פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

בן מזרח ומערב - אומן הסיף ונושא כליו – סיפור זן יפני באורו של העיון הפסיכודינמי

ברשימה זו בכוונתי להתבונן בסיפור יפני קצר ופיוטי, המגולל את שהתרחש בין אומן סיף לנושא כליו הצעיר. הסיפור המתועד בספרי המקור של הסייפות היפנית, מצוטט בספרם של פרום, סוזוקי ומרטינו: זן בודהיזם ופסיכואנליזה (1975), ומדגים לדברי סוזוקי סוג של "כושר פסיכולוגי" שיכול להתפתח באמצעות אימון. אני מבקש לגלות בסיפור פנים חדשות, תוך בחינת התהליך התוך-אישי והבין-אישי שעוברים גיבוריו. באורו של הסיפור ובעקבות הדיון, אתייחס בחלקה האחרון של הרשימה למחשבות ותהיות אודות טיבו של המושג "לא מודע".

מאמרים | 3/12/2013 | 11,456

תגיות:

 

בן מזרח ומערב

אומן הסיף ונושא כליו – סיפור זן יפני באורו של העיון הפסיכודינמי

 

מאת שי גיל

 

 

 

"הלא מודע במובנו של הזן בודהיזם הוא בלי ספק המסתורי, הלא נודע ואי לכך גם הבלתי מדעי והטרום מדעי. אך אין זאת אומרת שמצוי הוא מעבר להשגת תודעתנו... להיפך, זהו הדבר הקרוב לנו ביותר... להיעשות מודע ללא מודע מחייב על כן אימון מיוחד מצדה של התודעה". (סוזוקי, 1975, עמ' 41–42)

 

מסופר על הסייף יאנגיו טאימה-נו-קאמי (להלן: "יאנגיו"), תלמידו של מורה הזן- טקואן, שעמד בגנו ביום סתיו והתבונן בעצי הדובדבן שעמדו במלוא לבלובם כשהוא שקוע בהרהורים עמוקים, כשלפתע חש saki (אווירה של רצח הבוקעת מלבו של אדם) המאיים עליו. כשפנה לאחור לא ראה איש זולת נער קטן נושא כליו. יאנגיו השתומם על כי לא עלה בידו לאתר את מקורו של "הסאקי", בשעה שהכיר את עצמו כמיומן ביותר באומנות הסיף ובעל יכולת לחוש בנוכחותו של סאקי. העניין הטרידו מאוד והוא פנה לעיין בו ביחידות בחדרו כשהוא נרגז כל כך עד שכל משרתיו פחדו לגשת אליו. לבסוף ניגש אליו משרת זקן ושאל אם אינו חש ברע וזקוק לעזרה, סיפר לו יאנגיו על שהתרחש קודם לכן בגן וציין שמדובר במשהו מוזר שאינו מובן לו.

כשנודע הדבר בין כל המשרתים, התייצב בפני יאנגיו נושא כליו הצעיר והתוודה ברעד שכאשר ראה את יאנגיו שקוע בהערצת פרחי הדובדבן חלפה במוחו מחשבה, "האם למרות כל כישרונו של אדוננו בהפעלת חרב, יוכל להגן על עצמו אם אכהו בזה הרגע. ומחשבה נסתרת זו ודאי שהורגשה על ידי הוד מעלתו". אחר דברים אלו הביע הנער חרטה על המחשבה הלא יאה ואילו יאנגיו, רוחו נחה והוא לא העניש את המשרת. (עמ' 49)

הסייף בגנו

בתמונת הפתיחה אנו עדים לגן פורח ביום סתווי, תמונה שיכולה להעלות אסוציאציה לגן העדן המיתולוגי המסמל מצב של שלמות ינקותית לא פגומה ולא מודעת לעצמה. בגן ניצבים הסייף ומשרתו הצעיר, הסייף שקוע במדיטציה עמוקה ושלווה עוטפת את הגן, כאשר לפתע מפציעה בנפשו של הסייף "מחשבת רצח" – saki. הסייף מתקשה להכיל את מחשבת הרצח המאיימת עליו. בנסותו לאתר את מקור המחשבה מחוץ לעצמו, מסב הסייף לאחור ופוגש במבטו של נושא כליו הצעיר שעמד שם כל הזמן. עד לרגע הופעתו של התוכן הנפשי החריג בתודעת אומן הסיף, ניצבו שתי הדמויות בגן השלו לבדם, בהעדר זיקה זה לזה. הופעת מחשבת הרצח השטנית, המחוללת בין הנפשות הפועלות במרחבי הגן, מטלטלת את האגו ומניעה את הנפש לחרוג מעצמה ומכליה, בדומה אולי לפעולתו החתרנית של נחש הקדמוני בגן העדן המזמן את הנפשות הפועלות להתפתחות1. היפעלות נפשית זו, המפריעה את מדיטתו של הסייף המשוקע בעצמו, כשהוא ממוזג בשלוות הגן הפורח, מיוצגת בפנייתו לאחור, תנועה המפקיעה את תודעתו ממעטפת המרחב האישי המוגן, אל המרחב הבין-אישי החשוף והפגיע ומפגישה בינו לבין נושא כליו הצעיר, ביוצרה זיקה ראשונית בין שניים שעד כה חלקו בנפרד כל אחד לעצמו את מרחב הגן המשותף. פנייתו של הסייף לאחור, למרחב נסתר ולא ידוע, פועלת הדדית בממד התוך נפשי, ומסמלת תנועה פנימית של הפניית תשומת הלב אל הלא מודע.

הנער – נושא הכלים

עד כאן עסקנו בדמותו של הסייף, אולם בעוד המישור הגלוי של הסיפור מציג בפנינו את הנער נושא הכלים כדמות שולית שכל תכליתה לאפשר לדמות המרכזית – הסייף להפגין את כשרונה היחודי, הרי שהעיון הפסיכו-דינמי בו עסקינן, קשוב לסמוי המסתתר בין השורות והתמונות בבקשו אחר המציאות הנפשית המיוצגת בסיפור. מנקודת מבט זו, מזומנים לנו חילופי תפקידים כאשר הנער נושא הכלים, מי שעד כה שימש כדמות שטוחה ושולית, הופך להיות דמות רבת פנים המחוללת שינוי, בן דמותו של האל הרמס – שליח האלים, המייצג טרנספורמציה ומסוגל להניע את הנפשות הפועלות לעבר התפתחות והשתלמות נפשית. נוכחותו החיה והממשית של הנער בגן מערערת את גבולות "מעטפת השלווה" המגוננת והמקבעת של הסייף ומזמנת אותו למפגש עם צִלו2. במקביל, מנקודת המבט התוך נפשית, דמותו של הנער הצעיר מהדהדת ממד דחפי ראשוני וגולמי המבקש לבוא במגע עם נפשו המודעת של הסייף, אך שימורה במצב מפוצל ומודחק מוביל לביטוי בפעולה, בעל גוון גרנדיוזי ואומניפוטנטי כוזב. כאן אנו פוגשים באומן הסיף הסבור שהוא כל יכול, אינו טועה לעולם ומפגין סוג של יוהרה – היבריס רוחני, כשהוא מייחס לעצמו שלמות צחה ואינפנטילית. זהו הסייף שבעודו עוסק במדיטציה אינו פנוי לפגוש את נפשו של זולתו – הנער הנמצא עימו בגן, כמו גם את דחפיו הגולמיים והלא מעובדים שלו עצמו. רק כאשר פונה הסייף לחדרו, כלומר לחדרי נפשו פנימה, על מנת לעיין בחומרים אלו באופן מודע ולאחר שהוא משוחח עם המשרת "הזקן" ומתוודה בפניו, דמות שיכולה לרמז על מפגש עם הזקן החכם – ארכיטיפ "העצמי"3 בנפש, רק אז הוא מסוגל לנהל דיאלוג מפויס ובגובה העיניים עם "הנער" – הייצוג הילדי-דחפי בנפשו פנימה, ובהמשך עם הנער – נושא הכלים במרחב הבין-אישי.

מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שני אנשים – הסיפור כנרטיב אינטר-סובייקטיבי

אני מבקש לנסות ולקרוא את השינוי המתאפשר בעולמם הפנימי של הדמויות בסיפור ובמרקם היחסים ביניהם, כתולדה של "פסיכולוגיה של שני אנשים" (ארון, 2013), כלומר, מנקודת מבט המתבוננת בהשפעה ההדדית והלא מודעת של כל אחד מיחידי הדיאדה: סייף–נער, זה על עולמו ונפשו של זה.

מנקודת מבט התייחסותית-אינטרסובייקטיבית, הסייף והנער שותפים יחד ליצירת "מחשבת הרצח" המהדהדת תוכן נפשי צִלי ולא מודע של שניהם, המבקש להתברר ולהתכלל במודעות. אפשר לזהות כאן את היווצרותו של "השלישי האנליטי", מונח שעל פי תומס אוגדן: "מגלם את הסובייקטיביות המשותפת (והבלתי ניתנת להפרדה) למטפל ולמטופל" (2001, עמ' 24).

דומה שהיכולת של כל אחד מהם לשהות ולעיין ב"מחשבת הרצח" (בתיווכו של המשרת הזקן) שחוללה בתודעתם ואחר כך לתקשר זה עם זה, אפשרה סוג של קתרסיס וטרנספורמציה רגשית שניתן היה לחוש בה בתמונת הסיום. כאן אנו פוגשים שוב את הסייף והנער במרחב הגן המשותף, שכעת מפגיש את שניהם ומכיל אותם. שני אלו שבתחילת הסיפור עמדו מקוטבים ומסוגרים זה לזה, בעטיים של הבדלי מעמד, הגנות נפשיות ופרסונה4 נוקשה, קשובים כעת יותר למתחולל בתוך עצמם (קרי, למנעד המחשבות, הרגשות והתחושות העדינות והגסות השוכנות בנפשם) ומסוגלים לשוחח זה עם זה. במובן זה אנו חשים שהסיפור כמכלול מתאר בתמציתיות תהליך התפתחותי, במסגרתו לומד האדם להשלים עם מורכבות המצב האנושי והקיומי, ובכלל זה להכיל רגשות סותרים וקונפליקטים המתקיימים באופן הדדי בנפש הבאה במגע קרוב עם עצמה ועם זולתה.

דינמיק של יחסי העברה-העברה נגדית

ואולם אני מבקש לעצור לרגע על מנת להתבונן מחדש בסיפור ובפרשנותו עד כה, שנדמה כי היא מחטיאה את כוונת מחבריו. המחברים ביקשו להמחיש באמצעות הסיפור את מיומנותו ויכולותיו הרוחניות הנעלות של אומן הסיף (תלמידו של מורה הזן), שידע לקלוט מבעוד מועד (בעזרת "רדאר נפשי" משוכלל ורגיש ביותר) את "מחשבת הרצח", לנטרלה ולהחזירה למקורה וכך להעביר לנו השומעים משהו מרוחה של אמנות הלחימה היפנית השזורה בתרגול רוחני. לכאורה, רגישותו "הטלפתית" של הסייף, "הלא מודע המאומן" בלשונו של סוזוקי (1975, עמ' 43–44), מזכירה במקצת דינמיקה המוכרת לנו מהפרקטיקה הטיפולית. כך למשל מציין ראקר העוסק בדינמיקת ההעברה-העברה נגדית שמתפתחת בין מטופל למטפל: "שעל האנליטיקאי 'לנחש' או לתפוס תפיסה אינטואיטיבית את המודחק ולפרש את הדחפים וההתנגדויות הלא מודעים ביחסי האובייקט המקוריים של המטופל, כמו גם ביחסי ההעברה".... ובהמשך מוסיף: "תפיסה אינטואיטיבית זו נוצרת באמצעות הלא מודע שלו עצמו, שכן... האדם יכול לדעת את זולתו רק כמה שהוא יודע על עצמו, ליתר דיוק אנו יכולים לתפוס את הלא מודע של אדם אחר רק במידה שבה הלא מודע שלנו פתוח ליצרים, לרגשות ולפנטזיות שלנו עצמנו... הדבר המועיל הוא לזהות בזולת רק מה שהאנליטיקאי קיבל בעצמו כשלו ומה שבעקבות זאת הוא יכול לזהות אצל הזולת ללא חרדה או דחייה" (2010, 37–38).

ראקר ונקודת המבט הפסיכו דינמית, מסייעים לנו לשער את שהתחולל בנפשן של הדמויות בסיפור, כאשר המחשבה התוקפנית של הנער הצעיר משתרשת בנפשו של הסייף, מסעירה אותה ומפוגגת באחת את שלוות הנפש שמתבררת כשברירית. מחשבת הרצח שמקורה בנפש הנער, מוצאת קרקע פנויה לנבוט ולהכות שורש בנפשו של הסייף הבוגר. כך ניתנת לסייף הזדמנות להכיר חלקי נפש תוקפניים וגולמיים הרוחשים בלא מודע הנפשי שלו עצמו, או במונחים יונגיאנים, לבוא במגע ובדיאלוג עם "הצל", אך הזמנה זו נותרת לא ממומשת. האפשרות שמקור ה-saki בנפש הסייף עצמו, הייתה ונותרה בלתי נסבלת עבורו. הטלטלה הנפשית העזה הכרוכה בניכוס עצמי מודע של מחשבת הרצח, עלולה לנפץ את פרסונת הסייף המושלם שעוצבה וחושלה קרוב לוודאי בשנים רבות של אימונים גופניים ורוחניים מפרכים. כך דמותו של הסייף בסיפור לא עוברת שינוי ממשי ונותרת "טהורה" ולא נגועה. בה בשעה, הדמות השולית ונטולת הסובייקטיביות לכאורה – הנער נושא כליו של הסייף, שנועדה כול כולה לשרת את תודעת "גיבור" הסיפור – הסייף, עוברת שינוי ומתגלה כדמות מורכבת ואותנטית.

עריצות של הארה

אין זה מקרי שמחשבת הרצח מופיעה בדיוק ברגע שבו הסייף שקוע במדיטציה עמוקה נטול הגנות ואגו, שכן בה במידה שמצב נפשי זה כרוך בהיפתחות עמוקה ביותר לטבע ולנומינוזי הנוכח בגן, או בלשונם של הוגי פילוסופיית הטאו: להיות בהרמוניה עם "השכל של השמיים והארץ" (סוזוקי, 1975, עמ' 15), בה במידה, השעיית האגו והגנותיו מאפשרת את פתיחת שערי הלא מודע הנפשי הפועם בקרבו, ולא בכדי ברגע זה עולה משם "מחשבת הרצח". אייגן, מדבר על מצב שהוא מגדיר כ"עריצות של הארה", על קושי בזרימה מעברית בן מצבי הוויה משתנים ועל פער גדול בין שלוות הנפש לסערת רגשות. כך למשל אדם החווה שלווה ורגיעה במדיטציה, אך "נשרף לו הפיוז" אל מול דרישות חיי המשפחה. אייגן רואה את הצורך "לפתח שבילים בין המדיטציה לחיי היום יום, כך ששלוות הנפש וסערת הרגשות יזינו זו את זו" (2010, עמ' 287–288).

בהמשך לכיוון מחשבה זה, אני מבקש להסתייע בדברי הבעל שם טוב (מייסד תנועת החסידות) על עבודה עם "מחשבות זרות" המתייצבות בנפשו של האדם דווקא בשעת התפילה. הוא גורס שאין לנסות לדחותן מעלינו, אלא דווקא להכניסן לתוך התפילה ולהעלותן לשורשן. במובן זה הבעש"ט מזמן את השואף הרוחני לעבד את המחשבה הזרה להכילה ולנכסה עד שתמצא את מקומה הראוי והמאוזן במרכבת הנפש ולא תהווה עוד גורם מתסיס ומפריע שהנפש צריכה לחוות אשמה בגינו בעודה עמלה על פיצולו ובידודו. מנקודת מבט זו לה שותפים כמדומני גם החסידות וגם הפסיכולוגיה הדינמית, הסיפור מסתיים עם טעם מסוים של החמצה, שכן דמות הסייף לא עולה בקנה אחד עם האיכות האנושית שסוזוקי עצמו מתאר כהיות "אומן של חיים": "מי שאין בחייו כל שמרנות ביחס למקובל ולמוסכם, אין בהם כל קונפורמיות ואין בהם כל עכבות שהם… עצמיותו אינה משהו מצומצם ומקוטע הכבול לקיום אגוצנטרי" (1975, עמ' 39). יתר על כן, התנהלות הסייף בסיפור אינה עולה בקנה אחד עם עצתו של מורהו טקואן "על הצורך לשמור על חיי התודעה במצב של זרימה שכן עצירת השטף משמעה 'זיהום אמוציונאלי'" (שם, עמ' 45). הסייף בסיפור עומד חסר אונים מול תוכן נפשי עוצמתי המשתקף בתודעתו הממורקת, הוא אינו מסוגל לעכל ולעבד את התוכן הנפשי שנותר "תקוע בגרונו" כחומר זר שהאגו הנוקשה מוכרח להקיאו החוצה על מנת לשרוד, בהותירו את הנפש "טהורה" עם שלל הגנותיה הסכיזואידיות.

בחזרה לפסיכולוגיה של אדם אחד

בסיפור שלנו, תחושת הרווחה וההקלה מגיעה לא מהכללת התוכן הנפשי הזר בכוליות הנפש, אלא מהשלכתו אל מכל נפשי חיצוני, אל הנער נושא הכלים. באופן קונקרטי וסימבולי כאחד, הנער אכן משמש כנושא כלים – במובן של מכל חיצוני המחזיק עבור הסייף את החרב הממשית, אך גם את זו הסמלית במובן של כושר ההבחנה ויכולת ההכלה והעיבוד הנפשי. כל זאת בשעה שהסייף – האגו המודע, נותר ביהירותו, עיוור לעצמו ולהזדמנות שניתנה לו לבוא במגע עם עצמותו הצִלית ולהכלילה בנפש המודעת.

כאשר אני רואה לנגד עיני את הנער נושא הכלים, המתייצב בחיל וברעדה בפני הסייף כשהוא מלא רגשות אשם ומתוודה על "חטאו", אני נזכר בתובנותיו של ויניקוט באשר לחשיבות הרבה הנודעת לאופן שבו האם / המטפל ישרדו את ההתנגשות עם החיות ההרסנית של התינוק / המטופל, מפגש שישפיע באופן מכריע על תחושת החיות, הממשות והסובייקטיביות האותנטית של התינוק / מטופל והעולם גם יחד (ויניקוט, 2001, עמ' 109–110). אני תוהה באשר להשלכות האפשריות על התפתחות נפש הנער שלומד לפחוד משנאתו ולרָצות את "האחר" המתגלם בדמותו של הסייף, הגם שבמקרה שלנו נראה שהסייף אכן נבהל מהחיות ההרסנית של הנער, אך אינו נעשה נקמני – מעניש או נוטש.

באופן פרדוכסלי, אם חיפשנו שינוי, נושא הכלים, הדמות השולית ונטולת הסבייקטיבות לכאורה, הוא העובר שינוי והתפתחות, וכשהוא מתוודה על מחשבת הרצח ולוקח אחריות על התכנים הנפשיים הנסתרים "והסוררים", הוא הופך לממשי ולאנושי לנגד עיננו וכך נותרנו בסופו של דבר עם פסיכולוגיה של אדם אחד.

מחשבות על הלא מודע באורו של הסיפור

אם חשבנו שהסיפור יקרב אותנו להבנת טיבו של הלא מודע או להבנת תודעתו של המתרגל תרגול זן, הרי שנותרנו וחצי תאוותנו בידינו (או אף פחות מזה). גם סוזוקי מציין שהסיפור עוסק באינטואיציה טלפתית שהוא מכנה "תופעה פסיכולוגית שקרוב לוודאי שאינה קשורה ללא מודע " (1975, עמ' 49). נדמה שריבוי הפנים וההגדרות החוסים תחת ההגדרה "לא מודע" (לא מודע פרוידיאני, יונגיאני-אישי וקולקטיבי, לא מודע קוסמי, לא מודע "מאומן" ועוד), מותיר אותנו נבוכים מעט או מוטרדים. נראה שהלא מודע אינו מתמסר בקלות ומסרב לחסות תחת הגדרות שבהכרח מצמצמות אותו לדבר מה סופי וידוע ועל כן בהכרח חלקי. יתר על כן, ברוח דבריו של ויניקוט: "אני חושב שאני מפרש בעיקר כדי להביא לידיעת המטופל את גבולות הבנתי" (2001, עמ' 106), אוסיף ואומר שכעוסקים בלא מודע, עצם הדיבור עליו מסמן לעצמנו ולזולתנו את גבולות ומגבלות הידיעה שלנו. איפה כל זה משאיר אותנו? אנחנו מוזמנים לחיות את הפרדוכס, להיות נכונים להרפות מעט מאחיזותינו בידוע, לבוא כדברי ביון "ללא זיכרון ותשוקה" למפגש עם עצמנו ועם זולתנו, להמשיך לחקור את נפש האדם ולגלות את ריבוי פניו השונים והמשתנים תדיר. יונג מדמה את המודעות לאי קטן וצר הצף על פניו של אוקיינוס הלא מודע רחב הידיים והעמוק לאין שיעור (Jung, 1958, para.141). ברוח דימוי זה, אוסיף שגבולות הידוע ומחוזות הנפש המודעת מתעצבים ומשתנים תדיר, כתולדה של מפגש אישי, ייחודי ומפרה, בין חופי האי (מודעות) לגלי האוקיינוס (הלא מודע) הבאים במגע עימם. כך במרחב מעברי ופראי זה, נולדות תאוריות שונות על מהותו של הלא מודע, פרי חזונם ומחקרם של "יורדי ים ונפש", סקרנים ואמיצים במיוחד, שהאזינו ברוב קשב לקול המיית גלי הים הבוקע מקונכיית נפשם ונקראו בכל מאודם להפליג אל הלא נודע. מקצתם חזרו למולדתם עם "אוצרות" ותובנות חשובות שהעשירו והרחיבו את גבולות המודעות, יש ביניהם, ברוח מילותיו של ביאליק, הדומים "למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים... בין הפרצים מהבהב התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרבה... ואף על פי כן גם מאלה יש הנכנסים בשלום מחוף זה ויוצאים בשלום אל החוף השני" (תשי"ד, עמ' קצ"ג). מקצתם יתכן שנסחפו או הפליגו עמוק מדי אל מרחבי האוקיינוס העצום ועקבותיהם אבדו לעד, או כדברי ביאליק: "יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מדעת או גם מן העולם..."(שם, עמ' קצ"ג). ואולם בסופו של דבר, "יורדי הים" האמיצים, על ידיעותיהם והשערותיהם על אודות טבעו של הלא מודע, לא ישנו את העובדה שלעולם תיוותר המודעות בחזקת אי זעיר ומוגבל הצף על פניו של מי אוקיינוס הלא מודע רחב הידיים.

במובן זה, סיפורו של אומן הסיף ונושא כליו מזכיר לנו שכל מטופל עימו ניפגש, הוא הזמנה להפלגה משותפת וכניסה אל יער הלא מודע. וכך שעה שספינת הנפש מטלטלת, עולה ויורדת במשברי ים, צפים ומתבהרים מבין צללי הגן מופעי העצמי, מחשבת saki, אין ספור השתקפויות הדדיות בעודנו הופכים ממשיים ונאמנים יותר לעצמנו, ב"דרך", שכדברי המשורר: "עודנה נפקחת לאורך" ואנו בה רק "עוברי אורח" (אלתרמן, 1938, עמ' 7).

סוף

 

הערות

  1. עוד בהרחבה על הנחש בהקשר התפתחותי במאמר: גיל, ש. (2006). סודו של נחש הקדמוני, עיון פסיכו-מיתולוגי בארכיטיפ הנחש, חיות וחברה כתב העת הישראלי לקשר בין אנשים לבעלי חיים, גליון 31 המחלקה לזואולוגיה אוניברסיטת ת"א. 
  2. הצל (על פי גישתו של יונג), מכלול חלקי הנפש הנתפסים ע"י המודעות כנחותים או שליליים ונדחים עקב כך אל הלא מודע. העלאת חלקי הצל אל המודעות משחררת את האנרגיות הטמונות בהן ומאפשרת להן לעבור התמרה בשירות ההתפתחות. 
  3. העצמי (על פי גישתו של יונג), הוא ארכיטיפ מרכזי המייצג את כוליות הנפש, אחדות כל הניגודים, מכיל את המודע והלא מודע כאחד, כמו גם את היסוד הטרנסצנדנטי-האלוהי שבאדם, הוא המקור והיעד של תהליך ההתפתחות הנפשי-רוחני.
  4. פרסונה (על פי גישתו של יונג), היא מערך ההסתגלות של האדם לעולם החיצוני. הפרסונה מייצגת את האדם כלפי העולם אך גם מסתירה אותו כאחד.

מקורות

אוגדן, ת. (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל-אביב: עם עובד

אייגן, מ. (2010). תחושת מוות נפשי.תל-אביב: תולעת ספרים.

אלתרמן, נ. (1938). כוכבים בחוץ. תל־אביב: מחברות לספרות, תש"ה אלתרמן

ארון, ל. (2013). המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. תל-אביב: עם עובד

ביאליק, ח.נ. (תשי"ד). גילוי וכיסוי בלשון. בתוך: כל כתבי ח"נ ביאליק, תל-אביב: דביר.

ויניקוט, ד. (2001). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

סוזוקי, ד., פרום, א., ודה מרטינו, ר. (1975) זן בודהיזם ופסיכואנליזה. ירושלים: א' רובינשטיין.

ראקר, ה. (2010). העברה והעברה נגדית. תל-אביב: תולעת ספרים.

Jung, C. G. (1958). CW 11: Psychology and Religion: West and East, para 141

------

לקריאה נוספת:

עננים של צער בשמיים של שקט: התמודדות עם אובדן בראי הדאואיזם / מאמר מאת נורית ענבר-וייס

כעת לידה. כעת מילות השיר: עיון בספר עגילות ירח בעיני שועל ליעל אופיר / מאמר מאת דנה אמיר

על צפרדעים, נסיכות ומטפלים / ספר מאת רוברטו מיטלפונקט

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גיל, ש. (2013). בן מזרח ומערב - אומן הסיף ונושא כליו – סיפור זן יפני באורו של העיון הפסיכודינמי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3061

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אביבית גרינברגאביבית גרינברג13/12/2013

חוכמת המזרח נוגעת..... דרך הסאקי ,כואב ליראות עד כמה חוכמת המזרח לעומתינו במערב, מחוברת לבראשיתיות ,לחיתייות ,למהות הבלתי ניתנת לתמלול לאותו מקור מעמקים חוצה אוקיינוסים ובלתיי משתנה בכל הזמנים. רק התרבויות האמונות הדתות והחינוך הצליחו להקהות אותו בתוכינו ,ליצור פערים בנפש המיוסרת שמתגעגעת אל ליבתה.במערב ניזקקנו לתהליך התבשלות והיתפתחות היסטורי פילוסופי שהחל קצת ליפני פרויד,תהליך של מאות שנים ועדין לא הסתיים כדי לגרד ולקלף את השכבות שנערמו והיסתירו את הסאקי הפרטי הבינאישי והקולקטיבי.תודה על מאמר מדהים ועל שיקופו בראי הפסיכותרפיה .
אביבית גרינברג - מורה ליוגה ומדיטציה

שי גילשי גיל7/12/2013

תודה למגיבים, להארות ולהערות. בהמשך אני מקווה לפרסם רשימה שתעסוק בזיקות שבין פסיכותרפיה לאומנויות הלחימה הפנימיות

גד ל.גד ל.6/12/2013

סאקי אינו מושג לניתוח פסיכולוגי אלא תחושה ממשית שניתן לחוות לאחר אימוני אמנויות לחימה. סאקי היא תחושה נטו ולא מחשבה. זו תחושה חזקה ביותר שחשים כאשר עומדים לתקוף מישהו. בסיפור, הסאקי התרחש אצל הנער בלבד. אמן הסיף חש את הסאקי של הנער משום שהיה ברגיעה פנימית. יתכן שמול בלגן של חיי משפחה, רגיעת אמן הסיף היתה מופרעת, אבל בסיפור הוא היה ברגיעה וזה הספיק כדי לחוש את כוונת התקיפה שהופנתה אליו באותו רגע. לאדם המערבי קשה בדרך כלל, לקבל את המושגים האלה אלא אם התאמן זמן רב באמנויות לחימה, וביחוד באמנויות בהן מתאמנים לחוש סאקי של היריב, כמו באימון הנראה בסרטון זה: http://www.youtube...gO6C8

יעל גליעל גל6/12/2013

כמה יפה. באמת, כמה יפה. כל מילה נוספת תקלקל. יעל.

מיכל א. עומרמיכל א. עומר6/12/2013

תודה רבה על מאמר שמצליח לנגוע בדיוק מיוחד במסע הזה שנקרא - היות מטפל.. אוהבת את החיבור בין התפיסות השונות של מרחבי הנפש; חיבור שמעצים את החיפוש האנושי לכדי מקום צנוע וחי, ללא חוויות של 'כלא' חשיבתי כתוצאה מאחיזה בפילוסופיה זו או אחרת.באת לי בזמן. תודה רבה