ניהול כעסים לפי גישת ההתמסרות ותיאוריית הטאו
ניהול כעסים בראיית הגל השלישי
ניהול כעסים מתמקד בדרך כלל בטיפול באמצעות טכניקות קוגניטיביות והתנהגותיות, שמטרתן ללמד מיומנויות לוויסות רגשי ולפתח תפיסות אלטרנטיביות למצבי כעס.
הטיפול בכעס עם מטופלים שביצעו פשעים אלימים מורכב יותר.
ניהול כעסים אצל מטופלים אלימים
מטופלים אלו מאמינים שהם בני אדם נוראיים שעשו מעשה נוראי. מאחר והם מאבדים תקווה לאפשרות להשתחרר מאמונות עמוקות ומופנמות, הם חיים על פי אותן נבואות שמגשימות את עצמן ולעיתים קרובות דובקים במוכר וממשיכים לפגוע באחרים. הם מוגדרים על פי הרגע הגרוע ביותר בחייהם- הם נשפטים, מורשעים ונושאים "אות קין" לשארית חייהם וכך מצטמצמים החלומות, התקוות וההזדמנויות שלהם לעתיד. למעשה, שיעורי הרצידיביזם (הישנות הפשיעה, מצב בו עבריין חוזר ומבצע עבירות) בארה"ב עומדים על 70%, קרי, 70% מהעבריינים שביצעו עבירות אלימות חוזרים לחיי הפשע לאחר שחרור ממאסר. שיעורים אלה הם ההוכחה לכך שמערכת שיקום האסיר לבדה אינה יעילה. עם זאת, הגישה הרווחת כיום כלפי עבריינים עדיין דוגלת ב"יותר בושה, יותר אשמה ויותר ענישה".
ברור לחלוטין שנדרשת גישה טיפולית חדשה שמציעה שינוי חשיבתי ותפיסתי בתחום.
תיאוריית ההתמסרות
הגישה לעבודה עם מטופלים שביצעו פשעים חמורים מבוססת על תיאוריית ההתמסרות ("Yield Theory") שמהותה אמפתיה רדיקלית מכוונת.
לפני 2,500 שנה הגה לאו דזה את תורת הטאואיזם (מסורת רוחנית סינית) הגורסת כי יש לראות את העולם מעבר לשחור ולבן או טוב ורע, ולהכיר באיזון בין כל היסודות הקיימים.
תיאוריית ההתמסרות משמעותה לחשוב ולהרגיש מתוך הפרספקטיבה של המטופל, ואף להתמזג עם תפיסת עולמו באותו הרגע מתוך כוונה להנחות אותו אל עבר תובנה חדשה.
גישה זו כוללת הבנה רחבה ועמוקה של מגוון הגורמים התורמים לאינטראקציות אלימות ועמוסות כעס- המטפל חייב לפתח יכולת לקבל גם את התפרצויות הזעם העוצמתיות ביותר.
קרי, על המטפל להצטרף בצורה מוחלטת ל"אני" של המטופל ולתגובות "הילחם או ברח" שלו בכדי שהוא יהיה פתוח לאפשרות כי קיימות אופציות בריאות יותר.
הנחת היסוד האמפתית של הגישה הינה: אילו היינו חיים כל יום כאדם אחר- לא רק נכנסים לנעליו בצורה מטאפורית אלא היינו בעלי אותו תפקוד קוגניטיבי, טווח רגשי וחוויות חיים- אזי היינו מקבלים את אותן החלטות בדיוק שהוא קיבל לאורך כל חייו.
הנחת עבודה זו הולכת מעבר לאמפתיה פשוטה. זו יכולת להכיר באופן אמיתי ומוחלט במהות האחר, ולקבל את המטופלים הכועסים כפי, שהם מבלי לשפוט אותם וללא קשר לבחירות ולמעשים בעבר- כולל אלימות.
על ידי התמסרות המטפל וניסיון כנה להבין מדוע עשה המטופל מה שעשה, מבלי לבקר אותו, נוצרת מוכנות להיפתח, לדבר בגילוי לב ולשקול אפשרות של שינוי.
על ידי קבלה אמיתית של האחר, קל יותר להתייחס לאלימות מבוססת כעס באמצעות חמלה. קבלה מסייעת למטופלים לחיות את חייהם על פי ה"עצמי" האמיתי ולא על פי ה"אגו" שלהם (זהויות מופנמות).
אף על פי שמטפלים רבים טוענים כי הם "מקבלים את כל המטופלים", רבים מהם מתקשים להגיש פסיכותרפיה למטופלים בעלי נטיות לכעס אלים.
יתכן והתגובה הטבעית של "הילחם או ברח" מפעילה את הפחדים ההישרדותיים שלנו וגורמת לנו לראות את התוקפים כמסוכנים וכחסרי יכולת/מסוגלות לבצע שינוי, ועל כן הם ראויים לשיפוטיות.
סיבה נוספת עשויה להיות הנטיה שלנו כבני אדם להעריך את הסטנדרטים, האמונות והרעיונות שלנו על פני אלה של אחרים ובדרכים עדינות (ולעיתים בלתי מודעות) לשפוט אנשים השונים מאיתנו- במיוחד כאשר השוני נתפס כמאיים. קבלה מלאה של אדם שביצע פשעים אלימים אינה קשורה כלל למחילה ולאישור של אותם מעשים. הבנה אמיתית של רעיון זה עושה את ההבדל בעבודה עם אנשים שנדחפו לשולי החברה.
מרכיבי התיאוריה
פגיעות דורשת אומץ- במיוחד בקרב אנשים המגדירים את עצמם כ"קשוחים"- ועדיין גם אנשים שביצעו פשעים אלימים מצליחים להגיע בטיפול לאותה רמה של פגיעות וכנות כמו מטופלים אחרים. זאת לאור המרכיבים של תיאוריית ההתמסרות: קבלה, ביטול הבושה, קשיבות (מיינדפולנס), יצירתיות, למידה מודעת, אי- היקשרות ואותנטיות.
קבלה
הפוטנציאל לטוב ביותר ולגרוע ביותר שוכן בתוך כל בן אדם. לפיכך, אם אדם ביצע מעשה כלשהו אז מדויק להגיד שזהו "טבע האדם".
אם אנו מקבלים את "טבע האדם" (שלעיתים הוא אוהב ואדיב ולעיתים פוגע ואכזרי, וכל מה שבין לבין ומעבר) אז אנו יכולים להעריך אחרים ואת עצמנו מתוך רצון להבין את ההתנהגות האנושית. יתרה מכך, אם אנו מקבלים את הנחת היסוד שאנו לא יכולים לעשות דבר כדי לשנות את העבר ואנו בקושי יכולים לעצב את העתיד אז אנו מבינים שגישות שיפוטיות כמעט ולא משפיעות בדרכים חיוביות- בעוד שקבלה של מה שקיים כעת יחד עם קבלת מהותו של האחר (מי שהוא, איפה הוא היה מבחינה קוגניטיבית ורגשית באותם רגעים, לחשוב ולהרגיש מתוך הפרספקטיבה שלו) עשויות לסלול את הדרך ללמידה מודעת ולשינוי.
בושה
אנשים שחיים בבושה, מתנהגים מתוך בושה. על כן, ביטול הבושה הינו חלק מרכזי בטיפול. במבט ראשון, קשה לקבל את הרעיון של לא לבייש אדם שביצע מעשה אלים. יחד עם זאת, בושה היא הצורה הנמוכה ביותר של המודעות (לפי מפת המודעות של דיוויד האוקינס). אנשים מתקשים לבצע בחירות ברמת מודעות גבוהה מתוך רמות נמוכות של מודעות, ולכן סיוע לאנשים להרחיב את רמות המודעות שלהם מהווה מרכיב עיקרי בשינוי התנהגותם, מה שמתאפשר רק לאחר ביטול הבושה.
קשיבות
קשיבות הינה התבוננות מתמשכת במחשבות. הקשיבות מרחיבה את המודעות שלנו אודות עצמנו ואודות העולם שסביבנו. ככל שאנו קשובים יותר בכל רגע, כך סביר יותר שנשקול אלטרנטיביות אחרות בסיטואציות שונות (במיוחד באינטראקציות עם אחרים). קשיבות מתחילה במודעות-עצמית אך היא מתרחבת למודעות סביבתית ולמה שמתרחש אצל אנשים אחרים. חיוני ביותר שהמטפל עצמו יתרגל קשיבות על מנת שהוא יוכל ללמד את המטופל לעשות זאת- צריך לחוות את הקשיבות בכדי להבין את משמעותה. יתרה מכך, חשוב כי המטפל יהיה קשוב למחשבותיו ולרגשותיו כלפי המטופל כדי לשים לב שהוא לא נשאב לתוכם. כמו כן, עליו להיות נוכח באופן מלא גם במקומות הקשים והבלתי נעימים מבלי להיכנס בעצמו לעמדה מתגוננת או תגובתית.
יצירתיות
אנשים הם בעלי סגנונות למידה שונים, הניסיון לכפות על מטופלים דרכי למידה שלנו איננו יעיל. יצירתיות בטיפול באה לידי ביטוי ביכולת של המטפל להעריך את סגנון התקשורת שלו ולהיות פתוח לבצע התאמות לפי הצורך של המטופלים. באחריות המטפל למצוא את הדרך הנכונה לתקשר עם המטופל ולהעביר את המידע והמסרים הטיפוליים בצורה שמובנית לו. דוגמאות ליצירתיות: שימוש במטאפורות, אנאלוגיות, טכניקות שונות (למשל מה היית חושב על הסיטואציה במבט לאחר- בעוד יומיים, בעוד שבוע, בעוד חודש) וכדומה.
למידה מודעת
באחריות המטפל להציע למטופל משהו שהוא מעבר להקשבה. לימוד מיומנויות הינו הכרחי בטיפול באנשים המתמודדים עם כעס. אנו לא יכולים לצפות ממטופלים להגיב באופן שונה לעולם עד שלא נלמד אותם אופציות אחרות. בלמידה מודעת, המטפל אינו מניח שלמטופל יש כבר ידע מסוים, אלא הוא מלמד את הידע באופן הספציפי שמתאים לכל מטופל.
אי-היקשרות
אנו נוהגים להיקשר לרעיונות שלנו. כל עוד הרעיונות הללו הם חלק ממי שאנחנו, אז בכל פעם שמישהו אינו מסכים איתנו אנו נוטים להתגונן ולהתבצר בעמדתנו. כאשר אנו מצליחים להפריד את עצמנו מדברים, כולל מהרעיונות שלנו, אנו נמצאים בתהליך של אי-היקשרות. המטפל מדגים זאת על ידי יצירת דרך בטוחה עבור המטופל לבטא את עצמו בצורה חופשית ופתוחה, בידיעה שהוא לא יעליב את המטפל בשום צורה. חלק מכך הוא גם לתרגל אי-היקשרות לרעיון של אי-היקשרות.
על כן, חשוב כי המטפל לא ייקשר לטכניקות שבהן הוא משתמש או להשערות שלו אודות המטופל, ויהיה מוכן ופתוח לשנות אותן על פי הצורך.
אותנטיות
אנשים יודעים לזהות חוסר כנות בקלות. 'נוירוני המראה' אינם משמשים רק ללמידה עקיפה (למידה באמצעות צפייה) אלא גם כחלק חשוב במערכת העצבים המסייע לנו לזהות מתי אנשים אותנטיים וכנים איתנו ומתי לא.
מטופלים לרוב ישתמשו בחוסר האותנטיות של המטפל כסיבה לכך שהם אינם יכולים או צריכים להשתנות. מצד שני, כאשר מטופלים חווים אותנטיות מצד המטפל ויודעים שהוא באמת מעוניין בטובתם האישית, הם יהיו פתוחים יותר ללמוד על עצמם. דרך אחת שבה המטפל יכול לשדר אותנטיות היא על ידי כך שהוא יתרגל בעצמו באופן קבוע בחייו האישיים את אותם רעיונות שהוא מלמד בטיפול. למטפל אין את כל התשובות (וגם לא אמורות להיות לו), הוא עושה טעויות כמו המטופלים שלו, לא גרועות יותר או פחות אלא פשוט טעויות שונות- זהו חלק בלתי נמנע מהחוויה האנושית.
לסיכום
על מנת להבין טוב יותר את תיאוריית ההתמסרות דמיינו שאתם נוסעים ברכב שלכם במקביל לרכב אחר. באיזושהי נקודה במהלך הנסיעה בעל הרכב האחר רואה שאתם נוסעים לאותו כיוון ומזמין אתכם להצטרף אליו לרכב שלו.
עכשיו אתם רואים את הדרך כפי שהוא רואה אותה, מאותה נקודת מבט.
כעבור זמן מסוים, הנהג מתחיל להתעייף והוא מציע לכם לנהוג במקומו.
כעת כאשר אתם אוחזים בהגה ולאחר שצפיתם מספיק זמן בדרך מתוך נקודת המבט שלו, אתם יכולים לעזור לו לנווט את הרכב אל עבר דרך יעילה יותר.
כאשר מטפלים משתמשים בתיאוריית ההתמסרות, הם למעשה "שוקעים" בתוך נפשו של האחר- ללא קשר למעשיו בעבר.
אלימות, תוקפנות טכעס כהתנהגות אנושית לא תיכחד מהעולם, ויחד עם זאת - אנשים בעלי נטיות לאלימות וזעם יכולים ללמוד דרכי תגובה אחרות.
כתבה: שיר אינדיג
מקור:
Christian Conte The Tao of Anger Management: A Yield Theory Approach. http://www.psychotherapy.net/article/Anger-Management-Conte#section-yield-theory
