על אשמת השורד, הפקרה, אבולוציה ויחסים
שגית שרון
"גרעין חוויית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת, ולכן... ההחלמה יכולה להתנהל רק בתוך הקשר של יחסים" (הרמן, 2017)
טראומה ורגשות שבטיים
מאז אוקטובר 2023, מטפלים בישראל פוגשים שוב ושוב את גבולות הידע התיאורטי הקיים. בעוד הדרישה לטיפול יעיל בטראומה גוברת, אנו, שאמורים להעניק את הטיפול היעיל, לא תמיד מרגישים שיש לנו תשובות. קהילת המטפלים עסוקה בתהליך של עיבוד, הסקת מסקנות וחיפוש דרך, שמתבטא בשפע של הרצאות, קורסים ומאמרים. כחלק ממאמץ משותף זה אני רוצה לחלוק כמה מחשבות שאולי יביאו למישהו תועלת.
בשבעה באוקטובר 2023, גל עצום של טראומה ואימה קיומית טלטל את כולנו. הטלטלה הזו הבהירה לנו הרבה דברים. בין השאר, היא גרמה לנו להבין עד כמה אנחנו תלויים זה בזה. בשבועות שאחרי השבעה באוקטובר יכולנו לחוש באופן עמוק את החיבור שלנו לאחרים, או את הניתוק שלנו מהם. רבים מאיתנו הרגישו מופקרים או נבגדים, באופנים שונים. רבים הרגישו אשמה, עם או בלי סיבה. ורבים הרגישו צורך חזק להתגייס ולתרום, כל אחד בדרכו.
מאמר זה מציג נקודת מבט אבולוציונית על תחושות אמון, מחוייבות, נבגדות ואשמה. המבט מפרספקטיבה זו נותן מסגרת מושגית לאינטגרציה והבנה של תופעות, שרבים מאיתנו כבר מבינים באופן אינטואיטיבי מתוך העבודה הקלינית.
הצד החברתי של שלושת ה-Fים
Post Traumatic Stress Disorder או בתרגום מילולי - הפרעת סטרס לאחר טראומה, היא הפרעה בוויסות סטרס. סטרס הוא תגובה פיזיולוגית שהמוח שלנו מפעיל כדי להכין אותנו להתמודדות. תגובת סטרס מופעלת בין השאר כאשר המוח מזהה סכנה. לאחר טראומה, היא עשויה להיות מופעלת גם במצבים שאינם מסוכנים, כשאנו פוגשים מאפיינים שמזכירים את האירוע הטראומטי (טריגרים) והמוח מזהה אותם כסימני סכנה.
תגובת הסטרס האוטומטית מופעלת על ידי חלקים קדומים במוח, שאחראים על הישרדות. חלקים אלה כמעט ולא השתנו מאז שהיינו אנשי מערות. כאשר אנו עובדים איתם בטיפול, זה מועיל לפנות אליהם ישירות, בשפה הקדומה והפשוטה שלהם. למשל, ניתן לדמיין את עצמנו כאנשי מערות. מטופלים רבים מתחברים לתמונה הזו באופן אינטואיטיבי.
בספרות העוסקת בתגובות פיזיולוגיות לסכנה, חוזר דימוי אופייני כזה: איש מערות עומד לבדו מול טיגריס, ומוחו מבצע חישוב מהיר ובוחר אחת מבין שלושת אפשרויות התגובה ההישרדותיות: בריחה, לחימה או קיפאון (Fight, Flight or Freeze). לפי התאוריה של שלושת ה-Fים, בזמן סכנה, אלה התגובות שעומדות לרשותנו. לתיאוריה זו יש תרומה חשובה ביותר לעבודה הטיפולית עם נפגעי טראומה, והיא מחברת בין תהליך פיזיולוגי מבוסס מדעית, התנהגות, רגש וחוויה. לצד זאת, היא רואה את האדם כשורד יחידי, ולא כחלק מקבוצה במאמץ של הישרדות משותפת.
כשאני מטיילת עם שלושת הכלבים שלי בשטח שליד הבית, לפעמים אנשים שיצאו לריצה יורדים במהירות מולנו בשביל. אחת הכלבות מפרשת את הריצה הזו לכיווננו כאיום. היא מגיבה בתגובת 'הילחם', רצה לקראתם בשיניים חשופות ונובחת. אבל רגע לפני שהיא יוצאת למתקפה, היא בודקת איפה נמצאים שאר הכלבים. אם הם רחוקים, היא תגיב אחרת.
בעלי חיים חברתיים מתמודדים עם סכנות באופן קבוצתי ובשיתוף פעולה. תגובת הסכנה האוטומטית שלהם עשויה להשתנות בהתאם להקשר החברתי בו הם נמצאים באותו רגע, לצרכי הקבוצה, ולתפקיד שהם ממלאים בהתמודדות הקבוצתית.
כאשר קבוצת פילים מזהה איום, הנקבות מצטופפות סביב הגורים הקטנים ומגוננות עליהם בגופן, בעוד המנהיגה החזקה יוצאת בריצה לקראת האויב, להתעמת איתו במרחק בטוח (דגלאס ודגלאס, 1978). כשקבוצת גורילות שומעת ציידים מתקרבים במעמקי הג'ונגל, הם לא מתפזרים ונמלטים כל אחד על נפשו. המנהיג החזק ובעל הניסיון מוביל אותם ושומר בראש הטור, מוכן לקרב. סגן המנהיג מגן במאסף כך שאף אחד לא נשאר מאחור. האמהות אוחזות את הגורים הקטנים, הגורים נצמדים לאמהות, ונקבות צעירות מסייעות לגורים הבוגרים יותר (פוסי, 1990). כל אחד מחברי הקבוצה יודע את תפקידו, וממלא אותו באופן אוטומטי.
גם אנחנו בני האדם, כמו הפילים והגורילות, שורדים בזכות הכוח המשותף שלנו, גם אם תרבותנו האינדיבידואליסטית פחות מכירה בכך. על פי ה-Social Baseline Theory, למוח האנושי יש ציפייה מובנית ליחסים חברתיים נגישים. יחסים חברתיים מאפשרים תפקוד משותף, שהוא יעיל יותר, ונותנים לנו ביטחון. בהיעדר גישה אל אנשים שאנחנו ביחסים איתם, כשאנו תופסים את עצמנו כנפרדים ועצמאיים, מתרחשת עלייה במאמץ הרגשי והקוגניטיבי לצד מצוקה מוגברת (Koan & Sbarra, 2015). מצב ברירת המחדל הטבעי בו האדם מרגיש נוח, הוא יחסים. לכן, התמונה של איש מערות שניצב לבדו מול טיגריס היא לא טבעית. ניתן לשער שאבד, או ננטש, או נודה מהשבט, ויש סיכוי טוב שהוא במצב סטרס עוד לפני שהטיגריס הגיע.
כמו בעלי החיים, גם אנחנו נושאים בתוכנו ידיעה תחושתית של ההקשר החברתי. בכל רגע, הגוף שלנו יודע האם אנחנו ביחד או לבד עכשיו, האם אנחנו אחראים למישהו, האם יש לידנו אדם שנותן לנו תחושת ביטחון. ידיעה זו יושבת במקום עמוק במוחנו וגם משפיעה על התגובה האוטומטית שהוא יבחר בעת סכנה.
תגובות סכנה חברתיות
שלי טיילור, פסיכולוגית וחוקרת, הציעה דרך להוסיף את המרכיב החברתי החסר בתיאוריה של שלושת ה-Fים. בהתבסס על מחקר ביולוגי והתנהגותי, היא טוענת כי בני האדם מנהלים וויסות תמידי של יחסים חברתיים באמצעות מערכת מבוססת אוקסיטוצין ואופיואידים. כשרמת התמיכה החברתית יורדת, אנו חשים אי נוחות שמאותתת לנו לחפש קשר לאחרים. במצבי סטרס, מערכת זו דוחפת אותנו להתחבר ולבסס חוזים חברתיים של שיתוף פעולה אל מול האיום. החיבור לאחרים הוא יעיל ושומר על בטחוננו, וגם מספק נחמה רגשית. לאחר ביסוסו, ניכרת ירידה בפעילות מערכת העצבים האוטונומית האחראית על תגובות הילחם או ברח (Taylor, 2011).
טיילור מזהה שתי תגובות חברתיות שמופעלות במצבי סטרס: Tend (טיפול, דאגה) ו-Befriend (התחברות) (Taylor, 2011). לדבריה תגובות אלה אופייניות יותר למין הנשי, ותגובת Tend היא ספציפית לטיפול בצאצאים. אך יתכן כי נדרש מחקר נוסף על התגובות החברתיות ויחסי הגומלין שלהן עם שלושת ה-Fים. התנהגות חברית וקירבה פיזית ממלאות מקום חשוב גם בהתמודדות של חיילים במלחמה, ודאגה אנושית מופנית במקרים רבים כלפי מי שחלש או זקוק לעזרה גם בהיעדר קירבה גנטית. יתר על כן, הצד המקבל את הטיפול במקרים רבים אינו פאסיבי, אלא נאחז ומחפש קרבה, התנהגות שניתן לראות בה תגובה בפני עצמה.
פיט ווקר, פסיכותרפיסט אמריקאי, זיהה תגובת סכנה חברתית נוספת. לדבריו, במצבים מסויימים הדרך היעילה ביותר לשמור על עצמנו, היא ריצוי התוקף והתאמה לצרכיו. ווקר מציע להוסיף את המנגנון הזה לשלושת ה-Fים בתור F רביעי – Fawn (Walker, 2003). להמשגה שלו אין רקע מדעי, אך היא נותנת שם לתופעה מוכרת ומשמעותית בקרב נפגעי טראומה בילדות, בשבי וביחסי מרות, ולכן קלינאים רבים אימצו אותה. חלקם עושים שימוש רחב עוד יותר במושג, ומכניסים תחת היריעה של Fawn גם התנהגויות של חיפוש קירבה וריצוי שמתעוררת בזמן סכנה כלפי דמויות בעלות כוח שאינן התוקף.
לסיכום, נראה כי אפשרויות התגובה האוטומטית שלנו בזמן סכנה - בריחה, לחימה או קיפאון – מתקיימות בהקשר חברתי, ונמצאות ביחסי גומלין עם תגובות חברתיות. יתכן כי בעת סכנה נברח או נתקוף יחד, יתכן כי נרגיש דחף לשמור על מי שיקר לנו, להתלכד, להתקרב לדמות בעלת כוח, או לרצות את התוקף, ויתכן כי נמצא את עצמנו לבד והסטרס יתגבר. כל התגובות האלה עשויות להתעורר גם במפגש עם טריגרים שמוחנו מפרש כסימני סכנה.
טריגרים בין אישיים
האדם הוא בעל חיים חברתי, והמוח האנושי קשוב להתרחשות החברתית ורגיש אליה. במהלך אירוע טראומטי להקשר החברתי יש משמעות הישרדותית, ולכן רגישות זו מוגברת.
לאחר טראומה, תגובת סטרס אוטומטית מופעלת במפגש עם טריגרים. אדם שחווה שריפה עשוי להגיב לריח עשן בדריכה מיידית של המערכת הפיזיולוגית, גם אם זו רק מדורה. באותו אופן, אדם שחווה טראומה בהקשר בין אישי מסוים, עשוי להגיב למצבים בעלי מאפיינים דומים כאילו הוא פוגש סכנה. לדוגמה, מי שנפגע בהקשר של יחסי מרות, עשוי לחוש מאויים בסיטואציות יומיומיות בהן הוא עומד מול אדם בעמדת סמכות. מי שנפגע בהקשר אינטימי, עשוי לחוש מאויים מקרבה. מצבים תמימים לכאורה עשויים להיות טריגר לתגובות הישרדותיות כמו לחימה, קיפאון, או ריצוי, שלכאורה אינן הולמות לסיטואציה.
אמון ומחויבות
מוחנו הקדום מותאם לחיים בתוך קבוצה משתפת פעולה. שיתוף הפעולה מונע על ידי רגשות חברתיים, הם הדבק שמחזיק את הקבוצה יחד ומניע אותנו לפעול באופן שמשרת את האינטרס הקבוצתי.
כאשר היינו אנשי מערות, גבולות הקבוצה - השבט שלנו - היו ברורים. כיום הם ברורים פחות, ועשויים להשתנות בהתאם להקשר. לעתים נרגיש שייכות רק למשפחה שלנו. לעתים המנגנונים הפיזיולוגיים שלנו יגיבו בתחושה שייכות כלפי הצוות שלנו, קבוצת אוהדים שאנחנו שייכים אליה, או כלפי המדינה כולה. אך הציפיות שלנו מהקבוצה הן דומות, והרגשות שמניעים אותנו הם אותם רגשות.
תחושת הביטחון הבסיסית שלנו בעולם נשענת על אמון – הידיעה הפנימית שאנחנו שייכים ומשמעותיים לשבט, ולאחרים אכפת מאיתנו. כאשר יש לנו אמא שדואגת לנו מרחוק, מפקד שאנחנו חשובים לו, חברים שיעשו הכל בשבילנו, או מדינה חזקה ששומרת עלינו, הגוף שלנו מרגיש זאת. כשאנחנו יודעים שיש לנו גב בעת סכנה ושלא ישכחו אותנו מאחור כשהשבט נודד, יש קרקע בטוחה לקיום שלנו, וההתנהגות שלנו מושפעת מכך.
האמון נשען על מחויבות הדדית של חברי השבט: תחושת אחריות, נאמנות, אכפתיות הדדית ודאגה לחלשים ולנזקקים. למחויבות יש כוח חזק. היא מסוגלת להניע את מנהיגת הפילים להתייצב לבדה מול האויב ולסכן את הישרדותה האישית למען הלהקה. גם בני אדם במצבי קיצון לא אחת מסכנים את עצמם עבור אחרים באופן שהתיאוריה האבולוציונית עדיין מתקשה להסביר, במיוחד כאשר מדובר באנשים זרים.
טראומה בין אישית, הפקרה ואשמה
הציפייה הקדומה לאמון ומחויבות נמצאת בתשתית הקיום שלנו. לכן מוחנו רגיש במיוחד לסיטואציות שיש בהן הפרה של האמון שלנו בחברי השבט, או של המחויבות שלנו כלפי חברי השבט. סיטואציות מסוג זה משאירות חותם עמוק וטראומטי על עולמנו הפנימי.
טראומה מפרה את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על העולם. טראומה בין אישית, מפרה את הציפייה הקדומה שלנו לאמון ומחויבות. הפרה כזו עלולה להתרחש כאשר הפוגע הוא אדם שאנחנו נמצאים איתו ביחסים. היא מתרחשת גם כשאנו מוצאים את עצמנו לבד מול סכנה, ומי שהיה אמור לשמור עלינו לא ממלא את תפקידו. בין אם זה אדם שאחראי עלינו, קבוצת השתייכות שלמה, או מערכת, ובין אם הופקרנו בכוונה, עקב חוסר תשומת לב, או בגלל חוסר יכולת, הפקרה עשויה לעורר חוויה קיומית עמוקה של נבגדות. חוויה זו עשויה להשליך על היכולת שלנו להרגיש בטוחים בעולם, וגם על הציפיות שיהיו לנו בעתיד מקשרים.
כאשר אמון מופר, לעתים עולים רגשות של התקוממות, אשר דוחפים אותנו לפעול למען שיקום האמון, באמצעות הכרה של השבט בעוול, התנצלות, או ענישה. הכרה משקמת את התחושה שהשבט רואה אותנו ואכפת לו, ואת תחושת הביטחון והשייכות.
רגש עוצמתי נוסף שדוחף לתיקון הוא תחושת האשמה. רגש האשמה החברתי מעיד על חיבור לאחר, ותחושת מחויבות עמוקה כלפיו. האשמה מייסרת וכך מוודאת שלא נשאיר את האחר לבד, ודוחפת לפעולות של תיקון או פיצוי אחרי פגיעה בו. כשאנו מצליחים לתקן, ההרגשה משתפרת. אך לעתים לא ניתן כבר לתקן, ואנו נשארים בלי דרך להשקיט את ייסורי האשמה. לאשמה יש כוח חזק כל כך, שאנו עשויים להתייסר גם על דברים שלא היו בשליטתנו, ואפילו על כך שאנחנו חיים.
תקשורת לא מילולית
בעלי חיים חברתיים נמצאים באינטראקציה ותקשורת תמידית זה עם זה. הם מעבירים ביניהם מסרים לגבי משאבים, סטטוס, קרבה, תוקפנות, בטחון אישי, מצב רוח ועוד, באמצעות מחוות, שפת גוף, התנהגות, קולות, ריחות, וערוצים נוספים שאולי לא כולם ידועים לנו.
בזמן סכנה, מנהיג הגורילות קורא קריאות אזהרה בטון מיוחד וגופו מפריש ריח סכנה. בתגובה, הדופק של חברי הלהקה מאיץ והם ממהרים אחריו. המסרים עוברים באופן ישיר בין המערכת הפיזיולוגית שלו לזו שלהם.
גם המוח האנושי קשוב מאד לתקשורת חברתית לא מילולית: הבעת פנים, שפת גוף, טון דיבור, מיקום יחסי במרחב ומגע, מעוררים אצלנו תגובות פיזיולוגיות אוטומטיות, ברב המקרים ללא תשומת לב מודעת. התקשורת הלא מילולית משתקפת גם בנטייה לסינכרוניזציה בין אנשים שמשתפים פעולה - בתנועות הגוף, בקצב הלב ואפילו בפעילות המוחית.
לקשר עין, חיוך, צחוק משותף או מגע אוהב, יש יכולת לפוגג רגשות קשים כמו כעס, פחד או בושה ואף לשנות את סף הכאב שלנו. גם רמת הסטרס הפיזיולוגי שלנו מושפעת מאד, לטוב ולרע, מתקשורת לא מילולית. טראומה היא הפרעה בוויסות סטרס, ולכן היכולת להרגיע סטרס באמצעות תקשורת לא מילולית יכולה לשמש כמשאב חשוב בטיפול.
דוגמאות קליניות
אלה תושבת עוטף עזה. בשבעה באוקטובר היתה סגורה שעות ארוכות בממ"ד וניסתה להזעיק עזרה, אבל אף אחד לא הגיע. היא פנתה לטיפול EMDR על מנת לעבד את החוויה הטראומטית, אך לאחר פגישת העיבוד הוצפה בזיכרונות קשים וחוותה תגובות פיזיולוגיות. היא מאשימה את המטפלת שלא שמרה עליה מפני ההצפה הזו, והשאירה אותה להתמודד איתה לבד בבית בין הפגישות.
בן ירד לעוטף עזה בשבעה באוקטובר מיוזמתו, עם הנשק האישי. הוא לחם במשך שעות ארוכות והציל אנשים, ומיד לאחר מכן התגייס למילואים. לאחר השחרור אשתו שמה לב שהוא עצבני ומסתגר וביקשה ממנו לפנות לטיפול קצר מועד שהוצע לו דרך תכנית למילואימניקים. בן לא מרגיש צורך בטיפול. בפגישות הוא חוזר שוב ושוב אל בוקר השביעי באוקטובר, ומנסה להסביר לעצמו למה יצא מהבית רק בשעה עשר. הוא מרגיש שנכשל, כי בזמן שעבר נהרגו אנשים שהיה יכול להציל. הוא חש שהוא אשם במותם.
גלי, ניצולת נובה, מקבלת טיפול דינמי דרך עמותה טיפולית, אך כמעט ואינה מגיעה לפגישות. בשבעה באוקטובר הסתתרה שעות ארוכות במסתור יחד עם אנשים נוספים שלא הכירה קודם, אחת מהן פצועה קשה. גלי ניסתה להרגיע את הבחורה הפצועה, והבטיחה לה שיהיה בסדר והן יצאו משם. אך גלי ניצלה, והיא לא. גלי מרגישה שזה צריך היה להיות הפוך. זכרון פניה של הבחורה רודף אותה, והיא מרגישה אשמה על שהפרה את ההבטחה שנתנה לה. כשהיא מגיעה לפגישות כדי לטפל בעצמה, האשמה מתגברת.
דור שירת כחייל סדיר במלחמת חרבות ברזל. אחרי אירוע לחימה קשה החל לסבול מסימפטומים פוסט טראומטיים וביקש לראות קב"ן. המפקד, שהיה זקוק לו, לא אישר זאת. כשיצא לחופשה הוא פנה לקב"ן ללא אישור, ולא חזר. הוא לא נפרד מחבריו לצוות, אליהם היה קרוב מאד. דור פנה להכרה במשרד הבטחון, והופנה לטיפול CBT ממוקד טראומה. המטפל מנסה ללמד אותו טכניקות וויסות והרפייה, אך הוא לא משתף פעולה. בפגישות הוא מדבר בעיקר על תהליך ההכרה ומתלונן שלעובדי אגף השיקום לא אכפת ממנו.
- פרסומת -
אלה, בן, גלי ודור, שכל אחד מהם הוא תרכובת של מספר אנשים אמיתיים, מייצגים עוד רבים אחרים. הם עברו טראומה ביטחונית אך גם טראומה בין אישית, הפרה של אמון או מחוייבות שהותירה בהם צלקת. הצלקת יוצרת שכבה נוספת של מורכבות מסביב לגרעין של הטראומה הביטחונית. לכן המטפלים שלהם אולי ירגישו שהטיפול תקוע, או מאתגר אותם ברמה האישית.
אלה חוותה הפקרה. אין פלא שנגיעה בזיכרון האירוע מעלה אצלה חוויה קיומית של נטישה, שנוכחת גם ברגישות שלה מול המטפלת. שיחה על תחושותיה מול המטפלת יכולה לשמש כהזדמנות לתת מילים לתחושה גולמית ולא מעובדת. אבל עוד קודם לכן, היא זקוקה להכרה ולקיחת אחריות. זו אכן אחריותנו כמטפלים לווסת את ההצפה שמתרחשת כשנוגעים בזיכרון טראומטי. הכרה מצד המטפלת תשאיר אותה פחות בודדה עם החוויה, ואולי תשקם את האמון שלה בה באופן שיאפשר המשך יעיל של עבודה משותפת. מעבר לכך, המטפלת היא נציגה של השבט הנוטש, ולהתנצלות שלה יש גם ערך סמלי.
דור יודע שמי שאחראי לשלומו עשוי לבגוד בו למען אינטרסים אחרים. הוא חווה זאת על בשרו, ועם זה אי אפשר להתווכח. הסיטואציה בה ההכרעה לגבי עתידו נמצאת בידיהם של עובדי משרד הביטחון מדליקה אצלו נורות אזהרה, וכשהמטפל מבקש ממנו לסמוך עליו ולהתמסר להרפייה, זה לא מובן מאליו עבורו. המטפל יכול לספר לו שהוא מבין ומכבד את הזהירות שלו, ולבסס חוזה טיפולי ברור בו מוסכם על שניהם שדור מחזיק את ההגה, ויש לו זכות בחירה. לאחר מכן, אולי יוכלו לחפש יחד דרכים לשחרור גופני ללא הרפייה.
המטפלים של גלי ובן אולי ינסו לעבוד איתם על קוגניציות שגויות, כדי שיבינו שאין להם סיבה להרגיש אשמים. אך הם ראו את הדברים בעיניים והרגישו את האחריות שלהם בבטן, במקום שקודם לקוגניציות. האשמה שלהם מספרת על מחויבות גבוהה, חיבור לאחר, ונכונות להקריב, ועל קושי לקבל את העובדה שלמרות שכל כך רצו, קרו דברים נוראים שלא היו בשליטתם. המטפלים יכולים להכיר בעומק הכאב הקיומי שלהם על הדברים הנוראים שקרו ועל המשימה שלא הצליחו למלא.
כשגלי אומרת שהיתה רוצה למות במקום הבחורה, קשה לשמוע את זה. אך גם מנהיגת הפילים, שיוצאת אל מול הסכנה, אולי מרגישה באותו רגע שההגנה על חברי הלהקה חשובה יותר ממנה עצמה. גלי היתה אחראית על הבחורה ברגע של סכנת חיים, ונוצר ביניהן חיבור חזק. היא נשארת נאמנה לה גם בהווה, לא שוכחת אותה, ולא משאירה אותה לבד. יתכן כי עוצמת ההפעלה של הזיכרון החודרני תפחת אם המטפל יחפש יחד איתה דרכים נוספות להחזיק את הקשר - כמו ביקור בקבר, מכתבים, או מפגש עם בני משפחתה של הבחורה. בטיפול אולי יתאפשר לה מרחב להתאבל, לפגוש את הכאב, ולקבל את האובדן.
בן, כמו מנהיג הגורילות, יודע שיש לו יכולת להגן על השבט, ויכולת זו באה יחד עם אחריות כבדה. המטפלת שייכת לשבט עליו הוא הגן, וכנציגת השבט, היא יכולה להודות לו. בן הופעל על ידי תחושת מחויבות חזקה, וכיום תחושת המחויבות ממשיכה להפעיל אותו, אך אין לו דרך לפעול במציאות. הוא מריץ בראשו תסריטים חלופיים, איך היה יכול לנהוג אחרת באותו בוקר, וכך ממשיך לפעול בדמיון בלי שזה יביא לשינוי. אולי ירגיש הקלה אם ימצא ערוצים לפעולה במציאות, שתתכתב עם תחושת המחויבות שלו במקום בו הוא מסוגל להשפיע ולהרגיש משמעותי.
תחושת נבגדות ותחושת אשמה יכולות להתקיים זו לצד זו באותו אדם. גלי מרגישה אשמה שהפקירה את הבחורה אך גם היא עצמה חוותה הפקרה. דור מרגיש נבגד, אך גם חש אשם בבגידה בצוות שלו.
מסקנות
מלחמת חרבות ברזל מפגישה אותנו עם מצבים קיצוניים כמו אלה שחוו אלה, בן, גלי ודור. מצבים אלה מלמדים אותנו על טבעה של טראומה, על טבע האדם, ועל התועלת בהתערבויות שונות בטיפול, ומפגישים אותנו עם ידע שרלוונטי גם למצבים קיצוניים פחות.
המלחמה הביאה איתה התפתחויות טיפוליות שונות, וביניהן הבנה של חשיבות התמיכה החברתית בהפחתת סטרס והחלמה מטראומה, אשר מתבטאת בשימוש מוגבר בהתערבויות טיפוליות בתוך קבוצת השייכות ובמסגרות טיפול קבוצתיות.
גם בטיפול הפרטני יש מרכיב חברתי, וכמטפלים פרטניים, טוב שנהיה ערים לקיומו. אם נחזיק בראש את ההבנה כי האדם הוא בעל חיים חברתי ויש לכך השפעה על האופן בו הוא חווה טראומה ומגיב אליה, זה יכוון אותנו להקשיב טוב להקשר הבין אישי של האירוע הטראומטי, לשים לב לסוגיות של אמון ומחויבות, לזהות טריגרים בין אישיים שמופעלים בהווה, ולהיות רגישים לקשר הטיפולי. מודעות לדרכי תקשורת עם המוח הלא מילולי והבנת מקומם של מסרים לא מילוליים בוויסות סטרס, יכולה גם היא לתרום ליעילות הטיפול. עקרונות אלה יכולים להנחות התערבויות שונות, בהתאם לגישה הטיפולית ולסגנון הטיפולי שאנחנו מרגישים איתם נוח.
מקורות
דוגלאס המילטון, א', דוגלאס המילטון א' (1978). בין הפילים. זמורה ביתן מודן.
הרמן, ג' ל' (2017). טראומה והחלמה. עם עובד.
פוסי, ד' (1990). גורילות בערפל. דביר.
Koan, J. A. & Sbarra D. A. (2015). Social Baseline Theory: The Social Regulation of Risk and Effort. Current Opinion in Psychology 2015, 1:87-91.
Taylor, S. E. (2011). Tend and Befriend Theory. In P. A. M. Van Lange,, A. W. Kruplanski & E. T. Higgins (Eds.), Handbook of theories of Social Psychology Vol. 1 (pp. 32-49). Sage Publications Ltd.
Walker, P. (2003). Codependency, Trauma and the Fawn Response. Pete Walker, M. A., MFT. https://www.pete-walker.com/index.htm
