לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
התמודדות משפחות של הורות משותפת עם מושקעות אימהית ראשוניתהתמודדות משפחות של הורות משותפת עם מושקעות אימהית ראשונית
הביולוגיה של ההורות – דינוזאור שלא השתתף בשיעורי מגדר

הביולוגיה של ההורות – דינוזאור שלא השתתף בשיעורי מגדר

מאמרים | 22/8/2021 | 1,636

הורות משותפת מתכתבת עם העתיד: מדובר בהתארגנות משפחתית חדשנית, חלוצית, פורצת דרך ושנויה במחלוקת. היא נולדה מן השטח, ונותנת מענה לסוגייה שמוסד המשפחה ההטרונורמטיבי שמרני מכדי לטפל בה. בגלל שהורות משותפת היא התארגנות חלוצית ייחודית לחברה בישראל, אין כמעט כתיבה מחקרית עליה, או ידע מתועד על האתגרים המשפחתיים המיוחדים להתארגנות משפחתית זו. מאמר זה מנסה להביט על התהליך ההתפתחותי, כמעט האבולוציוני, שעל גברים ונשים לעבור בדרך להבניית מציאות משפחתית חדשנית וחלופית, בעיקר לאור כך שמרביתם נולדו למשפחות הטרונורמטיביות והפנימו את התנהלותן. באמצעות התבוננות במושג הוויניקוטיאני "מושקעות אימהית ראשונית", אוטמזגין נהר מבקשת לטעון שעל אף שמדובר במבנה משפחתי מודרני, שאינו מבוסס על זוגיות רומנטית – הביולוגיה של ההורות והמבנים המשפחתיים המסורתיים המוטמעים בנו מקשים על יצירת מערכת תפקידים הורית-מגדרית אחרת.

הביולוגיה של ההורות – דינוזאור שלא השתתף בשיעורי מגדר

התמודדותן של משפחות של הורות משותפת עם מושקעות אימהית ראשונית

מאת אירית אוטמזגין נהר

​​​​​​​

הקדמה

כמי שמצויה בתחום ההורות המשותפת, אני שותפה לתחושה שהשאיפה להורות בקרב נשים וגברים יחידנים (שאינם נמצאים בקשר זוגי) ובקרב חברי קהילת הלהט"ב התעצמה בתקופת מגפת הקורונה. המגפה שלחה אנשים צעירים להרהר בשאלות התקשרות ושייכות, ואחרי החוויה הקיומית של שנת 2020-21, ניתן לחוש בבייבי בום בתחום ההורות המשותפת. הדיכוטומיה שבין הבידוד לביחד, והקשר שלה לערבות הדדית ולכוח של החיים, הביאה צעירים רבים לרצות להקיף את עצמם בקשרי שארות.

הורות משותפת מתכתבת עם העתיד. מדובר בהתארגנות משפחתית חדשנית, חלוצית, פורצת דרך ושנויה במחלוקת. היא נולדה מן השטח, ונותנת מענה לסוגייה שמוסד המשפחה ההטרונורמטיבי שמרני מכדי לטפל בה: מה יעלה בגורלם של אלה שלא הקימו משפחה בדרך הרגילה בעקבות זוגיות רומנטית? האם יש להם דרך להיות הורים וליצור קשרי משפחה/שארות חלופיים? וגם: איך ניצור קשרי משפחה בעתיד? איך תיראה אינטימיות? מה יהיה אופיה? לאיזה בית רגשי ולאיזה מערכות יחסים ייוולדו ילדי העתיד? כפי שנראה היום, ההורות המשותפת תתמקם בין מגמות של קדמה לבין מגמות של רגרסיה, כחלופה לקשרי שארות חלופיים, מאפשרים, הוגנים וליברליים.

בגלל שהורות משותפת היא התארגנות חלוצית ייחודית לחברה בישראל, אין כמעט כתיבה עליה. להוציא פרסומים מעטים שאת חלקם אזכיר בהמשך, ואת חלקם בחרתי לכלול ברשימת המקורות, אין כמעט מחקרים או כתיבה אקדמית על משפחות מהסוג הזה. גם בעולם הטיפול הזוגי והמשפחתי אין כמעט ידע מתועד על האתגרים המשפחתיים המיוחדים להתארגנות משפחתית זו. במאמר משנת 2005 שהתפרסם בJournal of GLBT Family Studies- תחת השם The hetero-gay family: An Emergent Family Configuration, נעשה ניסיון לתאר את סוג המשפחה החדשני הזה וליצור רשימה של נושאים שראוי שייבדקו במחקרים על אודותיה (Segal Engelchin, Erera & Cwikel). ואולם מעט מזה נעשה עם השנים.


- פרסומת -

היעדרו של ידע מנוסח עלול להשאיר מטפלים ומטופלים, מגשרים ואף את הסמכות המשפטית, חסרי מענה בעיתות של משבר במשפחות של הורות משותפת. התנהלות של מערכת משפחתית שהכללים שבה לא מוטמעים, לא ברורים, לא נצפו בבית ההורים בילדות, והיא אינה נרכשת ואינה נלמדת בניסיון התרבותי – עלולה להעלות קשיים רבים, בעיקר בתקופות קריטיות של שינויים. כמו למשל בזמן המעבר להורות, שהיא תקופה מורכבת ורבת אתגרים גם עבור זוגות הטרוסקסואלים, ועל אחת כמה וכמה בהתארגנויות הוריות חלופיות.

אומנם מערכות יחסים מתאפיינות בהתנהגויות דומות גם כאשר ההתארגנויות שונות, ויש בידינו האפשרות להשתמש בידע מעולמות מקבילים כדי לטפל בקשיים המתגלעים במשפחות של הורות משותפת ולגשר עליהם. אבל חשוב להבין כי המבנה של המשפחה המשותפת מייצר תבניות חדשות שיש להן דפוסים חוזרים, שניתן לסמן אותם ולהגדירם. כך אפשר לייצר הבנות חדשות מידע שנאסף באמצעות אנשי הטיפול בשטח.

מאמר זה מנסה להביט על התהליך ההתפתחותי, כמעט האבולוציוני, שעל גברים ונשים לעבור בדרך להבניית מציאות משפחתית חדשנית וחלופית. רוב האנשים המקימים משפחות משותפות נולדו במשפחות הטרונורמטיביות והפנימו את התנהלותן. בדרך ליצירת מציאות של משפחה חדשה, הם נתקלים במבנים משפחתיים ובחלוקות מגדריות בסיסיות המופנמים בתוכם והמקשים עליהם לא פעם בפיתוח מערך משפחתי רלוונטי עבורם.

בנוסף, באמצעות התבוננות במושג הוויניקוטיאני "מושקעות אימהית ראשונית", המתייחס לחודשי חייהם הראשונים של התינוק/ת ולימיהם הראשונים של האם ושל האב בתפקידיהם החדשים, אנסה להמחיש משהו על המאמץ התפיסתי ועל הקושי להשתנות, כשגלגלי הקדמה דוחפים קדימה. זאת משום שעל אף שמדובר במבנה משפחתי מודרני, שאינו מבוסס על זוגיות רומנטית, המתנהל בשני משקי בית שונים, ושלאב מוגדר מראש תפקיד השואף להיות שווה לתפקידה של האם – הביולוגיה של ההורות והמבנים המשפחתיים המסורתיים המוטמעים בנו מקשים על יצירת מערכת תפקידים הורית-מגדרית אחרת.

לפיכך אציע שכאשר מביאים בחשבון את ההבדלים הביולוגיים בין המינים כבר בשלב הגדרת החוזה ההורי, ניתן יהיה ליצור מערכת משפחתית משותפת יציבה וטובה יותר – המביאה בחשבון את הצרכים הפסיכולוגיים וההתפתחותיים של האם/אימהות, האב/האבות והילד/ה.

למה הורות משותפת? או: מות הרומנטיקה

מגפת הקורונה הדגישה את המציאות הרומנטית המורכבת בת־זמננו. קשיים ביצירת התקשרויות רומנטיות המובילות לנישואים ולהקמת משפחה מעודדים צעירים, רווקים ורווקות, לחפש חלופות לקשרי השארות המסורתיים המתקיימים במסגרת המשפחה ההטרונורמטיבית. תיארה היטב מציאות זו פרופ' אווה אילוז בטרילוגיית הספרים שלה: "האוטופיה הרומנטית: בין אהבה לצרכנות", "אינטימיות קרה – עלייתו של הקפיטליזם הרגשי" ו"מדוע אהבה כואבת"; וכן בספרה האחרון, "סופה של האהבה". בספרים הללו אילוז בחנה את הקשר שבין הקפיטליזם לבין עולמנו הרגשי, וטענה שהקפיטליזם הפך את האהבה למוצר צריכה. אילוז טוענת עוד שקשה מאוד לנהל זוגיות טובה בימינו, ושכשלונות האהבה הפרטיים אינם תוצאה של חולשות של הנפש הפרטית אלא תוצאה של מערכת סתירות ומתחים חברתיים ותרבותיים המַבְנה את העצמי המודרני. לדידה, צעירים בני ימינו משלמים באובדן היציבות, הביטחון והתמימות של האהבה הרומנטית תמורת ערכים כמו שוויון, אוטונומיה, החופש לאהוב, להינשא בגיל מאוחר, לא להינשא בכלל או להתגרש.

"חוסר ודאות רגשית בתחום האהבה, הרומנטיקה והמין הוא תוצאה סוציולוגית ישירה מהדרכים שבהן הורכבו והושפעו שוק הצריכה, תעשיית התרפיה והטכנולוגיה של האינטרנט – מהאידיאולוגיה של הבחירה האישית, שנעשתה לעיקרון המארגן התרבותי העיקרי של החירות האישית. אי ודאות הפוגעת ביחסים בימינו היא תופעה סוציולוגית: היא לא הייתה קיימת תמיד, ועל כל פנים לא במידה כזאת; היא לא הייתה נפוצה כל כך, על כל פנים לא כמו היום; לא היה לה התוכן שיש לה כיום לגברים ולנשים; והיא בוודאי לא הצריכה תשומת לב של מערכות ידע ומומחים מכל האסכולות. התהיות, הקשיים והחמקמקות המאפיינים היום רבים מהיחסים, ומשמשים מקור לפרשנות פסיכולוגית ענפה, אינם אלא ביטוי למה שאפשר לקרוא לו 'אי ודאות' כללית במערכות יחסים". (אילוז, 2020).


- פרסומת -

לכך יש להוסיף את תרבות המסכים ואת אתרי ההיכרויות – המרחיקים אנשים מליצור אינטימיות בדרך הטבעית, ופוגעת באפשרות לפתח מיומנויות של יצירת קרבה. אלה, לצד היחלשות האינטרסים ליצירת שותפויות, השנים המרובות הנדרשות לכינונה של קריירה, הזמינות של הפורנו ברשת, ערכי המי־טו שייתכן שמבלבלים ומקשים על צעירים ליצור קשרים ספונטניים, המתירנות כמו גם דיווחים המעידים על ירידה בעיסוק במין בקרב צעירים.

"סקס נראה היום הרבה יותר טעון", כותבת קייט (2018). "לבעיה הזאת אין גורם אחד; העולם השתנה בדרכים רבות כל כך, במהירות רבה כל כך. במשך הזמן, אולי, נחשוב מחדש על כמה דברים: מצבו הנוראי של החינוך המיני, שפעם היה בדיחה אבל היום, בעידן הפורנו, הוא פשוט חרפה. היחסים ההרסניים של רבים כל כך מאיתנו עם הטלפונים ועם הרשתות החברתיות, עד כדי פגיעה ביחסינו עם בני האדם. הניסיונות 'להגן' על בני נוער מכל דבר כמעט, כולל רומנטיקה, המותירים אותם לא מוכנים הן למצוקות והן להנאות של גיל הבגרות".

כל אלה מביאים לכך שנשים לקראת גיל 40, על גבול גיל הפריון, מהרהרות בשאלה הכואבת האם העובדה שלא מצאו את עצמן מגשימות את חלום הזוגיות והמשפחה תפגע גם בשאיפתן להיות אימהות. השאלה הנוקבת הזו, המדלגת לעיתים על גברים בני 40, תוקפת גם אותם בתחילת העשור הבא. גם הם לא רוצים להיות אבות לתינוק/ת בגיל 60. (יש לציין כי נשים וגברים רבים מתעניינים בהורות משותפת גם בגילאי ה-30). אלה גורמים לכך שהורות משותפת תופסת בשנים האחרונות מעמד של "סגנון חיים" תל אביבי, ומאפשרת להורים לשמור על סגנון חייהם האורבני במשך חצי מן השבוע, מול התובענות של התפקיד ההורי.

הורות משותפת – פטנט תל אביבי

ניתן לראות בהורות המשותפת פיתוח ישראלי. אחראי לפיתוח זה הוא מוסד בשם "הורות אחרת", שהקימו בשנת 1994 שני עובדים סוציאליים – רחלי בר־אור וגידי שביט (בר־אור ושביט, 2020). השניים הציעו לחבר בין גברים הומוסקסואליים לבין נשים סטרייטיות או לסביות לצורך מימוש ההורות, והציעו לשם כך לערוך מפגשים קבוצתיים וייעוץ. מאז הפך המבנה המשפחתי הזה למציאות בישראל, ואף קיבל תפניות והתפתח. הילדים הראשונים שנולדו בישראל בהסדר של הורות משותפת הם כיום בשנות העשרים הראשונות של חייהם.

במדינת ישראל מתקיימת מציאות מיוחדת שהיא מצע דשן להתפתחות של הורות משותפת. גם אם אפשר למצוא משפחות של הורות בהסכם בעוד מקומות בעולם, אין עוד מדינה שמשפחות שלכאלה קיבלו בה הכרה חברתית והבניה משפטית. על פי המקובל בישראל, מאושר הסכם ההורות המשותפת בבית משפט לענייני משפחה לאחר לידת הילד/ה ומקבל תוקף משפטי – הגם שהכרה זו נמצאת עדיין במאבק.

מקומה המיוחד של ההורות המשותפת בישראל נובע בין היתר מהערך הגבוה שלו זוכה מוסד המשפחה בחברה, למעמדו של תפקיד ההורות בישראל, ליכולת של התפקיד ההורי להכשיר זהויות מודרות, ולאפשר מקום לגיטימי בריבוד החברתי. הדבר נובע גם מהיותה של ההורות המשותפת קשורה ונובעת מן הצרכים של קהילת הלהט"ב הישראלית, ובעיקר קהילת הגברים שבתוכה, המתאפיינת בשאיפה גבוהה להגשמת האבהות – תופעה שאין לה מקבילה בקהילות לה"טביות אחרות בעולם. "בישראל, אם אין לך את המשפחה שלך, אתה לא קיים. כדי להיות חלק מהחברה הנורמטיבית אתה צריך משפחה", כתב קריגר (Krieger, 2013).

ככלל, הורות משותפת היא חיבור שלא על בסיס רומנטי או זוגי לצורך הורות. במבנה הזה מתחברים אישה לגבר או לזוג גברים או גבר לזוג נשים לצורך הבאת ילד לעולם ולהגשמה של שאיפתם להיות הורים. אופיו של הקשר פתוח לפרשנויות ולרצונות של השותפים. אין לו כללים מובנים או ידועים מראש וכל מערכת שותפים יכולה לעצבו כרצונה. השותפים לקשר ידועים ומוכרים כהוריו של הילד/ה והם פעילים בגידולו כפי שסוכם ביניהם מראש. החיבור בין ההורים בנוי על הסכמות ועל שיתוף פעולה והם מנוסחים בחוזה. תהליך ההולדה מתבצע בדרך כלל באמצעות הפריה (ולא באמצעות יחסי מין) והמגורים הם בשני משקי בית נפרדים.


- פרסומת -

ההתארגנות השונה היא גם היתרון וגם הקושי של ההורות המשותפת. היא מאפשרת לאנשים אשר הורות במסגרת נישואין ומשפחה הטרונורמטיבית אינה אפשרית להם, למצוא את הנוסח המתאים להם. לכן מתקבצים אליה גברים הומוסקסואלים, יחידים וזוגות, נשים סטרייטיות רווקות בגילאי 35—45, נשים לסביות, ולאחרונה – גם גברים רווקים בשנות ה-40 לחייהם. עם זאת עובדת היותה של ההורות המשותפת התארגנות חדשנית, חסרת מסורות, נתונה לבחירה ושאינה נשענת על תקדימים משפטיים – הופכת אותה למערכת החשופה לפגיעה, ואת ההורים והילדים החיים במסגרתה לחסרי הגנה במהלך החיים.

למרות הפוטנציאל הרב הגלום בחלופה זו, רבים מתקשים כבר בשלב החיפוש של השותפ/ה ורבים אחרים נכשלים בשלב ניסוח החזון וההסכמות המשפחתיות – וחיבורים רבים לא מגיעים להבשלה. הרעיון של יצירת קשר משפחתי ללא זוגיות עדיין זר וקשה לתפיסה. הוא מבקש שינוי והתפתחות של תפיסת המשפחה, על ההיבטים הפסיכולוגיים הרבים שלה – ביטחון בקשר, יכולת להפריד בין קשר רומנטי לבין שותפות הורית, התמודדות עם שאלות של תלות הדדית, עצמאות ועוד. ישנן משפחות שהשותפות בהן לא עולה יפה והיא ממררת את חיי השותפים. המקרים המצערים ביותר הם אלה המגיעים לבתי המשפט לאחר לידת הילד/ה.

כמובן שיש גם הרבה שותפויות טובות המתנהלות לטובת כל בני המשפחה. אלו הן משפחות שבהן השכילו השותפים – בעזרת אינטליגנציה רגשית, פשרנות, דיאלוגיות, סתגלנות, חברות, טיפול משפחתי וחוזה ראשוני הוגן ומוצלח, להבנות חיים במודל לא מוכר, באופן המייצר שביעות רצון בקרב השותפים. גם את האבחנה הזו צריך לסייג בכך, שכמו בכל המשפחות ההטרונורמטיביות, תחזוקה של חיבורים משפחתיים תמיד דורשת מאמץ.

יצירת החוזה של הורות משותפת, המובא לאחר לידת הילד/ה גם לאישור של בית המשפט לענייני משפחה, הוא תהליך מורכב של בניית הסכמות, הכולל ניסיון לחשוב קדימה על העתיד כדי לנסות ולהקיף נושאים, אירועים וקונפליקטים רבים ככל הניתן, העלולים לצוץ לאורך שנות גידול הילד/ה. עם הזמן והניסיון התגבשו נושאים עיקריים שבהם עוסק החוזה ההורי, ובהם: מגורי ההורים והמרחק הגיאוגרפי ביניהם, הסדרי השהות של הילד/ה בכל אחד מבתי ההורים, הסדרים כספיים לכיסוי הוצאות הילד/ה, שאלות הנוגעות לחינוך, בריאות, חגים, נסיעות, חופשות וכדומה.

אחד הנושאים המשמעותיים ביצירת חוזה הורות משותפת קשור בהסכמי חלוקת השהות של הילד/ה בבתי ההורים. בעיקרון, כל עוד מתקיימת הסכמה בין השותפים, יש באפשרותם של ההורים להחליט על כל חלוקה שהיא, אפילו מגורים של אחד ההורים בחו"ל כשהילד/ה גדל רק אצל הורה אחד. ואולם במציאות, ברוב הסכמי ההורות המשותפת מתקבלת החלטה על חלוקה שווה של זמן השהות של הילד/ה אצל כל אחד מן ההורים. לעיתים יש הטיה קלה לעבר בית אחד, בדרך כלל בית האם.

בין הורות משותפת לבין פונדקאות

גברים הומוסקסואלים ישראלים הבוחנים את סוגיית ההורות מתלבטים בין שתי אפשרויות: הורות משותפת עם אישה, או פונדקאות בחו"ל. במשך תקופה מסוימת פרחה בקרב גברים הומוסקסואלים בישראל האפשרות השנייה. תהליכי הפונדקאות הללו נערכו בעיקר בארה"ב ובהודו, כאשר ההבדל המשמעותי בין שני המקומות האלה היה עלות התהליך. "פונדקאות בחו"ל אפשרה ליותר זוגות של גברים להגשים את חלום ההורות והמשפחה החד־מינית", נכתב בדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שפורסם באחרונה. "בין השנים 2005—2011 הוגשו 188 בקשות לבדיקה גנטית בעקבות הליכי פונדקאות בחו"ל. 113 מההליכים האלה היו בהודו, 49 בארה"ב והיתר – במדינות אחרות, שרובן לא מאפשרות פונדקאות לזוגות חד־מיניים". (אלמגור לוטן, 2012).

אולם עם הזמן הולכות ונסגרות אפשרויות הפונדקאות ברחבי העולם בידי שלטונות מקומיים, לאחר שעלתה ביקורת ציבורית כי הן כרוכות בניצול של נשים עניות מהעולם השלישי. הודו למשל, שהייתה יעד מועדף על זוגות חד־מיניים ישראלים כאמור, אסרה על פעילות זו בשנת 2013. כיום, פונדקאות אפשרית בעיקר בארה"ב, שם היא חוקית אך יקרה מאוד. מדי פעם נוספת אפשרות חדשה במדינה מתפתחת כזו או אחרת, כמו אוקראינה למשל. (מאמר זה נכתב במקביל לפסיקת בג"ץ המאפשרת פונדקאות בארץ לגברים יחידנים ולזוגות להט"בים. לא ברור עדיין מה תהיה השפעתה של פסיקה זו על תהליכי הפונדקאות בישראל).

בגלל הקשיים הרבים והעלויות הגבוהות הקשורות בפונדקאות, וגם בשל פריחה של תפיסות הקשורות במשפחה ובהורות להט"בית, מתקיים היום רנסנס של חלופת ההורות המשותפת. השטח התל אביבי וסביבותיה בוער ביוזמות הקשורות לכך – התארגנויות עסקיות, חשיבה משפטית, עשייה טיפולית ורפואית, נראות בתקשורת והרבה יותר אנשים – גברים ונשים – שוקלים את החלופה הזו ליצירה של קשרי השארות שלהם.

ההורות המשותפת יוצאת גם מגבולות הקהילה הלה"טבית, וגם גברים סטרייטים, שפעם היו מחוץ ל"משחק הלגיטימי" של ההורות המשותפת, מוצאים בה תשובה לשאיפה שלהם להגשים את עצמם כהורים ולהביא ילד לעולם.

שלא על מנת להטיל דופי בחלופת הפונדקאות, אבל כדי להגיד משהו ערכי על היחסים שבין המינים: הקמת משפחה של הורות משותפת מצריכה דיאלוג רב־שנים בין אישה וגבר המבקשים להיות הורים לילד משותף. אפשר לפיכך להבין את השאיפה של זוג גברים להקים משפחה בלי לערב במערכת האינטימית שלהם דמות נוספת, נשית. אפשר גם להניח שזוגות של שני גברים, שבחרו בחייהם ובזהותם שלא להתקשר רומנטית עם נשים, יתקשו להכניס צלע נשית לחייהם.


- פרסומת -

"הבחירה באבהות הומוסקסואלית בחברה המסורתית‬ היא תהליך מורכב עבור הפרט‬, שהופך למורכב יותר בהקשר הזוגי.‬ בניגוד לזוגות הטרוסקסואליים, שבמרבית המקרים פונים‬ למסלול ידוע מראש, ‬המכוון להולדת ילדים, ‬עבור זוגות הגברים ‬קבלת החלטה על הולדת ילדים‬ והאופן שבו היא תמומש איננה מובנת מאליה. ‬הבחירה לשלב במערכת המשפחתית אישה, ‬כגורם‬ נוסף, ‬כרוכה במעבר מקשר זוגי לקשר הורי רחב יותר, והיא מעצבת את מבנה המערכת המשפחתית. ‬בכך‬ היא מאתגרת את הקשר הזוגי בסוגיות ייחודיות שאינן עומדות בפני הקשר הזוגי ההטרוסקסואלי... המשמעות הפרקטית של בחירה זו היא מבנה משפחתי מורחב ומורכב, שתהליך התהוותו מאופיין‬ בניעות בין מצבים רגשיים ואינטראקציות משתנות" (אורן, 2006).

אולם הדרך להוליד ילדים עוברת דרך הגוף הנשי. על מנת להוליד, גם בטכנולוגיות הפריון המפותחות שיש בידי הרפואה כיום, נדרשים עדיין הגברים להתקשר עם דמות נשית. במובן זה לנשים יחידניות יש יתרון על גברים, בגלל האפשרות להיעזר בתרומת זרע, המשאירה את התורם אנונימי, רחוק ובלתי מעורב. (אם כי לאחרונה, בעקבות גילויים על ריבוי אחאים מתרומות של אותו תורם, וכן בשל המידע הנסתר על המקור הגנטי של תורם הזרע, נשים רבות מתלבטות לגבי אמצעי פריון זה. פרטים נוספים אפשר למצוא בקבוצת הפייסבוק "אחאים והסדרת תרומות זרע בישראל"). זה המקום להדגיש כי נשים הבוחרות בהורות משותפת הן אלה המעוניינות בשותפות עם גבר בהורות שלהן, הן בגלל השאיפה שלילדן תהיה דמות אב והן בגלל השאיפה שלא להתמודד לבד עם ההורות אלא לצד שותף פעיל, משמעותי ומסייע.

בנוסף, בעוד שהפונדקאות המתרחשת בארה"ב מאפשרת תנאים בטוחים יחסית הן לתורמת הביצית והן לנושאת ההיריון, ומתקיימת מערכת חוקית וטיפולית המבטיחה מינימום של ניצול לרעה של גוף האישה, לא כך המצב ביעדים נחשלים יותר בעולם השלישי, שבהם מתרחש לעיתים שימוש אכזרי בעוני של נשים לטובת מפעל הפונדקאות למטרות רווח.

"הקלות היחסית שבה היה אפשר להשיג היריון באמצעות פונדקאית בהודו (לעומת ארצות הברית למשל) עוררה את החשד שבהודו הפונדקאיות חשופות במיוחד לניצול", כתב טריגר (2015). "דימוי זה נוצר בין השאר בהשפעת סרטים כמו 'גוגל בייבי' ודוחות של ארגוני זכויות נשים, שתיארו חוות פריון שבהן נשים פונדקאיות נאלצו לחיות במשך ההיריון הרחק ממשפחותיהן".

דבריי אלה נכתבים בלי להטיל דופי בשאיפתם הטבעית של גברים הומואים להגשים את רצונם להיות הורים, ומתוך הכרה שלמה בכך שגברים יכולים לגדל ילדים בהצלחה מרובה ללא נשים, בדיוק כפי שנשים יכולות לגדל ילדים בהצלחה מרובה ללא גברים. כמו כן, מתוך הבנה מלאה לשאיפתם של שני גברים להקים תא משפחתי של שני אבות ולגדל בו ילדים ללא מעורבות של אדם אחר. אולם, מאחר שהבאת ילדים מצריכה משאבים זכריים ונקביים, הבחירה בהורות משותפת היא גם הבחירה להנכיח את ההורים הביולוגיים ואת המקורות הגנטיים בחיי הילד/ה.

ויכוח נוקב בסוגייה זו התקיים בעקבות פוסט בבלוג של ניצה ירום ב"פסיכולוגיה עברית" בשם "טכנולוגיות פריון וסבלם של ילדים". בעקבות התגובות הסוערות, המשיכה ירום והסבירה את עמדתה בטור נוסף בשם "ילדים מותגים לאושר או צרכנים של אחריות". הפוסט עסק בעיקר בסבל של ילדים שהמקורות הגנטיים שלהם לא ידועים, והוא גרר דיון אמוציונאלי בנושא ההורות הלהט"בית. איני מתכוונת להביע דעה או להטיל דופי ברעיון של הורות לא ביולוגית, שהיא בנפשה של הקהילה הלהט"בית. ואולם שאיפתי היא להבליט ולבדל את מגוון האפשרויות הלגיטימיות הקיימות ליצירת קשרי שארות בעידן שבו מתה הרומנטיקה - עבור להט"בים, וגם עבור מי שאינו משתייך לקהילה זו. במקום לדבר על העדיפות של ההורות הביולוגית כמאפשרת בריאות נפשית ואושר לילדים, הייתי מנסה לחשוב על הורות אחראית, המנכיחה את היתרונות כמו גם את החסרים בחיי כל ילד, בהתאם לסיפור חייו, תוך שהיא נלחמת בעמדות הטרונורמטיביות המאפשרות להקים משפחה רק בדרך אחת יחידה ולגיטימית – נישואים בין גבר ואשה.

לפיכך, מול חלופת הפונדקאות, כמו גם האימהות היחידנית באמצעות תרומת זרע, שיתוף הפעולה המתקיים בהורות משותפת בין גברים ונשים נותן מקום לקיומם של שני אלה בחיי הילד/ה, ודורש משני ההורים השותפים להתייחס לנוכחות של ההורה בן המין השני ולהבדלים המתקיימים ביניהם.

חשוב לי גם לתת תוקף לבחירה בשותפות ההורית בין גברים לנשים כבחירה בסיסית שאותה עושים אנשים הבוחרים בהורות משותפת. למרות שהרבה פעמים מדובר באנשים שהקשר בין המינים לא קל להם, הן מסיבות של העדפה מינית או מסיבות אישיותיות, עדיין מדובר בשיתוף פעולה של גבר ואישה. ההסכמה להיות בקשר כזה צריכה להיות מלווה בהבנה שמדובר בזולת, בן המין השני, שתפקודו וצרכיו בשלבים שונים של התהליך יהיו שונים משל האחר, ולצורך קיום שותפות זו נדרשת יכולת של כל צד להיות מסוגל להכיל את השוני הזה.


- פרסומת -

מושקעות אימהית ראשונית ואתגר ההורות המשותפת

מעדויות של הורים רבים בהורות משותפת עולה כי התקופה הראשונה של המעבר להורות יוצרת קושי גדול, הגורם פעמים רבות משברים בקשר שבין השותפים להורות. "זה הסוד הכי שמור בהורות משותפת, למה אף אחד לא סיפר לי כמה בעיות יש בשלב הזה?", אמר אב טרי בהורות משותפת.

שלב המעבר להורות הוא קשה עבור כולם: המעבר מתפיסה של העצמי כמרכז של כל מעשיך למצב שבו צרכי התינוק/ת חסרי הישע שהבאת לעולם הופכים להיות המרכז של כל הווייתך – הוא מצב משברי. אבל נדמה כי בהורות משותפת נוסף נדבך נוסף של קושי שיש לתארו ולנסחו עבור משפחות חדשות, וכן עבור מגשרים ועורכי דין הכותבים את החוזים להורות משותפת וגם עבור מטפלים בתחום.

בחרתי להביט על התקופה הזו דרך המשקפיים של המושג הוויניקוטיאני "מושקעות אימהית ראשונית" (2009 [1956]). המושג עוסק בהתנהגויות ובדחפים ראשוניים הקשורים בהולדה, וממחיש את הדחף הפרימיטיבי והביולוגי הגורם לגברים ולנשים לסגל לעצמם תפקודים מסורתיים, עתיקים – המתנגשים פעמים רבות עם רעיונות העומדים בבסיס ההורות המשותפת.

לפי ויניקוט, מושקעות אימהית ראשונית היא החוויה הרגשית של האישה החל מהשלבים האחרונים של הריונה ועד מספר חודשים, לעיתים עד שנה, לאחר הלידה. זוהי תקופה המאופיינת ברגשנות גדולה, תקופה שבה האם משהה את צרכיה ואת העצמיות שלה, ומושקעת כל כולה בסיפוק של צורכי התינוק/ת. לאחר כמה חודשי טיפול המושקעות האימהית הולכת ופוחתת, והאם חוזרת להתפנות גם לצרכיה.

ויניקוט טען שכשמסתכלים על התנהגותה של האם בתקופה זו נדמה כאילו היא חולה במחלת נפש; כל כולה נתונה לצרכי תינוקה, תוך שהיא שמה את צרכיה בצד, ודבר אינו מעסיק אותה מלבד סיפוק צרכיו. תחושותיה ורגשותיה נובעים מהזדהות מוחלטת עם התינוק/ת. על פי ויניקוט, זוהי "מחלה" בריאה והיא הכרחית ליצירת ביטחון אצל התינוק/ת. כך, כאשר יגיע זמנו להיפרד מהאם ולבנות עצמי פרטי משלו, יהיו לו את הכוחות הנפשיים ואת הכלים הרגשיים לעשות זאת.בכך העניק ויניקוט משמעות לא רק למצב הרך הנולד, אלא גם לתהליך שאותו עוברת האם. לטענתו, האם ממשיכה להתייחס לתינוק כחלק ממנה גם אחרי הלידה, באופן המייצר אשליה של חוסר נפרדות והמשכיות לחוויית ההיריון. לדבריו, בתקופה זו לתינוק ולאם אין קיום נפרד זה מזה – יש תינוק־אמא או אמא־תינוק – רגשית הם לא קיימים בנפרד זה מזו.

אם טובה דיה (עוד מושג של ויניקוט) תהיה מוכנה להרפות מההזדהות המוחלטת הזו עם התינוק/ת ברגע שיתעורר בו או בה הצורך להפוך לעצמאי ולנפרד ממנה. ואולם לעיתים יש אימהות המתקשות או המעכבות את תחילת הנפרדות של התינוק/ת מהן. יש לזכור כי לאם קשה יותר להיפרד מהתינוק/ת מאשר לתינוק/ת להיפרד ממנה, משום שעבורו זהו מהלך טבעי המתרחש כחלק מתהליך התפתחותו.

במשפחות הטרונורמטיביות, חלוקת התפקידים המגדריים המסורתית ידועה מראש. האישה נושאת את ההיריון בגופה, יולדת, חווה את השפעת ההורומונים על גופה בתקופת ההיריון ולאחר הלידה. בחודשים הראשונים לאחר הלידה האם גם נוטה להיות מושקעת בטיפול בתינוק ומגיבה בעוררות רגשית גבוהה כאמור. בתקופה זו תפקידו המסורתי של האב הוא להיות התומך, המאזן והמספק את התנאים המיטביים לאם ולתינוק, בחודשים הראשונים והקריטיים האלו.

כך למשל כתבה מרדכוביץ:

"על אף שינויים חברתיים וכלכליים בעשורים האחרונים, בקרב הורים צעירים עדיין חל קיטוב משמעותי של תפקידים מגדריים, כאשר ההורות תופסת מקום מרכזי יחסית אצל האימהות הצעירות, והעבודה/פרנסה תופסת מקום מרכזי יחסית אצל האבות הצעירים" (2013).

אך מה קורה בהורות המשותפת?

באופן המייחד את ההסכמים של ההורות המשותפת, גם כאלה של הסדרי שהות שווים, בחודשי חייו הראשונים של התינוק הוא לן רק אצל האם, והאב בא לעזור ולעיתים אף לישון בבית האם כדי לעזור בלילות. האב גם יכול לבלות עם התינוק/ת בשלב זה כמה שעות לבד, והשותפים מתחייבים לאפשר זאת באמצעות פתרונות האכלה במידה שהתינוק עדיין יונק. אורך התקופה הזו נתון למשא ומתן, ופעמים רבות הוא אחד הנושאים הקשים ביצירת ההסכמות בין השותפים. ברקע של הקושי עומדות תפיסות של גברים הדורשים שוויון בהורות, ונשים הסבורות כי גיל הינקות הוא תקופה שבה האם היא בעלת תפקיד מרכזי יותר בהורות.

המעבר מלינה בבית האם בלבד ללינה בבית האם והאב לסירוגין קורה בהדרגה, ובדרך כלל מגיע לסיומו בסביבות גיל שנה עד שנה וחצי. אם כי ישנם חוזים מדורגים יותר ולעיתים נכתבים גם חוזים קצרים הרבה יותר. ההחלטות נקבעות במשא ומתן ועל פי הערכים, התפיסות והשאיפות של השותפים, אבל אלה גם מושפעים מהעובדה שהשותפים הם חסרי ניסיון הורי.

שותפים להורות משותפת הם בדרך כלל גברים ונשים התופסים את עצמם כעצמאיים וכשווים ביכולותיהם. אבל הטלטלה, המתרחשת עם לידת הילד הראשון, הנובעת גם מהתחזקות הצורך לסגת לחלוקת תפקידים הוריים מסורתיים ובהשפעת ההורומונים וההתרגשות של חווית ההורות הראשונית – תוקפת גם אותם ואף ביתר שאת, בשל תפיסותיהם הראשוניות.

נשים בהורות משותפת שלא חשבו לרגע שייתקלו בקושי כשיצטרכו להיפרד מהתינוק מוצאות את עצמן מתקשות להיפרד ממנו ולעמוד בתנאים של הסכם השהות. האבות, לעומתן, המתמודדים בתקופה זו עם הרצון להגשים את אבהותם ועם התחושה שקשה להם לקבל דריסת רגל בתוך דיאדת האם־תינוק, מרגישים מרומים כאילו השותפה לא מקיימת את החוזה כפי שנחתם.


- פרסומת -

"המעבר להורות הוא רגע שבו התיאוריה – הנחות מוקדמות על המשפחה העתידית, החוויה ההורית ומרכזיותו של התא הזוגי – פוגשת מציאות ממשית. המרואיינים חוו את חודשי ההורות הראשונים כמטלטלים, ונתקלו בפער ניכר בין הפנטזיה למציאות. לצד תחושות של אושר עילאי, סיפוק וחוויות רגשיות עוצמתיות, חל שינוי דרמטי בסדרי העדיפויות וביחסי הכוחות בינם לבין האֵם, והלך וגבר חששם מפני הכוח שהעניקה האימהות לאישה ומפני מרכזיותה בחיי הילד, הצמוד לשדיה כל הזמן", כתבו אורן ובן-ארי (2019). "הרגעים העילאיים התחלפו לפרקים במצבי משבר. האבות הביולוגיים אומנם הרגישו שייכות בזכות מעמדם החוקי וקשר הדם שלהם עם ילדם, אך בה בעת הרגישו תלות באֵם ונאלצו להסתפק במרחב שהיא מאפשרת להם. בני זוגם, לעומת זאת, הרגישו מנותקים, והתנהלו ללא כללים ברורים וללא כיוון".

תיאורי מקרה

אנסה לתאר את הקונפליקט בעזרת עדויות של הורים בהורות משותפת. הטקסטים אינם סיפורים אישיים אלא שילוב של סיפורי הורים רבים שעובדו למעין סיפור מאפיין.

נורית, אמא בהורות משותפת של תמר כבת שנתיים וחצי, סיפרה:

הפרידות התחילו בגיל חודשיים. תמר הייתה הולכת פעמיים בשבוע לכמה שעות לבלות עם אביה וחוזרת. בהתחלה היא הלכה לכמה שעות שהתארכו בהדרגה ואחר כך הוספנו לילה. התהליך התקדם די מהר. בגיל חצי שנה עברנו למשמורת משותפת מלאה.

זה היה נורא ואיום בשבילי. הצעתי ליגאל שאניק אותה אצלו ואז אלך, ותמר תישאר איתו. הוא הסכים בהתחלה אבל אז חזר בו. זה שבר אותי.

כשתמר היה עוברת אליו הייתי שואבת ונותנת בקבוק. יום אחד יגאל אמר לי שאני עושה מניפולציות עם ההנקה: כשנוח לי אני מניקה וכשלא בא לי אני שואבת. זה לא היה נכון, הייתי על הנקה מלאה. אבל זה הרס את ההנקה. בגיל ארבעה חודשים כבר לא הייתה הנקה בכלל. נורא התאבלתי על ההנקה. הרגשתי שלקחו ממני זכות שהטבע נתן לי ולא נותנים לי לממש אותה.

הרגשתי שקורעים אותי מחלק מהגוף שלי. כל הזמן ניסיתי להגיד ליגאל שזה משהו פיזי, שאני לא יכולה לסבול את זה שהילדה כל כך רחוקה ממני. הייתי יושבת בבית, מעשנת ומחכה. בלילה הראשון שתמר נשארה ללון אצלו לא ידעתי מה קורה שם עד שהוא החזיר אותה בבוקר. עד היום אני לא יודעת מה קרה שם בלילות הראשונים.

לפני שהייתי שולחת אותה לאבא שלה הייתי עושה לה אמבטיה ממש ארוכה. הייתי עושה כל מיני דברים טקסיים כדי להכין אותה ואותי למעבר. הייתה לי באותו זמן תחושה שהייתי רחם. שאני לא חשובה, שמה שאני מרגישה לא חשוב. אני חושבת שאם היחסים היו יותר טובים, המעברים היו יותר קלים. כי החוויה הזו שלוקחים ממך ומחזירים לך, לוקחים ממך ומחזירים, לא הייתה צריכה להיעשות ככה. היא צריכה להיעשות ככה שגם אני חלק ממנה, גם אני נותנת.

רק עכשיו אני מתחילה להסתגל. להיות מסוגלת, כשתמר לא איתי, להתעסק בדברים אחרים. אבל גם היום, סופי השבוע כשהיא אצל אביה הם קשים וארוכים. אני מנסה להעסיק את עצמי. לפעמים היא עושה איתי חסד ומבקשת לדבר איתי בווידיאו ואז זה כיף. אבל לא תמיד זה קורה.

אני אומרת לעצמי שלא תהיה לי ברירה אלא לסלוח. לא הייתה לשותף שלי הבנה לגבי מה שקרה לי שם. אני כל הזמן אומרת לעצמי שיש לי את תמר וזה מה שחשוב. אם יש דגש שאני רוצה לשים, זה שהכל תלוי ביחסים. לא משנה מתי עושים את המעבר. זה תמיד ירגיש מוקדם. עד גיל שנה זה תמיד מוקדם מדי. אבל אם עושים את זה בגיל צעיר מגיל שנה, התקשורת בין השותפים מאוד חשובה.

חוסר ההסתגלות שלי כרוך בקשיים שהיו ביחסים שלי עם יגאל. הייתי יכולה להיות מאושרת בהורות המשותפת אם זה לא היה ככה. הורות משותפת זה באמת win-win. יש לי זמן לטפל בעצמי כדי להיות מוכנה להיות בשביל תמר כשהיא מגיעה. יש לי זמן לעבוד כשהיא איננה וכשהיא איתי אני לא עובדת. יש לזה יתרונות.

לצערי לא נעזרנו באיש מקצוע בשלב שעשינו את החוזה. זו הייתה טעות.

ארנון, 39, בזוגיות עם אלון, הורים לנועם בן ה-9 חודשים:

הובלתי להורות משותפת. לא רציתי פונדקאות. חו"ל, יקר, אני לא יודע מה המקור הגנטי, ואהבתי את הרעיון שיש אמא. היינו שלוש שנים בדייטים עם נשים עד שפגשנו את ענבר. סטרייטית, לא בזוגיות, בת 35. התחברנו ממש. טיילנו יחד בחו"ל. היה נחמד והתקדמנו לחוזה. מצאנו חוזה כתוב של זוג גברים מול אמא יחידה והתאמנו אותו לעצמנו. לא היו בעיות בשלב הזה, חתמנו. הכל 50/50. בגידול ובתשלומים. קיווינו ליותר מילד אחד.

ענבר ילדה בן. כבר בבית החולים רבה איתנו על משהו קטן. כעסה, בכתה, ניסיתי לפייס, אבל כל הזמן היו עניינים. יש לי אומנם גם זכרונות של ימים נעימים וטובים וימים מיוחדים כמו למשל בערב ראש השנה, אבל הדברים השתבשו. היום דעתי עליה היא שלא לחינם היא לא בזוגיות. אני תופס אותה כאדם לוחמני.

למשל חופשת הלידה. פתאום היא רצתה להאריך אותה. לא דיברנו על זה בחוזה. הצענו שנועם יהיה אצלינו והיא תוכל לחזור לעבודה. בכלל לא הבנו מה קורה איתה, חשבנו שהיא מסתדרת עם הטיפול בו. היינו מגיעים בשעות הערב לעזור, לא הבנו שהיא צריכה אותנו בשעות היום. עלתה גם שאלת העזרה בלילה, לא רצינו לבוא לישון אצלה, ואז פתאום היא הביאה חברה כדי שתעזור. ניסינו להתחלק איתה במאמץ אבל היא הייתה לוחמנית. פרץ משבר. פתאום היא באה בדרישה להביא מטפלת שתעזור, וככה אנחנו נוכל לבוא מתי שבא לנו. לעומת זאת, לעומת התלונות כלפינו, הייתה סיטואציה כשכבר הגענו להסכמה שנועם יישן אצלינו שני לילות כדי לאפשר לה לנוח, ואז פתאום היא דרשה להוריד את זה ללילה אחד. לא הבנתי מה עובר עליה, למה היא לא עקבית במה שהיא מבקשת ובמה שאנחנו מסכמים. חשבתי שצריך לעשות הפרדה ומהר כדי להרגיע את השטח. רציתי לתת לה אוויר. ואז התחלנו גישור.

כיום, אחרי הגישור, החלוקה בשהות היא חצי חצי בשעות היום והילד חוזר לישון אצלה בלילה. אני מרגיש שהיא עושה הרבה "דווקא" במיוחד במה שחשוב לי. היא כותבת הודעות וואטסאפ מעצבנות והיא לא מווסתת. למשל יום אחד היא קיבלה הודעה מהגן שנועם לא ישן טוב בגן. מיד היא הפנתה אצבע מאשימה אלינו ולאיכות השינה בלילה אצלנו. ברור לנו שהיא לא סומכת עלינו ועל ההורות שלנו.

אני שובר את הראש איך להסדיר את היחסים ואיך לעזור לה. מצד אחד היא מנסה להחזיר את המצב אחורה לתקופה שבה לא עזרנו לה כדי שתוכל לשלוט בטיפול בילד, ומצד שני היא מתלוננת על העומס ועל זה שאנחנו לא עושים מספיק. יש ביננו המון חילוקי דעות, המון מריבות.

שתי העדויות הללו מספרות סיפור דומה. שנת ההורות הראשונה הקשה, כאשר העייפות והטיפול הסיזיפי בתינוק מביאים את השותפים להגיב באופן רגשי לאירועים; הורים שאין ביניהם יחסים קרובים באמת ויכולת לקיים דיאלוג; אישה מוצפת רגשית בתקופת המושקעות האימהית הראשונית, הבטוחה שרק היא יודעת מהם צרכי התינוק/ת ומתקשה להיפרד ממנו; גבר שלא מבין את ההתנהגות של השותפה שלו, ובגלל שאבהותו כל כך מאוימת, והוא חרד שהיא תימנע ממנו, הוא לא מצליח להבין את מצבה של שותפתו; שותפויות שאין להן חוזה ראשוני טוב מספיק, כזה שנעשה בתיווך של איש מקצוע המכיר לעומק את המאפיינים ואת הקשיים של ההורות המשותפת.

כך למשל, הסוגייה העוסקת במימון הארכת חופשת הלידה, או שאלת תקופת הזמן הראשונית הנחוצה ללינה של התינוק/ת בבית האם, לפני המעבר ללינה אצל האב, או ביסוסה בהסכם של האפשרות של האם להיות נוכחת בהתחלה בבית האב עם התינוק/ת, כמו גם נוכחותו של האב אצל האם בתקופה שהתינוק אינו ישן אצלו עדיין.

הורות משותפת יכולה להתחיל אחרת, ולהפוך את השנה הראשונה למצע של שותפות הורית טובה הנשמרת לאורך זמן, כמו סיפורה של אמא שאמרה לי: "הילדה ישנה אצלי עד גיל שנה. לא חשבנו בכלל לעשות את זה אחרת, גם כי היא נולדה עם קשיים בוויסות החושי והכל היה קשה גם ככה. בלילות הראשונים שבהם היא לנה אצל האבות באתי גם אני לישון אצלם. אחר כך הייתי באה ונשארת עד שנרדמה. כשנרדמה הייתי הולכת לבכות לחברות כדי להתמודד עם הפרידה ממנה. אבל היא הייתה בסדר". בתיאור הזה אין התעלמות מהקושי של האם בפרידה, או מהקושי של הילדה במעברים, או דחיית ההשתוקקות הגברית להגשים את האבהות. להיפך – יש התמודדות משותפת של ההורים עם סוגייה משפחתית, וראיית טובת הילד/ה לפי טובתם של ההורים.

סיכום

בדיון בשאלת חלוקת השהות בין בתי השותפים להורות משותפת עולות סוגיות הנובעות מתפיסות הטרונורמטיביות מסורתיות של מבנה המשפחה וחלוקת התפקידים בין גברים ונשים, בנקודת הזמן המיוחדת של הלידה והגעת תינוק חדש לעולם. גם כאשר המתדיינים הם נשים וגברים שבחרו בצורת חיים חדשנית כמו משפחה בהורות משותפת, וגם כאשר הגברים הם פעמים רבות חברי קהילת הלהט"ב ויש להם תשוקה גדולה לתפקד כהורים מעורבים ושווים לאם, עדיין, גם בזמן ניסוח החוזה, וגם עם לידת התינוק/ת, עומדות למבחן תפיסות מסורתיות של תפקידי האימהות והאבהות של השותפים.

התבוננות בחוויית ההורות המשותפת בשלב ראשוני זה שלאחר הלידה מלמדת, כי על אף שמדובר במבנה משפחתי מודרני השואף לקיים שוויון בין גברים ונשים ובין אבות ואימהות – הביולוגיה של ההורות היא בבחינת דינוזאור שלא השתתף בשיעורי מגדר. מאפייניה "העתיקים" של הביולוגיה מקשים על המבנה המשפחתי החדשני הנדרש להתרקם במשפחות של הורות משותפת. נשים נוטות לחוות התקשרות רבת עוצמה לתינוק, ועלולות להתקשות בתקופה זו לשלב את האב במערך הטיפולי. על אף שהן זקוקות לעזרה ומותשות, הן מתקשות לשחרר את התפקיד הטיפולי בתינוק לשותף. האב, המתמודד עם המשימה להכיל את המצב הרגשי הכאוטי של האם, שאינה בת זוגו, לא יודע לפרש את התנהגותה, חווה אותה כדוחה אותו, כלוחמנית וכמרחיקה, מאבד את הביטחון בתפקידו כאב ואת מקומו במשפחה החלופית שהקים.

המערכת הרגשית הסוערת הזו מאפיינת גם זוגות נשואים לאחר לידת הילד/ה הראשון, אבל מאחר שמתקיימת בין האם לאב תשתית של אהבה רומנטית ומבנה משפחתי ממוסד, שיש לו מודלים מוכרים, הרי שהכלים להתמודדות נהירים יותר להורים צעירים נשואים. במובן הזה התמודדות בשנה וחצי הראשונות של הורים לילד בהורות משותפת היא חוויה של אבולוציה רגשית, הדורשת מהשותפים להסתגל למציאות חיים חדשה, שבה הם מתפקדים לראשונה כהורים בתוך מבנה שחוקיו אינם ידועים מראש, ולקיים, עם שותף שאינו בן זוג אינטימי - אינטימיות יומיומית.

זאת ועוד. בחינה של ההתמודדות הייחודית של ההורים בשנת ההורות הראשונה בהורות המשותפת היא הזדמנות להתבוננות ייחודית ומעניינת גם על התפקידים ההוריים המסורתיים במשפחה ההטרונורמטיבית, שלעיתים קרובות פועלת באופן אוטומטי על פי החלוקה המסורתית. מכאן עולות שאלות מהותיות באשר לתפיסת תפקידם של נשים וגברים במשפחה, בעידן השואף לשוויון: האם אפשר לערער על המושג מושקעות אימהית ראשונית שאותו אנחנו תופסים כביולוגי וטבעי? האם בהתארגנות חברתית אחרת יכולים התפקידים להתחלף? האם המושקעות הראשונית יכולה להיות נחלת הגבר, זה שלא ילד? או שאנחנו נתונים בתוך חלוקה שהיא "כדרך הטבע"? ושוב השאלה הנצחית הזו – האם קיים גבול כזה, "כדרך הטבע", מושג שעצם השימוש בו מתסיס את הקהילה הלהט"בית. האם הטבע הוא גבול שצריך להתיישר לפיו גם כשממש רוצים ומאמינים אחרת.

 

מקורות

אורן, א., (2006). הבנייתה של המשפחה ההומוסקסואלית במודל הורות משותפת עם אישה: הניעות בין האישי, הזוגי והמשפחתי. עבודת מוסמך, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה.

אורן א., בן ארי ע., (2019). "הבניית משפחה גברית במודל הורות משותפת עם אישה: מתחושת 'אחרּות' מַחריגה לייחודיות מעצימה", חברה ורווחה, ל"ט, 2, 257—280

אילוז, א., (2013). מדוע האהבה כואבת, תל אביב: הוצאת כתר

אילוז א., (2020). סופה של האהבה, תל אביב: הוצאת כתר

אלמגור לוטן, א., (2012). פונדקאות בישראל ופונדקאות של ישראלים בחו"ל: המצב הקיים והצגת המלצות ועדה ציבורית לשינויו, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 29 במאי 2012

בר-אור ר., שביט ג., (2020). שיתוף בהורות – פרידה מסיפור סינדרלה, הוצאת המרכז להורות אחרת והורות משותפת

ויניקוט, ד.ו., (2009 [1956]). "מושקעות אימהית ראשונית". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עמ' 145-153. תל אביב: עם עובד.

טריגר צ., (2015). "מסע אחר: חוויות של הורי פונדקאות ישראלים בהודו", תיאוריה וביקורת 44. אוחזר מ: https://theory-and...D7%99/

ירום נ. "טכנולוגיות הולדה", אוחזר מ: .htts://www.hebpsy.net/blo...d=51p

מרדכוביץ ר., (2013). גיבוש המשמעות של תעסוקה, הורות והקשר ביניהן, אצל מבוגרים צעירים במהלך המעבר להורות, עבודת לתואר שלישי, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בר אילן

קייט, ג'. "למה צעירים עושים כל כך מעט סקס", "אטלנטיק", פורסם ב"הארץ": 28.11.18. אוזר מ: https://www.haaret...96515​​​​​​​

Erera, P. & Segal-Engelchin, D. (2014), Gay men choosing to co-perent with heterosexual women. Journal of GLBT Family studies 10. 449-474.

Krieger, Z. (2013), Forget Marriage Equality; Israeli Gays Want Surrogacy Rights.

Why having babies is the key to acceptance in a country waging a demographic war. The Atlantic. https://www.theatl...74639

Segal-Engelchin, D., Erera, P.I., Cwikel, J. (2005). The hetero-gay family: An Emergent Family Configuration. Journal of GLBT Family Studies Volume 1, Issue 3 .Pages 85-104

Segal-Engelchin, D., Jen, S., Erera, P.I. (2019). Parenting in Hetero-Gay Families: Motivations, Assumptions, Gender and Culture. Pathways and Barriers to Parenthood, pages 155-171.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אוטמזגין-נהר, א. (2021). הביולוגיה של ההורות – דינוזאור שלא השתתף בשיעורי מגדר. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4193


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|אוטמזגין-נהר, א.|הביולוגיה של ההורות – דינוזאור שלא השתתף בשיעורי מגדר|4193|2021}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן30/8/2021

עוד דבר. אינני מאמין בהיכרויות פשטניות דרך גורמים כאינטרנט. אני חושב שצריך להכיר אנשים במסגרות חברתיות, בעיקר העוסקות בנושאים שמעניינים אותנו כמו חוגים, מועדונים חברתיים ולימודים. שם אפשר להכיר אנשים עם תחומי עניין משותפים, לשוחח אתם, להכיר זמן ממושך את התנהגותם בחברה ואת אופיים, וליצור לאט קשר משמעותי.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן30/8/2021

שלום. לא נראה לי טוב הרעיון של הורות משותפת. נישואין צריכים להיות מאהבה, אחרת יתפרקו וייכשלו ויהיו מריבות בזמנים הקשים. במיוחד כשיש ילדים, צריך קשר נישואין טוב עם אהבה חזקה. ההורים צריכים להיות ביחד, לטפל בילדים ולהעניק להם דאגה ואהבה ודמות הורית. לא הסכמתי עם הטענה שכיום הופכים את הנישואין למסחריים. רגש האהבה היה ותמיד יתקיים בקרב יצורים חיים ומרגישים, וכולנו זקוקים לו כל החיים. המתירנות כיום מוגזמת, גם בקשר להומו לסביות וגם בקשר לנישואין פתוחים. ילד שיגדל בלי שני הורים, לא יתפתח היטב. בקשר רומנטי ובעיקר בנישואין, חשוב לשמור על המחויבות ולא לבגוד. חשוב גם שלילד יהיה אח, שלא יהיה בן יחיד כי אחרת הוא עלול שלא להתפתח היטב.