רונית אדיב בלנרו
עיניים גדולות זה לא טוב
מטר הוצאה לאור
לילה. "שומרת לי-לה, בואי לאר-זים!"
אני עומדת במרכז של החדר, מרימה את הפנים לשְׁמַרְטַף.
במיטות שלידי אין תזוזה. דנה ויותם רגועים, ישנים.
הם שומעים את הקריאות שלי, אבל הן לא יעירו אותם.
אף אחד לא לימד אותנו, אבל כולנו קוראים לה אותו דבר, באותה מנגינה.
אני לא בוכה. אלה לא דמעות בכי, אלה דמעות גרון.
"שומרת לי-לה, בואי לאר-זים!"
בוקר-צהריים-ערב-לילה. ילדה ערנית בת שבע, בעלת נפש של אמן, פורסת את רגעי היום-יום של ילדותה בקיבוץ של שנות השבעים, שהיתה בו-זמנית ילדות של שפע ושל חסך. בתמימות ילדית נחשפים יופיו ומורכבותו של בית גידול שפס מן העולם – מרחב החיים של החינוך המשותף, צורת גידול גדושה באהבה, דאגה ורצון להיטיב, אך בהיותה צורת גידול שלא כדרך הטבע טמנה זרעי פורענות.
חֲדַרוֹכֶל, הֲקָמָה, מדידות, נוֹשֵׂאוֹכֶל – לצד המושגים שטבעה החברה היצרנית והיצירתית רחשו בגלוי ובסמוי חוקים וערכים, נורמות מדוברות ושאינן מדוברות של חברה מתבדלת, שהושתתה על קונפורמיות. הילדה קולטת אותם כמו סֵיסמוגרף, קולטת ומתעדת. עיניים גדולות זה לא טוב פותח דלת לקונפליקטים אוניברסליים בין פרט לקבוצה; בין להיות קטן ללהיות גדול; בין לאהוב ולהיות נאהב. כל אלה מובאים דרך עולם בפני עצמו – בית הילדים (הבֶּיתֶלָדִים בפי הילדה).
כיצד צומחת אינטימיות ביום-יום ללא פרטיות שבו "כולם רואים לכולם"? כיצד לומדים להיות לבד, שקטים עם עצמנו, כשאין רגע לבד? מי רואה את ה"אחד" כשהוא תמיד "אחד מתריסר"? מהי מוגנות ומי מגן על חלומות הלילה ועל חלומות הנפש?
עיניים גדולות זה לא טוב הוא רומן צלול ומרגש, פוקח עיניים וצובט בכנותו.
רונית בלנרו-אדיב היא פסיכולוגית קלינית עם התמחות בטיפול בילדים, וניסיון ייחודי בטיפול בילדים שהוצאו מביתם והושמו במסגרות טיפול-פנימייתי. נולדה בשנות השבעים בקיבוץ השומר הצעיר והתחנכה בבית ילדים בלינה המשותפת ובמוסד החינוכי עד יציאתה לצבא. נשואה ואם לארבעה, מתגוררת בניו זילנד. ב-2016 ראה אור ספרה "חיבוק חזק ולא כואב – הטיפול ה'טוב דיו' בילדים המוצאים מביתם", שכתבה עם ורד ביבי ותניה אורן-צ׳יפמן.
לפניכם מספר אפיזודות מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
שלא יתפסו אותנו במדרכות
לילה. הנהמה החזקה ממלאה את האוזניים שלי, היא לא משאירה מקום לשום רעש אחר. רות'קה כבר הלכה. אני מתכרבלת בציפה, מהדקת אותה חזק חזק. הכפות רגליים עטופות טוב, שום אצבע לא מציצה החוצה. הלילות הרבה יותר קלים לי בקיץ. בקיץ יש וֶנְטוֹת. עכשיו, כשתכף הגשמים יתחילו, כבר יש פחות לילות חמים. הלילה ממש חם. לפני שרות'קה הלכה היא עברה בכל חדר והפעילה את הוֶונְטָה. אני אוהבת לשמוע איך הוונְטָה מתחילה – כמו מנוע שמתחיל לאט עד שהוא שואג. כשהוונְטוֹת עובדות אני לא שומעת את המחשבות שלי כל כך חזק. שום רעש לא יכול להיות יותר חזק מהוונְטָה, לא בתוך הבֶּיתֶלָדִים ולא מבחוץ.
המצח שלי צמוד לקיר. זה קר ונעים כשכל כך חם. העיניים שלי עצומות כדי שהן לא יתרגלו לחושך, ואז אני אראה את הדברים שזזים. עוד מעט אני אולי אירדם. אתמול יותם ברח הביתה. כבר ישנוּ, אני לא יודעת למה הוא ברח. אני בורחת כשאני נפרדת מאבא או מאמא לא טוב, בבכי. אחרי שהם כבר הלכו ורות'קה מסיימת את "דוגית", אני יוצאת בשקט מהבֶּיתֶלָדִים ורצה חזרה הביתה.
הרעש של הוֶנְטָה ממלא את החדר, בולע הכול. אני רגועה. הוֶנְטָה לא ממש מקררת, אולי רק מזיזה את האוויר. בכל אחד מהחדרים שלנו יש וֶנְטָה – גבוה, מעל החלון. לוח שחור גדול ובאמצע שלו מאוורר עגול. מהצד השני של הוֶנְטָה – החושך. אין רוח הלילה. חם נורא. הוֶנְטָה לא מצליחה לקרר, אבל אני שמחה שהיא עובדת. היא יותר חזקה מהרעשים של הלילה. בחורף אין וֶנְטוֹת. כשיש גשם, הרעש של הסערה עוזר לי במקום הרעש של הוֶנְטוֹת.
כשיותם ברח אתמול, נחום, אבא של ארז מ"דוכיפת", תפס אותו והחזיר אותו ל"ארזים". כשאנחנו בורחים אנחנו משתדלים שלא יתפסו אותנו במדרכות, כי אז לא בטוח שנגיע הביתה. הבעיה כשאנחנו בורחים בקיץ היא הנחשי צפע שיכולים להתחמם על המדרכות. הבעיה כשאנחנו בורחים בחורף היא לרוץ בגשם. נחום החזיר את יותם ל"ארזים", השכיב אותו במיטה, כיסה אותו והלך. יותם חיכה שהדלת תיסגר ושהצעדים יתרחקו, ורץ הביתה שוב. הפעם הוא הצליח להגיע. קצת אחרי, אמא שלו החזירה אותו לבֶּיתֶלָדִים, וישבה איתו ליד המיטה עד שהוא נרדם. ישנתי, אבל שמעתי וראיתי. גם ההורים שלי מחזירים אותי לבֶּיתֶלָדִים כשאני בורחת.
קצת לפני שהלילה ייגמר, השומרת תעבור בחדרים ותכבה את הוֶנְטוֹת. ממש לפני הבוקר כבר קר. כשהוֶנְטוֹת ישתתקו, אני אתעורר. ייקח לי רגע להבין למה התעוררתי, ואז אני אשמע את השקט, את הצעדים של השומרת בחדרים שליד, את הוֶנְטוֹת שעוצרות אחת אחרי השנייה. הדלת תיפתח, תיעצר על הבָּלָטָה, ותיסגר – השומרת הלכה. הבֶּיתֶלָדִים יהיה שקט לגמרי, ואני אשמע שוב את הרעש של המקרר מהפּינתּוֹכל. אני אחזור לעצום את העיניים. הכול בסדר. בפעם הבאה שאני אפתח אותן, ורות'קה תבשל חלב בסיר על הַפְּלָטָה, הרדיו כבר יהיה דולק והאיש עם הקול הרציני יגיד "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ".
הלילה חם. יותם ודנה ישנים. יותם לא יברח היום. הרעש של הוֶנְטָה בכל מקום – בתקרה, בקירות ברצפה, בתוך כל הראש שלי. אני עוצמת עיניים.
מותר לי להדליק את האור הקטן (ולקחת שישה ספרים)
בוקר. אנחנו רצים. כשנגיע לספרייה, נחכה לעמליה. היא תגיע אחרינו. כל קבוצה הולכת לספרייה פעם בשבוע עם המחנכת שלה. אני מתכננת את הספרים שלי ככה שיספיקו לי עד יום שלישי. כל יום שלישי אני יכולה לקחת חדשים. עמליה מגיעה. עוד לפני שהדלת נפתחת עד הסוף – אני כבר בפנים. ליותם ועמיר עמליה תצטרך לקרוא מבחוץ – הם מעדיפים להישאר ברחבה של הספרייה, בחוץ ולא בפנים. בלי ברירה הם יֵצאו מכאן עם ספר או שניים, ובשלישי הבא עמליה תשאל אותם על מה הספר, כדי לראות שהם באמת קראו.
אני שמה על השולחן בכניסה את השישה ספרים שסיימתי ואני מחזירה. הכי למעלה בערֵמה – "אורה הכפולה". אני בטוח אקח אותו שוב מתישהו, כי עכשיו כשאני יודעת איך הכול נגמר, אני רוצה לקרוא אותו שוב. אני גם רוצה להבין למה זאת דווקא אורה שכפולה ולא לי, התאומה שלה. את "מחניים" אני לא אקח שוב. אף פעם. אני מחזירה גם את "אליפים". "אליפים" היה ממש טוב בשבילי. קראתי בכל דקה שיכולתי, גם בזמן של הנדנדות ובזמן של הכדור בסיס. כשקראתי את "אליפים" לא שמעתי את מה שמסביב. רוני ואילנה, דוידי ושאול – רק איתם הייתי. לא עם יפתח, לא עם דנה, לא עם עמיר. כל הספרים טובים לי כי כשאני קוראת אני לבד, בשקט, אבל "אליפים" ו"אורה הכפולה" עוד יותר טובים. אסתר שטרייט-וורצל ואריך קסטנר התאמצו ממש. הם השתמשו בהמון מילים כדי לספר את הדברים שאי-אפשר לראות. כשיש המון מילים יש המון דברים לדמיין בראש. קשה להשתיק את הבחוץ של "ארזים", שקורה כל שעה וכל דקה כל יום. כשהראש שלי מתמלא בספרים, זה כמו לסובב את הכפתור של הרדיו בבית עד הסוף שמאלה – הרעש מבחוץ משתתק.
הספרייה קרירה ונעימה. אני מסתובבת בין המדפים, אני לא ממהרת. בשבוע שעבר לקחתי את "אליפים" מהמדף של ש'. נראה לי שאמשיך שם גם היום. מותר לי לקחת שישה ספרים בכל פעם וכבר לא נשארו הרבה מדפים עם ספרים שלא קראתי. אני קצת מודאגת – אם אני אסיים את כל המדפים, לא יישאר לי מה לקרוא. אני בכיתה ב' ואני צריכה ספרים גם לג' ולאחר כך.
יותם ועמיר מתכופפים למדף של האות ב', שם "הרביעייה", "החמישייה" ו"השביעייה הסודית". שם גם "קופיקו" ו"צִ'יפּוֹפּוֹ", של תמר בורשטיין. בגיל חמש כבר קראתי. קוראים בכיתה א', לא לפני. ברוב הדברים עדיף להיות בזמן של כולם. כשהמטפלות הבינו שאני קוראת, היה מאוחר מדי – כבר קראתי. נתנו לאמא שלי את "אַלְפוֹנִי", שתלמד אותי בבית. "דָּנָה נָמָה – קָמָה דָּנָה". אולי נתנו לה רשות כי היא מורה ללשון של הילדים הגדולים, במוסד.
לפני שבוע, כשלקחתי מהמדף של ק' את "אורה הכפולה", מצאתי במדף ליד, של מ', את "מחניים". את רוב הספרים אני מסיימת, אבל את "מחניים" הפסקתי אחרי שנמצ'ק מת. הטובים לא מתים. זה ההסכם. "מחניים" זה לא בהסכם. גם נטע, שהיה קטן ומת קירח כמו אחד מהסבים שלנו, זה לא בהסכם. את "מחניים" אני לא אקרא. כשאני בוחרת ספרים אני לא ממהרת. אני יודעת בקלות איזה ספר אני רוצה, ואז בודקת אותו לאט. הכריכה צריכה להיות הכריכה האמיתית של הספר, לא הקרטון הירקרק עם הקווים שמדביקים כאן בספרייה. האותיות צריכות להיות נעימות, לא צפופות מדי.
לפני כמה שבועות עמליה הציעה לי לקחת את "מחליקיים של כסף". לא רציתי. היא כעסה כשאמרתי שזה בגלל שאני לא אוהבת את הכריכה עם הקווים שאביה מדביקה. זאת לא הכריכה האמיתית. היא אמרה עוד פעם ועוד פעם שלא מסתכלים בקנקן אלא במה שבתוכו. אמרתי לה שאני יודעת, אבל אני לא אקרא את "מחליקיים של כסף". זה לא קשור לקנקן. התווכחתי עוד, והפה הגדול שלי נפתח. הוויכוח הפך לריב, שנגמר בזה שעמליה רשמה לי את הספר. העמדתי אותו על המדף מעל המיטה שלי עם כל שאר הספרים של השבוע. לא היה לי אכפת לקחת אותו ולא לקרוא, רק הצטערתי שהוא נחשב אחד מהשישה שמותר לי, ובעצם יש לי רק חמישה. מזל שבאותו שבוע אף אחד מהחמישה לא היה משעמם, אחרת הייתי צריכה להסתדר רק עם ארבעה. אפילו שעמליה אמרה שהיא תבדוק שקראתי אותו, לא קראתי.
אני קוראת בלילות. מותר לי להדליק את האור הקטן ולקרוא גם אחרי שרות'קה הולכת. בכיתה א' הייתי עושה את זה בלי רשות. אחר כך נתנו לי רשות, כל זמן שזה לא מפריע לאחרים בחדר. אני קוראת בלילות כי אני לא נרדמת. גם אחרי שרות'קה מסיימת את "דוגית" והולכת, אני לא נרדמת. את הרשות לקרוא בלילה אני לא ממש צריכה אבל עדיף שקיבלתי. הרשות שבאמת הייתי צריכה היא לקחת שישה ספרים במקום שלושה כמו כולם. אף אחד לא יודע על הרעשים והדברים שזזים, וגם לא על התנין שראיתי בתקרה, ואני גם לא אגיד. אני שמחה שעמליה לא התווכחה ושלא הייתי צריכה להסביר על הדברים שמפחידים אותי בלילה. נראה לי שהיא הבינה, וגם שהיא מאוד אוהבת ספרים. כמוני.
בלילה, אם כולם ישנים ואני לבד, אני קוראת. ככה אני פחות זוכרת שאני לבד. יש לי שישה ספרים, ליתר ביטחון, אחד לכל יום למקרה שאני אגמור את כל הספר בלילה. בחרתי היום במדף של ש' גם את "אוּרי". אני רגועה. אני בטוח לא אגמור אותו בלילה אחד.
אחרי גלויה שלושים הם יחזרו
בוקר. אני פותחת את העיניים. רות'קה כבר פתחה את התריסים. מהמיטה של יותם עולות נשימות אטיות. הוא ישן עמוק אפילו שכבר נכנס אור לחדר שלנו. אם אני אעצום חזרה את העיניים, הלילה ימשיך עוד קצת, אבל אני פותחת אותן. אני מציצה ורואה שהיא שם, הגלויה של היום, על השטיחון שלי ליד המיטה, כמו בכל בוקר בעשרים ושניים הימים האחרונים.
אמא רקמה לי את השטיחון. אבא הביא רשת שחורה עם חורים גדולים, אני ציירתי בית עם שביל ועץ תפוזים עם שמים ושמש גדולה. סימון, הציירת של הקיבוץ, לימדה אותי לצייר בית עם הקיר שלו מהצד. היא קראה לזה "פרספקטיבה". אף אחד ב"ארזים" לא מצייר ככה בית. אמא רקמה את הציור שלי בצמר דרך החורים הגדולים ברשת. אמא מאוד התאמצה. כל בוקר כשאני קמה וכל לילה כשאני הולכת לישון אני רואה את השטיחון ואת ההתאמצות של אמא. הגלויה של היום היא מספר עשרים ושלוש. המספר כתוב בגדול, מוקף בעיגול. עברו עשרים ושלושה ימים. נשארו לי עוד שבעה. אבא ואמא בחוצלארץ. אחרי שלושים ימים הם יחזרו.
הם חיכו עד שהגיע תורם ברשימה של החברים שנוסעים לחוצלארץ. הם נסעו עם רעיה ואהוד, ההורים של יוגב, שגם הם ברשימה. נסעו לארצות הברית. יש חברים שהגיעו מחוצלארץ ומקבלים כל שנה "ביקור קרובים". אנחנו לא באנו מחוצלארץ אפילו שאמא נולדה במקום שקוראים לו "מחנה עקורים" ואבא נולד ברומניה. ההורים שלי לא מבקרים קרובי משפחה. הם מטיילים. זאת פעם ראשונה שהם נוסעים לחוצלארץ. פעם ראשונה שאני בלעדיהם.
הם אף פעם לא נסעו בלעדי. אבל אני כבר גדולה. השבוע, כשנגמרת ההֲקָמָה, בארבע, סָפְתַּקלָרָה מחכה לנו בבית. יש ארבעה שבועות בלי אבא ואמא; כל שבוע סבתא אחרת איתנו. הן באות במיוחד מהבית שלהן בעיר לשמור עלינו ועל טופי, סָפְתַּקלָרָה, אמא של אבא, מתל אביב וסָפְתַּלִיאָה מקריית מוצקין. עם סָפְתַּקלָרָה זה קל. היא עושה איתנו הכול, אבא אומר שהיא "ג'דה אמיתית". אני לא יודעת מה זה "ג'דה" אבל כשאבא, שמדבר מעט ובשקט, אומר את זה עליה, כל הגוף שלו מתרגש ואני יודעת ש"ג'דה" זה משהו טוב. סָפְתַּקלָרָה מחבקת בקלות ושואלת שאלות. אבא לא מחבק הרבה, אבל את אמא שלו הוא מחבק מתי שהוא יכול. הוא מאוד אוהב אותה ואומר שהשיער השחור שלה, שאין בו אפילו שערה לבנה אחת, הוא הסיבה שהוא, אבא, לא יקריח.
לסָפְתַּלִיאָה יש שיער בלונדיני. היא מלכותית והשיער שלה מסורק גבוה כי היא חשובה באופנה. היא מנהלת מחלקה ב"משביר". בקיץ את הבגדי ים ובחורף את הסוודרים. סָפְתַּלִיאָה לא מדברת הרבה, היא רק אומרת את הדעות שלה. עם הדעות שלה אי-אפשר להתווכח. אני גם לא מנסה. אני קצת מפחדת ממנה. היא מלכותית, ועם מלכות מפחיד להתווכח. אם מתווכחים איתה היא נעלבת, מסובבת את הראש והולכת. מלכות לא מבזבזות זמן על ויכוחים. הן קובעות. אני עושה את מה שהיא אומרת כי אני לא רוצה שהיא תסובב ממני את הראש ותלך.
כשאבא ואמא בחוצלארץ, הסבתות מחזירות אותנו אחרי הארוחת ערב לבֶּיתֶלָדִים. כשהן שומרות עלינו, אנחנו לא עולים לחֲדַרוֹכֶל לארוחת ערב. הן מכינות בבית. סָפְתַּלִיאָה מטגנת שניצלים עם שומשום ומכינה סלט תפוחי אדמה. אני חושבת שהיא סוחבת את הבשר של השניצלים מהבית שלה, באוטובוס, בתיק מיוחד עם קוביות של פלסטיק קפוא. היא קוראת לזה "קרחונים" ואותי זה מצחיק, כי נועם אומר שבאמת צריך להגיד "קרחומים". זה אפילו יותר מצחיק ששמו באותה מילה גם קר וגם חם. אני יכולה לאכול את השניצלים של סָפְתַּלִיאָה עד שאני מתפוצצת, ועליהם אני לא צריכה לשים קֵצ'וֹפּ, כבר יש להם טעם. סָפְתַּקלָרָה מכינה חצילים במיונז ומרק חם אדום עם המון דברים בפנים, לא כמו המרק שאמא מכינה לנו בבית – כפית של אבקה בכוס עם מים רותחים מהקומקום. סָפְתַּקלָרָה הסבירה שהחריף שהיא שמה בחצילים זה שום. אני לא אוהבת שום, אבל את החצילים של סָפְתַּקלָרָה אני אוהבת מאוד.
אני לא חושבת שלסָפְתַּקלָרָה ולסָפְתַּלִיאָה יש בעיה עם החֲדַרוֹכֶל, אני חושבת שהן פשוט אוהבות בית שמבשלים בו. לי האוכל שלהן טוב, כי אני צריכה אוכל חם כמו האוכל של ארוחת צהריים כשרות'קה מספיקה לחמם את הכלים לפני שיושבים לאכול. האוכל של סָפְתַּקלָרָה וסָפְתַּלִיאָה הוא לא קר ולא פושר. הוא חם רותח.
את גילי הן לא מלוות לבֶּיתֶלָדִים. היא לא צריכה. בחודש הזה גם אני כבר גדולה – לא עושה בעיות, לא בוכה בהשכבה ולא מסתכלת בתריסים כשהן הולכות. להיות גדולה זה מעייף. עשרים ושלוש גלויות זה מספיק לי.
קר היום. אני שולחת את הרגליים אל מחוץ לשמיכה ומתיישבת, תופסת מהר את הגלויה וחוזרת לתוך החום של השמיכה. עם הגלויה. אני אקרא אותה במיטה. לרות'קה ייקח עוד זמן עד שהיא תחזור להעיר את יותם. דנה כבר במקלחות. נכון שכתוב בסוף כל גלויה "מאבא ואמא", אבל כולן בכתב העגול והיפה של אמא, אז אני יודעת שזה ממנה. את כל המילים אמא מנקדת לי. מורות ללשון של גדולים יודעות לנקד. בכל גלויה היא כותבת שהם מאוד מתגעגעים ושעוד מעט יחזרו. זאת עשרים ושלוש. אחרי גלויה שלושים הם יחזרו. כל בוקר אני קוראת את הגלויה שלי. כמה פעמים. לגילי ולנועם אמא לא שולחת גלויות, כי הם גדולים, הם לא צריכים. אתמול גילי ראתה אותי מהרחבה של "דקל" כשהייתי בנדנדות עם דנה ונעמה. בדרך כלל היא לא באה אלי, אבל אתמול היא ניגשה. עמדה לידי רגע וחייכה, שאלה מה אני עושה. לא עשיתי כלום אז רק משכתי בכתפיים. אני חושבת שהיא באה אלי כי אבא ואמא לא כאן והיא אחותי הגדולה. חבל שלא עניתי לה משהו.
שאלתי את רות'קה איך הדוור מגיע לבֶּיתֶלָדִים כל כך מוקדם, כי בשש, כשאנחנו קמים, הגלויה כבר מחכה על השטיחון שלי. היא חייכה ממש עם העיניים, ואפילו קצת חיבקה אותי, ואמרה שהיא לא יודעת, אולי הוא פשוט דוור מאוד חרוץ. ניסיתי להישאר ערה כל הלילה כדי לראות בבוקר מתי הוא מגיע, אבל נרדמתי.
אף פעם לא הייתי רחוק מההורים שלי. אף פעם לא עבר כל כך הרבה זמן בלי שדיברתי איתם. אני רוצה שהם יחזרו, אבל אני לא אומרת. אני לא מתלוננת. אנחנו לא מתפנקים. אני מכניסה את הגלויה למגירה בארונית שלי, עם העשרים ושתיים שלפניה. אני כבר לא בתוך השמיכה. הידיים והרגליים שלי קצת עייפות, אפילו שרק קמתי. זה הזמן ללכת למקלחות, להוריד את הכותונת וללבוש את הבגדי בוקר. נכון שהיום רק התחיל, אבל אני עייפה. אני מחכה כבר עשרים ושלושה ימים.
