פסיכולוגיה התייחסותית, שמכונה גם הגישה ההתייחסותית או פסיכואנילזה התייחסותית, היא גישה פסיכואנליטית שהתפתחה בשנות השמונים של המאה ה-20 בארצות הברית, ובעיקר בניו יורק, ושילבה בין רעיונות של הגישה הבנאישית (שהתפתחה בשנות העשרים של המאה ה-20 ומייסדה היה הארי סטאק סאליבן), שהדגישה את ההשפעה של מערכות יחסים על עולמו הנפשי של האדם, יחד עם תיאוריית יחסי אובייקט, שמדגישה את ההפנמה התוך-נפשית של חוויות בינאישיות ומערכות יחסים. במילים אחרות, מטפלים בגישה ההתייחסותית חולקים את ההשקפה הרחבה לפיה יחסים אנושיים ממלאים תפקיד משמעותי בהתפתחות האישיות ופסיכופתולוגיה, וכן בפרקטיקה הטיפולית. לפי התיאוריה ההתייחסותית, העולם התוך-נפשי של האדם מובנה במידה רבה באמצעות הפנמה של חוויות בינאישיות.
הדדיות בגישה ההתייחסותית
בעבר האמונה הרווחת בקרב פסיכואנליטיקאים הייתה שתפקיד המטפל הוא לבחון את המטופל בצורה חסרת פניות עד כמה שניתן, ולנסות להימנע מלהיות מושפע מאופיו והטיותיו האישיות בעשותו זאת. לעומת זאת, פסיכואנליטיקאים התייחסותיים גורסים שהמטפל אינו יכול לבחון את המטופל מנקודת מבט אובייקטיבית, וכי הוא תמיד מתבונן במטופל – ואף משפיע עליו ומושפע ממנו – מתוך עמדתו הסובייקטיבית. כך גם המושג ״ביטוי בפעולה״, או ״Acting Out״, שנועד לתאר התנהגות של המטופל שמבטאת חוויה רגשית שהוא אינו מביע במילים בטיפול הפסיכואנליטי, הפך בגישה ההתייחסותית לביטוי ״אנאקטמנט״, ״Enactment״, שמבטא התנהגות שמתרחשת בטיפול ומערבת הן את המטפל, את המטופל ואת ההשפעה ההדדית שיש להם זה על זה. מסיבות אלה, לעתים מכונה הגישה ההתייחסותית גם ״פסיכולוגיה של שני אנשים״, בניגוד לגישות פסיכואנליטיות אחרות, למשל הגישה הפסיכואנליטית שקרובה יותר לרעיונות המקוריים שטבע פרויד, שמתמקדת בפסיכולוגיה של אדם אחד – והוא המטופל.
חשיפה עצמית בטיפול
בגישה פסיכואנליטית קלאסית, רעיון ה״חשיפה העצמית״, כלומר חשיפת המטפל של מידע על אודותיו – החל בפרטים ביוגרפיים בסיסיים וכלה ברגשותיו, מחשבותיו ורצונותיו) נחשב לדבר שיש להימנע ממנו ככל הניתן. לעומת זאת, מטפלים בגישה ההתייחסותית גורסים לרוב שחשיפה עצמית היא למעשה בלתי נמנעת, בין אם המטפל בוחר בכך ובין אם לא.
״אם במודל הקלאסי הרעיון הוא לעבור אנליזה טובה דיה כדי לנטרל את השפעת בעיותיו האישיות של האנליטיקאי, ברצוני להציע כי במודל ההתייחסותי על האנליטיקאי לעבור אנליזה טובה דיה כדי לשאת מידה מסוימת של חרדה ביחס לכך שחלקים נכבדים מאופיו ייחשפו וייבחנו על ידי מטופליו״ (לו ארון, 2013).
יחד עם זאת, הגישה ההתייחסותית אינה מעודדת את המטפל לחשוף באופן פרוע את כל העולה בנפשו וברוחו. ישנה הכרה בכך שעל אף שהקשר בין המטפל למטופל הוא הדדי, הוא אינו סימטרי, וממוקד כל העת בטובתו ובעולמו של המטופל, ולא באלה של המטפל. לכן, חשיפה עצמית, על אף שמידה מסוימת שלה היא תמיד בלתי נמנעת, מצריכה אחריות ושיקול דעת מתמידים מצד המטפל.
