להקשיב לקול הפנימי – מעשה ברב ובן יחיד מאת ר' נחמן מברסלב1
יוסי לב
מבוא
אנשים רבים שומעים בתוכם קול המורה להם מה לעשות או לחילופין מייסר אותם שמעשה מסוים אינו מוסרי. כיצד יש להתייחס לקול זה בתוך מסגרת טיפולית? אנסה להדגים זאת דרך סיפור קצר של ר' נחמן מברסלב. התיאוריות שיעזרו בהבנת התופעה וכיצד להתייחס אליה הן של יונג, וכן של ויקטור פרנקל.
הקול הפנימי
"מעשה ברב אחד שלא היה לו בנים. אחר-כך היה לו בן יחיד וגידל אותו והשיא אותו. והיה יושב בעליה ולמד כדרך אצל הגבירים. והיה לומד ומתפלל תמיד, רק שהיה מרגיש בעצמו שחסר לו איזה חסרון ואינו יודע מהו. ולא היה מרגיש טעם בלימודו ובתפילתו. וסיפר לפני שני אנשים בני הנעורים. ונתנו לו עיצה שיסע לאותו צדיק. ואותו בן הנ"ל עשה מצוה, שבא על ידה לבחינת מאור הקטן. הלך אותו הבן, יחיד וסיפר לאביו, באשר שאינו מרגיש טעם בעבודתו כנ"ל, וחסר לו ואינו יודע מהו, בכן הוא רוצה לנסוע לאותו צדיק" (ר' נחמן מברסלב, סיפורי מעשיות2).
הבן מצליח: נשוי, לומד בישיבה טובה, ועושה מצוה "שבא על ידה לבחינת מאור הקטן", כלומר, מסתמן כעילוי. אולם משהו חסר לו. מהו אותו קול הלוחש לו שמשהו מהותי חסר?
הקול הפנימי הוא תופעה אוניברסלית. הוגה הדעות צייטלין כתב:
"יש אנשים ששומעים תמיד קול פנימי בליבם: זה תעשה וזה לא תעשה. אין זה הציווי המוסרי, כי אם מורה ומדריך פנימי בנוגע לכל המעשה אשר ייעשה... קול זה, עם שפנימי הוא, נשמע תמיד כמו מן החוץ הוא בא, והוא מצווה במפגיע, או מייסר כאשר תייסר אם את בנה, או שהוא נותן עצתו כדרך שחכם ובעל ניסיון מייעץ לחסר הניסיון...
יש אנשים שהקול הפנימי שבליבם חזק וברור כל כך, עד שאין הם עושים שום דבר טרם ימלכו בו, טרם יאזינו לכל הגה שלו. כל זמן שהאנשים ההם שומעים לקול ההוא וחיים על פיו – אשריהם. פוסקים הם לשמוע – מיד נופלים ונכשלים... הקול הוא פעמים רבות נחלת אנשים מסוג המכונים "בריאים", ולא עוד אלא שהוא לפעמים גם נחלתם של אנשים מעשיים שבמעשיים, אנשים שלכאורה דבר אין להם ולענייני רוח"
- פרסומת -
(צייטלין, 1965, ע' 43-44).
לפי צייטלין, הקול הפנימי משמש כמורה דרך לאדם, נחווה כבא מן החוץ ומצווה מה לעשות, ומופיע גם אצל אנשים בריאים נפשית ומעשיים. ואולם, נותרות מספר שאלות: מהו מקורו של קול זה, כיצד מומלץ להתייחס אליו ועד כמה ניתן לסמוך עליו? במאמר זה ברצוני להציג כמה תשובות אפשריות.
פרנקל – הקול הפנימי והלא מודע הרוחני
לפי פרנקל, הקול הפנימי, בא מתוך "הלא מודע הרוחני". זהו מבנה נוסף של הנפש האנושית שחסר בעיניי בתיאוריות אחרות, בהן הנפש מצטמצמת ליצרים ודחפים. אמנם אכן יש חלק יצרי בנפש, אך בנוסף לחלק זה קיים בה חלק רוחני. שאלות שונות מעסיקות את האדם בתחנות משמעותיות בחייו: מהי משמעות החיים? כיצד אני ניצב מול הסבל? על אילו תחומים בחיי אני בוחר לקחת אחריות? תפקידו של החלק הרוחני הוא לעסוק בשאלות האלו ולעיתים גם למצוא מענה אליהן.
לפיכך, בלא מודע קיים גם לא מודע רוחני שיש לנתח את תכניו בשעת הטיפול הנפשי, ולא ניתן לעשות רדוקציה של תכניו ליצרים, הגנות וסובלימציה. פרנקל מדגים זאת ע"י ניתוח רוחני של חלומות, בניגוד לניתוח פסיכואנליטי שלהם (פרנקל, 1985, ע' 39-52)
ניתן לדבר על מספר תכנים, תמות וסוגיות שהלא-מודע הרוחני עוסק בהם, כמו המצפון והאחריות שהאדם לוקח על הוויתו, על מי שהוא ועל משמעות חייו, היבטים שמובילים אותו לבחירה באופני התנהגות ועשייה מסוימים. המצפון, שהוא במקרים רבים הקול הפנימי המכוון את האדם, הוא תופעה שאינה ניתנת לרדוקציה ואין לזהותה עם מושג הסופר-אגו של פרויד. לפי פרנקל, לא נכון לצמצם את הרעיון של המצפון ליסודות או לעקרונות בסיסיים ופשוטים יותר, ולטעון שהוא מנגנון שנוצר כתוצאה מהתפתחות ביולוגית ופסיכולוגית, כמו הסופר אגו. בניגוד לסופר אגו, שנתפס כתוצר של הפנמת דרישות חברתיות ואיסורים מההורים ומהסביבה החיצונית, המצפון הוא רוחני ונחווה כטרנסצנדנטי, וטבוע באדם מעצם היותו יצור מחליט: "המצפון מעמיק ומגיע למעשה אל נבכי הלא-מודע... ודווקא אותן החלטות נכבדות, אותנטיות מבחינה קיומית, הן שמתרחשות באופן לא רפלקסיבי לחלוטין, ועל-כן גם לא מודע" (שם, ע' 30).
במובן זה, לפי פרנקל, המצפון הוא לא רציונלי. האדם שקשוב לו יכול להיות מושפע ממנו עמוקות, אבל ההבנה לגבי המעשה הנכון לעשותו היא לא מודעת (שם, ע' 31). כלומר: תהליך החשיבה הפועל בתוך המצפון אינו מודע וההחלטה מתקבלת כאילו בפתאומיות, אך תוך כדי תחושה שזהו הדבר הנכון לעשותו.
כעת ניתן להתחיל לנתח את תחושת החסר של בן הרב, ואת הפתרון הצץ אצלו: הוא שומע בתוכו קול פנימי, הבא מתוך הלא מודע הרוחני שלו, שמחפש משמעות לחיים שיש לבחור בה ולהתחייב אליה: "ולא היה מרגיש טעם בלימודו ובתפילתו". את המילה "טעם" ניתן לבטא בשאלה: מה הטעם לעשות זאת? כלומר: בשביל מה זה, או, מה המשמעות של זה עבורי?
קול פנימי אומר לבן הרב כי אין במעשיו וחייו את המשמעות שבה הוא מוכן לבחור בלב שלם כדי לקחת אחריות להגשמתה. הוא מחפש דרך לגילוי המשמעות, ואז בבת אחת מגיע להחלטה לנסוע לצדיק. זוהי החלטה של תהליך חשיבה אינטואיטיבי ולא מודע, שמתרחש בלא מודע הרוחני שלו.
אופיו הטרנסצנדנטי של הקול הפנימי
"והשיב לו אביו: איך אתה בא לנסוע אליו הלא אתה למדן יותר ממנו ומיוחס יותר ממנו, לא נאה לך לנסוע אליו, כלך מדרך זו. עד שמנע אותו לנסוע. וחזר ללימודו, ושוב הרגיש חסרון כנ"ל. והתייעץ שוב עם אותן האנשים הנ"ל, ויעצו אותו כמקודם לנסוע להצדיק. ושוב הלך לאביו, והיטה אותו אביו ומנע אותו כנ"ל. וכן היה כמה פעמים. והבן הנ"ל היה מרגיש שחסר לו. והיה מתגעגע מאד למלאת חסרונו ולא ידע מהו כנ"ל. ובא עוד לאביו והפציר בו עד שהוכרח אביו לנסוע עימו, כי לא רצה להניח אותו לנסוע לבדו מחמת שהיה בן יחיד. ואמר לו אביו: לא תראה שאסע עימך, ואראה לך שאין בו ממש. ואסרו המרכבה ונסעו".
מדוע הקול הפנימי אינו עוזב את הבן? לפי פרנקל, תשובה אפשרית היא שלקול הפנימי יש איכות טרנסצנדנטית: הוא אמנם נשמע בתוך הראש, אך מכיוון שאינו מופק ע"י האדם באופן רצוני, הוא נתפס כבא ממקום אחר (כלומר כטרנסצנדנטי). פרנקל מדגים זאת לגבי קולו של המצפון (שהוא חלק מהלא מודע הרוחני).
"היה אדון לרצונך ועבד למצפונך! אם עלי להיות עבד למצפוני הרי... מצפון זה חייב להיות משהו הנפרד ממני עצמי... איני יכול להיות עבד למצפוני, אלא אם כן אני תופס את ה"מצפון" כתופעה שהיא טרנסצנדנטית לאדם... אפשר לומר: דרך מצפונה של האישיות פועל בא-כוח טרנס-אנושי, ש"נשמע דרכה". לא עלינו לענות על השאלה מיהו אותו בא-כוח... (שם, ע' 53-54)".
"לא עלינו לענות על השאלה מיהו אותו בא-כוח": האדם הדתי עשוי לראות זאת כקול אלוהי המהדהד בתוכו והפסיכולוג עשוי לייחס זאת לקול הבא מהלא מודע. פרנקל כתב:
"הבה ניתן דעתנו על הסיפור המקראי על-אודות שמואל: כאשר היה שמואל נער, נשאר לילה אחד בהיכל ה', בשמשו את עלי, הכהן הגדול. איזה קול שקרא לו בשמו העירו. הוא קם על משכבו ושאל את עלי מה יבקש; אולם הכהן לא קרא לו ואמר לו לשוב אל משכבו. הדבר קרה שנית, ורק כשקרה בפעם השלישית, אמר הכהן לנער, שבפעם הבאה שישמע שקוראים את שמו עליו לקום ולומר "דבר ה', כי שומע עבדך". אם שמואל הנביא לא הצליח בהיותו נער להבין שהקריאה אליו באה מהטרנסצנדנטי, קל וחומר אדם רגיל שאינו מבחין באופיו הטרנסנדנטי של הקול שהוא קולט דרך מצפונו. ומדוע עלינו להיות מופתעים אם הוא סבור שקול זה פשוט עולה מתוכו?" (שם, ע' 55-56).
במילים אחרות, שמואל התקשה להבחין בכך שהקול שהוא שומע הוא לא קול אנושי, אלא קול חיצוני לו, ובאופן כללי בני אדם מתקשים לזהות את הטרנסצנדנטי שבמצפון. בניגוד לכך, יתכן איפוא שאופיו הטרנסצנדנטי של הקול הפנימי גורם לבן הרב לתפסו כצו אלוהי או כאות משמים; ולכן הוא ממשיך להתעקש לנסוע לצדיק.
"ואסרו המרכבה ונסעו. אמר לו אביו: בזה אנסה: אם יתנהג כסדר, הוא מן השמים, ואם לאו, אינו מן השמים, ונחזור. ונסעו ובאו אל גשר קטן. ונפל סוס אחד, והמרכבה נתהפכה וכמעט נטבעו. אמר לו אביו: ראה שאינו מתנהג כסדר ואין הנסיעה מן השמים, וחזרו. וחזר הבן ללימודו. ושוב ראה החסרון שחסר לו ואינו יודע. וחזר והפציר באביו כנ"ל. והוכרח לנסוע עימו שנית. וכשנסעו העמיד אביו הנסיון כבראשונה אם יתנהג כסדר. ונזדמן כשהיו נוסעים, ונשברו שתי הידות (שקורין "אקסין"). ואמר לו אביו: ראה שאינו מתנהג לנו לנסוע, כי האם זה דרך הטבע שישתברו שני האקסין. וכמה פעמים שנסעו עם המרכבה הזאת, ולא נזדמן כזאת, וחזרו. וחזר הבן הנ"ל לדרכו כנ"ל, היינו ללימודו וכו' כנ"ל."
האב "ממציא" אות משמים: אם קורית תקלה בדרך אל הצדיק, סימן שעליהם לא להמשיך. אולם אפשר לתת פירוש אחר: כאשר יוצאים לחפש דרך חדשה, סביר מאד שיצוצו קשיים לא צפויים. כל מסע לעבר משהו שבאמת רוצים עשוי להתברר כמלא מכשולים. ואכן, הבן אומר זאת לאביו:
"וחזר הבן הנ"ל לדרכו כנ"ל, היינו ללימודו וכו' כנ"ל, ושוב הרגיש את החסרון כנ"ל, והאנשים יעצו אותו לנסוע. וחזר לאביו והפציר אותו כנ"ל, והוכרח לנסוע עימו ועוד. ואמר לו הבן שלא נעמוד עוד על נסיון כזה, כי זה דרך הטבע, שנופל סוס לפעמים, או שנשתברין האקסין, אם לא שיהיה איזה דבר מורגש מאד, ונסעו".
זוהי דרך הטבע – אומר הבן לאביו – שכאשר צועדים לקראת הגשמת חלום, יצוצו גם מכשולים לא צפויים.
יונג – הקול הפנימי כאיכות מפצה
בהנחה שהקול הפנימי אכן בא מהלא מודע, ניתן להציע פירוש יונגיאני לתחושת החסר של הבן. לפי יונג, ללא מודע יש איכות מפצ.. הוא נותן את הדוגמה הבאה:
"אישה צעירה שהייתה דבקה באימה באהבה הייתה חולמת עליה תמיד חלומות שליליים מאד... אם זו פינקה את הבת... [ו]...סינוורה את עיניה, עד שהבת לא יכלה להכיר במודע את ההשפעה המזיקה של אימה. מטעם זה בא הלא מודע ומתח על האם ביקורת מקזזת" (יונג, 1975, ע' 64).
זוהי חכמת הלא-מודע: הוא מזהה מה חסר לאדם גם כשהוא עצמו עדיין לא מכיר בכך. לפי יונג, היחס הבסיסי בין הרובד המודע לרובד הלא מודע בנפש הוא קומפנסציה (פיצוי). כך למשל, חלומות תורמים לאישיות המודעת את מה שחסר לה. ההנחה היא שבנפש קימת תכליתיות ותוצרי הלא מודע, חלומות למשל, אינם בחינת שיקוף או חזרה על הקיים, אלא הצגת החסר (אנקורי, 1991, ע' 18).
אך מהו החסר שעליו מבקש הקול הפנימי של הבן להתגבר? ניתן לנחשו מתוך הסיפור: הבן מצליח בכל הקריטריונים החיצוניים: עילוי בלימודיו, נשוי, בן נאמן. ואולם, את כל אלה לא השיג תוך חקר עולמו הפנימי וצרכיו, אלה הם דברים שאביו קבע בשבילו. ומכיוון שהוא לא בחר את חייו תוך בירור מעמיק, ואולי אף מכאיב, של עולמו הפנימי, הוא אינו שלם איתם ואינו מרגיש שהוא מוכן להתחייב אליהם. הוא מבקש איפוא את "הצדיק".
הצדיק מייצג את ארכיטיפ "החכם". סמל שכיח אצל יונג הוא איש זקן. הזקן (כאן הצדיק) מסמל אצל יונג יועץ ומדריך. המאפיין העיקרי שלו הוא בכך שאין כוחו במעשה הפיזי. הוא אינו מייצג את האקטיביות החיצונית. חכמתו היא החכמה הפנימית, ידיעת הפנימיות וידיעת עולם הנפש (שם, ע' 18-19).
אם כך, יתכן שהקול הפנימי מצביע על הצורך של בן הרב לחקור ולגבש את זהותו האותנטית, לה הוא מוכן להתחייב, ומכיוון שלא גיבש אותה הוא מרגיש חסר וחוסר טעם במעשיו ובתפילתו. בנוסף מצביע הקול הפנימי על כיוון הפתרון: לחפש צדיק מסוים, שאינטואיטיבית מתאים להדריך אותו בחקר עולמו הפנימי. כך ניתן יהיה למצוא את הדרך "לעבוד את ה'", מתוך נקודה בנפש אותה גיבש בעצמו.
מוות רוחני
"ובאו למלון ללון, ומצאו שם סוחר. והתחילו לספר עימו כדרך הסוחרים, ולא גילו לו שהם נוסעים לשם, כי הרב היה מתבייש בעצמו לומר שנוסע לאותו הצדיק. והיו מדברים מעסקי העולם, עד שבסיבוב הדברים הגיעו לספר מצדיקים היכן נמצאים צדיקים. וסיפר להם ששם נמצא צדיק, ושם ושם. והתחילו הם לדבר מהצדיק שנסעו אליו. השיב להם: זה, בלשון תימה, הלא קל הוא, כי אני נוסע עכשיו ממנו, ואני הייתי שם, שהיה עובר עברה. ענה אביו ואמר לבנו: הראית בני, מה שזה הסוחר מספר לפי תומו. והלא הוא נוסע משם".
זהו שיא הסיפור. איש עובר אורח, שאינו יודע כי הם נוסעים אל הצדיק, מספר לרב ולבנו כי אותו הצדיק הוא "קל", ומעיד כי אפילו ראה אותו עובר עבירה. מה יעשה כעת בן הרב?
"וחזרו לביתם ונפטר אותו הבן".
ניתן לראות את מות בן הרב כמוות רוחני: מילר (1992) התייחסה למקרים בהם ילדים נאלצים להתנהג בצורה המספקת את רצונותיהם של הוריהם, מבלי שיוכלו לחוות ולספק את רגשותיהם וצרכיהם האמיתיים היא קראה למקרים כאלה "אובדן האני", תהליך שעלול לגרום לדיכאון ולמוות של חלקים מסוימים מהנפש.
כיצד קורה הדבר? האב או האם משדרים לילדם, אפילו באופן לא מודע, את הרצון שהוא ימלא את צרכיהם, ולכן הילד עושה זאת. בכך, הוא מצליח לשמר את אהבת ההורים, אך נמנע מלהיות הוא עצמו לאורך כל חייו. כתוצאה מאותו אובדן עצמי, שמהותו התכחשות לרגש ולתחושה העצמיים, עלול להתפתח דיכאון, גם אם בתחילה אותו אובדן היה חיוני משום שנועד לסייע בהסתגלות לסביבה. לפי מילר, החיסול של רגשות, צרכים ופנטזיות שלא מתאימים לציפיותיו של האובייקט הראשוני הם סוג של התקפה על העצמי (שם, עמוד 87). ייתכן אפוא, שהכורח של בן הרב להיענות לצרכי אביו, גם כדי לא להפסיד את אהבתו, גרם לו לא רק לוותר על צרכיו, אלא ממש להפנות תוקפנות כלפי חלקים בנפשו, בבחינת המתה נפשית של ממש.
ה"צל"
בהמשך הסיפור, מתגלה מיהו הסוחר:
"ובא בחלום להרב הנ"ל אביו. וראה אותו שהיה עומד בכעס גדול. ושאל אותו: למה אתה בכעס כל-כך גדול. והשיב לו, שיסע לאותו הצדיק הנ"ל, שרצה לנסוע עם בנו אליו כנ"ל, והוא יגיד לך על מה אני בכעס. והקיץ, ואמר שמקרה הוא. אחר כך חלם לו עוד כנ"ל, ואמר שהוא גם-כן חלום שווא, וכך עד שלושה פעמים. והבין הלא דבר הוא, ונסע לשם. ופגע בהדרך את הסוחר שפגע מקודם בעת שנסע עם בנו. והכיר אותו ואמר לו: הלא אתה הוא שראיתיך באותו המלון. והשיב לו: בוודאי ראית אותי. ופתח פיו ואמר לו: אם תרצה אהיה בולע אותך. ואמר לו: מה אתה מדבר?"
בשיח ביניהם מתברר, כי מאחורי כל המקרים, עומד השטן, ה"סטרא אחרא" (הדבר מצוין במפורש בסוף הסיפור) שעשה הכל כדי למנוע מהבן להגיע אל הצדיק. בדבריו שמובאים כאן, הוא אף רומז לרב מיהו ("אם תרצה, אהיה בולע אותך"). כלומר, כוח שטני בלם את פגישת בן הרב עם הצדיק.
זהו, אצל יונג, ארכיטיפ "הצל", שביהדות מופיע ככוחות הרשע, או, כפי שהוא מכונה בסוף הסיפור, הסמך-מ"ם3. ה"סטרא אחרא" (בתרגום מילולי - "הצד האחר") הם הכוחות בנפש האדם המניעים אותו למעשים רעים. מספר תיאורטיקנים זיהו את ה"סטרא אחרא" עם ארכיטיפ ה"צל" (פרנקשטיין, 1977).
לפי באומן (2018), ה"צל" הוא הרוע הלא מודע הקיים אצל כל אדם. יש להבדיל בין הצל האישי, המורכב מההיסטוריה הפנימית של האדם, לבין הצל שבלא מודע הקולקטיבי, שהוא "הרוע הגדול". הצל האישי יכול להיות קשור לעולם היצרי שלנו ולתכונות הנחשבות לשליליות כמו קינאה, חמדנות, התחסדות או גזענות. הוא יכול להכיל גם בעיות אישיות לא פתורות כמו נרקיסיזם, נחיתות ועוד. לעומתו, הצל הארכיטיפי, הקולקטיבי, מכיל את פוטנציאל הרוע האנושי. ארכיטיפ זה נוצר בלא מודע הקולקטיבי במשך ההיסטוריה התרבותית של המין האנושי.
הצל האישי הבלתי מודע יכול להפיל את האדם אל הצל הקולקטיבי: "הצל הוא הפרוזדור אל הרוע הגדול. הצל הבלתי מודע הוא הנקודה שיכולה להפיל את האדם למקום העל אישי הארכיטיפי שקיים כאפשרות במעמקי הנפש" (שם, שם). כלומר, הפעלה של הצל הפרטי, למשל של אחד הקונפליקטים האישיים המצויים בו, יכולה להפעיל את הצל הקולקטיבי, ואם הצל הקולקטיבי מציף את הנפש, האדם עשוי למצוא עצמו עושה מעשים של רוע שלא חלם שאי פעם יוכל לעשות, כאשר הוא נשלט ונבלע ע"י כוחות דמוניים. הדבר מתרחש, למשל, במצבים שבהם האדם נסחף בקולקטיב העדרי, פועל עם ההמון כנגד מישהו או משהו.
כעת אבקש להציע שני פירושים להופעת ה"צל" שבסיפור, המיוצג כאמור בדמות הסוחר בפונדק.
הפירוש הראשון הוא שיש אדם נוסף, שלישי, שה"צל" שלו מתעורר, באופן שמוביל אותו להכשיל את בן הרב. בקריאה כזו, ניתן להציע שהוא מקנא בבן הרב על עצם התעוזה שלו לחפש ולהגשים את ייעודו. אנשים רבים פוחדים לעשות שינוי משמעותי, וכשהם רואים מישהו אחר שמנסה לעשות כך הם מקנאים בו; אולי מתקשים להתמודד עם ההחמצה בחייהם שלהם ולכן מנסים להכשילו.
הפירוש הזה מתחבר לדברים של הסוחר הכתובים בסיום:
"השיב לו: זכור אתה, כשנסעת עם בנך, ובתחילה נפל סוס על הגשר, וחזרת. אחר-כך נשברו האקסין. אחר-כך פגעת בי, ואמרתי לך שהוא קל. ומאחר שפטרתי אותו, את בנך, עכשיו אתה רשאי לנסוע, כי הוא היה בחינת מאור הקטן, והצדיק הנ"ל הוא בחינת מאור הגדול. ואם היו מתוועדים יחד, היה בא משיח. וכיון שפטרתי אותו אתה רשאי לנסוע, ובתוך דבריו נעלם, ולא היה לו עם מי לדבר".
לפי קריאה זו, הבן היה המאור הקטן, והצדיק הוא המאור הגדול, והתוודעותם יחד הייתה עלולה להביא את המשיח, ולכן השטן, שבא לידי ביטוי בדמותו של הסוחר צר העין, עשה הכול כדי למנוע זאת.
"וזה הסוחר הנ"ל היה הסמ"ך-מ"ם בעצמו, שנדמה לסוחר והטעה אותם. ואחר-כך כשפגע שנית בהרב הנ"ל התגרה עימו הוא בעצמו על אשר שמע לעצתו, כי כך דרכו כידוע. השם יתברך יצילנו".
יש כאן אזהרה רלוונטית לכל אדם המחפש ייעוד ושינוי: הוא עלול להיתקל באנשים ש"הצל" שלהם התעורר בגללו, והם ינסו להכשילו.
יונג – לשוחח עם הקול הפנימי
לפי פירוש נוסף, יתכן שכל הסיפור מתרחש בתוך נפשו של הבן, והוא רב-שיח בין ארכיטיפים שונים בתוכה.
לשם כך, צריך להבין את מבנה הלא מודע לפי יונג: מעבר ללא מודע האישי, המורכב מההדחקות של חוויות החיים שעובר כל אדם, מרבית הלא מודע הוא קולקטיבי - זהו הלא מודע שכל אדם נולד איתו, המכיל את החכמה והניסיון המצטברים של המין האנושי. הלא מודע הקולקטיבי מורכב מארכיטיפים, מעין "אבות טיפוס" שבהם מיוצג הידע המצטבר הזה. כך, למשל, בארכיטיפ האב שבאדם מצויות החוויות האנושיות המצטברות לגבי הצד החיובי של האב, כמו גם לגבי הצד השלילי וההרסני שלו. כך, באופן זהה לחלוטין, בארכיטיפ האם. ארכיטיפ עיקרי נוסף הוא ה"אנימה", בו מצויים הידע והתכונות הטיפוסיות לחלק הנשי שבנפש. באופן דומה, ה"אנימוס" הוא הארכיטיפ של הגבריות. ארכיטיפים חשובים נוספים הם ארכיטיפ ה"גיבור", שהוא הצד הפעיל בנפש היוצא להשיג מטרות ולשנות את החיים וכן ארכיטיפ "הצל", שבו מאוכסן כל הרוע והדמוני שבהתנהגות האנושית4.
כל ארכיטיפ כזה הוא מעין ישות פנימית בתוך המודע הקולקטיבי, והוא בא לידי ביטוי כקול פנימי אותו שומע האדם.5
בסיפורנו, ניתן לראות את שלוש הדמויות כארכיטיפים בתוך נפשו של בן הרב: הבן הוא ארכיטיפ "הגיבור", המזהה שלפניו אתגר התפתחותי ויוצא לחפשו ולהשיגו. האב הוא ארכיטיפ "האב", המייצג את הערכים השמרניים של החברה ומנסה לעכבו. בסיפור, הבן משוחח עם ארכיטיפ זה ומצליח להתמודד איתו ולהמשיך בחיפוש, אך אז מתעורר בתוך נפשו ארכיטיפ "הצל" (בדמות הסוחר), שמשכנע אותו לעצור.
יתכן שהקונפליקטים הלא מודעים של הבן, הנמצאים בצל האישי, מפעילים את "הצל" הקולקטיבי שלו, וגורמים לו להכשיל את עצמו. מובן שהצל האישי קשור גם לצל הקולקטיבי, ומכיל גם תסביכים תרבותיים (באומן, 2018). כלומר, אם בסביבת הבן לא מקובל שאדם יחפש את ייעודו כפי שמתואר בסיפור, יתכן שיעלה בו צורך להכשיל את עצמו, באופן לא מודע.
קריאה כזו מעוררת את השאלה הבאה: מה אפשר לעשות כדי להימנע מהנזק שיכול לגרום לנו הצל? המפתח הוא לקבל את "הצל" ולפתח איתו מערכת יחסים, לתת מקום לחלקים האפלים בנפשנו, שאנחנו נוטים להתכחש אליהם, ואז להתחיל לדבר איתם, לעבדם ואפילו לרפאם. המודעות הזו וההכרה ברוע שבתוכנו, יכולה למנוע מהצל להשתלט עלינו ולנהל את התנהגותנו (באומן, 2018).
יונג הדגיש (ואף פיתח טכניקה טיפולית) שבה יש לשוחח עם הקול הפנימי: לברר איתו את מה שהוא אומר, ולפעמים לשאול אותו שאלות ולקבל תשובות: הוא מציע לעשות "אובייקטיזציה" – לראות כל ארכיטיפ כישות נפרדת שאפשר לשוחח איתה. לדוגמה (יונג, 1975, ע' 87-88) הוא תיאר בכתיבתו אדם שבינו ובין משפחתו נוצרו נתק נפשי ופירוד. יונג פירש זאת בכך שארכיטיפ ה"אנימה" (הנשי שבתוכו) ניסה לגרום לפירוד בין הבעל ואשתו, והציע לעשות "אובייקטיזציה" של האנימה, כלומר לראותה כישות נפרדת ואוטונומית: "אפשר יהיה לשאול, כביכול, את האנימה: 'מדוע רוצה את בפירוד זה?' ' הצגת שאלה זו בפניה אישית יתרון גדול בה: מכירים אנו על ידי כך באישיותה של האנימה, והיחס אליה נעשה אפשרי." (שם, ע' 88).
יונג הדגיש שזוהי טכניקה טיפולית:
"אני מתכוון לטכניקה של ממש... היות והנפש אינה יחידה אחת, אלא היא ריבוי רב-סתירות של תסביכים, הרי הדיסוציאציה הדרושה לנו לשם הויכוח עם האנימה אינה קשה עלינו ביותר. החכמה היא רק בכך שנצליח לדובב את בן השיח הסמוי-מן-העין, להעמיד לרשותו, כביכול, את מנגנון ההבעה לרגעים, בלי שיכריענו... הספק באמיתותו של הקול... שכן התרגלנו כל-כך להזדהות עם המחשבות שבקרבנו, עד שאנו משערים תמיד, שאנו בראנו אותן" (שם, ע' 89).
בטכניקה שני שלבים. הראשון הוא הקשבה לא שיפוטית למה שהארכיטיפ אומר, בלי ביקורת, בלי צנזורה שהשכל מפעיל:
"מן הראוי לו לאדם להתאמן במלאכת הדיבור אל עצמו מתוך היפעלות ובמסגרת היפעלות, כאילו ההיפעלות גופה הייתה מדברת בלי להתחשב בביקורתינו המושכלת. כל זמן שההיפעלות מדברת, יש לעצור את הביקורת" (שם, ע' 90).
בשלב השני יש לשוחח עם הקול הפנימי, לדון איתו לעומק במה שאמר:
"מכיוון שהרצתה את עניינה, יש למתוח עליה ביקורת אחראית, כאילו היה בן שיחנו אדם ממשי, קרוב לנו. ולא די בזאת, אלא דיבור ומענה צריכים לבוא תכופות, עד שיבוא הוויכוח על סיומו המספק" (שם, ע' 90).
לפיכך, לפי פירוש זה, מצויים אצל בן הרב כמה קולות פנימיים, המופקים על ידי ארכיטיפים שונים בנפשו, ובסיפור הכריע הקול של הצל מכיוון שבן הרב לא השלים עמו את הדיאלוג שעליו המליץ יונג.
סיכום
בראייתי, מכל הנאמר כאן, עולה כי יש להקשיב לקול הפנימי ולתת לו מקום מרכזי במערכת השיקולים שלנו, אך לא לסמוך עליו מבלי לדון איתו ולשקול אותו. הקול הפנימי עשוי להיחוות כאילו בא ממקום אחר (טרנסצנדנטי) שיודע מה באמת נכון, אך כפי שהראה יונג, לפעמים מופיעים כמה קולות פנימיים, שמקורם בארכיטיפים או ב"חלקי עצמי" שונים, ולכן הדרך הנכונה היא להיכנס איתם לדו- שיח. לא כל קול מהווה את רצונה האמיתי והיחידי של הנפש; יתכן שחלק מהקולות האלה שייכים לצל, שמטרתו להכשילנו.
והערה לסיום: מאמר זה מתמקד במהותו של הקול הפנימי ובאופן ההתייחסות המתאים אליו, אך ניתן לראות כי הוא מתייחס גם לנושא של שינוי, כשהשאלה היא מהם המכשולים העומדים בדרכו של כל מי שמנסה לחפש משמעות ולבצע שינוי מהותי בחייו. לעיתים, הסביבה הקרובה אליו (כאן אביו של הרב) תנסה לשכנעו שהוא טועה; תקרנה לו תקלות רבות בדרך (היצול ישבר והסוסים יפלו) ; ויופיעו אנשים ואפילו קולות פנימיים ופחדים (הסטרא-אחרא, הצל) שינסו להכשילו. ואולי יש פה גם יסוד ביוגרפי: ר' נחמן היה בעצמו חדשן ופורץ דרך, ו"זכה" למכשולים רבים (גרין, 2001)6, אך הוא התמיד בחיפושיו, לא ויתר, והגיע לבסוף למטרתו – מציאת המקום הנכון עבורו - תוך שהוא יוצר זרם חדש ומרתק ביהדות.
הערות
- מעשה ח' בסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב – "מרב ובן יחיד".
- ספר סיפורי מעשיות המנוקד. הוצאת קרן ר ישראל דב אורסר זצ"ל, להדפסת והפצת ספרי ר נחמן מברסלב.
- הסמך מם הוא שמו של השטן או מלאך המוות, סמאל, ביהדות, וכדי לא להזכיר את שמו משתמשים בקיצור סמך-מם. ויקיפדיה, הערך "סמאל". אוחזר בתאריך 17.7.2025.
- מתוך אתר "בטיפולנט". הערך "קרל גוסטב יונג". אוחזר בתאריך 5.9.2025.
- הרעיון שהנפש מורכבת מכמה יישויות ולא מ"עצמי" אחד מופיע בתיאוריות נוספות מאוחרות יותר. כך למשל, בסכימה תרפיה של ג'פרי יאנג מדברים על "חלקי עצמי", וכך גם בתיאוריית ה- IFS-Internal family system של שוורץ. להרחבה בנושא ראו: בר, א. (14 מרץ, 2023). סכימה תרפיה ו-. IFS. סכום החלקים גדול מהשלם. פסיכולוגיה עברית.
- ניתן לקרוא על מכשולים אלה, כולל הריב עם הרב ארייה לייב, "הסבא משפולה", שהוקיע את ר' נחמן ברבים ופנה לגדולי הצדיקים באותו דור בבקשה שיגנו אותו, בספר בעל הייסורים אצל גרין (2001), ע"ע 96-130.
מקורות
אנקורי (1991). וזה היער אין לו סוף. מיסטיקה יהודית ופסיכולוגיה אנליטית. הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.
באומן, א. (2018) הצל והרוע וחשיבות הכרתם להתפתחות הנפש. מתוך האתר: מכון ישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן. אוחזר בתאריך 8.8.2025. https://jung-israel.org...%D7%A4%D7%A9/
גרין, א.י. בעל הייסורים. פרשת חייו של ר' נחמן מברסלב. הוצאת עם עובד, הדפסה רביעית, תשס"ב, 2001. תל אביב.
ויקיפדיה, הערך "סמאל". אוחזר בתאריך 17.7.25
יונג, (1975) האני והלא מודע, הוצאת דביר, תל-אביב.
מילר, א.,(1992) הדרמה של הילד המחונן, זמורה ביתן, תל-אביב.
נחמן מברסלב, ר' - מעשה ח' בסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב – "מרב ובן יחיד". מתוך: ספר סיפורי מעשיות המנוקד. הוצאת קרן ר ישראל דב אורסר זצ"ל, להדפסת והפצת ספרי ר נחמן מברסלב.
פרנקל ו. (1985). האל הלא מודע, פסיכותרפיה ודת. הוצאת דביר, תשמ"ה. ירושלים ותל אביב.
פרנקשטיין, ק. כנות ושוויון. הוצאת הקיבוץ הארצי, 1977, תל-אביב, ע' 323.
צייטלין הלל (1965). על גבול שני העולמות. יבנה, תל-אביב, תשכ"ה.
