הדרך ארוכה ומפותלת - ליווי משפחות מתמודדות לאורך החיים
עמית וולק
מאמר זה נכתב הודות לעבודה ארוכת שנים עם צוות 'דרכים' וחשיבה משותפת עם נורית זהבי, יובל שכנאי ואורלי קלונר
משפחות רבות המתמודדות עם משבר נפשי של בן משפחה, כמו גם משפחות המתמודדות עם אובדן או טראומה, נעזרות בפועל בליווי טיפולי לאורך שנים. האפשרויות של ליווי טיפולי ממושך מסוג זה הן רבות: לעיתים מדובר במטפל מסוים שמלווה את המשפחה בתדירות משתנה ולעיתים הליווי מתמשך אך המטפלים מתחלפים כחלק מהשתייכותם למרכז טיפולי/קהילתי מסוים או למחלקה מסוימת לשירותים חברתיים. כמו כן, לעיתים הליווי נוגע לאדם מסוים במשפחה או לזוג ההורים, ולעיתים הטיפול נוגע למספר בני משפחה.
התופעה של ליווי טיפולי, כזה או אחר, שנמשך לאורך שנים רבות, מתקיימת חרף החינוך שלנו כמטפלים להתייחס לטיפול כמערכת תומכת שינוי, שיש לה התחלה וסוף ברורים. ההתקיימות בפועל של טיפולים לאורך החיים עלולה לעורר שאלות לגבי תפיסת הטיפול או האתיקה של המטפלים, אך היא גם יכולה להעיד על צורך מהותי של המטופלים, כזה שמצדיק מתן מענה כלשהו ואולי גם עדכון של תפיסת התפקיד הטיפולי והאתיקה הטיפולית.
מאמר זה ממשיג את הליווי הטיפולי לאורך החיים, כסוג של טיפול בעל מאפיינים ספציפיים.
מהו ליווי משפחות מתמודדות לאורך החיים?
ישנם שלושה מאפיינים עיקריים ל'ליווי משפחות מתמודדות לאורך החיים'.
- חשיבה על הטיפול בציר זמן ארוך.
- מעורבות מספר בני משפחה ומערכות תומכות.
- שילוב של חשיבה שיקומית.
חשיבה על הטיפול בציר זמן ארוך
מטרות הטיפול המשפחתיות והמטרות עבור כל בן משפחה בנפרד מתארגנות על ציר זמן של טווח קצר, בינוני וארוך. בטווח הקצר (בדרך כלל מספר חודשים) ניתן לדבר על דוגמה של התארגנות מול משבר פסיכוטי אקוטי. בטווח הבינוני (בדרך כלל שנתיים שלוש) ניתן להתייחס לאפשרות להמשיג את הכוחות משפחתיים ולחזקם, וכן לזהות את דפוסי התקשורת הממלכדים במשפחה ולטפל בהם. בטווח הארוך (שנים רבות) ניתן לעסוק בתמיכה בהחלמה של המשפחה ובמניעת קריסה של התקשורת המשפחתית לדפוסים קודמים של התייחסות לבן משפחה כאל 'מטופל מזוהה' (Identified Patient) (Bateson, 1972).
חשיבה על הטיפול בציר זמן ארוך, היא גם התייחסות לשלב התפתחות המשפחה על ציר הזמן של התפתחות מעגל החיים המשפחתי (McGoldrick & Carter, 1989), שכן, לדוגמה, הסוגיות ההתפתחותיות אצל משפחה בשלב הקן המתרוקן (Launching children), שונות מהסוגיות אצל משפחה עם ילדים צעירים, דבר שמחייב התייחסות שונה. השלב ההתפתחותי של המשפחה גם מסב את תשומת הלב למשימות ההתפתחותיות שהמשפחה עוברת לצד סיבת הפניה לטיפול הנוכחי. לעיתים על המטפל לעזור למשפחה לעבור לשלב ההתפתחותי הבא (היילי, 1982) ולעיתים על המטפל לעזור למשפחה לחזור לשלב קודם כדי לפצות על חסך.
שתי הדוגמאות הבאות, אחת מתחילת טיפול והשנייה מסיום לכאורה של טיפול, ממחישות באופן אפקטיבי את המשמעות של חשיבה על הטיפול במונחים של ציר זמן ארוך.
בתחילת טיפול שמתכוונן לליווי ארוך, עשויים להיות מספר מטפלים לבני המשפחה. במקרה כזה, חשוב לערוך חשיבה משותפת בין המטפלים ועם בני המשפחה, לגבי מנגנון התקשורת בין המטפלים וגם לגבי זהות המטפל המתאים לליווי המשפחה גם לאחר השלב האקוטי. במקרים בהם נעשית חשיבה כזאת, נמנעת תחרות סמויה או גלויה בין המטפלים. כמו כן, המבנה של הליווי המשפחתי הכולל מספר מטפלים מקבל צורה מאורגנת ומתואמת יותר. כדוגמה ניתן להתייחס לטיפול במשפחה (פרטי המטופלים שמופיעים המאמר שונו) שחוותה טראומה ואובדן באחד מיישובי עוטף עזה. המשפחה כללה הורים גרושים ושלושה ילדים בגילאי 13, 17 ו-21. האם והבת הצעירה, מלוות כבר מספר שנים (הרבה לפני השבעה באוקטובר 2023) על ידי שתי מטפלות, בעוד שהאב ושני הילדים הנוספים החלו טיפול בעקבות שבעה באוקטובר. חמשת המטפלים ערכו ביניהם מספר מפגשים וכן התייעצו עם בני המשפחה. בעקבות ההתייעצויות, הסכימו על מבנה מארגן שבו רכזת הטיפול במשפחה תהיה המטפלת של האם. סוכם שאחת לחודש תתקיימנה שיחות מעקב בין המטפלים של הילדים למטפלת של האם ושאחת לשלושה חודשים תתקיים שיחה בין המטפלת של האם למטפלת של האב. כמו כן, מתוך הבנה שמשאבי המשפחה מוגבלים, הוחלט ששאלת המשך הטיפולים לכל אחד מבני המשפחה תיעשה בהתייעצות עם המטפלת של האם. כמובן, שזוהי דוגמה בלבד למבנה מאורגן של טיפול שמאחוריו יש חשיבה לטווח זמן ארוך, וכל מבנה אחר יכול להתאים, בהנחה שהקדישו לו מחשבה גם בין המטפלים וגם בין המטפלים לבין בני המשפחה.
דוגמא נוספת שממחישה את המהות של ליווי ארוך שנים היא החשיבה סביב אפשרות סיום הטיפול. כאשר עולה האפשרות שטיפול מספק דיו (Gabbard, 2009) יגיע לסיומו, יש מקום להציע ברגישות פגישות מעקב והערכה מחדש. לדוגמה: לאחר כשש שנים בהם טיפלתי בראובן, בחור מבריק בשנות ה-30 לחייו עם אבחנה של סכיזופרניה, ראובן החליט שהוא מעדיף פסיכולוג אחר שיעזור לו להבין את עצמו ולא 'פסיכולוג חבר'. המשכתי בהדרכת הורים שנתיים-שלוש לאחר סיום הטיפול בראובן בתדירות של אחת לכמה חודשים. בשלב מסוים ראובן עבר התפרצות אלימה מול שוטרים ואושפז בכפיה. ההורים החליטו לסיים את ההדרכה איתי לטובת הדרכה הורים בבית החולים בו אושפז ראובן. הצעתי להם לקבוע פגישה חודשיים שלושה לאחר מכן, אך הם אמרו שמעדיפים לא לקבוע, וביקשו ליצור קשר אם ירגישו צורך בכך בעתיד. לאחר כשנה, ההורים יצרו קשר מחודש עבור הדרכת הורים. לדעתי, ההצעה שלי להמשך קשר תרמה ליכולת שלהם ליצור קשר מחודש לאחר שנה. בהמשך ההורים אמרו במפורש שהרגישו שההצעה להמשיך ולהיות בקשר ביטאה את התפיסה שהמשפחה תמשיך להתמודד עם קשיים, ושאני כמטפל מכיר בכך ומעודד אותם להשתמש בטיפול.
מעורבות מספר בני משפחה ומערכות תומכות
מתוך ארבעה עקרונות כלליים המהווים יחד את הראיה המערכתית (וולק, שכנאי וזהבי, 2025), העיקרון המתייחס להרחבת פרספקטיבה, הוא החשוב ביותר בליווי משפחות מתמודדות לאורך החיים. זאת בדומה למה שהציע ברונפנברנר בתורת המערכות האקולוגיות שלו (1979); התייחסות למספר סביבות קרובות (משפחה, ביה"ס, עבודה, בני גיל וקהילה), לקשרים שביניהם (מזוסיסטם), למערכות רחבות יותר (אקזוסיסטם) ולתרבות בכלל (מאקרוסיסטם). מצאנו, שכאשר מלווים משפחה מתמודדת לאורך שנים, לעיתים קרובות אפשר להרוויח מהרחבת מספר המשתתפים בטיפול. למשל, ליווי משפחה שבה הבן הצעיר סבל מפסיכוזה, נעשה במשך תקופה ארוכה באמצעות הדרכת הורים. בשלב מסוים, הרגשנו שאצל הבן הצעיר מתפתחת תחושת נחיתות מתגברת ובלתי נסבלת נוכח האחים ה'מוצלחים' בחווייתו, אלה שכבר יצאו מהבית והגיעו לעצמאות. לאור זאת, עברנו לתקופה מסוימת לטיפול בנוכחות שלושת הילדים וההורים, דבר שחשף בפני הבן הצעיר את הקשיים של האחים. תחושת הנחיתות שלו מולם פחתה, הוא הצטמצם פחות לפסיכוזה ויהיה יכול להתייחס יותר למציאות של אחיו ושלו. תפיסה זו מיוצגת למשל על ידי בואן (1978) ומינושין (1982), הטוענים כי הכללת יותר בני משפחה או אנשים רלוונטיים עשויה לספק הבנה עשירה יותר והתערבויות יעילות יותר.
המשפחות שאנחנו מלווים פונות בדרך כלל בעקבות קשיים עם בן משפחה מסוים – זהו המטופל המזוהה (Identified Patient). השילוב בין שינויים משפחתיים (כמו יציאה של ילדים מהבית, פרישה מעבודה, מעבר דירה וכד'), לבין הקשיים של המטופל המזוהה ודפוס התקשורת המשפחתי, גורם לעיתים קרובות בתקופות כאלה להעצמה של קשיים אצל המטופל המזוהה ולקריסה של המשפחה לתוך דאגה והתעסקות איתו. מעורבות של מספר בני משפחה בטיפול יכולה לעזור לנו ולמשפחה לזהות את השילוב הזה, להתייחס אליו ולהיחלץ מדפוס הקריסה המשפחתית לעיסוק יתר במטופל המזוהה. לדוגמה, במקרה של ראובן, הבחור שאובחן עם סכיזופרניה, חלה החמרה בסימפטומים פסיכוטיים וירידה בתפקוד. בפגישה משפחתית, הסתבר שהמתח בין ההורים גדל לאחרונה, על רקע השקעה רבה של זמן, כסף ואנרגיה מצד האב בתחביב חדש. במספר פגישות נפרדות עם שני ההורים, נבחנה האפשרות שהחרדה שלהם מהמתח ביניהם האיצה את הצורך להתחבר באמצעות הדאגה המוכרת לראובן. ייתכן גם שראובן, מצידו, הצטרף לאותו מנגנון מוכר, מנחם באופן לא מודע, על ידי החמרה במצבו.
באופן דומה, מצאנו שלעיתים קרובות אפשר גם להרוויח מצירוף לטיפול של גורמים ממערכות תומכות אחרות. למשל, בטיפול במשפחה המתגוררת בקיבוץ, שפנתה לטיפול בגלל קשיים של הבת, אישה בשנות השלושים לחייה עם הפרעת אכילה והסתגרות עמידה, מצאנו שמעורבות מנהלת הקהילה אחת לשלושה חודשים בשיחות שהתקיימו עם ההורים הייתה מועילה ביותר.
מעורבות בני משפחה וגורמים ממערכות תומכות מאפשרת היווצרות של פוליפוניה (בחטין, 1968). פוליפוניה היא נוכחות בו זמנית של מספר קולות, דעות או אנשים בתוך דיאלוג. הפוליפוניה יוצאת מנקודת מבט שהמציאות מתאפיינת יותר בחוסר הרמוניה מאשר ב'סדר טבעי'. באמצעות דיאלוג פוליפוני, נוצרת משמעות מתוך אינטראקציה, שבה המשתתפים מנסים להיות מובנים אחד על ידי השני (Bertrando, 2021 & Lini,).
שילוב חשיבה שיקומית
העמדה השיקומית מתייחסת למציאות של המטופלים. היא מפנה את תשומת הלב לשאלות בנושאי תפקוד יום יומי, תעסוקה, חברה, פנאי ודיור. מודל ההחלמה מהווה את התפיסה העיקרית שמנחה את החשיבה השיקומית. על פי מודל זה, ההחלמה היא ”תהליך בו האינדיבידואל מגלה, למרות נוכחותם של סימפטומים פסיכופתולוגים בעלי השלכות קשות, התייחסות חיובית מתמשכת לעצמי שלו ולמשמעות חייו (Davidson, L,. & Strauss, J, 1992). תפיסת ההחלמה מנוגדת לתפיסת ה'מחלה' שיש לה נטייה לראות את האדם כמצבור של סימפטומים ופתולוגיות תוך התעלמות מהכוחות הבריאים ומההשתנות של האדם לאורך הזמן. מודל ההחלמה התבסס בראשיתו על מספר מחקרי אורך של עשרות שנים, אשר עקבו אחר אנשים עם מחלות נפש קשות באוכלוסיות מכל העולם. נמצא כי ה'חולים' הראו שיעורים גבוהים ובלתי צפויים של החלמה מלאה או חלקית (Deegan, 1988). ישנם מודלים רבים של החלמה; העקרונות המשותפים לכולם והרלוונטיים ביותר לנושא של ליווי משפחות לאורך החיים, הם החשיבה על ציר זמן ארוך של עשרות שנים (למשל, Anthony, 1993) והדגש על מערכות יחסים תומכות (למשל, Repper, 2006 & Perkins,).
בישראל, במיוחד החל משנת 2000 - השנה בה נחקק חוק שיקום מתמודדי הנפש, מצויות מערכות ושירותים מצויינים שמכסים תחומים כמו: דיור, תעסוקה, השכלה, פנאי וחברה.
דוגמה לחשיבה על ציר זמן ארוך, מעורבות בני משפחה ומערכות תומכות וכן לשילוב חשיבה שיקומית, היא הטיפול במאיר, שהיה בן 14 בזמן הפניה לטיפול. ההורים פנו להדרכה בעקבות הסתגרות של מאיר בבית, סירוב לצאת לביה"ס ולכל מקום אחר, חרדות וקושי משמעותי בשמירה על היגיינה (למשל, סירב להתקלח). מאיר אומץ כתינוק וביטא קשיים שפתיים, מוטוריים ונפשיים לאורך שנות התפתחותו. כתוצאה מכך, הגיע למסגרות חינוכיות לילדים עם צרכים מיוחדים מאז הגן, והחל מבית הספר היסודי למד במסגרת חינוכית לילדים בעלי קשיים נפשיים. במפגשי ההדרכה שלי עם ההורים התברר שעוצמת ההתנגדות הרבה של מאיר ליציאה מהבית היא מול הוריו, ושהוא גמיש יותר ונענה יותר לאפשרות לצאת מהבית מול אנשים אחרים.
בשלב זה נכנס לתמונה, תומר, מלווה טיפולי במרחבי החיים (עזר ווולק, 2017). לאחר מספר שבועות בהם נבנה אמון וקשר ראשוני, תומר הגיע בבקרים לבית המשפחה וליווה את מאיר לבית הספר. החזרה של מאיר למסגרת בית הספר הקלה על בני המשפחה ועל המשפחה כולה וההורים היו פתוחים יותר לשינוי בהדרכות ההורים. במהלך שנתיים של הדרכה, ההורים הצליחו לעבור לעמדה נפרדת יותר ממאיר, ומאיר חזר לפקוד את ביה"ס ללא עזרה. לאורך מספר שנים הדרכת ההורים ירדה לתדירות של אחת למספר חודשים, בעוד מאיר ותומר המשיכו להיפגש על בסיס קבוע. לקראת סיום התיכון של מאיר, עברה הדרכת ההורים איתי לתדירות גבוהה יותר. בפגישות אלה, שנערכו בחלקן בהשתתפותם של מאיר ותומר, נבחנו האפשרויות למסגרות המשך של לימודים ותעסוקה אחרי התיכון. במהלך עשר השנים הבאות ליווה תומר את מאיר בהשתלבות במסגרת דיור נתמך. בשנים האלו, נערכו מספר פגישות של תומר ומאיר עם צוות המרכז השיקומי, ואחת לכמה חודשים נערכו פגישות משותפות בין תומר, מאיר וההורים. לפני כשנתיים, בעקבות משבר תעסוקתי, האב פנה אליי בבקשה לטיפול פרטני. לאחר התלבטות משותפת עם האב והתייעצות עם תומר סיכמנו שאפנה את האב לטיפול אצל מטפל נפרד, כדי שהאפשרות להתייעצות איתי לשני ההורים ביחד תישמר.
הסטינג בליווי משפחות לאורך החיים
כפי שמשתקף ממאפייני הליווי לאורך החיים ומהדוגמאות שהובאו עד כה, הסטינג של 'ליווי משפחות לאורך החיים' הוא גמיש ומשתנה לאורך השנים. לסוגיות השונות לגבי המשתתפים בטיפול (מטפלים ומטופלים) ולגבי תדירות הפגישות ניתנת בכל תקופת טיפול תשובה אחרת. למשל, בהקשר של תדירות טיפול, נדרשת אינטנסיביות טיפולית גבוהה מול משבר פסיכוטי אקוטי, אפילו ברמה של תקשורת יומיומית, אך בתקופות אחרות אינטנסיביות הליווי היא נמוכה יותר ומספיקות פגישות מעקב אחת לכמה חודשים. גם מקום הטיפול והרכב המשתתפים משתנה לפי המצב והצורך, עם אפשרות להיעזר במשפחה המורחבת, במטפלים נוספים ובגורמי קהילה ושיקום.
ניתן לבחון דוגמה לשינויי בסטינג לאורך השנים דרך בחינה של טיפול במשפחה שפנתה לראשונה בעקבות מכתב אובדני של הבן הבכור (אז בן 14). הטיפול החל בהדרכת הורים אחת לחודש ופגישות שבועיות עם הבן. לאחר כשנתיים, הטיפול בבן הסתיים וההורים המשיכו להגיע להדרכה אחת למספר חודשים. לאחר שנתיים נוספות, האב אובחן עם סרטן וההורים הגיעו למספר פגישות בתדירות של אחת לשבוע, לעיתים כזוג ולעיתים עם ילדיהם. בסופו של דבר האב החלים, ולמשך שלוש שנים לא התקיימו פגישות ביני לבין בני המשפחה. לאחר שלוש שנים אלה, ההורים פנו בעניין מחשבות אובדניות של הבת הצעירה (שהייתה בזמן הפניה בת 12). במשך כשנתיים קיימנו פגישות בהשתתפות ההורים והבת, לעיתים באופן דיאדי (האם והבת לחוד והאב והבת לחוד) ולעיתים שלושתם יחדיו. בתקופה זאת, הבת הצליחה לחזור ללימודים ולחיים חברתיים. מאז, בשנתיים האחרונות, ההורים חזרו להדרכה בתדירות של אחת לחודש.
למי מתאים ליווי לאורך החיים?
ליווי משפחות מתמודדות לאורך החיים, יכול להתאים לסוגים מסוימים של משפחות ולסוגים מסוימים של מטפלים. מעטות המשפחות הפונות מראש ומבקשות ליווי משפחתי לאורך החיים. לרוב, ליווי לאורך החיים מתהווה במהלך שנות הטיפול, כך שבשלב מסוים, אחרי מספר שנים, ישנה למשפחה הבנה שהם זקוקים לליווי לאורך החיים וזוכים בו, עם הגדרה ברורה.
משפחות הנמצאות במציאות טראומטית, למשל בן משפחה עם פסיכוזה ומשפחות שחוות אובדנים חריגים, עוברות חווית פגיעה משמעותית ברצף הקיומי (Winnicott, 1960 ו Herman, 1992). נוכחות של מטפל קבוע אם בתקופות משבר ואם בין משברים, יכולה להוות סיוע באיחוי חלקים מפוצלים לטובת המשכיות ורצף.
גברים ונשים הפונים לטיפול אשר מציגים תסמינים פסיכוטיים (אבחנות כמו סכיזופרניה, הפרעה דלוזיונאלית, הפרעה דו-קוטבית, דיכאון פסיכוטי או אף אנורקסיה) יעברו בדרך כלל תהליך טיפולי הכולל מעבר דרך שלוש מערכות שונות, בצורה מקבילה או בדירוג: פסיכותרפיה (למשל טיפול פסיכולוגי או טיפול באומנות), פסיכיאטריה (למשל טיפול תרופתי או אשפוז) ושיקום (למשל חונכות או ליווי תעסוקתי). ההבדלים בין שלוש מערכות אלו הם דרמטיים ומקיפים (וולק, 2020). נוכחות של מטפל קבוע במקביל למעברים האלה הינה גורם חשוב שיכול לחבר בין שפות ודרכי חשיבה שונות ולעיתים מפוצלות.
מצד המטפלים, ליווי משפחות לאורך החיים מתאים לאנשי מקצוע שמאמינים בחשיבה ועבודה מערכתית וגם לכאלה שנמשכים וערוכים (טכנית ונפשית) לקשר ארוך שנים, הכולל בתוכו גם תקופות אינטנסיביות וגם תקופות מתונות.
סיכום
ליווי טיפולי של משפחות לאורך החיים, הוא טיפול שמלווה את המשפחה בתדירות ובהרכבים משתנים לאורך שנים רבות. הוא מתאפיין בחשיבה על הטיפול בציר זמן ארוך, מעורבות מספר בני משפחה ומערכות תומכות ובשילוב של חשיבה שיקומית. לליווי משפחות לאורך החיים, יש יתרונות רבים, ביניהם: חיזוק ההמשכיות והרצף הקיומי, כמו גם איחוי הפיצול שמתקיים לעיתים בין פסיכותרפיה, פסיכיאטריה ושיקום.
יש לזכור, כמובן, שלעיתים יש יתרונות בהחלפת מטפלים לאורך השנים, אך מטרת המאמר הנוכחי היא להדגיש את היתרונות בליווי ארוך שנים של מטפל אחד. טיפול כזה יכול להתאים למשפחות מסוימות ולמטפלים מסוימים.
הנכונות שלנו כמטפלים לראות בליווי טיפולי ארוך שנים אפשרות שיכולה להתאים ולהיות הטיפול הנכון למשפחות מסוימות, יכולה לשמש כ'הזמנה' לקשר ארוך, להבדיל ממסר של אכזבה לגבי המשכיות טיפול או מחזרה לתקופת טיפול נוספת. להערכתי, ככל שנצליח לחשוב כך, נמנע מעברים שיכולים להיות מיותרים בין מטפלים ונקדם רצף והמשכיות, במיוחד אצל משפחות שנפגעו בחוויית הרצף וההמשכיות כתוצאה מאובדנים טראומטיים.
מקורות
ברונפנברנר, י,. (1979). האקולוגיה של התפתחות האדם, אוניברסיטת הרווארד.
היילי, ג., (1982). בעיות משפחה: גישות חדשות ופתרונן. ספרית פועלים.
וולק, ע,. שכנאי, י,. וזהבי, נ. (2025). 'רבות הדרכים': שילוב עקרונות מערכתיים בטיפול. https://www.betipulnet....to_treatment
וולק, ע,. (2020). רצף טיפולי בבריאות הנפש: איחוי והמשכיות הטיפול באמצעות חשיבה מערכתית. https://www.betipulnet....ental_health
מינושין, ס,. (1982). משפחות ותראפיה משפחתית. רשפים.
עזר, ת,. וולק, ע. (2017). בין חברות לטיפול - מעשה הליווי הטיפולי במרחבי החיים. https://www.betipulnet....%D7%9C%D7%99
Anthony, W. A. (1993). Recovery from mental illness: The guiding vision of the mental health service system in the 1990's. Psychosocial Rehabilitation Journal, 16, 11-23
Bakhtin MM (1968) Problems of Dostojevski’s Poetics. Emerson C (ed). Minneapolis, MN: University of Minnesota Press.
Bertrando, P., & Lini, C. (2021). Towards a systemic-dialogical model of therapy. Human Systems, 1(1), 15-28.
Bateson, G., (1972), Steps To an Ecology Of Mind. Jason Aronson Inc.
Bowen, M. (1978). Family Therapy in Clinical Practice, Northvale, NJ: Jason Aronson Inc.
Carter, B., & McGoldrick, M. (1989). The Changing Family Life-Cycle: A Framework to Family Therapy (2nd ed.). Boston, MA: Ally & Bacon.
Deegan, P., (1988) Recovery: The lived experience of rehabilitation Psychosocial Rehabilitation Journal 11 (4)
Gabbard, G. O. (2009). What is a “good enough” termination?. Journal of the American Psychoanalytic Association, 57(3), 575-594.
Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery: The aftermath of violence—from domestic abuse to political terror. New York: Basic Books.
Repper, J. & Perkins, R. (2006) Social Inclusion and Recovery: A Model for Mental Health Practice. Bailliere Tindall, UK.
Winnicott, D.W. (1960). The Theory of the Parent-Infant Relationship. Int. J. Psycho-Anal., 41:585-595.
