גִּיל הַהִתְבַּגְּרוּת הוּא כְּנַף צִפּוֹר שְׁבוּרָה

עלון פסיכולוגיה עברית | 6/7/2025 | הרשמו כמנויים

בין אזעקה לאזעקה ובהמתנה דרוכה לעסקה, הסתיימה איכשהו שנת הלימודים ומתבגרי ישראל יצאו לחופשה. השמיניסטים, השביעיסטים, השישיסטים, ואפילו תלמידי החטיבה, מתבגרים כבר חמש שנים בצל הפרעות לשגרה. ואולי נכון יותר להגיד – בצל שגרה מופרעת. מגפת הקורונה שעצרה את הלימודים הסדירים, סבב ועוד אחד, מאבקים סוערים על דמותה של המדינה, השביעי באוקטובר, מלחמה, חטופים, נופלים, טילים, ועוד ועוד מרעין בישין – איך נראית התבגרות שכזו? איך משפיעות השנים המעורערות שעוברות על כולנו, על נפשם של מי שעושים צעדים ראשונים של עצמאות, שעמלים על גיבוש זהותם? גיל ההתבגרות בין כה פריך ומרעיש, ומה קורה בו עכשיו?
 

השבוע באתרנו, מאמרים מקצועיים מרתקים בתחומים שונים, טורים מעוררי מחשבה ועוד קצת מחשבות על התבגרות:

ליווי טיפולי של משפחות לאורך החיים מהווה מענה טיפולי ייחודי ומתמשך עבור משפחות המתמודדות עם משברים נפשיים, טראומות או אובדן. בניגוד למודל הקלאסי של טיפול בעל התחלה, אמצע וסיום, המאמר של עמית וולק מציע תפיסה טיפולית הנשענת על שלושה עקרונות: חשיבה בציר זמן ארוך, מעורבות של מספר בני משפחה ומערכות תומכות, ושילוב של גישה שיקומית. לאורך המאמר מודגמת חשיבותו של קשר טיפולי ארוך טווח ביצירת רצף, באיחוי פיצולים מערכתיים (בין פסיכיאטריה, שיקום ופסיכותרפיה) ובמניעת קריסת המערכת המשפחתית סביב "המטופל המזוהה". באמצעות דוגמאות קליניות מגוונות, מדגיש המאמר את הערך בטיפול גמיש ומותאם לתקופות משתנות בחיי המשפחה, ואת האפשרות של מטפלים לתפוס ליווי מתמשך כהזמנה לקשר רציף ולא כאכזבה מחזרה לטיפול.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

מאמרה של עדי רזיאל אלשטיין עוסק בעבודה טיפולית עם חיילים שנפצעו פיזית ונפשית במלחמת "חרבות ברזל", תוך התמקדות בחשיפת הרבדים הנפשיים של הטראומה. דרך תיאור מקרה נפרש תהליך טיפולי שבו החייל נאלץ להתמודד עם שבר בזהותו, זיכרונות חודרניים ותחושת ניכור עצמי וחברתי, המאמר בוחן תמות מרכזיות כמו אובדן זהות, פער בין גוף לנפש, תחושת סכנה מתמשכת והשלכותיה על מהלך השיקום. בנוסף, הוא מדגיש את מורכבות הטיפול בתקופת חירום לאומית, בה המטפל והמטופל חולקים מציאות טראומטית משותפת. בתוך מציאות של כאב מתמשך, הטיפול מציע אפשרות להחזקה, לעיבוד ולבניית עצמי חדש הכולל בתוכו את הפצע כחלק בלתי נפרד מההחלמה.

גיל החביון, התקופה שבין גיל 8 ל-12, הוא שלב משמעותי בהתפתחות הנפשית של הילד. בשלב זה מתרחשים שינויים עמוקים במבנה האישיות, במיוחד בהיבטים החברתיים, הרגשיים, המוסריים והקוגניטיביים. מאמרם של חנה פישר גרפי ודרור לוין מבקש להסביר את התופעה של דחייה חברתית כקושי של הילד להתפתח מעמדה שתלויה בהורים לעמדה קבוצתית חברתית, קושי שניתן לפרשו באמצעות תיאוריות פסיכואנליטיות והתפתחותיות שונות.

ולמי שרוצה להעמיק במחשבות על גיל ההתבגרות, נחזור לשני מאמרים מצויינים שהתפרסמו משכבר באתרנו - 'על הצורך ועל הקושי להיות "נוכחות הורית מיטיבה דיה" לנוכח הידרדרות בגיל ההתבגרות' מאת דני שראל ו'למות את הרגע - מבט פסיכודינמי על כמה היבטים רגשיים של אובדנות והרס עצמי בגיל ההתבגרות' מאת איתן גפן.

ובפסיכובלוגיה –

חזל'ש – רועי סמנה כותב על המעבר החד מדי בין חירום לשיגרה –

"ברוב המקרים של טראומות ילדות", כותב פרנצי ביומן הקליני, "אין להורים כל עניין להעמיק את הרשמים בילד, להפך, הם כמעט תמיד מעודדים הדחקה כדרך טיפול: 'זה שום דבר', 'לא קרה כלום', 'אל תחשוב על זה יותר'... רמזים דקים של הילד נתקלים בהתעלמות או אפילו נהדפים כלא מהוגנים; כל זאת בהסכמה מלאה של הסביבה ובנחישות רבה כל כך, שהילד נסוג ומוותר עד מהרה על כוח השיפוט העצמי שלו" (עמ' 65). אנחנו הילדים של קיץ 25. מישהו העיר אותנו באישון לילה, סיפר לנו שמתחילה מלחמה, ושניים עשר ימים אחר כך סיפר לנו שהיא נגמרה, שזה היה רק חלום רע, שאפשר לחזור לישון. או אפילו טוב יותר: אפשר לחזור לשיגרה. ממאה לאפס בשניה"

יעל פרוינד-אשחר נעה בין האישי למקצועי כשהיא חושבת וכותבת על אימהות במלחמה –

"בעת מלחמה התמה המרכזית כל כך בחווייתה של האם המתהווה, שזיהה סטרן (2000), הצורך לחוש מסוגלת לשמור על שלום עוברי, תינוקי, להבטיח את הישרדותו, נפגע עמוקות, אל מול המראות המוחשיים של תינוקות שאבדו או אימהות שאבדו כשניסו לשמור על תינוקן. המציאות הנוראית, בוודאי כשנוגעת ישירות, מערערת אמונות שהן אבני יסוד של התהוות תחושת ביטחון - "העולם הוא מקום בטוח"; "ביתי הוא מבצרי"; "שום דבר לא יקרה לי". גם כשאינה נוגעת ישירות, נראה כי במלחמה הזו, כפי שקרה גם לי, הזדהות עמוקה עם כאבם של נרצחים, חטופים ובני משפחותיהם, עוררו פנטזיות נוראיות וחדרו לתוך חוויית ההורות".

ד"ר רפאל יונתן לאוס מציע לחשוב מחדש על מודל ההסכמה מדעת וחובת הגילוי של 'תופעות לוואי' כשחושבים ומדברים על תהליכים טיפוליים –

"השימוש הנפוץ כיום במונח "תופעות לוואי" בפסיכותרפיה נובע מיישום מכני של המודל הרפואי על תחום שבו הוא פשוט לא מתאים. ברפואה (כולל טיפולים פרא רפואיים כגון תזונה או פיזיותרפיה), ברגע שהמטופל הסכים לטיפול וזה התרחש - בין אם מדובר בתרופה או בניתוח - הטיפול פועל עליו באופן עצמאי, ללא תלות בבחירותיו. בפסיכותרפיה, המצב שונה לחלוטין. רוב ההתערבויות הטיפוליות הן בעצם "הזמנות" או הצעות שהמטופל יכול לקבל או לדחות. כשהמטפל מציע פרשנות חדשה או נותן תובנה, זה משפיע רק אם המטופל בוחר להתייחס אליה, לחשוב עליה ולשלב אותה בחייו".

פרופ' עמיה ליבליך ממליצה על שלושה ספרים בימי מלחמה.

יום עיון קליני על עבודה עם חרדה בטיפול דינמי חוויתי
עם ד"ר פרוצ'ו אוסימו, מחלוצי הפסיכותרפיה הדינמית-חווייתית - 21 ביולי

"לפני שלושה ימים נסעתי במונית להעביר סדנת כתיבה במוזיאון העיר תל אביב, לשעבר בית העיריה ברחוב ביאליק. המראות של ההרס בכיכר מוגרבי, רחוב פינסקר, רחוב הס, וכל סימני ההדף ברחוב ביאליק היו מזעזעים. מצמצתי בעיני, כאילו תחלוף התמונה. חשתי שאני בסרט, ומה שאני רואה הם חורבות ברלין. המשתתפים בסדנה אמרו לי כשהגעתי – לא ברלין, עזה. כך או כך, החוויה גדולה מהמילים.הבוקר, הכותרת שנתתי לקטע שהתחלתי לכתוב הייתה 'שלושה ספרים במלחמה'. אחר כך חשבתי שיש יוהרה בכותרת, ואל לי לשים את המלחמה הנוראה וקרבנותיה שבלתי יאומנו בשורה אחת עם הקריאה הפרטית שלי. כך או כך, זהו עולם קשה. קשה מדי לכתיבה בינתיים. ובכן, שלושה ספרים עזרו לי לחיות דרך הימים האלה. הם הרחיקו אותי מרחק עולם ממה שקורה סביבי, מציאויות אחרות".

ובמדור 'בכיכר העיר' - "דיברתי עלייך עם הצ'ט שלי": בינה מלאכותית כספקית בפועל של שירותי בריאות נפש - קריאה לפעולה – חברות וחברי מכון המחקר והפיתוח של 'השלישי המלאכותי' – קבוצת מומחים המשלבת אנשי מחקר, טיפול ומדיניות ציבורית – מציגים מאמר העוסק במציאות המתהווה שבה הבינה המלאכותית היוצרת (GenAI) הפכה דה פקטו לספקית מרכזית של שירותי תמיכה נפשית ו"טיפול" פסיכולוגי. הטענה המרכזית היא כי השאלה הרלוונטית אינה עוד "האם" יש מקום לבינה מלאכותית בבריאות הנפש, אלא "כיצד" על אנשי המקצוע, מערכות הבריאות והחברה כולה להיערך באופן דחוף ואחראי למציאות זו המתרחשת בפועל. מה דעתכם? מוזמנים לשלוח טורים בעניין.

Photo by MARIOLA GROBELSKA on Unsplash