחיקה הצידה.
בדוגמאות שעלו מן השדה תוארו מצבים של שתיקה ממושכת, כעס סמוי או קנאה, שלא תמיד זוהו מיד כמצוקה. אחת האימהות תיארה כיצד רק בשיחה לא־מתוכננת הבינה שבנה חווה את עצמו כ"מי שצריך להסתדר לבד”. ברמת המשפחה, מתואר תהליך של "לידה מחדש” של התא המשפחתי – תהליך המתרחש לרוב ללא ליווי מקצועי שיטתי.
קהילה כמרחב טיפולי: משייכות לחוסן
לצד הקשיים, הריטריט הדגיש את הפוטנציאל הטיפולי של קהילה. מבין המשיבים לשאלון הסיום, רוב המשתתפים (כ־84%) דירגו את חוויית הריטריט כחיובית מאוד, ודיווחו על חיזוק תחושת השייכות, יצירת קשרים חדשים ותמיכה הדדית. כמעט כל המשפחות הביעו רצון בהמשך השתתפות בתכניות קהילתיות שנתיות.
בדברי המשתתפים חזרה החוויה של "להיות עם מי שמבין מבפנים”, ללא צורך בהסברים או בהצדקות. ממצאים אלה מחזקים את התפיסה של קהילה כמנגנון חוסן מרכזי עבור משפחות מגדלות, ומצביעים על כך שהריטריט אינו רק אירוע נקודתי, אלא מודל שממנו ניתן לגזור עקרונות לעבודה טיפולית־קהילתית מתמשכת – כפי שמדגישה גם הספרות על kinship care (Delap, 2020; UNICEF China, 2010; Walker, 2019).
ניתוח קליני–מערכתי של הצרכים הייחודיים של משפחות מגדלות
המאפיין המרכזי של משפחות מגדלות לאחר 7 באוקטובר הוא השילוב בין אובדן טראומטי עמוק לבין כניסה פתאומית לתפקיד הורי חדש. לא מדובר באומנה "רגילה” ולא באימוץ מתוכנן, אלא במציאות שבה המשפחה האבלה עצמה הופכת למסגרת השיקום של הילד. מן הספרות עולה כי משפחות קרבה הנכנסות להורות בעקבות אסון קולקטיבי חוות עומס רגשי כפול: התמודדות עם האובדן האישי ושיקום חיי היום־יום, במקביל למילוי תפקיד הורי אינטנסיבי המותאם לצרכים של ילדים שחוו טראומה (Kidman et al., 2010; Walker, 2019). מחקרים על ילדים שאיבדו את הוריהם בעקבות מלחמות ואירועי אלימות פוליטית מדגישים כי התערבויות אפקטיביות חייבות להתבסס על גישה אקולוגית־מערכתית, הכוללת חיזוק המשפחה הקולטת והקהילה – ולא רק טיפול פרטני בילד (Betancourt et al., 2013).
הילדים היתומים נדרשים לעכל אובדן של שני הורים ולבנות מחדש תחושת ביטחון בסיסית. מחקרים על ילדים שאיבדו הורים באסונות טבע, מגפות או קונפליקטים מראים כי השמה בסביבה יציבה ורציפה, הכוללת המשכיות של שפה, תרבות וקהילה, היא גורם הגנה משמעותי – אך אינה מפחיתה את הצורך בטיפול רגשי מתמשך, בליווי חינוכי ובתמיכה חברתית לאורך זמן (UNICEF China, 2010). ללא מערך טיפולי מובנה, האחריות הכבדה המוטלת על המשפחה המגדלת עלולה להוביל לשחיקה, לקשיי ויסות ולהחמרת סימפטומים טראומטיים.
האחים הביולוגיים במשפחה המגדלת מהווים קבוצת סיכון ייחודית, שנותרת לעיתים שקופה מבחינת שירותי הרווחה. הם מאבדים את המבנה המשפחתי המוכר, את חלוקת המשאבים ההוריים, ואת מקומם במדרג המשפחתי, ונדרשים להסתגל להרכב חדש – לעיתים תוך "בגרות מוקדמת”. הספרות בתחום החוסן והזהות מראה כי שינויים חדים במבנה המשפחה עשויים להיות טריגר לפגיעה בזהות, לבלבול ולמצוקה רגשית, במיוחד בקונטקסט של חוסר יציבות חברתי־כלכלי (Papakonstantinopoulou et al., 2020; Shirima et al., 2024). עבור האחים במשפחות המגדלות, השינוי אינו רק ארגוני אלא גם רגשי, ומחייב התערבות ייעודית המכוונת אליהם כקבוצת יעד בפני עצמה.
לבסוף, בניית התא המשפחתי החדש מתוארת כתהליך של "לידה מחדש” של המשפחה: הגדרה מחודשת של גבולות, תפקידים, היררכיות וקשרי אחים. הספרות על הבניית משמעות באבל מדגישה כי ארגון מחודש של זהות ומשמעות לאחר אובדן דורש זמן, מרחב בטוח ותמיכה מקצועית; כאשר משפחות נדרשות לבצע תהליכים אלה בתוך תנאי הישרדות וללא מעטפת ליווי מתמשכת, גובר הסיכון לבדידות, שחיקה, ואבל מתמשך ומורכב (Delap, 2020; Neimeyer, 2019; Walker, 2019).
מן הניתוח הקליני־מערכתי עולה כי משפחות מגדלות הן יחידה טיפולית מורכבת הנושאת דפוסים של שכול, טראומה, שינוי זהות והורות מחודשת – ועל כן נדרש מענה משפחתי־קהילתי רחב.
דיון
ממצאי השדה והסקירה התיאורטית מציירים תמונה של תופעה מתהווה: קרובי משפחה שנכנסו בבת אחת להורות מלאה לילדים שאיבדו את שני הוריהם בעקבות אירוע טרור רחב־היקף. תופעה זו משלבת רכיבים מוכרים מאומנת־קרובים עם מאפיינים ייחודיים של טראומה לאומית ואובדן קולקטיבי.
במרכז התמונה עומדת הסתירה בין אחריות אישית גבוהה מאוד של המשפחות לבין היעדר מסגרת מדינתית מובנית ומותאמת. מצד אחד, המשפחות המגדלות משמשות כמערכת ההחזקה העיקרית עבור הילדים היתומים ומגינות מפני ניכור מוסדי וניתוק מקהילתם; מצד שני, הן מתארות בדידות מערכתית, עומס בירוקרטי, חוסר בהירות ביחס לזכויות, ושחיקה רגשית וכלכלית מתמשכת. ההורות המחודשת אינה מתקיימת לאחר פרק זמן של התאוששות או הכנה, אלא במקביל לשלב החריף של השכול והטראומה. בהיבט זה, הממצא מתכתב עם הגישות המדגישות כי בניית משמעות לאחר אובדן דורשת זמן, מרחב בטוח וליווי – ובהיעדרם גובר הסיכון לאבל מתמשך ומורכב (Neimeyer, 2019).
מן השדה עולה גם כי עצם "הצורך לתפקד” הופך לעיתים למנגנון הישרדותי המצמצם את האפשרות לעיבוד רגשי. נקודה זו מחדדת שבמבחן הקליני אין די בעבודה בתוך מסגרת פורמלית: יש ערך מקצועי גם ליכולת להחזיק את מה שעולה "בין הפעילויות”, במקום שבו מופיעים הרמזים הדקים והכאב הבלתי־מדובר.
הנתונים מדגישים כי "משפחה מגדלת” איננה קטגוריה אחידה. הורים מגדלים מתארים אחריות כפולה (אבל אישי והורות אינטנסיבית), בעוד שסבים וסבתות מגדלים חווים אבל כפול והורות בגיל מאוחר, ולעיתים פערים בין־דוריים חריפים עם מתבגרים (Hayslip & Kaminski, 2005; Roe, 2017). המשמעות המערכתית היא שהמענה אינו יכול להיות "אחיד למשפחה”: הוא חייב להיות דיפרנציאלי – תמיכה להורים מגדלים, מענה להורות בגיל מאוחר ולדילמות בין־דוריות, ומענה ייעודי לאחים/ילדים ביולוגיים כקבוצת יעד בפני עצמה.
המודל הקהילתי שהתגבש סביב ריטריט "לגדל אור” והמשך התכניות הקבוצתיות מדגים אפשרות מעשית לבניית "קהילה טיפולית”: מסגרת קהילתית שאינה רק תמיכה רגשית, אלא גם תשתית של ידע מעשי (מיצוי זכויות, דילמות משפטיות וחינוכיות) ותשתית זהות. בהקשר זה, הריטריט מתפקד כאב־טיפוס למודל מתמשך: מרחב שמאפשר להמיר בדידות ליחסים, כאוס לשפה משותפת, ותפקוד־יתר להחזקה מיטיבה. היגיון זה עולה בקנה אחד עם הספרות המדגישה כי במצבי אסון וקונפליקט נדרשות התערבויות אקולוגיות־מערכתיות, שבהן המשפחה והקהילה הן יעד ההתערבות – ולא רק "רקע” לטיפול פרטני (Betancourt et al., 2013; UNICEF China, 2010).
הדיון גם ממחיש את הפער בין מסגרת החקיקה בישראל לבין הצרכים הנגזרים מן המציאות: חקיקת האימוץ והאומנה, יחד עם תקנות הביטוח הלאומי, אינן יוצרות מסלול אינטגרטיבי ברור למשפחה שהופכת לפתע ל"משפחה מגדלת” בעקבות טרור/מלחמה. בהיעדר הכרה סטטוטורית במעמד זה, המשפחות נאלצות לנווט לבד בתוך מערכת זכויות חלקית, לעיתים תוך תלות בעמותות ובמנגנוני ייעוץ פרטיים.
תרומת המאמר
תרומתו המרכזית של המאמר היא בהצעת מסגרת מקצועית אינטגרטיבית לתיאור "משפחה מגדלת” כתצורה קלינית־מערכתית ייחודית לאחר אסון לאומי. המסגרת משלבת ממצאי שדה, סקירת ספרות ומיפוי פערי חקיקה ושירותים, ובכך ממקמת את המשפחה – ולא רק את הילד היתום – כיחידת ההתערבות המרכזית הנדרשת להכרה, לרצף שירותים ולהמשגה מדיניותית.
הניתוח הקליני־מערכתי מצביע כי טיפול בילד היתום לבדו, ללא התייחסות למארג המשפחתי שסביבו, אינו מספיק. לצד טיפול פרטני בילדים נדרשות התערבויות של טיפול משפחתי, קבוצות הורים, קבוצות לאחים, והקמה/תחזוקה של קהילות תומכות לאורך זמן.
מגבלות וכיווני המשך
ממצאי השדה נסמכים על מדגם קטן ועל איסוף נתונים במסגרת התערבות ייחודית; לכן הם אינם מאפשרים הכללה סטטיסטית אלא מציעים תיאור עשיר של תהליך מתהווה. ערכם המרכזי הוא בהצבעה על מוקדי צורך ובבניית שפה מקצועית לתופעה שאין לה עדיין הכרה ממסדית מלאה. מחקרי המשך יוכלו לבחון באופן שיטתי יותר את מאפייני השחיקה לאורך זמן, את גורמי ההגנה (קהילה, רצף שירותים, יציבות כלכלית), ואת האפקטיביות של מודלים קבוצתיים/קהילתיים עבור תתי־אוכלוסיות שונות בתוך המשפחה המגדלת.
השלכות מדיניות ופרקטיות
מן הממצאים עולה הצורך בעיצוב מדיניות ייעודית למשפחות מגדלות ליתומים מאירועי 7 באוקטובר, הכוללת שלושה רכיבים מרכזיים:
- עיגון סטטוטורי של מעמד "משפחה מגדלת” - הגדרה משפטית ברורה של משפחה מגדלת בהקשר של יתמות כפולה מאירוע טרור/מלחמה, שתאפשר הסדרה מואצת של אפוטרופסות ומשמורת, ותבסס זכאות לקצבאות, להקלות במס ולזכויות חברתיות נוספות.
- סל טיפולי משפחתי מובנה - הקמת סל זכויות טיפוליות למשפחות מגדלות הכולל: טיפול רגשי לילדים, טיפול ותמיכה להורים המגדלים, מענים ייעודיים לאחים הביולוגיים (פרטני וקבוצתי), והדרכת הורים ייעודית להתמודדות עם שכול ובניית תא משפחתי חדש. סל זה צריך להיות ממומן ומוסדר ברמה הלאומית, ולא להישען רק על יוזמות עמותות.
- ליווי משפטי וקהילתי מתמשך - פיתוח מערך ליווי משפטי מובנה שילווה משפחות כבר בשלבים הראשונים, יסייע בניווט בין מערכות החוק והביטוח הלאומי, וימנע סכסוכים משפחתיים מתמשכים. במקביל, יש לחזק מודלים של קהילות משפחות מגדלות (כגון "לגדל אור” והמשך פעילותו) כמרחבי חוסן, למידה הדדית ותמיכה.
סיכום
אירועי 7 באוקטובר יצרו מצב שבו קרובי משפחה רבים הפכו בתוך זמן קצר למסגרת ההורות היחידה של ילדים שאיבדו את שני הוריהם באירוע טרור. המאמר מדגים כי אף שהשמה בקרב קרובים היא חלופה מגינה המקדמת רצף ושייכות, היא אינה מספקת כשלעצמה: בהיעדר הכרה סטטוטורית, מסלול משפטי מונגש ומעטפת שירותים מתמשכת, המשפחה עלולה להיוותר במצב של "הורות ללא מערכת” – מצב המגדיל שחיקה, מחריף בדידות ומצמצם אפשרויות לעיבוד אבל ושיקום יציב.
ממצאי השדה מצביעים על ארבעה מוקדים חוזרים:
- אבל המתקיים תחת תפקוד אינטנסיבי ("אבל חורי”);
- שונות פנימית המחייבת מענים דיפרנציאליים (הורים מגדלים, סבים/סבתות מגדלים, מתבגרים, ואחים ביולוגיים);
- חשיבותם של מרחבים לא־פורמליים וזמני ביניים כזירה טיפולית לתכנים עדינים ובלתי־מדוברים;
- קהילה טיפולית כתשתית חוסן המאפשרת נרמול, שייכות והפחתת בידוד – המצביעה על צורך ברצף קהילתי־מקצועי ולא רק במענה חד־פעמי.
נדרשת החלטה מדינתית לעגן בחקיקה את מעמד "המשפחה המגדלת” בהקשר של יתמות כפולה עקב טרור/מלחמה, ולבנות עבורה מסלול זכויות מחייב הכולל ליווי משפטי מואץ, סל טיפולי משפחתי (כולל האחים הביולוגיים) ותשתית קהילתית־מקצועית מתמשכת – כצעד הכרחי לשיקום הילדים, המשפחות וחוסנה החברתי של המדינה.
מקורות
מדינת ישראל. (2012). תקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תשלום לאפוטרופוס מגדל שמונה ליתום ששני הוריו נפטרו כתוצאה מפגיעת איבה), התשע"ב–2012. קובץ תקנות 7432, עמ' 7041–7049. ירושלים: משרד המשפטים.
מרכז המחקר והמידע של הכנסת. (2016). מאומנה לאימוץ – רקע תיאורטי וסקירה משווה.
מרכז טאוב. (2024). רווחה במלחמה ואחריה: השירותים החברתיים בישראל לאחר 7 באוקטובר. ירושלים: מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. https://www.taubcenter....24-HEB-2.pdf
משרד הרווחה והביטחון החברתי. (2024). משפחות אומנה לילדים יתומים מאירועי 7.10. https://www.gov.il
פורום הקרנות והעמותות למען יתומי המלחמה.(2024). משפחה מגדלת: מאמר משותף ומחקר פעולה. מסמך עבודה פנימי.
פורום הקרנות והעמותות למען יתומי המלחמה .(2024). משפחות מגדלות: תמונת מציאות, צרכים ומענים. מצגת פנימית, עמותת פורום יתומים.
Betancourt, T. S., Meyers-Ohki, S. E., Charrow, A., & Tol, W. A. (2013). Interventions for children affected by war: An ecological perspective on psychosocial support and mental health care. Harvard Review of Psychiatry, 21(2), 70–91. https://doi.org/10.1097...3e318283bf8f
Delap, E. (2020). Kinship care: Providing positive and safe care for children living away from home. Family for Every Child. https://familyforeverychild.org
Goffman, E. (1963). Stigma: Notes on the management of spoiled identity. Prentice-Hall.
Hayslip Jr, B., & Kaminski, P. L. (2005). Grandparents raising their grandchildren: A review of the literature and suggestions for practice. The gerontologist, 45(2), 262-269.
Kidman, R., Petrow, S. E., & Heymann, J. (2010). Africa’s orphan crisis: Two community-basedmodels of care. AIDS Care, 19(3), 326–333.
LeDoux, J. E. (2012). Rethinking the emotional brain. Neuron, 73(4), 653–676.
Neimeyer, R. A. (2019). Meaning reconstruction in bereavement: Development of a research program. Death Studies, 43(2), 79–91.
Papakonstantinopoulou, A., Spinthourakis, J. A., Dimakos, I., & Spyralatos, J. (2020). Empowering children’s identity through a resilience framework. In B. Krzywosz-Rynkiewicz & V. Zorbas (Eds.), Citizenship at a Crossroads: Rights, Identity, and Education (pp. 937–947). Charles University & CiCea.
Roby, J. L., & Shaw, S. A. (2006). The African orphan crisis and international adoption. Social Work, 51(3), 199–210.
Roe, V. (2017). Kinship Care and Family Resilience. Journal of Family Social Work, 20(4), 327–345.
Shirima, C. M., Naudé, L., & Esterhuyse, K. (2024). Longitudinal trajectories of identity formation and resilience in adolescents living in under-resourced communities. Child & Youth Services. https://doi.org/10.1080...2024.2378439
Tajfel, H., & Turner, J. C. (1979). An integrative theory of intergroup conflict. In W. G. Austin & S. Worchel (Eds.), The social psychology of intergroup relations (pp. 33–47). Brooks/Cole.
UNICEF China. (2010). Taking care of unaccompanied children after disasters. https://www.unicef.org
Walker, L. (2019). Contextualising alternative care around the world: Towards sustainable, family-based care. International Child Development Initiatives.
Winnicott, D. W. (1965). Ego distortion in terms of true and false self. The Maturational Processes and the Facilitating Environment.
