לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מבט פסיכודינמי על כמה היבטים רגשיים של אובדנות והרס עצמי בגילמבט פסיכודינמי על כמה היבטים רגשיים של אובדנות והרס עצמי בגיל

למות את הרגע: מבט פסיכודינמי על כמה היבטים רגשיים של אובדנות והרס עצמי בגיל ההתבגרות

מאמרים | 27/4/2023 | 3,653

התבוננות בהיבטים של החוויה הרגשית האופיינית לרגעי השיא של דחפים אובדניים או דחפים לפגיעה עצמית בנפשם של מתבגרים. המשך

 

למות את הרגע

מבט פסיכודינמי על כמה היבטים רגשיים של אובדנות והרס עצמי בגיל ההתבגרות

מאת איתן גפן

 

המאמר מבוסס על הרצאה שהועברה ביום העיון "אובדנות אצל ילדים ומתבגרים", שנערך במעלה אדומים ב-15.2.23 בארגון מכון מפגש ומתי"א מעלה והר.

 

במקום מבוא: על עשייה והוויה במניעת אובדנות

בתום יממה רצופה בשיחות טלפון דחופות שלי עם משה,1 סביב מצוקה דיכאונית ומחשבות אובדניות שלו, אני מקבל שיחת טלפון נוספת, הפעם מאשתו. בבהלה ובסערת רגשות היא מספרת לי שהוא לקח ממש עכשיו את האקדח שלו והסתגר ברכב. במצב כזה אין זמן או שהות להתבונן, להבין או לפרש. צריך לעשות מעשה.

דנה, מטופלת בת 19 בקהילה טיפולית לצעירים, יצאה לבית המרקחת וקנתה קופסת אקמול במטרה לבלוע כמות קטלנית של כדורים. לאחר דקות ארוכות של לבטים מייסרים אם לעשות או לא לעשות את המעשה, התקשרה לצוות מגן ציבורי, אחוזת אימה מהסיטואציה ומהמחשבות שלה. עבור הצוות זה לא היה הזמן לחשוב ולהבין, היה זה זמן לעשות.

חן, בת 17, מטופלת שלי בקליניקה, חשפה כבדרך אגב שלפני תקופה ביצעה ניסיון אובדני בלי שאף אחד יידע מכך, ולאחר שלא הביאה את עצמה להצליח, החליטה שתעשה זאת במועד סמלי יותר, ביום הולדתה ה-18, שלא תכננה לעבור אותו ממילא. גם זה היה, בשבילי, זמן לפעולה.

אך טבעי הוא שרוב ההרצאות וימי העיון בנוגע לאובדנות ומניעתה סובבים סביב דברים שאותם יש לעשות. אנו לומדים נתונים סטטיסטיים, מפתחים שאלונים ופרוטוקולים – מתוך ההבנה שכדי להציל חיים ולהתמודד עם הטרגדיה שבהרס עצמי ומוות אובדני יש לפעול באופן יעיל; שעל הציבור בכלל, וקהילת המטפלים בפרט, לפעול על מנת לאתר אנשים שנמצאים בסיכון אובדני, ולנקוט צעדים פרקטיים כדי להפחית את הסיכוי לכך שיממשו את המחשבות והדחפים האובדניים. במאמר הנוכחי, לעומת זאת, אני מבקש להשתהות ולהתבונן בדבר מה שאנחנו לא בהכרח יכולים להרשות לעצמנו להתייחס אליו בזמן אמת, שבו עלינו לפעול. במאמר אבקש לבחון היבטים אחדים של חוויית המתבגר האובדני, וכן את החוויה המתלווה להתנהגויות אחרות של הרס ופגיעה עצמית.2


- פרסומת -

אני ניגש לנושא על בסיס ההנחה כי מחשבות אובדניות ודחפים הרסניים ואובדניים מתאפיינים בדרך כלל בתנודתיות בין עליות וירידות, בין רגעים של שיא ורגעים של מתינות בעוצמתם ותדירותם. על כן, אם נעמיק את ההבנה שלנו בדינמיקה המתרחשת בעולמה הפנימי של המתבגרת האובדנית, נוכל לאתר את המחשבות והדחפים האובדניים, להתייחס אליהם ולטפל בהם עוד לפני שעוצמתם תתגבר לכדי סכנה קונקרטית.

בנוסף לכך, אני מניח כי הבנת החוויה הסובייקטיבית תוכל לסייע לנו גם בזמן אמת – לכל הפחות בהפחתת החרדה המתעוררת אצלנו לנוכח מפגש עם ביטויים של הרס עצמי ואובדנות. ברגעי השיא של החוויה האובדנית, שבו האדם האובדני שמולנו מפתח "ראיית מנהרה" ומסוגל לחשוב רק על המצוקה והפעולה ההרסנית, אנחנו מצדנו נוטים להיכנס במקביל למנהרה צרה של דריכות הנערכת לפעולה הישרדותית. ברגעים אלה מצטמצמת היכולת שלנו לחשוב, ואנו עלולים לאבד מיכולתנו להעניק עזרה טיפולית יעילה.

רגעים אקוטיים כמו אלה של משה, דנה וחן, בהם אנשים צעירים מביאים את עצמם לעשות מעשים הרסניים כלפי גופם ועצמם, הם פרגמנטים דחוסים של זמן, רגעים ספורים שבהם מקופלות עוצמות של מטען רגשי בלתי נסבל. במאמר אתאר אחדים מהמאפיינים של החוויה הרגשית הטיפוסית לרגעי השיא של דחפים אובדניים או דחפים לפגיעה עצמית בנפשו או נפשה של המתבגר או המתבגרת. לצורך מתודי, אפרוס את פיסת החוויה בנקודת זמן לשלושת ממדיו: מאין באה החוויה, לאן היא הולכת, או מובילה, וממילא – מה היא עכשיו.

העבר, הציפייה לעתיד, וההווה הם הצובעים את החוויה הרגעית הזו בעוצמות הגבוהות האופייניות לה. באותו רגע, מנקודת המבט של המתבגר, הדרך היחידה כמעט לפרוק את אותן עוצמות היא המרה של הכאב הנפשי לכאב פיזי והרגשת ה"היי" והפורקן שמתלווה לרגע שאחרי הכאב, או לחילופין, המרה של המועקה הבלתי נסבלת בשקט נצחי, שבו ייעצר כל הסבל הזה.

 

עבר

ישוב טלה אל חיק האם... (לאה גולדברג)

בכל גיל, אך באופן מיוחד בגיל ההתבגרות, העבר הוא הילדות – תקופה מופלאה שבה אימא ואבא הם מה שאני מדמיין שהם. בשנים המוקדמות ממש, לא הרגשתי שיש משהו שאני לא יכול לעשות, ומה שהייתי צריך היה פשוט מגיע אליי באורח פלא. בעצם, אני אפילו לא בטוח שהיה בכלל משהו חוץ ממני. לאט לאט התחלתי לגלות שאני לא לבד, שאימא היא גם כן יצור עם דעות ורגשות. שלא תמיד אני מקבל את מה שאני רוצה. שיש גם את אבא. הייתי מבולבל, לפעמים אימא היתה טובה ולפעמים רעה. עברתי תהפוכות, הייתי לרגעים זועם ושונא, ולרגעים אוהב ומתרפק. במשך הזמן התחלתי לקלוט שאימא היא תמיד אותה אימא, גם כשהיא נעלמת או כועסת, וגם כשהיא מחבקת ומעניקה לי. הכול התחיל להסתדר. למדתי ללכת, ונהיה לי דחף חדש לעשות דברים לבד, להסתובב, להרגיש ולבדוק כל דבר שאני מוצא. איך הכול מעניין! זה היה מלחיץ לפעמים, אבל הייתי ברגעים כאלה תמיד מסתובב לאחור, ואימא או אבא היו ממש שם. לפעמים, כשהלכתי רחוק מדי, רצתי אליהם חזרה. היו ימים... לא שמתי לב לזה תוך כדי, אבל כשאני חושב אחורה, באמת כולם היו סביבי כל הזמן, התפעלו ממני, היו סבלניים לבכי שלי ולשיגעונות שלי.

סביר שרובנו לא היו יכולים לנסח ניסוח כזה בגילאי שנתיים עד שמונה-עשר. העבר שלנו מהילדות נצרב בתוכנו במידה רבה לא כנרטיב מילולי המתאר את ההתפתחות הרגשית שלנו, אלא באופנים אחרים – כגון תבניות החשיבה שלנו, האופן שבו אנחנו מרגישים בנוגע לעצמנו ולאחרים, האופן שבו אנחנו חווים את הגוף ואת היצרים שלנו, האופן שבו אנחנו מרגיעים את עצמנו במצבי מצוקה, ועוד. העבר הילדותי מצייד את המתבגר באישיות חצי בשלה, המצוידת בזיכרונות הרגשיים מעֲבָרו הקצר, ובשאיפה להתפתח לעבר מצב אחר של עצמאות ותפקוד חברתי בעולם. כך, העבר הילדותי יכול להעניק להווה המתבגר משאבים רגשיים חשובים. ועם זאת, באותה מידה הוא יכול לתרום את חלקו למועקה ולקושי העכשוויים, למרבה הצער. כאשר העבר רווי מטען של חרדה, טראומה, ואף "חריקות" עדינות יותר בתהליך הגדילה, המחוללים חוויה רגשית שאינה מתקפת, קונפליקטואלית וקשה, נוכחותו של העבר הילדותי בהווה הופך ממשאב לגורם מעיק ואף מסכן.


- פרסומת -

התנועה ההתפתחותית של ההתבגרות ממוקדת בתווך בין אותו עבר ילדותי וילדי לבין העתיד הבוגר. בחלוקה פשטנית, ניתן לתאר שתי אופנויות שדרכן העבר הילדותי עשוי להופיע בהוויה העכשווית של המתבגר. אופנות אחת, עדינה ומזמינה יותר לעבודה טיפולית, היא דרך מילים: הנער או הנערה ש"סוחבים" חוויות ילדות של חוסר יציבות, חרדה ואפילו טראומה, עשויים לחשוב על דברים שעברו עליהם, שמפריעים להם בצורה כזו או אחרת עד היום. את המחשבות האלה הם מסוגלים כנראה לחלוק – לפחות באופן חלקי – עם חברים, מטפלים ואולי אפילו עם ההורים.

אופנות נוספת של הפצעת העבר לתוך ההווה היא במבע התנהגותי – בביטוי בפעולה או מימוש בפעולה. פרויד (2004 [1905]) טבע את המושג "ביטוי בפעולה" בתארו את האנליזה של מטופלת צעירה שכונתה "דורה". פרויד פירש את התנהגותה של דורה, שהפסיקה באופן פתאומי את האנליזה, כביטוי התנהגותי לתוכן רגשי שלא היה נגיש לה באופן מודע. סביב מקרה דורה, ובכתבים מאוחרים יותר, פרויד עסק בתופעה של מצבים שבהם תוכן רגשי טעון וקונפליקטואלי אינו בר חשיבה או המללה. במצבים כאלה פועל מנגנון המפעיל את הנפש להביא לידי ביטוי את העבר הזה, לא מתוך מבט לאחור (רטרוספקטיבה) על מה היה פעם, אלא באופן ממשי לתוך ההווה המתמשך, דרך ההתנהגות. לדעת פרויד, ביטוי בפעולה יופיע כאשר קיימת התנגדות פנימית להיזכר במה שהיה, מפני שתוכן הזיכרון קשה מנשוא, או כאשר התוכן לא מומשג ולא ניתן להיחשב, משום שמעולם לא קודד כך בזיכרון. ניתן לומר אפוא שבביטוי בפעולה התוכן הרגשי מהעבר, שהודחק ולא ניתן לחשיבה ולהסמלה, "מקודד" לתוך הסיטואציה בהווה באופן שאינו מאפשר לזהותו בקלות. במובן הזה, ההתנהגות משמשת כדרך להיזכר בתוכן הרגשי, ובה בעת כדרך דווקא לא להיזכר בו.

פניכל, ממשיכיו של פרויד, סבר כי ביטוי בפעולה הוא תוצאה של תהליך תוך-אישי לא מודע של התקה ושחרור מתחים פנימיים ופורקן של דחפים מודחקים (1945Fenichel, ). לדבריו, כאשר היבט של סיטואציה נתונה מתחבר אסוציאטיבית עם תוכן רגשי מודחק, הסיטואציה משמשת כהזדמנות לפריקת אנרגיות מודחקות שעד אותו רגע לא התאפשר לפרוק אותן. בביטוי בפעולה, הקתקסיס (השקעת האנרגיה הליבידינלית) מותק מהזיכרונות המודחקים מהעבר לנגזרת של אותה אנרגיה בהווה. בשנים שחלפו מאז, תאורטיקנים שעסקו בתופעת הביטוי בפעולה התמקדו בהיבטים בין-אישיים שלה, בהשראת הרעיונות של קליין ובעקבותיה פיתוחו של ביון את המושג "הזדהות השלכתית" – מנגנון שבו הזולת "מופעל" לבטא חלקים קשים שנדחקו החוצה, וכך עשוי להתאפשר עיבוד של התוכן הרגשי בהקשר של היחסים עם הזולת. בעקבות תפיסות אתה התפתח הרעיון ביטוי לפעולה (שתורגם באנגלית לרוב כ-acting out) ונולד מושג המימוש-בפעולה (תרגום למושג enactment), המתייחס למצב שבו תוכן רגשי קונפליקטואלי מהעבר שהיה מודחק עד כה מומחז בהווה בהתנהגות בתוך דיאדה של יחסים בין-אישיים. כך, כאשר העבר בוקע לתוך ההווה בצורה של דחפים המניעים "להתנהג את" התוכן הרגשי (ולא רק להיזכר בהם), ייתכן מצב שבו זיכרונות לא מעובדים הנושאים חרדה, אשמה, זעם, תוקפנות, דיכאון ומצוקה יופיעו בהתנהגות תוך-אישית הרסנית, או בהתנהגות המפעילה את הסביבה ומשחזרת דינמיקה שבה מעורבות עוצמות של מצוקה ובהילות.

זרועותיו הארוכים של העבר שלוחות אפוא לתוך החוויה הרגשית העכשווית של המתבגר. לצד זאת, העבר נוכח בחייו של המתבגר גם בדמות כוח עז הנמשך להפוך את ציר הזמן וההתפתחות הטבעיים, ושואף לחזור אחורה מה"כאן ועכשיו" אל העבר, או לכל הפחות אל דבר-מה דומיננטי שהיה שם. במאמר "התאבדות אצל מתבגרים: געגועים לאם והתפתחות קוגניטיבית" טען הפסיכואנליטיקאי הישראלי שמואל ארליך כי אובדנות אצל מתבגרים נובעת, לפחות בחלקה, מכמיהה של המתבגר "להתמזג עם האובייקט האימהי" (Erlich, 1978). העצמאות החדשה והמתהווה של המתבגר, אשר במידת מה מסוגל כבר להתנהל בעולם הגדול, מביאה עימה געגוע וכמיהה לסימביוזה ולקירבה העוטפת של האם. געגוע זה מתמזג עם היכולת ועם הנטייה שרכש המתבגר זה מכבר לחשיבה מופשטת וקיומית, ולערבוב בין פעולות קוגניטיביות סמליות מופשטות לבין פעולות מוחשיות.3

ערבוב זה, לדברי ארליך, עשוי להביא את המתבגר לפעולה אובדנית שיש בה ממד כמעט רומנטי: המתבגר ממית את עצמו על מנת להיטמע במוות – במעין התקה של המשאלה להיטמעות באימו. בעקבות הפסיכואנליטיקאי עמנואל גנט (1990Ghent, ), אפשר להרחיב הבנה זאת ולטעון שמשאלה כזו להיטמע באם לא חייבת להופיע דווקא כמשאלה אובדנית: גנט תיאר את הנטייה המזוכיסטית להרס העצמי כנובעת במקורה ממשאלה "לקחת פנימה" את העצמי והזולת כפי שהם, כולל חלקיהם ההרסניים. הפנמה זו היא ייצוג מעוות של המשאלה להתמסרות אל האובייקט.


- פרסומת -

 

עתיד

הולכים אל הלא נודע... (דני סנדרסון)

בשונה מהילדות המוקדמת, שבה העתיד הוא פנטזיה, ושבה אני יכול לדמיין את עצמי באותה מידה כשוטר, כבאי, סופרמן, מלך העולם או מנקה רחוב, בגיל ההתבגרות העתיד מתחיל לקבל צורה ריאלית, או לפחות ריאלית-למחצה. בתקופה זו המתבגר לומד להכיר את עצמו, את כוחותיו וחולשותיו, נטיותיו, אהבותיו ושנאותיו. באופן קונקרטי, בחירות ועיסוקים בתקופה זאת עשויים לפתח יכולות שיהיו רלוונטיות להמשך החיים הבוגרים. העתיד מעורר בהווה ציפיות, תקוות, דימוי עצמי כאדם בוגר ומאפיינים של זהות מינית ואישית, חברתית ומקצועית.

בדומה לצדדים המעצימים והקשים כאחת של השפעת העבר על ההווה, כך, לצד האפשרות שהעתיד מסמן עבור המתבגר את החזון של בגרותו, קיימת גם אפשרות אחרת, קשה יותר. בגיל ההתבגרות, הניסיון לדמיין את עצמי כבוגר כרוך בעמימות רבה. עולות שאלות כגון – מה אני אהיה? האם אצליח? האם יש לי חלומות שארצה להגשים בכלל? האם אופציה כלשהי מתחברת אל האופן שבו אני תופס את עצמי? האם אני מצליח לדמיין את עצמי כבוגר ועצמאי, מתמודד עם העולם הגדול לבד? איך ארגיש בגוף בוגר, האם אעמוד בעוצמת התשוקות והדחפים? מרכיבים רבים בעתיד עשויים לעורר חרדה, ייאוש וריקנות. חרדה מפני העמימות ומפני הלא-נודע, מפני האופציה של נפרדות ממשית, ייאוש וריקנות סביב הקושי לדמיין את עצמי אדם בוגר.

ויניקוט (2009 [1960]) התייחס למצב שבו המרחק בין החוויה האותנטית לבין המעטה הכוזב שהעצמי התלבש בו הוא כה גדול, עד שמתפתח ייאוש מהסיכוי לכך שייווצרו התנאים שיאפשרו לעצמי האמיתי להתבטא ולממש את הפוטנציאל שלו. במצבים אלה, טוען ויניקוט, תיתכן בחירה (פרדוקסלית, ולא מודעת כמובן) באובדנות על מנת להגן על החיים. בדומה לקליין, שראתה באובדנות אקט של שמירה על אובייקט חיובי על ידי השמדתו של האובייקט המופנם הרע (Klien, 1935), גם ויניקוט המשיג את האובדנות כאקט של שמירה על החיים, על העצמי האמיתי.

בשונה מהעבר, שנותן את אותותיו בהווה באמצעות התרחשויות ממשיות שהשפיעו על האישיות שהתפתחה עד כה, העתיד נותן את אותותיו באמצעות הפנטזיה, ובאמצעות האופן שבו הוא מיוצג בעולמו הפנימי של המתבגר. עבור תהליך ההתפתחות וההתבגרות אנו זקוקים לא רק למשאבי העבר ולרשמים החקוקים של "מאין באתי", גם לייצוג של עתיד, לפנזטיה שיש לה תוכן וציור של "לאן אני הולך". כאשר ייצוג העתיד הוא חלול, ללא ציור של הוויה שיש בה הקלה של סבל ומימוש של דברים שנחווים כטובים, הדינמיקה הפנימית עשויה לחדול מלהיות כזו של צמיחה, והתבגרות. לא בכדי, אחד המשתנים המשמעותיים המוגדרים כגורם סיכון לאובדנות הוא היעדר תקווה (Joiner et al., 1999).

בתיאורו את דחף המוות, פרויד (תשל"ב) התייחס לעובדה שמאז הלידה היצור האנושי נמצא לא רק בתהליך של גדילה והתפתחות, אלא גם בתנועה לעבר המוות. כאשר פנטזיית העתיד חלולה עלול להיווצר מצב, או רגע, שבו הכוח המניע היחיד שדומיננטי בעולם הפנימי הוא הכוח הנובע מהיותנו בתנועה אל עבר המוות.

עתיד חלול ייכנס להווה גם דרך חוויה של חוסר משמעות עמוק. אריך פרום (2004 [1941]), בספרו "מנוס מחופש" תיאר את הקונפליקט הקיומי שבין השאיפה לחופש, תחושת כוח ושליטה ומשמעות, מצד אחד, לבין התחושה הבסיסית של קטנות, חוסר שליטה, וחוסר משמעות מצד שני. הוא ציין את המזוכיזם, בצורת כניעה וביטול עצמי אל מול אדם או כוח חזק יותר, כנתיב שמצד אחד מממש את החרדה מפני חוסר משמעות, אך בו בזמן משחרר מהקונפליקט ומשמש כמפלט מפניו. בדומה, במצבי קצה יכול להופיע גם דחף אובדני כמפלט אולטימטיבי מהקונפליקט הזה.

 

הווה

אל תמהר, אל תמהר לצאת אל רגע האמת (אהוד בנאי)

ה"כאן ועכשיו" של המתבגר רצוף בשינויים עוצמתיים ומהירים, וההווה שלו הוא רגע מתוך רצף מוטרף של תנודות: הגוף מתפתח, מופיעות תחושות חדשות של כוח פיזי, מראה גברי או נשי, תשוקה מינית. לצד ההתפתחות הפיזית מגיעה התפתחות קוגניטיבית מרשימה, ומתפתחת היכולת להתבונן באופן מעמיק ומופשט על עצמי ועל העולם. גיל ההתבגרות מתואר כמאופיין בסערה ודיסהרמוניה גם במצבים נורמטיביים. המתבגר חווה אמביוולנטיות עמוקה וקונפליקט ביחס כלפי עצמו וכלפי גופו: הוא נהנה מגופו המתפתח וסולד ונגעל ממנו בו זמנית. כך גם בנוגע ליחסו עם הוריו: הוא מוצא את עצמו אוהב את הוריו ושונא אותם, צריך אותם ומורד בהם. הוא מרוכז בעצמו מאוד, אך גם אידיאליסט ומעורב חברתית.


- פרסומת -

לפי אנה פרויד, גיל ההתבגרות היא תקופה סוערת כתוצאה מכך שההתפתחות הפיזית וההתפתחות הנפשית מביאות איתן עלייה ברמת הדחפים (המיניות והתוקפנות) לצד צורכי התלות שעודם קיימים (Freud, 1958). היא תיארה כיצד מאזן הכוחות הפנימיים משתנה בתקופת חיים זאת, והאיזון שהושג סביב גיל החביון בפתרון הקונפליקט האדיפלי מתערער, ומעורר מחדש את הקונפליקט. כהמשך לתיאוריה של אנה פרויד, ניתן לומר שההווה של המתבגר הוא נקודה בזמן, "frame" אחד מתוך רצף תנועות של הנפש מילדותה לעבר בגרותה. לדעת אנה פרויד הרגע הזה הוא בלתי צפוי, ובקלות עשוי להיות שונה והפוך באופיו מהרגע הקודם.

תאורטיקן בולט נוסף שהתייחס להווה של המתבגר הוא פיטר בלוס. במאמר מפורסם כתב בלוס על ההתבגרות כשלב של אינדיווידואציה שנייה – אחרי שהראשונה, שתוארה על-ידי מרגרט מאהלר, התרחשה אי שם בינקות ובילדות המוקדמת (Blos, 1967). בדומה לאנה פרויד, בלוס מתייחס להתפתחות הכוחות והעצמת הדחפים כגורמים המשפיעים מאוד על התהליך ההתפתחותי. אולם בשונה מפרויד, שהדגישה את הסערה והמשבר שנחווה באופן מובנה בתקופה זו סביב התגברות הדחפים, בלוס הדגיש את ציר התנועה מתלות לעצמאות, ואת התהליך הרגרסיבי המתקיים בו-זמנית לצד התהליך הפרוגרסיבי. לדבריו, תהליך ההיפרדות מההורים המופנמים, אשר ניתן לנסח כשחרור מהייצוג הנפשי של ההורים לטובת הישענות של המתבגר על עצמו, עובר באופן טבעי דרך שלב של היחשלות כוחות האגו, וכן של אבל על אובדן מה שהיו עבורו ההורים. היחלשות כוחות האגו מתבטאת בכך שלצד חלקים בשלים ובוגרים מופיעים גם דפוסים ילדותיים ותלותיים.

גם לפי בלוס, אפוא, חלק מהתהליך ההתפתחותי הנורמטיבי הוא העלאה מחדש של קונפליקטים וסוגיות רגשיות מגיל צעיר יותר. החזרה לקונפליקטים המוקדמים מתרחשת בין השאר מכיוון שכוחות האגו אשר פעלו בשלבים מוקדמים יותר על מנת לשים בצד את הקשיים נחלשים, ומאפשרים להם לחזור לקדמת הבמה. מצד שני, במסגרת הבשלת היכולות בשלב זה של החיים קיימת אפשרות טובה יותר לעבד אותם.

 

סיכום

בהתאם למודלים של אנה פרויד ובלוס, ניתן להציע שתי תמות מרכזיות שסביבן המתבגר צריך להתארגן על מנת לעבור בשלום את ההווה שלו: האחת היא התנועה על הציר שבין תלות לעצמאות, הכרוכה בפרידה מהוריו הממשיים והמופנמים, וביצירת חיבור וסוג חדש של תלות בקבוצת השווים, ולימים גם בהתארגנות מחדש בקשר בוגר ואחר עם ההורים; השנייה היא פיתוח של יכולות ההתמודדות שלו עם העולם – כוחות האגו – הכוללים את האופן שבו הוא משתמש בגוף, האופן שבו הוא מפעיל את יכולות החשיבה החדשות שרכש, והאופן שבו מווסת את עצמו. לכך אפשר להוסיף תמה שלישית, מתוך מבט על העצמי, הנוגעת לגיבוש העצמי, הדימוי העצמי, הזהות ודימוי הגוף.

מתמות אלו נגזרות משימותיו ההתפתחותיות המרכזיות של המתבגר: לעבור ממצב של תלות רגשית בהורים אל עבר מצב שבו האופן שבו רגשותיו ודעותיו עומדים בפני עצמם, ואינם תלויים בתגובה הרגשית של ההורים; לבחור חברים וקבוצת שווים ששותפים לדרך אל הבגרות, חברים שהציפיות שלהם מעצמם וממנו הם כאלה התומכים במאמץ שלו להתפתח כאדם בוגר; לפתח דרכים בוגרות להתמודדות עם מצוקה וקושי; לפתח יכולות ויסות המתאימות לעוצמות הרגשות והדחפים בפורמט החדש הבוגר שלהם; לפתח דימוי עצמי שיש לו מאפיינים מיניים ומגדריים בוגרים, ולפתח תחושת בעלות על הגוף.

לסיכום, על כתפי המתבגרים נחים מטענים רגשיים לא פשוטים ולפתחם מוטלות משימות מאתגרות. הם נושאים על גבם את כובד המשקל של ההתפתחות הפיזית המינית והקוגניטיבית שלהם. הם חשים דחף לגבש את זהותם – הן במובן הפנימי של דימוי עצמי ודימוי גוף, והן במובן החיצוני, המתבטא בהקשר החברתי ובמעמדם בקרב קבוצת השווים. בתוך כך הם חווים מעין משיכת חבל בין העבר, שקורא להם לשוב אל הילדות ואל חיק האם, לבין העתיד המפונטז, ועימו הרעיונות על הקוסומוס והנצח, משמעות החיים והחלום, וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של הבגרות. בין חלקי החוויה השונים נוצרים עומסים ופערים, המתבטאים בגרנדיוזיות ובתחושת קטנות הדרים בכפיפה אחת.

מדבריו של ארליך, שהובאו לעיל, עולה כי המתבגר מצויד ביכולות לחשוב ברמה קוגניטיבית על העולם, על החיים, על נצחיות ומשמעות, אולם בחווייתו הרגשית הוא עסוק בהוויה הרגרסיבית והאמביוולנטית של הכמיהה לחזרה אל חיק האם ובבריחה ממנה בו זמנית. ניתן להציע תוספת לתיאור זה. שילוב בין ממדי החוויה שהוזכרו לעיל יוצר לא רק קונפליקט בין החיים למוות, אלא גם שילוב בין מחשבות, רגשות ותחושות המקשה על ההבחנה בין מה שהיה ואיננו, הכאן ועכשיו, והעתיד לבוא. רגשות עוצמתיים מפציעים מתוך העבר, פנטזיות על העתיד מציפות את ההווה, ואילו ההווה בעצמו, רגעי וחולף, נחווה לעתים כנצח. כך המתבגר עשוי מפעם לפעם למצוא את עצמו נע בין אומניפוטנטיות לבין חוסר אונים, בין ייאוש לבין תקווה.


- פרסומת -

המתבגרים שאנו פוגשים בבתי הספר ובחדרי הטיפול יודעים לדבר ולבטא במילים חלקים מתוך המטענים הללו. את החלקים האחרים נמצא אותם מתנהגים – בין אם בביטוי בפעולה (acting out) כתוצאה מדינמיקה תוך-אישית שאינה מאפשרת הכלה ועיבוד של התוכן הרגשי, ובין אם במימוש בפעולה (enactment), כאשר אנו (או אחרים בסביבתם של המתבגרים) לוקחים חלק ומשחקים במחזה של התוכן הלא מתומלל הזה, המוכל בנפשו של המתבגר.

מאמר זה יצא מתוך ההנחה כי הבנה טובה יותר את חוויותיו של המתבגר תסייע לגורמים המטפלים להיות יעילים יותר בסיוע לו בזמן אמת. כך, נבין כי משה, דנה, וחן – המטופלים שהוזכרו בתחילת המאמר – מצאו עצמם בעין סערה. נבין שבשל אופייה התנודתי של אותה סערה, בעת הסיוע בזמן אמת חשוב מאוד לעבור יחד איתם את רגעי השיא ולהחזיק בתודעה את העובדה שיש תקווה להקלה. תובנות נוספות בדבר האופי הספציפי של הסיפור האישי ובדבר האופן שבו כל אחד ואחת מהם חווה את המערבולת המבלבלת של תהליך ההתבגרות, עשויוה לעזור לפעול באופן המתקף עבורם את הקושי העז שהם חווים, ובה בעת להחזיק עבורם את התקווה כי ההקשר של המצוקה הזו הוא הקשר של גדילה, התפתחות והתבגרות.

 

הערות

  1. שמות המטופלים המופיעים במאמר, כמו גם פרטים מזהים אחרים, הם בדויים.
  2. במאמר אני מתייחס לפגיעות עצמיות ואובדנות כשייכים לאותה קטגוריה – הרס עצמי. יחד עם זאת, מתבקש לציין שעשויים להתקיים הבדלים מהותיים בין פעולות אלה למצבים הנפשיים שעומדים מאחוריהם. נושא זה ראוי להתייחסות במאמר נפרד, ונוגע להבדל (שעולה מהתיאורים להלן במאמר) בין המשגה של מעשים הרסניים שמתמקדת בתהליכים תוך-אישיים וויסות לבין המשגות המדגישות את הממד הבין-אישי והתקשורתי שבמעשי הרס עצמי. נראה שבכל מעשי ההרס העצמי (הן האובדניים והן אלה שאינם) ניתן למצוא מאפיינים המתאימים לכל אחת משתי ההמשגות, לצד הבדלים מסוימים במופע שלהם, שאין כאן המקום לפורטם.
  3. לפי ארליך, המסתמך על התיאוריה ההתפתחותית של פיאז'ה, ההתפתחות הקוגניטיבית של המתבגר מאפשרת לו – ואולי אפשר לומר מפתה אותו – לחשוב על העולם והחיים באופן מופשט. יכולותיו הקוגניטיביות מושכות את עיסוקו המחשבתי לרעיונות מופשטים וגדולים, אך הוא מטפל ברעיונות אלו כאילו היו מחשבות קונקרטיות, כמו מחשבה על הרכבת לגו או מילוי עגלה בסופר. ארליך הציע כי השילוב בין שימוש בו-זמני בפעולות קוגניטיביות מופשטות וקונקרטיות ("רשמיות ומוחשיות") לבין כמיהה רגשית לאם, המתלווה בתנודות חריפות ברמת האגוצטריות, הוא שעלול להביא לידי סיכון אובדני של ממש. 

 

מקורות

ויניקוט, ד"ו (2009 [1960]). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב (עמ' 202-213). עם עובד.

פרויד, ז' (2004 [1905]). קטע מתוך אנליזה של היסטריה. בתוך: פרויד ודורה (עמ' 31-101). עם עובד.

פרויד, ז' (תשל"ב). כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי, מסות נבחרות ג'. דביר.

פרום, א' (2004 [1941]). מנוס מחופש. כנרת-זמורה-דביר.

Blos, P. (1967). The second individuation process of adolescence. The Psychoanalytic Study of The Child, 22(1), 162-186.‏

Erlich, H.S. (1978). Adolescent suicide: Maternal longing and cognitive development. The Psychoanalytic study of the child, 33(1), 261-277.‏

Fenichel, O. (1945). Neurotic acting out. The Psychoanalytic Review, 32, 197-206.‏

Freud, A. (1958). Adolescence. The Psychoanalytic Study of the Child, 13:255-278. International Universities Press.

Ghent, E. (1990). Masochism, submission, surrender: Masochism as a perversion of surrender. Contemporary psychoanalysis, 26(1), 108-136.

Joiner Jr, T. E., Walker, R. L., Rudd, M. D., & Jobes, D. A. (1999). Scientizing and routinizing the assessment of suicidality in outpatient practice. Professional psychology: Research and practice, 30(5), 447-453.‏

Klein, M. (1935). A contribution to the psychogenesis of manic-depressive states. The International Journal of Psycho-Analysis, 16, 145-174.‏ ‏

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מתבגרים, אובדנות ופגיעה עצמית
גלית מור
גלית מור
חברה ביה"ת
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
תמי חיים
תמי חיים
עובדת סוציאלית
כרמיאל והסביבה, עכו והסביבה
יהודית וינשטיין
יהודית וינשטיין
עובדת סוציאלית
רמת הגולן, אונליין (טיפול מרחוק), קרית שמונה והסביבה
רונה הרמן איוניר
רונה הרמן איוניר
פסיכולוגית
פתח תקוה והסביבה
אורן מי-רון
אורן מי-רון
פסיכולוג
שפלה, תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
משה נח-מטות
משה נח-מטות
פסיכולוג
כפר סבא והסביבה, פתח תקוה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.