לטפס על קיר של קרח
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 11/7/2025 | הרשמו כמנויים
הדופק הפועם בקצבו המיוחד בכל לב שמגיע אלי לקליניקה, מתחבר לעוד ועוד לבבות, וביחד הם מהדהדים מרחב שהוא הרבה מעבר לצערו של אדם פרטי. לא פעם, ובפרט בתקופת משבר מתמשך כמו היום, אני חשה בכל צער אישי את צער השכינה, את גלות השכינה, מה שהוא מעל ומעבר לסיפור פרטי - ואפשר לקרוא לו "נשמת האומה". אלו מילים גדולות שהלב שלי עומד מאחוריהן, וכעת אנסה לפרוט אותן לחוויה יומיומית פשוטה.
הנה מה שאני מרבה לשמוע לאחרונה, כחלק ממבול הפניות המציף אותנו, אנשי הטיפול במדינת ישראל בימים אלו: "אני תקועה. לא מצליחה להתקדם. משקיעה בעצמי, הולכת לטיפול כל שבוע, וכלום לא זז. התקשרתי אליך כי מרגישה צורך להחליף מטפלת, להחליף שיטת טיפול. לצאת מהתקיעות".
בימים כתיקונם, אני מקבלת פה ושם שיחות כאלה ובודקת את הסיפור לעומק. לפעמים באמת נדרש שינוי. אבל הימים שלנו אינם ימים כתיקונם, וכמות הפניות בנוסח הזה הן בגדר צונאמי. והסיפור הזה הוא הרבה מעבר לסיפור אישי.
אי אפשר להפריד בין המציאות הקשה של החוץ למציאות הקשה של הפנים. לא מעט נשים אומרות לי: אבל הבעיות שלי הרי התחילו הרבה לפני המלחמה, הן לא קשורות למלחמה. זה נכון, אך זו לא כל האמת: הסיבוכים, העייפות, הייאוש, הקושי לפרוץ דרך חדשה, לגדול, לאמץ הרגלים שמיטיבים איתנו - כל זה בהחלט קשור גם למלחמת ההתשה שמייסרת אותנו.
הנפש עייפה מלהכיל אובדנים בלתי פוסקים סביבנו וציפייה לטוב שמתמהמה להתממש. הנפש לא באמת מתרגלת, רק צוברת עליה עוד ועוד קליפות של הגנה שברירית. ההגנה הזו, אגב, היא גם חלק מהתקיעות – קשה להתקדם כשאנחנו עסוקים בהישרדות. שנאת האחים בינינו פוצעת ברובד עמוק גם את מי שכביכול 'אינו חלק' מהסיפור הזה. השיח המפלג והכעור מזהם את האויר שאנחנו נושמים, נספג בבלי דעת, מרעיל את הנפש. החרדה הקיומית הפכה להיות בן לוויה בלתי נפרד מחיינו, כמו טינטון באוזן, מתח דרוך שמתכונן לבשורות שאינן טובות.
נכון שגם לפני כן היו סבל, קושי וחסימות בחדר הטיפול, אפילו בשפע - אך כעת התקיעויות עקשניות יותר, מייאשות יותר. מהדהדות בלהט מציאות חיצונית שמאיימת לכלותינו. אי אפשר להתעלם מההשתקפויות בין חוץ לפנים. אדם בא לחדר הטיפול עם מציאות פנימית וקושי אישי ומבקש להשאיר בחוץ את המלחמה ואת ה"מצב" - אך זה חלק בלתי נפרד ממצבנו הפנימי, בין אם נרצה ובין אם לאו. חלקיק מגלות השכינה.
האם יש לי פתרון? מובן שלא. אבל נזכרתי היום במשהו שעודד אותי, בפגישה הראשונה בין רבי נתן למורו רבי נחמן מברסלב, פגישה שאירעה בחלום. רבי נתן חלם שהוא מנסה לטפס על קיר של קרח, ונופל ללא הרף. בכל פעם הצליח מעט, ואז נפל מטה ונחבט בכאב. לבסוף התייאש, התיישב ותהה כיצד יאזור אומץ לנסות שוב. לפתע נתגלתה אליו דמות אדם אשר הדריכה אותו בסבלנות להמשיך ולטפס, לא להתייאש ולאחוז את עצמו היטב: "אמנם יעבור עליך הרבה, אך החזק את עצמך היטב שלא תיפול. העיקר שתמשיך לטפס". לאחר זמן מה כשפגש את רבי נחמן – זיהה שזהו האיש מן החלום.
נדמה לי שבימים הללו כולנו מנסים לטפס על קיר של קרח. מי יכול לדבר הזה? וכמה אפשר לנסות שוב ושוב לטפס לאחר שמחליקים? כנראה שצריך להיות עוד יותר סבלניים, עוד יותר צנועים, ללכת בקטן. לכופף את הראש בהכנעה בפני מציאות ש'אינה כסדר'. מה שעוזר לי בטיפוס על קיר הקרח הפרטי שלי הוא העצה של רבי נחמן להתחיל בכל פעם מחדש, לעשות כמה וכמה התחלות חדשות ביממה בת 24 שעות: "וְהָיָה רָגִיל לְהַתְחִיל בְּכֹל פַּעַם מֵחָדָשׁ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁנָּפַל מִמַּדְרֵגָתוֹ לִפְעָמִים, לֹא הָיָה מְיָאֵשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל זֶה, רַק אָמַר שֶׁיַּתְחִיל מֵחָדָשׁ כְּאִלּוּ לֹא הִתְחִיל עֲדַיִן כְּלָל.. וְהָיָה לוֹ כַּמָּה הַתְחָלוֹת בְּיוֹם אֶחָד".
זו לא רק התקיעות האישית שלנו, חולשתנו ויכולתנו הדלה. זו מציאות שמזמנת לנו אתגרים מסדר חדש, ומזמינה אותנו לא לדעת - אך לא להפסיק לנסות, לא להבין - אך לא להתייאש, לחוש כי נדרש מאיתנו הבלתי אפשרי - ובכל זאת להמשיך לטפס על קיר של קרח.
