לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
לְאַט לְאַט

לְאַט לְאַט

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 28/3/2024 | הרשמו כמנויים

"אני לעולם לא אחזור לעצמי. אני יודעת שזה לא יקרה. אני לא האדם שהייתי, איבדתי את עצמי, וזה לא עומד להשתנות. הייתי אישה חייכנית וזורמת, עכשיו אין בי אפילו פירור של שמחה. הייתי חיה חברתית, אבל עכשיו כל מה שמעניין אותי זה שיתנו לי להיות לבד, שלא יתקרבו אלי. הריקוד היה אהבת חיי, עכשיו אני שוקלת מאה טון, לא מרגישה שאי פעם אוכל שוב לנתק את הרגליים מהקרקע. הן יצוקות בברזל, מחוברות לאדמה. אין בי תנועה או רצון לתנועה. אני לא זזה ולא אזוז".

בכל פגישה אוריה מקפידה לחזור על המילים הללו ביובש, בקול מונוטוני וחסר רגש: "אני לעולם לא אחזור לעצמי". היא עד כדי כך מדוכאת שאפילו אינה מצליחה לבכות. העיניים היפות שלה כבויות. מישהו סגר את האור, ואני מתאמצת לעזור לה להדליק אותו מחדש. מתכווצת לראות אותה בסבלה, כואבת איתה אבל בתוך תוכי גם מתמרדת, מתקוממת. אני לא מקבלת את המנטרה הזו "לעולם לא אחזור לעצמי". אני לא אתן לה לשכנע אותי שהיא צודקת. כי אני מאמינה שלא רק שהיא תחזור לעצמה, אלא שהיא תהיה הגרסה המשופרת של עצמה.

המשבר הדרמטי הזה יגרום לה לצמוח ולהתפתח, כך אני מרגישה. אך כרגע, צריך דמיון מפותח למדי בכדי לזהות רסיס של אור בקצה המנהרה. האם אני חולמת בהקיץ? איפה החיבור שלי למציאות, למקצועיות? אני נאבקת בתוך תוכי בין תקווה לייאוש, בין בטחון לספק. מטיחה בעצמי ביקורת:

"איך בדיוק את יודעת שהיא תהיה בסדר? ואיך את מעיזה לומר לה מילים כאלה ולהבטיח לה הבטחות? אין לך שום זכות. מי ערב לך?"

"אף אחד לא ערב לי", אני עונה לעצמי החרד ואכול הדאגות שלי, בקולו של העצמי הענייני והנחוש שלי. "אוריה ואני צמד טוב ואנחנו עושות ביחד עבודה טובה, גם אם עדיין לא רואים את הפירות שלה. יתכן שזה ייקח זמן והרבה מאמץ, אך זה יקרה".


- פרסומת -

אז בניגוד לקול החרדתי שבתוכי שמתכסה באיצטלה של מקצועיות ויושר, אני אומרת לאוריה מכל הלב, בפשטות ובכנות: "את תהיי בסדר. את תחזרי לעצמך. את תצמחי מזה". והיא ממש זקוקה לשמוע את זה, בכל פגישה. זה לא שהלב שלי לא מחסיר פעימה, זה לא שהביקורת העצמית שלי התאדתה כליל, זה לא שהפסקתי להצליף בעצמי "איך את מעיזה להבטיח לה הבטחות?" אבל אני מפשפשת בעצמי, ומגלה שאני מאמינה שהיא תהיה בסדר. כך זה מרבית הזמן, אך יש נפילות שבהן אני צריכה קודם כל להחזיק את עצמי חזק, כדי שאהיה מסוגלת לא להתייאש ממנה.

להחזיק תקווה

זה לא היה כך מההתחלה. בראשית הדרך, כמעט אחרי כל פגישה עם אוריה, רציתי להתפטר. תוהה אם המקצוע הזה שבחרתי לעצמי וכל כך התאמצתי עבורו, מצדיק את כל הצער והרגשות הקשים שהם לחם חוקי ביום יום. בפרט כשאני פוגשת במצבי נפש מורכבים כמו שאוריה מצויה בו, וחשה שאני עלולה "להידבק" בעצמי, כי מי שנכנס לקליניקה במצב כזה לא יוצא לי מהראש ומהלב.

אוריה, רקדנית ומורה למחול בסוף שנות העשרים לחייה, הגיעה אלי בשל דיכאון אחרי לידה. כבר מהרגע הראשון המם אותי הדיסוננס בין דמותה התמירה והיפיפייה, לבין התחושה שמהגוף האצילי הזה הסתלקה לה החיות. בתחילה הייתה מגיעה לפגישות עם בן זוגה רוני ועם תמי, בתם הבכורה בת החודשיים.

דכאון אחרי לידה הוא מסוג המצבים שמגייסים אותי בכל הכוח. אני מתחילה את הטיפול מלאת מוטיבציה ואדרנלין לעשות כל שביכולתי כדי שאוריה תתאושש מהר ככל האפשר, תחזור לשמוח, להנות מהחיים, לרקוד כמו שהיא אוהבת, ולטפל בתינוקת המתוקה שלה. ידעתי מניסיון העבר שדיכאון אחרי לידה הוא התמודדות מורכבת, אך שניתן לטפל בו בהצלחה בעבודת צוות עקבית. האמנתי בפשטות ובאופטימיות שתוך מספר שבועות במקרה הטוב, וכמה חודשים במקרה הפחות טוב, אוריה תתאושש ותחזור לעצמה ולכוחותיה.

אבל לא כך קרה. על אף  שהיא התייצבה לטיפול מדי שבוע ולוותה גם ע"י פסיכיאטר שהתאים לה טיפול תרופתי, הדיכאון העיקש שלה פשוט סירב ללכת. משבוע לשבוע הרגשתי תחושת חידלון בפגישות שלנו. בהתחלה כשהיא עוד הגיעה עם תמי התינוקת היפיפייה שלה, היו אנרגיית של חיים בחדר. היה אויר, היה ריח מתוק. אך מהרגע שהקטנטונת התחילה ללכת למטפלת, אפשר היה למשש את תחושת הייאוש שאפפה את הפגישות שלנו.

הריח של אוריה היה חמוץ כל כך ולא נעים, היא טיפלה יפה בתינוקת אך הזניחה את עצמה כליל. התקשיתי לנשום ואחרי כל פגישה אווררתי את החדר כהוגן. תחושת החנק שלי הייתה לא רק פיזית. כשיצאתי לקמפינג המשפחתי השנתי על גדות החצבני, היא כתבה והציפה בהודעות קוליות, ממררת בבכי, אומרת שזהו, אין לה יותר כוח ונמאס לה לחיות ולא לחיות. מצאתי את עצמי כועסת על כך שהיא משביתה את יכולתי להנות עם ילדיי מרוב שאני אחוזת דאגה אליה. אך בו זמנית, חשתי אשמה נוראית על עצם הכעס שלי עליה. אשמה על כך שלי יש את מה שלה אין: היכולת להנות מהחיים.

אבל אז קלטתי שמתחיל לקרות כאן משהו טוב: היא סוף סוף מתחילה להתמרד כנגד המצב שלה, הרגש מתחיל לפרוץ החוצה בגאון. אמנם הוא לא נעים אבל הנה הוא כאן: כואב, כועס, זועק, מתקומם– והכי חשוב- חי!

בתחילת הדרך אוריה לא יכלה לבכות או להראות רגש. אך מדי שבוע, היא המשיכה לגרור את עצמה לטיפול, ולשבת מולי. מסתכלת בי בעיניים עצובות, ושואלת בתמיהה: "איך זה שעדיין לא התייאשת ממני? כולם מסביב כבר התייאשו". התביישתי לומר לה את האמת. שגם אלי הייאוש מתגנב לעיתים. שיש רגעים שבהם אני רוצה להרים ידיים, אך אז פועם בתוכי קול נחוש: "היא תהיה בסדר!" והקול הזה, קולה של התקווה, מאפשר לי להמשיך: לדמיין, להיות יצירתית, להמציא את הגלגל מחדש. כשמשהו לא הולך לנסות דרך חדשה וכשזו כושלת, לבדוק אחרת. אני נאבקת שלא ללכת שולל אחר מראה העיניים הכבויות שלה, לא להתפעל מהכאן והעכשיו, ובמקום זה לדמיין אותה חוזרת לעשות את מה שהיא הכי אוהבת: לרקוד.


- פרסומת -

ולבסוף, לאט לאט, בהדרגה ובדרכים שלא חשבתי עליהן, זה קורה. טעם החיים והיכולת להנות מהם, לרצות, לחשוק, להתרגש - הכל חזר אליה. אפילו היכולת לרקוד חזרה ובגדול. אוריה לימדה אותי שיעור בתקווה שמתבססת על סבלנות, איטיות, הסכמה לרדת עם הזולת לתהומות הייאוש שלו מבלי להיבלע שם יחד עמו, מבלי להאיץ בו לצאת משם, ומבלי להתפעל ולסגת כשרואים שהוא מתפלש ושוקע בבוץ. היא לימדה אותי כמה חשוב התפקיד של החזקת התקווה במשפחת בני האנוש. ובמילים הבאות, אבקש לשתף בשני נרטיבים יהודיים שמהווים בעבורי שורש איתן לצמיחת התקווה בנפש, ושהיו משאב של החזקת תקווה בטיפול באוריה.

על אבן גדולה, פטיש ומים חיים

איך בונים תקווה? שאלתי את עצמי. וכיוון שלא באמת ידעתי להשיב על שאלה זו, פניתי אל רבי נחמן מברסלב, אדם שהתוודע מטבע נפשו אל תהומות הייאוש, ודווקא בשל כך היה מורה דגול לתקווה. הסיפור המוכר שסיפר על האבן הגדולה, סיפק לי קצה חוט[1]:

משל למלך ששלח את בנו למרחקים ללמוד חכמות. אחר כך בא הבן לבית המלך מלומד בכל החכמות. פעם אחת צווה המלך על הבן ליקח איזה אבן גדול מאוד (כמו אבן הריחים) ולישא אותו על עליות ביתו. ומסתמא לא היה יכול הבן לישא ולהרים את האבן כי היה אבן גדול וכבד מאוד. ונצטער הבן מאוד על שאי אפשר לו למלאות רצון אביו המלך עד שגלה לו המלך דעתו אחר כך ואמר לו, היעלה על דעתך שאני אצוה עליך דבר כבד כזה לקחת האבן כמו שהוא ולישא ולהרים אותו, התוכל לעשות דבר כזה על פי חכמתך הגדולה? רק כל כוונתי היה שתקח פטיש חזק, ותכה ותפוצץ את האבן לחתיכות קטנות, ובזה תוכל להעלות אותו על העליה.

גם אם אנו מלומדים ועתירי משאבים כאותו בן מלך ששב ממרחקים לאחר שלמד חכמות, החיים מטבעם מזמנים לפתחנו אבנים גדולות, תעלומות חסרות פשר ולעיתים אף סלע אימתני המאיים להכניע אותנו. ואז נדרש מאיתנו הבלתי נתפס: להתרומם מעלה, דווקא כשכוח המשיכה שואב למטה כמו מגנט.

כיצד ניתן להעלות מעלה את מה שמעצם טבעו שואף לרדת? בתחילה המלך מתעקש לבקש מאיתנו בקשה שנדמית על אנושית. לאחר שכשלו מאמצינו וחווינו בלבול ותחושת חוסר אונים – המלך אינו מעלה את האבן הגדולה במקומנו, אינו מחולל נס נשגב או משדד מערכות טבע - אלא מגלה לנו סוד של חיים: הוא מציע לנו לקחת בידינו כלי עבודה קטן: פטיש. לא מנוף ענק, לא כלי שמשתווה בכוחו ובעוצמתו לסלע, אלא דווקא חפץ זעיר בהשוואה לסלע האדיר, חפץ שטמון בו כוח של עמל ועקביות: לדפוק ולדפוק, לא להתייאש, לפורר את הייאוש ולהצמיח תקווה.

התקווה לפי רבי נחמן איננה גילוי פתאומי הנוחת על האדם כמתנת שמיים, ולא מדובר במשחק סכום אפס בין ייאוש לתקווה, אלא בתהליך של בנייה הדרגתית, איטית ועקבית. פטיש אמנם מצטייר ככלי כוחני, אך אופן העבודה עמו לנוכח הסלע האימתני דומה לפעולת המים בהם צפה רבי עקיבא שוחקים סלע - תהליך ארוך, יסודי ומתמשך[2]:

מָה הָיְתָה תְּחִלָּתוֹ שֶׁל רַ' עֲקִיבָא?

אָמְרוּ: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה וְלֹא שָׁנָה כְּלוּם.

פַּעַם אַחַת הָיָה עוֹמֵד עַל פִּי הַבְּאֵר בְּלֹד, אָמַר: מִי חָקַק אֶבֶן זוֹ?

אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָאאִי אַתָּה קוֹרֵא "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם " (איוב יד יט)– הַמַּיִם, שֶׁנּוֹפְלִים עָלֶיהָ תָּדִיר בְּכָל יוֹם.


- פרסומת -

אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְכִי לִבִּי קָשֶׁה מֵהָאֶבֶן? אֵלֵךְ וְאֶלְמַד פָּרָשָׁה אַחַת מִן הַתּוֹרָה.

הָלַךְ לוֹ אֶל בֵּית הַסֵּפֶר וְהִתְחִיל קוֹרֵא בְּלוּחַ הוּא וּבְנוֹ. אָחַז רַ' עֲקִיבָא בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ וּבְנוֹ בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ. כָּתַב לו אָלֶף בֵּית – וּלְמָדָהּ.

אָלֶף תָּיו וּלְמָדָהּתּוֹרַת כֹּהֲנִים וּלְמָדָהּ. הָיָה לוֹמֵד וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁלָּמַד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.

בין אם האדם מלומד כמו בן המלך של רבי נחמן, ובין אם הוא עם הארץ כמו שהיה רבי עקיבא בראשיתו, אתגרי החיים מזמנים לכל אדם מפגשים עם הייאוש שבכוחם להוליד תקווה. הבן המלומד של רבי נחמן עמד מול הסלע האיתן וחש חסר כלים להעלותו מעלה. ומנגד -רבי עקיבא, רועה פשוט שלא ידע קרוא וכתוב עד גיל ארבעים, עמד על פי הבאר, התבונן באבן השחוקה וייאושו החל להתמוסס לנוכח הבנת פעולת המים[3]. אותו רבי עקיבא, שנים רבות לאחר מכן יהיה זה שיתחיל באומץ ונחישות לבנות מחדש את בית מדרשו לאחר מות עשרים וארבעה אלף מתלמידיו במגיפה, וזה שישחק למראה שועלים המהלכים במקום שהיה בו קודש הקודשים, בחורבות בית המקדש, ויצליח להפיח תקווה בחכמים שסביבו. המים ששחקו אבן לאט לאט היו נקודת הזינוק של התקווה בקרבו, ובעקבותיה מעלת התקווה הלכה והתפתחה בנפשו והקרינה לסביבתו.

רבי עקיבא ורבי נחמן, מגדולי המקווים שידע העם היהודי, מכוונים בסיפוריהם אל לב האדם, שעלול להתכווץ לתודעת לב של אבן: תודעה נוקשה ומסוגרת, קפוצה ונפולה, כזו שממאנת להאמין שיש תקווה ושדברים יכולים להשתנות לטובה. אך כנגד לב האבן טמונה בנפשנו היכולת המרפאת לפורר את הסלע עם פטיש, שרבי נחמן מדמה לפיו של האדם - באמירתו, בתפילתו ובהתחזקות רצונו, ולתפיסת רבי עקיבא היכולת למוסס את לב האבן דרך עשייה ולמידה עקבית, שהיא כמים הזורמים בעדינות עיקשת על סלע, ומסמלים תקווה שתמיד אפשר להתחיל מחדש, ממש מאפס. לעיתים נזדקק לפטיש ולעיתים למים, בכל מקרה תהה זו דרך מפותלת, תהליך ספירלי עתיר עליות וירידות, הטומן בחובו מעצם טבעו סתירות, קונפליקטים ורגרסיות.

לסיום, אשמח לשתף בשירה של אלנה מיכאלקובה שליווה אותי בטיפול באוריה, וממשיך ללוות אותי גם בימים קשים אלו במדינת ישראל. ואלו המילים המחזקות ונוטעות התקווה שמלמדות כי לעיתים הטוב מגיע לאט לאט, בצעדים קטנים:

סָבָתִי נָתְנָה לִי פַּעַם עֵצָה:

בִּזְמַנִּים קָשִׁים

הִתְקַדְּמִי בִּצְעָדִים קְטַנִּים.

עֲשִׂי אֶת מָה שְׁעָלַיִךְ לַעֲשׂוֹת,

אֲבָל לְאַט לְאַט.

אַל תַּחְשְׁבִי עַל הֶעָתִיד,

אוֹ עַל מָה שֶׁעָלוּל לִקְרוֹת מָחָר.

שִׁטְפִי אֶת הַכֵּלִים.


- פרסומת -

לְאַט.

הֲסִירִי אֶת הָאָבָק.

לְאַט.

כִּתְבִי אֶת הַמִּכְתָּב.

לְאַט.

הָכִינִי אֶת הַמָּרָק.

לְאַט.

אַתְּ רוֹאָה?

אַתְּ מִתְקַדֶּמֶת,

צָעַד אֶחָד בְּכָל פַּעַם.

קְחִי צָעַד אֶחָד וְאָז עִצְרִי.

לָנוּחַ מְעַט.

תְּשַׁבְּחִי אֶת עַצְמְךָ.

קְחִי צָעַד נוֹסַף.

וְאָז עוֹד אֶחָד.

לֹא תָּשִׂימִי לֵב,

וְהִנֵּה הַצְּעָדִים שֶׁלָּךְ

מִזְדָּרְזִים מֵעַצְמָם.

וְיַגִּיעַ הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁבּוֹ

תּוּכְלִי לַחְשֹׁב עַל הֶעָתִיד

לָבוֹא,

מִבְּלִי לִפְרֹץ בִּבְכִי

 

ומי עוד אמר "לאט לאט"?

מסתבר שהמילים הללו, "לאט לאט" נתפסות על ידי רבים מחסידי רבי נחמן מברסלב כצוואתו. סמוך לפטירתו של רבי נחמן, כשתלמידיו עמדו סביבו בחרדת קודש, ביקש רבי נחמן מתלמידו הגדול רבי נתן להוליכו מהכיסא שעליו ישב ולהשכיבו במיטתו, ואמר לו: "פאוולעא פאוואלע, דהיינו "לאט לאט".[4] וכתב על כך רבי נתן: 'והיה תמוה בעיני מדוע הוצרך לומר זאת, שהרי זה ברור מאליו שבמצבו זה יניחו לאט'.

אלא שתלמידיו ראו במילותיו אלו, האחרונות, כעין צוואה ודרך חיים שהוא ביקש להנחיל לדורות: את גודל מעלת ההמתנה והסבלנות הנצרכים בכל צעד ושעל בחיינו: "לאט לאט". וכשמסכימים להכיר בקיומה של דרך חתחתים כזו, שלעיתים מתמשכת לאט לאט, הדבר הופך לאחד המשאבים עליהם מתבססת התקווה.

 

 

[1] הסיפור על האבן הגדולה, רבי נחמן מברסלב, השתפכות הנפש אות מח. ובהמשך הדברים פירש רבי נחמן את כוונתו בסיפור: "כמו כן השם יתברך ציווה עלינו שנשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים ולבבנו הוא לב אבן גדול וכבד מאוד ואי אפשר להרים אותו בשום אופן. רק על ידי שיקח פטיש שהוא הדבור ועל ידו יכולין לשבר ולפוצץ את לב האבן ואז נוכל להרים אותו להשם יתברך והבין". הסיפור נאמר בהקשר לעבודת התפילה ולא בהקשר לתקווה. זה מעניין כי לפי הרמח"ל יש קשר הדוק בין תפילה לתקווה. התקווה של האדם למעשה מתבטאת בעיניו בתפילה, בשירה ובביטחון בהשם.  

 [2] אבות דר' נתן, נוסח א, ו; שם, נוסח ב, יב.

[3] רבי עקיבא למד מן המים על התקווה, וגם בשפה העברית שורש המילה תקווה- קוה- מתקשר למים. כאשר מים נאספים יחד הם נקווים, כלומר הופכים למקווה מים. המקווה היהודי הוא מקום שמיטהרים בו, כמו נולדים בו מחדש. המים הם החומר הבראשיתי ביותר בעולם, חיי האדם מתחילים בתוך מי הרחם ומסתיימים בטהרה במים.


- פרסומת -

[4] ימי מוהרנ"ת א' ס"א.

 

תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, דיכאון, דיכאון אחרי לידה, פסיכולוגיה יהודית, תיאורי מקרה, רוחניות
גלי ברמן בר-און
גלי ברמן בר-און
פסיכולוגית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
יאנה יקימצ'יק
יאנה יקימצ'יק
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
אייל עשור
אייל עשור
פסיכיאטר/ית
אונליין (טיפול מרחוק)
דורית כנען
דורית כנען
פסיכולוגית
רמת הגולן, צפת והסביבה, קרית שמונה והסביבה
אורי לבוא ורדינון
אורי לבוא ורדינון
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
נעמה איגרא
נעמה איגרא
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, בית שמש והסביבה

עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

השעה הייתה חמש, אם זיכרוני אינו מתעתע בי. כמו בכל יום אחר צהריים, התיישבתי לצפות בתכנית 'ערב חדש'....
התדר שלי מעולם לא היה חזק בענייני ניקיון, בעיקר לא עם בוא האביב, כשהטבע יוצא לחירות וקורץ לי לצאת אליו....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.