מעבר מ'תופעות לוואי' ל'אפשרויות טיפוליות': מודל חדש להסכמה מדעת בפסיכותרפיה
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 30/6/2025 | הרשמו כמנויים
[מוזיקת רקע מומלצת "גבר רומנטי" של טיפקס https://www.youtube.com...=PaToWPI28xA]
בעולם הפסיכותרפיה, אנו עדים לדיון מתגבר סביב נושא ההסכמה המדעת וחובת הגילוי של "תופעות לוואי" טיפוליות. במאמר חדש שפורסם לפני כמה ימים ב-Journal of Contemporary Psychotherapy, בשיתוף עם ד"ר נילי קרקו-אייל, אנו מציעים לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו חושבים ומדברים על התהליכים הטיפוליים.
הבעיה במודל הרפואי
השימוש הנפוץ כיום במונח "תופעות לוואי" בפסיכותרפיה נובע מיישום מכני של המודל הרפואי על תחום שבו הוא פשוט לא מתאים. ברפואה (כולל טיפולים פרא רפואיים כגון תזונה או פיזיותרפיה), ברגע שהמטופל הסכים לטיפול וזה התרחש - בין אם מדובר בתרופה או בניתוח - הטיפול פועל עליו באופן עצמאי, ללא תלות בבחירותיו.
בפסיכותרפיה, המצב שונה לחלוטין. רוב ההתערבויות הטיפוליות הן בעצם "הזמנות" או הצעות שהמטופל יכול לקבל או לדחות. כשהמטפל מציע פרשנות חדשה או נותן תובנה, זה משפיע רק אם המטופל בוחר להתייחס אליה, לחשוב עליה ולשלב אותה בחייו.
שתי בעיות מהותיות בגישה הרווחת
1 - פגיעה בתחושת הסוכנות
כשאנחנו אומרים למטופל שהטיפול עלול "לגרום" לבעיות במערכות יחסים או במקום העבודה, אנחנו בעצם מציגים אותו כקורבן פסיבי של התהליך הטיפולי. זה סותר במישרין את המטרה המרכזית של כל טיפול פסיכולוגי - חיזוק תחושת האוטונומיה והבחירה.
במקום לעזור למטופל להבין שהוא הסוכן הפעיל של השינוי בחייו, אנחנו מעבירים מסר בעייתי שהשינויים "קורים לו". זה עלול ליצור נבואה שמגשימה את עצמה, שבה תהליך ההסכמה המדעת עצמו מערער את האוטונומיה שאנחנו מבקשים לפתח.
2 - השוואה לא הוגנת
דרישת הגילוי של "תופעות לוואי" יוצרת השוואה לא הוגנת מול טיפולים פסיכיאטריים. תרופות פסיכיאטריות יכולות באותה מידה לגרום למשל לשינויים במצב רגשי שמשפיעים על יחסים, אבל זה לא נחשב תופעת לוואי שחייבים לגלות.
התוצאה? מצב פרדוקסלי שבו האפשרות הבטוחה יותר - פסיכותרפיה - נראית על הנייר כמסוכנת יותר, מה שעלול להטות את בחירות המטופלים לכיוון הטיפול הפסיכיאטרי.
הצעה לגישה חדשה: דיבור על אפשרויות
במקום להתמקד ב"תופעות לוואי", אנו מציעים לדבר עם מטופלים על האפשרויות שנפתחות בפניהם. למשל, להסביר שבעקבות תובנות שיפתחו בטיפול, הם עשויים לבחור לשנות דפוסי התנהגות או לקבוע גבולות חדשים במערכות היחסים שלהם.
שינויים כאלה יכולים להיות מעצימים אך גם מאתגרים או כואבים לעיתים ואפילו להתברר כשגויים - אבל הם תמיד תוצאה של הבחירות שלהם ולא של הטיפול עצמו. זה כמו ללמוד שפה חדשה: הלמידה פותחת אפשרויות חדשות אבל לא מכריחה אותך לעבור לחו"ל.
היוצא מן הכלל: התערבויות התנהגותיות
התערבויות התנהגותיות ספציפיות כמו תרגילי חשיפה או פרוטוקולי הפעלה התנהגותית מהווים יוצא מן הכלל. כאן, ברגע שהמטופל מחליט ליישם אותם, הם אכן פועלים באופן ישיר יותר על הפיזיולוגיה או הדפוסים ההתנהגותיים, ולכן עשויים לדרוש תהליך הסכמה דומה יותר לטיפולים רפואיים (כגון יישום משטר תזונה או ביצוע תרגילי פיזיותרפיה).
המסר המרכזי
הגישה שאנו מציעים שומרת על החובה האתית לספק מידע מלא למטופלים, אבל עושה זאת בצורה שמחזקת את תחושת הסוכנות והאוטונומיה שלהם במקום לערער אותה. זוהי לא רק שאלה טכנית של ניסוח - זו שאלה יסודית של איך אנחנו רואים את המטופל: כסוכן פעיל של השינוי בחייו, או כמושא פסיבי שהטיפול "קורה לו". ואכן לא מדובר רק בהשפעות השליליות האפשריות של טיפול אלא גם בהטבה. גם היא לא קוראת למטופל אלא היא פועל יוצא של הבחירות שלו לאור מה שטיפול מאפשר.
לתצוגה של המאמר המלא כנסו לקישור הבא:
