פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

הורות אחרת? על הדומה והשונה בהורות חד-מינית

שינויים חברתיים מרחיקי לכת בפתיחות החברה להומוסקסואליות לצד התפתחויות בטכנולוגיות ההפריה החוץ-גופית מאפשרים כיום לזוגות חד-מיניים וליחידים הומואים ולסביות להביא ילדים לעולם. התופעה ההולכת ומתרחבת מחייבת התייחסות של אנשי המקצוע מתחומי בריאות הנפש - הבנת הצרכים הייחודיים של התא המשפחתי החד-מיני, לצד הכרה בהיבטים המשותפים לו ולתא המשפחתי המסורתי. כמו כן, נדרשת חשיבה מחודשת על כמה ממושגי היסוד בתיאוריה הפסיכואנליטית, כגון השלב האדיפלי והסצנה הראשונית, המבוססים על מבנה המשפחה המסורתי.

לצד סקירת ממצאי מחקרים שנעשו על משפחות חד-מיניות, מתייחס המאמר הנוכחי לשתי סוגיות עיקריות הייחודיות להורות החד-מינית. הראשונה קשורה למורכבות של הורות שבה רק אחד מן ההורים הוא ההורה הביולוגי של הילד, על אף שהילד הוא פרי של תהליך משותף של הזוג. הסוגיה השנייה מנסה להתמודד עם השאלה כיצד בכל זאת יכולים ילדים להתפתח באופן נורמטיבי כאשר שני ההורים הם מאותו המין ובהעדרה של דמות הורית מהמין השני.

מתפרסם מ 7/1/2011 | 42,476 צפיות

תגיות: | | | | |

הורות אחרת? על הדומה והשונה בהורות חד-מינית

מאת ד"ר אילן אבירם

 
המאמר מבוסס על הרצאה שהוצגה במסגרת יום העיון של המרפאה לגיל הרך – "ילדותי השנייה": סוגיות והיבטים דינאמיים של הורות לילדים בגיל הרך 15.12.10.

 

 

השעה היא שעת לילה מאוחרת, אך מרפאתו של רופא הפריון המפורסם גדושה. בחדר ההמתנה מצטופפים אלה ליד אלה זוגות רבים, ממתינים בחרדה לתורם. כמה מהם בוהים במסכי הטלוויזיה בדממה מתוחה, אחרים מתלחשים ביניהם וממתיקים סוד. אך הלחש גובר כשהדלת נפתחת ולתוך ההמולה נכנס זוג גברים. כל העיניים בחדר מוסטות ממסך הטלוויזיה אל שני הגברים העומדים בפתח נבוכים. האם התבלבלו בחדר? בוודאי נשותיהם אמורות להיכנס בכל רגע? השניים ניגשים לדלפק הקבלה ומנסים למצוא מקום להצטופף בו בצנעה בחדר. העיניים הננעצות מתרגלות אט אט למראה הבלתי רגיל, וסערת הלחישות שוככת בהדרגה. כך החל לו עוד מסע בדרך להורות, אשר ראשיתו מרמזת כבר על חלק מהאתגרים שיעמדו בפני ההורים שבדרך, ובראש ובראשונה ההתמודדות עם מוטיב ה"אחרות" – אחרות בעיני הסביבה, אחרות מול הסביבה.

הורים הומואים ולסביות אינם תופעה חדשה. בפועל, יחסים הומוסקסואליים בחברה האנושית מתועדים עוד מן העת העתיקה, ולכן ניתן להניח כי התקיימה גם הורות של הומואים ולסביות במשך דורות רבים. אולם, כמעט בכל המקרים בדורות עברו, נטייתם המינית של מי שנמשכו לבני/בנות מינם נשארה באפלה, כסוד כמוס שלעתים לא סופר מעולם. סוד כמוס זה אפשר כמובן גם את קיומה של הנחת יסוד שנטמעה גם בתיאוריה הפסיכואנליטית, כי רק מתוך זוגיות הטרוסקסואלית יכולה להתקיים התפתחות וצמיחה. התפיסה של הומוסקסואליות כפרברסיה ניזונה גם היא מן ההנחה שזוגיות הומוסקסואלית אינה יכולה להביא לכדי רבייה ועל כן מדובר במיניות פרברטית.

בשנים האחרונות חלה מהפכה של ממש בקבלה החברתית של הומוסקסואליות, בין השאר גם על-ידי הקהילה הפסיכיאטרית, שהסירה את סעיף ההומוסקסואליות מה-DSM בשנת 1973 באופן חלקי ובשנת 1986 באופן מלא. בתהליך אטי והדרגתי החלו לצאת מהארונות אל האור גם מקרים של הורים שאינם הטרוסקסואלים ואשר הנטייה המינית שלהם לא הוסתרה על-ידם מפני ילדיהם או מפני העולם. המקרים הראשונים שמתוארים בספרות הפסיכולוגית המחקרית, בעיקר משנות השמונים והתשעים המוקדמות, הן של אבות ואמהות שהביאו ילדים לעולם במסגרת נישואים הטרוסקסואלים ובשלב מאוחר יותר בחייהם התגרשו, יצרו זוגיות חד-מינית והמשיכו לגדל את ילדיהם במסגרת הסדרי הראייה שלאחר הגירושין.

עם זאת, המהפכה האמיתית התרחשה רק כאשר נֶבט של הורות נָבט מתוך זוגיות הומוסקסואלית, לא כ"שארית" של זוגיות הטרוסקסואלית שחרבה, אלא מתוך רצון הדדי של בני זוג מאותו מין לגדל צאצא משותף. התפתחות יכולת ההפריה המלאכותית והחוץ-גופית (IVF) בסוף שנות השבעים פתחה את השער לאפשרות שלא הייתה קיימת בעבר – יצירת חיים ללא צורך במגע מיני בין גבר ואישה. כך נופצה אקסיומה של דורות הכורכת את המשכיות החיים עם זוגיות ומיניות הטרוסקסואלית, ונפתחו אפשרויות חדשות, להטרוסקסואלים והומוסקסואלים כאחד. כמו כן, בזכות הפתיחות החברתית ושינויים חוקתיים בעקבותיה, בפני זוגות ויחידים הומוסקסואלים נפתחו ערוצים לאימוץ ילדים, שהיו חסומים בפניהם קודם לכן.

אט אט החלו להופיע תאים משפחתיים חד-מיניים שבהם שני בני זוג מאותו מין החליטו להרחיב את התא המשפחתי ולהביא ילדים, בין אם באמצעות אימוץ, או באמצעות שימוש בהפריה מלאכותית. זוג נשים נעזר לשם כך בתרומות זרע, ואילו זוג גברים יכול להיעזר בתרומת ביצית ובאם פונדקאית הנושאת את ההיריון. עבור זוגות גברים התהליך מסובך ויקר יותר, מאחר ואינו חוקי בארץ ולכן גורר עלויות נוספות וארגון לוגיסטי מורכב. למעגל ההורות הצטרפו בדרך זו לא רק זוגות כי אם גם תאים משפחתיים חד-הוריים, בהם אישה לסבית או גבר הומו שאינם בזוגיות, הביאו ילד לעולם באמצעות תרומת זרע או תרומת ביצית ופונדקאות. במקביל נוצרו גם תאים משפחתיים מעורבים, בהם גברים הומוסקסואלים שהתקשרו עם נשים שאינן נשואות, ונשים לסביות שהתקשרו עם גברים רווקים לצורך הורות משותפת. לאור ריבוי התצורות בהן משפחות חד-מיניות נוצרות, מתחדדת ההבנה כי לא ניתן להתייחס אל משפחות חד-מיניות כמקשה אחת, וכי נדרשת חשיבה על המאפיינים הייחודיים של כל מבנה ומבנה.

לפי ארגון "משפחה חדשה", נכון לשנת 2007, בישראל התנהלו 18 אלף משקי בית של בני זוג מאותו המין, מהם למעלה מאלפיים משקי בית שבהם שתי נשים לסביות מגדלות ילדים (25% מקרב משקי הבית הלסביים) וכמה מאות בקרב משקי הבית בהם בני הזוג הם הומואים (7% מקרב משקי הבית של הומואים) אשר מגדלים ילדים. בארגון מעריכים כי רק בשנתיים האחרונות נוספו עוד כמה מאות זוגות של גברים שנעזרו בפונדקאות בחו"ל, במה שאף כונה בכלי התקשורת כ"בייבי בום" של הקהילה ההומו-לסבית. מסיבות חברתיות ותרבותיות, בישראל ניתנת חשיבות רבה לפריון ולהבאת ילדים לעולם, המביאה לתפוצה רחבה של טיפולי פוריות; נראה כי תופעה זאת מעלה את נושא הילודה על סדר היום של זוגות הומואים ולסביות בארצנו יותר מאשר במדינות אחרות.

האתגרים העומדים בפני הורים במשפחות חד-מיניות הם מורכבים, אולי מורכבים כמעט כמו הקושי למצוא את המונח המתאים להשתמש בו כשאנו מתדיינים בנושא: "הורות חד-מינית", "הורים הומואים ולסביות", "הורוּת גאה", "הורוּת אחרת", "הורות אלטרנטיבית" – כל אלה שמות שונים שמנסים לעקוף קשיים חברתיים שונים ומשונים, ולתאר מבנה משפחתי שכאמור לא התקיים בעבר ועושה בתקופתנו את צעדיו הראשונים בעולם.

התפוצה המתרחבת של התופעה, כמו גם החשיפה המשמעותית שלה בכלי התקשורת, מצריכה התייחסות מתאימה גם מצד קהילת המטפלים בילדים, שעשויה להיתקל בפניות מצד משפחות חד-מיניות הזקוקות לטיפול, לייעוץ ולהכוונה. לקראת מפגש כזה בין קהל מטופלים פוטנציאלי וקהל מטפלים שאינו מורגל במפגש עם מבנים משפחתיים שונים, יכולים לעלות חששות רבים, לאור חשדנות הדדית. האחריות להפיג את החששות ולהבין יותר את אוכלוסיית היעד מוטלת על הצד המטפל, ומאמר זה נועד לסייע בכך.

כאמור, משפחות חד-מיניות מגיעות במגוון תצורות ומבנים, ונדרשת התייחסות מדוקדקת לכל מבנה, על הייחודיות שבו. על רקע המורכבות הרבה והשאלות הלא פשוטות העולות לדיון, אתמקד בהמשך המאמר במבנה משפחתי שבו זוג נשים או זוג גברים מביא ילדים לעולם באמצעות תרומת זרע או ביצית, ולא במבנים המשפחתיים האחרים – המעורבים והחד-הוריים. מבנים אלה ראויים בהחלט להתייחסות נפרדת, גם אם חלק מהנושאים בהם אגע רלוונטיים גם להם. כמו כן, מבין מגוון השאלות והנושאים הכרוכים בהורות החד-מינית, אתמקד בשני נושאים בלבד, שגם הם רחבי יריעה מכפי שאוכל להקיפם כאן במלואם. תחילה אתייחס למורכבות של הורות שבה רק אחד מן ההורים הוא ההורה הביולוגי של הילד, בעוד שהילד הוא פרי של תהליך משותף של הזוג. לאחר מכן אנסה לבחון כיצד בכל זאת מתפתחים ילדים באופן נורמטיבי כאשר שני ההורים הם מאותו המין, ובהעדרה של דמות הורית מהמין השני.

 

הורות תחת מגננה

דרכן המשותפת של הקהילה ההומו-לסבית והקהילה הפסיכואנליטית לא הייתה סוגה בשושנים. כפי שכבר הוזכר, התפיסה הרווחת ראתה בהומוסקסואליות סטייה, ומטרת הטיפול הייתה "להחזיר את המטופל למוטב", כלומר להביאו לכדי ניהול מערכת יחסים הטרוסקסואלית יציבה. אפילו בהצגות מקרה משנות התשעים אפשר היה עדיין להיתקל באמירות חד-משמעיות המסגירות העדפה לחיי זוגיות הטרוסקסואליים, למשל: "בזכות המפגש הטיפולי יכול היה המטופל לוותר על ההתנהגות והפנטזיות ההומוסקסואליות שלו ולהתחיל לחיות חיים מספקים יותר של הטרוסקסואליות" (Richards, 1992).

מעבר לכך, גם אם נניח בצד מגמות הומופוביות בממסד הפסיכואנליטי, כל הורות החורגת מהתבנית המקובלת בחברה נמצאת במגננה, מוצבת על ספסל הנאשמים ונאלצת לגייס הוכחות מדעיות על מנת לקבל את האישור החברתי שהיא כה זקוקה לו ולהפיג ספקות בדבר חוסר התאמתו של השונה למשימת ההורות. כך, במהלך עשרים השנה האחרונות הצטבר גוף ידע מחקרי רחב יחסית אודות האופן שבו גדילה במשפחה חד-מינית משפיעה על ההתפתחות. כאמור, רק בשנים האחרונות הגיעו ילדים לעולם מתוך זוגיות חד-מינית ולא מתוך זוגיות הטרוסקסואלית שהוחלפה בזוגיות חד-מינית, ולכן חלק ניכר מהמחקרים בחנו ילדים להומואים ולסביות שהתגרשו ויצרו זוגיות חד-מינית חדשה כ"פרק ב'". מכל המחקרים עולה תמונה כללית עקבית לפיה נטייתם המינית השונה של הורים אינה יוצרת בעיות התפתחותיות או רגשיות ייחודיות ומשמעותיות בקרב ילדיהם.

כך למשל במחקר משנות השמונים (Golombok et al., 1983) נערכה השוואה בין 37 ילדים עם אימהות לסביות שהתגרשו לבין 38 ילדים לאימהות הטרוסקסואליות גרושות, על בסיס שאלוני דיווח שמולאו על-ידי ההורים ועל-ידי מורים שהכירו את הילדים. לא נתגלו כל הבדלים בין הילדים בקבוצות השונות במדדים של התנהגות ומערכות יחסים בינאישיות. ראיונות מעקב שנעשו עם הילדים לכשהגיעו לבגרות הצביעו על ממצאים דומים, ללא הבדלים על רקע נטייתה המינית של האם. כמו כן, בקרב ילדים שגדלו עם אם לסבית לא נמצאו שיעורים גבוהים יותר של ילדים שזיהו עצמם כהומואים ולסביות, על אף מה שמועלה מדי פעם כחשש על-ידי גורמים שונים, במיוחד בממסד הדתי-שמרני. מחקר אחר, מסוף שנות התשעים (Chan et al., 1998), השווה בין ילדים שנולדו מתרומת זרע לאימהות לסביות, לבין ילדים שנולדו מתרומת זרע להורים הטרוסקסואלים. גם במחקר זה לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות במדדי הסתגלות שונים. הגורם שנמצא משפיע על הסתגלותם של ילדים היה מידת הקרבה והחום המאפיינת את מערכות היחסים של הילדים עם הוריהם.

מחקרים מהסוג המתואר לעיל ספגו ביקורת שהתמקדה במספר מגבלות שלהם, וביניהן ההטיה האפשרית של דיווחי ההורים, המספר הנמוך של המשתתפים במחקרים, והתמקדותם באוכלוסייה מבוססת ומשכילה יחסית, ולכן אולי חשופה פחות לאפליה ולקשיים. עם זאת, שימוש בבסיסי נתונים גדולים אִפשר בשנות האלפיים לחוקרים בארצות הברית להגיע לקבוצה גדולה יותר של ילדים שגדלו במשפחות חד-מיניות ומנתה 12 אלף משתתפים. גם כאן, הממצאים המרגיעים שוחזרו (Paterson, et al., 2004). עם זאת, מחקרים אחרים חשפו שגם אם אין כל השפעה לנטייה המינית של ההורים על הבריאות הנפשית של צאצאיהם, ילדים של זוג הורים חד-מיני נתקלים לעתים בהערות פוגעניות והומופוביות כלפי הוריהם, שגורמות לתחושות כעס, עלבון וכאב (Gartrell et al., 2005). ממצאים אודות ההשלכות ארוכות הטווח של חוויות אלה עדיין חסרים, וניתן רק להעריך כיצד חוויות כאלה יכולות לעצב פגיעות נרקיסיסטית אצל ילדים של זוג חד-מיני.

הורות חד-מינית מצויה במגננה מול העולם הפסיכואנליטי לא רק משום היותם של ההורים הומוסקסואלים או לסביות, אלא משום שבזוגיות זו אין ייצוג לשני המינים. האם העדרו של גבר נוכח בחיי המשפחה תשפיע לרעה על ההורות של שתי אימהות? האם, לחילופין, העדרה של אישה מבית בו מגדלים שני גברים את ילדיהם ישפיע על איכות ההורות? בהקשר זה ראוי להזכיר כי גם הפסיכואנליזה עצמה, במיוחד לאור כתיבתם של קליין וויניקוט מזרם יחסי האובייקט, הדגישה מאד את תפקיד האם והעצימה אותו. מושגים כמו "השד הרע והשד הטוב", "האם הטובה דיה" ו"מושקעות אימהית בסיסית" (primary maternal preoccupation), מעוררים את החרדה מפני הורות ללא דמות אם, הנתפסת כבלתי אפשרית. הפסיכואנליטיקאי קן קורבט מתייחס לחרדה זאת ושואל: האם יוכל ילד להפוך לגבר בגדלו עם שתי אימהות? קורבט מספר כי בשנים שבהם טיפל בילדים אלה נוכח כי יכולתם לפתח חוויה של גבריות הייתה ללא דופי.

במאמר "How does Gender of parents matter?" מתייחסים החוקרים לחרדה זו בהתבסס על סקירת 33 מחקרים שנערכו בין השנים 1992 ו-2004, ואשר השוו בין זוגות הורים הטרוסקסואלים לבין זוגות הורים הומוסקסואלים (בעיקר נשים לסביות) (Biblarz & Stacey, 2010). ההשוואות לא רק שלא העלו ממצאים שליליים לגבי ההורות החד-מינית, אלא אף נמצאו מספר תחומים בהן הורות זו עלתה על ההורות ההטרוסקסואלית, כמו בזמן המשחק המשותף עם הילדים, בשוויון בחלוקת הנטל בהורות, בשביעות הרצון הזוגית, בכישורים ההוריים, בהתקשרות הבטוחה של הילדים, בהצלחה אקדמית בבית הספר ובסובלנות כלפי השונה. עם זאת, נמצאו גם ממצאים המצביעים על יותר בעיות התנהגות בבית הספר אצל ילדים למשפחות חד-מיניות ועל תחושת קומפטנטיות נמוכה יותר שלהם לגבי ההישגים והיכולת הפיזית.

 

משמעותה של ביולוגיה

כמו בכל הורות שמקורה בתרומה של זרע או ביצית, כך גם בקרב הזוגות החד-מיניים הנעזרים בתרומה כזו עולה השאלה לגבי מקומו ומשמעותו של הקשר הביולוגי-גנטי בין ההורים לילם. במשפחות חד-מיניות מתקיים קשר כזה בין ילד להורה אחד בלבד, בעוד ההורה השני הינו הורה לא ביולוגי, שמבחינה חוקית אף מוגדר כהורה אפוטרופוס או מאמץ. עבור הזוג עצמו מדובר על-פי רוב בכורח לא רצוי, מאחר שהבאת ילד שהינו "תוצר" ביולוגי של שני בני הזוג, כפי שאפשרי בדרך כלל בזוגיות הטרוסקסואלית, היא לרוב עדיין בגדר פנטזיה בלתי מושגת. כך למשל במפגש טיפולי מתארים זוג אבות טריים לילדה שהובאה לעולם באמצעות תרומת ביצית ופונדקאות בחו"ל:

היינו כמובן מעדיפים להיות מסוגלים להביא את מיקה לעולם בלי הצורך להיות תלויים כל כך באנשים אחרים, ובוודאי שמבחינתנו מיקה היא הבת של שנינו. העובדה שרק אחד מאיתנו הינו האב הביולוגי היא ממש לא משמעותית עבורנו, ובעיקר עונה על צורך של הסביבה לדעת.

גם אם מבחינה טכנית, ההורה הלא-ביולוגי אינו לוקח חלק בתהליך הביולוגי של יצירת הילד, הילד הוא פרי של תהליך זוגי מורכב. תהליך זה ראשיתו בפנטזיה משותפת על ילד, והמשכו במסע מורכב וסבוך שעובר הזוג החד-מיני המבקש לממש את חלום ההורות. כפי שהגדירו זאת זוג גברים אשר מימש את חלום ההורות לאחר דרך חתחתים (שכללה ניסיון לא מוצלח להורות משותפת עם אישה ואינספור ניסיונות הפריה שלא עלו יפה): "ההיריון שלנו נמשך כמה שנים, היות והוא התחיל הרבה לפני תשעת חודשי ההיריון".

אולם גם אם בני הזוג היו מעדיפים להשאיר את סוגיית ההורות הביולוגית עלומה ובלתי פתורה, וכך לסמנה כבלתי רלוונטית ומשמעותית, המציאות אינה מאפשרת זאת. כך למשל, רשויות החוק השונות דורשות מזוגות גברים שעברו תהליך פונדקאות בחו"ל להציג הוכחת אבהות בבדיקה גנטית על מנת להיכנס עם הרך הנולד לארץ. כמו כן, גם הזכות לקחת חופשת לידה ניתנת רק להורה הביולוגי, שכן תהליך האימוץ של ההורה השני הוא ארוך יחסית. כך, האם או האב הביולוגיים מוצאים את עצמם פעמים רבות ממונים על-ידי צו החברה כמי שאמונים על ההתמסרות האמהית, כפי שהגדירה ויניקוט (Winicott, 1956) כמושקעות אימהית בסיסית (primary maternal preoccupation). כך מתאר את תחושותיו אב לא-ביולוגי של פעוט שנולד לאחר תהליך פונדקאות:

חזרנו מחו"ל, ואחרי תקופה של שלושה שבועות ששנינו היינו כל הזמן עם הילד, נאלצתי לחזור לעבודה. אני חושב שזה שם אותי בעמדה מאד מסוימת, לאו דווקא זו שאני או בן זוגי ייחלנו אליה. פתאום יכולתי לראות אותו רק בערבים.

במקרים לא מעטים אחרים, בהם בתהליך ההפריה נוצרו עוברים מזרעם של שני בני הזוג, לידה של ילד אחד (ולא תאומים), מלווה בהבנה של אחד מבני הזוג כי העובר הביולוגי שלו הוא זה שלא שרד את ההיריון. השמחה על הלידה החדשה מהולה גם בכאב על אובדן, כך ששוב הביולוגיה, באכזריותה, מזכירה את מקומה. איזה מקום יתפוס האב הלא-ביולוגי, שכואב את אבדנו? האם הישארותו של האב הביולוגי בבית משחזרת בהכרח את מבנה הזוגיות ההטרוסקסואלית, ושמה במקרה זה את האב הביולוגי בתפקיד המסורתי של האם, הנשארת בבית?

התבוננות באינטראקציה של האב ובן זוגו עם ילדם כעבור מספר חודשים, עם החזרה ההדרגתית של שניהם למעגל העבודה, הראתה כי המציאות מורכבת יותר מהתבניות החברתיות המוכרות. כאשר בנם התינוק ביקש להתנחם, הוא לא חיפש בהכרח את קרבתו של האב הביולוגי - שלא פעם תפס דווקא תפקיד "אבהי" יותר בהענקת מגע מחוספס ואקטיבי יותר – ונטה פעמים רבות לחיקו של האב הלא-ביולוגי, שהעניק מגע רך ומכיל יותר.

הסרט "הילדים בסדר" ("The kids are allright", 2010) נוגע אף הוא בשאלת משמעות ההורות הביולוגית, גם אם באופן עקיף. הסרט מתאר זוגיות חד-מינית של שתי נשים שהביאו לעולם שני ילדים, בן ובת, שניהם מתרומת זרע של אותו תורם, כאשר כל אחד מהילדים הינו ילדה הביולוגי של אחת האימהות. באחת הסצנות בסרט מוצגות האימהות כשהן ישובות בסלון ביתן ומשוחחות על בנן, שהרגע יצא מהבית. האם הלא-ביולוגית מאוכזבת מהבחירה של הבן בחבר "לוזר" ובלתי מוצלח, ורואה זאת כעדות להיותו חולמני ולא מחובר לקרקע. מבלי משים, היא גורמת לאם הביולוגית לתגובה רגשית זועמת: האם הביולוגית סבורה כי הסאבטקסט של בת זוגתה מופנה כלפיה, כביטוי של ביקורת סמויה כלפי חוסר המיקוד שלה בחייה המקצועיים. סצנה זו מדגימה כיצד השייכות הביולוגית של אחד הילדים יכולה לעלות ברגעים מסוימים כתזכורת מהלא מודע, כחלק מהדיאלוג בין ההורים, וכביטוי להשלכה של כל הורה על הילד, המתפקד לעתים כייצוג גנטי של ההורה הביולוגי שלו. גם כאשר הנושא הביולוגי מטושטש ומוצנע, ניכר אם כן כי הוא נותר ברקע, ועולה ברגעי משבר, כשמעטה ההגנות יורד.

קודם הוזכר הצורך של זוגות הורים חד-מיניים לטשטש את הביולוגיה ולהצניע את מקומה, אך לעתים קביעת האב או האם הביולוגיים נעשית מראש על-ידי שני בני הזוג, שלא מותירים אותה לאקראיות של הטבע. במקרים אלה באים לידי ביטוי מאוויים ואף חרדות של כל אחד מההורים. הדוגמא הבאה ממחישה זאת היטב. רון, גבר מצליח וקומפטנטי, בתחילת שנות השלושים לחייו, הגיע להתייעצות על רקע רגשות אמביוולנטיים שהתעוררו בו לגבי רצונו של בן זוגו, המבוגר ממנו בכעשור בהבאת ילד לעולם. לאחר התלבטויות רבות ועיכובים טכניים חתמו השניים על הסכם פונדקאות ותרומת ביצית בחו"ל. כשדנו ביניהם על אופי ההפריה המתקרבת הביע בן זוגו של רון את רצונו התקיף להיות האב הביולוגי, מתוך מחשבה שבעתיד יקיימו הפריה נוספת עם הזרע של רון. רון סיפר כיצד קיבל את רצונו של בן זוגו בהבנה מלאה, אולי אף בהקלה. כשהוצעה לרון האפשרות שלצד ההקלה ישנם גם רגשות אחרים כגון כעס, עלבון, פגיעה או התקוממות, רון התקשה להתחבר. הוא תיאר כיצד ההתעקשות של בן זוגו נחווית על-ידו דווקא כשחרור מחרדה שאפפה אותו סביב יכולתו לחוות רגשות עוצמתיים ומיידיים כלפי תינוק שנולד:

אני חושש שלא ארגיש שום דבר כלפי התינוק כשייוולד. זה יכול להיות מפחיד. אם זה יהיה הילד הביולוגי שלי, אני אמור מייד להרגיש משהו, לדעת מה עושים, בלי הנחות. אני מאוד סומך על הבן זוג שלי שיוכל לקחת את התפקיד הזה. אני יודע שייקח לי זמן, אני צריך זמן להתחמם, בסוף זה יקרה ואני ארגיש, אבל אני מעדיף שלא יהיה עליי את הלחץ הזה.

נראה אם כן שגם רון הפנים ציפייה חברתית שמטעינה את הביולוגיה במשמעויות רבות-עוצמה ומעמידה את ההורות הלא-ביולוגית כעמדה שונה, הנמצאת מחוץ לדיאדה, אולי בדומה למה שהגדירה מרגרט מאהלר בדברה על האב (הביולוגי) כמי שמבקיע את הסימביוזה בין התינוק לאמו. ואכן למיקום של אחד ההורים מחוץ לדיאדה יש יתרון ההתפתחותי (כפי שארחיב בהמשך), אך אין הכרח כי יהיה זה דווקא ההורה הלא ביולוגי.

לעתים, הקשר הביולוגי בין אחד ההורים לבין הילד (והעדר קשר זה בינו לבין ההורה השני) אינו ניתן להצנעה, וקיומו ברור וידוע לא רק לבני הזוג אלא לכל הסביבה, הנתקלת בדמיון פיזי מובהק בין ההורה הביולוגי לבין ילדו, ובשונות בלתי ניתנת להכחשה בין הילד להורה הלא ביולוגי. בספרו "Boyhooods" מספר קן קורבט על ילד שבו טיפל במהלך מספר שנים (Corbett, 2009). אנדי, בנם של שתי נשים לסביות, הגיע עם שתי אמהותיו לטיפול למרות שבבית ספר לא עלו כל בעיות עמו והוא תואר כ"ילד חברותי ומקובל". לדברי האמהות, "היוזמה והתמיכה מצדן לא היו מספיקות", והן הרגישו צורך ב"מרחב יותר רפלקטיבי ופחות ריאקטיבי". האם הלא ביולוגית של אנדי, RJ, הייתה שונה ממנו לחלוטין בהופעתה החיצונית. כשהלכו יחד ברחוב, או למגרש המשחקים, לא פעם נשאלו לגבי מהות הקשר הלא ברור ביניהם. קורבט לא מתייחס לכך בתיאור המקרה, אך יש לשער כי החוויה הכרוכה במובהקות של העדר הקשר הביולוגי יצרה אצל אנדי ו-RJ קושי משותף. אצל אנדי עלו שאלות על מידת התמסרותה של RJ אליו, ומה בעצם קושר אותו אליה, יחד עם חרדה פן תעזוב, ואילו RJ חשה חרדה מפני דחייה של אנדי אותה, חרדה שהורים מאמצים רבים יכולים לחוש בה. כאשר נושא כה רגיש ואינטימי, כמו קשר לא-ביולוגי בין אם ובנה, נחשף בפני קהל רחב ובלתי מכיל, נוצרת תחושה של שקיפות, חוסר שליטה וחודרנות. קורבט מתאר כיצד באמצעות הדרכת ההורים והטיפול עובדו הרגשות הקשים וקיבלו ביטוי, וכך ניתן היה להכילם ולמתנם.

נושא מרכזי נוסף שעלה בטיפול של אנדי הוא דמותו של תורם הזרע. קורבט טוען כי ילדים שנתהוו מתרומת זרע או ביצית ופונדקאית עשויים ליצור דמות הורה מופנמת (של הורה תורם או של פונדקאית) שמבוססת על המידע שניתן להם על-ידי הוריהם, אך גם על הצרכים הייחודיים להם. לעתים קרובות תרומת הזרע או הביצית היא אנונימית והמידע אודות התורם/ת מוגבל. הפסיכואנליטיקאית דיאן אהרנספט טוענת במאמרה "חסידה לא הביאה אותי, באתי מצלוחית מעבדה" כי ההורים נוטים להכחיש את חשיבות האינפורמציה אודות ההפריה כשהנושא עולה מול הילד (Ehrensaft, 2007). לדבריה, הסבר כגון "זה היה איש נחמד שנתן לנו את הזרע שלו" לא מספק את הצורך של הילד להכיר את שורשיו הביולוגיים ואף לבנות דמות שלמה של אב או אם. לדבריה, צמצום ההורה הביולוגי לכדי תורם של תאי גוף, מגן על ההורים בפני חרדה מהתפקיד שאותה דמות עלומה עשויה למלא בחיי הילד.

חשוב אם כן שנושא התרומה יהיה מעובד ככל האפשר אצל ההורים. ללא עיבוד, חרדה הקשורה בנושא עלולה להוביל להרס (בפנטזיה) של דמות התורם/ת, על רקע הבהלה שתעבור מההורים לילד סביב כל מגע עם הנושא. כאשר הנושא מהווה טאבו וההורים מתקשים לגעת בו הן בינם לבין עצמם והן עם הילד, עלול להיווצר בילד מעין "חור שחור", או כפי שהגדיר זאת בולאס, "ידוע שלא נחשב" (unthought known), שהינו מה שידוע לילד גם אם לא תורגם לכדי ביטוי מחשבתי ומילולי, מה שהועבר לילד על-ידי ההורים באופן לא-מודע ולא-מילולי (Bollas, 1987). יצירה של נרטיב משפחתי אודות סיפור הבאתו של הילד לעולם יכולה לסייע להפחתת החרדה, תוך שמירה על מגע עם החלקים המציאותיים שברקע. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי נרטיב של תרומת זרע, תרומת ביצית ופונדקאות יכול להיות מורכב, ויש להביא בחשבון גם את גילו של הילד ואת השלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא כאשר משתפים אותו באינפורמציה שהינה סבוכה דיה גם למבוגרים.

יש להניח כי החשש לגעת בנושא התרומה ובדמות התורם נובע גם מקושי של ההורים עם ההעדר, ומאשמה הכרוכה בו. בהורות חד-מינית, הילד יכול להעלות את הכאב על רקע העדרה של הדמות הממשית שמאחורי התורם או התורמת - בין אם של האב, ובין אם של האֵם. ילדים עשויים להעלות חסר בשאלות ישירות או דרך פנטזיות, משחק וחלומות. עשויות לעלות גם תחושות של כעס על רקע חסרונו של האובייקט הנעדר, על רקע האחרות והשונות של המשפחה ועל רקע תחושת הקנאה באחרים. קורבט מדגיש את החשיבות של עבודה עם ההורים על היכולת להעניק לילד חוויה של "הורות טובה דיה", באמצעות מתן מקום למשאלה להורה החסר והכלה של הכאב והכעס הכרוכים בכך, בלי שהאשמה תושלך חזרה על הילד.

בפני המשפחה החד-מינית עומד האתגר של התמודדות עם מקומו של המטען הגנטי בהורות. כאנשי מקצוע, עלינו לאפשר את ביטויים של שני הקולות: מחד, יש מקום לפנטזיה של העלמת משמעותה של הביולוגיה. בהתאם, יש לאפשר לבני הזוג לבנות את ההורות שלהם ממקום שוויוני, שאינו מעניק תפקיד רשמי או משמעותי יותר בפרקטיקה היומיומית להורה הביולוגי ואינו דוחק את ההורה הלא-ביולוגי החוצה. מאידך, עלינו לזכור כי הרצון להכחיש את הקשר הביולוגי נובע לעתים מחרדה עמוקה ומפחד לגעת בתחושות קשות שעולות כלפי הסיטואציה הלא פשוטה הזו. על מנת להרגיע את החרדה, יש לעודד דיון ומגע עם הנושא. עלינו להזמין הן את ההורים והן את הילד, כל אחד בדרכו, להתבוננות אמיצה על האופן שבו משפיע הרכיב הביולוגי בהורות הן על עולם הפנטזיה והן על העולם הרגשי של ההורים ושל הילד.

 

המיניות ומשמעותה

אמירתו של פרויד (Freud, 1924 ( כי "אנטומיה היא גורל" היא נקודה טובה להתחיל ממנה ולבחון דרכה כיצד אנטומיה משפיעה על ההורות, ובאופן ספציפי כיצד מין ומגדר משפיעים עליה. מכיוון שבהורות חד-מינית אין ייצוג לשני המינים בתא המשפחתי, השאלה רלוונטית במיוחד לגביה, ודורשת מחשבה מחודשת על חלק מאקסיומות היסוד של הפסיכואנליזה כפי שהתגבשה במאה הקודמת. פסיכואנליטיקאים ופסיכולוגים רבים התחנכו על ברכיהן של הנחות יסוד קדושות ובהן הסצנה הראשונית (The primal scene) והתסביך האדיפלי (The Oedipal complex), שכעת, לאור המבנים המשפחתיים החדשים, נדרשות לרענון ועדכון.

הסצנה הראשונית היא מטאפורה לסיטואציה שבה ילד עֵד להוריו המקיימים יחסי מין, על כל המשתמע מכך. תחת כותרת זו אנו למעשה דנים בהתפתחות מיניותו של הילד, בהתפתחות זהותו המינית ובהבנתו את המיניות, או כפי שנהוג להתייחס לכך בשפה היומיומית, בהבנתו "כיצד באים ילדים לעולם". הפסיכואנליטיקאי הצרפתי גרין (Green, 1995) אמר כי "אם נרצה או לא נרצה, כל אחד מאיתנו, אשר נושם וחי, הוא תוצר של סצנה ראשונית, מאושרת או אומללה, בין שני הורים שונים מבחינה מינית". אמירה זו מבטאת גישה שהייתה מקובלת בעולם הפסיכואנליטי, וראתה את הזוגיות ההטרוסקסואלית ואת האיחוד המיני ההטרוסקסואלי כאפשרות היחידה ליצירת חיים, הן מבחינה טכנית גרידא, והן מבחינה סימבולית. המציאות המשתנה מביאה גישות תיאורטיות חדשות להטיל ספק בהנחה זאת. כיום הולכת ומתרחבת ההבנה, שניזונה גם מההתפתחויות הטכנולוגיות, כי גם אם בהפריה אכן יש צורך גם בביצית וגם בזרע, אין כל הכרח במשגל בין גבר ואישה על מנת ליצור חיים.

לפיכך, נדרשת הערכה מחדש והתבוננות מעודכנת על הגדרתו המקורית של פרויד את הסצנה הראשונית כפנטזיה מכוננת בעולמו של הילד וכביטוי לתורשה הגנטית. תיאורטיקנים כארון (Aron, 1995) ובריטון (Britton, 1989) מתייחסים כיום לסצנה הראשונית, כמו גם אל התסביך האדיפלי, כהבנה של הילד את מערכת היחסים בין ההורים כסובייקטים. זוהי ההבנה של הילד, הכואבת לעתים, שהוא אינו חלק רק ממערכת יחסים דיאדית בינו לבין דמות הורית בלעדית, אלא שהוא תוצר של מערכת יחסים שהתקיימה עוד לפני הגעתו לעולם בין שני אנשים נפרדים שיש להם גם עולם סובייקטיבי משל עצמם, שהוא אינו בהכרח חלק ממנו. הבנה לא פשוטה זו, משמעותה הבשלה של יכולתו של הילד להשתתף במערך משולש, שבו יש גם שלישי, אחר, מתבונן. הפנמה של מערך משולש כזה היא חיונית והכרחית להתפתחותו התקינה של הילד ולתפיסה תלת-ממדית של העולם ושל המציאות, שאינה כוללת שליטה אומניפוטנטית של הילד בעולם ובהוריו (Heinman, 2004). המשגה זו של הסצנה הראשונית ושל התסביך האדיפלי מפחיתה את הדגש שניתן בעבר לתפקידי המין בתוך התא המשפחתי, ומאפשרת גם להבין מדוע במשפחות בהן יש שני הורים מאותו המין יכולה להיווצר התפתחות תקינה. הרי גם במשפחות חד-מיניות, בהן על פניו האבחנה בין ההורים אינה כה ברורה כמו במשפחות הטרוסקסואליות, ילדים יוצרים דיפרנציאציה בין שני ההורים אפילו ללא ביטוי סמנטי מפורש. הצורך לייצר שוני בין שני ההורים, הוא ביטוי של הצורך ההתפתחותי העז ליצירת ה"שלישי", שהינו כה הכרחי להתפתחותה של ראייה מורכבת.

הדוגמה מתוך הסרט "הילדים בסדר" ממחישה כיצד בנם של שתי הנשים הפנים את המבנה הטריאדי באומרו לאמו, המבקשת ממנו חיבוק: "חבקי אותה, בשביל זה היא שם". חיוני שגם ההורים יבינו את הצורך הילדי ביצירת דיפרנציאציה, ולכן יגיבו אליו ברצון ולא בפגיעה או עלבון. כך למשל, כאשר ילד יקרא לאחת מהוריו אמא, ולאם השנייה בשמה הפרטי, זה יכול לבטא צורך ביצירת מרחב עם אחר שלישי, מעבר לדיאדה של אם-ילד. לעתים, כאשר ההורה עצמו לא חווה תהליך של נפרדות תקין מהוריו, על רקע פרידה מוקדמת מדי או קשר הורה-ילד סימביוטי, הוא יחווה קושי מול הצורך של הילד לחיפוש אחר האחר, ה"שלישי" ויגיב מתוך פגיעה לתיוג כ"לא אמא" או "לא אבא".

גם במשולש שנוצר לילד מול הורות חד-מינית הוא יכול להפנות התנהגות פתיינית כלפי אחד ההורים, כשההורה השני משמש כמתחרה על תשומת הלב ועל האהבה של ההורה נשוא התשוקה. ההורה ב"תפקיד המתחרה" צריך להיות מסוגל לקבל זאת בהבנה וסלחנות, ולא מתוך פגיעות נרקיסיסטית כמי שאינו מושא התשוקה.        הסצנה מתוך הסרט "הילדים בסדר" מציגה אף היא סוג של פתרון לתסביך האדיפלי, שבו הילד מבין כי המיניות של ההורים נפרדת מן המיניות שלו, והוא יוצא אל העולם החיצון כדי למצוא את החיבוק הספק-מנחם-ספק-ארוטי שלו הוא זקוק.

בהמשך לעדכון ההמשגה האדיפלית, עולה השאלה האם העובדה ששני הוריו של ילד הם מאותו מין תגרור הבניה שונה של המציאות, כמו גם תפיסה שונה של המיניות האנושית ושל מבנה המשפחה, או שמא האלמנטים האוניברסאליים ההטרוסקסואליים, הדומיננטיים כל-כך בתרבות הפופולארית, יעצבו את תפיסתו של הילד. בהקשר זה, מתארת אֵם בפורום אינטרנטי של אימהות לסביות את המשחק של ילדותיה בנות החמש והשש : "אני לא חושבת שהמשחק שלהן משקף רק את מה שהן רואות בבית, אלא גם ניסיון חברתי בחוץ, וכשהן משחקות בבית הבובות, הן לא בהכרח משחקות עם שתי בובות של אמהות. לפעמים יש אבא ואימא, לפעמים גם שני אבות, ולעתים רחוקות גם אמא ואמא" (Heineman, 2004). משחק זה מציג את הצורך ההתפתחותי הלא מודע לייצר טריאדה, אך גם את העובדה כי ילדים אינם מבנים את המציאות רק על-פי הדגם הספציפי אותו הם בפוגשים בביתם, אלא אף ניזונים מתבניות תרבותיות חזקות שאליהן הם נחשפים בכל מקום מחוץ לבית. כך גם אנדי, הילד שגדל עם אמהותיו והוצג לעיל מתוך ספרו של קן קורבט, משתף את המטפל לקראת סוף הטיפול בפנטזיות הטרוסקסואליות על נישואין, במחשבות על מה עשו אמהותיו באמבטיה כששמע אותן מצחקקות, ובטאבו החברתי והמבוכה הרבה שהוא חווה סביב נושא המין בקרב חבריו בבית הספר. היכולת שלו לנוע בחופשיות ובמשחקיות בין פנטזיות פנימיות ובין המציאות החיצונית מייצגת את האפשרות להכיל בו-זמנית הבניות שונות, חלקן מסורתיות ומקובלות, ואחרות ייחודיות וחדשות, מבלי לחוש חרדה ואימה.

כשדנים בהקשר של מין ההורים, עולה טענה שהושמעה למשל על-ידי הסוציולוג דייויד פופנו (Popenoe, 1996) שיצא כנגד התופעה של אימהות חד-הוריות ומשפחות חד-מיניות ואמר: "אבות ואמהות נבדלים, ממש כפי שגברים ונשים נבדלים". אך האם בנים אכן הופכים לגברים באמצעות אבותיהם בלבד? ובאופן דומה, האם ילדות הופכות לנשים רק דרך הזדהות עם אמן? כנראה שבשונה מכפי שחשבנו, התשובה שלילית, וככל הנראה הסיבה לכך נובעת גם מכך שיסודות גבריים ונשיים, אבהיים ואמהיים קיימים בכולנו.

מחקרים אודות זוגות הומואים שמגדלים ילדים מצביעים על כך שהם אינם מספקים - כפי שניתן אולי היה לחשוש - "מידת גבריות" כפולה, והם אפילו מאמצים דפוסי הורות הנחשבים "נשיים", ואף דומים יותר לאימהות במשפחות הטרוסקסואליות מאשר לאבות. כפי שמתאר זאת גבר הומוסקסואל: "אני אבא גאה, אבל לפעמים אני מרגיש שיש לי יותר במשותף עם אימהות מאשר עם אבות סטרייטים שהם בדרך כלל אבות של סופשבוע. במידה רבה למרות שאני גבר, אני כמו אימא" (Mallon, 2004). ניכר כי הורות הומוסקסואלית מאתגרת סטריאוטיפים אודות גבריות, אבהות ואמהות אפילו יותר מאשר הורות לסבית (Stacey, 2006). ממצאי מחקריה של רות פלדמן לאחרונה עלה כי גם אצל אבות מופרשים הורמוני אוקיסטוצין ופרולקטין, בדומה למתרחש אצל נשים. ממצאים אלה מדגישים כי החלוקה בין אימהות ואבהות היא ככל הנראה מורכבת מכפי שנהוג היה לסבור. אם בעבר תפיסת המגדר הייתה מאוד בינארית ונוקשה וגרסה כי "מה שגברי הוא כל מה שאינו נשי", כיום הולכת ומתרחבת ההבנה כי גבריות ונשיות הן תכונות הנעות על ספקטרום רחב יחסית, וכך גם אבהות ואמהות. לכן, יסודות של אבהות ואמהות יכולים להתקיים גם אצל גברים וגם אצל נשים. אנו מבינים כיום כי אבות יכולים לספק פונקציה אמהית, מכילה ורכה, ואמהות יכולות לספק פונקציה אבהית, המעודדת סקרנות וחקרנות ומציבה גבולות.

אב גאה לילדה בת שלוש מתאר במהלך מפגש טיפולי כיצד במהלך משחק סימבולי הבת משחקת בדמויות השונות ואומרת לדמות שקיבלה מכה: "לך לאימא שתיתן לך נשיקה וזה יכאב פחות". דוגמא זו מבהירה כי גם בהעדרה של אימא ממשית, יש הבניה פנימית של דמות אם, שמורכבת מחוויה מציאותית של אמהות אבהית, מהבניה חברתית של "אימא", ומפנטזיות פנימיות על אֵם. במבחן האינטליגנציה K-ABC ילדים מתבקשים לזהות אובייקטים מוכרים מחיי היום יום במשימה הקרויה השלמת גשטאלט. האובייקטים מוצגים בצורה חסרה, אך כל עוד קווי המתאר של האובייקט ברורים, גם אם חסרים, הילד יצליח לזהותו. אני מציע כי באופן דומה, ילדים מצליחים לזהות ולאפיין אובייקטים כגון דמות אם, גם אם האובייקט הממשי המציאותי איננו, כל עוד קווי מתאר של פונקציה אמהית מתקיימים בעולמו.

קטע מתוך סדרת הנוער "Glee" (2010) ממחיש את ההבדל בין דמות אם מציאותית, ביולוגית, ובין הפונקציה האמהית. רייצ'ל ברי, גיבורת הסדרה, היא תיכוניסטית שאפתנית ומוכשרת בשירה, הגדלה בבית עם שני אבות. לפתע היא מגלה את זהות האם הביולוגית שלה, המשמשת כבמאית של מקהלה מתחרה. הסצנה מתארת את הפרידה מהפנטזיה אודות האם-תורמת, ובמהלכה משתפת רייצ'ל את האם הביולוגית בכך שהיא מתקשה לחוש כלפיה רגשות עזים, כפי שאולי ציפתה טרם פגישתן. "את הרי אימא שלי, למה אני לא מרגישה דבר?" אומרת בכאב רייצ'ל, ואילו האם הביולוגית עונה לה: " אני אמנם האם שלך (Mother), אך איני האמא (Mommy) שלך". יוצרי הסדרה מעמידים אם כן באופן שונה שני מושגים שונים – "אם" (mother) ו-אימא (mommy), כשאחד הוא ביולוגי בלבד והשני הוא פונקציונאלי, רגשי ומופנם, ולאו דווקא מסופק על-ידי האם הביולוגית.

אני סבור כי ניתן היה לצפות כי בקרב קהילת אנשי הטיפול, המודעות למורכבות המגדרית תהיה גבוהה במיוחד. מטפלות ממין נקבה מוצאות עצמן פעמים רבות מגיבות בטיפול להעברה של מטופל או מטופלת כלפי אב, ומגיבות ממקום הנחשב יותר "אבהי", ולהפך, מטפלים ממין זכר יכולים למצוא עצמם מגיבים כלפי העברה אמהית ומעניקים מגע טיפולי הנחשב יותר נשי ואמהי. ההקבלה הידועה והמוכרת בין טיפול והורות יכולה לשמש גם כאן למודל המדגים כיצד אנטומיה דווקא איננה בהכרח גורל.

בשנים הקרובות עולה הסבירות לכך שכל אחד מאיתנו כאיש טיפול יפגוש משפחה חד-מינית. תקוותי כי במפגש שכזה יוכל איש המקצוע להיות בעמדה שאינה רואה את הפתולוגיה אך ורק מתוך מבנה המשפחה המיוחד, מתוך ההעדפה המינית של ההורים או מתוך העדר הייצוג של שני המינים. עם זאת, יש לזכור כי זהירות יתר, שעלולה לנבוע מתוך חרדה לגעת בנושאים הרגישים שנסקרו לעיל, יכולה להוביל להחמצה של מטרת הטיפול ויכולה להשתמע אף כתגובת היפוך הומופובית.

לסיום, הייתי מבקש לחזור לזוג הגברים שנכנס לקליניקה של רופא הפריון, שתואר בתחילת המאמר. הייתי רוצה לקוות, כי הכניסה של זוג זה לקליניקה של כל אחד מאיתנו, אם וכאשר יפנה לטיפול עם ילדם בעוד מספר שנים, תיחווה באופן שונה מהכניסה לחדר ההמתנה של הרופא. תקוותי כי העיניים בהן ייפגשו בחדר הטיפול יהיו עיניים פחות מציצניות, פחות משתאות נוכח האחרות והמיוחדות, וכאלו הרואות את הדומה לצד השונה.


  

ביבליוגרפיה

 a new story of triangulation?’ Psychoanalytic Psychology, 21:99-115.

Aron, L. (1995). The internalized primal scene. Psychoanalytic Dialogues, 5:195-237.

Biblarz, T.J. & Stacey. J. (2010). How does gender of parents matter? Journal of marriage and family, 72:3-22.

Blechner, M.J. (1993). Homophobia in Psychoanalytic Writing and Practice: Commentary on Trop and Stolorow's “Defense Analysis in Self Psychology: A Developmental View” and Hanna's “False-Self Sensitivity to Countertransference: Anatomy of a Single Session”. Psychoanalytic Dialogues, 3:627-637.

Bollas, C. (1987). The Shadow of the Object: Psychoanalysis of the Unthought Known. NY: Columbia University Press.

Britton, R. (1989) The Missing Link: Parental Sexuality in the Oedipus Complex. In: Steiner, J. (Ed), The Oedipus Complex Today Clinical Implications. London, UK: Karnac.

Chan, R.W., Raboy, B. & Patterson, C.J. (1998). Psychosocial adjustment among children conceived via donor insemination by lesbian and heterosexual mothers. Child Development. 69:443-457.

Corbett, K. (2009). Boyhoods: Rethinking masculinities. CT:Yale University Press.

Ehrensaft, D. (2007). The Stork Didn't Bring Me, I Came from a Dish: Psychological Experiences of Children Conceived through Assisted Reproductive Technology, Journal of Infant, Child, and Adolescent Psychotherapy, 6(2):124-141.

Freud, S. (1924). The Dissolution of the Oedipus Complex. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XIX (1923-1925): The Ego and the Id and Other Works, 171-1.

Gartrell, N., Deck, A., Rodas, C., Peyser, H. & Banks, A. (2005). The national lesbian family study: 4. Interviews with the 10-year-old children. American Journal of Orthopsychiatry.75:518-524.

Golombok, S., Spencer, A., Rutter, M. (1983). Children in lesbian and single-parent households: psychosexual and psychiatric appraisal. Journal of Child Psychology and Psychiatry. 24:551-572.

Green, A. (1995), Has sexuality anything to do with psychoanalysis. International Journal of Psycho-Analysis, 76:871-883.

Heineman, T.V. (2004) A boy and two mothers: New variations on an old theme or a new story of triangulation. Beginning thoughts on the psychosexual development of children in nontraditional families. Psychoanalytic Psychology. 21(1): 99-115.

Mallon, G. P. (2004). Gay men choosing parenthood. New York: Columbia University Press.

Patterson, C. J., Sutfin, E. L., & Fulcher, M. (2004). Division of labor among lesbian and heterosexual parenting couples: Correlates of specialized versus shared patterns. Journal of Adult Development, 11:179 – 189.

Popenoe, D. (1996).    Life without father. New York: Free Press.

Richards, A. (1992), Commentary on Trop and Stolorow's “Defense analysis in self psychology.” Psychoanalytic Dialogues, 2: 455-465.

Stacey, J. (2006). Gay male parenthood and the decline of paternity as we knew it. Sexualities, 9, 27-55.

Winnicott, D. (1956) Primary Maternal Preoccupation, in Through Paediatrics to Psychoanalysis. London: Hogarth.

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

טבק - אבירם, א. (2011). הורות אחרת? על הדומה והשונה בהורות חד-מינית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2550

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דפנה גרינרדפנה גרינר11/10/2015

אילן, מאמר מעולה, מקיף וכתוב מצוין.. רק עכשיו יצאתי לי לקרוא.. מתכתב עם הקליניקה ונותן מצע תאורטי רחב ורלוונטי. נהניתי מאד. תודה!

עינת גבעעינת גבע10/8/2011

אופטימי. מוסיפה על ההארות שנכתבו המאמר מסייע לפוגג דעות קדומות, אופטימי ומכבד. עינת גבע, מכון אדלר.

עמית ורהפטיגעמית ורהפטיג12/2/2011

אילן, מאמר חשוב ומסמן דרך, תודה רבה.

אמיר פינטואמיר פינטו6/2/2011

המאמר מעלה שאלות לגבי נכונות התפיסות הפסיכולוגיות הקלאסיות. בעולם שבו הלגיטמיות של הורות חד מינית מוטלת בספק, מאמר זה תומך ומרגיע את אותם הורים אמיצים שהולכים בדרך זו. המחקר הפסיכולוגי בתחום זה, כמו מאמר זה, סוללים את הדרך ללגיטמיות של הבאת ילדים בדרך זו אל העולם. לדעתי, זו עוד דוגמא לכיצד הפסיכולוגיה המודרנית משפיעה ומשנה את החברה המערבית.

לדעתי עצם העובדה שילדים להורים חד מיניים מפנימים דמויות זכריות ונשיות ומפתחים מיניות והזדהויות נורמאליות, מעמיד בספק את ההנחות הפסיכולוגיות הקלאסיות על התסביך האדיפלי, חרדת סירוס, קנאת פין וכד'. נראה היום שמושגים אלו צריכים לקבל משמעויות יותר מטאפוריות וסימבוליות.

שירלי קובלסקישירלי קובלסקי5/2/2011

תודה על המאמר. הנושא הופך ליותר ויותר אקטואלי וחשוב להפיץ את המודעות בקרב המטפלים. נהניתי לקרוא

תמר צירינסקיתמר צירינסקי5/2/2011

מאמר מעניין מאד ואקטואלי. תודה.. המאמר חשוב לאנשי הטיפול כמו להורים הגאים עצמם. למדתי.

רואי קדםרואי קדם5/2/2011

תודה ותיקון. נהניתי מהקריאה ולמדתי הרבה. תיקון טכני קטן: חופשת לידה אינה מוגבלת להורה ביולוגי.
במאמר התמודדת עם ״נורמות״ מקובלות, כגון חשיבות הביולוגיה ומשמעותה. התנגדת לגישה שהאבא הביולוגי ממלא תפקיד אמהי יותר מהאבא הלא-ביולוגי. התייחסת לעמדה הזו כאל רווחת בציבור. אני דווקא חשבתי באינטואיציה - בלי לחשוב בצורה מעמיקה ומנתחת - שהאב הביולוגי יהיה יותר אבהי... כי גם במשפחות ״נורמטיביות״ האבא (הביולוגי) הוא יותר אבהי.

אורנה אפקאורנה אפק3/2/2011

יופי של מאמר. מקיף, אמיץ ומעניין. תודה

גיל עמיחיגיל עמיחי3/2/2011

תודה אילן על המאמר.

דר ריבי אפרתד"ר ריבי אפרת2/2/2011

מאמר מצוין. מרתק. מקיף ומעמיק. התייחסות מעמיקה לסוגיות שונות הקשורות בהורות זוגית חד-מינית. חשובה האמירה הברורה על בריאותם הנפשית של ילדים הגדלים במשפחות חד-מיניות, חשובה ההתייחסות לשאלות המעסיקות אולי יותר את החשיבה הפסיכולוגיסטית הנשענת על עמדת מוצא מסורתית-קלאסית (נורמטיביות [מה זה?] = משפחה הטרוסקסואלית).
המאמר חשוב כאן לכל אנשי הטיפול המקבלים לקליניקה אנשים מהקהילה הגאה,
תודה

גילי אגרגילי אגר1/2/2011

מאמר נהדר. היי
המאמר מקיף אינטלקטואלית ונוגע רגשית בנקודות מגוונות ומשמעותיות. תודה וישר כח.

דיני פרומןדיני פרומן31/1/2011

מאמר מרתק. מאמר כתוב בצורה בהירה ומרתקת נוגע בנושא שהופך רלוונטי יותר ויותר בשנים האחרונות גם ברמה של טיפול זוגי ותהליכי חשיבה והתלבטות בזוגות חד מינים לגבי כניסה להורות. נתרמתי מאד

עליתה תורעליתה תור31/1/2011

מאמר מענין וחשוב. המאמר כתוב ברהיטות ומענין מאוד לקריאה. דר' אבירם משכיל ליצר גשר אינטגרטיבי בין הגישות הפסיכואנליטיות הקלאסיות ובין ההבנה הדינמית למציאות היום. דרך הכתיבה המחקרית והשילוב הקליני נפתח צוהר נוסף למפגש עם האחרות הן מחוצה לנו והן בתוכנו וככל שנוכל להכיר ולהכיל אחרות זו אולי ניתן יהיה להדביק רגשית והתנהגותית את תהליכי המדע המואצים. אהבתי