פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אני לא יודע איך לאהוב כל כך הרבה מכוניות

אני לא יודע איך לאהוב כל כך הרבה מכוניות

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 4/12/2020 | הרשמו כמנויים

לאחר למעלה מעשרים שנות גלות, יוצא יעקב אבינו למסע בחזרה אל ערש מולדתו. המפגש הגורלי עם אחיו עשו מעורר בו חרדה, והוא מתמודד עמה בדרכים שונות. אחת מהן הנה הכנת דורון: יעקב שולח לאחיו כאות פיוס מנחה ובה שלל עיזים, גמלים פרות ואתונות. האם יסכים עשו להניח לזעם, לנקמה ולקנאה, ויקדם בחיוב את משאלתו של יעקב לכונן שלום?

פרשת "וישלח" מציגה את מפגש הפיוס בין יעקב לעשו. מדובר במפגש דרמטי, מותח וטעון, שבו האחים מתחבקים ובוכים. ברשימה זו נתמקד בכמה מילים מתוך הדיאלוג בין האחים, אשר משקף דיאלוג פנימי המתקיים בקרב כל אחד מאיתנו.

"יֶשׁ לִי רָב" או "יֶשׁ לִי כֹל"?

המתח בשיאו. מחנה יעקב ומחנה עשו הולכים וקרבים זה לקראת זה. יעקב מבקש מאחיו לקבל את מנחתו, ובתחילה עשיו מסרב לקחתה:[1]

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ"

עשו דוחה את מתנותיו של יעקב בטענה ש"יש לו רב". הוא אדם עשיר, עתיר נכסים ושפע. אין לו צורך בשי הנדיב שמבקש אחיו להגיש לו. אך יעקב אינו מוותר, ומפציר בעשו לקבל מידו את המנחה:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי...קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח"

במהלך עשרים השנים האחרונות שבהן לא נפגשו, הפך כל אחד מהאחים לאדם עשיר. בעוד שעשו מנסה להשיב ליעקב את מנחתו בטענה ש"יֶשׁ לִי רָב", יעקב משכנעו לקבל את מתנתו משום ש"יֶשׁ לִי כֹל". לכאורה מתקיים כאן דו שיח פשוט בין אחים אמידים הנפגשים לאחר שנות איבה ומנסים להמתיק מעט את המרירות שבלבם. אך חז"ל טוענים כי בהבדל בין הביטויים "רָב" ל-"כֹל" טמונה הבחנה מהותית בין תפיסות עולם קוטביות. כך פירש בעל ה"כלי יקר" את הדיאלוג הנ"ל:[2]

"ויאמר עשו יש לי רב. משמע רב אבל לא כל, ויעקב אמר כי חנני אלקים וכי יש לי כל, לפי שהרשעים אף על פי שיש להם כל כסף וזהב שבעולם, מכל מקום נראה להם שעדיין הם חסרים, ויש להם רב אבל לא כל צורכם, לכך אמר עשו יש לי רב אבל לא כל, כי עדיין חסרים המה".

בעוד שיעקב אומר בפשטות כי יש ברשותו כל מה שהוא זקוק לו, וגם אם יעניק לעשו מנחה גדולה דבר לא יחסר לו, טוען עשו כי הוא בעל שפע רב, אך עדיין אין לו כל מה שהיה רוצה. על פי חז"ל, גישתו של יעקב מייצגת את הצדיק וגישתו של עשו את הרשע. אך לצורך ההתבוננות שלנו, נתייחס ליעקב ועשו כשתי תנועות נפש השוכנות בקרב כל אחד מאיתנו: זו שתופסת את היחסי שיש לנו כשלם, וזו שאינה שבעה מן השפע. ננסה להתבונן בתפיסת החומר בחיינו, בהשפעתו על האושר וברגש של תענוג הנובע מן התחושה ש'יש לי כל'.

אני לא יודע איך לאהוב כל כך הרבה מכוניות

ד"ר רחל נעמי רמן היא רופאה אמריקאית אשר עובדת במשך שנים רבות עם חולים כרוניים וחולים במחלות מסכנות חיים. בספרה הקסום "ברכות סבי" היא מספרת את הסיפור הבא:[3]

"לפני זמן רב התיידדתי עם בנם הקטן של זוג חברים. נהגנו לשחק יחד בשתי מכוניות הצעצוע שלו, כשאנו מסיעים אותן מאדן חלון אחד למשנהו, מחנים אותן, מתחרים במירוצים ומדמיינים בקול מה אנחנו רואים בדרך...באותו זמן רוב הבנים בגילאי שש אספו באדיקות מכוניות כאלה...ואני השתוקקתי לקנות לו עוד מכוניות אך לא יכולתי לחשוב על דרך לעשות זאת מבלי לפגוע בידידי. אביו של קֵנִי היה אמן ודרשן חובב ואימו עקרת בית שייפתה כל דבר שידה נגעה בו. היו להם חיים עשירים בתוכן אך עניים בממון.

ואז חברת דלק גדולה יצאה במסע פרסום שבו חילקו מכוניות צעצוע עבור כל מילוי בתחנת דלק. שמחתי מאוד ושכנעתי את כל צוות הקליניקה שלי לקנות דלק באותה חברה במשך חודש. ערכתי רשימות מסודרות בשביל כל עשרים העובדים כדי שלא נקבל שתי כבאיות או שתי מכוניות מאותו דגם. תוך חודש אספנו את כל המכוניות ונתתי אותם לקֵנִי בקופסא גדולה. המכוניות מילאו את כל אדן חלון הסלון, אבל הוא הפסיק לשחק בהן. שאלתי אותו בתימהון מדוע הוא אינו אוהב יותר את המכוניות. הוא הסב את מבטו ממני ואמר בקול רועד: "אני לא יודע איך לאהוב כל כך הרבה מכוניות, ריי'צל". הייתי המומה. מאז אני מקפידה שלא יהיו לי יותר מכוניות מכפי שאוכל לאהוב".

ד"ר רמן רצתה כל כך להעניק לקֵנִי הקטן עוד מכוניות. היא סברה שבכך תאפשר לו משחק עשיר יותר, ותגדיל את השפע שהוריו לא היו מסוגלים לספק. אך קני לא היה זקוק לכך, מבחינתו "יש לי כל". אמנם אין לו הרבה במובן החומרי, אך יש באמתחתו בדיוק את מה שהוא זקוק לו ויכול להכיל ולאהוב. לא רק שהשפע החדש אינו נעים לו, אלא שהוא בלבל את הרגש הטבעי, התמים והבריא שלו ואת חדוות המשחק.

כמעט כל הורה מכיר את החוויה הזו: יכולתו של הפעוט להנות ולשחק כאשר מוציאים לו משחקים בודדים בכל פעם בזה אחר זה, גדולה לאין ערוך בהשוואה להצפה שלו בשפע של צעצועים. השפע עלול לתעתע ולשבור, ולא רק בגיל הרך.

ריבוי אורות במיעוט כלים

הסיפור על קֵנִי והמכוניות יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו, בכל גיל. ננסה להתבונן בו במבט חסידי, דרך הבנת תהליכי קבלת השפע בעולם. הרב מנחם ברוד מסביר כי על פי פנימיות התורה היו שני שלבים בהתהוות העולם.[4] העולם הראשון שנברא נקרא עולם ה'תוהו'. היה זה עולם רוחני מאוד, אשר אופיין במציאות של 'אורות מרובים וכלים מועטים'. בעולם זה האירו אורות אלוקיים עצומים מבלי שהיו להם כלי קיבול מתאימים, ובשל כך נוצר חוסר איזון מסוכן.

מלבד השיבוש של אורות הגדולים יתר המידה בהשוואה לכלים, חל שיבוש נוסף בעולם התוהו: העדר התכללות. כלומר, חוסר אינטגרציה בין מכלול הכוחות המאירים והעדר הרמוניה ביניהם.[5] על אף שהאיר בו אור אלוקי עליון, עולם ה'תוהו' היה בלתי מסודר ובלתי יציב. כל חלק במציאות האיר בו בעוצמה מקסימלית, מבלי להתחשב כלל בהיבטים אחרים. כך למשל, מידת החסד האירה בו חסד מוחלט, מידת הגבורה האירה בו גבורה מוחלטת, וכיו"ב. מתוך שיבושים אלו אירעה בעולם ה'תוהו' שבירת הכלים. ריבוי אורות ומיעוט כלים הוביל לשבירתם. כל סדר הדברים הנכון השתבש ונוצר בלבול.

העולם השני שנברא נקרא עולם ה'תיקון', משום שתכליתו לתקן את השיבושים שאירעו בעולם ה'תוהו'.[6] בעולם ה'תיקון' צמצם הבורא את אורו האין-סופי והתאים אותו לכלי הקיבול של הבריאה. ההארה האלוקית התמעטה, כמותית ואיכותית, כדי שהבריאה תוכל להכילה. האורות בעולם ה'תיקון' אמנם מועטים ויש בו הרבה העלם והסתר, אולם הם זוכים לכלי קיבול שמסוגלים להכיל אותם.

האדם מטבעו נוטה להימשך אחר שפע האור, אך לעיתים בקשת האור חורגת אל מעבר לגבולות כלי הקיבול שלו. ניתן להתבונן בשאיפה האנושית לתענוג ואושר ככזו הכוללת גם מרדף אחר עושר ורווחה כלכלית. נניח לרגע לפן השמיימי אותו מציגה תורת החסידות, ונתבונן במחקרים מתחום הפסיכולוגיה החיובית, אשר בוחנים כיצד משפיע השפע החומרי על רווחתו הנפשית של האדם.

הסתגלות נהנתנית ו'טווח האושר'

כמה מאיתנו חולמים על זכיה בשפע כלכלי שתשחרר אותנו מדאגות חומריות, ומאמינים שרווחה כלכלית תאפשר לנו סוף סוף לחיות חיים מאושרים ומשוחררים יותר? הפסיכולוג פיליפ בריקמן ועמיתיו בדקו שינויים ברמת שביעות הרצון מהחיים שחשו לאורך זמן שתי קבוצות נבדלות: מחד גיסא - זוכים בסכומי כסף עצומים שהתעשרו בן לילה, ומאידך גיסא - אנשים אשר נפצעו בתאונות דרכים ועקב כך נותרו משותקים.[7] החוקרים מצאו כי בתום תקופת הסתגלות קצרה, רוב המתעשרים החדשים שבו לרמת האושר הבסיסית שלהם: אם לא היו מאושרים במיוחד לפני הזכייה, השפע החדש לא הפך אותם למאושרים יותר. תהליך דומה אירע בקבוצת הפצועים: אותם אנשים שנותרו משותקים חזרו גם הם בטווח יחסי של שנה לרמת האושר הבסיסית שלהם טרם התאונה. החוקרים הסיקו כי בקרב שתי הקבוצות, אנשים שבים להיות מאושרים או לא-מאושרים בצורה דומה לזו שאפיינה אותם בטרם הזכייה או האובדן.

אחד ההסברים לתופעה מעניינת זו מצוי במושג הסוציולוגי "הסתגלות נהנתנית" ובביטוי מעולם הפסיכולוגיה החיובית הקרוי "טווח האושר": בני אדם נולדים עם סף אושר מסוים, והוא יכול להשתנות במידה מסוימת בעקבות אירועים חיוביים או שליליים. אך לאחר תהליך של הסתגלות למצב החדש, הרגש נוטה לשוב לטווח האופייני שלו. ד"ר יהודית כץ מסבירה כי לכולנו יש מעין 'תרמוסטט אושר':[8] לחלקנו הוא מכוון על שביעות רצון, לאחרים על דכדוך ותחושת קיפוח, ואולי לרובנו היכן שהוא באמצע הדרך. כשאנו חווים אירוע חיים מכונן, כמו זכייה בלוטו או חלילה פציעה קשה, התרמוסטט נע באופן זמני. אך עם הזמן, הוא עתיד לחזור למצבו ההתחלתי.

האדם מטבעו נוטה להתרגל למה שקורה לו, לטוב ולמוטב. זוהי תופעה הקיימת גם בחושים שלנו המוכרת כ'הביטואציה'. הסתגלות זו מחד גיסא מסייעת לנו לשרוד בעולם עמוס גירויים חדשים, ומאידך גיסא מצמצמת את ההתלהבות מהדברים שאתמול היו חידוש מרגש ומרענן אך היום הופכים לעניין של מה בכך. ובחזרה למילים חסידיות, נראה שהאדם תופס את מה שיש ברשותו לא בהתאם לשפע הניתן לו, אלא בהתאם לגודל הכלים שלו. 'טווח האושר' של האדם משפיע עליו יותר מעצם הדבר שהוא מקבל. כיצד ניתן להרחיב את הכלים, ולמתוח את טווח האושר?

כסף או חוויה?

ד"ר טל בן שחר מציע, כי אחת התשובות לבקשת האושר נעוצה בחיפוש חוויות חיים משמעותיות במקום רדיפה אחר שפע חומרי.[9] בניגוד לרכישות גשמיות שהאדם מקבל במהירות כחלק מחייו, חוויות הן משהו שניתן לחוות שוב ושוב מחדש. כשאנו יוצאים לטיול משפחתי או לחופשה זוגית, אנו נהנים מעצם תכנון הטיול והציפיה לקראתו, נהנים מזמן האיכות המשותף בחופשה ולאחר מכן גם מהעלאת הזיכרונות והנוסטלגיה המתוקה.

לא ניתן להכחיש כי לשם כך דרושה גם יכולת חומרית. ד"ר בן שחר כותב כי שפע חומרי מסייע לאדם כפרט ולחברה בכלל להעלות את רמת האושר. כך למשל, ביטחון כלכלי יכול לפטור את האדם מעבודה שאיננה משמעותית עבורו. יחד עם זאת, אין מדובר בערכו של הכסף עצמו, אלא בהיותו אמצעי שיכול להעניק לאדם חוויות חיוביות. עושר חומרי למען עצמו אינו יוצר משמעות ואינו מוביל לעושר רגשי.[10]

במחקרים בין תרבותיים על אודות אושר ועושר, מצא הפסיכולוג דייוויד מיירס מתאם נמוך מאוד בין שפע חומרי לבין אושר, מלבד במקרים של עוני קיצוני, כשהאדם מתקשה לספק את צרכיו הבסיסיים.[11] גם חתן פרס נובל לכלכלה פרופסור דניאל כהנמן מצא במחקריו כי השפעת ההכנסה על רמת הסיפוק בחיים היא ארעית, ובני אדם נוטים להפריז בהערכת תרומתה של הכנסה כספית לאושר. [12]

לאן שלא נלך ומהיכן שלא נתבונן, הכל שב לאותה נקודה: האופן שבו האדם תופס את שיש לו בחייו, הוא גורם משמעותי ברווחה הנפשית שלו. המשיכה אל האור מבקשת מאיתנו ללמוד להרחיב את הכלי, והרצון באושר תובעת עבודה הכרתית ורגשית. ננסה לשאוב השראה לעבודת נפש מעין זו מתוך דמות פלאית המופיעה באחד מסיפוריו של רבי נחמן מברסלב.

והיה מתענג מאוד

בסיפורו "מעשה מחכם ותם" מספר רבי נחמן מברסלב על אודות שני חברים טובים שגדלו משחר ילדותם זה לצד זה. אחד מהם היה חכם במיוחד, והשני אדם תם ופשוט. לא נרחיב בסיפור העלילה העשיר, ונתמקד בשני קטעים המתארים את דמותו של אותו איש תם ודל אמצעים, שידע להתענג ולחוות אושר מתוך תחושה ש'יש לי כל'.

לאחר שגדלו ובגרו, נאלצים שני חברי הנפש, החכם והתם, להיפרד לשלום. בעוד שהחכם הולך נודד במסעות חיפוש עצמי ברחבי העולם ולומד שלל מלאכות המצריכות תחכום, התם, עושה מאמצים רבים בלימוד של מלאכת הרצענות הפשוטה. הוא אינו מצליח להיות בקיא במלאכה זו באופן שלם, ובכל זאת מנסה ככל יכולתו להתפרנס ממנה. הוא נושא אישה ומקים משפחה, וטרוד יום ולילה במלאכתו המייגעת. ובכל זאת, כך כותב רבי נחמן, הוא היה שמח:[13]

"והיה רק מלא שמחה תמיד...והיה אומר לאשתו: אשתי, תני לי לאכל, והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: תני לי הרטב עם קטנית, והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרוטב הזה. וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתקן וטוב, כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש, ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה...

וכן במלבושים, היה להם בשותפות לו ולאשתו פעלץ (מעיל פרוה חורפי) אחד. והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ. כשהיה צריך ללבש פעלץ, כגון: לילך לשוק, והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש טוליפ (מעיל עליון) לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן לי הטוליפ, והיתה נותנת לו הפעלץ והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה. כשהיה צריך לקאפטין (קפוטה) כגון לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין, והיתה נותנת לו הפעלץ. והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה, וכן כשהיה צריך ללבש יופא (מעיל עליון מכובד), היתה נותנת לו גם כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם כן כמה יפה ונאה היופא הזאת כנ"ל וכן בכיוצא בזה".

התם אינו "מסתפק במועט": הסתפקות במועט אינה נוגעת בקצה חוויית העונג והשמחה בחייו. התם בפשטות "שמח בחלקו", לא מתוך תחושת קבלת הדין או שביעות רצון מפרסי ניחומים. הוא אינו אדם לקוי תפיסה או שכל, במושגים החסידיים תמימות הנה שלמות ואינה חלילה טיפשות. התם מודע למצבו: ליכולתו הדלה מבחינה מקצועית, לדלות החומרית שבה הוא חי. הוא מכיר בכך שיש לו לחם צר לאכול ובגד עלוב ללבוש, ובכל זאת – עולם הרגש שלו מכוון כולו כלפי להנאה מן היחסי ותפיסתו כשלם.

בהמשך הסיפור אנו עדים לדיאלוג מכונן בינו לבין אשתו, דרכו ניתן לראות שהוא שמח בחלקו גם מבחינת חיי היצירה שלו ומשלח ידו:

"כשהיה גומר המנעל, ומן הסתם היה לו שלשה קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו, והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו. והיה אומר: אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה; כמה מתוק המנעל הזה; כמה מנעל של דבש וצוקיר (סוכר) המנעל הזה. והייתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שאר רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאליר (היינו זהוב וחצי)? השיב לה: מה לי בזה; זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר מאחרים".

בהמשך המעשה מסופר כי התם המשיך להיות אדם המרבה לחוות רגש חיובי של שמחה ותענוג בחייו, אך בכך היה ללעג בעיני כל העולם. בני אדם היו מתלוצצים עליו, תופסים אותו כמשוגע, מהתלים ומתגרים בו כדי לעשות ממנו צחוק. אך הוא אינו עסוק בהשוואות לאחרים, ומרוכז בחלקו בשמחה. קורותיהם המרתקות של החכם והתם ארוכות ועמוקות מכדי להתייחס אליהם במלואם ברשימה זו. רק נציין שבסופם זוכה התם לשפע גדול, מכל הבחינות. ננסה להתמקד כעת במה שניתן ללמוד מדמות התם על אודות התפיסה ש"יש לי כל".

"יֶשׁ לִי כֹל": היחסי כשלם

התם של רבי נחמן שמח בחלקו. הוא טועם תענוג עילאי בלחם הפשוט שבו הוא סועד את ליבו שלוש פעמים ביום, וחש רווחה גדולה בלבישת המעיל המרופט שלו. מה מאפשר לו לחגוג את החיים? כיצד הוא מכוון את 'תרמוסטט האושר' לרמה המאפשרת לו לחוש כי "יש לי כל"? נדמה לי שישנן תשובות רבות לשאלה זו, ואולי מוטב שכל אדם יקרא לעצמו את סיפור המעשייה וימצא בו את תשובותיו האישיות. ובינתיים, טעימה מן התשובות שלי המתמצות ביכולת: להוקיר תודה, לצמצם השוואה חברתית, להתמקד בכוחו של הרגע הזה:

הוקרת תודה: התם אינו רואה בשפע שיש לו דבר מובן מאליו. היכולת להוקיר תודה היא קודם כל חוויה של רגש חיובי. התם אינו חווה "הסתגלות נהנתנית", אלא מתרגש בכל פעם מחדש מכל פת לחם שהוא טועם. הכרת התודה אינה מושג הכרתי-שכלי בעבורו, אלא דרך חיים מעשית השזורה ברגש חם לאורך חוויות יומו, החל מטעימת המזון, דרך לבישת הבגד, וכלה בשביעות הרצון ממלאכת כפיו. ההבעה החוזרת ונשנית של רגש חיובי מוקיר תודה אינה רק שיקוף של פנימיות נפשו, אלא היזון חוזר חיובי המסייע לו לדבוק בהלך רוח זה, בבחינת: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

צמצום השוואה חברתית: התם אינו עוסק בהשוואות בלתי פוסקות לאחרים. גם כאשר אשתו מסבה את תשומת ליבו לכך שרצענים אחרים מרווחים פי כמה מונים ממנו, הדבר אינו מעורר בו רושם. הוא ממוקד במלאכתו, מבין היטב כי "זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי, ולמה לנו לדבר באחרים". התם חש בשלמות כי ביחס לכלי הקיבול שלו, הוא זוכה לשפע של אור. הוא אינו חושק באורם של אחרים. יש בכך גם חיבור לעצמיות אותנטית ויכולת לדבוק במסלול ההתפתחות האישי שלו מבלי להתפעל ממה שנראה נכון ומוצלח בעיני ה'עולם'.

כוחו של הרגע הזה: התם מחובר לעשייה, כאן ועכשיו. חלק מן התפיסה שלו כי "יש לי כל" קשורה למוטיב מרכזי בתורתו של רבי נחמן, שבא לידי ביטוי במילים אלו:[14]

"כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי"

אחד הדברים שחוסמים רגש חיובי ומגבירים דאגה הוא ניתוק מן ההווה. רבי נחמן מלמד אותנו כי נקודת הכוח מצויה בידינו בכל רגע מחיינו. אנו עלולים לחוש כי האושר מצוי אי שם בעתיד, כאשר יהיו בידינו די משאבים חומריים או רוחניים כדי לממש את עצמנו. אך רבי נחמן סובר שזוהי בדיוק העניות הגדולה של חיינו – עניות הדעת. הוא מציע חיים מתוך תודעת החיבור לרגע הזה, הן בעבודת השם והן בכל סוגי עבודת האדם בעולמו:

"זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁלּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵן בְּעֵסֶק פַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ צָרִיך שֶׁלּא יַחֲשׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים וְכֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך לא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה."

הוקרת התודה, צמצום ההשוואה החברתית ותודעת החיבור לרגע הזה, מאפשרות לתם לחוות אושר ותענוג בחייו. במילותיה של הפסיכולוגיה החיובית, תנועות נפש אלו מאפשרות לאדם לצבור חוויות חיים משמעותיות. במילים חסידיות, תנועות אלו מאפשרות לאדם לתפוס את היחסי בחייו כשלם: להבין שהאור שהוא זוכה לקבל כרגע מתאים להפליא לכלי הקיבול שלו. תפיסת המציאות באופן שמקבל את הלימת האור לכלי כדבר הפועל לטובת התיקון האישי שלנו, מאפשרת לנו לחוש בזעיר אנפין כמו יעקב אבינו שאמר "יש לי כל". יהי רצון שנזכה להאמין בכך, ולדעת שהכלי תמיד יכול להתרחב, בעיקר על ידי שמחה בחלקנו.[15]

 

 

[1] בראשית לג, ט-יא

[2] פירוש ה"כלי יקר" לבראשית לג, ט.

[3] רמן, ר.נ. (2002). ברכות סבי: סיפורים של עוצמה, מסירות ושייכות. הוצאת מודן. עמ' 44.

[4] ברוד, מ. (2019). להבין חסידות: מושגי יסוד בעולם המחשבה החסידי. הוצאת מעיינותיך.

[5] תורה אור, בראשית כד, א.

[6] חשוב לציין שבפנימיות התורה מסמל עשו את עולם התוהו, ולעומתו יעקב מסמל את עולם התיקון. המפגש המכונן בין האחים בפרשה מבטא מאבק בין שני עולמות אלו. ליתר הרחבה ניתן לקרוא בקישור הבא: https://he.chabad...jewish/-.htm

[7]  Brickman, P., Coates, D., & Bulman, R. J. (1978). Lottery Winners and Accident Victims: Is Happines Relative? Journal of Personality and Social Psychology, 36, 917-927.

[8] הפסיכולוגית יהודית כץ בקישור הבא: https://www.haaretz...BLOG-1.6240575

[9] בן שחר, ט. (2008). באושר ובאושר: כיצד לחיות חיי סיפוק ושמחה. פסיכולוגיה חיובית בחיי היום יום. הוצאת מטר.

[10] אם עושר חומרי אינו מוביל לאושר, מדוע בני אדם רודפים אחריו כאחוזי דיבוק? ד"ר טל בן שחר מסביר שלאור הגישה האבולוציונית, העבר הרחוק משפיע על התנהגותנו בהווה. כשהיינו ציידים ולקטים, צבירת עושר – מזון בעיקר – קבעה לעתים קרובות אם נשרוד אחרי הבצורת הבאה או אחרי החורף הקר הבא. אולי הגיעה העת לשנות את התפיסה ההישרדותית הזו, ולנסות לצבור חוויות בעלות משמעות שכן הן אלו שמשפיעות באופן משמעותי יותר על תחושת האושר שלנו.

[11]Myers, D.G. (2000). The Funds, Friends, and Faith of happy people. American Psychologist, 55, 56-76.

[12] Kahneman, D,. Krueger, A. B., Schkade, D,. Schwatz, N., & Srone, A. A. (2006). Would you be happier if you were richer? A Focusing Illusion. Science, 312, 1908-1910.

[13] רבי נחמן מברסלב, מעשה מחכם ותם. בתוך סיפורי מעשיות משנים קדמוניות.

[14] ליקוטי מוהר"ן רע"ב.

[15] ומה עוד ההבדל בין "יש לי רב" לבין "יש לי כל"? מתוך אתר ישיבת הר ברכה: https://yhb.org.il/3048/ או יותר נכון לשאול, כשאלתו של השפת אמת: "איך יוכל אדם לומר כל והרי כמה דברים היו שלא היה לו"? חז"ל עומדים על כך שכל אחד ואחד מהאבות התבטא במילה – או שהתורה אומרת לגביו את המילה – "כל". וכפי שאנו אומרים בברכת המזון "כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל".

נראה כי יסוד ההבדל בין "רב" ל"כל" הינו ש"רב" עניינו ריבוי כמותי של כוחות ושפע, אך המילה "כל" מרמזת על מקור השפע. כשיעקב אבינו אומר שיש לו "כל" כוונתו היא שהוא מחובר לקב"ה וממילא הוא מחובר לכל הטוב והשפע שקיים, לאדם יש תחושה פנימית של חסרון, של ריק, והמלוי האמיתי שלה הוא רק מהתקשרות לקב"ה ל'כל'. השאלה הגדולה האם החיבור של האדם הוא אל המון פרטים או שמא חיבורו של האדם הוא לקב"ה, ומתוך כך הוא שייך אל הכל. עשו שייך לאותם אנשים שמנסים לאסוף עוד ועוד דברים מהעולם. עשו כל כך שמח ומרוצה מכוחו הגדול בלאסוף דברים שבנדיבות של מנצחים הוא אומר ליעקב 'זה בסדר, יש לי הרבה יותר מלך. אינני צריך טובות'. אולם מנגד יעקב מבהיר לעשו שהוא כלל לא עוסק בריבוי אלא בהתקשרות למקור, לשורש, למה שמחייה את הכל.


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

שנים גילגלתי בתוכי צחוק מהול בטיפת בוז והתנשאות כלפי תעשיית עיכוב ההזדקנות. מה הסיפור ההזוי הזה שיש...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.