אני מַרְאָה, כי כשאימי ילדה אותי, היתה חסרה לה מַרְאָה | שלי ברעם מירוז
שלי ברעם מירוז | 23/2/2026 | 374 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אני מַרְאָה, כי כשאימי ילדה אותי, היתה חסרה לה מַרְאָה. לא היה בנמצא מישהו שיגיד לה כמה היא יפה, כמה היא טובה, כמה היא נהדרת, או סתם מַשהו שיאפשר לה לראות את עצמה בדרך כלשהי. אז אמא החליטה שאני אהיה המַרְאָה שלה. ובכל חיוך שלי, אמא ראתה שהיא נמצאת. ובכל תנועה שלי, אמא הרגישה נוכחת. והיא אהבה את זה שאני המַרְאָה שלה. שיש משהו שנותן לה הרגשה טובה בעולם הזה. שהיא קיימת. ושמחתי כל כך לשמח את אמי יולדתי. הייתי מאושרת.
וכך גדלתי להיות מַרְאָה. לא תינוקת, לא ילדה, לא נערה, לא אישה. גדלתי להיות מַרְאָה. ועם השנים נעשיתי מַרְאָה טובה יותר ויותר. עם איכות טובה יותר, עם צבעים מדויקים יותר. ולכל בן אדם שפגשתי, למן קטן ועד גדול, שיקפתי איך הוא נראה. היו אנשים שבעיקר ראו בי את היופי שלהם, והם מאוד אהבו אותי בגלל זה. מאוד רצו להיות בקרבתי, כי הם הרגישו מאוד יפים וטובים, והיו אנשים שראו דרכי כמה שהם לא נראים טוב, כמה שהם לא מוצלחים, והם לא אהבו אותי בכלל.
למען האמת, לא היה אכפת לי אוהבים אותי או לא, כי ידעתי שהאנשים רואים רק את בבואתם דרכי, אז לא הרגשתי אהובה או לא אהובה. בעיקר הצטערתי עבור אלה שחוו מולי רגשות קשים, והבנתי שהמַרְאָה שלי מלוכלכת. לכן עבדתי במרץ לנקות את הלכלוך שייתכן והצטבר עליי.
וכך הגיע הזמן שלי לבחור לעצמי מקצוע להתפרנס ממנו, והיה ברור לי שהכי קל ונכון בשבילי יהיה להמשיך להיות מַרְאָה לאחרים בתשלום. אז נעשיתי מטפלת. שהיא בעצם מַרְאָה. מ֧פַנָּה את כולה כדי לשבת מול מישהו, ביחסים לא הדדיים, אלא יחסים של אדם ומַרְאָה. והייתי מעולה בזה, לא הייתי בעצם צריכה לפנות מעצמי שום דבר. ועם השנים נעשיתי מַרְאָה יותר ויותר מדויקת למטופלים שלי.
וככל שנעשיתי יותר מדויקת, עזרתי לאנשים לראות את עצמם. וכשאנשים רואים את עצמם טוב, הקשיים שלהם נפתרים והם נעשים מאושרים. והייתי מאושרת באושרם של האחרים. ועזרתי לאלפי אנשים לראות את עצמם, ולהיות מאושרים. וכולם מאוד הודו לי. כולם מאוד העריכו אותי, והמטופלים שלי חשבו שכל זה בזכות העובדה שאני רואה את עצמי כל כך טוב וככה אני יודעת להראות להם את עצמם. והם היו בטוחים שכל הקשיים שלי נפתרו, ושאני מאושרת. כי אחרת, איך הייתי יודעת להראות להם את עצמם כל כך טוב. והם העריכו אותי מאוד, חלקם ממש העריצו אותי ואפילו קינאו בי.
אבל אני, אני הייתי ונשארתי רק מַרְאָה. מַרְאָה לאחרים. ואני לא בן אדם. אני מַרְאָה. ואהבתי להיות מַרְאָה, כי לא ידעתי להיות משהו אחר, וכי אמא שלי קבעה שאני מַרְאָה. וכך גדלתי.
אבל בעולם של אנשים, לא תמיד מספיק להיות מַרְאָה. כי כשרציתי מאוד להיות בזוגיות, הרבה גברים טובים ומקסימים שפגשתי לא רצו לחיות עם מַרְאָה. הם רצו לחיות עם אישה, ולמרות שהייתי מַרְאָה נהדרת, הם לא רצו אותי. אז פגשתי גבר שהיה צריך מַרְאָה. כי אמא שלו לא ראתה אותו בכלל כשנולד, והוא היה צריך מַרְאָה קבועה מולו, אחרת הוא הרגיש שהוא מת. וכדי להרגיש קיים הוא היה צריך אותי כל הזמן. אני שמחתי שלפחות מישהו רוצה אותי, ואפילו צריך אותי. וסוף סוף אני בזוגיות. אבל בן הזוג שלי רצה שאני אהיה כל הזמן מַרְאָה. עשרים וארבע שעות ביממה. וזה כבר היה קשה לי, כי לפעמים גם מַרְאָה צריכה לנוח קצת. וכל פעם שביקשתי מנוחה, הוא לא הסכים, כי הוא הרגיש שהוא הולך למות אם אני לא אראה לו את עצמו. והסכמתי, כי ראיתי אותו במַרְאָה שאני, וראיתי את המצוקה שלו. והסכמתי להיות המַרְאָה שלו, כי פחדתי שהוא ילך. הרי כל הגברים האחרים רוצים אישה ולא מַרְאָה, ולא ירצו להיות איתי, ובעצם הוא היחיד שירצה אותי. אז נשארתי.
אבל היתה בעיה עם האיש הזה. הוא לא רצה אותי מַרְאָה ממש שמַרְאָה אותו כפי שהוא, ומלמדת אותו מה יותר טוב בו ומה פחות כדי שישתפר - כמו כל האנשים האחרים שנהנו מהמַרְאָה, וגם לפעמים היה להם קשה, אבל טוב - הוא רצה שאני אהיה מַרְאָה מיוחדת. מַרְאָה שמַרְאָה אותו רק כפי שהוא רוצה לראות את עצמו. לא מַרְאָה שמַרְאָה את המציאות, לא מַרְאָה שמַרְאָה את האמת.
אבל הוא לא אמר את זה בדיוק ככה. אחרי זמן שהיינו ביחד, ושהוא אמר לי שאני מַרְאָה נפלאה ממש, הוא התחיל להגיד לי שאני לא מַרְאָה כל כך מדויקת. מאד התפלאתי, כי שנים השקעתי בלהיות מַרְאָה ממש טובה, מדויקת והכל, וראיתי גם על המטופלים שלי שזה עובד ממש טוב, ועל אנשים אחרים שרצו להיות בקרבתי כי אני מַרְאָה טובה. וזה היה לי מאד משונה, וגם הכאיב לי.
בהתחלה התנגדתי. מה זאת אומרת. זה מה שיש במַרְאָה. זה אתה. והוא אמר לי, לא. את רק חושבת שאת מַרְאָה ממש טובה. בעצם את לא מַרְאָה ממש טובה. כי עובדה. אני כזה וכזה וכזה. אני נהדר. ומה את מַרְאָה לי? משהו אחר לגמרי! את מַרְאָה מקולקלת, וכדאי שתלמדי איך להיות מַרְאָה טובה.
אף פעם אף אחד לא אמר לי בצורה כזאת שהוא חושב שאני מַרְאָה לא טובה. ולמרות שידעתי בתוכי שאני מראה טובה, האיש הזה גרם לי להטיל ספק במַרְאָה הטובה שאני. והוא המשיך להתעקש שהוא כזה וכזה וכזה, ושהוא נהדר, ושאני פשוט לא משקפת אותו טוב. ואני, בתור מַרְאָה שתמיד רוצה להשתפר, התחלתי לבדוק את עצמי, האם אני משקפת אותו טוב. לי נראה שכן, אבל מי שבסוף קובע אם המַרְאָה טובה או לא, הוא מי שמסתכל. והוא אמר שהוא דווקא ממש טוב בלזהות מראות מעוותות, ושזה לא רק עניין של לנקות את הלכלוך, אלא שאני מַרְאָה מעוותת. אז האמנתי לו.
ואז בהדרגה למדתי להיות המַרְאָה שלו. הוא לימד אותי כל הזמן. כל פעם ששיקפתי לו משהו שהוא לא אהב, הוא הכריח אותי לשנות את עצמי, וזה כאב לי מאוד. ואני, שאני מַרְאָה, שכל השמחה שלה בחיים נובעת מזה שאנשים נהנים מלראות את עצמם כמו שהם, דרכי, פתאום התחלתי להיות עצובה. כבר לא הרגשתי מַרְאָה טובה. ורציתי, כל כך רציתי לחזור להיות מַרְאָה טובה. והוא אמר לי – אני יודע איך את צריכה להראות אותי. תמשיכי ותמשיכי להשתפר, ולהיות מַרְאָה טובה בשבילי. תמשיכי.
אבל לא יכולתי. באמת שלא יכולתי, ובסתר נאלצתי להפוך לסוג של שתי מראות. למטופלים שלי ולאחרים, המשכתי להשתמש בעצמי בתור המַרְאָה המקורית. כי זה באמת עזר. והייתי שם באמת מַרְאָה טובה. אבל לבן הזוג שלי, הפכתי להיות מַרְאָה אחרת. שמַרְאָה לו את מה שהוא רוצה לראות. כי הוא שכנע אותי שזה נכון, וכבר לא הצלחתי לדעת אתו מה אני מַרְאָה נכון ומה לא. וכאב לי. וזה היה מוזר כי עד אז לא הרגשתי בדיוק כאב ועצב. כי אני מַרְאָה, ולמַרְאָה אין רגשות.
והכאב הזה הלך והתעצם והיה לי קשה. ויום אחד הוא ביקש ממני להראות לו אותו ממש כמו מישהו אחר. ביקש שאראה אותו כבן אדם לגמרי שונה ממה שהוא. ולא יכולתי יותר. כי בכל זאת אני מַרְאָה, ולא יכולתי לשקף משהו שלגמרי לא קיים במציאות. ונשברתי. ונשברתי לרסיסים. נותרו ממני רק שברי רסיסים על הרצפה.
והוא התבונן בי בזלזול ואמר – ומה אני אעשה עכשיו עם רסיסי מַרְאָה שבורה על הרצפה. והוא התחיל לטאטא אותי, כדי שלא אשאיר את הרצפה שלו מלוכלכת, ואמר שאין בי עוד צורך וזרק אותי לפח.
ובאותו הרגע, קרה משהו שלא יכולתי לצפות מראש. אחרי שנשברתי, להפתעתי, דווקא בעודי בפח הזבל, בין שאריות של פיתות עבשות, בדלי סיגריות וקופסאות שימורים ריקות, קלטתי שאני לא מתה. קלטתי שנשברתי, ושאני כבר לא מַרְאָה, אבל אני לא מתה. אבל עוד לא ידעתי מה אני. ויצאתי מפח האשפה והתהלכתי בעולם כמו רוח רפאים. לא הייתי כבר מַרְאָה ולא הייתי צל של אף אחד, ועוד לא הייתי בן אדם. ועוד לא הייתי אישה. ועוד לא הייתי.
ושנים שנים התהלכתי בין עולמות האובייקט לעולמות הסובייקט, בין היותי שייכת לעולם החפצים לבין אי היותי שייכת לאנושות,
ולאט לאט, בייסורים קשים, קרמתי לי עור וגידים ונבראתי אחרת. אמא לא היתה שם מולי להחליט שאני מַרְאָה, אלא הייתי רק אני. וחייכתי לעצמי, וראיתי אותי. לראשונה בחיי. והייתי. יפה. וחכמה, מכוערת וראויה לגנאי. והייתי. ולמדתי להרגיש והרשיתי לעצמי לבכות. ובכיתי על אמא, ולא חיפשתי יותר את עצמי בארץ המראות, אלא בארץ האנשים, וראיתי את עצמי בעיני, ולמדתי לאהוב אותי.
וחזרתי לעצמי. והודיתי בליבי על כך שפגשתי את האיש שביקש שאהיה מַרְאָה מעוותת והכיר לי את הכאב והעצב, וידעתי שהקשר הזה גאל אותי מהתפקיד שהועידה לי אמי, ושהאיש הזה היה לי מַרְאָה לחפץ שאני. ורק בזכות זה שנשברתי לרסיסים, הצלחתי להיחלץ מלהיות מראת נצח.
וזה לא שהכל "מַרְאָה או לא מַרְאָה", כי עדיין לפעמים אני שאריות מַרְאָה, ולפעמים אני עדיין רוח רפאים, או צל של מישהו, אבל הֵי, בכל זאת הנס נעשה, ואני כמו פינוקיו, הפכתי מחפץ לאדם, וזה טוב. לפעמים קשה, אבל טוב. ובכל פעם שאני עדיין שאריות, אני מחבקת את עצמי חזק ואומרת – אל תדאגי, תיכף תהיה תחיית המתים ואת תשובי אל עצמך. וכשאני שוב ושוב נולדת בחיוך אל זרועותיי, כך קורה.
