פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

סבל, "עייפות החמלה", נחמה ותקווה

המפגש היומיומי עם סבל במקצועות הטיפוליים עלול ליצור שחיקה רגשית, שניתן לסמנה כ"עייפות החמלה". מאמר זה מתייחס באופן ספציפי לקשיים בעבודתם של צוותים רב מקצועיים במכונים להתפתחות הילד. הצוותים פוגשים את הפעוט, הילד והמשפחה בשלבים מוקדמים של התפתחותו, בתהליך שבו מזוהים הפרעות ולקויים גופניים, קוגניטיביים ורגשיים. התהליך עלול להיחוות כטראומטי וגורלי בעוד שהפרוגנוזה עדיין לא ברורה. במסע הסיזיפי, שבו המטפלים מלווים את ההורים, הם נדרשים למשימה בלתי אפשרית כמעט – לגלות סימני חיים בבאר שנראית חרבה. במאמר אשתף בשיעורים, שלמדתי תוך מסע אישי ומקצועי, על האופן שבו יכול הזולת-המטפל להרחיב את ערכת ההתמודדות שלו במפגש עם הסבל; על הסבל כמנוע צמיחה; על הפוטנציאל החיוני של הזולת-המטפל לשמש ככוח מעצים ומתמיר. נראה כי על המטפל לגייס כל פעם מחדש את תשוקת החיים שלו עצמו ואת אמונתו כדי להחזיק איזושהי תקווה ומשמעות, עד שמטופליו יוכלו להתנחם לאורם. מטרת המאמר, אפוא, לפתוח למטפלים מרחב תפיסתי, רגשי, רוחני כחלק מערכת ההתמודדות שעליהם לפתח בתוכם במפגש עם הסבל.

מאמרים | 17/7/2014 | 14,572

תגיות:

 

סבל, "עייפות החמלה", נחמה ותקווה

 

מאת דבורה פלורסהיים

 

המאמר מבוסס על הרצאה שנישאה בכנס של העמותה הישראלית להתפתחות הילד ושיקומו, ים המלח, 2012.

לא אטעה אם אומר שאחד התסכולים הגדולים של העוסקים במקצועות הטיפוליים הוא הפער בין האידאלי למציאותי, פער זה מופיע כפצע מכאיב אצל המטופלים שלנו אך גם נמצא בתוכנו המטפלים. ניתן לשער שבתחילת דרכנו בחרנו בחירה מקצועית שהיו בה אינטרסים של ה"אני" אך גם תחושה של שליחות ואידאליזציה. אולם, ככל שאנו מתמקצעים, הפער הזה בין האידאלי למציאותי הולך וגדל כתוצאה ממפגש עם המציאות היום-יומית השוחקת.

משהו מקביל אולי צפוי במאמר זה, אבל בכיוון ההפוך... האמת היא שאין לי עצות מלומדות על מניעת שחיקה של העוסקים בתחום התפתחות הילד. אך אנסה בסד המציאות, להחזיר את עצמנו מעט למקום האידאלי, למקום של השליחות. אנסה לעורר איזה מרחב תפיסתי, רגשי, רוחני, נקודות למחשבה שאולי יצטרפו לערכת ההתמודדות המקצועית והאישית שכל אחד מאתנו צריך לבנות לעצמו. אנסה לשתף אתכם בשיעורים שלמדתי תוך המסע האישי והמקצועי שלי, שקראתי לו "לקטוף פרחים מקצה ההתקיימות (פלורסהיים, 2008). לא בכדי נבחר הביטוי ספקטרום כדי לבטא טווח רחב ומגוון של קשיים שבהם מטפלים בתחום התפתחות הילד. ובכל זאת, הלכתי עד הקצה, קצה ההתקיימות ומשם, מעומק היאוש אנסה לבחון את ההתמודדות שלנו כמטפלים. במסע הסיזיפי הזה אנו נדרשים כיחידים או כמטפלים למשימה כמעט בלתי אפשרית שהיא לגלות סימני חיים בבאר שנראית חרבה. עלינו לגייס כל פעם מחדש את תשוקת החיים של עצמנו ואת אמונתנו, כדי להחזיק איזושהי תקווה ומשמעות, עד שמטופלינו יוכלו להתנחם לאורם.

אולי לא בכדי התקיים הכנס של המכונים להתפתחות הילד במקום הנמוך ביותר על פני כדור הארץ. ים המלח -ים המוות, על קו השבר, משמש נקודת מוצא למכלול תכנים הקשורים לזמן, לאקלים, לחומרי יסוד, להיסטוריה. הזיהוי של ה dead sea עם הדיאלקטיקה של ארוס וטנטוס משמש כדימוי בעל עוצמה בתרבות בכלל ובאמנות בפרט. זהו שילוב מרתק בין אגם חסר חיים המקבע כל מה שבא עימו במגע; זהו חיבור בין התמיסה (ובאנגלית גם solution) המאפשרת ציפה אבסולוטית אופקית ובין היות המקום המת הזה אתר מרפא אליו באים מכל העולם. מלבד העובדה הידועה שהערבה מצמיחה פירות וירקות ייחודיים, זיהו חוקרים באזור שבאבטיח הגדל במי מלח, מוגבר באופן פרדוקסלי יצור עצמי של סוכרים. זה כנראה אינו נס. זוהי תוצאה של חקרנות, השקעה ומסירות אינסופיים.

 

הקשיים בעבודת הצוותים

יש משהו פרדוקסלי גם בעצם הניסוח של "מכון להתפתחות הילד". כשאנו מדברים על התפתחות אנו מדברים על התרחשות דינמית עם קונוטציה לינארית של מבט לעתיד. כאן אנו עוסקים בספקטרום רחב של תופעות שחלקן נראות בתחילה כחסרות סיכוי אם בוחנים אותן במושגים עתידיים, או במילותיהם של ההורים: "ואיך ילך לכתה א?" "ומה יהיה בצבא?".

יחד עם זאת, אם נרפה מנקודת המבט הלינארית, אם נתבונן לא במקרו אלא במיקרו, נתמלא כל פעם תחושת התרגשות והישג אל מול צמיחה ושינוי. (שימו לב לאמירה זו שאחזור אליה בהמשך כשאציע הגדרה מחודשת של תקווה).

מה שמאפיין עוד את העבודה בתחום התפתחות הילד, מעצם העובדה שמדובר בילדים צעירים, היא עבודה אינטנסיבית ובלתי ניתנת להפרדה עם ההורים.

חווית ההיריון, הלידה והצעדים הראשונים בגידול התינוק גורמים ל"שכרון", להתרוממות רוח זמנית ואשליה של "תיקון". הפנטזיה היא לגדל "ילד אידאלי, מושלם", ודרכו להיוולד מחדש (מנזנו, פלצ'יו אספסה, זילקה, 1999). בתוך התרוממות רוח זו, מסוגלת האם, להקנות לתינוק הרגשה של אומניפוטנציה ושהוא נאהב בגלל "מה שהוא", אולם הרגשה זו מתערערת כשאיזו בעיה מתגלה אצל התינוק. בספרה "אהבה התלויה בדבר" מדווחת מאירה וויס (1991) על ממצאים קשים שהתקבלו במחקרה על ילדים שנולדו עם בעיה התפתחותית ואסתטית. היא טוענת שתפיסת האחריות של הורים כלפי ילדם ונכונותם לקירבה או ריחוק ממנו הן תגובות הנובעות מהופעתו החיצונית של הילד כפי שהיא נתפסת ומתפרשת על-ידם. הורים נוטים לדחות את ילדם כשהמראה הפיזי שלו סותר את הקריטריונים האסתטיים שלהם (כפי שהם מקובלים תרבותית וחברתית). יתר על כן, להופעה החיצונית של הילד יש השפעה גדולה על תדמית ה'אדם' או ה'לא אדם' שלו, ומכאן השפעתה הרבה על ההתנהגות כלפיו.

כולנו מכירים את המפגש הסוער עם ההורה החרד, המודאג ,שחש שלילדו יש בעיה רפואית- פסיכולוגית-התפתחותית. תחילה אנו מזהים בלבול, חוסר הבחנה, אכזבה. באופן בלתי תלוי בהיסטוריה האישית של ההורים, החוויה המאיימת עבורם היא החוויה שחושפת את הפגיעות הנרקיסיסטית האוניברסלית שכרוכה בגידול ילדים. ההורה מטולטל על ידי רגשות קוטביים של אהבה ושנאה, רוך ותוקפנות, אכזבה והתרגשות, מצב שיכול להוות קרקע פוריה לשימוש במנגנוני הגנה מסיביים כמו הכחשה והשלכה. אלה צובעים את התייחסותו של ההורה לילד ולצוות המטפל. הסביבה ונציגיה נתפסים כעוינים, העלולים לפגוע ולקלקל את האובייקט האידאלי שחלמו עליו וניסו לעצב. אנו יכולים לחוש שההורים מדברים על ההווה אך מדברים גם על העתיד וגם על העבר, עברם שלהם. ההורים מבקשים עזרה, אך בו בזמן מקווים שלא נראה את הילד באופן מציאותי – "אל תגעו לנו בילד", הם מבקשים. לעיתים, ההכרה בבעיית הילד דומה לבשורה מרה – כשאנו המבשרים. מנגד, ישנם מצבים שההורים מייחלים לאיש המקצוע שיטה אוזן, שיאבחן ויתן שם ומובן לתחושות האינטואיטיביות שלהם והם מרגישים אז הקלה עצומה, בוודאי כשלומדים כמה הרבה ניתן לעשות. במקרים אחרים, מוקד הבעיה חמקמק, הטיפול מתפצל ומפצל בין אנשים שונים. גם ההחלטות הטיפוליות מתמלכדות בתוך ההשלכות המסיביות של ההורים. שינוי של המערך הטיפולי יכול להיות אקטינג אאוט מתוך העברה נגדית שלנו או מתוך התחברות עם המשאלה הקונקרטית של ההורה, תוך שאנו מאבדים את המבט המקצועי.

בעבודה עם הילד הפגוע עצמו נוצרים קשיים נוספים: המטפל נדרש לעבודה אינטגרטיבית של הגוף והנפש. אי אפשר או לא די להגדיר את הדברים הגופניים כמניפסטציות של העולם הרגשי, ומצד שני אי אפשר לייחס את המצב הנפשי רק לנכות או מוגבלויות פיזיות. המטפל נדרש להשיב לילד הפגוע את היכולת לחיות כשלם ולעיתים זה כל כך קשה וכואב בצל הידיעה שחייו עשויים להיות קשים מאוד.

המטפל, כמו ההורה, מתמודד עם חוסר התאמה מתמדת בין הנראה לבין מה שחושבים שיש שם בפנים. כשהמטפל פוגש מטופל פגוע גם אצלו עולים רגשות קיצוניים: הוא נע בין הרצון האמיתי לעזור, לתת, לתמוך, לחוש חמלה ובין הרגשה של יאוש, חידלון, כעס ואשמה. הוא עשוי לנוע בין רתיעה פיזית אסתטית, רתיעה מחדלונו של הגוף ופחד שזה ידבק בנו ובין המשאלה לראות את היופי המבצבץ מבעד לעיוות; בין צורך לשמור על מרחב טיפולי ובין הצורך לפעול בדרכים מעשיות – לגעת ולפעול באופן פיזי; המטפל עשוי לנוע בין פנטזיות הצלה ובין הכרה כואבת במציאות בלתי נסבלת ואכזרית. בתוך כך הוא חייב לדבוק באמונה ובתקווה שיש לאן לשאוף בהתפתחות של הילד ושניתן למצוא במאמץ הסיזיפי הזה רגעים כה מרגשים של הישג ומשמעות.

מול מציאות שוחקת שכזאת, המטפל, כמו ההורים, עשויים לברוח להגנות שונות: בריחה לאובייקטיביות עד ניתוק רגשי, לנוקשות ועליונות כשצריך רוך וקבלה, להתנהלות אוטומטית כשצריך נוכחות חיה וחיונית, להזדהות יתר ושתוף פעולה עם תקוות שווא והכחשות, לפיצול המבט בין המטפלים השונים, ואז מרוב טיפולים ומטפלים נראה הילד כמי שמורכב מאיברים, מפונקציות או מאבחנות, ולא נראה כשלם.

 

עייפות החמלה והדרכה

בעקבות חשיפה מתמשכת לקשיים שתיארתי יכולים ללקות המטפלים במה שמתואר בספרות (Figley, 1995; Huggard, 2003; Adams, Boscavino, Figley, 2006) כ"תשישות חמלה" (Compassion Fatigue). זהו סוג של שחיקה הבאה לידי ביטוי בעייפות פיזית, רגשית ורוחנית הנוצרת בקרב אנשי מקצוע המטפלים במצבים של חולי או טראומה כרוניים, באופן שעלול להשפיע לרעה על איכות עבודתם ואף על חייהם האישיים. החשיפה הממושכת והקירבה לכאב הטראומטי מציפים אצל המטפל המעורב את כאביו וחוויותיו הקשות שלו. התנועה המקבילה של המטופלים והמטפלים בין הקטבים של תחושת כל-יכולות ובין חוסר אונים ויאוש, יוצרת מעגל קסמים שוחק ותחושה של קיפאון חסר תנועה ומרחב.

אזכיר בקצרה אמצעים מרכזיים מוכרים וידועים לטיפול בשחיקה: הדרכה אישית, הדרכה קבוצתית (למשל, קבוצות באלינט) ומפגשים צוותיים שמספקים סביבת למידה קוגניטיבית ורגשית, בה יוכלו אנשי הצוות הרב תחומי ללמוד מיומנויות, לקבל עזרה בהתמודדות עם מטופלים 'קשים', אך גם לפגוש את עצמם במקצוע (רבין, מעוז, שורר ומטלון, 2008).

על המטפל לפרושׂ את התלבטויותיו וספקותיו, לראות כיצד אישיותו משפיעה על עבודתו, ולפגוש את נקודות 'העיוורון' שלו. הדרך לעכל את כל החומרים הללו היא רק אם נרשה לעצמנו להכיר בקיומם. לעתים על המדריך (או איש הצוות הבכיר) לעזור למטפל לנטרל רגשות עוצמתיים שמתעוררים בו, להבינם, להכילם, ובסופו של דבר להשתמש בהם כמקום מחייה, ככלי וכנכס אישי מקצועי. המטפל צריך להיות מוכן לפתוח את עצמו, לוותר על המחסומים האישיים והתרבותיים-מוסריים של עצמו, לתת לחומרים הקשים להיות בתוכו, לשאת אותם ולעבדם.

אפשר לסכם את מטרות ההדרכה אם כן, בשלוש מטרות עיקריות:

• החזקה (Holding) - שמקלה על המטפל בבדידותו (מוטיב מרכזי גם אצל מטופליו). החזקה גם מאפשרת מרחב רגשי שנותן למודרך אפשרות לפתח את הביטוי האישי שלו.

• הכלה (Containing) - עיבוד של מה שמעורר חרדה, נתינת שם ומובן.

• חיבור - יצירת מעגלים של חיבור בין החלקים המפוצלים של הילד, של ההורים, של הצוות ושל הפונקציות השונות לכלל ראיה אינטגרטיבית.

מחקרים שנעשו בתחום השחיקה (שם) מדגישים שוב ושוב גם את מקום התמיכה החברתית ככלי לטפל בשחיקה וכנס כמו זה, פרט להצגת חומר יישומי, בא בוודאי לענות על צורך שכזה.

לפני שנים רבות מאוד התלוננתי בפני אישיות מקצועית כריזמטית שאני מרגישה מאוד שחוקה בעבודה. בלי להניד עפעף ובלי לומר אמירה רכה ואמפתית נזף בי: "זה רק סימן שאינך דואגת לעצמך". עובדה היא שאני זוכרת את האמירה הזאת כל השנים ומשתדלת לפעול לאורה. אני סבורה שאל לנו לשכוח או לזנוח את עצמנו. על כל אחד מאתנו להשתמש בפוטנציאל האישי לפעילות מחייה עבורו: ספורטיבית, רוחנית, למידה או יצירה.

ובכן, אתם אומרים לעצמכם: את כל זאת אנחנו יודעים, מה יש לכותבת הנכבדה הזאת לחדש לנו? כאמור, אין לי מושג. אני רק יכולה לשתף אתכם בשיעורים אחדים שלמדתי מתוך ניסיוני.

 

שיעור ראשון: לעבור דרך הסבל

"רוצה אתה לעמוד על טיבו של אדם, הכר את סבלו"
(הרמן כהן, פילוסוף יהודי גרמני)

הוריו של נועם פנו אלי חודשים אחדים לאחר לידתו. אל החדר נכנס זוג צעיר מוכה אסון, הלום, כועס, לוחמני. נועם, תינוק יפיפה, נולד עם פגיעה מוחית ופיזית קשה, כמעט לא היה ספק באבחנה. היה ברור די מן ההתחלה שמדובר בהתמודדות ארוכת טווח ללא סיכוי לסוף טוב. ההורים השקיעו מאמצים אדירים לטפח את נועם ואחר-כך למצוא לו מסגרות מתאימות אך במקביל לא פסקו ממלחמה שמטרתה היתה להוכיח שמצבו נגרם כתוצאה מרשלנות רפואית. רק כשניסתה האם להיכנס להריון שוב וכשלה מספר פעמים נאלצו להתמודד עם מכה נוספת, סביב הגילוי של בעיה גנטית אצל האם. אחרי שנים רבות של סבל נולד אחיו הבריא של נועם.

הטיפול בהורים היה לעיתים קשה מנשוא. תחושת העוול העמוקה, הצורבת והעלבון פתח פצעי עבר מדממים. החיפוש אחר האשמים באחריות לאסונם, הפך אותם לבלתי נגישים, לבודדים ומבודדים יותר ויותר. התפקוד הפרקטי של בני הזוג היה מאוד כפייתי ויעיל אך עיקר כל רגש ביניהם. שאלתי עצמי מאין שואבים הורים כאלה את הכוח הדרוש להם כדי להמשיך יום אחרי יום?

במהלך הקשר שלנו רציתי בכל לב לעזור להורים לחיות למען משהו ולא רק נגד משהו. לרוב נדמה היה לי שללא הצלחה. יחד עם זאת, למדתי במשך השנים על האהבה והמסירות שהשקיעה המשפחה בגידולו של נועם בבית שהותאם לצרכיו, תינוק נצחי מטופח ומחייך, ושמחתי על השבילים שמצאו, בסופו של דבר, כל אחד מבני המשפחה לחיות ולהנות מנועם ומחייהם בכלל. הקשר עם המשפחה נמשך שנים בהפסקות. בפעם האחרונה הגיעו כדי לשתף אותי בדילמה מחרידה. נועם חלה במחלה חשוכת מרפא. הטיפול בה היה כרוך בקשיים טכניים מרובים ובעינויי גוף, מבלי שאפשר כמובן לתת לנועם מובן או מילים לנחמו. שוב, פיצלה המשפחה בין המטפלים השונים כשהרופאים היו הפעם הרעים. מה שביקשו ממני היתה אוזן קשבת ולב שומע למחשבות הכמוסות ביותר, לתחושות הבלתי נסבלות, לאשמה. המשפחה בחרה שלא לתת לו את הטיפול הרדיקלי. הוא מת בביתו בשלווה כעבור חודשים מועטים.

אכן, ליווי מתמשך, קרוב ומעורב בחייהם של משפחות כמו זו של נועם ואפילו בסיפורי חיים הרבה יותר אופטימיים, יכול לגרום ל"עייפות החמלה".

האם היפוכה של תחושה זו היא מנוחה מחמלה? אני מטילה ספק. לאמיתו של דבר אני מאמינה שלא רק שאי אפשר להתחמק מהסבל, של הזולת ושל עצמנו, אלא שהמחירים של הימנעות והכחשה אולי גדולים אף יותר. איש מאיתנו אינו יכול להימנע מהמפגש עם דברים רעים ושרירותיים שקורים לאנשים טובים.

ההשקפה הדאואיסטית (ליבליך, 2012) גורסת כי בכל רגע נתון אנחנו מייצרים לעצמנו תפיסה מפוצלת של העולם: אנחנו חושבים על יופי – ובעצם החשיבה על היופי, כבר יצרנו גם את הקטגוריה של הכיעור; אנחנו חושבים על טוב – ובעצם החשיבה על הטוב, כבר יצרנו את הקטגוריה של הרוע. כך בחשיבה על שלום ומלחמה, אהבה ושנאה, בריאות וחולי, חיים ומוות. העולם נדמה לנו כמחולק, ואנחנו רוצים בכל כוחנו לחוות רק צד אחד שלו. אך במחשבה המפוצלת הזו עצמה כבר קיים כל הצד האחר שממנו אנחנו מנסים להימנע כל-כך.

אישה אחת מסרבת לקבור את בנה הקטן המת, עוברת מבית לבית ומחפשת מרפא עד שמגיעה לבודהה ומבקשת ממנו שירפא את בנה. אמר לה: אם תביאי לי גרגירי חרדל מבית שבו לא מת אדם מעולם – ארפא אותו. חיפשה וכמובן לא מצאה. הבודהה עושה פעולה שהיינו קוראים לה בשפה פסיכולוגית, בשם 'התערבות פרדוקסלית'. הוא אינו אומר הפסיקי ללכת ולבקש עזרה כי אין תרופה למוות. הבודהה רק משנה את משפט הפתיחה שלה: במקום לבקש עזרה היא שואלת "האם מישהו מת כאן?". כלומר, הבודהה שולח אותה אל עבר "האמת הראשונה" של הבודהיזם כי כדי לנסות ולמצוא דרך לצאת מהסבל, עלינו להתוודע אליו ולאוניברסליות שלו. עלינו להסכים לראות כיצד הוא קיים בחיינו. לא כתיאוריה מחוכמת או כתרגיל אינטלקטואלי, אלא באמת להסכים לפגשו. המפגש עם האמת הזאת מאפשר אולי לחוות קצת פחות סבל, לקוות שלא נהיה לבדנו עם כאבנו ושנוכל לשאוב ממקור חיצוני לנו את הכוח ואת האומץ שיידרשו לנו כדי לשרוד את הטרגיות ואת חוסר הצדק שבחיים (שם).

 

שעור שני: מפגש עם הסבל כמנוע צמיחה

"מי ייתן ואדע די קשיים בדרכי כך שלבי ייפתח ואוכל להתעורר לתרגול השחרור והחמלה לעצמי ולאחרים"
(תפילה טיבטנית)

האם אפשר להשתמש בסבל כמנוע צמיחה? דורותיאה קרוק (תשל"ב) כותבת על הטרגדיה בהקשר של סבל והתפתחות. לדבריה, הגיבור הטרגי מעורר אהבה בסבלו, מגלה רוח לחימה ומשתנה או מתפתח בעת סבלו או כתוצאה ממנו. התמורה או ההתפתחות הם ידיעה עצמית, או ידיעה של מהות נפש האדם והיקום. על ההתפתחות הנובעת מהסבל היא אומרת כי זה הפרדוקס הקיים בדרגה הגבוהה ביותר של הסבל: הוא גואל תוך כדי שהוא הורס.

רעיון זה אפשר למצוא כבר במיתולוגיות (פאראנדובסקי, 1954): דמטר, שבתה נחטפה ממנה, נעשתה לאם רוחנית לאנושות; כבר מלידתו, נדחה הפייסטוס על-ידי הוריו, זאוס והרה, וגודל בידי נימפות. את אש הסבל והזעם הוא התמיר לאש אלכימית של יצירת כלים בעלי איכות אמנותית. את האיכות האלכימית של התמרת הסבל לאיכות נפשית גבוהה, נוכל לראות גם בציוריהם של ון-גוך, גויה, פרידה קאלו ורבים אחרים. הסבל, באופן פרדוקסלי, הוא מנוע החיפוש של תהליך ההתפתחות וההתמרה לקראת הגאולה האישית. זו הסיבה לכך שארכיטיפ הגואל הוא הארכיטיפ של האדם הסובל.

הבודהיזם מדבר על כך שניתן ללמוד לשהות במרחבים הללו, ולא לנסות מיד למצוא את הדרך חזרה אל הידוע. הגישה הבודהיסטית היא כי דווקא בתוך הכאוס הרגעי הזה, עשויה לעלות הזדמנות לראייה שאינה מותנית בניסיון התמידי שלנו לקבע את הדברים.

אנו שצמחנו בתוך חינוך מערבי עשויים להזדעזע: הרי לייסורים אמורה להיות משמעות, כפי שמציע ויקטור פראנקל (1970), ניצול מחנה ריכוז, בלוגו-תרפיה שלו. לעומת זאת, על פי הבודהיזם הסבל מטהר, אך ורק כיוון שיש בו הזדמנות לראייה נכוחה של המציאות. הוא עשוי להיות פתח לשחרור, אך נדרשים מאתנו מאמץ, נחישות, אומץ ופתיחות כדי שלייסורים יהיה ערך שכזה. הכרה בסבל תוכל להביא אותנו לכלל התפייסות. רוח הלחימה אינה נוגדת את רוח ההתפייסות. אדרבא, היא כלולה בה. האומץ להבין ולהתפייס הוא דרגתו העליונה של אומץ-הלב של הגיבור הטרגי. הסבל מגייס מתוכנו פנייה אל הכוחות המיטיבים בנפש וביקום, ומביא להכרה בכוח הטרנסצנדנטי של משאבי הנשמה.

אין ספק שטרנספורמציה כזו אפשרית רק כשניתן לחוות את הסבל במינון שאפשר לשאתו. לפיכך, מטרה טיפולית היא לאפשר התמרה בתפיסת הסבל ממקום בלתי נסבל למקום נסבל ומצמיח. אמת, רק הזמן והמרחק מאפשרים לנו לראות את הטרגדיה בהקשר של חיים שלמים ושל עולם שלם, להתבונן במה שהעשיר אותנו ולא רק על מה שאיבדנו.

אולי באופן הזה נוכל לעזור למטופל לנוע מתפיסת "גורל" קארמטית לתפיסת תכלית (Bollas, 1989), מ-Fate ל- Destiny.

"אל נא תטעו", כותב הרולד קושנר בספרו 'כשדברים רעים קורים לאנשים טובים' (קושנר, 2011), "אילו היתה הבחירה בידי, הייתי מוחל על כל הצמיחה והעומק הרוחניים שהעניקו לי ההתנסויות שלנו, והייתי כפי שהייתי לפני חמש-עשרה שנה, רב בינוני, יועץ אדיש, העוזר לכמה אנשים בעת צרה".

"ואילו עכשיו" הוא ממשיך: "אני מאמין באמונה שלמה שאהרון (בני) שימש לתכלית אלוהית, לא בהיותו חולה או מוזר למראה (לא היתה שום סיבה מדוע אלוהים ירצה בזה), אלא בהתמודדותו האמיצה כל כך עם מחלתו ועם הבעיות שיצרה הופעתו. אני יודע שחבריו ובני כיתתו הושפעו מהאומץ שלו ומהדרך שבה הצליח לחיות חיים מלאים למרות מגבלותיו. ואני יודע שאנשים שהכירו את המשפחה שלנו למדו להתמודד עם זמנים קשים בחייהם ביתר תקווה ואומץ לנוכח הדוגמה שלנו".

 

שעור שלישי: להאמין בעצם נוכחותו של הזולת ככוח מעצים

ההתמודדות עם הסבל אפשרית רק באמצעות המעשה האנושי. כשהלב האנושי נפתח אל סבלו של מישהו אחר, חמלתו היא המביאה מרפא. החמלה היא ההחלמה. המילה Compassion (מלטינית com=with, pati=to suffer כלומר to suffer with) פירושה לסבול עם, לסבול בסבלו. זאת בניגוד למילים נרדפות כמו pity או mercy שבלטינית קשורות לחובה או לגמול ותשלום (pity שבאה מלטינית מהמילה duty, ו-mercy שמקורה ב- merces=recompense כלומר, פיתוי, לפי Collins Dictionary).

מילון אבן שושן אינו מבדיל בין חמלה ורחמים. אבל בכל זאת, יש הבדל ביניהם. רחמים (אף על שהשורש רחם כלול בם) הוא רגש של השתתפות בצערו של הזולת. יש אומרים: מרחם – מסתכל מבחוץ, מעמדת יתרון, אפילו בהתנשאות. ואולי חמלה מתייחסת להשתתפות עמו בסבלו מתוך קירבה גדולה. עפרה אשל (2009) מדברת על תפקיד המטפל to suffer with-in – לסבול עם-בתוך, ובמקום להיות עד witness להיות with-ness להיות שם, בתוך המצוקה מתוך התחברות-נפש עמוקה.

בספרו בסוד שיח כותב בובר (1964): "למה אנו מצפים כשליבותנו מתמלאים ייאוש ואף על פי כן דופקים אנו על דלתו של אדם – אין זה אלא מצפים אנו לנוכחות מן הנוכחויות שעל ידיה נאמר לנו, שבכל זאת יש טעם ותכלית". בובר קורא לתהליך "הפיכת הלב", הרגע שבו מול ייאוש יכולה התקווה להימצא אולי רק בנוכחות זולת מתמסר, הנותן את עצמו לדעת. אפשר לקרוא לעמדה שכזו של הזולת "הינכחות" – צירוף של נוכחות והינתנות (אשל, שם). הכוונה לרגעים של חיבור וקירבה כה גדולה תוך השתתפות ממשית מתמזגת בעולמו של הזולת הסובל עד שהאחר-הנוכח הופך להיות נותן חיים, מעניק חיים, מעניק תקווה. בעיקר קריטי הדבר כשהסובל אינו יכול להבחין בינתיים באותה קרן אור בעצמו.

אליזבת לוקאס בספרה "משמעות הסבל" (1995), אינה מסתפקת ברגש החמלה ורואה בעזרה פעילה לזולת ובעשייה למען הזולת משמעות-חיים, העומדת כנגד הסבל: "האומץ שבסבל פועל נגד הייאוש, הדאגה לזולת פועלת נגד חוסר המשמעות". כך גם בתורותיהם של הסופר והוגה-הדעות אלבר קאמי (2008), התיאולוג-הפילוסוף עמנואל לוינס (2010) והפסיכואנליטיקן היינץ קוהוט (2007). הוגי-דעות אלה מנסים להביא מרפא לנפש דרך התנערות מהניכור לזולת, דרך לקיחת אחריות לגורלו של הסובל באמצעות עשייה אלטרואיסטית הפועלת להתמיר את הרוע בטוב. הדגש הוא על העשייה, כחסד פעיל, כנתינה, כשליחות. גיבור 'הדבר' של קאמי פועל מתוך אחריות מלאה לזולת, במחיר סיכון חייו, כשהוא מטפל בחולי הדבר בעיר. כזו היא גם האחריות והמחויבות לזולת שעליה מבסס לוינס את תורתו. אחת האמירות המפורסמות שלו היא "אתיקה היא אופטיקה". לוינס, מדבר על לראות את פני הזולת. הפנים הקונקרטיות של האדם האחר פותחות בפנינו את המימד האתי של הקיום שלנו, שבדרך כלל, נוח להדחיק אותו ולהתעלם ממנו. לוינס מלמד אותנו איך להסתכל על הפנים - על התוך (פנים face ופנים inner-self) שבעברית הן אותה מילה. ראית הפנים האנושיות יוצרות קרע בעמדה האגואיסטית. קל ומיידי להתייחס אל הפנים דרך הדברים המוכרים שאפשר לזהות ולקטלג. מנגד, האתיקה מתחילה ברגע שאנו נפגשים באחרות של האחר שדווקא יוצא מכל מערכת של סדר ומיון, שדווקא יוצא מהיכולת להבין ולהסביר אותו.

אני זוכרת את פניה של הנערה האוטיסטית שחברתי התעקשה להזמין לטקס הסמכתה כרבה בירושלים. הנערה ישבה שם ונהמה, השמיע קולות ש"הפריעו" כביכול למהלך הטקס, אך בעיני עצם הבחירה שלה להזמינה, גרמה לקהל "לא להסתיר פנים".

 

שיעור רביעי: התקווה היא בהווה ובתשוקתו של המטפל ככוח מתמיר

"הגיבורים האמיתיים של החיים אינם המנצחים הצוהלים, אלא המובסים המגלים קרן של תקוה"
(אליזבט לוקאס)

נדמה לי שזה הזמן לומר שאיני מבקשת להישאר ברמה הפילוסופית בלבד אלא להדגיש את הערך התרפויטי והיישומי של המושגים שאני מדברת עליהם. לא רק על אתיקה ושליחות אני מדברת אלא גם על היכולת לשמור לא רק compassion אלא על passion . נחוצה לו למטפל הרבה תשוקה, חיוניות, אינטנסיביות וחום, והרבה ארוס.

מאין ישאב המטפל כוח או תקווה במצבים האלה? כוח זה נשאב, לעיתים קרובות, מהילדים עצמם, הם מראים סימני חיים, הם חיים. אלוורז (2005) שעובדת עם ילדים גבוליים ופסיכוטיים, מייצגת תפיסה אופטימית, חסרת תקנה כמעט, הרואה את הפוטנציאל הטמון בילד ומנסה להבחין בכל שביב של תקווה, של בריאות והתפתחות. את העולם האוטיסטי היא מדמה לאדמת בור, שאינה מבקשת שישביחו אותה, אך פוטנציאל הצמיחה החבוי בה עשוי בכל זאת לפרוח כאשר עושים זאת. לפעולה זו היא קוראת "השבה"- reclaiming. אלוורז מדגישה את חשיבותה של הנוכחות, האיחוד והקירבה, לעומת הנפרדות וההיעדר. עבורה, לאמונה ולתקווה, לאי הוויתור, לדחף להמשיך ולחפש, כמעט בכל תנאי, מתווסף גם היישום הטכני של עמדה זו, בעיקר עמדה של אקטיביות מחשבתית ורגשית (ולא אקטיביות פעלתנית) או כהגדרתה "נוכחות חיה". כותבת גלית גמפל בהקדמה למהדורה העברית של הספר (שם): "המושג שבחרנו בעברית ל reclaiming היה 'השבה' מלשון 'משיב נפש' משמעו מחזיר לחיים, מחייה, מרענן".

ואוסיף משלי (פלורסהיים, 2008): אני רוצה לטעון שצריך לחשוב על תקווה לא רק כתכלית עתידית אלא גם ככוח מניע טרנספורמטיבי בהווה. אני סבורה שזיהוי תקווה בטיפול צריך להתמקד לא במקרו אלא ברגעים מיקרוסקופיים, לעיתים בסימנים אנומליים או ביזריים שמעידים על חיים. לתקווה פנים שונות אך בעיני היא תמיד תנועה דיאלקטית ולא מהות סטטית, לא לינארית אלא ספירלית, נבנית ונעלמת ושוב נבנית. כשכמעט אין אפשרות לתנועה, מתבטאת התקווה בתנועה עדינה מכאב בלתי-ניתן-לחשיבה לכאב אפשרי. התקווה היא תחושה שהכאב אינו מוחלט, שתיקון אפשרי ואין עובדה מוגמרת. בחוויית התקווה ממוזגים הישן והידוע עם החדש הלא ידוע, באופן שמאפשר חשיפה הדרגתית ונסבלת למציאות. בגשר הזה, במרחב הביניים המעברי הזה מצויה התקווה. זו התחושה שאחרי הרע יכול להיות שוב טוב ותחושת הקלה. תקווה היא רכישת הידיעה הפנימית שיש אפשרות לבנות עם האחר גשר מעל פני אי-הקיום.

התקווה מתהווה במגע שבשתיקה, ברווח בין המילים והצלילים, בנגיעה אמפתית מדויקת, בלדבר פשוט או פשוט לדבר, ביכולת להיות מופתע ובהיקסמות. כי לתקווה יש אופי פרדוקסלי והיא מתקיימת במרחב הפוטנציאלי – בין פנים לחוץ, בין ייאוש לאמונה שמשהו מתגשם, בין מימוש ובין ויתור, בין עמדה לא-פסיבית מוחלטת, אך גם לא מימוש בכוח או בפעולה. נוכחות התקווה כאמור היא באקטיביות המחשבתית והרגשית של המטפל, שצריך כמו מגנט אנושי רגיש למשוך החוצה את הבלתי נראה שבנראה, את היש שבאין.

זו הוויה של של כוח חיים ורצון שמוחזק, בינתיים, אצל המטפל עבור המטופל כחוט אריאדנה עד שיצא המטופל מהמבוך ויחזיק בה בעצמו. בכך הגדרנו תנאי נוסף לתקווה. זו פעולה של סינכרוניות שבה מעורבים שניים. זוהי ידיעה משותפת של אי-הידיעה.

נראה לי שכל אחד מאתנו צריך לבחון בתוכו מתי ואל מי הוא יכול כך להתחבר לקצה ההתקיימות. אף על פי כן, אני מאמינה שהתמודדות מורכבת אך אותנטית זו, יכולה לספק חוויה טיפולית בינאנושית משיבת נפש. לכן, התקווה וההשקעה האינסופים בעבודתכם ראויים להיקרא מעשה אמנות. זהו מעשה האמנות הנעלה ביותר שניתן לחשוב עליו במעגל הקיום. והתמורה – המגינה בפני השחיקה – היא תחושת נס הנפש.

שנים רבות אני מכירה את ספיר. היום כבן עשרים, מוגדר כאוטיסט. לפני שנים רבות הצטרפה משפחתו לקהילה הקונסרבטיבית שבה אני ומשפחתי חברים. בקהילה הזאת התוודעתי למפעל מדהים: "בר מצווה לילד המיוחד". ומי שלא ראה את שמחת הילדים בדרגות שונות של הספקטרום, מתכוננים לטקס, לובשים בגדי לבן ורוקדים עם התורה, ומי שלא ראה את עיניהם הנוצצות של ההורים – לא ראה שמחה מימיו. ספיר אף הוא לקח חלק בתהליך, והקהילה הפכה להיות ביתו השני. הוא מגיע לקהילה כל שבת, לעיתים עם אטמי אוזניים, לעיתים בלי. היו שנים שהיה לפתע נמלט ואביו היה רץ להחזירו. אבל אביו נפטר בפתאומיות וספיר נשאר עם אמו המסורה, בעוד אחותו עזבה את המשפחה כדי לחיות בחו"ל. אני רוצה לספר על השבת שבה קראו את הפרשה, שכוללת את סיפור סדום ועמורה, לידת יצחק לשרה המבוגרת והעקדה, אותה שבת שבה ההפטרה מספרת על אשה שמתחננת לעזרה מאלישע הנביא שכן בעלה מת והיא אינה יכולה לשלם לנושים. הוא מציע לה לאסוף את כל הכדים ואת שארית השמן שברשותה ורק אז לפנות לשכניה. הספר הקבלי ה"זוהר" מפרש התרחשות זו בהקשר של תקווה בהציעו: ראשית, עלינו למצוא את מעט התקווה שבתוכנו ואז נוכל להיעזר. בחלקה השני של ההפטרה, מחייה אלישע את בנה של האשה שבביתה התגורר, אותו ילד שנולד לה אחרי שנות עקרות בזכות ברכת הנביא.

לא יכולתי להסיר את עיני מספיר שעקב אחרי כל הקריאה בספר משותף עם אמו בשקט ובריכוז. ואז... כשהחלו חברי הקהילה לרקוד עם חתן וכלה שחגגו את איחודם באותה שבת, הצטרף אף הוא למעגל הרוקדים.

האם התקווה היא בהתקדמותו של ספיר? האם התקווה היא בידיעה שאנחנו חלק מקהילה, שיש סביבנו אנשים שדואגים לנו ושאנחנו עדיין חלק מרצף החיים? האם התקווה היא ביכולת האנושית לכאוב ביחד, לשמוח ביחד, להילחם בבדידות מתוך הקשבה והזדהות? להתגבר על המרחק באהבה ורגש?

מי יודע?

 

מקורות

Adams, R., Boscavino, J., Figley, C.R. (2006). Compassion fatigue and psychological distress among social workers: a validation study. Amer. J. Orthopsychiatry, 76, p. 103-108.

Bollas, C. (1989). Forces of destiny: Psychoanalysis and human idiom. Free Association Books.

Figley, C.R. (1995). Compassion fatigue: coping with secondary traumatic disorder in those who treat the traumatized. Brunner & Mazel.

Huggard, P. (2003). Secondary traumatic stress: doctors at risk. New Ethicals Journal, p. 9-14.

אלוורז, א. (2005). נוכחות חיה. תולעת ספרים.

אשל, ע. (2009). "שהחזרתי בי נשמתי בחמלה" – על חמלה (compassion) במצבי ייאוש ומוות בטיפול. שיחות, כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, כרך כ"ד, חוב' מס'1, נובממבר.

לוינס, ע. (2010).כוליות ואינסוף, מאגנס.

בובר, מ. (1964). בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. מוסד ביאליק.

וויס, מ. (1991) אהבה התלויה בדבר: הילד הפגוע בעיני הוריו. מט"ח.

לוקאס, א. (1995). משמעות הסבל. מודן.

ליבליך, מ. (2012). בין כאב ליסורים: הגישה הבודהיססטית והגישה הדאואיסטית. בתוך: חידת היסורים, עורכים: כהנא, דויטש, רדמן. בית מורשה בירושלים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

מנזנו, ג., פלצ'יו אספסה, פ. וזילקה, נ. (1999). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות. תולעת ספרים.

פאראנדובסקי, י. (1954). מיתולוגיה. כתבים בע"מ.

פלורסהיים, ד. (2008). "לקטוף פרחים מקצה ההתקיימות" הווית התקווה בפסיכותרפיה- חוויה אסתטית מחוללת תמורה. שיחות, כתב עת לפסיכותרפיה, כרך כ"ג, חוב' מס' 1, נובמבר, עמ' 36-50.

פראנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות. דביר.

קאמי, א. (2008). הדבר. עם עובד.

קוהוט, ה. (2007). פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם, תולעת ספרים.

קושנר, ה. (2011). כשדברים רעים קורים לאנשים טובים. כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

קרוק, ד. (תשל"ב). יסודות הטרגדיה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

רבין, ס., מעוז, ב., שורר, י. ומטלון, א. (2008). משיב הרוח: יצירתיות, התלהבות ומניעת שחיקה במקצועות הרפואה. הוצאת רמות.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פלורסהיים, ד. (2014). סבל, "עייפות החמלה", נחמה ותקווה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3158

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סילביה איילוןסילביה איילון19/7/2014

מרגש........................ תודה רבה ממש מרגש.......................................

אורית אלפיאורית אלפי18/7/2014

מסע רוחני. מאמר מרגש ואינגרטיבי שנוגע בחלקים רגשיים עמוקים - תודה