"אל תהיה כמו כולם"? כשההגנה של המבוגרים מקשה על ההשתייכות בגיל החביון
חנה פישר גרפי
בתהליך הכתיבה נעשה שימוש ב־ChatGPT לניסוח, ארגון ועריכה של המאמר, כדי להציג את הרעיונות בצורה בהירה, נגישה ומדויקת יותר לקוראים
ילד בכיתה ד' חוזר הביתה ואומר: "כולם משחקים במשחק הזה, ורק אני לא". אביו משיב: "אתה לא צריך להיות כמו כולם. תשמור על עמוד השדרה שלך". האב מבקש לחזק את עצמאותו של הילד. אלא שהילד עשוי לשמוע במסר הזה גם משהו אחר: שהרצון שלו להיות דומה לחבריו הוא חולשה, ושכדי להיות "ילד טוב" עליו להתרחק דווקא מן העולם החברתי שאליו הוא כל כך מבקש להשתייך.
התגובה ההורית מובנת. הורים ומורים רוצים שילדים יחשבו באופן עצמאי, לא ייגררו אחרי אחרים ולא יוותרו על ערכים חשובים כדי להתקבל. אלא שבגיל החביון, בעיקר בשנות בית הספר היסודי האמצעיות, הרצון להיות כמו החברים אינו בהכרח ביטוי לכניעה ללחץ חברתי. לעתים הוא מבטא צורך התפתחותי עמוק: לחוות את עצמך כחלק מקבוצת בני הגיל.
השאלה, אם כן, אינה רק כיצד לחזק את יכולתו של הילד לעמוד על שלו, אלא גם מתי דווקא העידוד לדבוק ברצונותיו ובעמדותיו האישיות עלול להקשות עליו להשתייך לקבוצה.
כתבה זו מבקשת להציע להורים ולאנשי חינוך שינוי בנקודת המבט. בגיל החביון, במקום למהר ולעודד את הילד לשמור על ה"אני" שלו אל מול קבוצת השווים, חשוב להכיר בצורך ההתפתחותי שלו להיות חלק מ"אנחנו" ולעודד את יכולתו להצטרף, להזדהות ולהשתתף בחיים הקבוצתיים. אין בכך קריאה להיכנע לנורמות פוגעניות או לוותר על ערכים מוסריים בסיסיים. מדובר בהזמנה להבחין בין השתייכות קבוצתית בריאה, שהיא הישג התפתחותי בפני עצמו, לבין מצבים שבהם נדרשת עמידה מול הקבוצה והתערבות מגוננת של המבוגרים.
לא רק להתחשב באחר: המעבר מ"אני" ל"אנחנו"
על פי פרדיגמת "מאני לאנחנו", שפיתחתי מתוך עבודה קלינית ממושכת עם ילדים המתמודדים עם דחייה חברתית ובהמשך באמצעות מחקר, גיל החביון הוא שלב התפתחותי מובחן, שבמרכזו התהוותו של העצמי החברתי-קולקטיבי. לצד גרעין העצמי האישי, שהתפתח בשלבי החיים המוקדמים מתוך היחסים עם ההורים ועם דמויות משמעותיות אחרות, מתפתח עצמי נוסף, בעל חוקיות נפשית שונה, המאפשר לילד לחוות את עצמו כחלק מקבוצת בני הגיל (Fisher-Grafy, 2026).
המעבר מ"אני" ל"אנחנו" אינו רק התפתחות הדרגתית של היכולת להתחשב באחר, לוותר או להגיע לפשרות. מדובר בשינוי עמוק בארגון החוויה הנפשית. כאשר העצמי החברתי-קולקטיבי פועל, הילד אינו חווה את עצמו כפרט העומד מול הקבוצה ושוקל בכל פעם כמה מרצונותיו האישיים עליו להקריב כדי להשתייך אליה. הוא חווה את עצמו כחלק מן ה"אנחנו". הקבוצה אינה ניצבת מולו - הוא חלק ממנה.
במצב נפשי זה הילד פועל מתוך החוויה הקבוצתית עצמה: הוא מצטרף למשחק שלא בהכרח בחר, צוחק מבדיחה משותפת, מקבל החלטה של הקבוצה, משנה את תכניותיו בהתאם למתרחש ומסתנכרן עם התנועה החברתית של חבריו. זוהי הנקודה התיאורטית המרכזית: בגיל החביון, כאשר הילד פועל מתוך העצמי החברתי-קולקטיבי, אין מדובר בפשרה בין ה"אני" ל"אנחנו". הילד אינו נדרש בכל רגע להכריע בין מה שהוא רוצה לבין מה שהקבוצה רוצה, והעצמי האישי אינו שותף פעיל למשא ומתן. במרחב הקבוצתי העצמי החברתי-קולקטיבי הוא שמארגן את החוויה סביב רצונות הקבוצה, הנורמות שלה וההוויה המשותפת.
אין פירוש הדבר שגרעין העצמי האישי נעלם או חדל להתקיים. הוא ממשיך להיות חלק מן המבנה הנפשי, אולם תכניו האישיים, משאלותיו והארגון הנפשי האופייני לו אינם עומדים במרכז החוויה הקבוצתית. על פי הפרדיגמה, הם מצויים בהשהייה יחסית בתקופת החביון, בעוד העצמי החברתי-קולקטיבי מתפתח ופועל על פי חוקיותו הייחודית.
מדוע המבוגרים מתקשים לקבל את התפתחות העצמי החברתי-קולקטיבי?
כאן מתגלה אחד הקשיים המשמעותיים בהבנת גיל החביון. הורים ומורים, מתוך אהבה, דאגה ורצון לחזק את הילד, ממשיכים להתייחס אליו על פי אופן ההתפתחות המוכר להם משלבי הילדות המוקדמים: העצמי האישי, רצונותיו, ערכיו, עקרונותיו ויכולתו לעמוד על שלו.
כאשר הילד מבקש להיות כמו חבריו, לדבר בשפתם, לאמץ את תחומי העניין שלהם או להצטרף לפעילות שאינה בהכרח מועדפת עליו, המבוגרים עלולים לראות בכך חולשה, היגררות או אובדן של עצמאות אישית.
הם אומרים לו: "אל תהיה כמו כולם", "תשמור על עמוד השדרה שלך", "אל תוותר על עצמך", "אל תיתן לאחרים להחליט בשבילך".
אולם מנקודת המבט ההתפתחותית המוצעת כאן, מה שהמבוגרים מפרשים לעתים כחולשה עשוי להיות דווקא ביטוי להבשלתו של העצמי החברתי-קולקטיבי. הילד אינו בהכרח מוותר על עצמו כדי להידמות לאחרים. הדמיון, ההזדהות וההסתנכרנות עם קבוצת בני הגיל הם חלק מאופן הפעולה של העצמי החדש המתפתח בו.
המבוגרים מתקשים במיוחד כאשר הנורמות החברתיות של הילדים שונות מאלה שהם עצמם מבקשים להנחיל. ילד שמתחיל לנהוג על פי הקודים של קבוצת השווים עשוי להיראות בעיניהם כמי שמתרחק מן החינוך שקיבל בבית, מאבד את ערכיו או נכנע להשפעתם של ילדים אחרים.
אלא שעל פי הפרדיגמה, בגיל החביון מתפתחת גם חוקיות מוסרית קבוצתית, שאינה זהה למוסריות שהתפתחה ביחסים המוקדמים עם המבוגרים. בעוד המוסריות המוקדמת נשענת במידה רבה על הפנמת ערכי המשפחה וסמכות המבוגרים, המוסריות החברתית-קולקטיבית מתארגנת סביב הנורמות, הציפיות והחוקיות של קבוצת בני הגיל.
הקושי של המבוגרים אינו נובע בהכרח מהתנגדות לעצם השתייכותו של הילד לקבוצה, אלא מכך שהם מצפים ממנו להמשיך ולפעול מתוך העצמי האישי, בהתאם לחינוך ולערכים המוסריים של המשפחה, ובה בעת להשתייך ל"אנחנו". הם מבקשים ממנו לשמור על רצונותיו ועל עקרונותיו האישיים, ובמקביל להתחשב בקבוצה, להתגמש ולהתפשר.
אולם על פי הפרדיגמה, ציפייה זו מקדימה את זמנה מבחינה התפתחותית. היכולת להחזיק בו-זמנית את ה"אני" ואת ה"אנחנו", ולנהל ביניהם משא ומתן נפשי, אינה המטלה המרכזית של גיל החביון. היא מתפתחת בגיל ההתבגרות.
בגיל החביון המטלה היא עצם התהוותו של העצמי החברתי-קולקטיבי והיכולת לפעול מתוכו. כאשר המבוגרים מתעקשים להשאיר את הילד בעמדת העצמי האישי, הם עלולים, שלא במתכוון, להקשות עליו להשלים את המעבר ההתפתחותי. על פי הפרדיגמה, ילד שמתעכב בשלב החביון עלול להתקשות גם בגיל ההתבגרות, שבו דווקא יש צורך התפתחותי לגבש זהות גם של ה"אני" וגם של ה"אנחנו".
כאשר הילד נשאר ב"אני" וקבוצת השווים כבר נמצאת ב"אנחנו"
ייחודו של גיל החביון הוא שהמעבר ההתפתחותי אינו מתרחש רק בעולמו הפנימי של הילד, אלא גם בתוך קבוצת בני הגיל, המתפתחת במקביל אליו.
כאשר מרבית הילדים כבר פועלים מתוך העצמי החברתי-קולקטיבי, הם חולקים שפה, הומור, נורמות, ציפיות ותחושת שייכות משותפת בקבוצה הכיתתית המגדרית (להרחבה בנושא ההפרדה המגדרית בגיל החביון, ראו פישר-גרפי, 2024). ילד שעדיין מאורגן בעיקר סביב העצמי האישי ונמצא ביחסים משפחתיים דומיננטיים עלול להתקשות להבין את החוקיות החדשה. הוא עשוי להיעלב כאשר רצונותיו אינם מתקבלים, להתעקש על עמדתו, לפרש את התנהגות חבריו מתוך נקודת מבטו האישית או לפנות למבוגרים כדי שיסדירו עבורו את יחסיו החברתיים.
בעיני המבוגרים התנהגותו עשויה להיראות כהפגנת עצמאות, נאמנות לערכים או עמידה על עקרונות. אולם בעיני קבוצת השווים הוא עלול להיתפס כמי שאינו משתתף בהוויה המשותפת ואינו מבין את הקודים החברתיים שלה.
כך עלול להיווצר פער התפתחותי מכאיב: קבוצת הילדים מתקדמת לעבר ארגון חברתי-קולקטיבי, ואילו הילד ממשיך לפעול מתוך עמדה התפתחותית מוקדמת יותר. מאחר שהקבוצה אינה בהכרח ממתינה להבשלתו, הקושי להשתייך עלול להתפתח לדחייה חברתית.
זהו אחד ההיבטים הייחודיים של גיל החביון: עיכוב בהתפתחות העצמי החברתי-קולקטיבי עלול להרחיק את הילד דווקא מן המרחב החברתי שבו נדרשת ההתנסות החיונית להמשך התפתחותו.
גיל ההתבגרות: כאשר ה"אני" וה"אנחנו" נפגשים
ההבחנה בין שני אופני העצמי מאפשרת להבין גם את השינוי ההתפתחותי המתחולל בגיל ההתבגרות.
על פי פרדיגמת "מאני לאנחנו", עם הכניסה לגיל ההתבגרות מתרחשת התארגנות נפשית חדשה. תכניו של גרעין העצמי האישי, אשר היו בהשהייה יחסית בתקופת החביון, שבים ותופסים מקום מרכזי בחיי הנפש. הדחפים, המשאלות, התשוקות, הצרכים האישיים והשאיפה לביטוי עצמי חוזרים ומקבלים עוצמה ומשמעות.
אולם כעת המתבגר אינו נמצא באותו מצב התפתחותי שבו היה בילדות המוקדמת. במהלך גיל החביון כבר התפתח בו העצמי החברתי-קולקטיבי, ולכן עומדים לרשותו שני אופנים מובחנים של ארגון החוויה הנפשית: העצמי האישי והעצמי החברתי-קולקטיבי.
בגיל ההתבגרות מתעוררת אפוא מטלה התפתחותית חדשה: יצירת קשר ואינטגרציה בין שני אופני העצמי.
כעת יכול המתבגר להתחיל לנהל משא ומתן בין רצונותיו האישיים לבין צורכי האחרים והקבוצה. הוא מסוגל לשאול את עצמו כיצד להיות נאמן לרצונותיו ובה בעת להתחשב באחר, מתי לעמוד על שלו ומתי להתפשר, מתי לוותר על משאלה אישית ומתי לשמור על עצמאותו.
כאן מתפתחת האפשרות להחזיק ב"אני" וב"אנחנו" בעת ובעונה אחת, להכיר בשני אופני החוויה ולנוע ביניהם מתוך עמדה נפשית אינטגרטיבית יותר.
ההבדל בין גיל החביון לגיל ההתבגרות אינו אפוא רק הבדל במידת הגמישות של הילד או ביכולתו להתחשב בזולת. מדובר בשתי מטלות התפתחותיות שונות במהותן.
בגיל החביון המטלה היא התפתחות היכולת להיות "אנחנו". בגיל ההתבגרות המטלה היא ללמוד כיצד להיות גם "אני" וגם "אנחנו".
מכאן נובע הפרדוקס החינוכי: כאשר הורים ומורים דורשים מילד בגיל החביון לשמור על ה"אני" שלו ובו בזמן להשתלב ב"אנחנו", הם עלולים לדרוש ממנו לבצע מטלה התפתחותית שטרם הגיע זמנה.
הבנת ההבדל הזה מחייבת שינוי עמוק באופן שבו המבוגרים מתבוננים בהתפתחות החברתית בגיל החביון. במקום לראות בכל דמיון לאחרים כניעה, בכל גמישות חולשה ובכל הזדהות קבוצתית אובדן של העצמי האישי, עליהם להכיר באפשרות שמדובר בביטוי של התפתחות נפשית חדשה.
מה שנראה למבוגרים לעתים כאובדן של עמוד השדרה האישי עשוי להיות דווקא התפתחותו של עמוד השדרה החברתי: היכולת לחוות את עצמך כחלק מ"אנחנו".
כשהמבוגרים מחזקים את ה"אני", והילד זקוק ל"אנחנו"
ילד שמקפיד על כללי ההתנהגות שלמד בבית, מתנהג בנימוס ומתקן ילדים שאינם נוהגים כראוי עשוי לזכות בהערכת המבוגרים, אך לא בהכרח בהערכת קבוצת בני גילו. כאשר הוא מעיר לחבריו על התנהגותם, מתעקש שיפעלו לפי הכללים או פונה למורה כדי שתתערב במחלוקות ביניהם, הוא עלול להתקשות להשתלב בחיים החברתיים של הקבוצה.
הורים המבקשים לחזק אותו עשויים לומר: "תמשיך להיות ילד טוב, אל תתנהג כמוהם". אולם על פי פרדיגמת "מאני לאנחנו", מסר כזה עלול לחזק דווקא את העמדה האישית שממנה הילד מתקשה להשתחרר, ולהרחיק אותו מן ההתנסות ההתפתחותית הנחוצה לו. [תוספת מוצעת, לאישור הכותבת:] עם זאת, כאשר הקבוצה פוגעת בילד אחר או דורשת ממנו לחצות גבולות של מצפון וזהות, זהו דווקא המסר הנכון והנחוץ, כפי שיפורט בהמשך.
מה יכולים ההורים לעשות אחרת?
במקום לעודד את הילד לדבוק בעמדתו בכל מצב, אפשר לעזור לו להכיר את החוקיות החברתית של קבוצת בני הגיל. למשל, כאשר חבריו בוחרים במשחק שהוא אינו אוהב, אין צורך לחזק את סירובו להשתתף. אפשר לשאול אותו: "אולי כדאי לנסות להצטרף אליהם? לפעמים הכיף הוא לא רק במשחק עצמו, אלא בזה שמשחקים ביחד".
המטרה אינה ללמד את הילד לוותר על עצמו, אלא לאפשר לו לגלות את החוויה של השתייכות לקבוצה, שבה הרצון המשותף הוא שמארגן את הפעילות.
גם מורים עלולים, מתוך כוונה טובה, לנסות לשפר את מעמדו של ילד דחוי באמצעות שבחים פומביים, הענקת תפקידים מיוחדים או הצגתו כדוגמה לשאר הילדים. אלא שמעמד חברתי בדרך כלל אינו ניתן להענקה על ידי המבוגר. לעתים דווקא הדגשת הקשר המיוחד עם המורה מרחיקה את הילד מקבוצת השווים (להרחבה על מעמד חברתי ומנהיגות בכיתה, ראו פישר-גרפי, 2025).
לכן, במקום לנסות להעניק לילד מעמד באמצעות סמכותה, יכולה המורה לחזק את החוויה הקבוצתית עצמה. למשל, כאשר הילדים מצליחים להתארגן, לקבל החלטה משותפת או לפתור מחלוקת בכוחות עצמם, היא יכולה להביע התפעלות מהישגם: "ראיתי איך הצלחתם להחליט ביחד, גם כשלא כולכם רציתם אותו דבר".
בגיל החביון, החיזוק החשוב אינו תמיד חיזוקו של הילד כיחיד, אלא חיזוק יכולתו להיות חלק מן ה"אנחנו".
כשהדאגה ההורית הופכת לניהול חיי החברה של הילד
מניסיוני הקליני, ילדים רבים המתמודדים עם דחייה חברתית גדלים במשפחות אוהבות ומסורות, שבהן ההורים ממשיכים למלא תפקיד מרכזי בתיווך חיי החברה של ילדיהם. לעתים זו המשכיות של עמדה הורית שהתאימה לשלבי התפתחות מוקדמים יותר, ולעתים זו הגוננות שהתגברה בעקבות קושי או פגיעוּת של הילד.
ככל שהילד מתקשה יותר, כך ההורים דואגים יותר ומבקשים לעזור לו. הם מתקשרים להורי חברים, פונים למורה בבקשה שתשפר את מעמדו, מתערבים במריבות או מנסים לפתור עבורו קשיים חברתיים. לעתים הם מעודדים אותו להסתפק בחבר אחד קרוב, במקום להתמודד עם המורכבות של חיי הקבוצה.
אולם קשר קרוב עם חבר אחד, חשוב ומיטיב ככל שיהיה, אינו מחליף בהכרח את תחושת ההשתייכות לקבוצת בני הגיל. לילד עשוי להיות חבר טוב, ובכל זאת הוא עלול להרגיש בודד בכיתה.
כך עלול להיווצר מעגל המזין את עצמו: הקושי החברתי מגביר את דאגת ההורים ואת מעורבותם, וההתערבות החוזרת של המבוגרים עלולה לעתים להחריף את הדחייה מצד הקבוצה ולצמצם את ההזדמנויות של הילד לפתח השתתפות קבוצתית עצמאית.
ההשערה הזו, שלפיה מעורבות הורית מגוננת היא גורם משמעותי בקשיי השתייכות, נשענת על ניסיוני הקליני הממושך, אך עדיין מחייבת בדיקה אמפירית שיטתית ואינה מסבירה את כלל מקרי הדחייה החברתית.
מהי, אם כן, העמדה ההורית הרצויה?
במצבים חברתיים רגילים ובטוחים, במקום לפתור עבור הילד את הקושי, כדאי לעודד אותו לחזור אל הקבוצה ולנסות להתמודד בתוכה. אפשר לעזור לו להבין את הנורמות החברתיות, להתנסות בהצטרפות לפעילות משותפת ולקבל גם החלטות קבוצתיות שאינן תואמות תמיד את רצונו האישי.
גם המורה אינה צריכה לנהל כל מחלוקת, מריבה או ויכוח בין הילדים. כאשר מדובר במצבים בטוחים, חשוב לאפשר לקבוצה להתנסות בארגון חייה החברתיים: לקבוע כללים, לנהל משא ומתן, לשנות החלטות, להתמודד עם תסכולים ולתקן טעויות (להרחבה על משמעותן החברתית של התנהגויות כיתתיות, ראו פישר-גרפי ולוין, 2022).
תפקיד המבוגרים אינו לארגן עבור הילדים את חיי החברה שלהם, אלא לעודד את התפתחותה של קבוצה עצמאית, המסוגלת לגבש נורמות משותפות ולנהל את חייה החברתיים בכוחות עצמה.
אוטונומיה קבוצתית אינה הפקרה: המבוגרים כרשת ביטחון
אחד הממצאים המעניינים שעלו במחקר האיכותני שערכתי במסגרת עבודת הדוקטורט (Fisher-Grafy, 2020) היה היחס המורכב של ילדים בגיל החביון לאוטונומיה קבוצתית.
הילדים ביטאו כמיהה ברורה לעצמאות. הם רצו שהמבוגרים יאפשרו להם לנהל את חיי החברה שלהם, לקבל החלטות ולפתור מחלוקות ללא התערבות מתמדת. אולם לצד הרצון בעצמאות עלה גם חשש ממנה. הילדים לא רצו שהמבוגרים ייעלמו מחייהם או יותירו אותם לבדם מול כוחה של הקבוצה. הם ביקשו שהמבוגרים ימשיכו להיות נוכחים, לפקח ולשמור עליהם, כדי שהעצמאות הקבוצתית לא תוביל למצבים מסוכנים או פוגעניים.
ממצא זה מבהיר את העמדה ההתפתחותית הנדרשת מן המבוגרים על פי פרדיגמת "מאני לאנחנו".
מצד אחד, על המבוגרים להכיר בחשיבותו של העצמי החברתי-קולקטיבי, לעודד את הילדים לפתח נורמות קבוצתיות עצמאיות ולחזק את יכולתם להתלכד, לקבל החלטות ולפעול יחד. מצד שני, עליהם להישאר נוכחים, קשובים וערניים למתרחש בקבוצה, ולהבטיח שהאוטונומיה שלה אינה מסכנת את חבריה או פוגעת בהם.
לכן חשוב להבחין בין נורמה קבוצתית שאינה תואמת את העדפותיו של ילד מסוים, לבין נורמה שיש בה פגיעה או סכנה.
כאשר קבוצת ילדים בוחרת משחק, מפתחת הומור משותף, מחליטה כיצד לבלות את ההפסקה או קובעת כללים לפעילות משותפת, ראוי בדרך כלל לאפשר לה לנהל את חייה. גם כאשר ילד מסוים אינו אוהב את ההחלטה, אין הכרח שהמבוגר יתערב כדי לשנותה.
אולם כאשר מתפתחת נורמה של חרם, השפלה, אלימות, כפייה או פגיעה בילד אחר, על המבוגרים להתערב באופן מיידי, ברור ונחרץ ולעצור אותה. במצבים כאלה אין להשאיר את האחריות בידי הקבוצה בלבד. חובתם של ההורים ושל צוות בית הספר להגן על הילד הנפגע, לעצור את ההתנהגות הפוגענית ולבסס מחדש גבולות המבטיחים את ביטחונם ואת כבודם של כל הילדים. [תוספת, לאישור הכותבת:] כאשר ילד מסרב להשתתף בחרם, על המבוגרים לגבות אותו ולתמוך בסירובו. במקרה כזה, "אל תתנהג כמוהם" הוא המסר הנכון.
גם בתכנית "מאני לאנחנו", שפיתחתי על בסיס הפרדיגמה [לאישור הכותבת] ושבה הילדים לומדים להבחין בין פעולה מתוך עמדת ה"אני" לבין השתתפות ב"אנחנו", אין לראות בקושי של ילד להצטרף לקבוצה הצדקה לדחייתו או לפגיעה בו. על הקבוצה ללמוד לזהות מצבים שבהם ילד מתקשה להשתלב, בלי להפוך את השונות שלו לעילה לחרם או להדרה. ההכרה בחשיבותה של הלכידות הקבוצתית אינה מעניקה לקבוצה זכות לפגוע באחד מחבריה.
הבחנה דומה נדרשת כאשר נורמות הקבוצה מתנגשות בערכים מהותיים של המשפחה או בגבולות אישיים חשובים של הילד. אין לדרוש ממנו להשתתף בפעילות שפוגעת במצפונו, בזהותו או בביטחונו כדי להיות שייך. תפקיד המבוגרים הוא לסייע לו למצוא את מקומו בקבוצה בלי לחייב אותו לחצות גבולות אלה.
המסר לילדים צריך להיות ברור: אנחנו סומכים עליכם שתוכלו לנהל את חיי הקבוצה שלכם, ואנחנו כאן כדי לשמור עליכם. כל עוד אתם פועלים בביטחון ומתחשבים בשלומם של חברי הקבוצה, ניתן לכם מרחב לעצמאות. כאשר מתפתחת נורמה שפוגעת, משפילה או מסכנת מישהו, נתערב ונעצור אותה.
הילדים אינם זקוקים למבוגרים שינהלו עבורם את ה"אנחנו", אך הם בהחלט זקוקים למבוגרים שיגנו עליו מפני התפתחות של נורמות מסוכנות.
תפקידם של המבוגרים אינו לבחור בין אוטונומיה להגנה, אלא להעניק לילדים את שתיהן: לאפשר לקבוצה להתפתח בכוחות עצמה, ובה בעת להישאר נוכחים, לפקח ולשמור על גבולותיה.
סיכום
ההבחנה בין תפקיד המבוגרים בגיל החביון לבין תפקידם בגיל ההתבגרות נובעת מן השוני בין המטלות ההתפתחותיות של שני השלבים. על פי פרדיגמת "מאני לאנחנו", בגיל החביון מתהווה העצמי החברתי-קולקטיבי, ובמרחב הקבוצתי הוא שפועל ומארגן את החוויה הנפשית. אין מדובר עדיין באינטגרציה בין שני אופני העצמי או בפשרה מתמדת בין צורכי העצמי האישי לבין צורכי הקבוצה; אלה מטלות של גיל ההתבגרות.
מכאן נובעת המלצה חשובה להורים ולאנשי חינוך: אין צורך להקדים את המטלה ההתפתחותית של גיל ההתבגרות ולדרוש מילדים בגיל החביון להגן ללא הרף על ייחודם האישי מול קבוצת בני הגיל. במקום זאת, ראוי להכיר בחשיבותה של ההשתייכות הקבוצתית, לעודד את התפתחות העצמי החברתי-קולקטיבי ולאפשר לילדים לחוות את עצמם כחלק מ"אנחנו".
וכל זאת מתוך נוכחות מבוגרת בטוחה, המעניקה לילדים את החופש להשתייך ואת הביטחון שיש מי ששומר עליהם.
מקורות
Baumeister, R. F., & Leary, M. R. (1995). The need to belong: Desire for interpersonal attachments as a fundamental human motivation. Psychological Bulletin, 117(3), 497-529. https://doi.org/10.1037...09.117.3.497
Fisher-Grafy, H. (2020). Latency age: Moral aspects of the social rejection phenomenon [Doctoral dissertation, Bar-Ilan University]. https://cris.biu.ac.il/...n-phenomenon/
Fisher Grafy H. Two Developmentally Informed Therapeutic Models for Social Rejection in Middle Childhood and Adolescence: The “From Me to We” Paradigm. Clinical Child Psychology and Psychiatry. 2026;0(0). https://doi.org/10.1177...045261487725
Harris, J. R. (1995). Where is the child's environment? A group socialization theory of development. Psychological Review, 102(3), 458-489. https://doi.org/10.1037...5X.102.3.458
לדיון מורחב בסוגיות שנדונו בפרסומים קודמים ב"פסיכולוגיה עברית":
פישר-גרפי, ח' ולוין, מ' (2022). "לעשות צחוקים": הפרעות משמעת בכיתה בגיל החביון (כיתות ד'-ה'). פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4406
פישר-גרפי, ח' (2024). "אצלנו, הבנים מזמינים את הבנים והבנות מזמינות את הבנות" - הפרדה מגדרית בגיל החביון - כשל חינוכי או שלב התפתחותי? פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4596
פישר-גרפי, ח' (2025). מלכי הכיתה: תופעה שלילית או הזדמנות לפיתוח יכולת מנהיגות חברתית אצל כל ילדי הכיתה? פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4843

