דורית שילוח (עמיצור)
נפש בצמיחה
פסיכולוגיה מעשית בעין אמונית
ספרי ניב
הספר נפש בצמיחה מציע "מתנות לחיים" להורים, למורים, למטפלים ולכל המתעניין; בספר ישנם חידושים בנושאי טיפול וייעוץ בתוספת המבט האמוני. מוצגים בו כלים מעשיים להתמודדות במצבי לחץ ומשבר, לניהול התקשורת הבינאישית, להובלת שינוי ולטיפוח ההורות והצמחת האחר, בדגש על גיל ההתבגרות.
ייחודיותו של הספר הוא שילוב מבט פסיכולוגי אינטגרטיבי ומבט יהודי אמוני על הנושאים הפסיכולוגיים השונים ועל התפתחות הפסיכולוגיה. העקרונות המנחים הם האמונה, התקווה, ויכולת הבחירה, ואלו מאפשרים שינוי, התחדשות ואף תיקון טעויות עבר. כך ניתן לעבור ממצב פסיבי, ואולי אף פסימי, של "זה מה יש", להסתכלות אופטימית של "זה מה יש, ומזה נצמח".
"להכיר, להבין, לצמוח" הוא מודל ייחודי שעיצבה המחברת במהלך עבודתה הטיפולית. תהליך זה מכוון ליציאה מתגובה אוטומטית לבחירה מושכלת של התנהלות רגשית ומעשית, והוא שזור בכל פרקי הספר.
"הספר משלב ומפגיש באומנות בין העולם הפסיכולוגי המקצועי והמדעי, לבין תורת הנפש מבתי המדרש הדתי שממנו צמחה המחברת. בענווה ובפשטות המאפשרות צלילה לתוך שילובי העולמות האלה, ובמלאכת מחשבת המביאה איתה קריאה שוטפת ונעימה, הספר נוגע בתחומי חיים חשובים ויום-יומיים במטרה לאפשר הבנה טובה יותר של הקורה בתוכנו, ומתוך זה לצמוח עוד בכיוונים הרצויים לנו" - יהודה שטיין, פסיכולוג חינוכי וקליני מומחה.
דורית שילוח (עמיצור) היא פסיכולוגית חינוכית, מומחית ומדריכה, בעלת ניסיון של יותר מארבעים שנה. ניהלה שרות פסיכולוגי חינוכי ומכשירה פסיכולוגים ומטפלים. מטפלת עם ניסיון רב בטיפול קצר מועד והדרכת הורים ומורים. מעבירה הרצאות וסדנאות, באקדמיה ובמסגרות מגוונות.
לפניכם חלק מפרק ב' מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
פרק ב: תקשורת בין-אישית
"לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ז). האדם הוא יצור חברתי כבר מבריאתו. גם אריסטו הדגיש את החברתיות, ואדלר ביסס על כך את משנתו הפסיכולוגית. קיימת משמעות רבה לתקשורת הבין-אישית גם בשדה הטיפולי וגם בחיי היומיום. התקשורת בבסיסה היא קשר. היא שוזרת יחסים של הורה-ילד, של עובד-מעסיק, של בני זוג, של חברים ואפילו את יחסיו של האדם עם עצמו.
עם זאת הרבה צער ותסכול נגרמים מקשיים ומתקלות בתקשורת הבין-אישית. מניסיוני בחדר הטיפול, בהדרכה ובמציאות החיים, נוכחתי לדעת כי הגברת המודעות לתקשורת משפרת באופן משמעותי את התקשורת ואת הקשר, מקילה על הסבל ועל רגשות שליליים, מקדמת השגת יעדים ומשפרת את איכות החיים שלנו.
כולי תקווה שאם תיעזרו במודל של הספר– להכיר, להבין ולצמוח – תוכלו לשפר את יחסיכם הבין-אישיים, כפי שראיתי ושמעתי בפידבקים שקיבלתי ממטופלים, מאנשי טיפול שהדרכתי וממשתתפים בסדנאות שונות.
ערוצי תקשורת - הטיפולי והפורמלי
להכיר
ערוצי תקשורת
עם השנים, כדי לעזור לאנשים בקשרים שלהם עם הסובבים אותם, פיתחתי והשתמשתי רבות במודל המבחין בין שני מצבי תקשורת: האחד – "אנושי/טיפולי", והאחר – "סמכותי/פורמלי". כאשר אנחנו לומדים לזהות את שני המצבים האלה, אנו יכולים לחסוך לעצמנו ולאחרים הרבה עוגמת נפש ולשפר את הקשרים הבין-אישיים שלנו. הזיהוי חשוב משום שהוא מאפשר להבין לא רק את המסר המילולי שנאמר, אלא גם את המסר הסמוי. וזאת משום שהתקשורת מתבטאת אומנם בשפה חיצונית, אך היא מלמדת גם על עמדתנו הפנימית כלפי האדם שמולנו וכלפי המשימה, כמו גם על רגשות וציפיות המתלוות לקשר. מניסיוני בחדר הטיפול וההדרכה, המודעות לסוג של ערוץ התקשורת מצמיחה שינויים לטובה.
עוד לפני שאעמיק בהסבר על ערוצי התקשורת, אציג שתי דוגמאות היכולות להמחיש את החשיבות של הבנת הערוץ התקשורתי ושל ההתנהלות בו, ומה קורה כשאנו לא ערים לכך:
- האם קרה לכם פעם שמישהו שאל אתכם: "מה נשמע?" אבל כשהתחלתם לענות לו, הוא המשיך ללכת, ואתם הרגשתם מטופשים, כועסים, עם תחושה שטעיתם? זו דוגמה לכך שכאשר נשאלתם לשלומכם, באופן טבעי נמשכתם לערוץ האנושי, אך למעשה האדם שמולכם שאל "מה נשמע?" רק מתוך PC – (Politicly Correct) או מתוך נימוס, ובלשוננו – מתוך הערוץ הפורמלי! בשל הפער בין הערוצים נולדו האכזבה, אי-הנעימות, הכעס העצמי ורגשות שליליים נוספים.
שימו לב: הרי גם אתם, כשהינכם במקום שבו אינכם מצפים לקשר הבין-אישי, הרי כשישאלו אתכם: "מה נשמע?" תענו תשובה סתמית, כמו "הכול טוב", "בסדר" "ברוך השם" וכדומה כשברור לכם שהשאלה היא פורמלית גם התשובה עליה תהיה פורמלית - ואז לא נולד פער שמעורר ציפיות או מייצר אכזבה.
- דוגמה שנייה היא מתחום יחסי הורים-ילדים. רבים מכירים את הסיטואציה שבה ילד או ילדה נשאלים שאלה המושכת לכיוון הערוץ האנושי: "אתה מוכן בבקשה לסדר את החדר?" או "את מוכנה בבקשה לשמור על אחיך הקטן?" לעיתים עונים הילדים על השאלות האלה בשלילה, ובעקבות זאת פורצת מלחמת עולם. במצבים כאלה עולים לעיתים משפטים כדוגמת: "מה כבר ביקשתי?" "איזו כפיות טובה", "אני עושה בשבילך... וזה מה שאתה מחזיר לי..." המשפטים הללו נזרקים לאוויר מתוך כאב, תסכול או כעס, שנולדים מהפער בין הרצון של השואל וציפיותיו לבין דרך הצגתו את השאלה: הוא למעשה מצפה שהוראתו תתבצע – כלומר הוא פונה בערוץ הסמכותי, בעוד שהשאלה פונה לערוץ האנושי.
דוגמאות אלה מבהירות לנו את החשיבות שיש להכרת ערוצי התקשורת השונים, להבנת המשמעות שלהם ולדרכי השימוש המושכל בהם על ידי בחירה, הובלה עצמית וצמיחה.
בכל אחד משני הערוצים - האנושי והפורמלי - העמדה האישית שלנו כלפי האדם שמולנו ועמדתנו כלפי המשימה הן שונות לחלוטין. בעוד שבערוץ האנושי/טיפולי אנחנו ממקדים את הקשב שלנו באדם שמולנו, הרי שבערוץ הפורמלי/סמכותי אנו עושים כל שביכולתנו כדי להביא את האחר למקד את הקשב במשימה שלפנינו או לפניו - וההבדל מתבטא בעמדה הנפשית, בשפה, בציפיות המנהלות את הדיאלוג ועוד, כפי שאפרט בהמשך.
הערוץ האנושי/טיפולי
ערוץ זה מתאפיין בכך שאנו קשובים לאדם מולנו. המטרה שלנו היא לראות, לחוש ולשמוע את האדם שמולנו כרגע. חשוב לנו מה האדם מולנו מרגיש, חושב, רוצה. וקיימת גם קומה נוספת: איך אנחנו יכולים להיענות לכך ולעזור לו לקדם את עצמו למטרותיו. כאן אתן דגש לקשר הבין-אישי בינינו. הציפייה הסמויה שלנו היא כמו בשיטה ההומניסטית: אם רק ניצור את האווירה המתאימה ונהיה אמפתיים כלפי האדם מולנו, הוא יהיה מסוגל ליזום ולבצע שינוי לכיוון הרצוי, ואנחנו נותנים לו לבחור מה רצוי לו. דרך העבודה שלנו תהיה בשיח אמפתי מתחשב. ניתן הסבר או עצה כשאנחנו יודעים שניתן לקבלה או לדחותה, כמקובל יותר בעולם הטיפול. אם נקבל החלטה הנוגעת במי שמולנו, ניקח בחשבון את ציפייתו לכך שנתייחס לדרך קבלת ההחלטה – שירגיש שמקשיבים לו, משתפים אותו בקבלת ההחלטה או לפחות במניעים ובמחשבות הקשורים להחלטה.
כאשר אנו נמצאים בתקשורת בערוץ האנושי/טיפולי בתחושה שמתחשבים בנו, אנו מאפשרים לעצמנו לשהות בתקשורת זו. במקרה כזה הדברים זורמים, אין לחץ זמן חיצוני, ולאדם מתאפשר לעשות את הדברים בקצב שלו. לפעמים אף קיימת משאלה שהמצב הזה יימשך ככל שאפשר, כי אנחנו רוצים לשמר את הקשר, להרחיב אותו או להעמיק בו. השיח בערוץ האנושי/טיפולי יהיה מברר, שואל, מתעניין – והכול תוך התייחסות הדדית ושיתוף. כאשר יתעוררו חילוקי דעות, יהיה ניסיון להסביר ולשכנע, לבדוק אפשרויות ולנסות להגיע להבנה (גם אם לא להסכמה). הדגש הוא על דיאלוג והקשבה. ה"מוזיקה" היא "רכה", מחברת, נעימה לאוזן. לא נבהלים מעמימות, כי קיימת תחושת שותפות.
הערוץ הסמכותי/פורמלי
בערוץ זה המטרה שלנו היא לדאוג שיתבצע משהו בעולם המציאות. על האדם מולנו להקשיב להוראה שלנו או לדאוג לבצע משימה שצריכה להתבצע – עבורנו, עבורו או עבור צד שלישי. מה שמנחה אותנו הוא המחשבה: איך אנחנו דואגים לכך שהמשימה המבוקשת תתבצע במציאות. הכוח העיקרי שנפעיל יהיה חובת ההיענות לסמכות, חובת הציות – לדרישה, לנורמה, להוראה. אנו מאמינים שהאחריות היא עלינו, ושעלינו להוביל את השינוי או את העשייה דרך ההוראה של כיצד יש לפעול, ואז אנו מצפים מהאדם מולנו לקבל הוראה זו.
דרך העבודה שלנו היא: לתת הוראות ולהשתמש בכוח הסמכות כדי "לחייב" לשמוע בקולנו. זה המקום שבו יופיעו החלטות "פה אחד" של איש הסמכות או שיוּרדו הנחיות ללא התחשבות במקבלי ההוראה – דבר שמוגדר לעיתים כ"הנחתה".
בערוץ זה לרוב אין התייחסות לדרך שבה התקבלה ההחלטה, ובדרך כלל מי שנמצא במצב תקשורת זה לאורך זמן כבר אינו מצפה להתייחסות כזו. בערוץ זה פעמים רבות הדרישה היא לביצוע מיידי – קיימת ציפייה לביצוע מהיר של המשימה. היחס הרגשי הנלווה הוא רצון למזער את הקשר ולהישאר פרגמטי.
השיח והשפה יבואו בדגש על ביצוע הוראות, על קביעת דרכי בקרה ועל דרכי התנהלות. כאשר יתעוררו חילוקי דעות, יודגש השימוש בסמכות. לעיתים תצא הבהרה, אך לעיתים גם יתלוו לכך האשמה או תלונה. בערוץ הפורמלי/סמכותי לרוב האמירות הן חד-צדדיות, הן מונולוג. קיימת כאן תחושה של ריחוק, הנושא יותר ממוקד וההתייחסות אינה אישית, ואולי אפילו קיימת תחושה של ניכור.
סיכום מאפייני הערוצים
| ערוץ טיפולי/אנושי | ערוץ סמכותי/פורמלי | |
|---|---|---|
| המטרה | לראות את האדם מולי | לדאוג שתתבצע פעילות במציאות |
| מה מנחה אותי | מה האדם שמולי מרגיש/חושב? איך אני יכול/ה לעזור לו לעזור לעצמו? | איך אפשר לעזור לדברים שיקרו במציאות? דאגה ואחריות שלי שהמשימה תתבצע |
| את מה מגייסים להגשמת המטרה | את האינטראקציה החיובית בינינו | את חובת הציות לנורמה, דרישה, הוראה |
| מי קובע את ה"רצוי לו" ואת הקצב? | התלמיד, הילד, המתייעץ, האדם ממול | בעל הסמכות/האחראי |
| דרך קבלת החלטה | מצופה שתהיה התייחסות | לרוב אין התייחסות. לרוב גם אין ציפייה להתייחסות |
| משך זמן "אובייקטיבי" | מתמשך, ממצב של לא תָחום ועד ל"יד על הדופק" | "מיידי", מהיר, מוגדר, תָחום |
| יחס רגשי | לעסוק כמה שיותר. להרחיב/ להעמיק/לשמר את ההתייחסות | להיפטר מהר ככל האפשר. למזער את הקשר |
| דרך העבודה | הסבר, ייעוץ, טיפול | קביעה, "הנחתה" |
| שפה מאפיינת | לברר, לשאול. לשקף.לשתף, ליצור קשר | לקבוע דרכי בקרה. להודיע מועדי הערכה |
| בחילוקי דעות סגנון תשובות אופייני | להסביר. לנסות לשכנע. לבדוק אלטרנטיבות | הדגשת ההיררכיה. שימוש בסמכות. האשמה/הבהרה |
| מאפיינים נוספים | דיאלוג. עמימות (לפחות בהתחלה). מוזיקה, עמדה, אינטראקציה | מונולוג, "פה אחד". בהירות, ממוקד. אחידות |
להבין את משמעות השימוש בערוצים השונים
חשוב להדגיש שאין ערוץ נכון או שגוי וגם לא טוב או רע, אלא מתאים או יעיל. שני הערוצים חשובים. המטרה הברורה היא ללמוד להתאים את הציפיות ואת השפה למסר או למשימה שאנו עומדים מולה באותו רגע. היכולת לזהות את הערוץ שלנו ושל מי שנמצא מולנו מאפשרת לנו להגיב אליו במקום שהוא נמצא, גם אם רוצים מייד בהמשך לעבור לערוץ האחר.
לדוגמה: אדם שרוצה עכשיו שיקשיבו לו, יחוש טוב יותר אפילו בזכות אמירה קצרה, כמו "הייתי שמח להקשיב לך יותר, עכשיו אבל חייבים להתקדם לביצוע..." אמירה כזו מאפשרת לעבור ביתר קלות לעשייה.
טיפים לזיהוי הערוץ שלי
אם נעצור להתבונן כדי לזהות את ה"אוטומט" שלנו, ונבדוק אם הנטייה הבסיסית שלנו היא לעמדה פורמלית או לעמדה אנושית – רובנו נזהה זאת. השאלות הבאות יכולות לסייע לנו בזיהוי הערוץ שלנו:
- האם בדרך כלל כשאני פוגש אדם, או אפילו כותב הודעה, אני פותח בדרישה לשלום השני או נמשך יותר להתייחס למשימות או לדברים שצריכים להתבצע או קשורים למציאות?
- האם כשמישהו מספר תוך כדי היומיום - ולא במפגש שהוגדר מלכתחילה כמפגש אנושי חברי או טיפולי על תקלה שקרתה – האם ההתייחסות שלי נמשכת אוטומטית לצד הרגשי ולתמיכה בשני ("וואי", "מבאס", "צר לי לשמוע") או נמשכת אוטומטית לחיזוק הצד התפקודי ("אפשר לתקן", "איך הסתדרת?" "האם הודעת ל...")
לצמוח
זוהי היכולת לבחור בערוץ ובדרך המתאימה לנו, שתעזור לנו לקדם נכון את התנהלותנו בכל שלב. לדוגמה: אם אני רוצה שהמשפחה תהיה מוכנה בזמן לנסיעה, ודאי שיעיל יותר להיות ברור בהוראות וממוקד בהכנות וביציאה בזמן. אולם אם נוסעים ליום כיף שבו ה"ביחד" הוא העיקר, אפשר להחליט "לזרום" לפי הרגשת המשתתפים.
הבהירות והמודעות מייצרות שיח יעיל יותר, משפיעות על אווירה חיובית יותר ועל השגת מטרות, בין אם בקשר הבין-אישי ובין אם בביצוע.
טיפים לשינוי ההרגל או הסגנון
ראשית – יש להיות מודעים לקיומם של הערוצים השונים. כדאי לנסות להקשיב לאחרים ולעצמי, ולעמוד על המסר שלהם מעבר למילים. האם הם בעמדה פורמלית/סמכותית או בעמדה אנושית/רגשית?
שנית – נשאל את עצמנו: מה יותר חשוב לנו עכשיו, האדם שמולנו או המשימה שצריכה להתבצע? אחרי שהבהרנו לעצמנו מה המסר העיקרי החשוב לנו, אנחנו יכולים להחליט גם איך לעשות זאת - לבחור לא רק את דרך המסר, היינו התוכן, אלא גם את דרך הביצוע, כלומר להחליט אם אני רוצה לפעול עכשיו בדרך פורמלית ומרוחקת או בדרך יותר אנושית ורגשית.
כדי לצמוח, חשובה גם החמלה העצמית. עלינו להזכיר לעצמנו שגם אם האוטומט שלנו הוא לא מה שהיינו רוצים, עדיין יש לנו את היכולת לבחור ולהוביל את עצמנו. באפשרותנו לבחור אם לעשות זאת באופן "פורמלי" או "אנושי". אנו יכולים להתעניין במישהו בצד האנושי ועדיין להיות קשובים למציאות שמסביב.
לדוגמה: כשיושבים במפגש משפחתי מסביב לשולחן, אפשר להתעניין ולהקשיב לאדם אחד, אך מותר גם לשמור על עין פקוחה על המציאות ולתת מקום גם לאדם אחר. ולהפך: גם כשאני רוצה לבוא למישהו בדרישה לביצוע, אפשר לעשות זאת בנועם ותוך מתן הסבר ולא בכפייה.
הקסם שבשילוב ערוצים
כל אחד משני הערוצים יכול להתבטא גם בתוכן וגם בדרך הביצוע. קודם הסברנו איך הערוץ מבטא בעיקר את תוכן התקשורת ואת ההדגשים בתקשורת. אולם אני רוצה להרחיב ולציין, שאת כל אחד מהערוצים אפשר להביא לידי ביטוי בסגנון המתאים לכל אחד מהם. כשרוצים לדאוג לביצוע משימה פורמלית (תוכן), אפשר לעשות זאת באנושיות או בפורמליות (תהליך). כמו כן, גם כשהדגש הוא להיות קשוב למישהו אחר – בפן האנושי (תוכן), אפשר לעשות זאת מתוך התנתקות והתעלמות מהעולם החיצוני או תוך חיבור לפורמליות של המציאות (וזו הדרך בתהליך).
לדוגמה: אפשר לקחת ילד לקבל חיסון ולומר לו: "אין ברירה, ככה זה." התוכן פורמלי הוא – חייבים לקבל חיסון, והתהליך מתבצע בדגש על המציאות ("ככה זה") ולא על חששותיו. לעומת זאת אפשר לומר לו: "את החיסון צריך לעשות (תוכן פורמלי) אבל אני מבין את חששך, ואני איתך כל הזמן" (התהליך).
זו דוגמה לכך ששילוב הערוצים צריך להתקיים לא רק בהסתכלות אלא גם ביכולת האינטגרטיבית לעלות קומה ולשלב בין השניים. גם כאשר אתה מבצע פעולה "סמכותית", אתה יכול לעשותה ב"מוזיקה" ובהתייחסות אנושיות – ולהפך, גם כשאתה רוצה להקשיב ולהיטיב, לעיתים רבות יש חשיבות גם להצבת גבולות ולהסתכלות פורמלית המייצגת גם את המציאות.
למעשה יש לנו ארבעה ערוצים, כי יש משמעות לתוכן, כפי שראינו, אך לא רק לו, אלא גם ל"מוזיקה":
אפשר לומר למישהו: "אתה חייב לבוא איתי ולא מעניין אותי מה תכננת /חשבת/רוצה" = תוכן פורמלי ומוזיקה פורמלית; ואפשר גם לומר למישהו: "אתה חייב לבוא איתי, בוא נחשוב יחד איך גורמים לזה לקרות" = תוכן פורמלי ומוזיקה אנושית.
אפשר לומר למישהו: "עשה מה שאתה רוצה, אבל כדאי שלפני כן תחשוב או תבדוק" - ואז המוזיקה הנשמעת היא אנושית; ואפשר גם לומר למישהו "עשה מה שאתה רוצה" במוזיקה פורמלית, אשר גוררת אחריה יצירת מרחק וקרירות.
בתקופת לימודיי, כששימשתי כאם בית במגורי הסטודנטיות, קיבלתי מהן תלונות רבות על אחת מעובדות הניקיון. בשיחתי עם העובדת התברר לי שהיא נמצאת במצוקה, ולכן מתקשה לבצע את העבודה כנדרש. מטבעי – הלב מרחם ורוצה להתחשב, (טיפולי), אך מה יהא על חמישים הבנות שנפגעות מכך באופן יומיומי? (פורמלי), האם לגלות הבנה כלפי העובדת או לדאוג שהמשימה תתבצע?
הצעתי לעובדת שנלך יחד למנהל האחזקה (תמיכה בערוץ האנושי). ציינתי שאשבח את איכות עבודתה ושאמליץ עליה כעובדת טובה (פורמלי), אך עם זאת אבהיר שהתפקיד הנוכחי דורש לעבוד במרחבים גדולים ושהיא מתקשה בכך. הצעתי שנחפש עבורה תפקיד חלופי מתאים, אולי במשרדים ובמרחבים יותר קטנים. וכך אכן היה.
ובהיבט אמוני: העולם צועד לקראת "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט'). כל הכוחות מתחברים ביניהם והולכים לאחדות. אם כך, האחריות שלנו היום היא לזהות את הערוצים השונים ולעשות סינתזה חיובית ביניהם.
צריך סיעתא דשמיא כדי לדעת איך ומתי להשתמש בכל ערוץ.
תגובת הסביבה לשימוש בערוצים השונים
שימוש בערוץ מסוים אינו מעיד על האדם – אם הוא אדיב או תקיף – כי שני הערוצים נצרכים, ולכל אחד מאיתנו יש את שניהם. במקרה שאנו מבחינים בילד שמסכן את עצמו, חשוב באופן מיידי להיות סמכותי ולעצור אותו כדי להצילו, לעומת מקרה אחר שאין בו כל סיכון לילד, ואנחנו רוצים לתת לו תחושה טובה ופשוט להקשיב לו.
לעיתים המצב יותר מורכב, כמו לדוגמה כשילד חוזר הביתה נסער ורוצה לשתף בחוויה שעבר, ואז השאלה היא אם אנחנו מקשיבים לו באותו רגע, או אומרים מייד: "יופי שחזרת, עליך לעשות עכשיו את..."
חיזוק נוסף לחשיבות הטמונה בהבנת הערוצים מתקבל גם מתחום ההתמודדות עם התנהגות חריגה של ילדים: מחקרים מעידים כי כאשר ילד חרד או קומפולסיבי ונמנע במצבים מסוימים או מדברים מסוימים – הרי שאם מצטרפים אליו מתוך רצון להבינו ומאפשרים לו את ההימנעות, כי אז הסיכוי לשינוי ההתנהגות הלא רצויה הוא קטן. לעומת זאת, כאשר "מכריחים" אותו ומתייחסים גם למציאות האובייקטיבית הפורמלית ולא מאפשרים את ההימנעויות – הסיכוי להחלמה גדל! נראה, אם כן, שישנם מצבים שבהם השימוש בערוץ הפורמלי/סמכותי הוא חשוב וקריטי. כמובן, קיימים מצבים שבהם ילד מצפה או רוצה מהוריו חום, אמפתיה והתחשבות ברצונותיו, ועל ההורה למצוא את הזמן להיות עם הילד גם בערוץ האנושי.
הערוצים השונים באים לידי ביטוי גם בשיח רגיל בין בני אדם. דמיינו לעצמכם הורה או בן זוג החוזר הביתה מיום עבודתו ומצפה שהבית יהיה מסודר. כבר בכניסה לבית הוא מבחין בבלגן ובאי-סדר. בעל הסגנון הפורמלי יתייחס בדרך כלל די מהר לנושא הסדר: הוא יבקש לסדר, יעזור לסדר או יכעס על מי שלא סידר. לעומתו, בעל הסגנון האנושי יוכל להתעלם מאי-הסדר יותר בקלות: הוא יצטרף לנמצאים בחדר ובהמשך אולי ישאל אותם: "לא מפריע לכם הבלגן?" אבל גם אם יקבל את התשובה "לא", לא תתחולל מהומה.
הסגנון הטיפולי/אנושי נתפס לעיתים כיותר אכפתי, עד שמרגישים שזוהי כבר התחשבות יתר או חוסר בהצבת גבולות הולמת. הסגנון הסמכותי/פורמלי נתפס לעיתים כ"חסר לב", ואנשים בעלי סגנון כזה נתפסים לעיתים כ"מרובעים" וחסרי אמפתיה. טבעי שאדם קרוב אצל עצמו, ולכן מי שסגנונו פורמלי יראה בעין חיובית את המחויבות למציאות, בעוד שמי שסגנונו אנושי ידגיש את הקשר הבין-אישי. צריך לזכור כי בכולנו יש את שניהם, ועם זאת אחד הערוצים הוא יותר דומיננטי, והוא ה"אוטומט" שלנו.
מתי נולדים קצרים בתקשורת?
- כאשר אדם בוחר לעטוף את הדרישה בשפה של הערוץ האנושי – המתחשב, מי שמולו קולט באופן לא מילולי שבאפשרותו לענות תשובה כנה, ולכן הוא בוחר לענות לפי הרגשתו בערוץ האנושי. אם ניקח, לדוגמה, את ההורה לעיל, ששואל ומבקש לסדר את הבית באדיבות, בזמן שהוא מצפה שבקשתו תתבצע, הוא למעשה מייצר באופן לא מודע מעין "גול עצמי". אדם צריך להיות מודע – כלומר ברור ובהיר – קודם כול לעצמו, ולדעת מהי עמדתו כרגע: האם הוא בעמדה נפשית של מבקש, ואז יהיה מוכן שיענו לו בחיוב או בשלילה; או שמא הוא בעמדה נפשית של "דורש" – ומצפה באופן חד-משמעי שמבוקשו יתבצע. האם הוא קשוב לאדם ממול או שדחוף לו שתתבצע משימה מסוימת?!
- כאשר אנשים לא מביעים באופן ברור את רצונם, הם נותנים לאחר לפרש אותם, ובכך הם מגדילים את סיכויי האכזבה או את אי-הנוחות, כי לא תמיד יפרשו אותם נכון. אדם שלא מחובר לציפיותיו הסמויות, למעשה מוותר על השפעתו על המסרים שהוא מעביר בגלל מודעות נמוכה, חשש או אי-נעימות.
- הבדלי הדורות – אחד ההבדלים בין הדורות הקודמים ובין הדורות שבאו אחריהם, נעוץ בכך שבעבר היו מכווננים יותר לערוץ הפורמלי, מתוך אחריות ובשל עומס החיים והדאגה להישרדות. היום יש יותר פנאי נפשי, ולכן עולה לעיתים קרובות יותר השאלה, גם בערוץ האנושי, מה מתאים לי ולמי שמולי. פער זה גורם פעמים רבות לקצר בין הורים לילדים, ובעיקר בין הורים למתבגרים. (ראו הרחבה בפרק הורות). אם נזכור את הבדלי הדורות, נוכל ל"נרמל" את הקצר בתקשורת ולא ליפול לחיפוש "אשמים" בקצר, וממילא יהיה קל יותר לתקשר ולהתחבר טוב יותר.
ערוצים אלו יכולים גם להסביר את התופעה הבאה: במקרים רבים נכדים מסתדרים עם סבא וסבתא יותר טוב מאשר עם ההורים; וגם סבא וסבתא מתחברים טוב יותר לנכדים, לעיתים יותר מאשר לילדיהם כשהיו בגילם, ומפנקים אותם יותר. הסיבה לכך: בעוד שההורה חייב לדאוג גם למציאות החיים השוטפת ולמטלות היומיומיות, לצד הקשר האנושי, סבא וסבתא פנויים להתבונן בערוץ האנושי ופטורים מהלחץ שיש בערוץ הפורמלי.
- פערים בשל אי-מודעות, חששות או כפל תפקידים – מניסיוני בחדר הטיפול וההדרכה, המודעות לערוץ השיח הינה אחד המדדים המשמעותיים שמשפיע על הסיכוי לשינוי התנהגויות במציאות ולהפחתת ה"קצרים", במיוחד במצבים שבהם אתם אחראים על שני העולמות.
דוגמאות לשילוב ערוצי התקשורת בעבודה המקצועית
- עבודה פסיכולוגית עם הורים – פירוק מחסומים בעזרת הערוצים
אחד המקרים שהגיעו אליי, היה של הורים לשמונה ילדים, כשאחת הצעירות בבית, ילדה בכיתה ג', "ניהלה" את הבית, עד כדי כך שההורים הרגישו שלמרות ניסיונם הרב כאנשי חינוך מוערכים, וכהורים לילדים בוגרים ומתבגרים, הם לא מצליחים להעמיד לה גבולות ולא מצליחים לשפר את התנהלותה בבית. חזר על עצמו גם ריטואל שבכל יום חופשי של מחנכת הכיתה של הילדה, היא לא הלכה לבית הספר.
במהלך השיח בחדר הטיפול – לאחר שבדקתי שאין סיבה אובייקטיבית חיצונית הפוגעת בילדה בבית הספר ביום זה - שאלתי: "אילו הייתם צריכים לקחת אותה לטיפול רפואי והיא לא הייתה מסכימה, מה היה קורה?" ההורים ענו שהיו לוקחים את הילדה לטיפול למרות התנגדותה. שיקפתי להם שיש ביכולתם להביא אותה להתנהגות רצויה, ויש בידיהם הדרך לבצע מה שהחליטו.
אם כך, מה מעכב את ההורים במקרה זה? ההורים הציגו עמדה, שלפיה "זה לא כל כך נורא אם תפסיד יום לימודים", ו"אני לא רוצה להית הורה קשוח", כלומר בערוץ התקשורת הפנימי שלהם הם היו מכווננים להרגשתה ולרצונותיה של הבת ולא למשימה שצריכה להתבצע.
בהמשך שאלתי את ההורים: "האם אתם אכן רוצים שהיא תלך לבית הספר ביום הזה?" כאן מתבררת הקומה הנוספת בהבנת הערוצים. אנשים רבים אינם אוהבים לשים עצמם כ"סמכותיים" או להיתפס ככאלה, כי הם מחברים זאת לחוסר נחמדות, לחוסר רגישות, ול"כך הורה לא צריך להתנהג" וכדומה. תוך כדי בירור עם ההורים לגבי הרווחים וההפסדים של הילדה מההליכה לבית הספר - אם זה ל"טובתה" שתלך, או שזו החלטה שרירותית שלהם (ושל חוק חינוך חובה) - התחברו ההורים לכך שבמהות הם רוצים להיטיב איתה, והדרך שבה הם פועלים היא רק הביטוי החיצוני לכך. כאשר התאפשר להורים להרגיש "הורים טובים דיים", גם כשהם "מכריחים" את בתם לעשות משהו כי זה לטובתה, התברר להם להפתעתם הרבה שתוך שבוע הבעיה נפתרה ונשמרה ההתנהגות החדשה והרצויה של הליכה לבית הספר גם ביום החופשי של המחנכת.
- לשמור על "עמוד שדרה" – לדעת לעמוד על שלך בנעימות
עבודה עם הורים מזמנת לא פעם התמודדות מורכבת של הפסיכולוג עם רגשותיהם ועם פעולותיהם. חשתי כך בעוצמה רבה באחד המקרים שבו החלטנו להעביר ילד צעיר למסגרת של חינוך מיוחד, והתמודדנו עם אב מתוסכל וכואב, שלא הכיר בצורך של שילוב בנו במסגרת הזאת והרגיש שהמערכת עושה לו עוול גדול.
באחד מימי שישי, מעט לפני כניסת השבת, התקשר אליי האב. הוא פתח מייד בצעקות, והאשים שבנו נשלח לחינוך המיוחד רק כדי "לשמור על האינטרסים של המערכת". הוא הוציא מפיו בשטף אוסף "ברכות" שהתקשיתי להאזין להן. למרות שהשעה הייתה מאוד לא נוחה עבורי ולמרות יחסו התוקפני והפוגעני, החלטתי לאפשר לו להתבטא ולהשמיע את מצוקתו, כדי שלא יחשוב שאין מוכנות לשמוע אותו. אחרי כמה דקות של דיבור בלתי פוסק מצידו, ולאחר שהתייחסתי לכאבו, אמרתי: "זה בהחלט שווה שיחה, אך לא עכשיו. אתה הרי יודע שאני שומרת מצוות והשבת נכנסת בעוד זמן קצר." האב המשיך בצעקותיו וב"ברכותיו", ואני אמרתי: "אני שומעת שיש לך עוד הרבה מה לומר, אבל ברגע זה אני חייבת לסיים. אני מוכנה להמשיך את השיחה כבר במוצאי שבת בשעה שמונה, או שנקבע מועד לפגישה מסודרת במשרדי."
האב המשיך בשלו. חזרתי על הצעותיי ואמרתי: "אני לא רוצה לנתק, אבל אצלנו נכנסת שבת עוד כמה דקות. לא אוכל להמשיך לדבר עכשיו. מבקשת שתסיים אתה את השיחה, ותאמר לי מתי תרצה שנמשיך. כך חזרתי על דבריי כמה פעמים – באמפתיה אך בבהירות ובנחישות. לאחר כמה חזרות הוא עצמו ניתק את השיחה.
הייתה זו אחת השיחות הקשות שעברתי. החוויה הייתה קשה רגשית בשל התוקפנות, הזלזול והבוטות שהפגין האב, וכן בשל המאמץ שנדרש ממני להישאר ב"עין טיפולית" למרות הלחצים מבפנים ומבחוץ, והקושי לספוג תגובה כל כך קיצונית בעוד השַבָּת מתקרבת.
בהמשך נפגשנו במשרדי וקיימנו שיחות רבות. עם הזמן חל שיפור בתפקודו של הילד, והאב שינה את התייחסותו. לימים חזר אליי והציע את עזרתו להורים המתקשים להתמודד עם העברת ילדם למסגרת של חינוך מיוחד. "תני את המספר שלי לכל הורה שמתלבט. זה ממש חשוב," הוא אמר לי.
- שימוש משולב בערוצי התקשורת
בעת שכיהנתי כמנהלת השירות הפסיכולוגי באחת הרשויות המקומיות, ערכנו אבחון בתחנה שלנו לילדה כבת ארבע, ובעקבות זאת המלצנו להורים להעביר אותה ל"גן שפה", מהלך שהיה כרוך בנסיעה אל מחוץ ליישוב שבו התגוררו. ההורים התנגדו להמלצה ואף ראו בה פוטנציאל לפגיעה בפן החברתי, הן של הילדה והן שלהם כהורים. מאחר שמדיניות הרשות המקומית הייתה "ללכת" עם ההורים, הילדה נשארה בגן ביישוב.
במהלך השנה, כשהתרבו הקשיים של הילדה בגן, נעשתה עבודה של פסיכולוגית הגן עם ההורים במטרה לסייע להם לקדם את הילדה בגן ובבית. הפסיכולוגית גם חזרה וציינה בפני ההורים, שב"גן שפה" תוכל בתם לקבל עזרה מתוגברת של קלינאית תקשורת ושל מרפאה בעיסוק ואף תזכה ללמידה יותר משמעותית.
לקראת אמצע השנה הכירו ההורים יותר ויותר בקשיים של הבת, חוו את התמיכה המקצועית שקיבלו והבינו שאין כאן מגמה לפעול "נגדם" אלא ניסיון לעזור להם. כתוצאה מכך ביקשו שבשנת הלימודים הבאה בתם תשולב ב"גן שפה" מחוץ ליישוב, ואכן כך היה.
לאחר תקופה מסוימת בגן החדש, הגיע האב לתחנה והודיע לפסיכולוגית שטיפלה בבתו, כי בכוונתו להגיש תביעה משפטית נגדה ונגד השירות. הפסיכולוגית נלחצה, וכולנו הופתענו מאוד מהודעתו זו. כמובן, הנחיתי את הפסיכולוגית שלא תיכנס לדין ודברים עם האב ושתפנה אותו אליי כמנהלת השירות.
בפגישה איתי העלה האב את טענותיו בתוקפנות: "אני רואה היום עד כמה הגן המיוחד עוזר לבתי, ואני לא מבין למה לא הכרחתם אותי להעבירה לשם כבר בשנה שעברה. בגללכם הבת שלי הפסידה שנה שלמה..." כמובן, הקשבתי לו והצטרפתי לכאבו על הפספוס (ערוץ אנושי), ויחד עם זאת חיזקתי אותו כאַב אכפתי שרוצה לעשות הכול למען בתו, ולכן גם רוצה לתבוע אותנו (ערוץ פורמלי). אמרתי לו שבידיו האפשרות לתבוע אותנו, אך גם ביקשתי ממנו לנסות ולחשוב איך היה מגיב אילו אכן היינו מכריחים אותו להעביר את בתו לגן שמחוץ ליישוב. שאלתי אותו, איזו "מוזיקה" הייתה מלווה את הילדה בכל בוקר בהסעה, אילו היה כועס על המועצה, אילו היה מתלונן עלינו, ואולי גם היה ביקורתי כלפי צוות הגן החדש וכלפי העבודה שנעשית בו. התייחסתי לכאב על הפספוס, אך גם חיזקתי את ההבנה שיש משמעות לתמיכה הורית ולהבשלה של תהליכים. ציינתי שהיום, כשהילדה כבר ב"גן שפה" וזוכה לתמיכת הוריה, אין ספק שהיא תפיק הרבה יותר מהמעבר לשם.
האב החליט שלא להגיש תביעה...
כמה חשוב לתת לגיטימציה לכל ערוץ - ואז האדם אינו צריך להילחם אלא מחפש את הטוב.
- עבודה עם מערכות החינוך: "הוא לא מוגבל שכלית"
בהיותי מנהלת שירות פסיכולוגי באחת הרשויות המקומיות, סיפר לי מנהל מחלקת החינוך על אירוע של אלימות בגן טרום חובה: ילד בן ארבע שסבל מקשיים שונים, ואף היה גדול מבחינה פיזית, השליך חפץ כבד על גננת בהריון. ב"ה הגננת והעובר לא נפגעו, אך הגננת דרשה להוציא את הילד מהגן. גם הורי הילדים האחרים חששו מפגיעתו בילדיהם ודרשו להרחיקו מהגן. הוריו של הילד סירבו עד אז לערוך לו אבחון, וגם לא הסכימו לכל הצעת עזרה או לקשר כלשהו עם השירות הפסיכולוגי.
ראשי המחלקה שהיו עדיני לב, "ריחמו" על ההורים. הם הציעו שהם יגיעו לגן עם הילד במשך זמן מה וישמרו עליו, וקיוו שבדרך זו המחאה תירגע. לאחר יומיים-שלושה הודיעו ההורים שזה לא פתרון לאורך זמן. המנהל פנה אליי וביקש את עצתי, ואני עניתי שצריך להפריד (כרגיל) בין העולם המציאותי-תפקודי (הפורמלי) לבין העולם הפסיכולוגי (הטיפולי). בעולם המציאותי אכן צריך לדאוג לנוכחות מבוגר נוסף בגן, שתפקידו לעזור לשמור על הילדים מפני אלימות. בעולם הטיפולי צריך לנסות להבין מה הקושי של הילד ולעזור לו ולהוריו.
אמרתי למנהל המחלקה שלדעתי יש לו הפעם הזדמנות פז להשתמש בערוץ הסמכותי, כדי לקדם את הערוץ הטיפולי: מאחר שאין חובה להחזיק ילד בגן טרום חובה, הצעתי שיַתנה את המשך נוכחותו של הילד בגן בהתערבות של השירות הפסיכולוגי. בהתאם לאופיו, טען המנהל שאין לי לב, שאיני מבינה את מצוקת ההורים. בתגובה ניסיתי להסביר לו שדווקא אי-ההתעקשות על ביצוע אבחון ומניעת טיפול הולם, דווקא הם יקשו על הילד ועל ההורים בעתיד. לבסוף קיבל את עמדתי.
הילד הגיע לאבחון עם אביו ואף נשאר צמוד אליו כל זמן האבחון. מבלי להיכנס לפרטי האבחון, אציין רק שבמבחנים הפורמליים הוא תפקד בצורה נמוכה ביותר, למעשה היה ברמה מסוימת של מוגבלות שכלית התפתחותית (נקראה בעבר "פיגור שכלי"). ובכל זאת התרשמתי שאינו מוגבל שכלית. לצורך העברתו למסגרת מיוחדת ברשות מקומית אחרת, כתבתי מסמך מפורט שבו ציינתי, לצד הציונים הפורמליים הנמוכים מאוד שקיבל, גם עשר נקודות מההתרשמות שלי מהתנהגותו בחדר (כמו מוטיבציה, סקרנות וכדומה), אשר העידו, לדעתי, על כך שלילד יש פוטנציאל גבוה יותר. ההמלצה המקצועית שלנו הייתה להעבירו לגן שיוכל לאבחן את מצבו ולתת לו מענה מתאים למרות התנגדות ההורים ולמרות מדיניות הרשות להימנע מכפייה. במקרה זה הבין מנהל מחלקת החינוך את הפוטנציאל הקיים להציל את הילד, פשוטו כמשמעו, ובתהליך מסודר של השמה הוחלט להעבירו לגן חינוך מיוחד למורת רוחם של ההורים.
הילד עבר ל"גן תצפית" ובהמשך ל"גן שפה". כשחזר אלינו, היה זה משמח ומדהים לראות אותו ואת האבחון שלו שעלה בכמה סטיות תקן(!). לא כל הקשיים נעלמו, ממש לא. נשארו לקות בדיבור ולקויות למידה, אך התפקוד הכללי ויכולת ההתמודדות עם מטלות, כמו גם למידת הרגלים ודחיית סיפוקים ועוד, אפשרו לו להשתלב בכיתה רגילה מבלי שנקט אלימות כלל. ההורים היו אסירי תודה, ואפילו הציעו להוות כתובת להורים שמתלבטים או מתנגדים להתערבות השירות הפסיכולוגי, כדי שיוכלו לשתף בחשיבותה של קבלת עזרה.
במקרה זה נדרש מנהל המחלקה להסכים לאינטגרציה בין שני הערוצים ולשילוב של הערוץ האנושי/טיפולי עם הערוץ הסמכותי/פורמלי. עבורי היה זה סיפור מטלטל, שבמהלכו נדרשתי לניהול אירוע מורכב, לשמור על התקדמות בשני הערוצים, מבלי לוותר על המקצועיות שלי, כשאני מתמודדת עם עמדתו של מנהל המחלקה שהייתה שונה לחלוטין משלי. כמו במקרים נוספים, עמדתי לבדי מול הזרם וחבשתי גם כאן שני כובעים – הראשון כמנהלת השירות הפסיכולוגי, והשני כפסיכולוגית טיפולית - והייתי צריכה לתמרן בין שניהם, מבלי לוותר על ה"אני מאמין" המקצועי שלי.
לסיכום:
אחרי שהכרנו את הערוצים, והבנו ששניהם נצרכים ושלכל אחד מהם תפקיד משלו, ושניתן אף לשלבם, בידינו לצמוח – כלומר לעבור מתגובה אוטומטית ריאקטיבית, לבחירה אקטיבית של הערוץ שיביא אותנו למימוש מטרותינו בצורה היעילה ביותר. כדי שתהיה לנו אנרגיה פנויה לצמיחה, עלינו להסתכל בעין חומלת על בעלי הסגנונות השונים וגם על עצמנו, ולקבל את עצמנו עם הסגנון הראשוני-האוטומטי של כל אחד מאיתנו. יש לזכור שטוב להיות אנושי, אך חשוב גם להיות מציאותי. למי שירצה להעמיק ולהתקדם בעניין הזה, אציע גם לנסות לזהות את הסגנון ואת העמדה הפנימית של מי שנמצא מולנו, דבר שישפר את הקשר ואת התקשורת.
