פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

מאמרים

(לא) ללמוד פרויד ממיטשל

בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי סטיבן מיטשל מתייחס בהרחבה לרעיונותיו של פרויד תוך הדגשת השינוי המשמעותי שעברה לדעתו הפסיכואנליזה מאז ימיו. כתביו של מיטשל משמשים כיום רבים ללימוד פסיכואנליזה, כולל לימוד של פרויד; אך במאמר זה מודגם כיצד הצגתו של מיטשל את פרויד נעשית באופן מטעה ומאוד לא נאמן לכתיבתו. המאמר מבקש לטעון כי את פרויד יש ללמוד דרך כתביו שלו – ולא דרך מבט סטריאוטיפי כמו זה שמציג מיטשל.

מתפרסם מ 15/9/2013 | 13,319 צפיות

תגיות: | |

 

(לא) ללמוד פרויד ממיטשל

 

מאת יאיר צבעוני

 

 

 

סטיבן א. מיטשל, שנפטר בשנת 2000, היה ועודנו הוגה מרכזי בזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה. השפעתו חורגת מתחומה של הפסיכואנליזה ההתייחסותית, שכן ברבים מכתביו הוא מתייחס להוגים אחרים בפסיכואנליזה. כך, ספריו משמשים גם להוראה בקורסים שונים בפסיכואנליזה לשם למידה על הוגים אחרים. נראה שהדבר קשור בין השאר לכתיבה הבהירה שלו, שמאפשרת להיחשף להוגים בצורה נגישה, מתומצתת ונוחה ללמידה.

מאמר זה עוסק בספרו של מיטשל "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" (מיטשל, 1993/2003), אשר פרקים ממנו שימשו אותי ללמידה על פסיכואנליזה התייחסותית במסגרת סמינר למתמחים בפסיכולוגיה קלינית. הספר מרבה להתייחס לפרויד, ומדגיש את השינוי הרדיקלי שלדעתו של מיטשל עברה הפסיכואנליזה מאז פרויד. את השינוי מיטשל מייחס למגוון גורמים חברתיים ותרבותיים, יחד עם השתנות משמעותית ועצמאית של התיאוריה. הוא מציג סקירה קצרה של התפתחות הפסיכואנליזה מאז פרויד, והמהפכות שלדעתו היא עברה במגוון תחומים. בעיניו, הרצון לשמר את הקשר לפרויד מסתיר את הרדיקליות של השינוי שעברה הפסיכואנליזה מאז פרויד.

כבר מפרק המבוא, ובאופן דומה בפרקים אחרים בהמשך, בלטה לעיניי נטייה של מיטשל לסלף את דבריו של פרויד בצורה בוטה, שכן הספר עמוס בנקודת מוצא של מבט סטריאוטיפי ולא מדויק על פרויד ועל "פסיכולוגיית הדחף". אמנם, המטרה באותו הקשר בסמינר הייתה ללמוד מיטשל ולא פרויד; אולם אי התייחסות למה שמיטשל לוקח כמובן מאליו לגבי פרויד שקולה למעין קבלה של הכתוב. מאמר זה אינו ניתוח של תפיסותיו של מיטשל או ויכוח עם הנחותיו הבסיסיות, שהן אכן שונות מאוד מאוריינטציה פרוידיאנית – וקל וחומר מאוריינטציה לאקאניאנית, שבתוכה אני פועל. תיאוריות אנליטיות רבות אוחזות ברעיונות השונים מאלו של פרויד; עם זאת, לא נתקלתי בכותב פסיכואנליטי בעל השפעה בינלאומית משמעותית שמציג את פרויד בצורה שטוחה ומעוותת כל כך כמיטשל. מאמר זה נכתב לאור הידיעה שכתיבתו של מיטשל משמשת רבים על מנת ללמוד וללמד פסיכואנליזה, ובתוך כך ללמוד וללמד פרויד.

המאמר הנוכחי חוטא בהכרח בפשטנות מסוימת, שכן אני מתייחס למשפטים מסוימים של מיטשל על פרויד ומנסה להראות את הבעייתיות שבהם, מבלי להתייחס אליהם בהקשרם המקורי. השתדלתי להתייחס בעיקר לרעיונות של מיטשל שחוזרים לאורך הספר, ולכן אני מניח שהם עקביים בהבנתו את פרויד. ההתייחסות לכתבים של פרויד הנה משימה מסובכת, שכן כתיבתו היא רבה ומורכבת, רעיונות רבים שלו עברו שינויים רבים לאורך השנים, ובתוך הכתבים שלו יש סתירות. רבים המנסים להבין את פרויד המחפשים תקצירים של כתביו, ולא בכדי, שכן המטה-פסיכולוגיה שלו היא מורכבת, ונדרשת עבודה רבה כדי להבין אותה ולעקוב בצורה רצינית אחרי טיעוניו. קל מאוד ליפול לטענות פשטניות כמעט בכל הצגה קצרה של רעיון של פרויד. עם זאת, אני סבור שניתן לטעון באופן סביר כנגד רבים מהדברים שמיטשל מציג, גם אם הצגת העמדה הפרוידאינית כפי שאעשה במאמר זה הנה חלקית בלבד.

 

הצגתו של פרויד כרציונליסט והצגתה של תקופתנו כ"פוסט-מדעית"

מיטשל מציג את פרויד כמדען פוזיטיביסטי, ובמובן זה כנציג נאמן של תקופתו – תקופה שמאמינה ברציונליות של האדם, ביכולת של החשיבה והמדע להגיע לאמת ולהיטיב כך את מצב האנושות. הוא כותב כך (עמ' 64): "בעולמו של פרויד, הרציונליות – היכולת לחשוב בצלילות וללא אשליות – הייתה תקוותה הגדולה של האנושות להשגת ידע, קִדמה ואושר." הוא מדגיש שוב ושוב את עמדת גילוי וחשיפת האמת שהייתה לפרויד, ומנגיד אותה לימינו, שבהם לכאורה כבר יודעים להתייחס ביתר ביקורתיות לממצאי המדע ומבינים את מגבלותיו.

כבר בתפיסה ראשונית זאת יש שני עיוותים משמעותיים. האחד – פרויד אכן מחפש את האמת, ומנסח כל פעם הבנות חדשות ביחס למה שהוא חושב שהוא חושף. פרויד אינו פוסט-מודרני, והוא אכן עבד במאמץ עקבי עד היום האחרון שבו כתב על מנת לגלות ולתאר את המציאות הנפשית כפי שהוא הבין אותה. כחלק מכך השתנתה התיאוריה והתעשרה כל כך הרבה לאורך השנים. אך העיקר נשמט בתיאורו של מיטשל: מהי המהפיכה הפרוידיאנית אם לא ערעור תפיסת האדם כיצור רציונלי, ערעור קבלת הניטרליות של המדען, וההבנה שמה שנראה כרציונליות הוא רק השכבה החיצונית שמסתירה את המניעים והדחפים שבאמת מעצבים את חיי האדם?

צריך רק לקרוא את פרויד כדי להבין עד כמה רדיקלית הייתה המהפיכה שלו ביחס לתפיסת האדם כרציונלי שרווחה עד אז, ועד כמה שונה כתיבתו מכתיבה מדעית שהינה עיוורת לחידושיו. מי שמכיר בלא-מודע הלוא לא יכול עוד להתייחס לרציונליות באותו אופן בו התייחסו אליו קודם לכן, והלא-מודע הוא הרי לב-לבה של התיאוריה של פרויד. מיטשל "שוכח" את העיקר בתיאוריה הפרוידיאנית. אם פרויד היה מאמין שאכן הרציונליות יכולה לתת תקווה אמיתית לידע, קדמה ואושר, לא היה שום צורך לכתוב את "תרבות בלא נחת", עם התובנות הקשות והאקטואליות-תמיד שבה.

העיוות השני – מיטשל מציג את תקופתנו (בהנחה שאנו עדיין באותה תקופה כמו בימים שבהם מיטשל כתב) כתקופה פוסט-מדעית. ובלשונו:

אף על פי שעודנו חיים בתקופה של תגליות מדעיות יוצאות דופן ומעוררות התפעלות, הרי שתקופתנו היא פוסט מדעית – אין אנו יכולים עוד לשים את מבטחנו בכך שהמדע, האובייקטיביות והיכולת הטכנולוגית ישמשו כמסגרת מכוונת המספקת משמעות והבנה.

אני סבור שטענה זו אינה עומדת במבחן המציאות. למרות הכתיבה המרובה במאה העשרים של הוגים מהפכניים כמו פרויד, פוקו, דרידה ואחרים שביקרו את אתוס הנאורות הרציונלי, אנו עדיין עמוק בתקופה המדעית. אפשר לראות עד כמה במיוחד היום רב כוחו של הביטוי "evidence based", ומאחוריו יכולות להסתתר סתירות עצומות. אפשר לראות איך גם אחרי פוקו, אותם העיוותים יכולים לחיות בשקט במערכת האבחנות הפסיכיאטרית שמשתנה חדשות לבקרים. ולענייננו, אפשר לראות איך גם אחרי פרויד האדם תמיד יראה את עצמו כרציונלי, וירצה לראות כך את האחר. כמובן שישנן תנועות נגד, חלקן בעלות עוצמה: תנועת העידן החדש (ה-new age) משפיעה מאוד, הדתות חיות ומשפיעות בעצמה כמעט בכל מקום בעולם, וביקורות התרבות והמדע לא נחות לרגע. יחד עם זה, שלטון המדע והרדוקציוניזם הביולוגי חזק מאי פעם, ובדרך ממשיכים מייצגיו להתעלם מהסכנות שגלומות בהתעלמות מהטבע האנושי ומהצורך בלמידתו ברמה האישית והחברתית. אני סבור שהדבר בולט במיוחד בחלק מהמגמות בפסיכואנליזה העכשווית, כולל זו ההתייחסותית, שגם הן התרחקו מאוד מהלא-מודע הפרוידיאני וקרובות הרבה יותר לתפיסה מדעית שרואה את האדם כיצור רציונלי שאפשר לדבר אתו בהיגיון על בעיותיו. בתוך מה שמכונה לעתים "two person psychology" מתרחשת יותר שיחה "רציונלית" ו"רגילה" תוך השמטת הדגש הפרוידיאני על הלא-מודע (למשל הדגש של ארון על משא ומתן בין אנליטיקאי לפציינט במקום בו נתקלים במבוי סתום באנליזה; Aron, 2006). בכל מקרה, תקופתנו אינה "פוסט-מדעית", וההתייחסות לפרויד כאל רציונליסט מאוד מטעה.

 

הצגתו של פרויד כ-Ego Psychologist

כחלק מההתייחסות אל פרויד כרציונליסט וההתעלמות מהמרכזיות של הלא מודע בתיאוריה הפרוידיאנית, מיטשל מייחס לפרויד את הטענה ש"האני עורך באופן אוטומטי אינטגרציה מחודשת של ממצאים שנותחו זה לא כבר, על בסיס גבוה ורציונלי יותר" (עמ' 35). הדבר נכון אולי במידה מסוימת לפסיכולוגיית האני, אך בהחלט לא לפרויד. פרויד ראה בשלב מסוים את המוגבלות של יכולת הפירוש הישיר, והסביר שלמעשה בסופו של דבר יש צורך לפתור כל קונפליקט דרך ההעברה. הוא ראה גם את עיקשות הסימפטומים, ראה בהם תופעות שיש בהן סיפוק (למשל בדגש שלו על כך שהסימפטומים מהווים תחליף לחיי המין אצל הנוירוטים), הכניס את דחף המוות כחלק מהגורמים לקושי בשינוי, ועוד ועוד. התיאור שמיטשל חוזר עליו מספר פעמים לפיו פרויד חשב שפשוט ניתן להסביר לפציינטים את הבעיה ואז האני שלהם מקבל אותה והבעיה נפתרת פשוט אינו נכון.

 

יחסו של פרויד לאמת

בהמשך לכך, גם הטיעון לפיו פרויד חשב שהוא יכול לדעת את האמת כפי שהיא הוא טיעון מאוד לא מדויק. ראו את ההבדל בין התיאור של מיטשל את פרויד לבין הציטוט שהוא מביא מפרויד מייד לאחר מכן. מיטשל כותב: "לדידו של פרויד ... הקשר בין הסברים מדעיים לבין הממשות נראה פשוט – פרויד סבר כי מה שהוא רואה תואם באופן ברור וישיר את המציאות" (עמ' 76). וזהו הציטוט שהוא מביא מפרויד על מנת לבסס את דבריו: "המטרה שלה [של החשיבה המדעית] היא להגיע לתואם עם המציאות – כלומר עם מה שקיים מחוצה לנו ובאופן עצמאי מאתנו ואשר גם, כפי שלימדנו הניסיון, יכריע בין מילוי משאלותינו להכזבתן. לתואם זה עם העולם החיצוני האמיתי אנו קוראים 'אמת' " (שם). ניתן לראות כי פרויד אינו טוען כאן שיש לאנליטיקאי קשר ישיר עם העולם החיצון, ושיש לו גישה ישירה למציאות ולאמת. פרויד לא היה טיפש. הוא מתאר מטרה של החשיבה המדעית, שהיא להגיע לתואם עם המציאות. זה שונה מאוד מהטיעון של מיטשל לגביו.

אמנם, הפירושים של פרויד הם לעתים פנטסטיים, והוא מדבר בהרבה מקומות בביטחון רב על ההבנות שלו על הפציינט. הוא אף משתמש באנלוגיה של הארכיאולוג שחושף את העתיקות, ואפילו חושב שמצבו של האנליטיקאי טוב יותר מזה של הארכיאולוג, בזכות החומר החי שנמצא מולו (פרויד, 1937/2002, עמ' 228). אולם באותו מאמר ("הבניות באנליזה") פרויד מציע להשתמש במילה "הבניה" ולא במילה "פירוש", ודן בכובד ראש באפשרות שהפירושים שמוצגים לפציינט הם מוטעים. בניגוד לדרך שבה מיטשל מציג אותו, הוא רואה את האפשרות שהאנליטיקאי טועה בפירוש כאפשרות סבירה וכדבר שקורה, אך חושב ומנמק מדוע הדבר אינו מזיק. לצורך הדיון שלנו חשוב רק לראות שפרויד לא היה תמים, ולא חשב שהוא נביא. היה לו ברור שהוא והפסיכואנליטיקאים האחרים מועדים לטעות ואינם רואים את "האמת". פרויד הרי דן באריכות באפשרות של הסוגסטיה, בטבעו של הזיכרון, באפשרות של זיכרונות מומצאים, ובנושאים רבים אחרים שנוגעים ל"אמת" שעולה באנליזה. במאמר זה פרויד אפילו ממשיך וחוקר את מחשבת השווא של הפסיכוטי יחד עם פיסת האמת ההיסטורית שהוא חושב שקיימת שם, ומשווה בינה לבין ההבניות שעושה האנליטיקאי באנליזה (שם, עמ' 234): "מחשבות השווא של החולה נראות בעיניי שוות ערך להבניות שאנו בונים בטיפול האנליטי – ניסיונות להסביר ולשקם, אשר בתנאים של פסיכוזה עשויים רק להוביל להחלפת פיסת המציאות המוכחשת בהווה בפיסת מציאות אחרת, שהוכחשה גם היא במועד מוקדם יותר בעבר." – ראו את ההבדל בין המורכבות בתפיסת האמת ובמקום של הפירוש אצל פרויד, לבין הדרך שמיטשל מציג את הדברים.

אציין במאמר מוסגר שפרויד הוא רדיקל מוסווה. סגנונו אמנם אינו קשה להבנה כמו של לאקאן או במופגן ביקורתי כמו של פוקו, אולם דבריו רדיקליים לא פחות. סגנונו הוא סגנון התקופה בה הוא חי, וכך גם הייתה הופעותו ודיבורו, אולם כתביו שוברי מוסכמות וקשים לעיכול גם למעלה ממאה שנים אחרי שהם נכתבו. כתיבתו של מיטשל מתייחסת כמעט רק לסגנון – אך שומטת את העיקר, את הרדיקליות ואת המורכבות העצומה של כתביו.

 

החשיבות של אישיות האנליטיקאי וההעברה הנגדית

עוד כותב מיטשל כי פרויד התייחס "לנוכחות האישית של האנליטיקאי – לערכים, לרגשות ולאמונות של האנליטיקאי עצמו – כבלתי קשורה לאנליזה" (עמ' 35). גם טיעון זה אינו נכון: פרויד לא טען שעולמו של האנליטיקאי אינו רלוונטי לאנליזה. להפך – ב"עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי" (פרויד, 1912/2002) הוא מסביר:

כדי שהרופא יהיה מסוגל לעשות שימוש בלא-מודע שלו ככלי באנליזה, עליו למלא בעצמו תנאי פסיכולוגי אחד במידה רבה מאוד. אסור לו לסבול התנגדויות כלשהן אצל עצמו שימנעו מן התודעה שלו את מה שהלא-מודע שלו יודע, שאם לא כן הוא עצמו יכניס לתוך האנליזה בחירה ועיוות מסוג חדש שהשפעתם תהיה מזיקה הרבה יותר מזו שהיתה נגרמת על ידי מאמץ מרוכז מודע. לפיכך לא די שהוא עצמו יהיה אדם נורמלי פחות או יותר, אלא מן הראוי לדרוש ממנו לעבור בעצמו היטהרות פסיכואנליטית שמהלכה יתוודע לאלה מתסביכיו שיש בהם כדי להפריע לו בתפיסה של מה שהמטופל מציג לפניו. אין להטיל ספק בהשפעה השלילית של פגמים מסוג זה. 

בהמשך, פרויד מדגיש גם את העובדה שאנליזה כזאת שיעבור אדם תמיד תיוותר לא גמורה, ולכן יש צורך להמשיך גם לאחר מכן באנליזה עצמית. במקום אחר הוא ממליץ גם לחזור מפעם לפעם לאנליזה לפי הצורך.

הדיון ביחס למקום של ההעברה הנגדית ובשימוש בה באנליזה הוא דיון עכשווי, שיש גישות שונות מאוד לגביו. פרויד ראה את התסביכים והחומרים שעולים מצד האנליטיקאי כהפרעה פוטנציאלית לאנליזה וכחומר לעבודה באנליזה של האנליטיקאי – וזאת אכן בשונה מגישות עכשוויות שונות שמדגישות חומר זה כשימושי לצורך הבנת המטופל. אולם זה לא מה שטוען מיטשל. מיטשל טוען שפרויד חשב שהאישיות של האנליטיקאי פשוט אינה רלוונטית, טענה שהיא אינה נכונה. דווקא ההכרה בהשפעה העצומה שיש לאישיות ולחומרים הלא מודעים של האנליטיקאי על האנליזה מביאה לחשש המשמעותי של פגיעה באנליזה כאשר חומר זה לא מעובד מספיק.

 

היחס לנורמליות, ליצירתיות ולאמנות

כחלק מהצגתו של פרויד כרציונליסט, ותוך טענה שפרויד רצה לנרמל את האנשים, מיטשל מסביר תוך ציטוט מדברים של פיטר גיי, הביוגרף של פרויד:

למרות אהבתו העמוקה לתרבות, חש פרויד בוז וחשדנות כלפי אמנים יצירתיים: "בהכריזם בקולי קולות את סודותיה של החברה, הם אינם טובים בהרבה מהולכי הרכיל הבלתי מורשים והבלתי נחוצים, ומסוגלים רק להפחית את המתחים שהצטברו בנפש הציבור" (Gay, 1988, p. 322).

מחברים מודרניים רבים מהללים את התהליך האמנותי; היצירתיות, לא הנורמליות, היא שהפכה למופת הבריאות הנפשית. (שם, עמ' 47)

איני יודע מה הייתה כוונתו של גיי כשהוא כתב דברים אלו על פרויד, אולם ברור שהתייחסות כזו לפרויד הנה מטעה מאוד. ראו למשל את דבריו של פרויד במאמר "זיכרון הילדות הראשון של לאונרדו דה וינצ'י":

עלינו להתעקש באופן ברור שמעולם לא ראינו את ליאונרדו כנוירוטי, או כמו שאומרים "חולה עצבים". כל מי שמוחה על כך שהעזנו לבדוק אותו לאור התגליות שהושגו בשדה הפתולוגיה נתלה בדעות קדומות שאנו היום כבר זנחנו. אנו כבר לא חושבים שיש להבחין בחדות בין בריאות וחולי, בין אנשים נורמלים ונויורטים, ושיש לקחת תכונות נוירוטיות כהוכחה לנחיתות כללית. היום אנו יודעים שסימפטומים נוירוטים הם מבנים שהם תחליפים להישגים מסוימים של ההדחקה שעלינו להשיג במהלך ההתפתחות שלנו מהילד לאדם המתורבת. אנו גם יודעים שכולנו מייצרים כאלו מבנים תחליפיים, ושאלה הם רק הכמות, העצמה והפיזור שלהם אשר מצדיקים אותנו בשימוש במושג הפרקטי של מחלה ובהסקה של נחיתות מבנית. (Freud, 1910; תרגום שלי מהגרסה האנגלית, י"צ)

גם כאן אפשר לראות את ההבדל בין המורכבות בכתביו של פרויד לבין הפשטנות שבתיאורו של מיטשל. פרויד העריך מאוד את האמנות. הוא העריץ אמנים מתחומים רבים, השתמש בהם ברבים מכתביו, וכתב שהמשוררים אף הקדימו אותו כמעט בכל דבר. אפשר לראות גם את המורכבות של תפיסת החולי ותפיסת הנורמליות אצל פרויד. מבין מנגנוני ההגנה הוא ראה את יתרונותיה של הסובלימציה. מצד שני, הוא לא האדיר את האמנים, וזיהה את האופן שבו המנגנונים הנפשיים שהנם חלק מתהליך היצירה עשויים להשיק לפתולוגי.

הפסיכואנליזה כפי שפרויד פיתח אותה, עם הדגש על אסוציאציות חופשיות והימנעות מקסימלית מסוגסטיה, היא ניסיון להגיע לסובייקטיבי ולאפשר לאדם להשתחרר ממה שמגביל אותו בחיים. ובניסוח אחר – זהו לא ניסיון לכפות על אדם את קבלת הנורמות החברתיות, אלא ניסיון לראות איך הנורמות החברתיות – כפי שהאדם תופס אותן – מגבילות אותו ותורמות לסימפטומים שלו. אלו בהמשך מגבילים את חייו, ובתוך כך את האפשרות שלו ליצור למשל.

 

תשובה לכל בעיה ב"תיאוריה הקלאסית"

גם בדברים הבאים שכותב מיטשל אפשר לראות דוגמה לדרך השטחית בה הוא מתייחס לפסיכואנליזה הפרוידיאנית, או במקרה זה ל"תיאוריה הקלאסית" (עמ' 230):"...התיאוריה הקלאסית של הטכניקה מספקת תשובה לכל בעיה קלינית או שאלה תיאורטית כמעט – דבר מרגיע ביותר במקצוע כה מאתגר מבחינה אינטלקטואלית, סוחט מבחינה רגשית ומייסר מבחינה מוסרית כמו הפסיכואנליזה." אל מול זה אפשר לקרוא את דבריו של פרויד במאמר "אנליזה סופית ואינסופית":

הבה נעצור לרגע כדי להבטיח לאנליטיקאי שאנו מזדהים הזדהות מלאה עם הקושי הרב הטמון בתביעות שאותן עליו למלא במלאכתו. זה נראה כמעט כאילו האנליזה היא השלישית מבין אותם המקצועות "הבלתי אפשריים", שבהם כל מה שמובטח מראש הן תוצאות לא מספקות. השניים האחרים, הידועים מזה זמן רב, הם החינוך והשלטון. ברור שאי אפשר לדרוש שהאנליטיקאי לעתיד לבוא יהיה אדם מושלם בטרם יתחיל לעסוק באנליזה, כלומר שרק אנשים שהשלמות הנפשית שלהם גדולה ונדירה יפנו למקצוע הזה. אבל כיצד והיכן אמור המסכן לרכוש את אותם הכישורים האידאליים שיזדקק להם במקצוע שלו? התשובה תהיה: באנליזה האישית, שבה מתחילה הכנתו לפעילותו העתידית. (1937/2002, עמ' 223)

שוב ניתן לראות עד כמה הבין פרויד שהוא אינו מציע פתרונות פשוטים לאף אחד. אפשר לראות גם את ההכרה העמוקה בהשפעה של האישיות של האנליטיקאי. ההכרה של פרויד היא רדיקלית עוד יותר, כי היא מכירה בכישלון המובנה באנליזה, במוגבלותה ובחלקיותה ההכרחיות. לאורך כל כתביו פרויד התחבט בבעיות הקשות שמעלה העבודה בתחום הפסיכואנליזה, ההבנה של הנפש האנושית והטיפול בה. התחבט ושינה. נכון שבכתביו השונים אפשר למצוא אמירות לכיוונים רבים מאוד, אולם בקריאה מעמיקה שלהם אפשר לראות שפשטות ותשובות קלות אינן בנמצא.

 

לסיכום

הפסיכואנליזה העכשווית מפוצלת ונושאת בתוכה גישות שלעתים רב השונה על המשותף ביניהן. אפילו על ההגדרה של מהי פסיכואנליזה אין הסכמה. יחד עם זאת, כמעט כל הזרמים עדיין בוחרים להתייחס לפרויד, וודאי שעדיף לעשות זאת ברצינות.

מיטשל מדגיש ב"תקווה ופחד בפסיכואנליזה" את האנכרוניזם (מילה שהוא חוזר ומשתמש בה) וחוסר הרלוונטיות של פרויד. הוא אומר בהקשר של ההתנסות האנליטית העכשווית שהיא "מדגישה עד כמה חשוב להפוך את פרויד ... מרוח רפאים שלא זכתה לקבורה נאותה וממשיכה לרדוף אותנו, לאב מייסד אהוב ונערץ" (עמ' 230). ניכר שמיטשל עושה מאמץ רב להראות שהאב המת הזה כבר הרבה פחות חשוב. למרות זאת, למידת פרויד ופסיכואנליזה דרך מיטשל מקובלת ורווחת מאוד בארצנו, ובעובדה זאת נעוצה כאמור המוטיבציה לכתיבת המאמר הנוכחי.

את כתיבתו של המאמר ליווה תסכול מסוים שקשור לחלקיותו המובנית. הוא אינו מתייחס לכל כתביו של מיטשל, קל וחומר לא לכל כתביו של פרויד. מיטשל מצייר תמונה מסוימת של פרויד, והניסיון להדגים את העיוות הנו בהכרח מאוד חלקי, שכן הוא בנוי מִדְּגִימות מספרו של מיטשל ומדגימות קלות מהקורפוס העצום של כתבי פרויד. כתיבה זו בהכרח מצמצמת הרעיונות של פרויד המוצגים בה ומכפיפה אותה להתפלמסות עם מיטשל. אולם באמצעות ניסיון זה ביקשתי להדגיש עד כמה חשוב ללמוד פרויד מכתיבתו של פרויד עצמו וממי שמלמד את מה שהוא כתב, וניסיתי להאיר את החסרונות שבללמוד את רעיונותיו ממי שלא רק שלא מסכים עמו – אלא גם מציג אותו באופן חלקי ומעוות כל כך.

 

מקורות

מיטשל, ס. א. (1993/2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים, תל אביב.

פרויד, ז. (1937/2002). אנליזה סופית ואינסופית. בתוך, פרויד, ז. הטיפול הפסיכואנליטי. 2002, עם עובד. תל אביב.

פרויד, ז. (1912/2002). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך, פרויד, ז. הטיפול הפסיכואנליטי. 2002, עם עובד. תל אביב.

פרויד, ז. (1937/2002). הבניות באנליזה. בתוך, פרויד, ז. הטיפול הפסיכואנליטי. 2002, עם עובד. תל אביב.

Aron, L. (2006). Analytic Impasse and the Third. International Journal of Psycho-Analysis 87, pp. 349-368.

Freud, S. (1910). Leonardo da Vinci and a Memory of his Childhood. S.E., 11: 57–137. London: Hogarth.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

צבעוני, י. (2013). (לא) ללמוד פרויד ממיטשל. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3023

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז16/5/2016

איזה יופי. החשיבה הביקורתית, ההצגה רבת הרבדים של גישתו של פרויד. מזמן לא נהניתי כל כך מכתיבה תאורטית, תודה.

יאיר צבעונייאיר צבעוני23/9/2013

אין מודע שאינו לא מודע. תודה שחף. אני מסכים, ושמעתי משהו ממה שאתה אומר גם מאחרים שקראו את מה שכתבתי. הלא מודע חמקמק, והוא לא חומק דווקא למיטשל. הוא חומק לכל אחד מאתנו, אי אפשר להחזיק אותו בידיים.

שחף ביתןשחף ביתן23/9/2013

תגובתי הועלתה בטעות באופן מבולבל ובלתי קריא - הנה היא שוב. כל הכבוד יאיר על המאמר. אכן, מיטשל הוא מקום רע מאוד ללמוד ממנו את פרויד, כמו גם הצגתו הלוקה מאוד בחסר של הפוסטמודרניזם וההתפתחויות במדע ובפילוסופיה. חשוב גם לומר שגם בתקופתו של פרויד המדע לא היה בוטח כפי שנהוג להציג ודיונים בדבר המשבר של המדעים רווחו כבר בתקופתו של פרויד בקרב פילוסופים. ומצד שני גם היום המדע לא מבולבל מגילויי הפיזיקה הקוואנטית, כפי שלעיתים קרובות נטען. הפיזיקה הקוואנטית היא מדע סופר-מדוייק, למרות הדימוי הקלישאתי שנוצר לה בקרב הציבור בעקבות הפצה סטראוטיפית של 'עקרון אי-הוודאות'. אך כמו שתורת היחסות של איינשטיין איננה קשורה לרלטביזם, כך גם עקרון אי-הוודאות הקוואנטי אינו מדבר על בלבול ביחס לאמת המדעית, אלא זו קביעה לגבי המוגבלות של מדידה של חלקיקים כגון אלקטרונים.
אם לחזור למיטשל, יש להדגיש כי לצד הליקויים בקריאה של פרויד ובעיגון הפילוסופי של התיאוריה ההתייחסותית, יש בכתביו אוצר קליני גלום, ופיתוח של רעיונות פסיכואנליטיים מעניינים - שכמובן ניתן להתווכח עליהם, אך לא הייתי מבטל את חשיבותם, גם עבור אסכולות פסיכואנליטיות אחרות.
מצערת העובדה שההתרחקות מפרויד בפסיכואנליזה ההתייחסותית נשענת על תפיסה קריקטוריסטית למדי של פרויד וכך שופכת את התינוק עם המים - בעיקר את החתרנות הבלתי נלאית של הפסיכואנליזה של פרויד, כפי שכתבת. אני מסכים שהלא-מודע הפרוידיאני הוא הרבה מעבר ל'מחשבה' מסויימת שאדם אינו ער לה, או לתהליך מוחי אוטומטי. פרויד מציג את הלא-מודע כהיגיון אחר (או כאי-רציונליות), שאינה כבולה בחוקי המודע וההיגיון. לפיכך הפיכת הלא-מודע למודע היא בהכרח הכפפה של הלא-מודע למה שהוא לא - המבניות והחוקיות של המודע. פרויד מציע, למעשה, 'אחרות' שמבקעת את ההגמוניה של החשיבה המערבית 'הקלאסית.' לכן , לדעתי, דווקא הפסיכואנליזה ההתייחסותית ששמה בראש מעייניה את היחסים עם האחר, הייתה צריכה לקרוא את פרויד ביתר רצינות.
אני דווקא לא חושב שמיטשל מתייחס בעיקר לסגנון של פרויד, כי הסגנון של פרויד רווי ברבדים, בפרפורמנס שהוא מעבר לתוכן של טענה כזו או אחרת. לא רק שברבים מכתביו הסגנון הוא מתלבט, לא בטוח, שוקל טענה, דוחה אותה, מציע אחרת וכו', אלא שהסגנון הספרותי של פרויד מגלם בתוכו את הלא-מודע כרובד שמצוי כל הזמן בין-השורות, כהתרחשות שפועלת בטקסט מעבר לתוכן עצמו. אני חושב שהחתרנות של הלא-מודע והמורכבות של החשיבה של פרויד שעליהן הצבעת הובילו את פרויד ומובילות כמעט את כל האסכולות הפסיכואנליטיות להתכתב עם חוויה או הוויה שהיא מעבר לתובנה בלבד. אבל זהו אזור חמקמק שכל הניסיונות להשתלט עליו מסתיימים בסתירות (אלו של פרויד ובני תקופתו, כמו אלו של מיטשל ובני תקופתנו (שלנו)). ואולי זה הפרפורמנס שעלינו להקשיב לו – אולי זו הסתירה והמתח שבין המודע המנסה להשתלט על הלא-מודע ששב וחומק לו, והתנועה נמשכת.
כך גם, לדעתי, הסתירות המעניינות הן לא במקומות שבהן פרויד כתב פעם דבר אחד ובמקום אחר כתב אחרת, אלא במקומות שדבריו מכילים כפילות, שניות, שבאותו מקום עצמו פועלות כמה רמות, כמה כוחות, הנעים זה מול זה, זה כנגד זה, אך מבלי להוציא זה את זה. למשל בציטוט של פרויד שהבאת על ההעברה הנגדית - שם בבת אחת אפשר לשמוע את המקום שהוא נותן, כפי שאתה מציין, ללא-מודע של האנליטיקאי ולהשפעות שלו שלעולם לא מסתיימות, יחד עם האידיאל ל'היטהרות פסיכואנליטית.' גם אם היטהרות זו איננה באפשר באופן מוחלט, כאידיאל היא מציבה את הלא-מודע כמשהו שיש להיטהר ממנו ככל האפשר, וגם נדמה לי שמרמזת שהלא-מודע חבוי היכן שהוא בתוך הסובייקט ושהוא יכול 'להתנקות' ממנו. בניגוד לעמדות עכשוויות יותר שדווקא רואות בטיפול מה שמאפשר לא להיטהר מן הלא מודע, אלא להיפתח אל התנועה המתמשכת של הלא-מודע שהיא סיפור התרחשות המפגש של האדם עם העולם/זולת/שפה.
אז אולי בפסיכואנליזה כמו בפסיכואנליזה אין מודע שאינו לא-מודע

שחף ביתןשחף ביתן23/9/2013

מאמר חשוב על רקע האטמוספירה האינטלקטואלית של ימינו. כל הכבוד יאיר על המאמר. אכן, מיטשל הוא מקום רע מאוד ללמוד ממנו את פרויד, כמו גם הצגתו הלוקה מאוד בחסר של הפוסטמודרניזם וההתפתחויות במדע ובפילוסופיה. חשוב גם לומר שגם בתקופתו של פרויד המדע לא היה בוטח כפי שנהוג להציג ודיונים בדבר המשבר של המדעים רווחו כבר אז בקרב פילוסופים. כמו גם, שהיום המדע לא מבולבל מגילויי הפיזיקה הקוואנטית, חשוב לומר שהפיזיקה הקוואנטית היא מדע סופר-מדוייק, למרות הדימוי הקלישאתי שנוצר לה בקרב הציבור בעקבות הפצה סטראוטיפית של 'עקרון אי-הוודאות'. אך כמו שתורת היחסות של איינשטיין איננה קשורה לרלטביזם, כך גם עקרון אי-הוודאות הקוונטי אינו מדבר על בלבול ביחס לאמת המדעית, אלא זו קביעה מאוד ברורה לגבי המוגבלות של מדידה של חלקיקים כגון אלקטרונים.
אם לחזור למיטשל, יש להדגיש כי לצד הליקויים בקריאה של פרויד ובעיגון הפילוסופי של התיאוריה ההתייחסותית, יש בכתביו אוצר קליני גלום, ופיתוח של רעיונות פסיכואנליטיים מעניינים - שכמובן ניתן להתווכח עליהם, אך לא הייתי מבטל את חשיבותם, גם לאסכולות פסיכואנליטיות אחרות.
מצערת העובדה שההתרחקות מפרויד בפסיכואנליזה ההתייחסותית נשענת על תפיסה קריקטוריסטית למדי של פרויד וכך שופכת את התינוק עם המים - בעיקר את החתרנות הבלתי נלאית של הפסיכואנליזה של פרויד, כפי שכתבת. הלא-מודע הפרוידיאני הוא הרבה מעבר ל'מחשבה' מסויימת שאדם אינו ער לה, או לתהליך מוחי אוטומטי. הלא-מודע הפרוידיאני הוא היגיון אחר או אי-רציונליות, שאינה כבולה בחוקי המודע וההיגיון, ולפיכך הפיכת הלא-מודע למודע היא בהכרח הכפפה של הלא-מודע למה שהוא לא - המבניות והחוקיות של המודע. פרויד מציע, למעשה, 'אחרות' שמבקעת את ההגמוניה של החשיבה המערבית 'הקלאסית.' ולכן , לדעתי, דווקא הפסיכואנליזה ההתייחסותית ששמה בראש מעייניה את היחסים עם האחר, הייתה צריכה לקרוא את פרויד ביתר רצינות.
לדעתי, הסתירות המעניינות הן לא במקומות שבהן פרויד כתב פעם דבר אחד ואחר כתב דבר אחר, אלא במקומות שדבריו מכילים כפילות, שניות, שבאותו מקום עצמו פועלות כמה רמות, כמה כוחות, הנעים זה מול זה, כנגד זה, אך אינם מוציאים זה את זה - למשל בציטוט שהבאת
אני דווקא לא חושב שמיטשל מתייחס בעיקר לסגנון של פרויד, כי הסגנון של פרויד רווי ברבדים, בפרפורמנס שהוא מעבר לתוכן של טענה כזו או אחרת. לא רק שברבים מכתביו הסגנון הוא מתלבט, חושב, שוקל טענה, דוחה אותה, מציע אחרת וכו', אלא שהסגנון הספרותי של פרויד מגל בתוכו את הלא-מודע כרובד שמצוי כל הזמן בין-השורות.
אני חושב שהחתרנות של הלא-מודע והמורכבות של החשיבה של פרויד שעליה הצבעת הובילו את פרויד ומובילות כמעט את כל האסכולות הפסיכואנליטיות להתכתב עם חוויה או הוויה שהיא מעבר לתובנה בלבד. אבל זהו אזור חמקמק שכל הניסיונות להשתלט עליו מסתיימים בסתירות (אלו של פרויד ובני תקופתו, כמו אלו של מיטשל ובני תקופתנו), ואולי זה הפרפורמנס שעלינו להקשיב לו - זו הסתירה והמתח שבין המודע המנסה להשתלט על הלא-מודע ששב וחומק לו, והתנועה נמשכת.
הסתירות המעניינות בעיניי הן לא אלו שבהן פרויד כתב פעם אחת דבר מסויים, ובמקום אחר דבר אחר, אלא דווקא אלו שבהן באותו מקום יש כפילות, שניות, כוחות שוניפ שפועלים יחד, זה מול זה, זה כנגד זה, מבלי להוציא זה את זה. כמו למשל בציטוט של פרויד שהבאת על ההעברה הנגדית - שם בבת אחת אפשר לשמוע את המקום שהוא נותן, כפי שאתה מציין, ללא-מודע של האנליטיקאי ולהשפעות שלו שלעולם לא מסתיימות יחד עם האידיאל ל'היטהרות פסיכואנליטית.' גם אם היטהרות זו איננה באפשר באופן מוחלט, כאידיאל היא מציבה את הלא-מודע כמשהו שיש להיטהר ממנו ככל האפשר, וגם מרמזת שהלא-מודע חבוי היכן שהוא בתוך הסובייקט ושהוא יכול 'להתנקות' ממנו. בניגוד לעמדות עכשוויות יותר שדווקא רואות בטיפול מה שמאפשר לא להיטהר מן הלא מודע, אלא להיפתח אל התנועה המתמשכת של הלא-מודע שהיא סיפור התרחשות המפגש של האדם עם העולם/זולת/שפה.
אז אולי בפסיכואנליזה כמו בפסיכואנליזה אין מודע שאינו לא-מודע

שחר בלבןשחר בלבן21/9/2013

מאמר מרתק, חשוב ורלוונטי. מעבר לסגנון האישי, הבהיר והקולח של הכתיבה, מאוד אהבתי את האומץ לכתוב ביקורת כל כך נוקבת ועניינית על ספר כל כך פופולרי, ועל כותב שכל כך מקובל לאהוב. בי בכל אופן, עוררת מחדש את החשק לשוב ולקרוא את פרויד מהמקור (המתורגם כמובן).

בתי לובינשטייןבתי לובינשטיין20/9/2013

תודה על המאמר. שמזכיר שוב לקרוא באופן ביקורתי.

הדר פורתהדר פורת15/9/2013

לקרוא פרויד ברצינות. תודה על מאמר חד. אני חושב שאי אפשר להבין אותו בלי לקרוא פרויד ברצינות. ולקרוא פרויד ברצינות זה לא אומר לקרוא את כל פרויד, וגם לא להבין את רעיונותיו בגדול, אלא לקרוא בזהירות: פרויד הוא הקשה ביותר לקריאה, כי קל לחשוב שמבינים אותו, ואילו החתרנות והחדות שלו מסתתרות בדייקנות, ולהחמיץ אותן - טוב, אז מתקבל הספר של מיטשל.. פרויד הוא חתרן, הוא לא סבא טוב שמספר סיפורים, והחתרנות שלו - למשל, הלא מודע (מהו הלא מודע?) - קשה היום כמו בזמן שנכתבה.

אורנה אפקאורנה אפק15/9/2013

תקוה ופחד הוא ספר מצויין. אני לא ממש מבינה את הביקורת שלך על הספר. כמו שבעצמך אמרת, פרויד עצמו מלא בסתירות והתיאוריה שלו עברה שינויים במהלך השנים. אפשר למצוא ציטוטים כאלה וציטוטים אחרים בכדי להוכיח את ההפך. לדעתי, מיטשל כותב מצויין מכיוון שהוא מתייחס למסרים המרכזיים והעיקריים בתורתו של פרויד. אין שום עיוותים. פרויד אכן חשב שהאדם לא פועל באופן רציונאלי אבל בהחלט האמין שהפסיכואנליטקאי יכול לפעול כמדען חוקר העושה תצפית מנתח את הממצאים ומגיש את "האמת" למטופל. הוא בהחלט חתר לאמת "אובייקטיבית" כשהיום הדגש הוא על אמת יחסית. חוץ מזה, למרות כל הטרנד של "evidence base" ' אל נשכח את הפיזיקה המודרנית (תורת הקוואנטים) שיצרה בלבול רב אצל המדענים הרציונאליסטים כאשר התברר שהמציאות יכולה להיות מוזרה ולא רציונאלית כמו גם שהתצפית עצמה גורמת לשינוי רב אצל האובייקט הנבדק והנצפה. כלומר, היום לא כזה ברור, שהמדע כמו שאנחנו מכירים אותו, יוביל לאמת המובטחת ועל כן, יש קולות שונים בתקופתינו ולא רק קול דומיננטי שאפיין יותר את תקופתו של פרויד.