אימהות במלחמה
יעל פרוינד-אשחר | 2/7/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בקיץ של "צוק איתן" הייתי בחודשים הראשונים להריון השני שלי. הייתה לי אז בבית ילדה אחת, ב- terrible two, ובן זוג, גם אחד, במילואים.
אני זוכרת רגעי אימהות "טובים" שלי שבהם אני טסה מגן השעשועים למקלט הקרוב, עם ילדה על הידיים, כשבידיים שלה עגלת צעצוע ובקצה היד הלא פנויה שלי, עגלת לא צעצוע. בהריון בסיכון. (במחשבה שנייה אולי לזה שבבטן אלה לא היו רגעי אימהות "טובים" כל כך).
אני זוכרת גם רגעי אימהות "רעים" שלי, שבהם אני לא עומדת טוב כל כך בניסיונות השליטה שלה, ורבה איתה. רבה איתה על כל שטות: ללבוש או לא ללבוש את אותה שמלה קרועה שלבשה גם אתמול וגם שלשום; לאכול או לא לאכול יותר מחטיף אחד ביום; ואם זה שוקולד חרובים, זה אותו הדין - לאכול או לא לאכול; לעשות או לא לעשות פיפי לפני יציאה מהבית. במעורפל עולה לי תמונה של גליל נייר טואלט שלם שוחה באסלה, ואותי "מאבדת" את זה.
אחד הרגעים שאני הכי הכי זוכרת היה בשעות שלפני סקירת המערכות השנייה שלי. זה היה ביום שבו אירעה החטיפה של אורון שאול ז"ל. עוד לא ידעו פרטים ובטח לא שמות, אבל היו רחשים ושמועות. הייתי עסוקה מאוד במחשבה על בן זוגי, אם יצליח או לא להגיע לבדיקה. אבל עם הרחשים והשמועות, התחלתי להתמלא במחשבות מפחידות נורא: "מה אם הזה שבבטן הוא בן?"; "איך אני מביאה לעולם בן שיום אחד גם יהיה חייל?". בן הזוג שלי הגיע בסוף. מרוט. לחלוטין לא איתי. לחלוטין לא עם רופא הנשים שאמר "עוד בת". אבל אני נשמתי לרווחה.
כשהגיע השביעי לאוקטובר, וכבר היה לי בבית עוד אחד, בן הפעם, שיום אחד כנראה יהיה חייל, הפחד ההוא, כבר לא היה רלוונטי. עכשיו כולם היו בסכנה. כל אחד מהילדים שלי כיכב בפנטזיה מאיימת: הבכורה, מגינת השעשועים ונייר הטואלט באסלה, תהיה יום אחד חיילת, תצפיתנית אולי; העוברית מסקירת המערכות, הנפש החופשיה שלי, יום אחד תרקוד אולי ב"נובה"; וההוא, הקטן, טוב, הוא תמיד היה בסכנה להיות חייל, אבל עכשיו הוא גם היה בסכנה להיות פשוט ילד.
ויניקוט כתב על ה"מושקעות האימהית הראשונה", שמתפתחת מסוף ההריון ועד לחודשים הראשונים ללידת התינוק. מצב "כמו פסיכוטי", שבו צרכי האם מושהים, המציאות מושהה, מפנים מקום להתפתחות התינוק ולהתפתחות קשר אם-תינוק (ויניקוט, 2009). אבל איך משהים כשהמציאות מתדפקת על הדלת חזק כל כך, כשהיא מפנה אותך מביתך, כששולחת בן זוג למילואים, כשהיא צועקת בקולי קולות מכל הרשתות החברתיות. הזהות האימהית מתחילה להיבנות עוד בתקופת ההריון, שואבת מהמציאות, כמו גם מהפנטזיה. האם המתהווה מדמיינת ברוחה את ההריון המתפתח, העובר שגדל בתוכה ויהיה לתינוקה ואת האם שהיא תהיה לו. בדמיונה, אלה ייטו להיות מושלמים (סטרן, 2000). במציאות של המלחמה, הדמיון מוכתם. הפנטזיה, החשובה כל כך להיווצרות הקשר הראשוני עם התינוק, נפגמת, ובתורה עשויה להשפיע גם על אותו קשר במציאות. האישה שדמיינה עצמה מתהלכת בגאווה או מצטלמת עם בטנה ההריונית, עלולה למצוא עצמה אל מול עיני הסביבה החרדה והשורדת, שלא מצליחה לראות את היופי שקיוותה להקרין. האישה ההריונית, שעברה את שלב הבחילות וההקאות, שגבה מתחיל לכאוב, שאף תנוחת שינה כבר לא נוחה לה, שיש לה חשקים של ממש, כמו בסרטים, שקיוותה כל כך להיות רק לעוד רגע זו שדואגים לה, וסביבתה, ואפילו היא עצמה, עסוקים בדאגה לבן זוגה שבמילואים. האישה שכמיהתה להתכנס לתוך ביתה, להתחיל לטפל כבר, המבקשת לצאת דרך "קינון", לא יכולה להתממש, בהעדר המרחב הפיזי המוכר, נוכח היותה מפונה מביתה. אביטל, אמא "ותיקה" דווקא, ילדה את בתה השנייה כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה. בנה הבכור נולד בשיאה של תקופת הקורונה. אל מול ההסתגרות והבידוד שליוו את כניסתה להורות, ייחלה אביטל לחוויה מסוג אחר הפעם. היא הגיעה אליי לקליניקה כשבתה בת כחצי שנה והן שתיהן מתמודדות עם פציעתו הקשה של בן זוגה במסגרת שירותו במילואים. בטיפול נגעה אביטל בציפייה שלא מומשה ובאופן שבו אותה "מושקעות" החליפה מען וכעת הופנתה לבן זוגה. היא תארה בכאב איך ההנקה שצלחה לה הפעם, מתחילה לבנות שביב של "תיקון" לזו הראשונה, הופסקה כמעט באחת, כשהובהלה לבית החולים, שם נשארה שבועות ארוכים לצד בן זוגה.
בעת מלחמה התמה המרכזית כל כך בחווייתה של האם המתהווה, שזיהה סטרן (2000), הצורך לחוש מסוגלת לשמור על שלום עוברי, תינוקי, להבטיח את הישרדותו, נפגע עמוקות, אל מול המראות המוחשיים של תינוקות שאבדו או אימהות שאבדו כשניסו לשמור על תינוקן. המציאות הנוראית, בוודאי כשנוגעת ישירות, מערערת אמונות שהן אבני יסוד של התהוות תחושת ביטחון - "העולם הוא מקום בטוח"; "ביתי הוא מבצרי"; "שום דבר לא יקרה לי". גם כשאינה נוגעת ישירות, נראה כי במלחמה הזו, כפי שקרה גם לי, הזדהות עמוקה עם כאבם של נרצחים, חטופים ובני משפחותיהם, עוררו פנטזיות נוראיות וחדרו לתוך חוויית ההורות. שירה, מטופלת ותיקה, בת קיבוץ בגבול הצפון במקור ואם לשלושה ילדים צעירים, סיפרה על הרגעים שתפסה אותה אזעקה כשהיא ברכבה, בכביש מהיר, עם שלושת ילדיה. היא תארה את החרדה שטיפסה ועלתה עת שמתחילה לשלוף את הצעיר מכיסאו, ואת צניחתה עת שמתקרבת לכיוונה אישה צעירה המבקשת לסייע לה לשלוף את הנותרים. שירה, שבדמיונה הוחלפו תמונות ילדות, שמחות ובטוחות של קהילה וקיבוץ, בתמונות קודרות ומבהילות, ביטאה את הפחד הנוראי שעלה בה כעת - "איך אצליח לשמור על ילדיי?". בחוויותיהן של אימהות בהתהוות, אימהות טריות, או אימהות שזה עתה ילדו, אפשר לתהות כיצד פועלים הכוחות המנוגדים לעיצובה של האימהות - ללדת ילד ולגדלו מתוך אמונה שאוכל להגן עליו, אל מול מציאות שמראה אחרת.
לא בלבד שמתערערת תחושת הביטחון הבסיסית של האם המתהווה, אלא אף זו של סביבתה. למול אי היציבות שמאפיינת את התקופה שלאחר הלידה, שכוללת בתוכה תהפוכות פיזיולוגיות, הורמונאליות, בין-אישיות ואינטרה-פסיכיות, שמחזיקה בתוכה פירוק, ובשאיפה, בנייה מחודשת של הזהות, זקוקה אותה אם למעטפת סביבתית יציבה שתכיל אותה. האם המתהווה והמעטפת הסביבתית החשובה כל-כך, מגיעות להורות בעת מלחמה, מוצפות ופגיעות. כשמתקרבים לאזורי החשיפה לטראומה והאם המתהווה פוגשת בעצמה או נפגשת עם מי שחווה אבל ושכול, או לחילופין חרדה לשלום קרוביה, הערעור עשוי להיות גדול עוד יותר. רעות, גם היא מטופלת ותיקה, מתמודדת זה שנים עם אנדומטריוזיס שאובחן לקראת שנות ה-30 לחייה. היא הגיעה לטיפולי סביב התקופה בה אובחנה, מביאה עמה תחושות כאב, חוסר אונים וגם הקלה. זמן רב לתוך תקופת ההיכרות שלנו, רעות, אישה דתייה, נשואה זמן רב, הנכיחה את אי רצונה לילד. היא הסבירה שחוששת לאבד את עצמה, את הגבולות שבעמל רב לומדת להציב באמצעות הטיפול. רומזת לבאות, העלתה גם את הפחד להצטרך לוותר על עישון שמסייע לה במעט להתמודד עם הכאב. עם מעבר הזמן והתבגרותה ובסמוך לפרוץ המלחמה, הרתה רעות. משלבים ראשונים של ההריון עסוקה הייתה בלידה ובפחד מפניה ומהכאב שצפוי להתלוות לה. ללא שום ידע ראשוני בתחום, היא הפכה לחוקרת מומחית, מדקלמת את ההבדלים בין לידה טבעית לניתוח קיסרי ואת ההבדלים שבין ניתוח קיסרי רגיל לניתוח קיסרי צרפתי. היא דיברה עם אנשי צוות, מיילדות, רופאים ויולדות, ביקרה בחדרי לידה ושרטטה לעצמה תכנית ברורה של העתיד הקרוב לבוא - היא תלד בניתוח קיסרי, בהרדמה מלאה, לא תחוש שום כאב ועם הכאב שיבוא לאחר מכן תתמודד באמצעות שינה ומנוחה, כשבעלה הוא זה המטפל בתינוקת. ממילא הרי היא לא מתחברת לגילים האלה. היא תיכנס לתמונה כאמא כשבתה תגדל קצת. למעט הזכרתה כחלק מהתוכנית ששרטטה, בעוברית, בתינוקת שתהיה לה, לא עסקה רעות כלל. כל אלה הובנו על ידי כסימפטומים של טוקופוביה (פחד מפני לידה), כשההימנעות מחשיבה, דמיון ועיסוק בפועל בתינוקת שתבוא, כמעין "ריפוד רגשי", המשמש לעיתים כהגנה נפשית גם במקרים של הריון קשת (בהריון לאחר חוויה של אובדן הריון). השביעי באוקטובר הגיע כשרעות כבר בחודש השביעי להריונה. בן זוגה היה מאותם יחידים שנטלו לידם נשק וירדו לאזור העוטף בשעות הראשונות למתקפה. שלושה חודשים לאחר מכן, מוכנה הייתה רעות להוציא לפועל את תוכניתה. רעות עמדה בחלקה - התמודדה באומץ עם כל האתגרים הפיזיים והנפשיים שהלידה והניתוח הציבו בפניה, אבל עד מהרה חל קלקול בתוכניתה - בעלה נכח אמנם, מבקש למלא את התפקיד שיועד לו, אך התקשה בכך. מתמודד ספק עם פוסט טראומה, ספק עם דיכאון, ספק עם דיכאון לאחר לידה. רעות, האמא שהייתה בטוחה שתתחיל להיות אמא רק כשבתה תגדל, הוקפצה לתפקיד. אני - דאגתי. אבל רעות, רעות התייצבה. בעוד שנראה שעבור רעות היווה ההיעדר זרז להתפתחות זהותה האימהית וכמו דרש ממנה, כנגד כל מה שדמיינה, לטפל, לייצר קשר, להפוך לאם, לא כך הדבר תמיד. רעות, בעלת כוחות נפש עצומים, הייתה מוקפת, במשפחה, בקהילה, בטיפול. ומה כשכל אלה נלקחים לאם באחת, כשלא נוכחים לגמרי, או כשנוכחים בהעדרם, מפגישים את האם עם עולמם הרגשי, המציף, המשפריץ?
האפשרות של נוכחות נעדרת מוכרת לי לא רק מהאימהות שלי או מאימהותן של מטופלות, אלא גם מזו שאני מבקשת לייצר עבורן בקליניקה. כל כך הרבה רגעים לאורך הכמעט שנתיים האחרונות שבהם הרגשתי שאי אפשר עוד ככה לטפל. את חלקם - קברתי, באחרים - הקשבתי, אפשרתי לעצמי רגע. ברובם - הייתי כפי שאני עם מטופליי. לפעמים המומה, לפעמים כועסת, לפעמים כואבת. השוותה בפניי מטופלת את התחושות שאולי עולות כעת בילדיה, לאותן תחושות שזוכרת שעלו בה אחרי רצח רבין, כשהייתה נערה. היא נזכרה בפניהם ההמומות של כל המבוגרים שסימנו לה שקרה משהו נורא. והיום, היא תוהה, איזו אימה מסמנות פניה לילדיה שלה. כתבו הילית אראל-ברודסקי ותמי דרור-שיבר (2023) בגיליון "שיחות" מיוחד שיצאה לאחר השביעי לאוקטובר על אימהות פסיכואנליטית במציאות טראומתית. הכותבות הנכיחו את הקושי לטפל, גם בקליניקה, בתוך המציאות הטראומתית המשותפת. בתוכה, אומרות "האם הפסיכואנליטית מפגישה את המטופל עם ההיעדר, החסר, ולעיתים דווקא עם הרברי שעולה על גדותיו". ולצד זאת, מזהות הכותבות את הפוטנציאל שטמון בביחד, במפגש האנושי האותנטי. במקרה של נשים לאחר לידה, אימהות מתהוות, חשוב עוד יותר המפגש הנשי הכנה. בחודשי ההריון המתקדמים ובתקופה שלאחר הלידה, מתעוררים באישה צרכים קמאיים להשתייכות לשבט הנשי ולשרשרת האימהות בתוכו. האם המתהווה כמהה ללמוד מאימהות כמותה, לקבל תיקוף ולגיטימציה לתחושותיה, וגם, לא פחות חשוב, לקבל סיוע מהן בגידול תינוקה. המלחמה, כאמור, בכוחה להפגיש עם אין, הסתגרות ובדידות, אבל גם עם התעוררותה של רוח נשית ואימהית.
אחת הסיבות החשובות כל-כך למפגש עם נשים אחרות לאחר לידה היא כאמור תיקוף ולגיטימציה וזאת אל נוכח חוויה עוצמתית של אשמה. אשמה מסוג חדש לגמרי נולדת עם הכניסה לאימהות, לעיתים עוצמתית יותר, לעיתים בעלת איכות אחרת לגמרי מזו שנחוותה בעבר. האם המתהווה נוטה להפנים לתוכה מסרים תרבותיים, חברתיים ובינאישיים, שמקדשים אימהות טובה, אבל דיה, מתמסרת במידה, אבל שומרת במקביל על סובייקטיביות. האם המתהווה ערה, שומעת ורגישה לעיני הסביבה הבוחנת והמבקרת ולמסריה, על אף שסותרים לעיתים: תניקי, אבל תני גם למישהו אחר להאכיל בבקבוק; צאי איתו לטייל כשהוא רגוע, שינשום קצת אוויר - תשני כשאת יכולה; תהי בקשב אליה, לקצב המיוחד שלה, את כבר תלמדי לבד למה היא זקוקה ומה מסמן כל בכי - שימי לב, היא לא עולה במשקל, שימי לב, היא עדיין לא התהפכה; זאת תקופה חד פעמית, רק של שניכם - מתי את חוזרת לעבודה? אל תשכחי גם לתת תשומת לב לבעלך. פרופסור אורטל סלובודין (2023), עסקה באשמה האימהית שנובעת לדבריה מהתפיסה התרבותית ששמה את הילד במרכז ומציבה סטנדרטים בלתי אפשריים להורות. היא אפילו נתנה לה שם משלה - אשמא. נראה שבעתות מלחמה, לכל אותם קולות ורעשים פנימיים, עשויה להתווסף אשמה מסוג חדש - איך אפשר להתעסק ב"זוטות", למול אובדן ושכול עזים כל כך? איך תוכל האם הטרייה לקטר על עייפותה למול קולותיהן של אימהות לחטופים? איך תוכל לדאוג שתינוקה טרם החל לזחול, כשאימהות אחרות נקרעות מדאגה לבנן החייל? בתנאים של מלחמה, האשמה האימהית, הרגילה, גם היא גדלה בממדיה, שכן עבור אימהות רבות כל-כך, תנאי המלחמה - פינוי, בדידות, אובדן ושכול - לא מאפשרים להיות האימהות שקיוו להיות. לבסוף, עשויה להצטרף אשמה אימהית מזן חדש והיא האשמה על הבאתו של ילד לתוך מציאות מקולקלת כל-כך.
כתיבת המילים האלה היא אולי חלק מהמענה האישי שלי ל"אשמא". בדבריי אני אולי מחפשת לייצר מעגל אימהי שמצליח לספר משהו על איך זה להיות אמא במדינה נלחמת, פצועה ומותשת. אני מבקשת לייצר מרחב שמצליח להחזיק בתוכו את כל אותן תמונות אימהיות מעוררות אימה ומאפשר להרגיש את כל מה שנלווה אליהן. אני מבקשת להכניס לתוך המרחב גם תמונות נוספות של כל אותן אימהות שהמלחמה הפגישה עמן - אימהות שמחכות בתקווה, אימהות שלא מוותרות, אלה שנאבקות בנימוס ואלה שלא; אלה שאוספות לחיקן ילדים בשבי, גם את אלה שלא שייכים להן, וגם אם אינן עוד אימהות כלל; אלה שאיבדו, ששכלו, ומצליחות לקום, אלה שטרם קמו. כל הנשים האלה ועוד, וגם רעות ואביטל ושירה, וכל המטופלות שלי, כולן מלמדות אותי עוד קצת על אהבת אם.
ביבליוגרפיה
אראל-ברודסקי, ה., דרור-שיבר, ת. (2023). ערה? על אימהות פסיכואנליטית במציאות טראומתית. בתוך: שיחות, ל"ח, עמ' 25-26.
ויניקוט, ד.ו (2009 [1956]). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך :עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עמ' 145-153. תל-אביב: עם עובד.
סטרן, דניאל. (2000). הולדתה של אם. תל-אביב: מודן.
סלובודין, א. (2023). אשמא- מסע אל שורשיה של אשמה אימהית. תל-אביב: רסלינג.
