"אוי, איך את עושה את זה???"
התמודדות סגלי חטיבת הנפגעים עם התפקיד לאורך זמן
מעיין גרבר, ג'וליה גוזמן
הכתיבה בלשון נקבה מאחר ומרבית סגלי הנפגעים הן נשים.
מבוא
תפקידם של סגלי הנפגעים בצה"ל כרוך בעשייה בעלת משמעות מיוחדת בנקודת מפגש רגישה בין מערכת צבאית ממסדית לבין חוויות של פגיעה, טראומה, אובדן ושכול. שגרת העבודה כוללת ליווי משפחות מרגע קבלת הבשורה, לוויה וימי האבל, קשר ארוך טווח, אזכרות, וכן ביקורים אצל פצועי צה"ל ובני משפחותיהם. בתקופות מלחמה, שבהן היקף הנפגעים גדל והקצב המבצעי מואץ, החשיפה הרגשית מתרחבת ונעשית רציפה ואינטנסיבית יותר.
מחקרים בתחום בריאות הנפש, עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה מצביעים על כך שגורמי סיוע הפועלים בהקשרים של טראומה מתמשכת מצויים בסיכון מוגבר לשחיקה, טראומטיזציה משנית ותשישות חמלה (Compassion Fatigue) (Maslach, Schaufeli, & Leiter, 2001; Figley, 1995). מחקרים שנערכו בישראל מתארים דפוסים דומים בקרב אנשי מקצוע החשופים לאירועי טרור, מלחמה ושכול, לרבות גורמי סיוע הפועלים במציאות של טראומה משותפת (shared traumatic reality) (Dekel & Baum, 2010).
למרות ספרות ענפה על מטפלים קליניים, קיימת התייחסות מצומצמת לתפקידי ליווי צבאיים, ובפרט לתפקידים בחטיבת הנפגעים בצה"ל. מאמר זה מבקש לצמצם פער זה באמצעות שימוש במסגרת המושגית של איכות חיים מקצועית (ProQOL) תוך מיקוד בסיפוק חמלה ותשישות חמלה, ובהצעת מענים יישומיים המותאמים להקשר הצבאי־ישראלי.
איכות חיים מקצועית (ProQOL): מסגרת תאורטית בהקשר הצבאי
ProQOL (Professional Quality of Life) הוא מדד נפוץ ותקף להערכת איכות החיים המקצועית של אנשי סיוע וטיפול, במיוחד בעבודה עם טראומה ומצוקה נפשית. המודל, שפותח על ידי פיגלי (Figley, 1995) והונגש כמדד קליני מתוקף על ידי סטאם (Stamm, 2010), מדגיש את הדו־קיום בין תחושת סיפוק ומשמעות לבין עומס ושחיקה רגשית.
המודל מבחין בין שלושה ממדים נפרדים אך קשורים (תרשים 1):
- סיפוק חמלה (Compassion Satisfaction) – תחושת משמעות וסיפוק הנובעת מהיכולת לסייע לאחרים.
- שחיקה (Burnout) – תהליך קשור לעומס, חוסר שליטה ומאפיינים ארגוניים (Maslach et al., 2001).
- טראומטיזציה משנית (Secondary Traumatic Stress) – תגובה לחשיפה עקיפה חוזרת לטראומה.
המונח "תשישות חמלה" מתאר מצב של עייפות רגשית ופגיעה ביכולת האמפתית, הנובעת מחשיפה ממושכת לסבל של אחרים – לעיתים כ"מחיר האכפתיות" (cost of caring). בשונה משחיקה, המדגישה את תנאי הארגון, תשישות חמלה שמה במוקד את המחיר של המעורבות האמפתית עצמה.
תרשים 1: איכות החיים של המטפל
לפי המודל, תחושת שליחות ומשמעות מהווה גורם מגן מרכזי ומקור לסיפוק חמלה (Stamm, 2010), אך אינה מבטלת את הסיכון לטראומטיזציה משנית במצבי חשיפה אינטנסיבית ומתמשכת (Sodeke-Gregson et al., 2013). מחקרים מצביעים על פרדוקס: ככל שהמשמעות המיוחסת לתפקיד גבוהה יותר, כך גוברת הנטייה להדחיק סימני מצוקה ולצמצם פנייה לעזרה, מחשש לפגיעה בזהות המקצועית או בתחושת המסוגלות (Maslach et al., 2001).
במערכת הצבאית, ובפרט בחטיבת הנפגעים, שבה ערכים של מחויבות, אחריות ותפקוד רציף הם יסודות מובנים, פרדוקס זה עלול להיות מובהק במיוחד. בהיעדר לגיטימציה ארגונית לשיח על תשישות חמלה, סימני שחיקה וטראומטיזציה משנית עלולים להופיע בעוצמה גבוהה דווקא בשלבים מאוחרים של השירות, לעיתים לקראת סיומו. מאפייני החשיפה והמבנה הארגוני מעניקים לתשישות החמלה ביטויים ייחודיים, המחייבים בחינה נפרדת של גורמי הסיכון.
בהתאם לכך, בחטיבת הנפגעים פועלים מדור בסדיר ומכלול במילואים, שתפקידם פיתוח מנגנוני איתור, מיון, הכשרה וחוסן עבור כלל סגלי הנפגעים. מושם דגש על מניעת תשישות חמלה ושחיקה, ועל הגברת תחושת השליחות והמשמעות.
מאפייני סיכון ייחודיים בקרב סגלי נפגעים
סגלי הנפגעים בצה"ל מהווים מקרה ייחודי במפת תפקידי הסיוע, בשל שילוב של מאפיינים מבניים, ארגוניים והתפתחותיים.
ראשית, התפקיד מתקיים במסגרת צבאית היררכית ותחרותית, המאופיינת בכפיפות פיקודית ובציפייה לתפקוד רציף גם במצבי מצוקה אישית. כך נוצר פער בין הדרישה "להמשיך לתפקד" לבין הצורך האנושי בעיבוד רגשי. פער זה עלול להגביר עומס נפשי ולהקשות על זיהוי מוקדם של סימני תשישות חמלה.
שנית, התפקיד כרוך בזמינות ודריכות גבוהות, לעיתים סביב השעון, ובמעברים חדים בין מרחבים טעונים רגשית – בתי חולים, בתי עלמין, בתיהם של פצועים ומשפחות שכולות. תחושת השליחות הגבוהה עלולה להוביל את הסגלים להרחבת גבולות היכולת, במיוחד בעתות מלחמה, ולהצמצמה של האפשרות להפרדה בין זמן עבודה לזמן אישי של "טעינת מצברים". חשיפה מתמשכת ללא נקודות עצירה ועיבוד נוטה להצטבר לעומס רגשי כרוני (Figley, 2002).
מאפיין נוסף הוא גילם הצעיר של חלק ניכר מהמשרתות והמשרתים, עבורם זהו תפקיד משמעותי ראשון בחייהם הבוגרים. זהותם המקצועית והאישית עדיין בתהליך גיבוש, ולעיתים יש להם פחות ניסיון חיים וכלים מבוססים לוויסות רגשי ולהצבת גבולות אמפתיים. הפער בין היקף האחריות הרגשית והייצוגית לבין היעדר הכשרה אקדמית ממושכת או הכנה מקצועית ארוכת טווח (Skovholt & Trotter-Mathison, 2016; Sodeke-Gregson et al., 2013) מגביר את הפגיעות. בגיל זה קיימת גם נטייה לחפיפה גבוהה בין תכנים אישיים לבין תכני התפקיד, באופן המקשה על יצירת מרחק רגשי מגן.
בהקשר הישראלי של טראומה משותפת מתמשכת (Dekel & Baum, 2010), חלק מן הסגלים מגיעים לתפקידם עם היסטוריה אישית של טראומה עוד בטרם הגיוס. סקירות עדכניות מצביעות על כך שהיסטוריה כזו מהווה גורם סיכון מובהק לתשישות חמלה, טראומה משנית ושחיקה בתנאי חשיפה אינטנסיביים ומתמשכים (Leung, Schmidt & Mushquash, 2023).
בתחילת ינואר 2026 נערך סקר פנימי בקרב 175 משרתים בחטיבת הנפגעים, המיישם חלקית את מסגרת ProQOL בהקשר יישומי.
ממצאי הסקר מצביעים על רמת סיפוק ומשמעות מקצועית גבוהה במיוחד (כ־85%): "אני מרגיש/ה שהתפקיד שאני ממלא/ת משמעותי, בעל תכלית ברורה ומאפשר לי תרומה ממשית למערך". ממצא זה משקף חוסן ערכי ותשתית מורלית יציבה, הן בדרג הנפרס והן במטה, ועולה בקנה אחד עם ממד "סיפוק החמלה" כמשאב מרכזי בעבודת סיוע עתירת משמעות.
עם זאת, מרבית משרתי הדרג הנפרס (כ־60%) דיווחו על עומס חריג וקושי מתמשך באיזון בין דרישות התפקיד לחיים האישיים, ממצא המעיד על פגיעוּת לממדי השחיקה והטראומטיזציה המשנית. הפער בין חוסן ערכי גבוה לבין מעטפת תפעולית, רגשית וכלכלית מוגבלת מחזק את טענתו המרכזית של המאמר: משמעות ושליחות, גם כשהן נוכחות בעוצמה גבוהה, אינן מהוות גורם מגן מספיק בהיעדר מנגנונים מערכתיים תומכים.
ממצא נוסף בעל חשיבות הוא תפקידו של המפקד הישיר כעוגן רגשי: "אני מקבל/ת מהמפקדים שלי תמיכה, הכוונה ותקשורת המאפשרים לי להצליח בתפקיד". כ־70% מהמשיבים דיווחו על תחושת תמיכה גבוהה, המעידה על חיבור חזק לליבת התפקיד ולדרג הפיקוד. עם זאת, הודגש כי תמיכה פיקודית, חשובה ככל שתהיה, אינה תחליף למענה רגשי מקצועי סדור. בקרב הסגלים עולה צורך ברור במענה רגשי קבוע, הנתפס לא כ"פריבילגיה", אלא ככלי עבודה הכרחי לשמירה על איכות הליווי ועל כשירות מקצועית לאורך זמן.
דיון ויישום
התערבויות להפחתת תשישות חמלה מחייבות שילוב בין רמת הפרט לבין הרמה הארגונית (Hobfoll et al., 2007; Kalani et al., 2018).
הרמה האישית – טיפול עצמי כמרכיב מקצועי
טיפול עצמי (self-care) הוכח כרכיב חיוני בשימור בריאותם הנפשית של אנשי מקצוע העוסקים בטראומה, אובדן ושכול (Posluns & Gall, 2020). בעבודה עם אוכלוסיות טראומטיות מתקיים לעיתים פיצול בין "העבודה המקצועית" לבין "הטיפול העצמי", כשהאחרון נתפס כמשני או כפריבילגיה. פיצול זה משקף נורמות המעודדות נתינה מתמשכת ללא עצירה ומילוי מצברים.
טיפול עצמי אפקטיבי אינו מסתכם בפעולות רווחה נקודתיות, אלא כולל שילוב מתמשך של אסטרטגיות קוגניטיביות, רגשיות, גופניות וארגוניות בתוך חיי העבודה. היעדר טיפול עצמי שיטתי קשור לעלייה בשחיקה ותשישות חמלה ופוגע באיכות הקשר המקצועי, בעוד אימוץ מודע של פרקטיקות טיפול עצמי תורם לשימור אמפתיה, גמישות רגשית ותחושת מסוגלות לאורך זמן.
הרמה הארגונית – תרבות של טיפול עצמי וחוסן
הספרות מדגישה את חשיבותה של תרבות ארגונית המטפחת טיפול עצמי כעמדה מקצועית ואתית, במיוחד בעבודה עם אובדן טראומטי ושכול (Glennon et al., 2019). טיפול עצמי נתפס כחלק מן האחריות המקצועית, ולא כעניין פרטי בלבד. לשם כך נדרשים:
- לגיטימציה להפסקות ולגבולות עומס;
- הדרכה מקצועית ותמיכה פיקודית;
- הכרה בזמן טיפול עצמי המתרחש "בתוך" העבודה כחלק אינהרנטי מן הפרקטיקה.
בהתאם לממצאי הסקירות העדכניות על היסטוריה אישית של טראומה כגורם סיכון (Leung et al., 2023), גוברת חשיבותם של:
זיהוי מוקדם של פגיעויות כבר בשלב המיון;
התאמת מענים דיפרנציאליים במהלך ההכשרה והליווי, במיוחד במציאות של טראומה קולקטיבית.
בחטיבת הנפגעים קיימים כיום תהליכי ניטור אישיים וקבוצתיים, מענים רגשיים ע"י גורמי בריאות הנפש (מכון הקבע, יחידת ליב"ה, קב"נים, אנשי חוסן), מסלולי סיוע ייעודיים למשרתי חובה וקבע, ומענים קבוצתיים מחייבים לפי דרג ותפקיד (נט"ל, קבוצות חוסן, "מסע שחרור" לעיבוד השירות). התהליכים מונחים על ידי אנשי טיפול מוסמכים ומאפשרים עיבוד מתמשך של חוויות התפקיד. בנוסף, מתקיימים ימי הפוגה, כנסים וימי השתלמות, ותכנים העוסקים בטראומטיזציה משנית ותשישות חמלה נכללים בקביעות בקורסי ההכשרה של מש"קיות וקצינות נפגעים, במטרה להקנות שפה מקצועית וכלים לזיהוי, נרמול והתמודדות כבר בשלבי ההכשרה הראשוניים.
הספרות מדגישה את חשיבות מנגנוני הניטור המערכתיים לזיהוי מוקדם של עומס רגשי, כגון קהות רגשית, עייפות כרונית או ירידה בנוכחות אמפתית, המאפשרים התערבות מונעת (Posluns & Gall, 2020). בחטיבת הנפגעים פועלים לשם כך הדרכות קבועות, שיח רפלקטיבי מונחה וניטור תקופתי של מדדי רווחה נפשית. מדור חוסן והדרכה אמון על הכנת הסגלים לליווי אוכלוסיית הנפגעים ועל קידום החוסן הארגוני הכולל. במסגרת זו פועלים גם אנשי חוסן במילואים המייעצים למפקדים, מנחים קבוצות ומתערבים בעת הצורך.
הבחנה בין שלב חירום לשלב התמשכות
קיים צורך בבירור בין שלב החירום הראשוני – המאופיין בגיוס כוחות, תחושת שליחות ותפקוד אינטנסיבי – לבין שלבי ההמשך, שבהם נדרשת תמיכה אחרת, המתמקדת בשימור גבולות, ויסות רגשי והתאוששות. היעדר הבחנה כזו עלול להוביל להישענות ממושכת על מנגנוני חירום כשגרה שוחקת, ולהגביר את הסיכון לתשישות חמלה.
מחקרים ישראליים שנערכו בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" מדגישים מורכבות זו. אנשי בריאות הנפש שטיפלו במפונים חוו בשלב האקוטי תחושת שליחות, מחויבות וייעוד מקצועי חזקים, שתרמו לגיוס כוחות ולתפקוד מהיר (Levkovich & Labes, 2024). עם זאת, תחושת שליחות זו לוותה בטשטוש גבולות, בעומס רגשי ובהשהיית עיסוקים קודמים.
ממצאיהם של שקלרסקי ולצר (Shklarski & Latzer, 2025) מצביעים על רמות גבוהות של תשישות חמלה, טראומטיזציה משנית ושחיקה בקרב מטפלים ישראלים לאחר אירועי 7 באוקטובר, במיוחד בקרב המלווים משפחות שכולות ומשפחות חטופים. הממצאים מדגימים את הדו־קיום הפרדוקסלי של שליחות ושחיקה, ומערערים את ההנחה שמשמעות מקצועית מהווה כשלעצמה גורם מגן לאורך זמן. בנוסף, נצפו הבדלים הקשורים להקשר הארגוני – מטפלים במגזר הציבורי דיווחו על רמות גבוהות יותר של שחיקה וטראומה משנית בהשוואה לעמיתיהם במגזר הפרטי – ממצא המחזק את התפיסה של תשישות חמלה כתוצר של עומס מערכתי מתמשך והיעדר מנגנוני תמיכה מספקים.
בהקשר של קצינות ומש"קיות נפגעים, מובחנת תמונה דומה: תשישות חמלה אינה עדות לחוסן אישי נמוך או ל"בחירה שגויה" של כוח אדם, אלא עלולה להיות תוצר של העדר התאמה מספקת בין דרישות התפקיד לבין מנגנוני שימור אישיים וארגוניים. יישום עקרונות של טיפול עצמי משולב, הנתמך על ידי המערכת ומגובה בדוגמה פיקודית, עשוי לשמש גורם מגן משמעותי במצבי מלחמה מתמשכת המאופיינת בעומס רגשי גבוה.
כך, תשישות חמלה בתפקידי ליווי נפגעים אינה אירוע נקודתי, אלא תהליך מצטבר הנוצר במפגש בין מאפייני התפקיד, ההקשר הארגוני ומשאבים אישיים.
סיכום
במבט זה, השאלה "אוי, איך את עושה את זה?" אינה שאלה אישית המופנית למש"קית או לקצינה, אלא שאלה שהמערכת כולה צריכה להפנות לעצמה ולקחת אחריות על התשובה. תשישות חמלה אינה עדות להיעדר חוסן בלבד, אלא גם ביטוי למחיר האנושי של תפקיד עתיר משמעות. הכרה במחיר זה, לצד פיתוח מענים יישומיים מבוססי ראיות, טיפוח צמיחה מקצועית ואישית וחיזוק המפקדים כמחזיקי החוסן של פקודיהם – הם נדבך מרכזי בחיזוק ההון האנושי בחטיבת הנפגעים ובשמירה על רווחת משרתיה לאורך זמן.
המאמר מציע להשיב לשאלה "איך את עושה את זה?" תשובה מערכתית: היכולת להחזיק לאורך זמן בתפקיד ליווי נפגעים אינה נשענת רק על חוסן אישי ותכונות אופי, אלא גם על הכרה בהשפעה הרגשית של התפקיד ועל בניית תנאים ארגוניים המאפשרים עיבוד, ויסות, טיפול והתאוששות. במילים אחרות: "לא לבד, ולא בלי מחיר – אלא עם מערכת שמטפחת את מי שמחזיקים אחרים".
המעבר משיח של "איך את מחזיקה מעמד?" לשיח של "כיצד המערכת עוטפת את סגלי הנפגעים?" הוא מעבר מתבקש. פיתוח הכשרות ייעודיות, מנגנוני תמיכה רציפים ותרבות ארגונית המעניקה לגיטימציה לתגובות נפשיות לתפקיד – הם שמאפשרים תפקוד לאורך זמן. במציאות של מלחמה מתמשכת, אחריות מערכתית לבריאות הנפש של סגלי הנפגעים היא חלק בלתי נפרד מן האחריות כלפי המשפחות אותן הם מלווים.
התובנות וההמשגות המוצגות כאן חורגות מגבולות חטיבת הנפגעים בצה"ל, ורלוונטיות לאוכלוסיות סיוע נוספות הפועלות במצבי טראומה מתמשכת בצבא ובאזרחות: אנשי טיפול ובריאות הנפש, תפקידי סיוע צבאיים ואזרחיים (כגון בנות שירות לאומי, חובשים, רבנים צבאיים ועוד) – תפקידים המאופיינים בזמינות גבוהה, אחריות ייצוגית וחשיפה אמפתית אינטנסיבית לסבל אנושי.
המאמר מציע מסגרת להבנת תשישות חמלה כתופעה מערכתית ולא אישית, ומדגיש את חשיבות מנגנוני המניעה, הניטור והטיפול, את ההבחנה בין שלבי חירום להתמשכות, ואת הטמעתה של תרבות טיפול עצמי כחלק מן הפרקטיקה המקצועית. יישום עקרונות אלו עשוי לתרום לשימור תפקוד, להפחתת שחיקה ולחיזוק חוסן מקצועי גם בארגונים אזרחיים, ציבוריים וקהילתיים הפועלים במציאות של טראומה קולקטיבית, ובכך להרחיב את תרומת המאמר מעבר להקשר הצבאי־ישראלי.
הערות
- ראש מדור חוסן והדרכה, חטיבת הנפגעים
- אשת חוסן, חטיבת הנפגעים; חברת סגל הוראה ומחקר, ביה"ס לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב; מנהלת השירות לעבודה סוציאלית, אסותא מרכזים רפואיים
מקורות
Dekel, R., & Baum, N. (2010). Intervention in a shared traumatic reality: Social workers in Israel after terror attacks. British Journal of Social Work, 40(1), 42–60.
Figley, C. R. (1995). Compassion fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized. New York: Brunner/Mazel.
Figley, C. R. (2002). Compassion fatigue: Psychotherapists’ chronic lack of self-care. Journal of Clinical Psychology, 58(11), 1433–1441.
Glennon, A., Pruitt, D. K., & Rouland Polmanteer, R. S. (2019). Integrating self-care into clinical practice with trauma clients. Journal of Human Behavior in the Social Environment, 29(1), 48–56.
Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M., Friedman, M. J., … Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid-term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry, 70(4), 283–315.
Kalani, S. D., Azadfallah, P., Oreyzi, H., & Adibi, P. (2018). Interventions for physician burnout: A systematic review of systematic reviews. International Journal of Preventive Medicine, 9, 81.
Levkovich, I., & Labes, M. (2024, May). “I Felt a Sense of Mission during Moments of Crisis”: Mental Health Professionals’ Perspectives on Their Initial Treatment of Evacuees during the Israel–Hamas Conflict. In Healthcare (Vol. 12, No. 11, p. 1098). MDPI.
Leung, T., Schmidt, F., & Mushquash, C. (2023). A personal history of trauma and experience of secondary traumatic stress, vicarious trauma, and burnout in mental health workers: A systematic literature review. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 15(S2), S213–S224.
Maslach, C., Schaufeli, W. B., & Leiter, M. P. (2001). Job burnout. Annual Review of Psychology, 52, 397–422.
Posluns, K., & Gall, T. L. (2020). Dear mental health practitioners, take care of yourselves: A literature review on self-care. International Journal for the Advancement of Counselling, 42(1), 1–20.
Shklarski, L., & Latzer, Y. (2025). Compassion fatigue among Israeli therapists after the October 7 attack: Challenges in treating bereaved and hostage families. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 17(7), 1584–1593.
Skovholt, T. M., & Trotter-Mathison, M. (2016). The resilient practitioner: Burnout and compassion fatigue prevention and self-care strategies for the helping professions. Routledge.
Sodeke-Gregson, E. A., Holttum, S., & Billings, J. (2013). Compassion satisfaction, burnout, and secondary traumatic stress in therapists working with adult trauma clients. European Journal of Psychotraumatology, 4, 21869.
Stamm, B. H. (2005). The proQOL manual. Retrieved July, 16, 2007.
