לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מודל הכוח המניע לטיפול במצבי ניכור הורי ונתקים בקשרמודל הכוח המניע לטיפול במצבי ניכור הורי ונתקים בקשר
מודל הכוח המניע לטיפול במצבי ניכור ונתקים בקשר: שלושה סוגים של "מנועים" ודגשים לתכנון ההתערבות

מודל הכוח המניע לטיפול במצבי ניכור ונתקים בקשר: שלושה סוגים של "מנועים" ודגשים לתכנון ההתערבות

מאמרים | 25/7/2021 | 1,601

מאבק מתמשך וקשה בין בני זוג לאחר פרידה מלווה פעמים רבות בקשיים בקשר בין אחד ההורים לילדיו, עד כדי נתק ביניהם. אחד ההסברים לקשיים בקשר ולמצבי הנתק היא תופעת הניכור ההורי. במאמר זה, הממשיך מאמר שקדם לו, מוצג מודל "הכוח המניע", שנועד לסייע לאנשי מקצוע להתמודד עם מורכבות הטיפול במצבי ניכור הורי וקשיים בקשר. במאמר הנוכחי מתוארים בהרחבה שלושה סוגי ניכור ונתק שהזיהוי שלהם מסייע לבנות תוכנית טיפולית ייחודית המותאמת לצורכי כל משפחה: ניכור על רקע זעם נרקיסיסטי, ניכור על רקע חרדה וסימביוזה, וניכור על רקע כשלים בתפקוד ההורה המנותק. לגבי כל סוג מובאים דגשים המתייחסים לרכיבים הטיפוליים השונים של מודל הכוח המניע.

מודל הכוח המניע לטיפול במצבי ניכור ונתקים בקשר

2. שלושה סוגים של "מנועים" ודגשים לתכנון ההתערבות

מאת דנה קלימי

 

מאמר זה הוא השני מבין שני מאמרים שעוסקים במודל ”הכוח המניע" להבנת מצבי ניכור הורי ונתקים בקשר ולטיפול בהם. לקריאת המאמר הקודם ראו כאן.

 

מאבק מתמשך וקשה בין בני זוג לאחר פרידה מלווה פעמים רבות בקשיים בקשר בין אחד ההורים לילדיו, עד כדי נתק ביניהם. אחד ההסברים לקשיים בקשר ולמצבי הנתק היא תופעת הניכור ההורי, אשר תוארה בפירוט במאמר קודם. המאמר הקודם הציג את הגישות השונות להגדרת ואפיון תופעת הניכור ההורי ונתקים בקשר, להבנת היווצרותה והגורמים לה, ולשיטות ההתערבות המוצעות בספרות. המאמר הקודם גם הניח את התשתית להצגת מודל "הכוח המניע" – מודל טיפולי המיועד לטיפול במשפחות שבהן קיימים מצבי קונפליקט בעצימות גבוהה, ניכור הורי ונתקים בקשר. המודל פותח במרכז הטיפולי "מיכאל", היחידה הטיפולית ייעוצית האקסטרנית של מרכזי החירום ילדים ונערות נווה מיכאל, אמונה. זהו מודל מערכתי המשלב בין רכיבים ותובנות הלקוחים מהגישות מוכרות לטיפול במצבי ניכור הורי ונתקים בקשר, ומוסיף היבטים נוספים וחדשים להבנת התופעה ולטיפול בה.

על פי מודל הכוח המניע, על הטיפול במשפחה כולה להתקיים באותו מרכז טיפולי, בהובלת מנהל מקרה אחד שעובד עם שני ההורים, כשלצדו מטפלים נוספים שנפגשים עם הילדים. על מנהל המקרה להיות בקשר עם הגורמים בקהילה שמלווים את הטיפול, ואף פונים לבית המשפט לצורך התערבות סמכותית על פי הצורך. במאמר הקודם נפרשו הרכיבים השונים של התוכנית הטיפולית שנבנית עבור כל משפחה במסגרת מודל הכוח המניע, בהתבסס על ניתוח של התהליכים המובילים למצבי הניכור והנתק. רכיבים אלה כוללים התערבויות פרטניות, זוגיות, משפחתיות ומערכתיות. המאמר הנוכחי מציג בפירוט את ההבחנות שמציע מודל הכוח המניע אשר מסייעות למנהל המקרה ולצוות הטיפולי לזהות את צורכי המשפחה, לבנות תוכנית טיפולית ייעודית עבורה ולדייק את ההתערבויות השונות. הבחנות אלה נובעות מהשאלה מהו הכוח המניע הגורם להורה לנכר את ילדו או לעודדו להימנע מקשר עם ההורה השני בעת הזו, מה מזין את התופעה, מה משמר אותה, ומה עשוי לסייע להורה לשנות את עמדתו.


- פרסומת -

בהתאם לתיאוריות עכשוויות על מצבי נתק וניכור הורי, שהוצגו במאמר הקודם, מודל הכוח המניע מניח כי ניכור הורי ונתקים בקשר לא נגרמים אך ורק כתוצאה מהסתה על ידי הורה מנכר, אלא מבטאים דינמיקה של המשפחה כמערכת, וקשיים ביחסים שפועלים כמעגל המזין את עצמו – גם אם נקודת ההתחלה שלו שונה ממקרה למקרה. לפי תפיסה זאת, במקרי ניכור הורי ונתקים בקשר שני ההורים לכודים בתוך מערכת פתולוגית שמזינה את עצמה, ועל פי רוב שניהם סובלים, חרדים ומתקשים להתמודד עם המצב הקיים: ההורה המנותק פגוע וכואב את קשיי הקשר עם ילדיו ועשוי להגיע למצבי תסכול וחוסר אונים נוכח המצב. ההורה המואשם בניכור, מצדו, מרגיש רדוף ובלתי מובן על ידי הגורמים המקצועיים, חרד מפגיעה בו או בילדיו ומצוי במלחמה מתמדת. הילדים, שלעתים חשים פגועים וכעוסים לאור פירוק המערכת המשפחתית, חשופים לקונפליקט המתמשך בין ההורים, לכעסים ולמתח ביניהם.

להתנהלותו של ההורה המנכר יש לרוב תפקיד משמעותי בתהליכי הניכור והנתק. במקרים רבים הוא מעביר לילדים מסרים סמויים או גלויים המושפעים מהכוח המניע אותו, ובעקבות כך (ולעתים מסיבות נוספות) הם מפתחים הזדהות עם עמדתו ומפגינים התנגדות לקשר עם ההורה המנוכר. התנגדותם של הילדים יכולה להתבטא באופנים שונים, כגון סירוב לשתף פעולה עם ההורה המנוכר, סירוב לקבל את סמכותו, אלימות כלפיו או סירוב לבוא אליו. ההורה המנכר טוען בדרך כלל כי אין זו עמדתו אלא עמדת הילדים, וכי הוא מתקשה להשפיע עליהם, אך בפועל הם פועלים בהתאם להזדהות שלהם עם עמדתו. בחלק מהספרות על ניכור הורי שהוצגה במאמר הקודם, מסרים אלה מתוארים כהסתה של ההורה המנכר נגד ההורה המנוכר.

עם זאת, בהתאם לממצאים מהספרות שהוצגו במאמר הקודם, מודל הכוח המניע מניח כי גם להורה המנוכר יש תפקיד חשוב ביצירת הנתק או בשימורו: בשל קשיי תפקוד שלו, או בשל הקושי שלו להתמודד עם המצב, הוא עשוי לנהוג בצורה לא מותאמת, חסרת רגישות, נוקשה או חסרת אונים. למשל, הוא יכול להתקשות לקבל את הכעס שהילדים מפגינים כלפיו כאשר הם אצלו, הוא עלול למנוע מהם קשר עם ההורה המנכר בזמן השהות אצלו, למנוע מהם להשתמש בטלפון נייד, לנעול את הבית, להגיב בתוקפנות, לשלוח אותם חזרה להורה המנכר, או אף להרים ידיים ולוותר על הקשר עמם. כך הילדים וההורה המנכר מקבלים חיזוק לכך שההורה המנוכר אינו מתפקד באופן ראוי – בין אם ישנם כשלים של ממש בתפקודו ובין אם לאו.

לצד ההתנהלות של ההורה המנכר וההתנהלות של ההורה המנוכר, מודל הכוח המניע מתייחס כאמור גם לדינמיקה שנוצרת בין ההורים בשל הקונפליקט ביניהם, המאופיינת לעתים קרובות בקושי לקבל את הצד השני ואת חלקו בהורות וחוסר יכולת להגיע להסכמות והבנות. כתוצאה מהדינמיקה הפוגענית, שהופכת למעין ריקוד זוגי שמחריף ומזין את עצמו, לעתים קרובות המניעים לניכור הולכים ומתגברים. הילדים חשופים לדינמיקה הקשה, למתח, לחוסר התקשורת ולקונפליקט המתמשך, וכמו לכודים בין ההורים. פעמים רבות, על מנת להרגיע את הרוחות או כדי שלא להיות אלה שמתווכים ומחזיקים את התקשורת המורכבת בין ההורים, הילדים בוחרים צד. על פי רוב מדובר בצד שעמו הם מזדהים יותר, או הצד בעל ההשפעה החזקה יותר עליהם.

לאור התפיסה שלשני ההורים יש תפקיד בתהליך הניכור והנתק, מודל הכוח המניע מניח כי על פי רוב לכל אחד מההורים יש יכולת מסוימת להשפיע על התהליך ולמנוע את הסלמתו. לכן, הטיפול נועד להחזיר לכל אחד מהם את תחושת השליטה על המצב. הטיפול מתמקד בשינוי דפוסי הורות פתולוגיים ומעודד פעולות שעשויות להפחית את תהליכי הניכור והנתק. מטרות הטיפול על פי מודל הכוח המניע הן להפחית את הקונפליקט ההורי, לייצר מובחנות בין ההורים לילדים ובכך לשחרר את הילדים מהמאבק, לחזק במידת האפשר את הקשר בין ההורים, לייצר תקשורת עניינית ביניהם לגשר על פערים בתפיסות ביניהם, להפחית את הזעם והחרדה המניעים אותם, לשפר את תפקודם ההורי, לעזור להם לראות את חלקם בדינמיקה המשפחתית ולגלות גמישות למציאות המשתנה. המטרה הסופית היא לאפשר קשר מיטיב בינם לבין ילדיהם, המתחשב בצורכי הילדים, בשינוי באקלים המשפחתי וביכולות ההוריות הנוכחיות.


- פרסומת -

מודל הכוח המניע ייחודי בכך שהוא מסייע למטפלים להתאים באופן מיטבי את התוכנית הטיפולית לכוח המניע את הניכור והנתק, לדינמיקה בכל משפחה ומשפחה, ולמאפייני ההורים. על סמך הניסיון שהצטבר במרכז "מיכאל", המודל מבחין בין שלושה סוגי ניכור ונתק לפי הכוח המרכזי המניע אותם ("מנוע הניכור"), בין אם באופן מודע או לא מודע: (1) זעם נרקיסיסטי, (2) חרדה וסימביוזה ו-(3) כשלים בתפקוד ההורה המנותק. ההנחה היא שתהליך הניכור והנתק מושפע ממניעי ההורים וכן מהדינמיקה בין שני ההורים לבין עצמם ובין ההורים לילדיהם, המזינה את תהליך הנתק והניכור ומסלימה אותו באופן שונה בכל אחד מהסוגים. כפי שאפשר לראות בתרשים 1 להלן, ההנחה היא כי המנוע לניכור והדינמיקה המשפחתית משפיעים זה על זה, וכי שניהם מושפעים מהמאפיינים הייחודיים של שני ההורים.

במאמר הנוכחי מתואר כל אחד משלושת סוגי הניכור ונתק, ולגבי כל אחד מהם מפורטים מאפייני ההורים השכיחים בו (גם אם לעתים מופיעים בפועל רק חלק מהמאפיינים), הדינמיקה האופיינית לכל סוג ניכור והמניעים של ההורה המנכר לניכור או לנתק. לבסוף, עבור כל סוג מפורטים דגשים שעשויים לסייע למטפלים להתאים את ההתערבויות השונות לצורכי המשפחה, בהתאם למודל הכוח המניע.

 

תרשים 1: הגורמים המשפיעים על סוגי הניכור והנתק

​​​​​​​​​​​​​​תרשים1​​​​​​​

ניכור הורי על רקע זעם נרקיסיסטי

ניכור הורי על רקע זעם נרקיסיסטי: מאפייני ההורה המנכר

  1. לרוב גבר: ההורה המנכר הוא בדרך כלל האב במשפחה, אם כי קיימים מקרים של ניכור מסוג זה גם בקרב אימהות.
  2. ציר אישיות נרקיסיסטי/אנטי-סוציאלי: חווייתו של ההורה המנכר היא חוויה מתמשכת וקשה של פגיעה נרקיסיסטית, המועצמת בעקבות סיום הזוגיות וחוויית הנטישה על ידי הצד השני.
  3. דפוס שליטה וכוחניות בזוגיות: לעתים קרובות העמדה של ההורה המנכר בזוגיות, בטרם הפרידה, התאפיינה בכוחניות, שליטה, אובססיביות, קנאה ואף אלימות. ההורה המנכר התרגל לשלוט בעזרת דפוסים כוחניים בצד השני, שנתפס עד כה כחלש, כנוע ותלותי, ולכן עם סיום הזוגיות הוא חש חוסר אונים, השפלה, תחושת נבגדות וזעם גדול.
  4. עיסוק אובססיבי בבת/בן הזוג ופחות בילדים: ההורה המנכר נוטה לעסוק באופן אובססיבי בהורה המנוכר, במיוחד אם הוא חושד בבגידה. בעוד שהאשמותיו כלפי בן הזוג לשעבר מתמקדות בילדים וטוענות להזנחתם ו/או פגיעה בהם, ניכר מהתנהגותו כי מוקד העניין שלו אינו בילדים אלא בהורה המנוכר ובחייו האישיים.
  5. רמת מובחנות נמוכה וקושי בהפרדה בין הקונפליקט הזוגי למערכת ההורית: ההורה המנכר מתקשה להתמודד עם עוצמות הנטישה באופן מאוזן והגיוני, והוא מוצף רגשית. הוא מנסה להתאחד עם ילדיו ולהעביר להם מסר שגם הם ביחד איתו ננטשו על ידי ההורה המנוכר, האחראי לפירוק המשפחה ("היא עזבה אותנו"). הוא מערב את הילדים בכל פרטי המאבק ומציב את הילדים בתפקיד שותפים, מנחמים ושליחים שלו. הילדים עלולים להיות חשופים לתסקירים מבתי משפט, להודעות, לתמונות ולמעקבים אחר ההורה המנוכר ומהלכיו. אף שעל פי רוב ההורה המנכר מתפקד כהורה מסור וטוטאלי ודואג לכל צורכי הילדים, הוא מעביר מסר ברור כי כל ניסיון לייצר מובחנות מצידם כמוהו כבגידה בו.
  6. הצגת עמדה קורבנית: ההורה המנכר נוטה להציג בפני ילדיו עמדה קורבנית, מאשים את ההורה המנוכר בכך שפירק את המשפחה וגרם לכאוס משפחתי, ומעודד כך הפניה של כעס רב מצד הילדים כלפי ההורה המנוכר. העמדה הקורבנית נועדה לעורר בילדים הזדהות וצורך לנחם את ההורה הנטוש, לתמוך בו ולסייע לו. לעתים היא פועלת במיוחד על הילד שנוטה לקחת על עצמו את התפקיד ההורי, ובמקרים אלה הניכור בא לידי ביטוי רק מצד אחד מהילדים.
  7. ניהול מאבק משפטי וכלכלי: לעתים קרובות ההורה המנכר עוסק באופן אובססיבי במאבק משפטי לוחמני, המלווה בהוצאות רבות ומונע מתחושות נקמה וחיפוש אחר צדק לעוול שנעשה לו. לעתים הזעם מתגבר עקב בקשה לתשלום או הגדלה של המזונות. בחלק מהמקרים, ההורה המנכר יאפשר לילדים לחדש את הקשר עם ההורה המנוכר לאחר שהאחרון עשה ויתורים כלכליים רבים. במקרים אלה, הניצחון הכלכלי מאפשר לצד המנכר להרגיש שהחזיר לעצמו את כבודו הפגוע.
  8. הורות טוטאלית וקבלה טוטאלית של דרישות הילדים: ההורה המנכר עושה בדרך כלל מאמצים רבים על מנת להיתפס על ידי הילדים כ"הורה הטוב", באמצעות היענות כמעט לכל הדרישות שלהם. הוא טוען כי הילדים הם אלה שמתנגדים לקשר וכי אין הוא מסוגל לחייב אותם לפעול באופן שמנוגד לרצונם אך למעשה הוא נוטה להעצים ולהקצין את דעותיהם וצורכיהם של הילדים ונמנע מהצבת גבולות ברורים.

ניכור הורי על רקע זעם נרקיסיסטי: מאפייני ההורה המנוכר

  1. לרוב אישה: ההורה המנוכר הוא בדרך כלל האם במשפחה, אם כי קיימים מקרים של ניכור מסוג זה גם בקרב אבות.
  2. דפוס של חולשה ותלות בזוגיות: ההורה המנוכר נתפס כדומיננטי פחות וככנוע יותר לדרישות בן/בת הזוג בטרם הפרידה.
  3. יזם את הפרידה לאחר שעבר תהליך של התחזקות והעצמה אישית: הנתק מההורה המנוכר התרחש לרוב לאחר שביצע מהלכים לא צפויים שהובילו לפרידה, אם בעקבות טיפול, תובנות חדשות, חשיפה למקורות תמיכה חדשים או קשר זוגי חדש.
  4. תפקוד הורי תקין בטרם הפרידה: על פי רוב, תפקודו של ההורה המנוכר טרם הפרידה היה ללא דופי. לעתים קרובות הקשר שלו עם הילדים התאפיין בקרבה רבה, בנאמנות ובמסירות. דווקא משום כך, העזיבה שלו והאחריות על פירוק המשפחה נחווית כטראומתית על ידי בן הזוג והילדים, ולעתים קרובות מפורשת על ידי הילדים כנטישה. הדבר נכון במיוחד במצבים שבהם הטוטאליות שאפיינה את ההורות שלו בטרם הפרידה פוחתת והוא עסוק יותר בבניית חייו העצמאיים.
  5. קושי בהתגמשות למציאות החדשה שנוצרה: במצבים מסוימים, ההורה המנוכר מתקשה לקבל את המציאות החדשה שנוצרה עקב הפרידה. הוא מצפה שהקשר עם הילדים והיחסים עמם יישארו כבעבר, מבלי להכיר באופן מלא במשבר ובקונפליקט הנאמנויות שבו הם לכודים. כך למשל, בעקבות ההתחזקות והשינוי שעבר ההורה המנוכר, הוא אינו מוכן לקבל כל גילויי תוקפנות כלפיו. לכן, כאשר הילדים מגיבים בהתנגדות ובתוקפנות הוא עשוי להגיב בנוקשות או בדחייה, מכיוון שהתנהגותם מזכירה לו את הקשר הזוגי שממנו התרחק או בשל תחושת חוסר אונים. כתוצאה מכך ההורה המנוכר בעצמו עשוי לנהוג בילדים באופן שפוגע בקשר ביניהם.

ניכור הורי על רקע זעם נרקיסיסטי: הדינמיקה בין ההורים

הדינמיקה בין ההורים מתאפיינת בניסיונות שליטה מול ניסיונות התרחקות (ראו בתרשים 2 להלן). ההורה המנכר עסוק באופן אובססיבי בכל הנוגע לחייו של ההורה המנוכר, מרבה לבחון את התנהלותו של ההורה המנוכר ואת הקשרים שהוא יוצר, ומתקשה להשלים עם העובדה שההורה המנוכר ממשיך בחייו. התלונות הרבות של ההורה המנכר על הזנחה של הילדים על-ידי ההורה המנוכר יקושרו ליציאה של ההורה המנוכר לבילויים ולעיסוקיו מחוץ לבית. ההורה המנוכר עושה מצדו כל שביכולתו להתנתק מההורה המנכר, להתחזק ולהמשיך בחייו ולעתים אף נמנע מתקשורת ישירה עם ההורה המנכר, גם בכל הקשור לילדים. ככל שגובר המסר שלו כי התחזק וככל שפוחתת התקשורת, כך גוברים הפגיעות והזעם הנרקיסיסטי של ההורה המנכר. על פי רוב, שני ההורים מתנגדים לתקשורת ישירה ביניהם ולא יכולים להתנהל במשותף. התקשורת ביניהם, אם בכלל מתקיימת, נערכת דרך הילדים.


- פרסומת -

 

תרשים 2: הדינמיקה בין ההורים בניכור הורי על רקע זעם נרקיסיסטי

תרשים2

ניכור הורי על רקע זעם נרקיסיסטי: מניעים אופייניים של ההורה המנכר (המנוע לניכור)

  1. נקמה ורצון להציל את הכבוד האבוד: רצון לנקום בבן הזוג שלפי תפיסתו פגע, נטש, בגד והשפיל את ההורה המנכר ולעתים אף הרחיק ממנו את הילדים כשעזב את הבית. ההורה המנכר מפעיל את כל המשאבים העומדים לרשותו על מנת לגרום לצד השני כאב וסבל, כפי שהוא מאמין שנגרם לו עצמו. הרציונליזציה שלו לניכור נתלית באמונה שההורה המנוכר אינו זכאי להיות בקשר עם הילדים "כי נטש אותנו", "כי פירק את החבילה", "כי פגע בכל מה שהיה לנו".
  2. החזרת השליטה: האיבה כלפי ההורה המנוכר הופכת להיות חלק מהזהות של ההורה המנכר מפני שהמאבק מעניק לו תחושת שליטה על הנעשה – בניגוד לחוסר האונים שחש עקב הנטישה. העיסוק במאבק לא מותיר מקום לכאב ולתהליך עיבוד האבל המתלווה לפרידה.
  3. השגת תמיכה, חמלה והזדהות מצד הילדים: השמצת ההורה המנוכר משמשת את ההורה המנכר על מנת לגרום לילדים לחוש הזדהות וחמלה כלפיו וכעס כלפי המנוכר.
  4. שינוי בנסיבות כטריגר להתעוררות הפגיעות הנרקיסיסטית: בחלק מהמקרים, התקופה הראשונה לאחר הפרידה מתנהלת על מי מנוחות, אך כאשר הנסיבות משתנות (למשל, בן זוג חדש שנכנס לתמונה, בקשה להגדלת מזונות, תביעות חדשות או רצון למעבר דירה של המנוכר), מעוררות אצל ההורה המנכר צרכים רגשיים שפועלים כמנוע לקונפליקט וניכור.

 


- פרסומת -

תהליך הטיפול הייחודי לניכור הורי על רקע זעם נרקיסיסטי

ניכור הורי על רקע זעם נרקיסיסטי: דגשים לטיפול בהורה המנכר

  1. הכרה בתפקוד ההורי ובטיב הקשר עם הילדים: על פי רוב, פרט לנושא הניכור, תפקודו ההורי של ההורה המנכר הוא ללא דופי והוא הורה מסור אשר משקיע משאבים רבים בניסיון להיענות לצורכי הילדים. בדרך כלל קיים קשר חזק וקרוב בינו לבינם. ההכרה ביכולותיו ההוריות ובמאמציו לדאוג לכל צורכי הילדים משמעותית להמשך התהליך ולחוויית הנראות של ההורה. כאשר הוא מצליח להירתם לנסות להשפיע עליהם לחדש את הקשר עם ההורה המנוכר, על המטפל לחזק אותו במיוחד.
  2. יצירת ברית טיפולית והתייחסות לקושי שלו לבטוח בתהליך: חשוב מאוד לרתום את ההורה המנכר ולגרום לו להרגיש חשוב ומשמעותי בתהליך הטיפולי. על המטפל להתייחס באופן ישיר לקושי שלו לבטוח במערכת ובגורמי הטיפול, להכיר בקושי ולאפשר לו להביע את החששות שלו מהתהליך.
  3. סיוע לעיבוד האובדן והפרידה ומתן תוקף לקושי: פעמים רבות ההורה המנכר מרגיש שכל הרשויות קמות נגדו וכי אנשי המקצוע אינם מבינים את כאבו ואת קשייו. הוא מרגיש מואשם ומותקף ועסוק בהתגוננות. לכן, על המטפל לעודדו לעבד את הכאב, את תחושת הנטישה ואת הקושי שחווה עקב האובדן של המערכת הזוגית והמשפחתית, ולעתים אף של טראומה שמלווה את הפרידה. בהמשך על המטפל לעודד את ההורה להמשיך הלאה בחייו האישיים והזוגיים.
  4. עבודה על מובחנות בין היחידה ההורית לילדית ובין שני ההורים: על המטפל לסייע להורה המנכר ליצור מובחנות בין רגשותיו לבין מחשבותיו, בין צרכיו ובין צורכי ילדיו ובינו לבין ההורה המנוכר. יש לעזור לו להכיר בכך שעל אף שההורה המנוכר פירק את המשפחה (במרבית המקרים), הילדים עדיין זקוקים לקשר עימו כהורה, בנפרד מגורלו של הקשר הזוגי. העבודה על המובחנות מתבטאת גם בעבודה על הסמכות של ההורה המנכר אל מול ילדיו ועל יכולתו להציב להם גבולות.
  5. הצבת גבולות ברורים ביחס לתוכן הטיפול: במהלך הטיפול, ההורה המנכר נוטה לנסות למקד את השיחה בתפקודו הבעייתי של ההורה המנוכר ובפגיעה שלו בילדים. לאחר שהתברר כי ההורה המנוכר אינו הורה פוגעני ומתעלל, על המטפל להציב להורה המנכר גבול ברור ולא לאפשר עיסוק בתפקוד ההורה המנוכר והתנהלותו. יש לכוון את ההורה להתמקד בעצמו, בדינמיקה שנוצרת בינו לבין ההורה השני וביחסים שלו עם ילדיו. לעתים יש צורך להכין חוזה ברור בנוגע לנושאים שיעלו בטיפול.
  6. איסור הסתה והכוונה לתקשורת ישירה עם המנוכר: על המטפל להעביר להורה המנכר מסר ברור שההסתה חייבת להיפסק באופן מיידי וכי אלמלא כן יהיו לכך השלכות. במידת הצורך יש להיעזר בגורמי הרווחה, שיגבו את ההוראה בהחלטת בית המשפט. בנוסף, יש לדרוש מההורה המנכר לקיים תקשורת ישירה עם ההורה המנוכר. על הטיפול לסייע לו להצליח לגבות את ההורה המנוכר בהתמודדות עם הילדים ולהבהיר להם שעליהם לקבל את סמכותו כאשר הם נמצאים אצלו.
  7. טיפול סמכותי ומעורבות בית המשפט: במקרים שבהם אין שיתוף פעולה מלא מצד ההורה המנכר ויש צורך בהתערבות סמכותית נוספת, מומלץ להיעזר בבית המשפט בעזרת גורמי הרווחה. מעורבות של רשויות החוק, כולל הטלת סנקציות על פי הצורך, נועדה לעגן את התוכנית הטיפולית בהחלטה של בית משפט העוקב אחר התהליך.

 

ניכור הורי על רקע זעם נרקיסיסטי: דגשים לטיפול בהורה המנוכר

  1. הורדת גובה הלהבות: הטיפול נועד לסייע להורה המנוכר להכיר בהשפעה על אופן התנהלותו של ההורה המנכר, ולסייע לו להימנע מיצירת פרובוקציות מיותרות ולנסות להנמיך כך את גובה הלהבות. למשל, על המטפל לכוון את ההורה המנוכר להימנע ממפגשים עם בן זוג חדש בנוכחות ההורה המנכר או הילדים כשהזירה עדיין סוערת, או להימנע מתביעות משפטיות שעשויות לחבל בתהליך.
  2. הנחיה לתקשורת ישירה עם ההורה המנכר: לעתים קרובות ההורה המנוכר, שיזם את הפרידה, מעדיף להימנע מקשר ישיר עם ההורה המנכר בשל הרצון להתנתק ממנו ומדפוסי קשר קודמים. במקרים רבים הוא טוען שהתקשורת ביניהם מלווה בקונפליקטים או בניסיונות להשפיע עליו לחזור למערכת הזוגית והמשפחתית. לפיכך, על המטפל לסייע לו להפריד בין התהליך האישי שבמסגרתו הוא מתחזק ומגן על זכויותיו, לבין הקשר הענייני עם ההורה המנכר, שאותו חשוב להמשיך לטובת הילדים. במקביל, על המטפל לסייע להורה המנוכר להציב גבולות להורה המנכר במצבים שבהם הוא מרגיש איום מצידו.
  3. חיזוק התפקוד ההורי וגילוי גמישות ביחס למציאות המשתנה: פעמים רבות, מכיוון שטרם הפרידה הקשר של ההורה המנוכר עם הילדים היה מיטיב, המצב החדש שבו הם מתנכרים אליו אינו מובן לו. לכן, על המטפל לעבוד עם ההורה המנוכר על בנייה מחדש של הביטחון והאמון שלו ביכולותיו ההוריות, אך גם על היכולת לגלות גמישות ורגישות למציאות המשתנה. על המטפל לעודד אותו לגלות יכולות הוריות חדשות ומאתגרות שלא היה מורגל בהן בעבר, למשל, להימנע מלהתעקש בנושאים שבעבר נתפסו כחשובים, כל עוד מתקיים קשר. לא אחת קורה שסיבת ההתנגדות של הילדים להגיע לביתו של ההורה המנוכר קשורה לזוגיות חדשה שלו, ותחושה שלהם כי בעצם הביקור הם בוגדים בהורה השני; במקרים אלה אפשר לעודד את ההורה המנוכר למצוא פתרונות יצירתיים וגמישים, כמו פגישה במקום נייטרלי, שנועדו לאפשר הסתגלות הדרגתית. לעתים קשה במיוחד להורה המנוכר להתמודד עם התנגדות וגילויי תוקפנות של הילדים. במקרים אלה אפשר לבחון עם ההורה המנוכר במי הוא יכול להיעזר בהתמודדות עם ילדיו מתוך המשפחה המורחבת. כמו כן, אם ההורה המנכר משתף פעולה, יש לעודד את ההורה המנוכר להיעזר בו על מנת להעביר מסר אחיד לילדים.
  4. הכוונת ההורה להבהיר לילדים בעקביות שהוא אינו מתכוון לוותר עליהם: על המטפל לעודד את ההורה המנוכר להבהיר לילדים שהוא נאבק למען חידוש הקשר עמם ושהוא יודע שהם אינם אשמים במצב אליו נקלעו. על המסר להיות עקבי גם כאשר במהלך תקופה ארוכה הוא נתקל בחוסר שיתוף פעולה מצדם ואף בהתנהגות מתריסה, מתנגדת ואלימה כלפיו. כמו כן, יש לעודד אותו להבהיר להם שהסכסוך אינו קשור אליהם, ושההורים הם שאמורים לקחת אחריות על המצב. כחלק מכך, יש לסייע לו להימנע מלהשמיץ את ההורה המנכר בפני הילדים.

 


- פרסומת -

ניכור הורי על רקע זעם נרקיסיסטי: דגשים להתערבות משותפת עם שני ההורים ולהתערבות משפחתית

  1. עיתוי המפגשים המשותפים בין ההורים: יש לקיים מפגשים משותפים לבני הזוג רק כאשר התנאים לכך בשלים, וכשהמטפל מעריך שהמפגש המשותף לא צפוי להציף מחדש את הפגיעה והזעם של המנכר. במקביל למפגשים הזוגיים מומלץ להמשיך ולהיפגש עם כל אחד מההורים בנפרד, לצורך תמיכה בתהליך וחיזוקו.
  2. מטרות המפגשים המשותפים בין ההורים: המפגשים נועדו ליצור ולבסס ערוץ תקשורת חדש בין שני ההורים סביב הילדים, להפחית כעסים ופגיעויות, להגיע להסכמות ולקבוע במשותף דרכי תגובה והתמודדות מול הילדים. על המטפל לסייע להורים להעביר לילדים מסר אחיד לגבי שיתוף הפעולה ביניהם, ולהגיע למצב שבו ההורה המנכר מגבה את התנהלותו של ההורה המנוכר במצבים של התנגדות ואף מסייע לו.
  3. יצירת חוזה לקראת מפגשים המשותפים בין ההורים: על החוזה שמוכן לקראת המפגשים המשותפים לכלול התייחסות ברורה לתקשורת ביניהם, למסרים שמועברים לילדים, לקבלת החלטות משותפות בדבר הילדים ולעדכונים שוטפים ביניהם.
  4. מפגשים משפחתיים בין ההורה המנכר לילדים: על המטפל לסייע להורה המנכר להבהיר לילדים כי הוא מגבה את הקשר שלהם עם ההורה המנוכר, "משחרר" אותם ונותן רשות לקשר מיטיב שלהם עם ההורה המנוכר.
  5. מפגשים משפחתיים בין ההורה המנוכר לילדים: על המטפל לסייע להורה המנוכר לתת מקום לכאב ולכעס של הילדים כלפיו כמי שיזם את פירוק המשפחה. עליו לעזור להורה להכיר בקונפליקט הנאמנויות שבו הם לכודים על רקע פרידת הוריהם ולהכיר בקשייהם.

 

ניכור הורי על רקע חרדה וסימביוזה

ניכור הורי על רקע חרדה וסימביוזה: מאפייני ההורה המנכר

  1. לרוב אישה: ההורה המנכר הוא בדרך כלל האם במשפחה, אם כי קיימים מקרים של ניכור מסוג זה גם בקרב אבות.
  2. חרדה גבוהה וחשיבה קטסטרופלית: ההורה המנכר מוצף בחרדה שההורה המנוכר פוגע רגשית, פיזית או מינית בילדים. המחשבה שהוא לא נמצא עם הילדים כדי להגן עליהם מפני הפגיעה, מתאפיינת בחשיבה קטסטרופלית, וכך הופכת תחושת האשמה של ההורה המנכר לבלתי נסבלת. לעתים ההורה המנכר סובל בעצמו מפוסט טראומה עקב פגיעה קודמת. במרבית המקרים ההורה המנכר היה אדם חרדתי עוד בטרם הפרידה, אך לרוב חוויית הפרידה מעצימה את החרדה. לחרדה יכולים להיות מגוון ביטויים, למשל: ההורה המנוכר נוטה לחקור את הילדים על היחס שקיבלו מההורה המנוכר בכל פעם שהם חוזרים ממנו; הוא נוטה להתקשר אליהם פעמים רבות כשהם שוהים עם ההורה המנוכר כדי לוודא שהם בסדר; לעתים הוא מצייד אותם בטלפונים ניידים כדי שהם יוכלו להיות איתו בקשר מבלי לעדכן את ההורה המנוכר. המסר שעובר כך לילדים הוא שההורה המנוכר מסוכן, שעליהם להישמר מפניו, ושרק ההורה המנכר יכול להגן עליהם מפניו.
  3. גוננות יתר כהורה, במיוחד כלפי אחד הילדים: אף שהניכור עשוי להופיע מצד כל הילדים, במקרים מסוימים ההורה המנכר מפתח קשר סימביוטי עם אחד הילדים – בדרך כלל הילד הרגיש יותר, החרד, המתקשה יותר להסתגל לשינויים, אשר חווה את הגירושין באופן קשה יותר מאחיו. ההורה המנכר עשוי להשליך על אותו ילד את החרדות והחששות שלו מההורה המנוכר, ולטעון שההורה המנוכר לא מסוגל להבין את צרכיו המיוחדים של הילד ולא מסוגל לטפל בו כראוי. הוא עשוי למשל לטעון כי ההורה המנוכר נוקשה מידי בגישתו כלפי הילד, מזניח, פוגעני ואלים ושלכן עליו להגן עליו מפני ההורה המנוכר, או לחלופין לטעון כי ההורה המנוכר חסר גבולות, חסר אחריות בהתנהלותו ולא מטפל בילד באופן מסור. הילד הופך לסלע המחלוקת בין ההורים ורבות מהמחלוקות ביניהם נוגעות לאופן הטיפול בו. הילד ממוקם כך כמעין צלע שלישית במשולש ולכן חווה מעמסה רגשית קשה, שאותה הוא עשוי לבטא באמצעות סימפטומים רגשיים והתנהגותיים שונים. כאשר אין בכוחו לשאת את קונפליקט הנאמנויות הוא עשוי לבחור בצד אחד ולהתנתק מהצד השני.
  4. רמת מובחנות נמוכה וקושי בנפרדות: גם בסוג זה של ניכור להורה המנכר יש קושי במובחנות. הוא מתקשה לראות את עצמו כמובחן מילדיו ולהתייחס לצורכיהם כנפרדים משלו. לפיכך, קשה לו להכיר בכך שנתק מההורה השני אינו בהכרח הדבר הנכון עבור ילדיו, גם אם הוא נכון עבורו. כחלק מהקושי בנפרדות מילדיו, ההורה המנכר הוא "הורה טוטאלי", המושקע כל כולו בהורות. הילדים מהווים עבורו משענת, הם ממלאים את כל עולמו ולעתים אף מהווים תחליף לזוגיות שהתפרקה. הפרידה מילדיו עשויה להציף אצלו חרדת נטישה, בדידות וריקנות, והוא מוצף רגשית ומנוהל על ידי רגשותיו. לעתים הוא חושש באופן בלתי מודע שקשר של הילדים עם ההורה המנוכר יהיה חזק ומשמעותי, ויפגע במקומו המשמעותי בחיי ילדיו.
  5. המוקד הוא הילדים ולא בן הזוג: בניגוד לסוג הקודם, המנכר פחות עסוק בחייו של המנוכר. מבחינתו הפרידה ממנו הושלמה, והוא היה מעדיף שההורה המנוכר יעלם לגמרי מחייו ומחיי ילדיו. המיקוד הוא בילדים ובצורכיהם הייחודיים. לעתים הוא אף אינו מכיר בכלל בזכות הקיום של ההורה השני כהורה.
  6. נוקשות מחשבתית ופערים בתפיסות חינוכיות: התפיסה החינוכית של ההורה המנכר לרוב שונה מזו של ההורה המנוכר: בעוד שהוא נוטה לגישה מגוננת, ההורה המנוכר לרוב דורשני יותר בגישתו. בשל החרדה והנוקשות שמאפיינים את ההורה המנכר, הוא יתקשה להשלים עם כך שישנן דרכים נוספות לחנך את ילדיו ויתעקש על עמדותיו. מכיוון שהוא תופס את דרישותיו של ההורה המנוכר כפוגעניות וכמתעללות, הוא מציג אותן כך בפני הילדים ומשפיע על חווייתם איתו. הקושי והחרדה מועצמים כאשר ההורה המנוכר הופך נוכח יותר, לאחר תקופה שבה ההורה המנכר היה המטפל המרכזי בילדים. בחלק מהמקרים, ההורה המנכר מתקשה לסמוך על יכולותיו ההוריות של ההורה המנוכר, ולפיכך הוא מנסה בכל דרך למדר אותו מקבלת החלטות לגבי הילדים ולפגוע בסמכותו מול הילדים. פעמים רבות ההורה המנכר מקבל החלטות לגבי הילדים מבלי ליידע את ההורה המנוכר (למשל בנוגע לרישום למסגרות חינוכיות ולחוגים, או בנוגע לטיפולים רפואיים ורגשיים), מכיוון שהוא חושש מהתנגדותו ומהקשיים שהוא עלול להערים לגבי ההחלטות.
  7. קושי בהצבת גבולות ובהפעלת סמכות הורית: לעתים קרובות ההורה המנכר מתקשה להציב גבולות לילדים ויאמץ גישה לפיה יש "לזרום" עם הילדים ולא לכפות עליהם לעשות דברים בניגוד לרצונם החופשי. לעתים קרובות אין הפרדה בין המערכת ההורית לילדית בתא המשפחתי שאותו הקים. ביחס לנתק מההורה המנוכר, הטענה הרווחת היא "הילדים לא רוצים לפגוש את ההורה המנוכר ואני לא יכול להכריח אותם".

 


- פרסומת -

ניכור הורי על רקע חרדה וסימביוזה: מאפייני ההורה המנוכר

  1. נוקשות מחשבתית: ההורה המנוכר עשוי להתנהל באופן נוקשה ולהתעקש על עמדותיו על אף שהוא מבין שהן מעוררות קושי ואף חרדה בקרב ההורה המנכר. הנוקשות יכולה לבוא לידי ביטוי ביחס לתפיסות חינוכיות, לסוגיות הקשורות לטיפול בילדים ולגבי התקשורת עם ההורה המנכר. בשל הנוקשות המחשבתית המאפיינת אותו, לעתים הוא עשוי לנהוג באופן לא מותאם כלפי ילדיו. כתוצאה מכך, הילדים חשים כי הוא אינו רואה את צורכיהם ואת המורכבות שבה הם מצויים.
  2. חרדה ביחס למקומו ההורי וצורך מוגבר בהכרה ביכולותיו ההוריות: ההורה המנוכר מרגיש כי מקומו כהורה משמעותי עבור ילדיו מעורער, והוא זקוק להכרה ביכולותיו ההוריות. התנהגותו של ההורה המנכר שנובעת מחרדתו הגבוהה נחווית על ידו כניסיון לנשל אותו מסמכויותיו ההוריות. אל מול המערכת המשפחתית הסימביוטית בין ילדיו לבין ההורה המנכר, מתעורר בו החשש מכך שלא יהיה לו מקום משמעותי בחיי ילדיו. חשש זה עשוי להוביל אותו למאבקי כוח על מנת להוכיח את צדקתו ואת קיומו ההורי. כאשר הוא מתעקש על מקומו כהורה באופן שאינו רגיש לסיטואציה, יחסיו עם ילדיו עשויים להיפגע.
  3. הגברת רמת המעורבות ההורית לאחר הפרידה: לעתים קרובות במהלך הנישואין היה ההורה המנוכר נוכח פחות ודומיננטי פחות בכל הנוגע לחינוך ולטיפול בילדים. לאחר הפרידה חל שינוי בהתנהלותו ההורית, ומנקודה זאת חשוב לו להיות דומיננטי יותר ולהשפיע על ההורות. העמדה החדשה הזאת משנה את האיזון בין ההורה המנכר לילדים ביחס למצב שהתקיים טרם הפרידה.
  4. הצגת עמדה קורבנית: ההורה המנוכר מציג עמדה קורבנית, המעבירה את מלוא האשמה למצב להורה המנכר. הוא מגלה קושי בהבנה כיצד התנהלותו משפיעה על ההורה המנכר ומסלימה את המצב, ומתקשה לקחת אחריות על אופן התנהלותו מול הילדים.

 

ניכור הורי על רקע חרדה וסימביוזה: הדינמיקה בין ההורים

הדינמיקה בין ההורים מתאפיינת מצד אחד בהתנהגות חודרנית וניסיונות שליטה, ומצד שני בניסיונות הדיפה והתרחקות, שבאופן פרדוקסלי דווקא מחריפים את הצורך בחודרנות ושליטה (ראו בתרשים 3 להלן). ההורה המנכר מתקשה לקבל את ההורה המנוכר כשותף בגידול הילדים. במקרים רבים הוא נלחם על משמורת מלאה, בטענה שהוא עצמו היה ההורה העיקרי בטרם הפרידה ושההורה המנוכר לא היה מעורב בצורה משמעותית בגידול הילדים. כאשר הילדים שוהים בכל זאת אצל ההורה המנוכר, ההורה המנכר מוצף בחרדה ומנסה בכל דרך לפלוש למרחב של ההורה המנוכר. בשל הקושי שלו לסמוך על יכולותיו ההוריות של ההורה המנוכר ובשל הפערים בתפיסות, ההורה המנכר מנסה להיות מעורב בכל הנעשה אצל ההורה המנוכר. בנוסף, הוא ממדר אותו מקבלת החלטות, לא מעדכן אותו במתרחש עם הילדים, ולא משתף אותו בהחלטות משמעותיות ביחס לילדים. התנהגות זאת מחריפה את תחושות חוסר האונים והחרדה של ההורה המנוכר ומגבירה את הצורך שלו להרגיש כי קולו נשמע. בשל כך, ההורה המנוכר מערים יותר קשיים על ההורה המנכר ביחס להחלטות משמעותיות הנוגעות לילדים, נמנע מלעדכן אותו בנוגע לילדים כאשר הם אצלו, ואף משתדל למנוע מהם קשר עמו כשהם איתו. התנהגות זאת, בתורה, מגבירה את תחושות התסכול וחוסר האונים של המנכר.

תרשים 3: הדינמיקה בין ההורים בניכור הורי על רקע חרדה וסימביוזה

תרשים3

ניכור הורי על רקע חרדה וסימביוזה: מניעים אופייניים של ההורה המנכר (המנוע לניכור)

  1. הרגעת החרדה: כאשר הילדים נמצאים בקרבת ההורה המנכר עוצמת החרדה והחשש שלו שהם ייפגעו פוחתת. על כן הוא עושה כל שביכולתו כדי למנוע מהילדים להיות רחוקים ממנו.
  2. קשיי נפרדות: ההורה המנכר מרגיש שלם ומשמעותי רק כאשר הילדים נמצאים במחיצתו ובקרבתו.
  3. צורכי שליטה: מכיוון שעל פי רוב ההורה המנכר אינו זוכה לשיתוף פעולה מההורה המנוכר לגבי דרכי החינוך והטיפול בילדים, הוא מרגיש שהוא יכול לשלוט במצב ולדאוג לכל צורכיהם רק כשהילדים נמצאים במחיצתו.
  4. שינוי בנסיבות כטריגר להתעוררות תחושות החרדה: לעתים שינוי בנסיבות מציף חרדה בשל ניסיון של ההורה המנוכר לשנות את הסטטוס קוו במשפחה, למשל באמצעות תביעה למשמורת משותפת או להרחבת הסדרי שהייה. התנהגות מעין זאת עשויה לאיים על ההורה המנכר לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מכיוון שהיא מפרה את האיזון והביטחון שהיו לו עד כה. גם זוגיות חדשה של ההורה המנוכר עשויה לשנות את האיזון ולאיים על ההורה המנכר. גם מעבר מגורים של ההורה המנוכר למקום רחוק או קרוב יותר עשויה להיות בעלת השפעה על נוכחותו ההורית ובכך לאיים על ההורה המנכר.

 

תהליך הטיפול הייחודי לניכור על רקע חרדה וסימביוזה

ניכור הורי על רקע חרדה וסימביוזה: דגשים לטיפול בהורה המנכר

  1. הכרה בחרדה וניסיון להפחית אותה: ההורה המנוכר דואג וחרד לשלומם של הילדים ומצב זה גורם לו לסבל רב. על המטפל להכיר בדאגתו, לעזור לו להתמודד באופן מותאם ולא פוגעני עם החרדה ועם תחושת חוסר האונים, ולסייע לו לפתח חשיבה פחות קטסטרופלית.
  2. הבנת תפקיד הדינמיקה ההורית: ככל שגוברת החודרנות של ההורה המנכר, ההורה המנוכר מגביר את ניסיונותיו למדר אותו מכל מידע על הילדים. לפיכך, על המטפל לעזור להורה המנכר להבחין כיצד התנהגותו החודרנית פוגעת בו, וכיצד היא משפיעה על התנהגות ההורה המנוכר.
  3. הגמשת דפוסים נוקשים: במקרים רבים, ההורה המנכר חש שישנה רק דרך אחת נכונה להתנהל מול ילדיו, וכי הוא היחידי שיודע כיצד להתנהל עמם. לאור זאת, על המטפל לעבוד עם ההורה המנכר על הגמשת דפוסים נוקשים.
  4. הכוונה לתקשורת ישירה עם ההורה המנוכר: על המטפל להכין את ההורה המנכר לקראת מפגשים משותפים עם ההורה המנוכר, ולסייע לו להתגבר על מחסומים המקשים עליו לקיים תקשורת ישירה עימו.
  5. עבודה על מובחנות בין היחידה ההורית לילדית: במקרים רבים, במשך תקופה לא קצרה הקשר של ההורה המנכר עם ילדיו היה טוטאלי, והם לא נפרדו ממנו כלל. חשוב שהמטפל יעזור למנכר ליצור מובחנות מילדיו. ולעבור לשם כך תהליך של אבל ופרידה מהחוויה של קשר טוטאלי. על המטפל להכיר בכאב ובקושי המתלווים לכך.
  6. הסתייגות ברורה מכל ביטוי של הסתה וניכור, והתערבות סמכותית לפי הצורך: על אף הנכונות להבין את הקושי הגדול שעמו מתמודד ההורה המנכר, חשוב שהמטפל יביע התנגדות לכל ביטוי של הסתה או ניכור המועבר לילדים. על המטפל להחזיק בעמדה ברורה כי הילד זקוק לשני הוריו, ובמידת הצורך לפנות לגורמי הסמכות בקהילה לצורך גיבוי התוכנית על ידי בית המשפט.

 

ניכור הורי על רקע חרדה וסימביוזה: דגשים לטיפול בהורה המנוכר

  1. הכרה בתפקודו ההורי: במקרים רבים ההורה המנוכר מרגיש כי עמדותיו ההוריות והיכולות ההוריות שלו נמצאות במבחן מתמיד. לעתים הוא אף עומד להרים ידיים ושוקל להתרחק מהילדים, על רקע התלונות והחשש להסתבך, להיעצר ולהיפגע בתחומים נוספים בחייו (כגון זוגיות חדשה או עבודה). לפיכך, לאחר שהתברר שההורה המנוכר אינו פוגעני ומסוכן לילדיו, חשוב שהמטפל יביע הכרה ביכולותיו ההוריות של ההורה המנוכר ויחזק אותו לא לוותר על הקשר עם ילדיו ולהעביר להם מסר שהוא אינו מוותר עליהם.
  2. הבנת תפקיד הדינמיקה הזוגית: פעמים רבות ההורה המנוכר מרגיש חסר אונים וחסר יכולת השפעה על המצב. כדי להרגיש משמעותי ובעל השפעה הוא עלול לנסות להקשות על ההורה המנכר, להתנגד לבקשותיו הנוגעות לילדים ולא לעדכן את ההורה המנכר בנוגע לילדים כאשר הם שוהים אצלו, על אף שהוא מודע לדאגה ולחרדה שמציפים אותו. התנהגויות אלה מעלות את המתח והחרדה ומגבירות את עוצמות הניכר. דווקא ההבנה כי גם לו יש השפעה על המצב עשויה להחזיר להורה המנוכר תחושת שליטה מסוימת. לפיכך, על המטפל לעזור לו לזהות כיצד ההתנהלות ההודפת והממדרת שלו משפיעה על החרדה של ההורה המנכר ומעצימה אותה. בעזרת המטפל, ההורה המנוכר עשוי להבין כיצד עוצמות הניכור עשויות לפחות באמצעות התנהגויות כגון עדכונים שוטפים ותקשורת ישירה עם ההורה המנוכר בשעה שהילדים אצלו, והימנעות מתביעות חוזרות ונשנות בבית משפט.
  3. הגמשת דפוסים נוקשים: על המטפל לסייע להורה המנוכר לבחון באילו מקרים כדאי להתעקש אל מול ההורה המנכר, ובאילו מקרים ניתן לגלות גמישות על מנת להימנע מקונפליקטים מיותרים. יש לסייע לו לבחור בתגובות שיצמצמו את הפער בינו לבין ההורה המנכר. בדומה לכך, גם בהתמודדויות עם הילדים יש לסייע לו לבחור בתגובות פשרניות יותר, בעיקר במצבי מתח שבהם נתונים הילדים בקונפליקט נאמנויות בין ההורים.
  4. הכוונה לתקשורת ישירה עם ההורה המנכר: ההורה המנוכר עשוי להתנגד לקיים תקשורת ישירה עם ההורה המנכר, בטענה שתקשורת כזאת מובילה לקונפליקטים מיותרים, או מתוך רצון להתנתק ממנו באופן מלא. בפועל, התקשורת מתקיימת דרך הילדים – או שלא מתקיימת כלל. מצב זה מגביר את תחושת העמימות ואת הדאגה של ההורה המנכר, וכך תורם להחרפת הניכור. לפיכך, על המטפל לעודד את ההורה המנוכר לנסות לתקשר באופן ישיר עם ההורה המנכר ולהעביר לו מסרים ברורים ועדכונים בנוגע לילדים, גם אם הוא לא זוכה לשיתוף פעולה.
  5. הכוונת ההורה להבהיר בעקביות לילדים שהוא אינו מתכוון לוותר עליהם: כמו בטיפול בהורה המנוכר בנתק על רקע זעם נרקיסיסטי, גם בסוג זה של ניכור חשוב שההורה יעביר לילדים את המסר שהוא נאבק למען חידוש הקשר עמם ושהם אינם אשמים במצב. הילדים עלולים לנהוג באופן מתריס ואלים ולהימנע משיתוף פעולה עם ההורה המנוכר במהלך תקופה ארוכה, אך דווקא אל מול זאת על המטפל לסייע להורה המנוכר לשמור על מסר עקבי. גם כאן, חשוב שההורה המנוכר יקבל הכוונה כדי להימנע מלהשמיץ את ההורה המנכר בפני הילדים.

 

ניכור הורי על רקע חרדה וסימביוזה: דגשים להתערבות משותפת עם שני ההורים ולהתערבות משפחתית

  1. עיתוי המפגשים המשותפים בין ההורים: בתהליך הטיפולי עם משפחות המאופיינות בניכור מסוג חרדה וסימביוזה כדאי לעשות מאמץ לקיים מפגשים משותפים של ההורים בהקדם האפשרי, לאחר שנוצר אמון בסיסי של כל אחד מההורים במטפל. על המטפל להפעיל שיקול דעת מתי הגיעה העת וההורים בשלים לקיים מפגשים משותפים אלה. המפגשים הללו עשויים ליצור תפנית משמעותית בטיפול ולתרום להתקדמותו, בעיקר כאשר התהליך הפרטני עם כל אחד מההורים מוביל למבוי סתום, ומה שנחוץ הוא ניסיון לסייע להם לקיים תקשורת ישירה ביניהם. במקביל למפגשים הזוגיים מומלץ להמשיך ולהיפגש עם כל אחד מההורים בנפרד לצורך תמיכה וחיזוק של התהליך.
  2. מטרות המפגשים המשותפים בין ההורים: מטרת המפגשים היא הפחתת החרדה וצמצום הפערים בין ההורים על ידי יצירת דרכי עבודה משותפות וחיזוק התקשורת. ההנחה היא שבכוחה של תקשורת ישירה לפזר את העמימות, להפחית חרדה ולהחזיר לשני ההורים את התחושה שיש להם השפעה על המצב. במפגשים, על המטפל לעזור להורים לזהות את הדינמיקה ביניהם המזינה את הקונפליקט, להגמיש דפוסים ולהתפשר על מנת להגיע להחלטות משותפות ולתאם עמדות ביחס לילדים, ולהצליח ליצור תקשורת עניינית גם מחוץ לחדר. מטרה נוספת של המפגשים היא יצירת הפרדה בין קונפליקטים וכעסים בין ההורים לבין צורכי הילדים.
  3. התמודדות עם התנגדויות של ההורים למפגש: פעמים רבות ההורים מביעים התנגדות לשבת ביחד, בעקבות ניסיונות כושלים בעבר או בשל חוויות טראומתיות מהנישואין. לעתים ההתנגדות נובעת מחוסר נכונותו של ההורה המנכר לשנות את הדפוס הקיים שבמסגרתו אין להורה המנוכר חלק משמעותי בחיי ילדיו, והוא אינו מעוניין שהמצב ישתנה. גם ההורה המנוכר עשוי להתנגד למפגש, בשל כעסים שהוא חש כלפי המנוכר בעקבות התנהלותו והאשמותיו כלפיו. לעתים עולה התנגדות בשל חשש של ההורים מפני התנהגות פוגענית כלפיהם מצד ההורה השני. לפיכך, חשוב שהמטפל יבהיר שהמפגשים מתקיימים בנוכחותו ושחלק מתפקידו הוא להגן ולא לאפשר אמירות פוגעניות.
  4. מפגשים משפחתיים בין ההורה המנכר לילדים: על המטפל לסייע להורה המנכר להבהיר לילדים כי כיום הוא סומך יותר על ההורה השני ואינו חרד מפגיעה בהם על ידו.
  5. מפגשים משפחתיים בין ההורה המנוכר לילדים: על המטפל לסייע להורה המנוכר לבסס את מערכת היחסים עם ילדיו. עזרה כזאת חשובה במיוחד בעיקר במקרים שבהם בטרם הפרידה ההורה המנוכר לא היה מעורב בצורה משמעותית בחינוך הילדים, ונהג באופן לא מותאם עקב קשיי הקשר.

 

ניכור הורי על רקע כשלים בתפקוד ההורה המנותק

סוג הניכור השלישי שונה משני הראשונים, האופייניים למצבים שבהם אפשר לזהות מאפיינים בולטים של ניכור. במקרה של כשלים בתפקוד ההורה המנותק, לעומת זאת, הגבול דק יותר בין מצבי ניכור של ממש לבין מצבי סרבנות קשר, שכן ישנו כשל הורי ממשי של ההורה המנותק. בגלל התנהלות ההורה, שפוגעת בילד או מאכזבת אותו, לעתים הרצון להתנתק מגיע מהילד עצמו. לכן, בעוד שבדיון בשני המנועים הראשונים כונו ההורים "הורה מנכר" ו"הורה מנוכר", בדיון בסוג השלישי יכונו ההורים "ההורה המנותק" ו"ההורה המועדף".

חשוב להדגיש שמודל הכוח המניע אינו עוסק במקרים שבהם זוהו מצבי סיכון והתעללות, אשר בהם יש לדאוג ראשית למוגנות הילדים. במקרים של ניכור מהסוג השלישי, שבהם נדון כאן, לא מדובר בהתעללות המסכנת את שלומם הפיזי או הנפשי של הילדים; תחת זאת, הניתוק קשור גם להתנהגותו של ההורה המועדף, שרוצה למנוע מילדיו כאב ופגיעה נוספים – או לחלופין מרגיש שלא מגיע להורה המנותק להיות בקשר עם ילדיו לאור הכשלים בהתנהלותו, ומאמין שנתק הוא הפתרון הנכון עבורם. במקרים אלה, ההורה המועדף נוטה להעצים את כשלי התפקוד של ההורה המנותק, ולגבות את תהליך הנתק שנוצר בין הילד לבינו.

 

ניכור הורי על רקע כשלים בתפקוד ההורה המנותק: מאפייני ההורה המועדף

  1. נטייה לביקורתיות: מתקשה להשלים עם קשיי התפקוד של ההורה השני, ומאמין כי בגללם הוא אינו ראוי לקשר רציף עם ילדיו. הוא נוטה להעצים את כשלי ההורה השני ולעתים אף מחזק את יחסיו עם ילדיו באמצעות ההשוואה להורה השני.
  2. גוננות יתר על הילדים ותפיסה עצמית כ"מושיע": מאמין שבשביל למנוע מהילדים להיפגע עדיף שיימנעו מקשר עם ההורה השני. מעצים מאוד את אכזבתם של הילדים מההורה השני. מרגיש שעליו "להציל" את הילדים מפני אכזבה ועוגמת נפש הנובעים מתפקודו הלקוי של ההורה המנותק.
  3. חוסר הפרדה בין היחידה ההורית לילדים והזדהות יתר עם עמדת הילדים: ההורה המועדף עשוי להתקשות לעמוד מול ילדיו ולהציב להם גבול ברור לגבי הקשר עם ההורה השני. כאשר הם מתנגדים לקשר עם ההורה השני, הוא מתקשה להפגין גישה הורית סמכותית ולהבהיר את חשיבות הקשר עם שני ההורים, ולכן עשוי לגבות את הילדים.
  4. טובת הילדים עומדת לנגד עיניו: על פי רוב טובת הילדים חשובה להורה והוא מעוניין למנוע מהם פגיעה נוספת. הוא מופעל יותר מגורמים במציאות החיצונית מאשר ממניעים פנימיים. אם יבחין בשיפור בתפקודו של ההורה המנותק, הוא צפוי לעודד את הילדים לחדש עמו קשר.

 

ניכור הורי על רקע כשלים בתפקוד ההורה המנותק: מאפייני ההורה המנותק

ישנם סוגים שונים של כשלים אפשריים בתפקוד ההורה. המאפיינים ברשימה שלהלן לרוב לא יופיעו כולם אצל אותו הורה:

  1. תוקפנות ואימפולסיביות: ההורה המנותק מגיב לילדיו באופן אימפולסיבי ולא מווסת. תגובותיו כלפיהם עלולות להיות תוקפניות וכעוסות, והוא נוטה להתעמת איתם שלא לצורך.
  2. נוקשות: ההורה מציב לילדים גבולות נוקשים ודרישות מופרזות כשהם אצלו. ציפיותיו מהם עשויות להיות לא מותאמות באופן אובייקטיבי, והוא מעניש אותם באופן נוקשה.
  3. חודרנות: ההורה מתקשה לכבד את המרחב של הילדים ואינו מייחס חשיבות לצורך שלהם בפרטיות.
  4. הזנחה: כשהילדים שוהים אצל ההורה המנותק, הוא לא דואג לכל צורכיהם – בין השאר לצורכי תזונה, היגיינה, לבוש ומענה רפואי.
  5. חוסר רגישות לילדים: ההורה המנותק אינו מודע לצורכיהם הרגשיים של הילדים. לדוגמא, לא שם לב כאשר ילדיו לא מרגישים בנוח בבית עם ילדי בת הזוג החדשה שלו; מתעלם מהקושי שלהם כאשר הוא מדבר באופן שלילי על ההורה המועדף; חושף את הילדים להתנהגות פוגענית כלפי ההורה המועדף. במקרים מסוימים, חוסר הרגישות היא הביטוי המרכזי לכשלים בתפקודו ההורי.
  6. חוסר מחויבות כהורה: ההורה המנותק לרוב לא מקיים באופן קבוע את הסדרי הראייה, לא משלם באופן קבוע מזונות, לא עומד בהבטחותיו ופוגע באופן חוזר ונשנה בילדים שמצפים לראותו. לעתים חוסר המחויבות היא הביטוי המרכזי לכשלים בתפקודו ההורי.
  7. חוסר יציבות: לעתים קרובות ההורה המנותק אינו יציב מבחינה נפשית, פיזית, ו/או כלכלית, באופן שמשפיע גם על התנהלותו עם הילדים. הוא נוטה למשל להתנהגות לא יציבה, מתקשה להתמיד בעבודות, אין לו מקום מגורים קבוע.

 

ניכור הורי על רקע כשלים בתפקוד ההורה המנותק: הדינמיקה בין ההורים

הדינמיקה בין ההורים מושפעת בראש ובראשונה מיחסו של ההורה המנותק כלפי הילדים (ראו בתרשים 4 להלן). כאשר ההורים מצליחים לתקשר ביניהם וההורה המנותק משנה את התנהלותו ולוקח אחריות על כשליו, ההורה המועדף על פי רוב מגבה אותו ומצליח לשדר לילדים כי הוא מעודד את הקשר עמו. במקרים אחרים, שבהם ההורה המנותק מתקשה לקחת אחריות על כשליו ומאשים את ההורה המועדף בניכור, הדינמיקה בין ההורים מחריפה, ומעמיקה את הנתק.

 

תרשים 4: הדינמיקה בין ההורים בניכור הורי על רקע כשלים בתפקוד ההורה המנותק

תרשים4

ניכור הורי על רקע כשלים בתפקוד ההורה המנותק: מניעים אופייניים של ההורה המועדף (המנוע לניכור)

  1. הוכחת הורותו המתפקדת: להורה המועדף חשוב לקבל הכרה ו"אישור" על ההורות המתפקדת שלו מצד הסביבה ומצד ילדיו. כאשר הוא מעצים את חוסר התפקוד של ההורה המנותק, הוא מוכיח ביתר שאת את ההורות המתפקדת שלו עצמו ואף זוכה לעתים לרווחים משניים, המתבטאים בהעדפת הילדים לשהות עמו או בהגדלת מזונות.
  2. רצון לגונן על הילדים מפגיעה: ההורה המועדף נוכח באכזבה ובפגיעה שההורה המנותק עלול לגרום לילדים, ומאמין שבגללן לילדים עדיף שלא להיות בקשר איתו. עם זאת, מכיוון שטובת הילדים היא בראש מעייניו, במקרים שבהם ההורה המנותק משנה את התנהלותו הוא צפוי לעודד את הילדים לחדש עמו את הקשר.
  3. הענשת ההורה המנותק: לעתים ההורה המועדף תופס את הנתק מההורה המנותק מהילדים כמחיר שעליו לשלם על כשליו, ומצפה שה"ענישה" תלמד אותו לקח ותגרום לו להתנהל באופן שונה (למשל להתחיל לשלם מזונות, לקחת יותר אחריות, לקיים את הסדרי הראייה).

 

תהליך הטיפול הייחודי לניכור הורי על רקע כשלים בתפקוד ההורי

ניכור הורי על רקע כשלים בתפקוד ההורה המנותק: דגשים לטיפול בהורה המועדף

  1. הכרה בקושי עמו מתמודד ההורה המועדף: חשוב שהמטפל יכיר בקושי ובמעמסה שמוטלת על כתפיו של ההורה המועדף לאור כשליו של ההורה המנותק.
  2. קבלת הקשיים התפקודיים של ההורה המנותק: במידה וקשיי התפקוד של ההורה המנותק הם קשיים תפקודיים אובייקטיביים, שאינם ניתנים לשינוי במועד הטיפול, על המטפל לעודד את ההורה המועדף להשלים עימם.
  3. התמקדות בצורכי הילדים: על המטפל להדגיש בפני ההורה המועדף שעל אף שההורה השני מתפקד טוב פחות, לילדים עצמם יש צורך בשני ההורים שלהם.
  4. הכוונה לשינוי במסר המועבר לילדים: על המטפל לכוון את ההורה המועדף לשנות את המסר שהוא מעביר לילדיו לגבי הנתק מההורה המנוכר. כאשר ההורה המועד יחוש בשינוי בתפקוד ההורי של ההורה המנותק, אפשר להניח שיוקל עליו לשנות את המסר ויעודד קשר עמו.
  5. הכוונה לתקשורת ישירה עם ההורה המנותק: על המטפל לסייע להורה המועדף לחזק את הקשר עם ההורה המנותק ואת התקשורת הישירה איתו, ולחזק כך את המסר החדש שעובר לילדים.
  6. עבודה על סמכות והצבת גבולות: על המטפל לעזור להורה המועדף לחזק את סמכותו ההורית ולבסס את מעמדו ההורי, מבלי ליצור קואליציות עם הילדים כנגד ההורה המנותק. במקרים שבהם הוא מתקשה להציב גבולות לילדים, על המטפל לסייע לו לחזק יכולת זאת, בין השאר באמצעות מפגשים משפחתיים.

 

ניכור הורי על רקע כשלים בתפקוד ההורה המנותק: דגשים לטיפול בהורה המנותק

  1. עידוד ללקיחת אחריות על הכשלים בתפקוד: במקרים רבים ההורה המנותק מתבצר בעמדה קורבנית ומאשימה כלפי ההורה המועדף, ומתקשה לראות את חלקו בנתק שנוצר עם ילדיו. לפיכך, במקרים שבהם להורה השני אכן יש חלק במצב שנוצר, על המטפל לעבוד עם ההורה המנותק על הכרה בכשלים התפקודיים שלו ובהשלכותיהם.
  2. עבודה על שיפור התפקוד ההורי: על המטפל לסייע להורה המנותק לשפר את תפקודו ההורי בהתאם ליכולותיו. בכלל זה לגלות יותר אחריות, גמישות, סבלנות, רגישות, הבנה ומחויבות כלפי תפקידיו ההוריים.
  3. הכוונה לתקשורת ישירה עם ההורה המועדף: במקרים רבים ההורה המנותק מתנגד לקיים קשר עם ההורה המועדף מפני שהוא פגוע ומאשים את ההורה המועדף בנתק מילדיו. על המטפל להבהיר לו את חשיבות הקשר הישיר עם ההורה השני לשם חיזוק או חידוש הקשר עם ילדיו.
  4. הכוונת ההורה להבהיר לילדים בעקביות שהוא אינו מתכוון לוותר עליהם: גם בסוג זה של ניכור, כמו בשני האחרים, חשוב שהורה יעביר לילדים את המסר שהוא נאבק למען חידוש הקשר עמם ושהוא לא רואה אותם כאשמים במצב. על המטפל לסייע להורה המנותק לשמור על עקביות מסר זה גם כאשר הילדים נוהגים באופן מתריס ואלים ונמנעים משיתוף פעולה עמו.

 

ניכור הורי על רקע כשלים בתפקוד ההורה המנותק: דגשים להתערבות משותפת עם שני ההורים ולהתערבות משפחתית

  1. עיתוי המפגשים המשותפים בין ההורים: העיתוי המומלץ לקיום המפגשים תלוי בתהליך הפרטני שעבר כל אחד מההורים, בהכרה בחלקים ובהשפעה שלו על תהליך הנתק והניכור, וכאשר עולה צורך לקיים תקשורת ישירה בין ההורים על מנת ליישב ולתאם את הפערים ביניהם ואת המסרים שמועברים לילדים.
  2. הכרה בקשיים ובכשלים של ההורה המנותק והצגה ותיווך של צורכי הילדים: במפגשים המשותפים, על המטפל להיעזר בהורה המועדף כדי לסייע להורה המנותק לזהות את צורכי הילדים, להבין מה בהתנהלותו פגע בהם, ולהכיר בקשיי התפקוד שלו ובכשלים בהתנהלותו. במקביל עליו לסייע להורה המועדף להשלים עם הכשלים האובייקטיביים של ההורה המנותק שלא ניתנים לשינוי משמעותי.
  3. חיזוק התקשורת בין ההורים והעברת מסרים משותפים: מפגשים משותפים עשויים לסייע בבניית אמון בין ההורים, בחיזוק התקשורת ביניהם בתיאום עמדות והסכמה על דרכי העבודה, ובהעברת מסרים משותפים כלפי הילדים ובניסיון לתווך לילדים את המגבלות בתפקוד ההורה המנותק במידה שיש כאלה.
  4. מפגשים משפחתיים של ההורה המנותק עם הילדים: כמו במקרי סרבנות קשר, גם במקרים של כשלים בתפקוד ההורי נודעת חשיבות רבה למפגשים משותפים של ההורה המנותק עם הילדים. מטרת המפגשים היא לאפשר שיח מחודש, שבמסגרתו הילדים יכולים לבטא בפני ההורה את הפגיעה שהם חווים או חוו ממנו ומהקשר איתו ולחדד את הציפיות ממנו. על המטפל לעזור להורה להיות קשוב לילדיו, להביע אחריות ואף חרטה אם פגע בהם ולהיעזר בטיפול לשם יצירת דפוסים הוריים המותאמים לצורכיהם. אם בלתי אפשרי לשנות את הקשיים התפקודיים של ההורה המנותק, חשוב שהמטפל יסייע לילדים לקבל את הקשיים, ולנסות לייצר עם ההורה קשר המותאם ליכולותיו ההוריות.

 

סיכום

מודל ה"כוח המניע" מתבונן על תהליך הניכור והנתקים בקשר מזווית מערכתית, המדגישה את הכוח המניע המודע והבלתי מודע המשפיע על ההורה המנכר (או ההורה המועדף) לעודד נתק בין ילדיו להורה השני, ואת הדינמיקה בין ההורים ובין ההורים לילדיהם, המשמרת את הנתק. במאמר זה הוצגו שלושה "מנועי ניכור" המשפיעים על הדינמיקה המשפחתית, ופורטו המאפיינים השונים של כל סוג ניכור, הדינמיקה האופיינית לו והמוטיבציה האופיינית לניכור ולנתק. בנספח למאמר תוכלו למצוא טבלאות המסכמות את המאפיינים של שלושת סוגי הניכור והנתק, ואת הדגשים לטיפול עבור כל אחד מהם.

כפי שאפשר לראות, הסוגים נבדלים אלה מאלה במובנים חשובים, בעוד שבין חלקם יש היבטים משותפים. בפרט חשוב להצביע על ההבדל המהותי בין ניכור על רקע כשלים בתפקוד ההורי של ההורה המנותק, שבו אפשר לאתר עדויות על ליקויים של ממש בתפקודו של ההורה המנוכר (גם אם לא עד כדי התעללות ופגיעה המצריכה הגנה מפניו), לבין שני סוגי הניכור הראשונים שהוצגו, המושפעים יותר מעולמו הפנימי של ההורה המנכר ומהקשיים והמכאובים שעמם הוא מתמודד עקב משבר הפרידה: בניכור על רקע זעם נרקיסיסטי, ההורה המנכר (שלרוב הוא גבר, כאמור) עסוק בפגיעה שלו מאופן הנטישה של ההורה המנוכר. אף שעיקר טענותיו מופנות להתנהלות ההורית של המנוכר, בפועל הוא מופעל מאוד מהכעס שלו עקב הפרידה ופירוק המשפחה. בניכור על רקע חרדה וסימביוזה, ההורה המנכר (שלרוב הוא אישה, כאמור), מתקשה לייצר נפרדות מילדיו ועסוק בקושי שלו לסמוך על ההורה המנוכר בעקבות חוסר אמון ביכולותיו ההוריות של ההורה המנוכר, מתוך חשש כי הוא פוגע בילדים, ומתוך קושי כללי לקבל אותו כהורה שותף שווה בגידול הילדים. בשני המקרים יש פגיעה במובחנות בין ההורים לילדים והמסר שעובר לילדים הוא שההורה השני פוגעני ואינו ראוי, והם מזדהים עם ההורה המנכר גם על רקע הקושי והכאב שמשדר.

"מנוע הניכור" של תהליכי הנתק והניכור על רקע זעם נרקיסיסטי ועל רקע חרדה וסימביוזה שונה ביחס למקרים של ניכור על רקע כשלים בתפקוד ההורי של ההורה המנותק (כפי שאפשר לראות בתרשימים 5 ו-6 להלן): בסוג אחרון זה, כאמור, תהליך הנתק עשוי להתחיל דווקא מהילדים, שפגועים מתפקודו הלקוי של ההורה המנותק, וזוכים לגיבוי ותמיכה מצד ההורה המועדף לנתק קשר עמו. עם זאת, גם בסוגים הראשונים שהוצגו, שבהם אין עדויות לקשיים תפקודיים הוריים אובייקטיביים של ההורה המנוכר, יש להתנהלותו תרומה לדינמיקה המשפחתית ה"מתדלקת" את תהליך הנתק והניכור, שכן כתוצאה מהסיטואציה שאליה נקלע, המלווה בהתנהגות מתנגדת, מתריסה ואף אלימה של הילדים כלפיו, הוא עשוי לפעול באופן שאינו מותאם כלפי הילדים. באופן זה הוא מחריף את המצב ומחזק את עמדת ההורה המנכר כי התנהלותו פוגענית כלפי הילדים. כך, בניכור על רקע הזעם הנרקיסיסטי, ההורה המנוכר עשוי לדחות את הילדים על רקע התנהגות שמתפרשת על ידו כאלימה, מתוך רצון להתחזק ולא להמשיך להיתפס כקורבן במערכות יחסים; ואילו בניכור על רקע חרדה וסימביוזה, ההורה המנוכר עשוי להרגיש כי הדאגה והחודרנות של ההורה המנכר מאיימות על ההורות שלו, ועל כן הוא עלול לגלות נוקשות ביחס להורה המנכר וביחס לילדים.

תרשים 5: תהליך הניכור בניכור על רקע פגיעות וזעם נרקיסיסטיים ועל רקע חרדה וסימביוזה

תרשים5

תרשים 6: תהליך הנתק בניכור הורי על רקע כשלים בתפקוד ההורי

תרשים6

כפי שתואר במאמר הקודם, התוכנית הטיפולית במודל הכוח המניע כוללת רכיבים שונים, שביניהם התערבויות פרטניות, זוגיות, משפחתיות ומערכתיות. במאמר זה פורטו דגשים שעשויים לסייע למטפלים להתאים את הרכיבים השונים של התוכנית הטיפולית לצרכים הייחודיים של כל משפחה בהתאם לסוג הניכור והנתק.

אחד ההבדלים שנגזרים מזיהוי סוג הניכור והנתק הוא ברכיב שנבחר להיות מוקד העבודה הטיפולית. כך, בעבודה הטיפולית עם משפחה שהנתק בה מונע מכשלים בתפקוד ההורה המנותק, המוקד הוא סיוע להורה המנותק לקחת אחריות על הכשלים בתפקודו ושיפור תפקודו ההורי. בעבודה עם משפחה שהניכור בה מונע מזעם נרקיסיסטי, לעומת זאת, חלק משמעותי מהתהליך הטיפולי הוא עיבוד תהליך הפרידה הקשה והטראומתי שחווה המנכר, תוך הכרה במקומו כהורה משמעותי לילדיו, מבלי לתת לגיטימציה לניכור ולהסתה.

בשונה מכך, בעבודה עם משפחה שהניכור בה מונע מחרדה וסימביוזה, המוקד הוא שינוי הדינמיקה ההורית והגמשת דפוסים נוקשים של שניהם המשמרים את המצב ומחריפים את הפער ביניהם ואת החרדה של המנכר. על מנת להפחית את החרדה של ההורה המנכר ולסייע לו להתגמש ולקבל יותר את נוכחות ההורה השני בחיי הילדים, על המטפל לחתור להגיע לתקשורת ישירה בין ההורים. בהתאם, יש מקום מרכזי למפגשים זוגיים העוסקים בניסיון לגשר על הפערים בין התפיסות החינוכיות של ההורים, במציאת דרכי תקשורת מתאימות ובהפחתת העמימות.

עם זאת, כפי שהודגש במאמר, בעבודה עם משפחות המתמודדות עם ניכור ונתק מכל הסוגים יש חשיבות לעבודה פרטנית עם כל אחד מההורים לאורך כל הטיפול. כך, בעבודה עם משפחה שהניכור בה מונע מחרדה וסימביוזה, המפגשים הפרטניים מסייעים לבסס את האמון של ההורים במטפל ותומכים בתהליך המתרחש במפגשים הזוגיים; בעבודה עם משפחה שהניכור בה מונע מזעם נרקיסיסטי של ההורה המנכר, על הטיפול לכלול גם עבודה עם ההורה המנוכר על שינוי התנהלותו במטרה להוריד את גובה הלהבות, ועל הגברת ההבנה של נקודת מבטם המורכבת של הילדים ושל ההורה המנכר; בעבודה עם משפחה שהניכור בה מונע מכשלים בתפקוד ההורה המנותק, חשוב שהטיפול יכלול גם עבודה עם ההורה המועדף, שיש לו תפקיד חשוב בתיווך המציאות לילדים.

אם כן, העבודה הטיפולית עם ההורים נעשית גם באופן פרטני, גם במפגשים זוגיים וגם בהרכבים משפחתיים. בנוסף, בכל שלושת הסוגים מומלץ לשלב את הילדים בתהליך הטיפולי, בין אם באמצעות מפגשים משותפים של שני ההורים עם הילדים במטרה לחידוש קשר במצבי נתק, באמצעות מפגשים של כל הורה בנפרד עם הילדים על מנת לחזק את היחידה ההורית והילדית בנפרד ועבודה על הקשיים בקשר בכל יחידה, או באמצעות טיפול פרטני לילדים (על ידי מטפלים נוספים במרכז). העבודה עם הילדים מאפשרת לסייע להם לשנות ולהגמיש את העמדות הנוקשות המושפעות מהקונפליקט ומתהליכי הניכור והנתק. היא חשובה במיוחד שכן לעתים ההורים בשלים לשינוי, אך הילדים עוד מתנגדים עקב מסרים מבולבלים וסותרים שעוברים אליהם.

אופן השילוב בין רכיבי הטיפול השונים, עיתוי ההכנסה של כל אחד מהם והדגשים בתוכם נבחרים על ידי המטפל בהתאם להתקדמות התהליך ולפי צורכי המשפחה. זיהוי "מנוע הניכור והנתק" לפי הסוגים השונים שתוארו במאמר זה נועד לסייע למטפל בהבנת התהליכים המאפיינים את המשפחה ובהבנה של צרכיה. עם זאת, ישנן משפחות אשר ניתן לזהות אצלן מאפיינים השייכים לכמה סוגים של מצבי ניכור ונתק, שהטיפול בהן עלול להיות קשה ומאתגר יותר. במקרים הללו, כדי לבחור כראוי את המוקד הטיפולי מומלץ לנסות לזהות מהו המנוע העיקרי בזמן נתון. עם זאת, חשוב גם לגלות יצירתיות וגמישות, ולבחון שינוי בדרכי הטיפול אם תוכנית הטיפול שנקבעה למשפחה לא מתאימה לצרכיה ולשקול שילוב של רכיבים טיפוליים מסוגים שונים לפי הצורך.

הניסיון במרכז "מיכאל" מראה כי לעתים קשה לזכות בשיתוף הפעולה של אחד הצדדים לתהליך. במקרים כאלה אפשר לעתים להשיג התקדמות באמצעות בקשה מגורמי הרווחה בקהילה לערב את בית המשפט, כגורם סמכותי המלווה את התוכנית ואף מטיל סנקציות על פי הצורך. עם זאת, יש מקרים שבהם גם לאחר התערבות סמכותית ההורה המנכר נותר מקובע בעמדותיו ולא ניתן להניע אותו לפעול בדרך אחרת, או מקרים שבהם מופנית תוקפנות כלפי הצוות המטפל אשר אינה מאפשרת לעבוד עם המשפחה; במקרים אלה יש לשקול התערבות סמכותית קיצונית יותר בהתאם למידת הסיכון שבה מצויים הילדים, כגון העברת משמורת להורה המנוכר או הוצאת הילדים ממשמורת ההורים במטרה לסייע להם במסגרת נייטרלית.1 בנוסף, כפי שהוזכר, מודל הכוח המניע אינו מיועד למצבים בהם עולה חשד כי מדובר במצבי פגיעה ממשית והתעללות של אחד ההורים בילדיו, שכן במצבים אלה יש לדאוג ראשית למוגנות הילדים.

על אף הקשיים והמגבלות, נראה שמשפחות רבות כן מצליחות להיתרם מטיפול לפי מודל הכוח המניע, וכי הוא מתאים לעבודה עם משפחות בשלבים שונים של סכסוך, נתק וניכור. למעשה, בשונה מגישות טיפול אחרות (שהוצגו במאמר הקודם), שמתמקדות במצבי נתק, מודל הכוח המניע עשוי לתרום גם למטפלים שעובדים עם משפחות בקונפליקט בעצימות גבוה וקשיי קשר בשלבים שונים. כך למשל, המודל יכול לסייע במצבים שבהם קיים קשר בין הילדים להורה המנוכר אך הוא מורכב וקשה, או במצבים שבהם הילדים לכודים בקונפליקט נאמנויות בין ההורים אך מתקיים קשר סביר עם שני ההורים. המודל מתאים אפוא גם לעבודה טיפולית מניעתית שנועדה למנוע מצבי ניכור ונתק. הניסיון במרכז מיכאל מראה כי בעקבות תהליך טיפולי לפי מודל הכוח המניע ניתן לזהות תהליכי שינוי בעמדות הפנימיות של כל אחד מההורים לגבי הקשר בינם לבין ילדיהם ולגבי הקשר שלהם עם ההורה השני, מה שמשפיע גם על עמדתם של הילדים.

עם זאת, יש לזכור שבמקרים של גירושין עתירי קונפליקט המערכת המשפחתית משתנה לבלי היכר, ולכן גם כאשר מתחדשים קשרים שנותקו עקב מצבי ניכור ונתק הם עשויים להיות שונים משהיו קודם לכן, ולמשל להתקיים בתדירות נמוכה יותר ובמתכונת שונה מבעבר. על כן חשוב להתאים את הציפיות והמטרות הטיפוליות בהתאם למציאות המשתנה, ולסייע לבני המשפחה לגלות אורך רוח וגמישות. הבנה וקבלה של המציאות המשתנה מאפשרת להורים להתמודד עם העובדה שלא תמיד ניתן לחזור לקשר שהיה קיים טרם המשבר, אך לבסס ולחזק את הקשר הקיים.

לחצו כאן להורדת נספח למאמר שבו טבלאות המסכמות את המאפיינים של שלושת סוגי הניכור והנתק, ואת הדגשים לטיפול עבור כל אחד מהם

הערות

  1. כפי שהוזכר במאמר הקודם, ההחלטה לנקוט צעדים דרסטיים כמו הוצאת ילדים מהבית למסגרת חוץ ביתית היא החלטה מורכבת בשל השלכותיה האפשריות, והיא תלויה במידת הסיכון שבה מצוייים הילדים. מסגרת חוץ ביתית נייטרלית עשויה לאפשר חופש מהקונפליקט ההורי, אך לא ברור עד כמה היא מסייעת בחידוש הקשר עם ההורה המנוכר לטווח הארוך. בדומה, כאשר נשקלת העברת משמורת להורה המנוכר, יש לבחון האם ההורה יצליח להתמודד עם הילדים לאור הקושי וההתנגדות שהם מגלים כלפיו באותה עת.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קלימי, ד. (2021). מודל הכוח המניע לטיפול במצבי ניכור ונתקים בקשר: שלושה סוגים של "מנועים" ודגשים לתכנון ההתערבות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4171


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|קלימי, ד.|מודל הכוח המניע לטיפול במצבי ניכור ונתקים בקשר: שלושה סוגים של "מנועים" ודגשים לתכנון ההתערבות|4171|2021}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן30/8/2021

שלום. חשוב להתחתן מאהבה. כשיש מספיק אהבה לנישואין, יותר סביר שלא יתפרקו בזמנים הקשים. במיוחד כשיש ילדים, הגירושין מסוכנים.