לא ניתן לדבר על טיפול ממוקד משמעות — לוגותרפיה — מבלי להזכיר את מייסד הגישה, ויקטור פרנקל. ויקטור אמיל פרנקל נולד בשנת 1905 בווינה לאלזה וגבריאל. הוא התעניין מגיל צעיר בשאלה האם טבעם החולף של החיים יכול לפגום במשמעותם, אך מסקנתו היתה כי אין זה כך. הוא החל לפתח את הלוגותרפיה עוד בהיותו בתיכון, כאשר אחד ממוריו המשיל את האדם ל"לא יותר מאשר מכונה עם בערה פנימית". בתגובה לכך, פרנקל התקומם והצהיר ש"האדם ודאי חייב להיות יותר מכך".
רוח מחאה זו כנגד צמצום המין האנושי לכימיה ולביולוגיה ליוותה אותו גם כסטודנט צעיר לרפואה. פרנקל התעניין בפסיכיאטריה ופרסם את מאמרו הראשון בתחום בעידודו של פרויד. בנאום שנשא בפני האגודה האקדמית לפסיכולוגיה רפואית בשנת ,1926 השתמש לראשונה בביטוי "לוגותרפיה" וביטא את חשיבותה של תחושת משמעות בחיים אל מול תחושות של ייאוש וריקנות העולים אל מול המפגש עם מצבים טרגיים. פרנקל סבר שאובדנות מייצגת את שיאה של תחושת העדר המשמעות, ועוד בהיותו סטודנט צעיר לרפואה ייסד תוכנית למניעת התאבדות, שצמצמה את מספר ההתאבדויות באופן ניכר. את ההישג ייחס לתחושה של משמעות בחיים. פרנקל קיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת ,1930 וכיהן כפרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וינה. בשנת 1941 נישא לטילי גרוסר, שמאוחר יותר נספתה בשואה.
מתוך: רוסו-נצר, פ. ישראל, ד. מ. (2021). החיפוש האנושי אחר משמעות. פסיכולוגיה עברית.
