מכון טמיר 2020
מכון טמיר 2020

מאמרים של מכון טמיר

קשר בין הורים לילדים / טלי בורלא גלילי

טלי בורלא גלילי, פסיכולוגית קלינית מומחית במכון טמיר בתל אביב, בטור רגיש ויפה על רגשות ההורים שעוקבים בדריכות אחר צמיחת הילדים. שווה ומומלץ לקריאה!
תאריך פרסום: 1/1/2020

כל הורה ודאי מכיר את הרגעים של התבוננות בילדו מן הצד.

אמנם כשהם קטנים זה קורה פחות, הכל כל כך קרוב אינטנסיבי ומעורבב, לא ברור מה של הילד ומה של הוריו, "הוא דופליקט של אבא" סבתא אומרת, "הוא לא רגוע כי אמא שלו לא רגועה" אומרת שכנה מודאגת...

אך מגיל מסוים ההתבוננות מן הצד אמורה להתאפשר יותר ויותר, כי כשילד גדל, הוא והוריו נפרדים זה מזה שוב ושוב בספירלה מתרחבת ומתפרשת, נפרדים נפשית ופיזית, אך אף פעם לא מתנתקים גם אם לרגעים כך נדמה, תמיד מגיעה ההתעקלות שבה המבט נפגש, מתבוננים זה בזה ממרחק חדש, וצריכים למצוא את הדרך זה לזה מחדש. למצוא את הדרך עם המרחק-קרבה הנכון על מנת להקשיב, לתקשר, לשחק, ולהיות ביחד.

במיוחד בתקופה זו של סוף שנה, תקופה של טקסים, הופעות, ומסיבות סיום אנחנו זוכים ליותר רגעים של התבוננות מן הצד (מזל שמדריכים את ההורים לסגור פלאפונים ולהתבונן...).

לפעמים ברגע הזה של ההתבוננות הבטן מתהפכת, אולי הלב נצבט ושקיק הדמעות מדגדג לו. הילד עשה צעד נוסף של גדילה, הוא התפתח, גדל, למד דברים חדשים, פיתח איכויות חדשות, השתנה. הגדילה הכל כך צפויה ומובנת מאליה, איך שהוא מצליחה לעורר התרגשות והתפעלות מהפלא, ואולי קצת עצב, על הפרידה מתקופה, מהתום, אולי על מה שלא הספקנו, על מה שפספסנו, ואולי על המרחק הטבעי, שאמור להיווצר בין הורה לילד בריא שמתפתח, אבל לפעמים עדיין כואב.

הורים יכולים לראות ברגעים הללו הזדמנות להרהר ולהתבונן בקשר שלהם עם הילד.

אם בהתבוננות הזו מתעוררות תחושות חזקות של בושה אשמה כעס או ניכור, תחושה שהילד זר להם, שהפלא הזה לא שלהם, כדאי שיבדקו, אולי המרחק מהילד גדול מדי,

ואולי הוא (הילד) מסתובב עם תחושות דומות, כואבות או מעיקות, רק שלו לפעמים יש דרכים משונות להראות שהוא אוהב, ולהורה יש אחריות למצוא מחדש את הדרך לילד, כי גם אם הוא נראה גדול, עצמאי, שולט ובטוח, הוא בכל זאת ילד, שצריך את ההורה שיהיה שם. שיהיה שם ברגעים החמקמקים של בלבול פגיעות ונזקקות לחיבוק, לאוזן קשבת, לעצה, להכרה ולהתפעלות אמתית מהישגיו. כי לחיבוק אוהב ומנחם, להכרה ולהתפעלות אמתיים של ההורים, ולרגעים קטנים של ביחד ושל צחוק, משחק או שיתוף עם ההורים, יש ערך ומשמעות אחרים עבור הילד, גם אם הוא מגיב על פני השטח בציניות ובביטול.

ככל שהילד גדול יותר, הדרך אליו עשויה להיות יותר ארוכה סבוכה ומפותלת, עם קוצים, שקשה לפעמים לעבור מבלי להיפצע, אבל חשוב שההורה יזכור, שהילד לפעמים כלוא מאחורי השיחים הקוצניים שגידל סביבו כהגנה, כלוא ולא נגיש לא רק להוריו. השיחים הללו יכולים להראות מרשימים, וסביר להניח שיש להם פריחה יפיפייה, ולכן לא פשוט לחצות אותם ולהגיע לילד, אי אפשר פשוט לעקרם. ההורה צריך ברגישות, בדבקות, ובאמונה למצוא את הדרך לילד שלו.

הרבה פעמים המפתח לילד טמון בילד שבתוך ההורה, אם ההורה יוכל להשיל את הארשת המכובדת, לשים בצד את הכבוד, את הלחץ של מה נכון, מה צריך, מי צודק,  וירשה לעצמו לחשוב כמו ילד, להתחבר אליו, הדרך לילד הממשי שלו עשויה להתבהר.

 

את אבדן הדרך אל הילד וגילויה מחדש, מביא אתגר קרת בדרך עוצמתית ומרגשת בספרו "גור חתול אדם ארוך שער" שמאויר על ידי אביאל בסיל.

בסיפור, יש ילד יוצא דופן שמצליח להחזיר את האב האובד אליו. אבל אם נתעמק בסיפור, נראה שבעצם הילד היה צריך דמות הורה, עם דמיון פיזי מסוים לאביו, כדי למצוא את הדרך שתחבר בינו לבין אביו.

גם ילד רגיש, יצירתי, ויוצא דופן שכזה, היה צריך דמות הורית משמעותית, גם אם בפנטזיה, כדי לזהות את צרכיו.

תגובות

הוספת תגובה

צרו קשר

מוזמנים ליצור קשר עם מכון טמיר: https://www.tipulp...co.il


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.