מודל הכוח המניע לטיפול בניכור הורי ונתקים בקשר
1. הבנת מאפייני התופעה, סיבות ודרכי טיפול
מאת דנה קלימי
מאמר זה הוא הראשון מבין שני מאמרים שעוסקים במודל ”הכוח המניע" להבנת מצבי ניכור הורי ונתקים בקשר ולטיפול בהם. לקריאת המאמר השני שלושה סוגים של "מנועים" ודגשים לתכנון דרכי טיפול בניכור הורי.
בני זוג נשואים שבוחרים לסיים את המערכת הזוגית ולהמשיך בדרך חדשה עשויים לחוות את תהליך הגירושין כמשבר, גם אם המערכת הזוגית הייתה רוויה בקונפליקטים. במקרים רבים, על אף הקשיים, המערכת הזוגית הייתה המקום האינטימי שבו בני הזוג הרגישו קרבה, ביטחון ושייכות. כחלק מהגירושין, האדם שהיה הקרוב ביותר, השותף לדרך, השותף להורות, הופך למעשה להיות נפרד – ולעתים אף זר ואויב. אם עד עתה היו שני בני הזוג יחדיו באותה הסירה, גם אם זו עמדה לטבוע, לאחר הגירושין מוצא עצמו לפתע כל אחד מהם לבד בים סוער, כאשר עליו לפלס את דרכו ולהגיע בבטחה ליבשה. תהליך הפרידה מלווה בכאב רב, בתחושות של בדידות ושל חוסר אונים, ולעתים אף מוביל למצבים של דיכאון וקשיי תפקוד. יש המתארים תהליך של אבל על אובדן הנישואין, התא המשפחתי והחלום המשותף. הגירושין מערערים את אמות הסיפים של המשפחה, וכרוכים על פי רוב בחוויה של הישמטות הקרקע מתחת לרגליים. האיזון מופר, ומציף תחושות של כעס, חרדה, כאב, אובדן, אשמה, כישלון ואי וודאות לגבי העתיד.
זוגות רבים צולחים את תהליך הפרידה חרף קשיים אלה, ובסיומו עשויים לגלות תעצומות נפש שלא ידעו על קיומם. אותם בני זוג ימשיכו בחייהם הנפרדים, ועל פי רוב יבנו שותפות הורית מיטיבה דיה עבור ילדיהם. הם יעשו מאמץ לשתף פעולה בגידול הילדים ובדאגה לצורכיהם הרגשיים, ההתפתחותיים והפיזיים. הורים שיצליחו לקיים תקשורת טובה ביניהם לאחר הפרידה יסייעו לילדיהם להסתגל למציאות המשפחתית החדשה ללא פגיעה משמעותית (Johnston, Kline & Tschann, 1989; Hoffman,1995). לעומתם, יש זוגות שיתקשו לצלוח את משבר הפרידה ושתהליך הגירושין שלהם ילווה בסכסוכים, בקונפליקטים בעצימות גבוהה ובמאבקים משפטיים וכלכליים מתמשכים, שאליהם יחשפו ילדיהם. המאבק שאליהם יישאבו עלול לנהל את חייהם ואת חיי משפחתם לאורך שנים ולעכב את היכולת של המשפחה להתאושש מהמשבר ולהמשיך בחייה. במקרים אלה, הילדים עלולים להיות חשופים לעוצמות גבוהות של קונפליקט בין ההורים לאורך זמן רב.
מחקרים מראים כי מאבק מתמשך בין ההורים פוגע בשלומם הנפשי של הילדים, חושף אותם למתחים ומחייב אותם לצדד בהורה אחד כנגד השני (Hoffman,1995). ילדים החשופים לסכסוכי גירושין ולכודים בקונפליקט נאמנויות לאורך זמן עשויים לפתח תסמינים רגשיים, נפשיים והתנהגותיים שיקשו על תפקודם הסדיר, ישפיעו על מערכות היחסים שלהם, וישחקו את המשאבים הנפשיים שלהם לטווח הארוך (Barber et al., 2005; Mustonen et al., 2011; Bernet, Wamboldt, & Narrow, 2016). בקרב חלק מהמשפחות החוות גירושין עתירי קונפליקט מתגלעים קשיים בקשר בין הילדים לאחד ההורים, עד כדי נתק, כשבמקרים רבים הנתק מושפע מתהליכי ניכור הורי. הניכור והנתק עשויים להתרחש מיד לאחר הגירושין, אך עלולים להופיע גם שנים לאחר מכן, בהתאם לשינויים באקלים המשפחתי (Peltz Dennison, Lee & Barber, 2004; Kelly & Jonston,2001). לפי הערכות, כאחוז מקרב הילדים ובני הנוער בארצות הברית סובלים מניכור הורי (Bernet et al., 2010).
מעבר למצוקה המיידית שנגרמת לילדים בשל הניתוק מהורה, ניכור הורי עלול לפגוע בילדים גם בטווח הארוך. ככל שעובר זמן והנתק נמשך, החרדה והכעס על ההורה המנוכר מתעצמת והילד עשוי לפתח מעין פוביה מפניו, כך שהקושי לחדש את הקשר הולך וגדל (Lund, 1995). בנוסף, ילדים החשופים לתהליכי ניכור ומגיבים בנתק לומדים דרכי חשיבה מעוותות, נוקשות וקיצוניות: הם נוטים לפתח הערכה מופרזת לכוחות שלהם, תחושת גרנדיוזיות, קושי לבטא אמפתיה לסביבה ולהיענות לסמכות. בד בבד, הניכור פוגע בתחושת המסוגלות שלהם, והם חווים שנאה עצמית ואשמה. אצל רבים מהם קיימת בעיה בנפרדות ונטייה לפיצולים, והנתקים משפיעים על מערכות היחסים שלהם בהווה ובעתיד (בראון ומזא"ה, 2019). מחקר שעקב אחר ילדים שהיו חשופים לתהליכי ניכור מצא שבבגרותם סבלו מדיכאון, מבעיות בדימוי העצמי, משנאה עצמית, מבעיות בזוגיות וגירושין, מנתקים מילדיהם, ומשימוש בסמים ואלכוהול (Baker, 2007).
אנשי מקצוע בישראל המתבקשים לסייע למשפחות במצבי גירושין עתירי קונפליקט מזהים עלייה בשכיחות התופעה בשנים האחרונות, ומתלבטים לגבי הדרכים המתאימות לטפל בה. במיוחד, נראה כי אף שמוסכם שחשוב לטפל במשפחות המאופיינות בניכור הורי ונתקים בקשר בהקדם האפשרי, לא קיימת תמימות דעים ביחס לגישה הטיפולית המתאימה ולמידה הרצויה של הישענות על גורמי סמכות חוקיים כחלק מהטיפול עצמו. יש המצדדים בטיפול סמכותי פסיכו-משפטי, החותר לחידוש קשר במצבי נתק במעורבות ישירה של בית המשפט, ולעומתם יש המצדדים בגישות טיפוליות יותר, המתמקדות בשינוי דפוסי הורות בעייתיים. גורמי טיפול רבים נרתעים לעסוק בתחום בשל המקרים הרבים של אי הצלחה טיפולית. מטפלים רבים מתארים תסכול וחוסר אונים מכך שמצד אחד קשה להיעזר בשיטות הטיפול המסורתיות, התלויות בשיתוף הפעולה של ההורים ובהתגייסותם מרצונם החופשי, ומצד שני, כאשר הטיפול מסתמך בעיקר על סמכות חיצונית ואין ביטוי לרכיבים טיפוליים עמוקים ומשמעותיים, קשה לייצר שינוי בעמדות הפנימיות.
במאמר זה, ובמאמר נוסף שיובא בנפרד, מוצג מודל טיפולי שפותח במטרה לסייע לאנשי מקצוע להתמודד עם התלבטויות כגון אלה, ועם מורכבות הטיפול במשפחות שבהן קיימים מצבי קונפליקט בעצימות גבוהה, ניכור הורי ונתקים בקשר. הוא משלב רכיבים ותובנות הלקוחים מגישות מוכרות, ומוסיף עליהם רכיבים שמסייעים בהתאמת הטיפול למשפחה. בחלקו הראשון של המאמר תיסקר הספרות המתארת מאפיינים של מצבי ניכור הורי ונתקים בקשר, אופני התפתחות של התופעה ושיטות ההתערבות הקיימות. בחלקו השני יוצג מודל "הכוח המניע", מודל טיפולי שפותח במרכז הטיפולי "מיכאל" – היחידה הטיפולית ייעוצית האקסטרנית של מרכזי החירום ילדים ונערות נווה מיכאל, אמונה. המודל פותח על ידי מנהלת המרכז דנה קלימי ביחד עם צוות המרכז, בהסתמך על ניסיון בעבודה רבת שנים עם משפחות בקונפליקט גבוה ובמצבי ניכור ונתקים בקשר.1
מודל "הכוח המניע" משלב בין עבודה מערכתית, פרטנית, זוגית ומשפחתית, ובמאמר הנוכחי יפורטו הרכיבים השונים של התוכנית הטיפולית. החידוש המרכזי של המודל הוא ההבחנה בין שלושה סוגי ניכור ונתק, הנבדלים ביניהם במאפייני ההורים, בדינמיקה בין ההורים ובין ההורים לילדיהם ובמניעים המרכזיים שהובילו להתפתחות הניכור והנתק ומזינים אותם. במסגרת המודל נבנית תוכנית טיפולית המביאה בחשבון את סוג הניכור ואת המאפיינים הייחודים לכל משפחה. במאמר הבא בסדרה יפורטו המאפיינים של שלושת הסוגים, ויוצגו דגשים המסייעים להתאים לכל אחד מהם את הרכיבים השונים של התוכנית הטיפולית, שיוצגו כאמור בחלק השני של מאמר זה.
ניכור הורי ונתקים בקשר: סקירת ספרות
הגדרות ומאפייני התופעה
המושג "תסמונת הניכור ההורי" (Parental Alienation Syndrome – PAS) נטבע בשנות ה-80' של המאה הקודמת בכתיבתו של גרדנר, פסיכיאטר אמריקאי. בהגדרתו הקלאסית, ניכור הורי מתייחס למצבים שבהם ילד מתנגד לקיים קשר עם אחד מהוריו ("ההורה המנוכר") בעקבות התנהגות מסיתה של ההורה השני ("ההורה המנכר"), בדרך כלל על רקע גירושין עתירי קונפליקט מתמשך ומאבקי משמורת (Gardner,1985). גרדנר תיאר שמונה סימפטומים מרכזיים לתסמונת: מסע הכפשה כנגד ההורה המנוכר; הצדקות חלשות, זניחות ואף אבסורדיות להסברת הנתק; חוסר אמביוולנטיות של הילד ביחסו המנוכר כלפי ההורה; היעדר רגשות אשמה של הילד בעקבות האכזריות כלפי ההורה המנוכר ו/או הניצול שלו; והתפשטות העוינות למשפחה המורחבת של ההורה המנוכר.
גרדנר ראה בתופעת הניכור ההורי סוג של התעללות רגשית בילדים מצד ההורה המנכר (Gardner,1985,1998, 2002). הוא הציע לחלק את התסמונת לשלוש רמות: ברמה הקלה ביותר הילדים מפגינים אמביוולנטיות ביחס לביקורים אצל ההורה המנוכר; ברמה המתונה הילדים מערימים קשיים בשעות הביקור וכמעט שאינם מגלים רגשות אשם על התנהגותם הפרובוקטיבית, שנועדה לפגוע בהורה המנוכר; ברמה החמורה הילדים מתנגדים באופן נחרץ ועיקש לקשר עם ההורה המנוכר, והנתק אף עשוי להתרחב למשפחה המורחבת של אותו ההורה (Gardner,1998).
הבחנה נוספת שהציג גרדנר היא בין מצבים של ניכור הורי למצבים שבהם הילד מסרב לקשר עם ההורה בעקבות סיבות ממשיות (Gardner, 1999, 2002), המכונה בספרות "סרבנות קשר". בסרבנות קשר, בניגוד לניכור הורי, הסירוב של הילד לקיים קשר נוצר על רקע ממשי, הגיוני ובר-הצדקה, שבדרך כלל קשור לטראומה ולפוסט-טראומה שהילד חווה במערכת יחסים בעייתית עם ההורה המנוכר, לעתים עקב התעללות מצד ההורה. בבסיס הסירוב במקרים אלה לא עומדת הסתה מצד ההורה האחר. כמו כן בסרבנות קשר, בשונה ממצבים של ניכור, שיפוטו של הילד את החוויה הפוגענית נתפס כתקין, גם בהתאם לשיפוטם של אנשים בסביבתו של הילד (Kelly & Jonston, 2001).2
על פי גישות אחרות, סירוב של ילד לקיים קשר עם אחד מהוריו נובע מסיבות רב-ממדיות, מעבר להבחנה הדיכוטומית של גרדנר בין ניכור לבין סרבנות קשר (בראון ומזא"ה, 2019). גישות אלה מתארות את תהליכי הנתק כקשיי קשר וכישלון קשר, ומצביעות על דינמיקות משפחתיות ועל דפוסי הורות פתולוגיים (Siracuzano et al., 2015). גישות אלה מזהות שלושה מצבים של קשיים או כישלון בקשר: מצב שבו לא היו בעיות קודמות בקשר, כך שהסירוב לקשר נובע מהתנהגות מנכרת ומסיתה של ההורה המנכר (בדומה לגישתו של גרדנר); מצב שבו להורה המנוכר ולהורה המנכר היו בעיות קודמות בקשר עם הילד, כך שהסירוב לקשר נובע הן מהתנהגות הבעייתית של ההורה המנוכר בהווה ובעבר והן מהתנהגות מנכרת של ההורה המנכר; ומצב שבו הילד נחשף לקונפליקט חריף בין הוריו שעורר בו אי נוחות כה גדולה עד כי בחר צד להזדהות עמו על מנת להפחית חרדה ועמימות, או בשל דאגה לאחד ההורים (בראון ומזא"ה, 2019). לאחרונה פותח במשרד הרווחה כלי אבחוני המתבסס על גישות אלה, המסייע לאנשי הטיפול לאבחן את התופעה ואת המשפחות הנמצאות בסיכון לפתח ניכור הורי ונתקים בקשר.
מודל הכוח המניע, שמוצג בהמשך המאמר הנוכחי, מקבל את התפיסה המורכבת של הגישות העכשוויות יותר, שמייחסות חשיבות מרכזית ליחסיו של הילד עם ההורה המנכר ועם ההורה המנוכר במקביל. יחד עם זאת, במודל מוקנית חשיבות רבה ליחסים בין ההורים ולדינמיקה ביניהם המניעה ומשמרת את המצב. לפיכך, ההתערבות הטיפולית המוצעת בו כוללת את שני ההורים, עוסקת בדינמיקה ביניהם ומבקשת לזהות את צורכיהם ואת צורכי הילדים ולתת להם מענה.
הסיבות להתפתחות מצבי ניכור ונתקים בקשר
לפי גרדנר, ניכור הורי (להבדיל מסרבנות קשר) מתפתח כאשר נוצרת ברית לא מובחנת ופתולוגית בין ההורה המנכר לילד, בעקבות תהליכי הסתה אינטנסיביים ושטיפת מוח מצד ההורה המנכר וקושי של הילד להחזיק אמביוולנציה (Gardner,1985). ההורה המנכר מתואר כמעודד – באופן פסיבי או אקטיבי, מודע או לא מודע – הזדהות של הילד עם מחשבותיו ורגשותיו. בייקר ובן עמי מפרטים כמה ביטויים אפשריים של תהליכי הסתה כאלה: העברת מסרים גלויים או סמויים כלפי ההורה המנוכר, חשיפת הילד לתכני הסכסוך, הצגת עמדה קורבנית ופגועה, תמיכה באופן מילולי או בלתי מילולי בהתנהגותו המתנכרת של הילד, והימנעות מהפעלת סמכות בדבר התנגדותו של הילד להיפגש עם ההורה המנוכר (Baker & Ben-Ami, 2011).
כותבים אחרים מקשרים ניכור לחרדה של ההורים, שנובעת מתקיעות בתהליכי המובחנות והנפרדות במשפחה. לפי בואן (2011), רמת המובחנות של העצמי משקפת את מידת יכולתו של האדם להבחין בין הרגשות והמחשבות שלו ובינו לבין סביבתו, ואנשים עם רמת מובחנות נמוכה מאופיינים בחרדה גבוהה יותר, נשלטים על ידי רגשותיהם ועסוקים יותר בתגובתיות לסביבה. לפיכך, כאשר האקלים הרגשי במשפחה סוער אנשים עם רמת מובחנות נמוכה מושפעים ממנו יותר, והופכים מעין אסירים רגשיים של היחסים. כאשר בן משפחה עושה ניסיון לנוע לעבר מובחנות, המערכת המשפחתית מעבירה מסר מילולי ובלתי מילולי כי עליו לחזור בו, וכי אלמלא כן יהיו לכך השלכות קשות. יתרה מכך: בשל הנטייה של אנשים להתחתן עם בני זוג עם רמת מובחנות דומה לשלהם, המשפחה שמקימים בעלי רמת מובחנות נמוכה מקבלת גם היא אופי בלתי מובחן, וחוסר המובחנות נוטה להשתחזר ביחסי ההורים והילדים (בואן, 2011; מגד, 2017; סקאורון, 2011; Bowen, 1976, 1978; Kerr & Bowen,1988).
לויטה ועמיתיה (1997) טוענים כי הורים מנכרים דורשים מהילד להיות דומה להם באופן מוחלט, וכך לא מאפשרים לו להחזיק בעמדה אמביוולנטית וגמישה. לדבריהם, כאשר הילד מנסה לפתח נפרדות הוא קולט חרדה רבה מצד ההורה ודרישה להיות כמוהו, תוך איום מרומז או מפורש בנתק אלמלא כן. ואמנם, מסקירת הספרות של בראון ומזא"ה (2019) עולה כי הורים מנכרים מאופיינים ברמת מובחנות נמוכה, וכי מערכת היחסים בין ההורה המנכר לילדו מתאפיינת בדיפוזיות בין ההורה לילד; קושי בנפרדות ובהפרדה בין רגשות ומחשבות של ההורה לבין אלה של ילדו; היעדר גבולות; חודרנות פסיכולוגית רבה כלפי הילד; היפוך תפקידים; יחסים סמי-זוגיים ושליטה פסיכולוגית; "תפעול חשיבה" וריסון של צורכי ההתקשרות של הילד, רעיונותיו ומחשבותיו.
לויטה ועמיתיה (1997) מציינים כי קשיי המובחנות במשפחות המתמודדות עם ניכור הורי קשורים במקרים רבים להיסטוריה המשפחתית הרב-דורית של שני ההורים, שחוויות הילדות של שניהם מאופיינות ביחסים סימביוטיים, או לחילופין ביחסים המאופיינים בנתק או היעדרות ממושכת (רגשית או פיזית) של אחד ההורים. גם גישות אחרות מזהות גורמים נוספים ומורכבים להתפתחות מצבי ניכור, ולא תופסות את ההתנהגות והמאפיינים של ההורה המנכר כגורם הבלעדי. כך למשל, גוטליב (2004) טוען כי תסמונת הניכור ההורי מתפתחת לעתים קרובות כאשר הדברים שהילד שומע מהורה אחד, או שהוא רואה בסביבתו, עולים בקנה אחד עם הדברים שאותם הוא חש. ואכן, מטבע הדברים ילד להורים גרושים מרגיש פגוע, נטוש וכועס. כאשר הורה אחד מתנגד לגירושין ורואה את עצמו נפגע, קל לילד להזדהות איתו. לפי מגד (2017), פעמים רבות מתרחש אירוע שיוצא מכלל פרופורציה, כמו מריבה בין ההורה המנוכר לילד, אשר הופך להיות הסיבה לניכור ולנתק על פי הילד ועל פי ההורה המנכר. במקרים אלה, לטענתו, התערבויות של אנשי מקצוע שמתמקדות בפתרון הבעיה המוצהרת ולא בדינמיקה העמוקה יותר עלולות להביא דווקא להסלמה.
גישות נוספות מצביעות על הדינמיקות האופייניות למשפחות שבהן מתקיים ניכור הורי, ומציגות אותן כמאפיינים מערכתיים המשפיעים על בני המשפחה ואינם מיוחסים לאחד ההורים בלבד. למשל, רודניקי, גולדנברג ורז (2003) מדגישים את מנגנון הפיצול (split) המאפיין תהליכי ניכור הורי. כאשר הילד נאלץ לבחור באחד משני הוריו, ולא מוצגות בפניו אפשרויות אחרות, הפיצול הופך למנגנון הישרדותי עבור הילד. באופן זה מצליח הילד להתמודד עם ההרגשה שהוא בוגד בהורה המנוכר מבלי להרגיש אשם בשל התנהגותו המנכרת.
גוטליב (2004) טוען שכאשר יש חוסר איזון משמעותי בכוחות של שני ההורים ואחד מהם פועל בצורה כוחנית בולטת, קל יותר לילד להיות בצד של אותו הורה, על מנת שלא להגיע לעימות איתו. בכך מאמץ הילד את עמדת ההורה הכוחני באופן בלתי מבוקר. לדבריו, הילד המנוכר מתנתק באופן רגשי ומוחק כל חוויה משמעותית עם ההורה המנוכר, הוא משכתב מחדש את ההיסטוריה ומשמיט כל זיכרון טוב מההורה. בואן מתייחס לניתוק רגשי כאסטרטגיית בריחה מקשרים רגשיים לא פתורים, המופעלת במיוחד במשפחות שבהן יש רמה גבוהה של חרדה ושל תלות רגשית וציפייה שקשה לעמוד בה ללכידות משפחתית גבוהה (בואן, 2011; Bowen, 1978). ברוח דומה, לויטה ועמיתיה (1997) מתייחסים לתופעת הנתק ("סרבנות קשר", בלשונם) כסימפטום המצביע על מצוקת המערכת המשפחתית כולה, ומושפע מכלל האינטראקציות במשפחה. לדבריהם, כאשר בעקבות הגירושין האיזון מופר בצורה חמורה והתביעה הרגשית של שני ההורים לנאמנות מצד הילדים הופכת להיות אינטנסיבית ובלתי אפשרית, הילד בוחר בנתק כפתרון דחק. במילים אחרות, הנתק נובע מהניסיון של המערכת המשפחתית להשיג איזון מחדש באמצעות הדחקה וטשטוש של הקונפליקט המערכתי שהתעורר בעקבות הגירושין.
מצבי ניכור הורי עשויים לערב את ילדי המשפחה כולם או רק חלק מהם (Peltz Dennison, Lee & Barber, 2004; Kelly & Jonston ,2001). סגנון החיים של ההורים, תנאים מקריים כמו אירועים טראומתיים המשפיעים על חיי המשפחה ומערכות יחסים מיוחדות עם בנים ובנות הם בין הגורמים המשפיעים על כך שילד ספציפי במשפחה מתנכר לאחד ההורים. בין הגורמים הבולטים לכך שילד אחד יגיב בנתק בשונה מאחיו, בראון ומזא"ה (2019) מונים את מידת חשיפתו של הילד לסכסוך, את תפקידו בפרידה ואת יחסי ההתקשרות המוקדמים עמו. לדבריהם, ילד עם בעיות הסתגלות מועד יותר לחוש אשם בסכסוך בין הוריו, וילד בעל דימוי עצמי נמוך וחשיבה נוקשה של שחור-לבן נוח יותר להפעלה באמצעות מניפולציות המבטיחות נאמנות ואהבת הורה. בגרות מנטאלית משפיעה אף היא על העוצמה של חוויית הנטישה שילד מנוכר חש לא פעם כלפי ההורה שעזב או שנגרע מחייו. חוסר מידע ואי הבנה ביחס למורכבות העזיבה עלול להביא את הילד לתפוס את פרידת ההורה כנטישה שלו – תחושה שמתעצמת אצל ילד שהיה קרוב להורה ש"הלך" או אף מועדף עליו, במיוחד במקרים שבהם בן זוג חדש נכנס לחיי ההורה המנוכר (Baker & Sauber, 2012; Johnson & Szurek, 1952; Johnston ,2005; Johnston, Rosby & Kuehnle, 2009).
גם את התופעה שבה ילד אחד מאופיין בנתק בשונה מאחיו אפשר להסביר בעזרת מודל המשולשים של בואן (2011): לפי בואן, ככל שמידת המובחנות של בני זוג נמוכה יותר, הם יתקשו למצוא איזון ולהפחית בכוחות עצמם את המתח והחרדה הקיימים תמיד ביחסים דיאדיים וזוגיים, ויידחפו להכניס למערכת היחסים בן משפחה נוסף ובכך ליצור משולש שתפקידו להפחית את החרדה והמצוקה בין בני הזוג. במקרים של קונפליקט זוגי, הילד עשוי לתפקד כמתווך המנסה לפייס בין ההורים או כתחליף לזוגיות שהתפרקה, או לחילופין לשאת את הסימפטום שעליו מושלכים החרדות של ההורים ושאליו מופנים האנרגיה והמתח שההורים לא מצליחים להכיל בינם לבין עצמם (בואן, 2011; מגד, 2017; Bowen, 1978). אותו ילד, שהופך לחלק ממשולש, הוא בעל החיבור הרגשי הגבוה ביותר להורים, וזה שצפוי להיות בעל רמת המובחנות הנמוכה ביותר (בואן, 2011).
לבסוף, נראה כי בתופעת הניכור ההורי יש רכיב של העברה בין דורית. כך למשל, מגד (2017) רואה בהסתה ההורית תופעה נלמדת. ואמנם, בהיסטוריה המשפחתית של רבים מההורים המנכרים אפשר לאתר מקרים של נתקים בני שנים ארוכות בין בני משפחה קרובים ושל הסתה של בני משפחה כנגד בני משפחה אחרים (Baker & Ben Ami, 2011). לויטה ועמיתיה (1997) מדגישים כאמור כי ההעברה הבין דורית מתקיימת במבנה המשפחתי של שני ההורים, ולכן במצבים מעוררי חרדה נתק נתפס כפתרון לגיטימי. בואן (2011) מסביר את תהליך ההעברה הבין-דורי כתהליך המתרחש בקרב משפחות שבהן שני בני הזוג הם בעלי רמת מובחנות נמוכה ורמת חרדה גבוהה, וילדיהם מפתחים אף הם רמות מובחנות נמוכות, חרדה והתמזגות. לדבריו, משפחות אלה נוטות להעביר דיספונקציות משפחתיות מדור לדור.
מודל הכוח המניע, שמוצג בהמשך המאמר, שואב מהספרות הקיימת את התפיסה כי ניכור הורי ונתקים בקשר מאפיינים את הדינמיקה המשפחתית כמערכת, ומושפעים ממצבים של חוסר מובחנות וחרדה גבוהה במערכת המשפחתית. בעקבות הגישות שתוארו, המסתמכות על המודל של בואן, המודל מדגיש את הצורך בפיתוח המובחנות של ההורים וילדיהם. בנוסף, המודל נועד לסייע למטפלים לזהות מצבים שבהם החרדה של ההורים מושלכת על הילדים, שבמקרים רבים הופכים ל"צלע שלישית", וחותר ליצור שינוי במצבים אלה.
דרכי הטיפול בניכור הורי ונתקים בקשר
מקרי ניכור הורי נחשבים למקרים הקשים ביותר לטיפול בקרב משפחות בשלבי גירושין (גוטליב, 2004), ואנשי טיפול רבים חשים כי העבודה עם משפחות אלה מתסכלת ומעוררת תחושות ייאוש, שחיקה ואוזלת יד בשל מורכבותם והקושי הרב להביא לשינוי. אכן, משפחות המאופיינות בקונפליקטים מתמשכים נוטות להגיע לטיפול עם רמת מוכנות נמוכה לשינוי, קושי לראות את האחריות האישית שלהם למצב ונטייה להאשים את האחר הן במצב של הילדים והן ביצירת הסכסוך ביניהם (Lebow & Kathleen, 2007).
כותבים שונים מדגישים את חשיבות עיתוי ההתערבות. לנד מציעה שעל מנת למנוע התפתחות והתקבעות של ניכור הורי חשוב לערוך בהקדם התערבות הכוללת גישור ומשא ומתן בין ההורים היריבים (Lund, 1995). לטענתה, ברגע שנוצר נתק בין הילד לבין ההורה, הילד מפתח תגובה פובית כלפי אותו הורה, גם ללא עידוד מצד ההורה השני. מכיוון שפוביות מתחזקות על ידי הימנעות, יש לפעול להשיב את הקשר בין ההורה לילד בהקדם האפשרי. גם רודיניקי, גולדנברג ורז (2003) מזהירים כי כאשר מצבי הניכור אינם מטופלים, הפתולוגיה של ההורה המנכר עלולה לעבור לילד ולהמשיך להתקיים בו ללא שליטה של ההורה המנכר ועם השפעה פחותה שלו – תופעה שתוארה כמצב שבו "הגולם קם על יוצרו" (גוטליב, 2004).
בספרות קיימות מגוון המלצות לטיפול בתופעת הניכור ההורי, שנבדלות ביניהן בין השאר באיזון שהן מציעות בין הישענות על גורמי סמכות חוקיים לבין תהליכים טיפוליים. על פי מרבית הגישות המופיעות בספרות, על מנת להתמודד בהצלחה עם ניכור הורי יש לקיים קשר הדוק בין המערכת הטיפולית לבין המערכת המשפטית (Gardner, 1998; Suliivan & Kelly ,2001; Templer et al., 2017). ההיקף המומלץ של הרכיב הסמכותי בתוך התוכנית הטיפולית מושפע מחומרת הניכור: כך למשל, לפי גרדנר בדרגה קלה של ניכור אין כלל צורך בהתערבות (משפטית או קלינית), בעוד שבדרגה בינונית של ניכור יש להטיל סנקציות משפטיות על ההורה המנכר, כולל מעצר בעקבות אי ציות ואי קיום הסדרי הראייה כפי שנקבעו, גם אם הילד נותר ברשותו (Gardner, 2002). גם שיטות הטיפול וההתערבות המגוונות שמציגים בראון ומזא"ה (2019) בסקירתם מתאימות את שילוב הסמכות המשפטית לרמות הניכור והנתק הקיימות.
לפי כמה גישות, לרמות ניכור קלות עד בינוניות מוצע טיפול משפחתי ממוקד וקצר באוריינטציה פסיכו-חינוכית שמתמקד בחידוש קשר, אשר משלב קשר ישיר עם בית המשפט והתערבות סמכותית להחזרת הקשר עם ההורה המנוכר באמצעות סנקציות משפטיות. כחלק מתהליך הטיפול מוצע לבנות מתווה מוגדר ותחום בזמן לחידוש הקשר. המתווה חותר לבנות חוויית מובחנות בין בני המשפחה וללמדם אסטרטגיות של תקשורת, והרכיב המרכזי שלו הוא לרוב הדרכת הורים משותפת וטיפול דיאדי, כמו גם הדרכת הורים פרטנית. גישות אלה, המסתמכות על תהליך פסיכו-משפטי וממוקדות בחידוש קשר במצבי נתק, אומצו בשנים האחרונות על ידי מספר לא מבוטל של מטפלים. ואמנם, מהספרות עולה כי מסגרת טיפולית הכפופה לסמכות בית משפט ומחייבת את בני המשפחה לשתף פעולה היא יעילה בהפחתת ניכור ואף מסייעת לילדים במידה רבה לחדש קשר עם ההורה המנוכר (Darnall, 2011; Sullivan,Ward & Deutsch, 2010).
במקרים חמורים יותר של ניכור, שבהם הטיפול לחידוש הקשר לא צולח, הן גרדנר והן גישות נוספות שנסקרות אצל בראון ומזא"ה ממליצים על התערבויות הכוללות הוצאה של הילד ממשמורת ההורה המנכר למקום נייטרלי, או העברת משמורת להורה המנוכר באמצעות סדנאות לחידוש קשר (Gardner, 2002; Warshak, 2010, 2015; Woodall & Woodall, 2017). ההנחה מאחורי צעדים כמו הוצאה מהבית או העברת משמורת היא שבמצבים חמורים לא ניתן לייצר שינוי בעמדת הילדים כל עוד הם חיים במחיצת ההורה המנכר.3
חלק מהגישות רואות איפה את בית המשפט כשותף פעיל וישיר בתהליך, והרכיב הסמכותי מרכזי בהתערבות שהן מציעות. גישות פסיכו-משפטיות אלה רואות את הסמכות המשפטית ואת הסנקציות המשפטיות כמקור המרכזי למוטיבציה לשינוי בקרב ההורה המנכר, וכגורם המרכזי לשינוי בעמדת הילדים בעקבות כך. אף שהן מתמקדות באחריות של שני ההורים לשינוי המצב ודוגלות בשיתוף פעולה ביניהם, הן מניחות כי שיתוף פעולה כזה לא ינבע משינוי בעמדות פנימיות, אלא מכפייה חיצונית של בית המשפט ומחשש מסנקציות. הטיפול בגישות אלה לא מתיימר לייצר קשר טיפולי מעמיק ולחולל שינוי פנימי עמוק בעמדותיהם של ההורים. לאור זאת, עולה שאלה לגבי כנות שיתוף הפעולה של ההורים, וחשש שבמקביל לשיתוף הפעולה כלפי חוץ יעברו לילדים מסרים סמויים שעלולים לחבל בתהליך.
בנוסף, גישות אלה אמנם מסייעות בתהליך חידוש הקשר במצבי נתק בין אחד ההורים לילדים, אך נותנות מענה פחות מקיף למצבי קונפליקט בעצימות גבוהה שבהם עדיין לא התפתח נתק. במצבים אלה הילדים נמצאים בפועל בקשר עם ההורה המנוכר, אך הקשר קשה ומורכב. גם העלות הגבוהה של הטיפול בחלק מהמקרים עלולה להביא להתנגדות לטיפול ובקשיים של חלק מהמשפחות לממן אותו. גורם נוסף להתנגדות של משפחות לטיפול בגישות אלה בחלק מהמקרים הוא ההגדרה המוצהרת של הטיפול כטיפול בניכור הורי, מונח שמעביר מראש את מלוא האחריות למצב על ההורה המנכר.
גישות אחרות מתייחסות גם הן לצורך בקשר עם מערכת המשפט כגיבוי, אך שואפות לתת מענה לחלקים הרגשיים הפגועים של שני ההורים המשפיעים ומושלכים על ילדיהם. אלה הן גישות טיפוליות יותר, אשר מבקשות להביא לשינוי מהותי בעמדות ההוריות תוך יצירת מובחנות בין צורכי ההורים וטובת הילדים והגמשת עמדותיהם הנוקשות של הילדים. הן מציעות תהליך טיפולי ארוך ומעמיק להורים ולילדים, אשר גורמי הטיפול והסמכות בקהילה משולבים בו כמעטפת טיפולית סמכותית עבור המשפחה, ולא כמרכז הטיפול. גישות אלה מקובלות בארץ ביחידות הטיפוליות ייעוציות של מרכזי החירום (היחידות האקסטרניות), המיועדות לטיפול במשפחות וילדים במצבי משבר וסיכון.
בדומה, התוכנית הטיפולית שמציעה וסטל כוללת פנייה לבית המשפט בבקשה שיקבע עמדה חד משמעית ומהירה לתמיכה בתהליך (Vestal, 1999). עם זאת, התוכנית שלה כוללת ממדים חשובים נוספים, שביניהם ניסיון לאזן את תחושות הניתוק וחוסר האונים של ההורה המנוכר. וסטל טוענת כי נודעת חשיבות רבה לעבודה עם ההורה המנוכר, שכן בניגוד לעמדה המציגה אותו כקורבן פסיבי, היא גורסת כי להתנהגותו יש תרומה לא מעטה להמשכיותה של התופעה. לטענתה, הורים מנוכרים נוטים לגלות חוסר אמפתיה לקשיי הילד, משליכים עליו את התוקפנות שהם מרגישים כלפי ההורה המנכר, מטרידים את הילד מבלי לתת לו מנוח, אינם פנויים לאפשרויות חלופיות בנוגע לקשר עמו – ובכך פוגעים למעשה בקשר עם ילדם. לפיכך, היא מדגישה את חשיבות ההסכמה של שני ההורים לטיפול.
בדומה, לפי לינדה גוטליב חשוב לסייע להורה המנוכר לוותר על תפקידו כקורבן וללמוד להיות פעיל ותקיף ביצירת מערכת יחסים חדשה עם הילד (Gotliv, 2012). העבודה עמו נועדה גם לשחרר את כעסו (המוצדק) כלפי ההורה המנכר כדי שתוכל להתקיים ביניהם מערכת יחסים של שיתוף פעולה, ולהפסיק לכעוס על הילד. על העבודה מול הורה המנכר, לעומת זאת, להתבסס על הבנת המוטיבציה שלו לגרימת הניכור, ולחתור לסייע לו להפסיק את ההתנהגות המנכרת, להכיר בנזק שנגרם לילד, לוותר על תפקידו כ"מציל הילד" הבלעדי, ולאפשר לעצמו יחסים עם בני זוג חדשים. גם תוכנית ההתערבות שמציעים לויטה ועמיתיה (1997) מתמקדת בעבודה טיפולית עם כל הורה בנפרד, וכוללת הדרכת הורים שמטרתה יצירת מובחנות ועיבוד תהליך האבל על פירוק המשפחה, ועבודה על פיתוח כישוריו של כל הורה ליישום קשר מיטבי עם ילדו. לויטה ועמיתיה (1997) מציעים לערב את ההורים בבניית התוכנית הטיפולית, ואף ממליצים לשלב בטיפול את בני הזוג החדשים, תוך התייחסות לאיזון שהופר במשפחה.
גישות הטיפול השונות חלוקות ביניהן גם לגבי אופני השילוב בין הרכיבים השונים של התוכנית והקשר בין הגורמים המעורבים השונים. חלקן (למשל: Vestal, 1999) מדגישות את הצורך בגורם שיתווך בין כל שאר הגורמים המעורבים. בהתאם, במחקרה של טמפלר ושותפיה עלה הצורך במנהל מקרה שישמש כמתאם-על אשר יוביל את המקרה וירכז את הטיפול בו, על מנת למנוע מצבי קונפליקט ופיצול (Templer et al., 2017). עם זאת, הגישות נבדלות ביניהן במספר אנשי הצוות שהן ממליצות לערב במקרים של ניכור הורי ונתקים בקשר ובחלוקת האחריות בין אנשי הצוות. כך למשל, גרדנר המליץ שמטפל אחד בלבד יפעל באופן סמכותי מול המשפחה, שכן לטענתו מצב של ריבוי מטפלים מעלה את החשש לפיצולים בתוך המערכת המשפחתית, המפוצלת בלאו הכי (Gardner, 2002).עמדה דומה מאפיינת גם את הגישות הפסיכו-משפטיות העוסקות בחידוש קשר, שתוארו לעיל.
לעומת זאת, במודל הטיפולי שמציעים רודניקי ועמיתיו (2009) מוחלף המטפל הבודד במספר מטפלים, ובמנגנון מתאם אשר דואג לאינטגרציה בין המטפלים השונים, על מנת לסייע בהכלת הקשיים והשחיקה הנלוות לטיפול במשפחות הללו. המודל הטיפולי שלהם מושתת על האמונה כי הקשר והתיאום בין המטפלים השונים דווקא עשוי להביא את בני המשפחה משלב דיסאינטגרטיבי לשלב אינטגרטיבי, מתוך קבלת השונות ולא מתוך פיצול. המטרה מבחינתם היא ליצור מצב שבו כל הורה מקבל את קיומו ותפקידו השונה של האחר, כך שהילדים יוכלו לנוע ביניהם ללא חשש. גם לויטה ועמיתיה (1997) ממליצים על מספר רב של מטפלים במשפחה, ומדגישים את חשיבות עבודת הצוות ואת השיתוף בין הצוות להורים, שהופכים שותפים בבניית התוכנית הטיפולית.
הכותבים בגישות אלה מציינים את הצורך לא להסתפק בעבודה עם ההורים בלבד, ולעבוד באופן ישיר עם ילדי המשפחה תוך שיתוף פעולה בין כל גורמי הטיפול המעורבים במשפחה. טיפול בילד מתואר כבעל תרומה להפחתת חרדה אצלו, לאתגור דפוסי חשיבה נוקשים, ולשיפור התמודדות שלו עם המשבר בין הוריו (Baker & Sauber, 2012; Garber, 2015; Templer et al., 2017). עם זאת, נראה שהגישות נבדלות ביניהן באופן שבו הן ממליצות לשלב את העבודה הטיפולית בילדים עם הטיפול המשפחתי: חלקן ממליצות על טיפול פרטני, חלקן גורסות שעליו להיכלל בטיפול המשפחתי, וחלק ממליצות על טיפול דיאדי (Baker & Sauber, 2012; בראון ומזא"ה, 2019).
הגישות הטיפוליות שתוארו מציעות אפוא הבנות חשובות ומגוון דרכים יעילות לטיפול במשפחות המאופיינות במצבי ניכור ונתק. מהסקירה שלהן עולות סוגיות מרכזיות שסביבן הגישות חלוקות, התערבויות מומלצות שונות, ואופנים מומלצים שונים לשילוב בין רכיבי טיפול. בחלק הבא יוצג מודל "הכוח המניע" להבנת מצבי ניכור הורי ונתקים בקשר ולטיפול בהם, שפותח על סמך ניסיון רב ועל סמך היכרות עם הגישות הטיפוליות הקיימות. מודל "הכוח המניע" ייחודי בכך שהוא מסייע למטפלים להתאים את השילוב בין ההתערבויות השונות לכל משפחה לפי המאפיינים של סוג הניכור והנתק. על ייחודיות זאת יפורט במאמר הבא בסדרה. במאמר הנוכחי יוצגו רכיבי המודל השונים, והדמיון והשוני בינם לבין הגישות שנסקרו לעיל.
מודל הכוח המניע
ליבת העבודה במודל הכוח המניע מכוונת לשינוי בהתנהלות ההורית, כמו אצל לויטה ועמיתיה (1997). חשיבות רבה מיוחסת במודל לדינמיקה בין ההורים ולחלקו של כל אחד בדינמיקה הזוגית. בדומה לגישותיהן של וסטל (Vestal, 1999) וגוטליב (Gotliv, 2012), המודל מניח שלכל אחד מההורים יש יכולת להשפיע על התהליך, בעזרת הבנת חלקו בבעיה והכרה באופן שבו התנהלותו שלו אל מול ההורה השני והילדים מחריפה את המצב. לצד זאת, בדומה לחלק מהגישות שהוצגו, גם הילדים משולבים בתהליך הטיפולי, לצורך תמיכה ושינוי דפוסים שהשתרשו, והטיפול כולל רכיבים פרטניים, זוגיים ומשפחתיים בהתאם להתקדמות התהליך. אף שהמודל חותר ליצור שינוי פנימי בעמדות ההוריות, הוא לא מתעלם מממד הזמן ומהצורך לשרטט מתווה מוגדר לחידוש הקשר בהתאם להתקדמות התהליך הטיפולי, תוך שילוב גורמי סמכות על פי הצורך.
כפי שתואר לעיל, הכותבים השונים שהציעו התערבויות במקרי ניכור הורי ונתקים בקשר מדגישים את חשיבות האינטגרציה והפחתת הפיצול, אך חלוקים ביניהם ביחס למספר המטפלים והרכב הצוות הטיפולי. במודל הכוח המניע המשפחה כולה מטופלת במרכז טיפולי אחד, מתוך מטרה ליצור אינטגרציה בין כל חלקי המשפחה המפוצלים. בטיפול במשפחה מעורב צוות של מטפלים שעובד בשיתוף פעולה, בדומה לרודניקי ועמיתיו (2009) ולויטה ועמיתיה (1997). עם זאת, בשונה מהם, ובדומה לגישתו הטיפולית של גרדנר (Gardner, 2002) ושל המטפלים הפסיכו-משפטיים העוסקים בחידוש קשר, ולהמלצות שעלו ממחקרם של טמפלר ועמיתיה (Templer et al., 2017), אותו מטפל עובד עם שני ההורים, והוא שנמצא בקשר הדוק עם שאר הגורמים המעורבים. מטפל זה משמש כמנהל המקרה, האחראי על ההתערבות כולה ומרכז את התוכנית הטיפולית.
התוכנית הטיפולית במסגרת המודל כוללת אפוא חמישה רכיבים, המתאימים לכלל המשפחות במצבי נתק או ניכור: טיפול בהורות לכל אחד מההורים בנפרד, מפגשים משותפים לשני ההורים, טיפול פרטני לילדים, טיפול משפחתי (מפגשים של הילדים עם אחד מההורים או שניהם) ועבודה מערכתית עם גורמי הטיפול בקהילה ופנייה לרשויות החוק באמצעותם. כעת נפרט על כל אחד מהרכיבים.
1. טיפול בהורות לכל אחד מההורים בנפרד: במודל הכוח המניע, כמו אצל גרדנר (Gardner, 2002) ובדומה לגישות העוסקות בחידוש קשר, אותו מטפל עובד באופן פרטני עם שני ההורים. הניסיון מלמד שכאשר שני מטפלים שונים מטפלים בהורים, כל צד נוטה להזדהות עם הנרטיב של ההורה שבו הוא מטפל, וכך נוצרת חוויה טיפולית מפוצלת גם בין המטפלים אשר מקשה על התהליך להתקדם. לעומת זאת, כאשר אותה דמות טיפולית מצליחה להיות בקשר משמעותי עם שני ההורים ואף עם הילדים, על אף הפיצולים והנתק ביניהם, המשפחה כולה מרגישה מוחזקת ומתנסה בחוויה מעצימה ומשמעותית.
יתרון נוסף הוא שדרך העבודה עם שני ההורים המטפל מתנסה בעצמו בעוצמות הקונפליקט והקושי שהילדים חווים כאשר הם לכודים בין שני ההורים, ומפיק מכך תובנות אשר תורמות באופן משמעותי להתקדמות התהליך. האתגר של המטפל במצב כזה הוא להצליח לראות את הפגיעוּת ואת המניעים המובילים את כל אחד מההורים מבלי להזדהות עם צד אחד, ולנסות לראות את התמונה באופן רחב, אובייקטיבי ונייטרלי ככל האפשר.
2. מפגשים משותפים לשני ההורים: בתחילת התהליך חשוב שהמטפל ייפגש עם כל אחד מההורים בנפרד. עליו לבסס קשר של אמון וביטחון עם כל הורה, כך שכל אחד מהם ירגיש שהפגיעוּת שלו מובנת. בהמשך, עם התקדמות התהליך, ברוב המקרים על המטפל לקיים מפגשים משותפים עם שני ההורים, במטרה לבסס שיתופי פעולה הוריים ביחס לטיפול בילדיהם. לקראת המפגשים המשותפים יש לבנות חוזה עבודה ברור שבו נכללות הציפיות מההורים ודרכי העבודה המשותפות. במקרים שבהם המפגש הזוגי מציף מחדש את הקונפליקט ומעצים את קשיי הפרידה, יש לבחון באיזה שלב של הטיפול מתאים לקיים אותו, בהתאם לצורכי המשפחה המסוימת.
3. טיפול פרטני לילדים: ברוב המקרים מומלץ שהילדים יקבלו טיפול פרטני, בנוסף לתהליך המשפחתי. לטיפול הפרטני לילדים כמה מטרות: ראשית, הוא נועד לספק לילדים מרחב נייטרלי שבו אין הם צריכים לבחור באחד הצדדים או לרַצות אותו, ולכן הם יכולים להתבטא באופן אותנטי; שנית, הוא מאפשר לילדים לעבד חוויות קשות שהם עוברים עקב הגירושין והקונפליקט בין הוריהם; לבסוף, הטיפול מעניק לילדים הזדמנות לעבוד על דפוסים נוקשים שפיתחו, ולהצליח לחוש אמביוולנטיות מבלי ליצור פיצולים ומבלי למחוק חלקי נפש מחוצה להם ובתוכם. מכיוון שהטיפול לילדים מתקיים באותו מרכז טיפולי שבו מטופלים ההורים, והמטפלים השונים מצויים בקשר ביניהם, הפיצול בין הגורמים הטיפוליים מופחת והמשפחה כולה נתרמת מכך.
4. טיפול משפחתי: מומלץ לשלב במהלך התוכנית גם טיפול משפחתי, שייערך על ידי המטפל שעובד עם שני ההורים ויכלול מפגשים בין הילדים לאחד ההורים או שניהם. במרכזים לטיפול משפחתי ניתן להיעזר בטיפול במראה חד כיוונית וב"צוות משקף" לצורך חיזוק והעצמה של הילדים וההורים בתהליך. על מנהל המקרה לבחון מהו השלב בתהליך שבו מתאים לשלב רכיב זה. למשל, לעיתים טיפול משפחתי הופך להיות במה להאשמות כלפי ההורה המנוכר, מבלי שיש יכולת ליצור שינוי בדינמיקה המשפחתית ומבלי שלילדים ניתנת הרשות להביע את עצמם באופן אותנטי. במקרים אלה יש לדחות את הטיפול המשפחתי לשלב מאוחר יותר בתהליך. בנוסף, למפגשים משפחתיים במצבי ניכור ונתקים בקשר יכולות להיות כמה מטרות שונות, ועל מנהל המקרה להתאים את הרכב המפגשים המשפחתיים למטרות של רכיב זה. להלן שלוש מטרות אפשריות, שמכל אחת מהן נגזרים הרכבים אפשריים אחרים של מפגשים משפחתיים:
א. עבודה על היחסים ודפוסי הקשר של הילדים עם ההורה המנכר: במקרים אלה, המפגשים יתקיימו בין ההורה המנכר והילדים, בנפרד מההורה המנוכר. המטרה על פי רוב היא ליצור מובחנות ולעבוד על גבולות והיררכיה ביחסים שבין ההורה המנכר לילדים, ולסייע להורה המנכר לגבות את הצורך של הילדים בקשר עם ההורה המנוכר.
ב. עבודה על היחסים של ההורה המנוכר והילדים ועל דפוסי הקשר ביניהם: במקרים אלה המפגשים יתקיימו בין ההורה המנוכר והילדים, בנפרד מההורה המנכר. רצוי לקיים מפגשים אלה בשלב בטיפול שבו ההורה המנכר בוטח במטפל, שכן אז קל לו יותר לשחרר את הילדים למפגשים עם ההורה המנוכר. במפגשים אלה חשוב לסייע להורה המנוכר להבהיר לילדים בעקביות שהוא מעוניין בקשר איתם ואינו מוותר עליהם. בנוסף, חשוב לסייע לו לגלות גמישות והבנה למורכבות המצב עבור הילדים, ולסייע לו להכיר בקושי שהם חווים עקב הפרידה, הקונפליקט והגירושין ובתחושות הקשות שהם עשויים להפנות כלפיו עקב הפרידה ועקב התנהלותו בעקבות הפרידה.
ג. תהליך חידוש קשר עם ההורה המנוכר: במקרים אלה אפשר לחתור באופן הדרגתי למפגשים בין ההורה המנוכר לילדים בעזרת מתווה מוגדר. בשלבים הראשונים אפשר לערוך את המפגש בשני חדרים שונים שביניהם מראה חד כיוונית, כשהילדים צופים במפגש של המטפל עם ההורה ושואלים אותו שאלות באמצעותו. אפשרות אחרת היא לקיים מפגשים משפחתיים של שני ההורים והילדים (בהתבסס על חלקים מהמודל הטיפולי על פיו עובדים בחידוש קשר; בראון ומזא"ה, 2019; Garber, 2015). במפגשים אלה יש לסייע להורה המנכר להבהיר לילדים כי הוא מצדד בתהליך, מגבה את חידוש הקשר עם ההורה המנוכר ומתואם איתו. תהליך בהרכב כזה של מפגשים יכול להצליח רק לאחר שההורים ליבנו לפחות חלק מהפערים ביניהם, והוא מתאים במיוחד במקרים שבהם ההורה המנכר שינה את עמדתו המנכרת, אך הניכור כבר הושרש בקרב הילדים והם מתקשים להתאים את עצמם לשינוי בעמדתו של ההורה, המעוררת אצלם חרדה וכעס כלפיו.
5. עבודה מערכתית: העבודה המערכתית קושרת בין כל גורמי הטיפול העובדים עם המשפחה, ומסייעת כך לאנשי הטיפול להתמודד ביחד עם העוצמות הרגשיות והפיצולים האופייניים למשפחות הללו. להתערבות במסגרת המודל יש כמה היבטים מערכתיים. ראשית, בהתאם להמלצות בספרות שתוארה לעיל (Templer et al., 2017; Vestal, 1999), הטיפול מנוהל במרכז טיפולי אחד ומובל על ידי מנהל מקרה שאמון על החזקת הקשר בין כל הגורמים המעורבים, בתוך המרכז ומחוצה לו. חשוב שהצוות הטיפולי יזכה לליווי ולהדרכה בתוך המרכז, ושהנהלת המרכז תוכל לתמוך בו בעת הצורך מול המשפחה ולשמש כגורם סמכות. היבט נוסף של העבודה המערכתית הוא הקשר הרציף עם גורמי הרווחה בקהילה השותפים לתהליך: עו"ס משפחה, עו"ס לסדרי דין ועו"ס לחוק הנוער. כאמור, גורמי הרווחה מערבים את רשויות החוק על פי הצורך.
במקרים שבהם הניכור ממשיך על אף התהליך הטיפולי, ושיתוף הפעולה של ההורה המנכר לא מספק, רשויות הרווחה מערבות גם את בית המשפט. במקרים אלה ננקטות סנקציות כלפי ההורה המנכר, והתהליך הטיפולי ממשיך להתקיים בגיבוי סמכות רשויות החוק. עם זאת, בתחילת התהליך מוצגת להורים בקשה להקפיא תביעות משפטיות שעלולות לחבל בתהליך, מתוך הנחה שכדאי לנסות להגיע תחילה לפתרונות באמצעים טיפוליים מכיוון שהליכים משפטיים עשויים לתרום להסלמת הקונפליקט בין ההורים ולעוררו מחדש.
סיכום
כפי שאפשר לראות, מודל ה"כוח המניע" שואב בעיקר מגישות הטיפול אשר מקנות חשיבות רבה להבנת הדינמיקה המשפחתית והמניעים לניכור (Vestal, 1999), להבנת המוטיבציה של ההורה המנכר (Gotliv, 2012), ואף להבנת עמדתו והתנהלותו של ההורה המנוכר. בהתאם, הוא כולל רכיבים משמעותיים של עבודה עם שני ההורים על שינוי עמדות, לצד רכיבים נוספים המומלצים בספרות הכוללים התערבות מערכתית וגיבוי של התהליך על ידי גורמי החוק. עם זאת, יש היבט משמעותי שבו מודל הכוח המניע שונה מהגישות הקיימות: אף שחלק מהגישות מבדילות בין דרגות הניכור והנתק, רובן מציעות לכל המשפחות המאופיינות במצבי ניכור ונתקים בקשר אותה התערבות טיפולית, ולא עוסקות מספיק בהתאמה בין הבנות אלה לבין ההתערבות הספציפית המוצעת לכל משפחה ומשפחה. זהו חיסרון משמעותי, מכיוון שסוגים שונים של מניעים לניכור ההורי ולמצבי הנתק עשויים לדרוש התערבויות טיפוליות שונות.
הניסיון שנצבר במרכז "מיכאל" מהעבודה עם משפחות המתמודדות עם מצבי ניכור ונתקים בקשר מורה על הצורך בזיהוי הבדלים בין המשפחות, ובפרט בין הכוחות המניעים את בני המשפחה והדינמיקות בין שני ההורים ובין ההורים לילדיהם. על סמך ניסיון זה, הבנה מעמיקה של מאפייני ההורים ואופי הדינמיקה בינהם עשויה לתרום באופן משמעותי לגיבוש תוכנית טיפולית מתאימה וייחודית לצורכי המשפחה. בהתאם, המודל שפותח במרכז "מיכאל" מתמקד בשאלה מהו הכוח המניע הגורם להורה לנכר את ילדו או לעודדו להימנע מקשר עם ההורה השני בעת הזו, מה מזין את התופעה ומה עשוי לסייע לו לשנות את עמדתו. המודל מזהה את הדינמיקה הנוצרת בין ההורים בכל אחד מהסוגים, ואת האופן שבו דינמיקה זאת, מאפייני ההורים והתנהלותם אל מול הילדים משפיעים על התהליך ומזינים אותו.
העבודה במרכז "מיכאל" עם משפחות המתמודדות עם מצבי ניכור ונתקים בקשר נפתחת באינטייק, הכולל היכרות עם כל בני המשפחה והערכה ראשונית של התהליכים שהובילו למצבי הניכור והנתק. לאחר מכן נבנית תוכנית טיפולית למשפחה, המשלבת בין הרכיבים השונים שהוצגו במאמר זה, ומותאמת באופן ייחודי לצרכיה של כל משפחה. ניתוח צורכי המשפחה מתבסס על הבחנה, הייחודית למודל, בין שלושה סוגים שונים של מניעים אשר יוצרים סוגי נתק וניכור שונים: ניכור על רקע זעם נרקיסיסטי, ניכור על רקע חרדה וסימביוזה, וניכור על רקע כשלים בתפקוד ההורה המנותק. הצוות המטפל מצופה להתאים לכל אחד מהסוגים שילוב ייחודי בין רכיבי הטיפול השונים. במאמר הבא בסדרה יפורטו סוגי הניכור והנתק השונים, ויובאו דגשים שנועדו לסייע להתאים את התוכנית הטיפולית לכל אחד מהם.
תודה לצוות "מיכאל" ולאוריאל איילשטיין מנהל מרכז החירום לילדים, על העזרה בפיתוח המודל ויישומו.
תודה מיוחדת לחגית סופר פורמן ולשחר גל על העזרה בכתיבת המאמר ולחמוטל ארבל על התמיכה והייעוץ.
הערות
- המודל אינו עוסק במקרים בהם זוהו מצבי סיכון והתעללות, שבהם יש לדאוג ראשית למוגנות הילדים ולתחושת הביטחון שלהם.
- כפי שיוסבר בהרחבה במאמר הבא, בחלק מהמקרים של ניכור הורי ישנו כשל הורי ממשי של ההורה המנוכר, ולכן הדינמיקה של הניכור קרובה יותר לדינמיקה שמתוארת לרוב כ"סרבנות קשר". במקרים אלה יהיה מדויק יותר לכנות את ההורה המנוכר "הורה מנותק". עם זאת, במאמר זה נעשה שימוש בביטוי "ההורה המנוכר" בלבד, על מנת למנוע סרבול.
- חשוב לציין כי נקיטת צעדים דרסטיים כגון הוצאת ילדים מהבית למסגרת חוץ-ביתית היא החלטה מורכבת, המעלה שאלות לגבי ההשלכות של ההחלטה, ותלויה במידת הסיכון בה נמצאים הילדים. אמנם, מסגרת חוץ-ביתית נייטרלית עשויה לספק לילדים חופש מהקונפליקט ההורי, אך לא ברור עד כמה יש בה כדי לסייע בטווח הארוך בחידוש הקשר עם ההורה המנוכר. לגבי העברת משמורת להורה המנוכר, יש לבחון האם ההורה יצליח להתמודד עם הילדים לאור הקושי וההתנגדות שאלה מגלים כלפיו.
מקורות
בואן, מ' (2011). המחקר האנונימי, תרפיה משפחתית בפרקטיקה הקלינית. בתוך ק' רבין וע' לנס (עורכים), הדיפרנציאציה של העצמי (עמ' 15-82). אבן יהודה: אמציה.
בראון, ע' ומזא"ה, י' (2019). סקירות ספרות ניכור הורי, משרד העבודה והשירותים החברתיים. https://did.li/e88ql
גוטליב, ד' (2004). תסמונת הניכור ההורי. רפואה ומשפט, 31, 116-106.
מגד, א' (2017). טיפול זוגי מבוסס מובחנות, תאוריה ופרקטיקה. בן עמי: מגד.
לויטה, ז', עציון, נ', ויטלי, פ', אברמוביץ, א', קוטלר, פ' וניר, מ' (1997). סרבנות קשר – קונפליקט בין הורים וילדים בגירושין. שיחות, יא(2), 9-2.
סקאורון, א' (2011). התפתחות המחקרים בנושא דיפרנציאציה. בתוך: ק' רבין וע' לנס (עורכים), הדיפרנציאציה של העצמי (עמ' 131-102). אבן יהודה: אמציה.
רודניקי, י' גולדנברג, י' ורז ש' (2003). מודל לטיפול בתסמונת ההתנכרות להורה: ניתוח מקרה. שיחות, יז(2), 165-158.
Baker, A.J. (2007). Knowledge and attitudes about the parental alienation syndrome: A survey of custody evaluators. The American Journal Of Family Therapy, 35(1). 1-19.
Baker, A.J., & Ben-Ami, N. (2011). To Turn a Child Against a Parent is to Turn a Child against Himself: The Direct and Indirect Effect of Exposure to Parental Alienation Strategies on Self-Esteem and Well-Being. Journal of Divorce & Remarriage, 52(7), 472-489.
Baker, A.J., & Sauber, S. R. (2012). Working with Alienated Children and Families: A Clinical Guidebook. New York: Routledge.
Barber, B.K., Stols, H. E., Olsen, J. A., Collins, W. A., & Burchinal, M. (2005). Parental Support, Psychological Control, and Behavioral Control: Assessing Relevance Across Time, Culture and Method. Monographs of the Society of the Research in Child Development, 70(4), 1-147.
Barnet, W., Boch-Galhau, W., Baker, A. J., & Morrison, S. L. (2010). Parental Alienation, DSM-V, and ICD-11. American Journal of Family Therapy, 38(2), 76-187.
Barnet, W., Wamboldt, M. Z., & Narrow, W. E. (2016). Child Affected by Parental Relationship Distress. Journal of American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 55(7), 571-579.
Bowen, M. (1976). Theory in the Practice of Psychotherapy. In P.J. Guerin (Ed.), Family Therapy: Theory and Practice (pp. 42-90). New York: Gardner Press.
Bowen, M. (1978). Family Therapy in Clinical Practice. New York: Jason Aronson.
Garber, B.D. (2015). Cognitive-behavioral methods in high-conflict divorce: Systematic desensitization to parent-child reunification intervention. Family Court Review, 53(1), 96-112.
Darnall, D. (2011). The Psychosocial Treatment of Parental Alienation. Child and Adolescent Psychiatric Clinics, 20(3), 479-494.
Gardner, R.A. (1985). Recent Trend in Divorce and Custody Litigation. The Academy Forum, 29(2), 3-7.
Gardner, R.A. (1998). Recommendations for Dealing with Parents who Induce a Parental Alienation Syndrome in their Children. Journal of Divorce & Remarriage, 28(3/4), 1-21.
Gardner, R.A. (1999). Differentiation Between parental Alienation Syndrome and Bona Fide Abuse-Neglect. The American Journal of Family Therapy, 27(2), 97-107.
Gardner, R.A. (2002). Parental Alienation Syndrome vs. Parental alienation: Which Diagnosis Should Evaluators Use in Child-Custody Disputes? American Journal of Family Therapy, 30(2), 93-115
Gotliv, L.J. (2012). The Parental Alienation Syndrome a Family Therapy and Collaborative System Approach to Amelioration. Springfield: Charles C Thomas Publisher.
Hoffman, C.D. (1995) Pre-and Post- Father-Child Relationships and Child Adjustment: Non-Custodial Fathers` Perceptions. Journal of Remarriage and Divorce, 23(1/2), 3-20.
Johnson, A.M., & Szurek, S.A. (1952). The Genesis of Antisocial Acting Out in Children and Adults. The Psychoanalytic Quarterly, 21(3), 323- 343.
Johnston. J.R. (2005). Children of Divorce who Reject a Parent and Refuse Visitation: Recent Research and Social Policy Implications for the Alienated Child. Family Law Quarterly, 38(4), 757-775.
Johnston, J.R, Kline, M., & Tschann, J.M. (1989). Ongoing Post Divorce Conflict: Effects on Children of Joint Custody and Frequent Access. American Journal of Orthopsychiatry, 59, 92-576.
Johnston, J.R. Roseby, V., & Kuehnle, K. (2009). In a Aame of the Child: A Developmental Approach to Understanding and Helping Children of Conflicted and Violent Divorce. NY: Springer Publishing Company.
Kelly, J. B., & Jonston, J. R. (2001). The Alienated Child: A Reformulation of Parental Alienation Syndrome. Family Court Review, 39(3), 249-266
Kerr, M.E. & Bowen, M. (1988). Family Evaluation: An Approach Based on Bowen Theory. W.W. Norton & Company: Kindle edition.
Lebow, J., & Kathleen, N. R. (2007). Integrative Family Therapy for High-Conflict Divorce With Disputes over Child Custody and Visitation. Family Process, 46(1), 79-91.
Lund, M. (1995). A Therapist's View of Parental Alienation Syndrome. Family Court Review, 33(3), 308-316.
Mustonen, U., Huurre, T., Kiviruusu, O., Haukkala A., & Aro, H. (2011). Long-Term Impact of Parental Divorce on Intimate Relationship Quality in Adulthood and the Mediating Role of Psychosocial Resources. Journal of Family Psychology, 25(4), 615-619.
Peltz Dennison R., Lee, S. ,& Barber, B.L. (2004). Divorce and its Impact on Children. In C. B. Fisher & R. M. Lerner (Eds.), Encyclopaedia of Applied Developmental Science. NY: Sage Publications.
Siracusano, A., Barone, Y., Lisi, G., & NIolu, C.(2015). Parental alienation syndrome or alienating parental relational behavior disorder: a critical overview. Journal of Psychopathology , 21(3), 231-238.
Sullivan, M.J. & Kelly, J.B. (2001). Legal and Psychological Management of Cases with an Alienated Child. Family Court Review, 39(3), 299-315.
Sullivan, M.J., Ward, P. A., & Deutsch, R. M. (2010). Overcoming Barriers Family Camp: A Program of High Conflict Divorced Families where a Child is Resisting Contact with a Parent. Family Court Review, 48(1), 116-135.
Templer, K., Matthewson, M., Heins, J., & Cox, G. (2017). Recommendations for Best Practice in Response to Parental Alienation: Findings from a Systematic Review. Journal of Family Therapy, 39(1), 103-122.
Vestal, A. (1999). Mediation and Parental Alienation Syndrome: Consideration for an Intervention Model. Family and Conciliation Court Review, 37(4), 487-503.
Warshack, R.A. (2010). Family Bridges: Using Insights from Social Science to Reconnect Parents and Alienated Children. Family Court Review, 48(1), 48-80.
Warshack, R. A. (2015). Parental Alienation: Overview, Management, Intervention, and Practice lips. Journal of American Academic of Matrimonial Lawyers, 28, 181-248.
Woodall, N., & Woodall, K. (2017). Understanding Parental Alienation. Springfield, Illinois: Charles C. Thomas Publisher.