חנה פישר גרפי
מקובלת
הוצאת סטימצקי
סיפורה של משי נכתב במיוחד עבור בנות המתקשות להשתלב חברתית בכיתתן. זהו ספר עזרה ממשי, המציע כלים לשיפור המצב החברתי.
משי מוצאת את עצמה מחוץ למעגל החברתי, כשהיא בחרם, ועוברת תהליך משמעותי שבו היא מצליחה למצוא את מקומה מחדש בקבוצה ולהיות מקובלת.
בשלב ההתפתחותי הקרוי ”חביון” (גילאי 9–12), הילדים נמצאים בנקודה קריטית, שבה ההתפתחות הנפשית מתרחשת בעיקר בתוך הקבוצה המגדרית הכיתתית. בגיל זה הילדים בונים את אישיותם החברתית קבוצתית, יוצרים קשרים ומפתחים כישורים חברתיים קבוצתיים. שלב זה מהווה את הבסיס להתפתחות בשלב הבא שהוא גיל ההתבגרות: גיבוש העצמי הייחודי בתוך החברה.
הסיפור של משי, שמתחיל בחרם, הופך לסיפור של צמיחה והתפתחות. לאורך הספר היא עוברת תהליך משמעותי, ממנו ניתן ללמוד כיצד להתמודד ולמצוא את הדרך להשתלב ולהיות מקובלת.
הספר נכתב על ידי ד”ר חנה פישר גרפי, פסיכולוגית חינוכית ומומחית בהתפתחות הילד בשלב החביון. במשך שנים רבות עוסקת בטיפול בילדים מוחרמים, הן באמצעות ”טיפול במעטפות”, טיפול פרטני, והן באמצעות תכנית ההתערבות כיתתית ”מאני לאנחנו”, המופעלת כיום בעשרות בתי ספר בארץ במסגרת מערכת גפן של משרד החינוך.
ספר זה, הנשען על ניסיון מקצועי עשיר ותיאוריה מתקדמת, מציע לקוראים הצצה מרגשת לתוך עולמם של ילדים בגיל החביון ומעניק כלים אמיתיים להתמודדות עם אחד האתגרים המשמעותיים ביותר: להיות חלק, להשתלב, ולהרגיש את השמחה שבשייכות ל”אנחנו מקובלים”.
ד"ר חנה פישר גרפי, פסיכולוגית חינוכית מומחית בהתפתחות חברתית-רגשית של ילדים. מלמדת פסיכולוגים, יועצים ומטפלים במסגרות מקצועיות, ומובילה את תכנית "מאני לאנחנו" הפועלת במערכת החינוך במסגרת מערכת גפן של משרד החינוך. עבודתה מציעה מבט חדש על הילד, מעבר מה"אני" האינדיבידואלי אל ה"אנחנו" החברתי.
לפניכם קטע מתוך הספר באדיבות המחברת:
מייל ממשי לסבתא - תאריך: 9.4.2023
סבתא אני רוצה לספר לך מה קרה היום בכיתה.
"אני מבקשת שקט!" ריבי, המורה שלנו, עמדה עשר דקות ליד הלוח וניסתה להתחיל את השיעור, אבל אף אחד לא הקשיב. הבנים היו עסוקים בהחלפת קלפים של סדרת כדורגל, והבנות נדחפו זו על זו בפינה, מתווכחות בקולי קולות. לא הצלחתי להבין בכלל על מה.
"אני סופרת עד שלוש," ריבי ניסתה שוב, אבל נדמה שאף אחד לא שומע אותה.
"אוקיי... רעות, החוצה. אמיר, החוצה," היא קראה, אבל רעות ואמיר אפילו לא טרחו לצאת. הם נשארו בכיתה, מדברים, כאילו ריבי בכלל לא קיימת.
הסתכלתי עליה, המבט שלה התרוצץ על פני כל הכיתה, עבר מילד לילד, נראה אבוד וחסר אונים. ידעתי בדיוק מה עומד לקרות, כי זה קרה כבר כמה פעמים. היא תסתכל מסביב, תנסה להבין מה לעשות, ואז... בום! המבט שלה ייפול עליי ויישאר שם. היא תנעץ בי את העיניים, כאילו אני התקווה האחרונה שלה, סוף סוף ילדה שקטה וטובה בסיוט הזה של השיעור.
ריבי ניסתה שוב, הפעם במבט מובס וכנוע, הקול שלה נשמע כמו לחישה חנוקה: "שקט בבקשה." אבל הוא נבלע בתוך המהומה. המבט שלה חתך את הראשים של כולם ונעצר ישירות מול עיניי. לא יכולתי שלא לקרוא בו את הייאוש והמצוקה שלה. כאילו אמר לי: "תראי עם מה אני צריכה להתמודד. איזו כיתה... איזה ילדים."
סבתא, לא יכולתי יותר לסבול את מה שקורה בכיתה. המורה ריבי עמדה שם, מנסה להתחיל את השיעור, והם פשוט... פשוט התעלמו ממנה! הרגשתי איך הכעס מתחיל לבעבע בתוכי, עומד להתפוצץ כמו כספית במד חום. חוסר הצדק היה כל כך צורם, כזה שלא עוזב אותי. רציתי לקום ולצעוק עליהם: 'איך אתם לא מבינים?! היא בן אדם! היא מנסה ללמד אתכם!' אבל כמו תמיד, המילים פשוט לא יצאו. הם נתקעו לי בגרון, לא רצו לצאת.
ואז, ברגע קטן, ריבי לחשה אליי, האישונים שלה התרחבו כמו של חתול מבוהל מול פנסי מכונית בלילה, 'משי, תזעיקי את המנהלת'. למרות שהיא לחשה, כל הכיתה השתתקה באחת. כאילו מישהו לחץ על כפתור. כל העיניים ננעצו בי.
רציתי לרוץ ישר למנהלת, להזעיק אותה לעזרתה של ריבי. אבל ידעתי את המחיר שאשלם אם אעשה את זה. החלטתי שבמקום ללכת למזכירות, אלך לפינה שלי ושל גלי, ליד הספרייה. התיישבתי ישיבה מזרחית על הדשא, בצל עץ הצאלון, במקום שממנו בית הספר נראה רחוק ושקט. בהיתי במחטי הדשא, התמקדתי בחרקים הקטנים שזחלו ביניהם, הרגשתי איך הזמן עובר. ואז, פתאום, ראיתי צל גדול נופל עליי.
זאת הייתה קמי. היא עמדה שם, עם קוקו גבוה כמו של הבנות המקובלות, לבושה בגופיית בטן מוסתרת, כמו רעות והבנות. היא הייתה נראית כמוהן, אבל משהו בה לא היה בדיוק ככה. כי להן השיער היה חלק, והגופייה שלה לא הייתה של אקסוס. בגלל שהיא ניסתה כל כך להיות כמו כולן והיא לא דייקה, היא נראתה כל כך חריגה, כמעט מגוחכת.
"הי, משי," היא אמרה, "ראיתי שיצאת מהכיתה. למה את כאן? חשבתי שהלכת לקרוא למנהלת." היא הושיטה יד כאילו לא שמה לב לכל מה ששידרתי. רציתי להגיד לה: די, קמי, תעזבי אותי. בחייך. לא רוצה להיות איתך! אבל נשמעתי לה וקמתי. את רואה סבתא? התאמצתי לא להתנהג בחוסר נימוס.
ואז, סבתא, כאילו השד לא שלח מספיק צרות, סביון הופיעה משום מקום.
היא צעדה לידינו כאילו היינו אוויר. פשוט חלפה על פנינו, בלי מבט, בלי כלום. הרגשתי שאני לא קיימת בשבילה. האם העובדה שקמי עמדה לידי כבר הפכה אותי לבלתי נראית? זה הימם אותי. ממש.
ואז, סבתוש, סביון, היא פתאום הסתובבה אלינו. "נו, הזעקת כבר את המנהלת?" התקרבה אלינו וסיננה מבין שיניה, כמו נחש קטן וקטלני. המילים שלה היו ארס טהור. לא האמנתי, סביון השקטה הזאת, שתמיד היא רק צל, לוח מחיק, פתאום נהייתה לחשנית כזאת? השפריצה רוע.
הבטתי לתוך עיניה והמבט שלה התיז סילון של בוז, מכוון ישר ללב שלי. אבל למה? למה את לא מבינה? כל כך רציתי לזעוק אליה שתבין. רציתי לנסות לדבר אל ליבה. לנסות להסביר לה כמה אני סובלת כשאני רואה את המורה ריבי מנסה לשווא להשתלט על הכיתה, איך הילדים מתעללים בה, כמה היא במצוקה. כמה זה קשה לי לראות אותה ככה וכמה עוד יותר קשה לי כשריבי מבקשת ממני לקרוא למנהלת. כמה אני לא יכולה לסרב לה. כמה אני מרגישה שאני חייבת לעזור לריבי. אבל גם כמה אני לא יכולה כי אני לא רוצה להיות מלשנית ואני לא רוצה שכולם ישנאו אותי. רציתי שהיא תבין שאני במלכודת.
אבל במקום זה, סבתא, אני מתביישת לספר לך, כי את תמיד בטוחה שאני הילדה הכי טובה בעולם ושלא אפגע באף אחד, עשיתי משהו שאני לא גאה בו. הרגשתי את המילים יוצאות מהפה שלי כמו חניתות: "כל הכבוד סביון, הגעת בשליחות המלכה? כי מזמן לא ביצעת איזו פקודה של המלכה שלך. רוצי להלשין עליי לרעות, קדימה."
"ולידיעתך," הוספתי בחיוך מתנשא, "את יכולה לדווח לרעות, שדווקא לא הזעקתי את המנהלת!"
"סבתוש, אני יודעת שזו לא אני. זה לא הדרך שלי. אני לא מתעמתת, לא מדברת בצורה כזו, לא נלחמת. אבל באותו רגע... פשוט לא ידעתי איך להתמודד עם הרשעות שלה.
סביון העיפה לאחור את השיער הארוך והחלק שלה, האסוף לקוקו מתוח, בתנועה המתנשאת הידועה של המקובלות. בלי למצמץ היא ענתה לי, "טוב מאוד שלא עשית את זה." היא התחילה להסתובב סביבי, צעדיה היו מדודים ודרוכים, כאילו היא טורף רגע לפני שהיא קופצת על הטרף שלה. "אני רואה שלא הקשבת לנו. חבל מאוד. אמרנו לך כבר כמה פעמים שכולנו מחליקות את השיער."
הרגשתי את העיניים שלה נעצרות עליי, בוחנות אותי. אבל אני לא הסכמתי להסיט את המבט שלי ממנה, כאילו הצהרתי: זה אני, זה השיער שלי, וזה יפה. אני לא אשנה אותו בשבילך, או בשביל אף אחת אחרת.
"חבל מאוד שגם לא קיבלת את ההמלצה שלנו לקנות חולצת בטן כמו שאמרנו לך כמה פעמים, של אקסוס, בחנות של 'פרדי'," היא אמרה, כמו שופטת שלא מחפשת רק להוכיח צדק, אלא גם להנחות אותי איך להיות חלק מהעדר.
"אסור ללכת ככה," אמרתי בקול יציב, מנסה להרגיש שאני שומרת על עצמי, על ההחלטות שלי.
"לכי ככה כמו שכולנו הולכות, מתחת לחולצת בית ספר," היא ענתה, כמו אחת שמסבירה לי איך להיות 'נורמלית'. כל מילה שלה נשמעה לי כעוד תזכורת איך אני לא חלק מהן.
"אסור ללבוש חולצת בטן בבית ספר, וחוץ מזה שאני לא לובשת בגדים חשופים, אין שום סיכוי שאלבש חולצה חושפנית ועוד בבית ספר 'בן צבי', שכולם יודעים שזה בפירוש אסור." עמדתי שם מולה, מנסה להסתיר את כל הפחד, את הלב המהיר והחולשה שהרגשתי. כל הוויכוח הזה איתה הרגיש לי כל כך לא נכון. הן לא מבינות אותי. אני לא שייכת להן. הן כל כך שונות ממני.
"חבל מאוד שאת כזו עקשנית," היא אמרה בטון אדיש, כאילו לא אכפת לה בכלל איך אני מרגישה. "אמרנו לך את זה כל כך הרבה פעמים. כמה זה קשה להיות איתנו, להיות כמונו? אלף פעמים אמרנו לך, אבל את פשוט לא מקשיבה. את ממשיכה לסרב. במקום להיות חלק מאיתנו, לקנות כמונו את הדברים, את בשלך, לא שמה עלינו. קונה מזויפים. הכול מזויף. זה ממש נורא. כואב לנו בעיניים לראות אותך ככה."
סבתוש, אני קונה מזויף, אבל הן כולן מזויפות. כאילו שהן חברות אמת, אבל זה רק הצגה. הן עושות את עצמן חברות שלי, אבל כל מה שאני רואה זו מערכת של שיפוטים, וכל פרט קטן שלא תואם למה שהן חושבות שצריך להיות – הופך אותי לשונה, לבעייתית. זה כל כך לא הוגן. כל כך כואב לי. כמה הייתי רוצה שתהיי כאן עכשיו, שתראי אותי, שתביני אותי. אני מרגישה כל כך לבד. כל כך רחוקה מכל מה שקשור אליהם. אני רק מקווה שאצליח להתמודד עם כל זה ולהישאר נאמנה לעצמי. אני יודעת שאת תמיד אומרת לי שצריך לשמור על צלם אנוש, אבל באותו רגע... פשוט לא יכולתי יותר.
רציתי להגיד לה דברים איומים, לפגוע בה כמו שהיא פוגעת בי, אבל במקום זה יצא לי משהו אחר.
"אין שום סיבה שאקנה נעליים בשלוש מאות שקלים רק כדי שזה לא יכאב לכן בעיניים," אמרתי לבסוף. הקול שלי רעד מתסכול על כך שבלעתי את כל מה שהיה לי להגיד לה.
"טוב, תעשי מה שאת מבינה," היא ענתה בטון שגרם לי להרגיש כאילו אני מקרה אבוד. "ניסינו להזהיר אותך המון פעמים, ואת מעדיפה לעשות רק מה שבא לך. בסוף, רק את תישאי בתוצאות..." היא הסתכלה עליי במבט מוכיח והוסיפה: "ואת טועה לגבי רעות," לרגע נשמעה כאילו היא באמת מדברת בכנות. "היא החברה הכי טובה שלי ושל כמעט כל הבנות. היא הכי מתחשבת שיש. לא כמוך, שעושה רק מה שאת רוצה. היא איתנו. אנחנו יחד. מחוברות. אכפת לנו אחת מהשנייה. אנחנו מחוברות כמו בשרשרת. אולי כדאי שתלמדי ממנה איך להיות חברה אמיתית!"
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. כל מה שהיה בתוכי, כל הכאב, התסכול והשנאה כלפי ההתנהגות שלהן, פשוט התפוצץ החוצה. סבתוש, אני יודעת שתתאכזבי ממני, אבל פשוט צרחתי:
"אם יש משהו שאני רוצה ללמוד, זה בטח לא מרעות! אתן כולכן מזויפות! אף אחת מכן לא חברת אמת! אתן רק עסוקות בשטויות, באופנה, בבגדים ובאיפור. לא אכפת לכן מכלום חוץ מעצמכן! אתן פשוט לא מבינות מה באמת חשוב בחיים!"
הרגשתי כאילו כל העולם קפא. אבל סביון... היא כאילו כלום. לא ראית בחיים דבר כזה. היא פשוט כמו רובוט. בלי שום רגש, התקרבה אליי צעד נוסף, קירבה את הפנים שלה אל שלי, והביטה בי כאילו אני איזה יצור חייזרי. "כל מה שחשוב לך, משי, זה לדאוג לעצמך, להראות כמה את הילדה הכי טובה. התלמידה הכי מתוקה של ריבי. נכון? תמיד להיות הכי הכי בהכול. לך בכלל לא משנה מה אנחנו רוצות. מה אנחנו עושות. לרעות אכפת מכולנו. היא בשבילנו. היא תמיד תדאג לכולנו. אבל לך אכפת רק מעצמך ומהמשפחה שלך! להיות הילדה הכי טובה יותר מכולן. לשלוט ולהחליט על כולן. כאילו שרק הדעה שלך היא הכי נכונה בעולם. כאילו שרק את יודעת מה נכון ומה לא נכון. כאילו שרק את חכמה והכי צודקת, כאילו שרק מה שקורה לך זה הכי מעניין וחשוב. האמת, לא אכפת לך מה אנחנו מרגישות וחושבות, כי את חושבת שאנחנו כולנו לא שוות ושלא צריך להתחשב בנו. אז סליחה! אנחנו באמת לא צריכות ילדה אגואיסטית כמוך, שרק מרוכזת בעצמה." היא דיברה אליי בטון מעליב. היא הסתובבה, פנתה לאחור והחלה להתרחק. הלב שלי התכווץ בבת אחת. מה עכשיו יקרה? השמים פתאום נעמדו במקומם, השמש קפאה, כאילו הכול התכונן להכין את הקרקע לאסון שבא. אפילו הגנרטור של המרחב המוגן השתתק פתאום. כל העולם כאילו עצר נשימה. ואז... אני בקושי מצליחה לכתוב את זה... היא הסתובבה במהירות, פניה קפואות, צעדה חזרה אלינו. "נכון," היא אמרה, ואני לא אשכח את המילים האלה לעולם, "את לעולם לא תהיי שייכת אלינו. את שייכת רק להורים שלך, תינוקת שכמוך." הקול שלה היה מלא בבוז, חתך את החשמל באוויר. אני בטוחה שכל בית הספר שמע את זה. המילים שלה נפלו עליי כמו משקולת, גררו אותי למטה. היא סובבה את גבה ונעלמה לתוך הבניין. אני עמדתי שם, המומה, לא מאמינה למה שקרה.
קמי, שעמדה לידי, רעדה כולה. הפנים שלה היו מבועתות.
"אוי ואבוי!" היא לחשה, עיניה גדולות וזגוגיות. "אני מריחה אסון מתקרב, את שומעת משי? אסון גדול!"
"אני מכירה את האזהרות שלה," קמי המשיכה. "היא מסוכנת, הסביון הזאת. היא כל הזמן מרחרחת לבדוק אם כולן מתנהגות בסדר. אם מישהי לא מתנהגת בדיוק כמו כולן, היא מיד מעבירה עליה הודעה, ואז כולן מתחילות את החרם."
את יודעת, סבתוש, יש להן קבוצת וואטסאפ סודית - "השוות". פעם ראיתי במקרה את הטלפון של סתיו. אני, גלי ועוד כמה בנות בכלל לא שם. ראיתי איך בסוף שנה שעברה הן החליטו להחרים את אמה, ילדה שלא עושה רע לאף אחד.
"משי," קמי לחשה בבהלה, "אני מתפללת שהן לא יחרימו אותך."
"אין סיכוי שלא," עניתי לקמי במרירות. "הן כבר מחליטות על זה עכשיו."
סבתוש, משום מה הידיעה שאני עומדת להיות מוחרמת דווקא נתנה לי כוח מוזר. כאילו פתאום הכול התחיל להיות ברור.
"אז בואי, מהר!" קמי כמעט צרחה. "אנחנו חייבות לחזור לכיתה, לא לתת להן זמן להתארגן!"
ואז, כמו בסיוט, ראיתי את רעות, סביון והחבורה שלהן יוצאות מהבניין. ואת לא תאמיני מה קרה. קמי, שעד לפני רגע הייתה איתי, עזבה אותי ורצה אליהן!
"תראו את מי הבאתי!" היא צעקה בהתלהבות מזויפת והצביעה עלי. היא חזרה בריצה אליי, תפסה בידי וגררה אותי אליהן. "תראו, בנות, היא בכלל לא קראה למנהלת!" ואז, בצחוק עצבני, "מה חשבתן? שמשי באמת השתגעה לעשות מה שריבי ביקשה?"
עמדתי שם, מולן, מושפלת ומובסת. הלב שלי הלם בבושה, עד שכמעט הרגשתי שהוא מפיל אותי לרצפה. הן לא הביטו בי, המשיכו להתלחש ביניהן, כולל קמי, שהפכה, בלי התרעה, לאחת מהן. ואני פשוט עמדתי שם, אבודה, כאילו אני לא קיימת. הכול התפנה מסביב. הפך למטושטש.
נכנסתי לכיתה הריקה, כמו מי שלא שייכת לשום מקום. ריבי ישבה שם, שקועה לגמרי בפלאפון שלה. השיער שלה, שהיה תמיד אסוף בקפידה, היה פרוע עכשיו, כאילו גם היא כבר לא הצליחה להסתיר את המהומה בתוכה.
"היי, ריבי," אמרתי בקול כמעט לא נשמע.
היא הרימה אליי מבט חד, הניחה את הפלאפון על השולחן והביטה בי בעיניים רציניות. "בואי, תתקרבי," היא אמרה בקול שקט, "אני מבינה שלא קראת למנהלת?"
"היא... לא הייתה בחדר," השבתי, מנסה להימנע מלפגוש את עיניה. שקר. ברור ששיקרתי.
ריבי, כאילו לא שמעה אותי, חזרה להתמקד בפלאפון שלה, ופתאום לא נראתה לי יותר כמו המורה שלי. היא נראתה כמו צל חולף.
ולפני שיכולתי לחשוב עוד על מה זה אומר, הצלצול נשמע. כמו בפיצוץ, כל הכיתה פרצה פנימה, צעקות, דיבורים, כדור רגל מתגלגל. היינו שם, אני וריבי, בתוך הבלגן הזה, ואני רק הרגשתי את הדמעות בגרון. היא, מאחורי משקפיה העגולים, נראתה מפוחדת ואני הרגשתי חסרת הגנה.
כעבור כמה דקות של מהומה אינסופית, ריבי החליטה שהיא לא שותקת יותר. "שקט!" היא צעקה, כאילו היא יכולה להוציא את כל הכיתה החוצה. אבל לא היה שום שינוי. הצחוקים לא פסקו, השיחות לא נעצרו. אני הסתכלתי עליה, כל כך נואשת. הלכתי לאיבוד.
היא לקחה נשימה עמוקה, ניסתה שוב: "מי שלא יושב בשקט, שייצא מהכיתה!" ואז היא התרוממה, צעדה קדימה. הגוף שלה נטוי קדימה, זרועותיה דחפו כיסאות לצדדים. צלילים נפלטו ממנה בכעס לא נשלט. העיניים שלה... בערו בחוריהן. היא נראתה כמו טיל שלא ניתן ליירוט.
כשהיא הגיעה לקבוצת הבנים בסוף הכיתה, העיניים שלה רשפו אש "צאו מהכיתה!" היא צרחה.
ולפתע, בום! הדלת נפתחה בתנופה. המנהלת, כמו סופת טורנדו, פרצה פנימה. "מה הולך פה?! מה זה השיגעון הזה?" היא הסתחררה, חצאית הפליסה שלה נסחפה בתאוצת הכניסה שלה.
ריבי קפאה במקומה. המנהלת סרקה את כל הכיתה במבט רצחני, כל מבט שנשלח לאחד הילדים, היה קטלני. "כולם לשבת מיד!" היא סיננה מגרון חנוק מילים מאופקות. כל הילדים, ההמומים מכניסת המנהלת, נשמטו לכיסאותיהם כמו בובות בד.
"אם עוד פעם אחת מישהו כאן יפר את הסדר ולא ייתן לריבי ללמד," אצבע מורה התרוממה באיטיות כבדה והתיישרה מול הכיתה, משליטה ציות מבועת, "מושעה לאלתר."
התוספת הקטנה הזו הרגיעה בבת אחת את כולם. כבר היכרנו את המילה שלה "לאלתר". כבר ידענו שמשמעות המילה הזו, ששום דבר לא יקרה. סתם איומים.
סבתה, היית צריכה לראות את המבט של המנהלת כשהיא הביטה בריבי. כאילו היא נאשמת במסדר זיהוי, שעל מצחה אות קין – "את אשמה". ריבי התכווצה השפילה את מבטה. היא נראתה כל כך נמוכה ומושפלת. הרגשתי גל של עצב וכעס ובעיקר חוסר צדק. כי הילדים? איך הם לא שמו לב בכלל למצב שלה. לא הצלחתי להבין. איך הם מתעלמים מההשפלה שלה מול הפנים של המנהלת. הרגשתי שאני משתגעת. לא ידעתי מה לחשוב קודם. לספר למנהלת מה שהילדים עושים לריבי? לנחם את ריבי? להעז להגיד לכיתה מה אני חושבת עליהם? כמובן שלא יכולתי להגיד שום דבר. במצבי החברתי, אף אחד לא יקשיב לי. אבל סבתה, אני באמת לא מבינה. למה הם מתנהגים ככה? מה, היא לא בן אדם? גם לה יש חיים, בעיות, דאגות. פעם שמענו שהיא התגרשה, ושיש לה בן חולה. מחשבות מכל הכיוונים הציפו אותי, ואז פתאום עלתה מחשבה מפחידה: אולי בעצם אני לא בסדר? איך זה שכולם פשוט מתעלמים? איך זה שרק אני מזועזעת? איך הם לא מרגישים ורק אני מרגישה את הכאב שלה? מה לא בסדר אצלי?
המנהלת נעצה בריבי מבט חד. לא היה צריך להיות חכם במיוחד כדי להבין מה היא חושבת: מורה חלשה, מורה שאין לה שליטה, מורה שלא מצליחה להחזיק כיתה. פתאום הרגשתי שאני כועסת על ריבי. אם אני הייתי המורה, הייתי עושה הכול כדי שהשיעורים יהיו מעניינים ושהילדים יסתקרנו ולא הייתי מרשה לאף אחד להתייחס אלי ככה.
לא זוכרת כמה זמן המנהלת עמדה שם, סרקה אותנו במבט נוזף. כשהיא יצאה בסופו של דבר, השתרר שקט. אבל זה לא היה שקט אמיתי. הילדים פשוט עברו לדבר ביניהם בפתקים, כאילו ריבי בכלל לא שם. אף אחד לא טרח להתייחס אליה.
ואז קמי ביקשה ממני דף וכתבה פתק לרעות. קראתי את מה שכתבה וניסיתי לסמן לה שלא תעביר אותו, אבל היא כבר מסרה אותו לסתיו, שהעבירה לרעות.
רעות לא פתחה אותו, אבל בסוף, בלי חשק, קראה אותו. חיוך מרושע בצבץ על פניה. היא הקריאה בשקט את הפתק לסביון שישבה לידה "מה דעתך להיפגש אחר הצהריים? אולי תבואי אליי? אזמין גם את סתיו וסביון. יש לי סליים עם נצנצים, ו... יש לי גם מתכון סודי לסליים פלאפי, כזה שעושים עם חומר לעדשות. את לא תאמיני כמה שזה מושלם! קניתי נצנצים בצבעים מטורפים, שיהיו שלך! ויש לי גם חמצוצים וסוכריות מרשמלו. אפשר גם לתכנן מסיבת פיג'מות עם סרטי דיסני, מה את אומרת?"
העיניים שלי הצטמצמו. נזכרתי שגם אני הצעתי להן את זה פעם, והן צחקו לי בפנים. את ההבעה המזלזלת של רעות לא יכולתי לשכוח, זה חורר לי את הלב מחדש. "מסיבת פיג'מות? דיסני? מה אנחנו בגן?" היא כתבה בחזרה, השפתיים שלה התעקלו בגיחוך כשהיא העבירה את הפתק לסתיו שהחזירה לקמי.
אבל קמי, במקום להבין את הרמז, המשיכה לנסות. היא חיכתה רגע וכתבה שוב, הפעם בחביבות מוגזמת. הנחתי יד על הפתק שלה וניסיתי לעצור אותה. לא נתתי לה לקפל אותו ולהעביר. אבל היא לא ויתרה ומשכה אותו. "רעות, בבקשה, את חשובה לי, בבקשה, תבואי אליי. אולי בכל זאת? אולי מחר את יכולה? בבקשה?"
רעות קראה במהירות, הפנים שלה היו חסרות הבעה. היא לקחה נשימה עמוקה, כמו מישהי שכבר אין לה כוח להטרדות האלה, ואז עיוותה את פניה בדחייה. כל הגוף שלה הצהיר סלידה מהילדה הנודניקית הזו. היא ענתה על הפתק של קמי במשפט קצר: "מחר אני בחוג מחשבים."
קמי כעסה. היא קימטה את הפתק וזרקה אותו לרצפה. היא קמה מהכיסא וניגשה לסביון, שישבה בשולחן עם רעות. פניה היו מתוחות. אך כשפנתה אליה, היא התרככה לפתע, והעיניים שלה נעשו מתחנחנות כששאלה: "ומה איתך סביון? תבואי אליי?"
הצחוק המרושע שלה הדהד ברחבי הכיתה: "גם אני בחוג מחשבים, חחח."
"למה אתן כאלה רעות? למה אתן לא מוכנות לבוא אליי? אני יודעת שאתן קובעות ביניכן מאחורי הגב שלי. למה אתן עושות לי את זה?" קמי התפוצצה. כל הכאב התפרץ בבת אחת.
"קמי!" ריבי צעקה, "מה הצעקות האלה? שקט ומיד!!!"
אבל רעות, סתיו וסביון רק צחקקו ביניהן, כמו שועלות קטנות, שמוצאות הנאה בלשחק עם עכברון קטן רגע לפני שהן צדות אותו.
"מגעילות!" קמי סיננה וחזרה למקום שלה, אבל רעות לא ויתרה. היא תמיד אוהבת לתת את המכה האחרונה. בלי שום בעיה, היא פשוט צעקה את זה בכיתה כך שכל הילדים שמעו.
"קמי," היא אמרה בקול מתנשא, "אולי תפסיקי לנסות לשלוט ולהציע לנו מה לעשות? תמיד יש לך רעיונות בשבילנו, כאילו שלך הם הכי טובים בעולם. חדשות בשבילך, הם לא מתאימים לנו. תפסיקי להמציא יוזמות שלא מעניינות אף אחד. מסיבת פיג'מות? מה, אנחנו בגן? אם לא שמת לב, אנחנו כבר בכיתה ד'."
צלצול הצהריים, עם המנגינה של "עם ישראל חי" התפשט בבית הספר כמו גלי ים, וכולם קפצו החוצה כמו גולשים על גלשן אל האופק.
יצאתי עם קמי לפינה שהייתה פעם שלי ושל גלי. כמה שגלי חסרה לי עכשיו.
"קניתי את הדגם החדש של ליווייס, את יודעת..." קמי אמרה בקול מתאמץ, כאילו היא מנסה לשדר שהתגברה והכול בסדר איתה.
"איזה?" שאלתי, "כמו זה של רעות?"
"לא... לא בדיוק. זה הדגם הקודם, לפני האחרון. לרעות יש תמיד את הכי חדש." היא כמעט בכתה. ואז, כאילו הייתה חייבת להעביר את הכאב שלה הלאה, היא הסתכלה על הנעליים שלי כמו במכשיר סריקה בסופר. "לנעליים שלך אין זכר לצבע," היא אמרה, וזה היה יכול להתפרש כלגלוג, אבל ברור היה לי שהיא לא מתכוונת ללגלג עליי.
"נכון, כי אני לא קונה נעליים חדשות כל יום. ואני לא רצה אחרי רעות לקנות כל מה שהיא קונה," אמרתי בנחישות.
קמי לא ענתה. במקום זה היא שלפה קלמר מהתיק. "את רואה?" היא אמרה בהתנשאות מעושה, "קניתי אתמול כמו של רעות וסתיו."
בחנתי את הקלמר. הוא היה דומה, אבל לא ממש. חסרו בו כל הרוכסנים והכפתורים והמגנטים שהיו לשלהן. "את בטוחה שזה אותו דבר בדיוק?" שאלתי.
"כן. כלומר... אולי לא בדיוק בדיוק, אבל די דומה. נכון?" היא הסתכלה עליי בעיניים מתחננות. לא רציתי לשקר, אבל אמרתי "לגמרי."
"מה אני יכולה לעשות," היא נאנחה. "אימא שלי מכריחה אותי לקנות במחסן זול." הקול שלה נחלש עד שנעלם. היא הכניסה את הקלמר חזרה לתיק בתנועה מובסת.
"כל האיפור שהן קונות כל כך יקר," אמרתי, מנסה לשנות את נושא השיחה.
ואז היא אמרה משהו שגרם לי להבין שהיא לא סתם רוצה להיות דומה לכולן בלי להשקיע מחשבה. "לפעמים אני חושבת שעדיף להיות כמוך. לא להיכנס לכל זה בכלל. הבעיה שלי שאני באמצע. מנסה להיות כמוהן אבל לא ממש מצליחה. במקום שהן יראו כמה אני מתאמצת, הן רק מדגישות כמה אני לא כמוהן. אי אפשר להבין דבר כזה. אני דומה להן ב'כאילו'. וב'כאילו' הן הכי שונאות. את בכלל לא מנסה להיות כמוהן, אז לפחות אלייך הן מתייחסות איכשהו בכבוד." המבט שלה היה ריק והיא נראתה כמו מישהי שאין לה שום דבר בעל ערך.
בשיעור האחרון באותו היום, פתאום נשמעה דפיקה בדלת. כולם הסתכלו לכיוון הדלת, ואז... הראש של איתי שמר הציץ פנימה! הלב שלי התחיל לדפוק כל כך חזק, שהייתי בטוחה שכל הכיתה שומעת.
סבתא יקרה שלי, מה שקרה אחר כך היה פשוט... אני אפילו לא יודעת איך לתאר את זה במילים! זה היה כמו בסרטים. זה היה הדבר הכי הכי מדהים שקרה לי אי פעם! אני כל כך רוצה לספר לך אבל אני חייבת לסיים, כי כתבתי כל כך הרבה. כל אחר הצהריים. ועכשיו כבר מאוחר ואני חייבת ללכת לישון.
אספר לך במייל הבא. בסדר סבתוש? השבוע אהיה מאד עסוקה אבל אשתדל למצוא זמן. בינתיים מחכה לתשובה שלך סבתה שלי. לילה טוב ואוהבת אותך עד הירח ובחזרה ❤️
