מכון טמיר 2019 - היכן שהיה אגו שם יהיה Feed
מכון טמיר 2019 - היכן שהיה אגו שם יהיה Feed

מאמרים

מיזופוניה: איך עובד היום טיפול ברגישות-יתר לרעשים?

טיפול התנהגותי קוגניטיבי הוא תשובה מצוינת עבור אנשים שמתמודדים עם מיסופוניה- הפרעה נוירולוגית של רגישות יתר לרעשים
תאריך פרסום: 1/12/2018

תיאור טיפול פסיכולוגי במיסופוניה 

מטופלת ומטפל מספרים על טיפול CBT במיסופוניה

לפני כ-10 חודשים הגעתי לטיפול במכון טמיר בתל אביב, על רקע בעיה שאיתה התמודדתי מגיל 12, בעיה זאת ידועה גם בשם "מיסופוניה" - הפרעה נוירופסיכיאטרית נדירה יחסית, המתבטאת ברגשות שליליים שמופעלים לאחר שמיעה של קול ספציפי (מתוך ויקפדיה). למרות שהגדרה זאת כיום איננה רישמית ועדיין לא קיבלה תוקף רפואי.  

ובכן, הסיפור שלי, או לפחות הזיכרון הראשון שלי עם "מיסופוניה", מתחיל אי-שם בגיל 12 כאשר אני יושבת במסעדה עם המשפחה, מרירה ועצבנית עם 2 הידיים על האוזניים שלי. כשאבא שלי מנסה לברר מה נסגר איתי, אני עונה לו – "אני לא מסוגלת לשמוע לעיסות"!

כשאמרתי שאני לא מסוגלת לשמוע לעיסות, באמת התכוונתי לזה –כשהייתי שומעת את את אחד מבני המשפחה שלי לועסים, הייתי מתפוצצת – הלב היה דופק, העצבים עולים, ובסופו של דבר או יותר נכון אחרי כמה שניות של סבל אמיתי וטהור– הייתי קמה והולכת ובמקרים גרועים יותר – צועקת עליהם שיפסיקו לאכול.

עם השנים, כשההורים והמשפחה כבר ידעו על הבעיה "הקטנה" שלי, הרשתי לעצמי כבר לקחת את זה לשלב הבא- לשבת עם אטמי אוניים בארוחות שישי, לאסור על בני המשפחה ללעוס ברעש או בכלל ללעוס לידי. בהתחלה,  תמיד התעקשתי והסברתי שהבעיה היא אך ורק עם הלעיסות של בני המשפחה, אבל מבלי ששמתי לב – גם הלעיסות של החברים הקרובים התחילו להפריע לי, וגם הם, כמו המשפחה – ידעו שאסור לאכול לידי. ובשלב הבא, כמובן, הלעיסות של כולם הפריעו לי ללא יוצא מהכלל .

למרבה הצער, לא יכולתי לדרוש מכל בני אדם להפסיק ללעוס (אחרי הכל זה פעולה די הכרחית לקיום) ומכאן והלאה הבעיה תפסה חלק מהותי בחיי היום יום - כשישבתי ברכבת ומישהו פתח שקית ביסלי או נגס בתפוח, כשניגשתי למבחן ומישהו 'נישנש' אגוזים, כשהייתי בכיתה ומישהו לידי אכל סנדוויץ', כשאכלתי עם חברים, בני זוג, המשפחה שלהם, כשהלכתי לסרט וכל הקהל אכל פופקורן, ובעצם כמעט בכל מקום – תמיד היתה  הסכנה שמישהו יתחיל ללעוס.

בשלב הצבאי של חיי הבעיה הייתה בשיאה, ומצאתי את עצמי נמנעת ממצבים חברתיים בידיעה שכנראה יהיה שם אוכל (בכל זאת, צבא), באותה תקופה בצבא בה הרגשתי יותר מתמיד איך בעיה כל כך קטנה הפכה להיות מהותית ומשפיעה בחיי –וכך החלטתי ללכת לטיפול.

 

הטיפול  שלי במיסופוניה

הפגישות הראשונות בעיקר עסקו בלנסות להסביר את הבעיה, ולהבין מה מקורה. אמנם באספקטים מסוימים היא יכולה להזכיר בעיות מוכרות כמו OCD, ADHD, רגישות תחשותית, ועוד. אך היא איננה מתיישבת באופן מובהק עם אף אחת מהן.

ובאותו הזמן, הבעיה שלי היא לגמרי אמיתית – מבחינתי רעש הלעיסה היה הדבר הכי נורא שיכולתי להיחשף אליו בחיי היום יום. צברתי כל כך הרבה כעסים על כל מי שלקח חלק בגרימת הרעש – אנשים זרים ברכבת, אנשים ברחוב, במסעדה, חברים, חברות ובעצם – כולם.

בתור התחלה – ניסינו למצוא דרכים שאוכל להרגיע את עצמי בזמן שאני נחשפת לרעש הלעיסה – נשימות, מדיטציה, וכדומה – דרכים אלו, כצפוי, לא עזרו.

בהמשך, התחלנו לחשוב על מעין 'מנטרות' שאני יכולה לומר בניסיון לשכנע את עצמי שרעש הלעיסה הוא כמו כל רעש אחר בעולם – "זה רק לעיסה" "ככה זה נשמע" "כשאני לועסת זה גם נשמע ככה", "אין בזה שום דבר מזיק".

בשלב זה, כבר התחלתי להרגיש שאולי זה יותר הכיוון, אותם משפטים שאמרתי לעצמי בזמן החשיפה לרעש, באמת גרמו לי להבין – שזה עוד רעש,  כמו כל רעש בעולם, ואין בו שום דבר מיוחד.

התחלנו להבין בטיפול כיצד הבעיה מתחברת עם מוטיבים חזקים באופי שלי – הצורך בהיגיינה, אסתטיקה, הרגישות למגע ולריח.  בפן של הריכוז – הקושי להתרכז כשיש הרבה רעשים, ובאופן ספציפי חוסר היכולת המוחלטת להתרכז בכל דבר כאשר יש את רעשי הלעיסה ברקע.

ניסינו להבין אם זה יכול להיות קשור להפרעת קשב וריכוז (adhd/add)., אך לא הגענו לתשובה סופית (בשביל זה צריך ללכת לפסיכיאטר, נוירולוג ואבחון רישמי) אך עם זאת הבנו שההגדרה לא ממש קריטית. הגענו למספר תובנות פשוטות לגבי, שבעיני אין ממש צורך לנסות לקטלג אותן עם כל מיני בעיות פורמליות –

  1. קשה לי להתרכז כשיש הרבה רעשים סביבי

  2. יש לי רגישות כללית לרעשים – בין אם זה חזק מדי, או בין אם זה רעש של שקית שיכול להסיח את דעתי, ובין אם זה כמובן – רעש הלעיסה.

  3. אסתטיקה וכל הנגזר ממנה – ריח, מראה, התנהגות מנומסת (נימוס הוא ערך עליון אצלי באופן שהוא קצת מעל הממוצע) ועוד.

אותן תובנות, שבדיעבד לא היו חדשות לי, גרמו לי להבין שהבעיה שלי היא לא כזו 'מסתורית', אלא פשוט נובעת מקווי האופי שלי, שאותם כנראה שלא אוכל לשנות, ומעבר לכך, לא מעוניינת לשנות אותם- הם לא מה שפוגע לי בתפקוד היומיומי.

בטיפול סיפרתי, שבמשך השנים ניסיתי להסביר לאנשים מהיכן נובעת הבעיה – טענתי שמגעיל אותי שאנשים אוכלים ב"ברבריות", דוחפים את היד לקורנפלקס, מתנהגים בחזירות, אוכלים בחוסר נימוס ועוד אינסוף משפטים שיפוטיים.

הבנו יחדיו שאותם הסברים שסיפרתי לאנשים רק העצימו אצלי בראש את הבעיה ואת הכעס על רעש הלעיסה ועל האנשים שעושים את אותו הרעש. אבל בעצם אותו הסבר, היה הסבר שקרי שנועד לתת בסיס הגיוני לבעיה בכדי שאנשים יוכלו להבין אותה, לפני שאני בכלל הצלחתי להבין בעצמי.

בהמשך הטיפול, מצוידת ב'מנטרות', עברנו לשלב החשיפות, בו קיבלתי משימות חשיפה שבועיות כגון – ארוחות עם אמא, עם המשפחה, עם החבר. התחלנו עם דברים קלים כמו מרק ועם הזמן עלינו לחשיפות מאתגרות יותר שכללו אכילת טוסטים, פוקפורן ומאכלים נוספים שמהם נרתעתי במיוחד.

בטיפולים ניתחנו את מה שהרגשתי בזמן החשיפה – מתי הכי כעסתי, איך הרגשתי, מה חשבתי, מתי הצלחתי להירגע (אם בכלל).  בזכות אותם 'ניתוחים' הצלחנו להבין את דפוסי המחשבה שלי, ולהתחיל להחליף אותם במנטרות שיותר תואמות את המציאות הפשוטה – "זה סתם עוד רעש" ומפסיקות את הכעס והמחשבות השיפוטיות – "איך הוא אוכל" "איזה מגעיל הוא" "איזה רעש דוחה" ועוד.

מצאתי את עצמי, עם הזמן, יושבת בסיטואציות שהרבה שנים לא הייתי נינוחה בהן – סרט בקולנוע עם קהל שלם שאוכל פוקפורן, ארוחה משפחתית בלי להרכיב אטמי אוזניים – מצליחה להרגיע את עצמי ולא לצאת מכלל שליטה. ההתחלה היתה קשה במיוחד בסיטואציה של ארוחה משפחתית– בכל זאת, כוחו של הרגל, והייתי מאוד מורגלת לקום ולשים אטמים בסיטואציות בהן היו לעיסות מסביבי. אך ברגע שעברה דקה בה התמודדתי עם הרעש, הוצאתי את המחשבות השיפוטיות והטורדניות והחלפתי אותן עם אותן מנטרות-  הופתעתי לראות שאני עדיין בסדר למרות שאני יושבת בארוחה משפחתית, ושאולי....רעש הלעיסה הוא לא כזה נורא כמו שהתרגלתי לחשוב.

בשלבים מתקדמים גם נחשפנו בזמן הטיפול לרעשי הלעיסה – ובאופן מוזר, דווקא ב'סשן המדומה' של סצנת הלעיסה, הרעש כלל לא הפריע לי.

הדבר המוזר הזה שקרה בזמן הטיפול, שבמשך 10 דקות הייתי צריכה להקשיב לרעש הלעיסות שהיו גם באופן מכוון רועשות במיוחד – ולחלוטין לא הפריע לי , הוא אחד הדברים שהכי גרמו לי להבין שאני מסוגלת שלא תהיה לי בעיה עם לעיסות, כי אם כשזה מכוון זה לא מפריע לי – אז למה שזה יפריע לי גם כשזה קורה באופן ספונטני? – ברכבת, בסרט, בארוחה וכו'.

וכך באופן די טבעי ופשוט, התחלתי להתרגל לרעיון. כשאני אומרת להתרגל – אני לא מתכוונת שרעש הלעיסה פשוט לא הפריע לי, אבל הצלחתי להשתלט על "המפלצת" הקטנה שבתוכי ולא לצאת מכלל שליטה, ולהתחיל לאמץ את ההבנה שרעש הלעיסה הוא בסך הכל עוד רעש 'מן המניין' ואין צורך לייחס לו חשיבות ספציפית, גם אם יש לי נטיה לשים לב אליו יתר על המידה.

כיום, מספר חודשים אחרי הטיפול, אני ממשיכה להתמודד עם רעש הלעיסה, אך הוא לא מהווה בשבילי חלק מהותי בחיי היום יום.  במקרים מסויימים, אני אפילו לא שמה לב שמישהו לועס לידי. במקרים אחרים אני שמה לב וממשיכה הלאה בשלי, ומידי פעם אני מוצאת את עצמי מעט נרתעת, אבל מצליחה להירגע בעזרת אותם כלים שאימצתי במשך הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי.


 

תגובות

הוספת תגובה

נשוי למיסו'נשוי למיסו'18/7/2019

. היי
שמח לראות שאת מתמודדת עם הרגישות שלך בהצלחה ויצרת לעצמך סט כלים.
חייב לציין שלשנן מנטרה זה סוג של מדיטציה. ושמח מאוד שזה עזר לך מכיוון שאני נשוי למיספונית ולומד כל יום איך להתמודד עם המצב. ומנסה למצוא כיצד היא תלמד להתמודד עם הרגישות שלה ולא תתן לה להרוס את היום.
תודה לך!

צרו קשר

מוזמנים ליצור קשר עם מכון טמיר: https://www.tipulp...co.il


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.