בדרך הגוף: אינטגרציה סומאטית בפסיכותרפיה
מורית הייצלר
מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס "ענפים שלובים" באוניברסיטת חיפה ביום 12 במאי 2025.
הקדמה
הפסיכותרפיה הגופנית (Body Psychotherapy) התפתחה כשדה מקצועי עצמאי במהלך המאה העשרים, החל בעבודותיו החלוציות של וילהלם רייך ועד לגישות עכשוויות המשלבות תובנות מתחום מחקר הטראומה והנוירוביולוגיה. השדה מציע מגוון של גישות המתבססות על ההבנה כי הגוף והנפש מהווים יחידה אינטגרטיבית אחת, ושתהליכי הריפוי והשינוי מחייבים עבודה המתייחסת לשני המימדים הללו יחדיו.
המאמר שלפניכם מציג שלוש גישות עיקריות בפסיכותרפיה הגופנית, כפי שהוצגו בהרצאה בכנס "ענפים שלובים" באוניברסיטת חיפה ביום 12 במאי 2025. כל גישה מציעה פרספקטיבה שונה על אופן השילוב של הגוף בתהליך הטיפולי, ולכל אחת מהן יתרונות וגם מגבלות. הכרת המגוון הזה מאפשרת למטפלים לפתח גישה אינטגרטיבית המותאמת הן לאישיותם והן לצרכיו הייחודיים של כל מטופל.
1. לעבוד על הגוף
ניתן לומר שזו היתה הגישה הראשונית אשר ממנה התחילה הפסיכותרפיה הגופנית. ביסוד הגישה הזו עומדת התפיסה שאלכסנדר לואן מבטא בשנות השבעים של המאה הקודמת: שבריאות נפשית תלויה בזרימת האנרגיה בגוף, ביכולת התנועתיות והחיוניות של הגוף. חסימות פיזיות המעכבות את זרימת האנרגיה יגרמו לתופעות נפשיות-פסיכולוגיות ולכן יש לפתוח חסימות אלו, לחדור דרך "שיריון הגוף" ומערכת השרירים שמרכיבה אותו, על מנת לאפשר זרימת אנרגיה רצופה ובריאה.
רייך וממשיכיו האמינו כי זה מה שיחזיר את האדם ל"טבע הראשוני" שלו ויאפשר את הבריאות הפיזית והנפשית שלו.
דרך העבודה הטיפולית המשקפת את התפיסה הזו היא עבודה מתקנת (Corrective), שמטרתה לארגן מחדש את גופו של המטופל דרך מניפולציה ישירה של חלקים מסוימים או רצועות-רוחב (המכונות Segments) בגוף.
דוגמה מהקליניקה:
מזה כשנה עבדתי עם מטופלת המתקשה לעמוד על שלה, להציב גבולות, להביע את רצונותיה, להשמיע את דעותיה ולהגן עליהן מול אנשים שנחווים על ידה כחזקים ממנה.
באחד המפגשים הזמנתי אותה לעשות מספר תרגילי קרקוע, כשהתרגיל העיקרי היה: עמידה בברכיים כפופות כשעיקר המשקל על כפות הרגליים, ולקבל תחושה שכפות הרגליים דוחפות מהקרקע אל כיוון עצם העצה אשר בבסיס עמוד השדרה. ההזמנה היתה לנשום אל כפות הרגליים ולדמיין את האנרגיה, כמו זרם מים, זורמת מעלה לכיוון ולתוך הרגליים. תנוחה זו מאמצת את שרירי הרגליים עשוייה ולגרום לאחר זמן מה לרעד בירכיים. אחרי מספר דקות הזמנתי את המטופלת לשחרר את הרגליים ולחוש את תחושותיה בגוף כולו.
המטופלת דיווחה על תחושות של זרמים בירכיים וברגליים וחשה שהעמידה שלה זקופה וחזקה יותר, כמו נטועה בקרקע. "בפעם הבאה כשאעמוד מול הבוס שלי" היא אמרה "אני רוצה לעמוד ככה, ואז אוכל לעמוד על שלי". הצעתי לה שתתרגל את התרגיל הזה מספר דקות כל יום בשבוע הקרוב, ובפגישה הבאה שלנו עבדנו שוב עם תרגילים נוספים מסוג זה והתרכזנו בשינוי היציבה שלה ושיפור מנח הראש.
דיון:
בגישה הזו אנחנו עובדים מהגוף אל הנפש, מה שידוע כ-Bottom up approach. זו היא גישה המאפשרת תהליכים אנרגטיים עוצמתיים ועוקפת את המיינד, אך יש לה גם כמה חסרונות:
- אובייקטיפיקציה של הגוף: ההתייחסות אל הגוף כאל חלק נפרד מה"אני". התפיסה שאם "נתקן" משהו בגוף, במנח הגוף, במתח השרירי, אפילו בדפוסי הנשימה – זה מה ש"יתקן" את התהליכים הנפשיים וישחרר את האדם מכאב נפשי, מקונפליקטים פנימיים, ממנגנונים שנבנו מילדות.
- היעדר התייחסות למורכבות הנפשית: בתפיסה זו אין הרבה מקום למורכבות הנפשית-פסיכולוגית: להפנמה של דמויות מפתח והיחסים שהופנמו כתוצאה מיחסי היקשרות ראשוניים, לקונפליקטים פנימיים בין ייצוגים שונים, ולהבנה שפירוק מוקדם של מנגנוני הגנה – סומאטיים ונפשיים כאחד – עלול לסכן את תחושת ה"אני" של האדם.
- היררכיה טיפולית: התפיסה הזו מעמידה את המטפל במקום של "המומחה", "הדוקטור", שתפקידו להשתמש בידע ובמומחיות שלו על מנת "לתקן" משהו פגום אצל המטופל. ההיררכיה הזו, בין הדוקטור הכל-יודע והמטופל הזקוק לתיקון, מתקיימת בתפיסתם של שני האנשים, מטפל ומטופל כאחד, וניזונה הן מהאשליה הנרקיסיסטית או המפצה של המטפל והן מהכמיהה הילדית של המטופל להורה הכל-יכול ש"יתן נשיקה והכל יעבור" או שיידע מה היא תרופת הקסם הנחוצה על מנת לפטור אותו מכל כאביו וקשייו.
- קביעת נורמה חד-משמעית: התפיסה הזו נותנת למטפל את הזכות לקבוע מה היא הנורמה: מה היא בריאות נפשית "נכונה" ומה הוא המודל הנכון לגוף-נפש מאוזן ותקין, ואינה לוקחת בחשבון צורות שונות של חיבור לגוף (Embodiment).
2. לעבוד עם הגוף
בגישה זו ההתייחסות לגוף ולתהליכים פסיכותרפויטיים שונה מהגישה הקודמת. התפיסה היא שכשאנחנו חווים חוויה רגשית לאירוע משמעותי, אם אין באפשרותנו לבטא באופן ספונטני את תגובותינו לאירוע – אנחנו יוצרים ניתוק מהגוף, וניתוק זה בתורו עוזר לנו להתנתק מהבעה רגשית-סומאטית. מטרת הטיפול היא לאפשר ביטוי ופריקה, פריקה אנרגטית, סומאטית, רגשית, וזאת על מנת לאפשר את עיבוד האירוע וההחלמה ממנו.
מודל זה, למרות שהוצע על ידי רייך שנים לפני התפתחות הידע שלנו לגבי טראומה ו-PTSD, דומה בתפיסתו לדרך שבה אנו מתייחסים בימינו לאירועים טראומטיים ודרך העבודה איתם. אנו יודעים כיום שסימפטומים פוסט-טראומטיים נוצרו כתגובה לאיום ולפחד, וברוב המקרים-תגובה זו לא בוטאה במלואה ולכן נכלאה בגוף ונשארה אצורה הן בתאי המוח והן בתוך הרקמות, הפיזיות והנפשיות.
תהליך זה של ביטוי שלא הושלם, של אנרגיה שלא נפרקה, יוצר דפוסים כרוניים של ניתוק, הכחשה, פיצוי ובריחה מהגוף, כלומר: דיסוציאציה. תפקידו של המטפל, לפי התפיסה הזו הוא: לתמוך ולאפשר את התהליך האורגני הטבעי, השואף להשלמת מעגל הביטוי והפריקה, על מנת לאפשר חיבור מחודש לכל אותם ביטויים פיזיים-רגשיים שנחסמו ובעקבות זאת – עיבוד מלא של החוויה הטראומטית והחלמה.
דוגמה מהקליניקה:
המטופל גדל עם אם נרקיסיסטית וחודרנית ואימץ התנהגות מרצה כטקטיקת ההישרדות שלו מולה. באחד המפגשים עבדנו עם הדרישות הבלתי פוסקות מצד האם, שתובעת מבנה שיטפל בה ויפתור עבורה את בעיותיה הכלכליות. המטופל אמר: "מה אני יכול לעשות? אין לי ברירה, אני חייב לדאוג לה".
הפניתי את תשומת ליבו לתנוחת הגוף הכנועה, אל הגב הכפוף, הכתפיים השמוטות, נושאות העול, המבט הסובל, והזמנתי אותו להעצים את התנוחה ולהיות מודע לה. ביקשתי את רשותו והנחתי כרית גדולה על הגב שלו ואמרתי: "אם אין לך ברירה אז תסחוב גם את הכרית הזאת, אתה כבר רגיל, אתה סוחב את אמא שלך ואת בן הזוג של אמא שלך על הגב שלך כבר שנים, אז מה זה בשבילך לסחוב כרית נוספת?"
המטופל נאנח ולא התנגד, הוא רק המשיך להתבונן בי במבט כנוע וסובל, כשגבו מתכופף תחת משקל הכרית. ניגשתי והשענתי את כל כובד משקלי על הכרית ואמרתי: "עכשיו תסחוב גם את זה!" וכך עמדנו רגעים ספורים ואז המטופל אמר "די" בקול חלש וכמעט בלתי נשמע. אני הגברתי את הלחץ על הכרית עד שמשהו במטופל כמו התפוצץ והוא צעק: "די! תרדי ממני! אני לא יכול יותר!"
אני עודדתי אותו לחזור על כך שוב שלוש פעמים, כל פעם מתוך כוונה עמוקה ועם חיבור לתחושות הגוף שלו ולצורך ל"נער" את אמו מעליו. בסוף המפגש המטופל חש מחובר יותר לעצמו ואנחנו שוחחנו על הגבולות שהיה רוצה להציב לאמו ואיך הוא מתכנן לפגוש את האתגרים שהצעד החדש הזה יציב בפניו.
דיון:
גישה זו מבוססת על רעיון הביטוי והפריקה ולעיתים קרובות יש בה העדפה לתהליכים קתרטיים – וזה אחד מחסרונותיה. כיום אנחנו מודעים יותר לחשיבות האיזון בין קתרזיס והכלה, כשהתפיסה היא שהביטוי המועצם אינו בהכרח מתאים לכל מבנה אישיותי.
- מגבלות הביטוי המועצם: ישנם תהליכים עדינים יותר אשר לא יקבלו מענה בגישה טיפולית זו. למשל: היכולת לקבל מהאחר, היכולת לחשוף פגיעות וחולשה.
- המטפל כ"מומחה": גם כאן, תפקיד המטפל עדיין נשאר קרוב לתפקיד "הרופא" או "האמא הטובה" – הוא זה שיודע מה צריך לקרות עכשיו, ותפקידו לגרום לכך לקרות אצל המטופל, בעוד הוא, המטפל, נשאר עלום ומוגן מאחורי הגדרת תפקידו.
- סיכון לרי-טראומטיזציה: דבר נוסף שלא נלקח בחשבון זה שלפעמים עצם הטיפול יכול להיות תהליך שיוצר רי-טראומטיזציה, והמטפל עלול להיחווה על ידי המטופל כגורם תוקף ומאיים. בהרבה מאוד מהגישות הטיפוליות הנלמדות בקורסי טראומה אנחנו לוקחים כמובן מאליו את ההנחה שהמטפל נתפס על ידי המטופל כבן-ברית, כגורם בטוח, אך בעולמו הפנימי של המטופל מערכות יחסים עם דמויות הוריות או דמויות סמכות עלולות להיחוות בדרך שונה לגמרי.
- התעלמות ממנגנוני הרס עצמי: גם התפיסה של הגוף כנושא אך ורק את הדחף לקראת החלמה ממעיטה במידה מסוימת מכוחם של מנגנוני הרס עצמי, אשר גם להם יש ביטוי סומאטי ספונטני, ומודל זה אינו מתייחס לקיומם.
3. לעבוד דרך הגוף
בגישה זו תשומת הלב מתמקדת ביחסים בין שני הגופים בחדר: גוף המטפל וגוף המטופל. הדגש כאן הוא על ה"איך" יותר מאשר על ה"מה", כלומר: איך המטפל אומר את מה שאומר, או איזה גוון יש לשתיקתו כשהוא שותק. האם הקול שבו הוא מדבר חלש או חזק? האם הוא מדבר מהר וצפוף או לאט ובהיסוס? האם יש שתיקות ארוכות? חצאי משפטים שאינם מגיעים לכלל השלמה? האם יש תחושת דחיפות כשהוא מדבר? תוכן הדברים כמובן חשוב, אך בעוד המטפל מתייחס לתוכן – תשומת לבו נתונה גם לדינמיקה: הדינמיקה הפנימית של המטופל ודינמיקת היחסים בחדר.
המטפל עובד גם דרך הגוף שלו עצמו על ידי כך שהוא עוקב אחרי התגובות הסומאטיות שלו לנוכחותו הסומאטית של המטופל, ומתעניין בהשפעה האנרגטית, פיזית, רגשית ורוחנית שיש למטופל המסוים הזה על מערכת הגוף-נפש-רוח שלו (של המטפל). המטפל משתמש בתגובות הספונטאניות העולות מהמערכת שלו כמקור לאינפורמציה, לרוב בלתי מודעת, המתקשרת אליו מהחלקים הלא-מודעים של המטופל. זוהי תקשורת לא-מילולית, אשר בה הערוץ הסומאטי של זרימת האינפורמציה משקף את הערוצים הרגשיים-רוחניים.
דוגמה מהקליניקה:
המטופל, כבן שלושים ומשהו, הגיע בעקבות קשיים להתחייב למקום עבודה קבוע ומסודר. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים – הוא נשר או פוטר מכל מקום עבודה בעשר השנים האחרונות.
במפגש השביעי בדקנו את השאיפות והרצונות שלו ממקום עבודה פוטנציאלי. המטופל דיבר בלהט על רצונו להתקדם ולהגיע לתפקיד בכיר ואחראי בארגון שבו התחיל לעבוד לאחרונה. המילים קלחו ממנו בזרם רצוף ומהיר ומידי פעם הוא הדגיש את דבריו בתנועת אגרוף שמכה על משענת הכיסא.
שמתי לב שאני מתקשה לעקוב אחריו, שאני מתנתקת. הדברים שאמר נשמעו כמו נאום מתורגל היטב ותנועת האגרוף עמדה בניגוד לגוף הרופס שראיתי מולי. ככל שהתבוננתי בו שמתי לב שטמפרטורת הגוף שלי יורדת והנשימות שלי הופכות למהירות ושטוחות. נוכחתי לדעת שאני חשה בעיקר פחד, ורצון להתנתק ולברוח.
הפניתי את תשומת הלב של המטופל אל מה שמתרחש בגופו שלו והוא דיווח על עייפות ורצון "להתקפל לכדור ולהיעלם". הזמנתי את המטופל להיענות לדחף הספונטני שעלה מגופו והוא התכרבל על צידו על המזרון שבחדר. נשארנו וחקרנו את התחושות והתנועות שעלו מגופו מבלי לנסות לשנות או לתקן. שמתי לב שבזמן שאנו עוסקים בחקירה הזו, הגוף שלי נרגע ואני מרגישה נוכחת, פתוחה ומעוניינת במטופל ובכל מה שקורה בינינו.
המשכנו בתהליך ופגשנו את החלק הילדי שאף פעם לא הורשה באמת לשחק ולהיות ילד, פגשנו את דמות האב התובעני והכוחני שהופנמה אצל המטופל והשתקפה הן בנאום התקיף והן באגרופים שהיכו על הכיסא. בעיקר פגשנו את הפחד של המטופל: פחד מאחריות, פחד מכישלון, פחד לגדול ולהתבגר ולהפוך להיות גבר סמכותי כמו אביו.
היה זה התהליך הסומאטי הספונטני בגוף של המטופל ובגופי שלי, שהוליך אותנו בבטחה אל מחוזות הרגש, אל אמונות-הבסיס ואל החיפוש הרוחני אחרי הגשמה עצמית ומשמעות.
דיון:
גישה זו מבוססת על התפיסה של הזרם ההתייחסותי, הרואה את התהליך הטיפולי כתהליך בו משתתפים שני אנשים, אשר מושפעים ממנו. בעיני, זו הגישה האינטגרטיבית ביותר מבין שלוש הגישות שהצגתי, כיוון שהיא מכוונת לפגוש ולאפשר, דרך תהליכים המתרחשים בין מטפל ומטופל, רבדים שונים ביישותו של המטופל, כשהתהליכים שעובר המטפל תומכים ומאפשרים העמקה וקשיבות לתהליכים אותם עובר המטופל.
נקודות התורפה של הגישה הזו:
- חשיפה עצמית לא מותאמת: גישה זו עשויה לעודד מטפלים לחשיפה עצמית גם במקרים בהם חשיפה זו אינה תומכת במטופל בנקודה הספציפית בתהליך שלו.
- סיכוני השחזור: הגישה מתבססת על רעיון השחזור: הרעיון כי מטופל ישחזר, באופן לא-מודע, מול המטפל את הדינמיקות הלא פתורות שלו עם דמויות היקשרות ראשוניות או דמויות מפתח אחרות. התקווה היא שבמהלך השחזור מול המטפל, יוכל הזוג הטיפולי לפתח מודעות לדינמיקה המשתחזרת ביניהם ותתאפשר תנועה חדשה, אשר לא התאפשרה בתרחיש הראשוני. עבודה עם שחזורים עשויה אמנם להיות נקודת מפנה חיובית ומשמעותית בתהליך הטיפולי, אך ישנם מטופלים אשר לא מסוגלים עדיין לגלות בתוכם את התנועה הבריאה ולכן, כשהמטפל ישתף בתחושותיו ורגשותיו במטרה להצביע על השחזור – הם עשויים לחוות זאת כחזרה מחמירה על מצבי ילדות טראומטיים.
- דרישה מהמטפל להכרה עצמית עמוקה: גישה זו קוראת למטפל להיות מוכן לפגוש את הצדדים היותר אפלים או פגיעים באישיותו, בעיקר במקרים שבהם השפעת המפגש עם המטופל מעוררת במטפל תגובות שליליות או שונות ממה שהיה מצפה מעצמו (שעמום, כעס, דחייה, משיכה, קנאה). רק כשהמטפל יוכל לקחת בעלות על חלקים אלו באישיותו, רק אז התקשורת מתוך התת-מודע של המטופל תתאפשר במלואה. כיוון שלא כל המטפלים נמצאים בשלב ההתפתחותי בתהליך האישי ו/או המקצועי שלהם אשר מאפשר להם להכיר ולהיות בקשר עם הצדדים הפחות חביבים עליהם, עשויה להיות נטייה ל"האשמת המטופל": "הוא גורם לי להרגיש…".
סיכום
במאמר זה הצגתי שלוש גישות עיקריות בפסיכותרפיה גופנית, המשלבות את הגוף באופנים שונים בתהליכים הטיפוליים.
בגישה הראשונה, עבודה על הגוף, המטפל נתפס כמומחה, כרופא, המפעיל שיטה וכלים על מנת לתפעל את גופו של המטופל.
בגישה השנייה, עבודה עם הגוף, המטפל נתפס כמיילדת, לפעמים דרך כלים מאתגרים ולפעמים דרך תמיכה ועידוד, אשר מטרתם לעודד פריקה של רגשות חסומים על מנת להגיע להקלה, שחרור ולאפשר השלמה של מעגל הטעינה-פריקה.
בגישה השלישית, עבודה דרך הגוף, המטפל הוא חבר למסע, דמות שאינה מושלמת ואינה כל-יודעת, הנושאת את פגיעותה שלה ומוכנה להיות בקשר מיטיב הן עם פגיעות זו והן עם המטופל והפגיעות שהוא מביא איתו.
כל גישה תתאים למטופלים שונים או אפילו לאותו המטופל בשלבים שונים של התהליך הטיפול, ועשוי שלא להתאים למטופלים אחרים, או בשלבים מסוימים של התהליך.
נראה לי שתפקידנו, בתור מטפלים אינטגרטיביים, הוא בראש ובראשונה לבחון איזו מן הגישות האלו הולם את אישיותינו שלנו, את התהליך ההתפתחותי שלנו, וכתוצאה מכך גם את מערכת האמונות והתפיסות המקצועיות שלנו. ככל שנהייה נאמנים לעצמנו ובקשר עם האמת הפנימית שלנו - נוכל לקיים מערכת יחסים ראוייה ומיטיבה יותר עם המטופלים שלנו.
מקורות
Lowen A. ( 2012): The Language of the Body: Physical Dynamics of Character Structure. Dimension.
Mann D. Cunningham V. (2009): The Past in the Present: Therapy Enactment and the Return of Trauma. Routledge.
Ogden P. Minton K. Pain C. (2006): Trauma and the Body: A Sensorimotor Approach to Psychotherapy. W.W. Norton. & Company
Totten N. (2020): Body Psychotherapy for the 21st century. Karnac.
Van der Kolk, B. (2014): The Body keeps the Score. Penguin Books.
