דמות דיוקנו של אביו נראתה לו ליוסף
על שימוש במטאפורות תורניות בייעוץ הורי לנועץ הדתי־חרדי
שלמה בלאק, תמר עבודי
לצורך הכנת המאמר, נעשה שימוש בכלי בינה מלאכותית (קלוד) ככלי עזר למטרות עריכה לשונית וסידור הביביליוגרפיה.
מבוא
אחד האתגרים המרכזיים בעבודה טיפולית עם הורים הוא סיוע במעבר מתפיסה ממוקדת־ילד, המתארת את הילד במונחים התנהגותיים חיצוניים ("הילד עושה כך וכך"), אל עמדה הורית רפלקטיבית. עמדה זו ממקדת את הקשב גם בעולמו הפנימי של ההורה, ובאופן שבו הוא מפרש, מרגיש ופועל: "אני מרגיש כך וכך, ולכן מגיב כך וכך." מעבר זה מדגים את היכולת ההורית להבין את התנהגות הילד ואת העצמי במונחים של מצבים מנטליים, כגון רגשות, כוונות ומחשבות (Slade, 2005). יכולת זו נמצאה קשורה לוויסות רגשי, להתקשרות בטוחה ולהתפתחות חברתית־רגשית תקינה של הילד (Fonagy et al., 2002; Slade, 2005). בהקשר זה, כהן (2017) מדגישה כי טיפוח רפלקטיביות הורית מאפשר להורים לנוע מעמדה שיפוטית או מגיבה־אוטומטית לעמדה סקרנית, מווסתת ומכילה יותר.
בהתאם לכך, אחד ממוקדי ההתערבות בעבודה הורית הוא הרחבת יכולתו של ההורה להחזיק בו־זמנית את חוויית הילד ואת חווייתו שלו, תוך הבחנה ושיום של השתיים. כאשר הורה מסוגל לומר לעצמו: "קשה לי עכשיו להתמודד עם ההתנהגות הזו", במקום: "הילד הזה הוא בלתי נסבל", מתאפשרת תנועה מהשלכה והאשמה אל אחריות הורית מודעת ומווסתת. שינוי זה משקף מעבר מתגובה ריאקטיבית לפעולה פרו־אקטיבית המבוססת על הבנה, על ויסות ועל נכונות לשאת מורכבות (וראו בהרחבה אצל Stuhrmann et al., 2022).
המטאפורה עשויה להיות כלי יעיל בתהליכים מסוג זה. ישנם הוגים שכינו את המטפורה בשם "שפת הנפש" (מודל, 1993), שכן ישנה חשיבות רבה ליכולת לדבר בשפתו של המטופל על מנת לייצר הקשר עמו הוא יזדהה. המטאפורה מאפשרת לגשר בין חוויה רגשית מורכבת לבין הבנה קוגניטיבית נגישה. באמצעות מטאפורות ניתן לתרגם מושגים מופשטים כגון רפלקטיביות, ויסות רגשי או יחסים בין־אישיים, לשפה חווייתית, מוכרת ובעלת הדהוד רגשי. לייקוף וג'ונסון הראו לפני כחמישים שנה (1980) כי החשיבה האנושית מושתתת במידה רבה על מבנים מטאפוריים; לפיכך, מעבר לשימוש במטאפורות כאמצעי המחשה בלבד, המטאפורה מסייעת לארגון מחדש של משמעות וחוויה. בהקשר הטיפולי בכלל, ובהקשר מותאם תרבותית בפרט (Naeem et al., 2023), מטאפורות מסייעות ביצירת מרחב בטוח לעיבוד רגשי, לעיתים מתוך עקיפה עדינה של הגנות ישירות, ובכך תומכות בפיתוח יכולת רפלקטיבית ובהרחבת נקודות מבט (Siegel, 2012; Kopp, 1995; Stott et al., 2010). הגישה הנרטיבית הרחיקה לכת עוד יותר, והעמידה את הסיפור ואת המשל במרכז העבודה הטיפולית, כחומר שממנו ניתן לארוג מחדש סיפור חיים מועדף (White & Epston, 1990).
עם זאת, בעבודה עם אוכלוסייה חרדית הפונה לייעוץ פסיכולוגי קיימת מורכבות ייחודית, הנובעת מן המפגש בין שיח טיפולי מערבי לבין מערכת ערכים, אמונות, ונורמות קהילתיות מובחנות. מחקרים מצביעים על כך שפנייה לטיפול בקרב אוכלוסיות חרדיות עשויה להיות מלווה בחשש מסטיגמה, ובזהירות כלפי מושגים הנתפסים כ"רוחות זרות" לעולם היהודי־חרדי, ולעיתים גם במתח בין סמכות רבנית לבין סמכות מקצועית (Greenberg & Witztum, 2001; Huppert, Siev, & Kushner, 2007; בלאק וטרכטינגוט, 2020; וראו סקירה בעניין אצל de Abreu Costa & Moreira-Almeida, 2022). במצבים אלו, שימוש במטאפורות הנטועות בעולם התוכן התורני והקהילתי עשוי להוות גשר תרבותי משמעותי, כאשר הוא נעשה באופן המנגיש רעיונות טיפוליים מבלי שייתפס כאיום על הזהות או על הערכים. עם זאת, עצם יצירתן ושימושן של מטאפורות כאלה מציבים אתגר כפול: מצד אחד עליהן להיות מדויקות דיין כדי להמחיש תהליכים נפשיים מורכבים, ומצד אחר עליהן להיות רגישות ומותאמות תרבותית־דתית, כדי שלא יעוררו התנגדות או תחושת זרות.
המטאפורות התורניות המוצגות להלן הן פירות של עבודה משותפת שרקמנו יחד עם הורים רבים בחדר הייעוץ, כמו גם עם מטופלים ומטופלות בחדר הטיפולים, תוך ניסיון להנגיש עבורם את המעבר לעמדה רפלקטיבית. מצאנו, שהשימוש במטאפורות הנטועות בעולמות תוכן מוכרים ומשמעותיים לנועץ מאפשר גשר בין שפה טיפולית מופשטת לבין חוויה יומיומית, ובכך מסייע לתמוך בהפנמה רגשית וקוגניטיבית של התהליך. בעזרת מטאפורות, המשפחה מוזמנת לנוע מנרטיב מקבע, כגון: "הילד הזה הוא בעייתי", אל נרטיב מורכב ואמפתי יותר: "קשה לנו כהורים להבין, להכיל ולהגיב באופן מיטיב לילד הזה". מנרטיב בודד: "ההורים שלי נטשו אותי", אל נרטיב המסכין למורכבות המציאות ויכול ליצוק ממנה משמעות: "דווקא כי אבי ואמי עזבוני (כפרפזה על הפסוק בתהילים פרק כז'), אני חווה את היכולת להרגיש קרבת אלוקים". תנועה זו אינה מדגימה שינוי לשוני בלבד, וחשוב שלא למקד בה את כל תשומת הלב; היא מבטאת, בעיקר, שינוי בעמדה הפנימית. שינוי המרחיב את אפשרויות הפעולה, מפחית הסלמה, ומעודד דיאלוג רגשי פתוח בין הורה לילד ובין אדם לעצמו.
בפגישות ראשונות בחדר הייעוץ, יושבים לעיתים קרובות הורים, המבקשים להיוועץ על בנם. על פי רוב, לאחר שהם כבר נועצו בדבר, במישרין או בעקיפין, עם שכנים, עם רבנים, עם בני משפחה, וגם עם הדודות השונות, כך שניכר כי שפת ההדרכה ההורית המקובלת כבר מוכרת להם במובן מסוים. ואף על פי כן, נדמה שמשהו בשפה הזו עדיין זר להם. לעומת זאת, כאשר מוצע להם להסתכל רגע וללמוד מיעקב אבינו ומיוסף הצדיק, פעמים רבות משהו בחדר משתנה. הכתפיים נשמטות, או דווקא מזדקפות; הישיבה משתנה; ונדמה לעיתים, כי נוצר מרחב חדש לשיחה.
הדבר נכון גם בטיפול הפרטני במבוגרים המתמודדים עם השלכות של חוויות ילדות מורכבות: כאשר אישה צעירה שחלומותיה התמוטטו מול עיניה מגיעה לקליניקה, היא מבוהלת מלחוש משהו, מחשש שאם תיגע ברגשות היא עלולה לכעוס על ריבונו של עולם. התזכורת כי "דוד המלך שאל: למה השם תעמוד ברחוק" (תהילים י') עשויה להביא לנחמה: הידיעה כי יש לה על מי להישען, ושקיבלה היתר מדמות אפופת הוד להרגיש, מאפשרת לה להתחיל בתהליך של אבל ושיקום.
עבור הנועץ הדתי, ובעיקר החרדי, מטאפורות וחוויות הלקוחות מעולמם של אבות האומה עשויות להיות משמעותיות במיוחד. מצאנו שעבור נועצים רבים, האבות הקדושים אינם דמויות מן העבר הרחוק או משל ספרותי בלבד; הם דמויות פנימיות, חיות ונוכחות, מעין מודלים מופנמים שהאדם מודד את עצמו מולם ושואב מהם השראה יום־יומית. משום כך, בשימושינו במטאפורה התורנית, איננו מבקשים לפעול באופן אינסטרומנטלי או מנותק, חלילה, אלא להיעזר בשפה שיש לה קיום ומשמעות בפני עצמה.
לצד זאת, יש להביא בחשבון כי הנועץ החרדי אינו מורגל, בדרך כלל, בניתוחי אופי פסיכולוגיים של דמויות מן התנ"ך. יש אף מי שחווים האנשה מעין זו, של דמויות מקראיות, כשמץ של התנהגות חצופה, ואולי אף מעבר לכך. לפיכך, אנו מדגישים כי איש המקצוע, המבקש להשתמש בגישה זו, נדרש לעגן היטב את ההמשגות בהן ישתמש, בדברי חז"ל מגובים במקורות, ובפרשנים המקובלים על הקהילה. עליו לקבל הכשר מקדים לדברים מצד דמות תורנית מקובלת, ומתוך היבט מקצועי ואתי, לשאוף להבין את דעתו של הרב, שהוא המומחה המוסמך בהלכה ובתורה, קודם להבעת דעה אישית בתחומים אלו. מומלץ לוודא שאותו רב אכן מקובל על הנועץ כמייצג דעת תורה סמכותית עבורו.
טענת המאמר היא אפוא כפולה. ראשית, השימוש במטאפורה תורנית בייעוץ הורי לנועץ הדתי־חרדי עשוי להוות דרך יעילה להעמקת, או לפחות הנגשת, העבודה הנפשית. בכוחו ליצור שפה משותפת, לנרמל מבלי לתייג, ולשאת סמכות פנימית במקום שבו שפה מקצועית עלולה להיתפס כמנוכרת. שנית, סיפורי האבות והאימהות עצמם, כשהם נקראים בקריאה רגישה מבחינה פסיכולוגית ומתוך נאמנות תורנית לנועץ, עשויים לשמש מאגר עשיר להפליא של השראה בנוגע לדפוסים פנימיים, התמודדויות, ומערכות יחסים, למעלותיהם ולעבודת חייהם.
ראשונים כמלאכים
לימודי המקרא בעולם הדתי והחרדי נפתחים תדיר במבואה ממסכת שבת (קי"ב ע"ב): "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים". הגמרא מסבירה, שבבואנו להתבונן על דמויות ההוד שבמקרא חשוב להניח ראשית לכל שדרגתנו אינה דרגתם ועולמנו אינו עולמם. לכאורה פער עצום זה הופך היקיש ישיר בין מעשי האבות להתנהלות הבנים לבלתי אפשרי, והמרחק התהומי עלול למנוע אינטגרציה וקשר של הליכה בדרכם. מחשבה המרוממת את האבות ומותירה אותם מרוחקים לחלוטין, עלולה לצמצם את יכולת הלמידה וההליכה בדרכם בפועל.
ספרות החסידות מציעה גשר למתח זה. ה"שפת אמת" (ויקהל תרמו') מחדד כי כל דור באשר הוא נדרש לעבודת תיקון וזיכוך משלו. עבודתם של הראשונים הייתה אמנם עבודה שונה מעבודתנו בדרגתה, אך בדומה לעובדה שלכל חומר יש השתקפות רוחנית, כך גם אנו ומעשנו יכולים להשתקף ממעשי הראשונים, וללמוד מהם. בדומה לכך, במסכת מגילה (יא ע"א) נאמר: "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה" ורש"י מפרש שהכוונה היא "ללמוד תשובה או הוראה". המקרא לא נכתב על הדור ההוא בלבד, אלא כדי שנפיק לקחים במקום שבו אנו נמצאים, מתוך הבנה שאיננו מנתחים או שופטים, את סיפורי המקרא, חלילה, אלא גוזרים מתוכם היקשים לנפשנו ולומדים מהם סימנים לניווט בעולם, בעקבותיהם.
רעיון זה גם משתקף בוורט חסידי פופולארי על סדר התפילה "אין כאלוקינו... מי כאלוקינו". המדרש מבאר שראשית כל עלינו להכיר שאלוקים גדול מאיתנו ומחשבותיו עמקו ממחשבותינו ("אין כאלוקינו"). לאחר שידיעה זו בהירה וקבועה, ניתן להעלות שאלות, לתהות ולחקור ("מי כאלוקינו"). כפי שעשה ירמיהו הנביא בשאלתו: "מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד" (ירמיהו יב' א').
כחלק מהכשרתנו המקצועית לעיסוק בטראומה, למדנו כי ניתן לפגוש את חלקי הנפש המודחקים, המפוצלים, המוכחשים והמושלכים רק לאחר שווידאנו כי הבסיס העכשווי איתן דיו. המרצים הבהירו לנו, כי ניתן להסיט את מנגנוני ההגנה, רק כאשר הנפש חווה את עצמה בטוחה ומוגנת. איננו מעוניינים בתזוזת לוחות טקטוניים לפני שברור לנו שישנו מרחב מוגן ויציב.
תובנה זו, הנלמדת בספסלי הלימודים, פוגשת את חדר הטיפולים כמגע עדין ומתמשך בפחד מפני פתיחת אזורים סמויים וכואבים. הדבר נכון במיוחד במגע עם דמויות ההוד המעצבות את נפשו של הילד והמבוגר החרדי. גם כאשר קיימת הכוונה מוסרית ותורנית ברורה, עולות לעיתים קרובות תהיות פנימיות: האם מותר לדבר על מורכבות משפחתית בהקשר של האבות והאימהות? האם בסיס הנפש שלנו יציב מספיק כדי לשאת את המורכבות האנושית מבלי לחוות איום על אמונתנו? או שאולי להפך, זו חובתנו, ולולי הבנות אלו, אמונתנו תעמוד תחת איום?
כאשר קוראים בספרות המקצועית את ניתוח הדמויות המקראיות בראי ברה"נ, ניתן לראות כיצד הוגים שונים מנסים לגשר על הפער הזה. לדוגמא, שרה קולקר (2025), במאמרה "על אם ואב", מתארת את המבנה של מה שהיא מכנה "הנפש המושית". למשה המקראי יש שתי אימהות, אם מולידה (יוכבד) ואם מאמצת (בת פרעה), אשר שתיהן נאבקות על חייו, והוא זוכה בעיניהן לאיסוף חומל ואוהב. קולקר מתארת כיצד נוכחות זו הופכת לתו יסוד באישיותו, לצד הניתוק המוקדם מאמו שנאלצה להשליכו ליאור, והמימד הרצחני של פרעה, האב המאמץ. כוחות מנוגדים אלו מעצבים במשה חמלה עמוקה על החלש, אך גם את היכולת לפעולה תוקפנית מול עוול (הכאת המצרי). קולקר מציעה כי פיתוח אמפתיה רכה בטיפול מאפשר לנפש "למשות אדם ממצולות ייסוריו ולהושיעו מעבדות" (עמ' 118), תוך התבוננות ברגעי הכעס, שבירת הלוחות, וההשלכות הנפשיות של הסתרת הלכה עקב רוגז ("ויקצוף על אלעזר ועל איתמר". וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה; ויקרא רבה [וילנא], שמיני, י"ג, א).
מורכבות פנימית זו של זיכוך המידות עולה גם באגדה מאוחרת מהמאה ה-18 המובאת על ידי רבי ישראל ליפשיץ (תפארת ישראל), המספרת על מלך שביקש מצייר מומחה לצייר את דיוקנו של משה רבנו. כאשר בחן המלך את הציור לפי חכמת הפרצוף, גילה בתווי פניו של משה סימנים לכעס ולתכונות שליליות אחרות, וכעס על הצייר שחשב ששגה. אולם, כאשר פגש המלך את משה, הסביר לו משה כי הציור מדויק: הוא אכן נולד עם טבע שיש לזכך ולעדן אותו, ושעמל להשלים את מידותיו בתיקון עצמי. אף על פי שאגדה זו שנויה במחלוקת ומקורותיה מאוחרים, בספרי חסידות אחרים מופיע רעיון דומה לפיו הצדיק אינו חסין מהתמודדות. ודווקא מתוך עמלו לזיכוך מידותיו, הבנים-תלמידים יכולים ללמוד ממנו ולהתקרב אליו.
כאשר אנו, כאנשי ברה"נ קוראים ניתוחים מעין אלו, אנו חשים לעיתים קרובות אמביוולנטיות. מחד, מדובר בדמויות של אבות אומתנו עתירי ההוד, הראשונים – כמלאכים שאין לנו השגה בהם, המהווים עוגן רוחני יציב בנפשנו מאז הילדות, ומאידך, מדובר בדמויות של אבות אומתנו מהם אנחנו שואפים ללמוד ולהבין, מעשיהם – סימן לנו ולתיקון נפשנו.
בחדר הטיפולים, איננו מבקשים לשנות את אמונתו של הנועץ, או להעמיד את דמויות המקרא לניתוח קליני חילוני, חלילה. אנו מבקשים להשרות בחדר ביטחון יציב מספיק, שיאפשר לעמודי עולמו הפנימי של הנועץ לעמוד יציבים, ללא איום בהתפרקות, גם כאשר עולות תהיות, סקרנות וחיפוש דרך, באמצעות התבוננות בפסוקים הקדושים. קדושה היא פרושה ומובדלת; אינה מתמזגת עם החול, אולי מבקשת, לעיתים, התבוננות אמיצה בסיפורי האבות כפי שהם בונים הלכי נפש בליבנו, כדי שנהיה טובים, ראויים, וקשובים יותר. הם בדורם, ואנו בדורנו.
כוחה של המטאפורה התורנית בחדר הייעוץ
ישנו זרם בספרות המקצועית בתחום, שמבקש להצביע על כך שעיקר כוחה של ההתערבות הפסיכולוגית אינו טמון בטכניקה כשלעצמה, אלא בברית הטיפולית ובשפה המשותפת שעליה הטכניקה נשענת (Bordin, 1979; Wampold, 2015). מצאנו, כי כאשר אנו משוחחים עם ההורה או הנועץ הדתי בשפת המקורות שלו, דומה כי מתרחשים שלושה תהליכים מקבילים: ההגנות יורדות, הבושה פוחתת, והתובנה נושאת עימה סמכות מכבדת. ייתכן שהדבר מתרחש משום שדמות ההשראה אינה מוצגת כ"מקרה תיאורטי מן הספרות האקדמית", אלא מהווה חלק מעולמו הפנימי של הנועץ. ההבנה כי אבות האומה וגדולי הדורות התמודדו, כל אחד בדרכו, עם דילמות אנושיות עמוקות, יכולה לנרמל ולקרב, ולאפשר ליושב עימנו לחוש כי מצוקתו אינה מוציאה אותו מגדר הראוי.
אין בכוונתנו לטעון שסיפורי התורה מהווים "מקרי בוחן" קליניים, ואף לא שבכוחה של הפסיכולוגיה המודרנית לנתח אותם. אנו מציעים לראות בסיפורי האבות שפה מארגנת, סמלית ומזמינה, שיכולה לסייע להורה לחשוב מחדש את עצמו, את הורותו, ואת ילדו.
השאלה כיצד לשוחח עם נועץ בשפה הקרובה לעולמו אינה ייחודית לחברה החרדית. ישנה ספרות ייעודית, העוסקת בטיפול רגיש־תרבות ובהתאמת השפה הטיפולית לעולמו הערכי של המטופל (ראו לדוגמא ובהרחבה אצל de Abreu Costa & Moreira-Almeida, 2022), ובכלל זה באוכלוסיות דתיות שמרניות (Greenberg & Witztum, 2001; Huppert, Siev, & Kushner, 2007). הגישה הנרטיבית מדגישה את ההכרה שסיפוריו של אדם, ובהם סיפורי התרבות שמתוכה בא, הם עצמם חומר העבודה הטיפולי (White & Epston, 1990). בהקשר היהודי הקבלי, ביקש פרופ' מרדכי רוטנברג להניח יסוד תיאורטי שיטתי בדמות טיפול פסיכולוגי הנשען על המדרש ועל החסידות, שבמרכזה רעיון הצמצום (רוטנברג, 2010). בזירה היישומית בישראל נכתב גם כן על טיפול בנועץ החרדי, למשל: הופמן ורוסמן (2011) קיבצו סוגיות ותיאורי מקרה מן המרפאה החרדית; מילר (2025) ניתח את משבריהם הדתיים של בחורי ישיבות ואת המעבר מפיצול לאינטגרציה; ובמאמר קודם (בלאק וטרכטינגוט, 2020) עמדנו על חשיבות מקומן של ההכשרה המקצועית, ההכשר ההלכתי והרגישות התרבותית בטיפול וייעוץ לחברה החרדית.
על רקע זה, אנו מבקשים להציע אוסף ראשוני של מטאפורות הוריות מתוך סיפורי האבות, הנוגעות בסוגיות שכיחות בחדר הייעוץ ההורי, ולהזמין אנשי מקצוע להמשיך ולפתח את התחום. אוסף זה מפגיש שני עולמות ידע, שכל אחד מהם (להבדיל) עומד בזכות עצמו: סיפורי האבות, כפי שהם נקראים במקורותיהם, מזה; ותיאוריות ההתקשרות, העבודה הנרטיבית, והמערכות המשפחתיות, מזה. הקורא מוזמן להיכנס לשיח שבו הנועץ שומע את שפת מקורותיו, ואיש המקצוע מוצא בה הדים למושגיו המקצועיים. כוונה נוספת היא להנגיש מעט מעולם הדימויים הזה גם לאיש המקצוע שאינו בן הקהילה, כדי שיוכל להיעזר בו בעבודתו עם נועצים חרדים.
העברה בין־דורית: שותא דינוקא
כתבו חז"ל "שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה" (תלמוד בבלי, סוכה נו ע"ב), כלומר, דיבורו של הילד בשוק, מאביו או מאמו הוא. הילד משחזר בעולם את אשר ספג בבית. מאות ואף אלפי שנים מאוחר יותר, תיאוריות פסיכולוגיות כינו תופעה זו בשם העברה בין־דורית. בקריאה שמלווה ברעיונותיהם של בולבי, מנוחין, ובוואן, ספר בראשית מתאר רצף בין־דורי: מתרח, המתעמת עם אברהם; דרך אברהם, הנדרש להכריע ביחס לישמעאל; עבור במילים שאינן מדוברות בין יצחק לרבקה; ועד למערכות היחסים המורכבות שבין יעקב לבניו. בתוך השרשרת הזו מתחולל, כך אפשר להציע, מהפך מסוים ביחסים שבין יעקב ליוסף. להלן נציג חמישה צירים המהווים תחנות לאורך ציר זה, החופפים לסוגיות שכיחות בחדר הייעוץ ההורי, ושני צירים נוספים מהכתובים, החופפים לעולמות הטיפול הפרטני במבוגרים. כל ציר מוצג במבנה אחיד: רקע תורני, מבט פסיכולוגי, הדגמה יישומית בחדר הייעוץ, ולבסוף וינייטה (מורכבת ומוסווית).
א. הורות מסלימה: אברהם העברי
רקע תורני: אברהם גדל בבית אביו תרח, שהיה יצרן ועובד פסלים. כחלק מגילוי קיומו של האל, ניפץ אברם הצעיר את פסלי אביו, וכשזה נדרש להסביר את מעשיו, השיב לתרח אביו בתשובות מתוחכמות ומאתגרות (בראשית רבה, פרשה לח, דרשה יג). בהמשך, מבארים חז"ל, שאותו אברהם קרוי "העברי", משום שכל העולם כולו עמד מעבר אחד, ואברהם מן העבר האחר (בראשית רבה, פרשה מב, דרשה ח).
מבט פסיכולוגי: מטאפורה זו יכולה להמחיש את חווייתו של ילד העומד לבדו ומתריס מול כולם, אך גם את התקווה שיום אחד ילד המתמודד עם התנהגות מתריסה יוכל לגדול להיות אדם טוב, מיטיב, ואולי אף מקור השראה לאחרים. רעיון זה עשוי לסייע להורים לראות כי תקופות מסוימות אינן רק תקופות של סכנה או התפרקות, אלא לעיתים, במקביל, גם תקופות של גיבוש זהות שאינו מהווה בהכרח איום על המסורת. מאידך, המטאפורה מתארת גם את חווייתה של הורות מאותגרת, הנדרשת לעמוד איתנה מן העבר האחד, כשלידם, ולעיתים מולם, הילד בעבר האחר. הורים רבים שואבים כוח מהרעיון שאברהם לא היה נעשה אברהם אבינו אילו לא הייתה לו היכולת לעמוד במצבי "מהעבר האחד."
הדגמה: ההורים מוזמנים להיכנס אל החוויה המערכתית שבסיפור אברהם ותרח: איך היה, לדעתכם, להיות אברהם, כילד שאביו אינו מבין אותו, ילד שכנראה ניסה להסביר, לא הצליח, ובסופו של דבר נעמד חזיתית מול עולמו של אביו? ומן הצד האחר: האם נמצא בחינה של אברהם בבן שלכם, או היבט של תרח אצלכם? תרח כמעט שאינו נראה בכתובים; איננו יודעים רבות על מעשיו ההוריים שמאחורי הקלעים, אנו יודעים שתרח היה נכון להקריב דברים יקרים עבור ערכיו, ושהיה מסוכסך עם בנו.
וינייטה: בסיומה של פגישת פידבק, בה נמסר להורים דו"ח המפרט את אופייה של הפרעת ההתנהגות של בנם בן ה-16, לאחר הצגת פרק ההמלצות היישומיות, נאנחה האם, סיכמה את הדברים בתקווה באמרה "אברהם אבינו הצליח בסוף".
ב. החזית ההורית: בין שרה, אברהם, ויצחק
רקע תורני: אברהם, הילד שעמד לבדו בעבר אחד, גדל והיה לאב. לאחר שנים ארוכות של ציפייה לילד, שרה מוותרת ומאפשרת לאברהם להעמיד זרע מהגר שפחתה (בראשית טז). זוהי מציאות משפחתית מורכבת הדורשת מכל באי הבית התחשבות מיוחדת, ואכן כך נולד ישמעאל. כשמספר שנים מאוחר יותר נולד יצחק משרה, החומש מתאר כיצד שרה רואה את ישמעאל "מצחק;" לפי אחד הפירושים המובאים ברש"י, מדובר בפגיעה חמורה שפגע ביצחק. תכף דורשת שרה מאברהם בנחישות להרחיק את ישמעאל מהבית באמרה: "גרש האמה הזאת ואת בנה" (בראשית כא, י). אברהם נבוך ומשתהה "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם", והוא אינו פועל עד שאלוקים מורה לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא, יא-יב).
מבט פסיכולוגי: ניתן לזהות כאן שיתוק הורי הולם, מול ילד אחד הפוגע באחיו; כל עוד אין הכרעה, הפוגע נשאר בבית ושני הילדים ממשיכים להיפגע. חשוב לא פחות: בסופו של דבר, אלוקים מורה לאברהם לציית לשרה ולהרחיק את ישמעאל. והוא עושה זאת, יחד עם לחם וחמת מים. תיכף לאחר ההרחקה, כשישמעאל מושלך תחת השיח ובוכה מצמא ומנטישה, מתואר כי "וישמע אלוקים את קול הנער באשר הוא שם." הילד שהורחק נשמע ומורגש במקום שבו הוא נמצא, ללא שיפוט. כך שהגבול וההכלה אינם בהכרח סותרים זה את זה.
הדגמה: מטאפורה זו יכולה לסייע לעבודה עם הורים הנקרעים בין ילד פוגע לבין אחיו הנפגע. השתהותו של אברהם מאפשרת לדבר על הקושי להכריע, מבלי להפוך את ההורה לאשם בלבד. לעיתים אפשר להציע להבין את הרחקתו של ישמעאל, יחד עם אמו הגר, כהרחקה שנעשתה עם כאב גדול.
וינייטה: בעבודה עם הורים שחוו אלימות רבה בקשר בינם לבין בנם, באחד השלבים, כשהילד היה צריך לעבור לגור בבית אחר למען בטיחותו, בטיחות הוריו ובטיחות שאר בני המשפחה, הוא יצא מהבית עם התומך המלווה, המזוודה, יחד עם מכתב געגועים ושוקולד מהוריו. כך: יצאו לדרך משותפת עם צידה רבה, באשר הם שם.
ג. חזית הורית אחידה: ההורות ליעקב ועשיו
רקע תורני: מאוחר יותר, כשיצחק נעשה לאיש ונושא את רבקה, נולדים להם תאומים השונים זה מזה בתכלית, הם מתוארים באופן הבא: עשיו איש ציד, איש שדה. ויעקב איש תם, יושב אוהלים. "ויאהב יצחק את עשיו... ורבקה אוהבת את יעקב" (בראשית כה, כח). הנערים חונכו יחד, בלא הבחנה בטבעם השונה, וזאת על אף ההכנה שנעשתה לרבקה בשעת הריונה בדבר השונות בין תכונות ילדיה (בראשית, כה, כג). ישנם פרשנים המסבירים כי אילו גדל עשיו בחינוך ההולם את טבעו ואת כוחותיו הגדולים, אפשר שהיה נעשה עובד אלוקים בדרכו שלו (רש"ר הירש על התורה, כה, כז). כהמשך לכך, יצחק ורבקה אינם מתוארים כהורים המדברים זה עם זה במישרין על סוגיות חינוך בניהם. להפך, הכתוב מתאר כיצד רבקה שומעת את יצחק, פונה אל יעקב ומכוונת אותו כיצד להתנהל מול אביו ולעקוף אותו באסטרטגיה שנראית כתככנית. מכאן התורה מדגימה כיצד האחים פיתחו מערכת יחסים עכורה המאופיינת במעשי מרמה, קרע, ובריחה.
מבט פסיכולוגי: נראים כאן סימנים למערכת טריאנגולטורית מסוימת: בני זוג הנוטים לשלב את בנם בעניינים הנוגעים, כך נראה, למערכת היחסים הזוגית שלהם, ולא רק למערכת היחסים ההורית. וכמאמר חז"ל "מה יעשה הבן ולא יחטא" (תלמוד בבלי, ברכות לב ע"א), ולהבדיל, תקשורת עקיפה, בריתות סמויות, והיעדר חזית הורית אחידה, עלולים לבלבל את הילד, להעמיס עליו תפקיד שאינו שלו, ולעצב לאורך זמן דפוסים של אתגרים שונים (ראו בהרחבה אצל Feinberg, 2003).
הדגמה: ההשראה מיצחק ורבקה, מסייעת להורים לזהות מצבים שבהם מסרים, אכזבות או פחדים זוגיים עוברים דרך הילדים. שימוש במטאפורה זו מאפשר להפחית האשמות הדדיות (ובכלל). כך, מבלי שאיש מן המעורבים יוכתם כדמות הרעה של הסיפור, ההורים רואים את התנהלותם כסטייה נורמטיבית שמתקבלת, ואכן ניתנת לדיוק.
וינייטה: הורים שהגיעו לייעוץ הציגו עמדות קוטביות ומנוגדות לגבי הטיפול בבנם החווה קשיים רגשיים, כאשר האם נהגה לשתף את הבן בחששותיה מפני "הנוקשות של אבא". כאשר הוצגו בפניהם הפסוקים בדבר הדינמיקה ששררה בין יצחק ורבקה, ההורים התבוננו זה בזה במבט מופתע ורציני. לימים, בפגישת הסיכום, ההורים הצביעו על אותה "פגישה מפורצפת" כפגישה מלאת תובנה.
ד. יעקב ובניו: משפחה מורכבת
רקע תורני: כאשר ממשיכים לעקוב אחר התפתחות מערכות היחסים בקרב משפחתו של יעקב, ניתן למפות בזהירות את המבנה הבא: יחס מתוח שורר בין יעקב לראובן בכורו, הבא לידי ביטוי גם על ערש דווי; דינה חווה פגיעה קשה; שמעון ולוי היוצאים למסע הרג של עיר שלמה; ויוסף המושלך לבור בידי אחיו.
מבט פסיכולוגי: ישנם הורים הפונים לייעוץ, וכשסיפוריהם מוקשבים באוזן נרטיבית, נרקם סיפור של הורות הנמצאת בזירת קרב. כשברקע מתנגנת בושה, מבוכה, ולעיתים, גם אשמה. הם נרדפים על ידי סיפור רווי בעיה, ומרבים לספר על "אדון כאוס" שמשליט טרור בבית באופן תדיר, וגורם להם לראות את הילד כבעייתי, ואת עצמם, כהורים כושלים.
הדגמה: ציר זה יכול לשמש לנרמול. פעמים רבות, הורים משוכנעים שרק אצלם יש קנאה בין אחים, עימותים תדירים, וילדים שמרגישים מקופחים. תחושת הבושה שמתלווה לכך יכולה לשלוט ולשתק. עבור חלק מההורים, סיפור משפחת האבות מסייע לרקום סיפור לפיו, גם במשפחה שממנה צמח עם ישראל היו כנראה גם רגשות לא נעימים. ובנפרד, לעיתים, המטאפורה מאפשרת להבחין בין ההכרח לאהוב כל ילד מתוך היכרות עם ייחודו ונפלאויותיו, לבין הסכנה שבהיסחפות להתייחסות דיפרנציאלית בלתי מעובדת, המעודדת תחושות איבה והתנהגויות אלימות.
וינייטה: זוג הורים באו להיוועץ בדבר הבלאגן שיש להם בבית. המטאפורה של משפחת השבטים, סייעה לאב להיזכר: "זה מזכיר לי קצת את הילדות שלי. בהיבטים רבים, אנחנו באמת יצאנו שבטים." האם הנהנה, צחקה, והוסיפה: "ועוד איזה שבטים הם יצאו, אל תשאל."
ה. דמות דיוקנו: הבסיס הבטוח המופנם
רקע תורני: מול ההתמודדויות שמנינו, נדמה כי דפוס ההעברה הבין־דורית עובר עיבוד מחודש בקשר שבין יעקב ליוסף, בן זקוניו של יעקב. יוסף מתואר כנער המפגין התנהגויות חברתיות תמוהות משהו: הוא מביא את דיבתם הרעה של אחיו אל אביו, ומספר לאחיו על חלומותיו, שמהם משתמע כי הם נחותים ממנו. כשמגיעים הדברים אל אביו, מספר יוסף גם לו שאף הוא, אבא, עתיד להיות נחות ממנו. יעקב אינו גוער ביוסף ואינו מבטל את דבריו; במקום זאת, הכתוב מתאר כיצד "ואביו שמר את הדבר", ומצפה שהדברים יתגשמו. יעקב מקרב את בנו, לומד עמו בחברותא, עושה לו כתונת פסים, ומכוון את מבטו אל אחיו ואל היופי שבבריאה באומרו: "לך נא ראה את שלום אחיך, ואת שלום הצאן" (בראשית, לז). קנאת האחים מבשילה בינתיים לכדי מכירתו של יוסף לעבדות במצרים. שם, בבית פוטיפר, עומד הנער בודד בארץ זרה מול פיתוי מתמשך מצד אשת אדוניו, ובכל זאת מצליח לעמוד בו (בראשית, לט). חז"ל מסבירים כי "דמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון" (תלמוד בבלי, סוטה לו ע"ב). נראה להציע כי דווקא בשל הקשר המיוחד שרקם יעקב עם יוסף, דמותו של האב המיטיב היא זו שנראתה לו.
מבט פסיכולוגי: אפשר להבין בזהירות, במונחים של תיאוריות ההתקשרות, שכאשר מתגבש בסיס בטוח מופנם, הילד נושא עמו מטען נוסף מעבר להוראות, לאיסורים, ולהגבלות. לזה הוא מוסיף ייצוג של קשר מיטיב בדמות האב (1988, Bowlby). ראוי להוסיף, לצורך העניין, שמחקרים מעודכנים מראים כי מעורבות האב בחיי בנו, מנבאת בטווח של עשרות שנים מאוחר יותר, מצב מיטיב של הילד-הבוגר, בתחום העמידה מול דחפים לשימוש בחומרים ממכרים (Clinchard et al., 2024). מעבר לכך, המדרש מתאר כיצד יעקב הקדיש זמן איכות לשעשוע משותף בלימוד דברי תורה (בראשית, לז, ג, וברש"י שם), דבר שנראה שבא לידי ביטוי מאוחר יותר של התוויית דמות דיוקן מיטיבה.
הדגמה: מטאפורה זו יכולה להמחיש קשר הורי קרוב, מקרב, ומזמין. כך, נשאלו הורים שחוו את בנם כפועל כנגד קיומו של קשר הורי שכזה: איזו דמות אתם רוצים שילדכם יישא עמו כאשר יהיה רחוק מכם? אילו רגעים, שיחות, או תחושות אתם מקווים שיהפכו עבורו ל"דמות דיוקן" פנימית? פעמים רבות, הורה החווה עצמו חסר אונים מול קושי התנהגותי נוכחי, מגלה בעזרת המטאפורה את היכולת להשקיף רחוק יותר, ולחזק התקווה בדבר הקשר ההולך ונבנה לאורך זמן.
וינייטה: הורים לנער בן 14 שהתקשו לראות את הצורך והעניין לדמיין כיצד בנם מרגיש כלפיהם, קיבלו עידוד ממטאפורה זו, וניסו לדמיין את הנאומים של ילדיהם, בחתונת הזהב שיקיימו בעוד כשלושים שנה. במהלך העבודה, ההורים נזכרו בדמות דיוקניהם של הוריהם עצמם, כפי שזו נראית להם במקומות שונים.
גם בשדה הפסיכואנליטי, בעבודה המורכבת מאבל והסכנה למציאות, נוכל לעגן מטאפורות בכתובים. הישענות על מטפורות מעין אלו, יכולה לייצר חווית קשר אל הנשגב, אל האב הגדול, כדמות מופנמת מזדהה ומלווה.
ו. כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה
רקע תורני: הנביא בשמואל מתאר את הנער דוד שהיו לו שבעה אחים. היחסים בין אביו ואחיו של דוד כלפיו ידעו מתח רב; בלידתו נחשד דוד כממזר ונדחה על ידי משפחתו. הבדלי המעמדות הגיעו לשיא טרם הקרב מול גוליית, אז האשים אליאב – אחיו הבכור – את דוד בגאוותנות, אך דוד הוכיח את גבורתו והוכתר למלך (שמואל א'). דוד כותב בתהילים (סט') "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי". אחיו שלחו אותו בילדותו לרעות את הצאן במדבר, "גם את הארי ואת הדוב היכה עבדך" אומר דוד (שמואל א' יז'). מכיוון שאין ארי ודוב במקום יישוב, מסיקים המפרשים שאחיו שלחוהו לרעות במדבר, עבודה מסכנת חיים. ניתן לעורר שאלה האם קיוו בכך להיפטר ממנו. בתהילים משורר דוד על התהומות שנפשו עברה בהם, על המשברים והגלים שעברו עליו (ראו לדוג': "כל משבריך וגליך עלי עברו" תהילים מב'), ולא פחות מכך – על נאות הדשא ומי המנוחות, על בניין בית השם שיעמוד בזכות מציאת המשמעות בסבל הרב (תהילים כג').
מבט פסיכולוגי: מפגש זה מהדהד את המשגותיה של צביה זליגמן (2023) בהרצאתה "מסובייקטיביות לאינטרסובייקטיביות", הדנה בהשלכות המרסנות של איון הסובייקטיביות של הילדה, שעלול ליצור שבר באמון הבסיסי. הילדה יכולה להמשיך לתפקד על אוטומט, אבל הרצף הנפשי, הגופני והבינאישי עלול להיות מופר. ישנם ילדים שחווים את מקור החיים כמקור המוות, חשים שאישיותם נמחקת, ומתעצבת לעיתים לכדי "ממזרות" בלבד; ילדים אלה עלולים לקרוס. ניתן להציע את דוד המלך שישמש כדמות דיוקן מעוררת השראה, שהרי על אף, ואולי בגלל, חוויותיו השונות, הן שעיצבו את דוד שזכה למלכות, למלכות נצח של בית דוד.
הדגמה: מטאפורה זו יכולה לסייע למבוגרים או הורים שחוו נידוי וחרם משפחתי או קהילתי, למשל בשל בחירה לחשוף סודות משפחתיים כואבים או לדווח על פגיעות. מול אימת הבדידות, הנידוי, ולעיתים אף הכעס מהסביבה, סיפורו של דוד המלך יכול להציע נחמה רבה. הוא מאפשר למצוא מחדש את הקול, את המילים הלא מדוברות, לתקף את גילויי התוקפנות הבריאה וההגנה העצמית שלהם הנחוצים לייצוב אישיותם, ולמצוא את ה"מלכות הפרטית" והראויה להם ולשכמותם מתוך הריסות השבר המשפחתי.
וינייטה: בחורה צעירה מהקהילה החרדית שחשפה באומץ פגיעה קשה שעברה בילדותה, מצאה את עצמה מנודה ומורחקת על ידי חלק מבני משפחתה, שחשו כי היא פוגעת בשמה הטוב של המשפחה. בטיפול, היא חווה כאב קיומי עמוק ותחושה שהיא "מחוקה". העיון המשותף במזמורי תהילים ובסיפור בדידותו של דוד המלך במדבר סייעה לה לחבר את סבלה לנרטיב קדוש ומרומם. "גם דוד המלך אמר בתהילים 'כי גרשוני מהסתפח בבית אלוקי' (שמואל א' כו') ותראי, הוא גורש ולאן הוא הגיע!"
מטפורה אחרת, מן הכתובים, עיגנה את נפשה של מטופלת שעברה פגיעה מינית וחשה את הטומאה האוחזת בה ומוציאה אותה אל מחוץ למחנה:
רקע תורני: אסתר, שהייתה בת ביתו של מרדכי היהודי, נלקחה לבית אחשוורוש: "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלות" (מגילת אסתר פרק ב'). מרדכי מכיר בזוועה בה נלקחת הנערה אל בית המלך ונאנסת שם, והוא קורע את בגדיו. אסתר מחוללת, אבל דווקא משום כך היא מצילה את עמה מגזירתו של המן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" (אסתר ג' יג'). אסתר פועלת בתבונה, ומשכך – "ליהודים הייתה אורה ושמחה" (אסתר ז', טז').
מבט פסיכולוגי: ראיית האחר היא גורם מרפא חיוני נוכח הטראומה (ואף תולדה של ריפוי ממנה – רוט, 2024). מול חוויות חוסר האונים שבטראומה, המתקפה על הסובייקטיביות שמחוללת הפגיעה, והפיצול שנועד להגן על הנפש מפני הטראומה, ניצבת ראיית האחר כגורם חיוני ומרפא. נפגעות רבות מוצאות משמעות לחייהן באמצעות הנתינה, התרומה והשיקום של קורבנות פגיעה מינית; אחרות מוצאות משמעות מרפאת בהשמעת קולן המשותק של נפגעות אחרות (Muldoon et al., 2026). אסתר המלכה יכולה לשמש עבורן דמות דיוקן: אף על פי שנרמסה תחת המלך הנהנתן, היצרי וחסר הגבולות, היא מצאה משמעות רבה יותר, גבוהה יותר, ובכך קידשה את הטראומה כמרפא.
הדגמה: מטפורה זו יכולה לשמש כרטיה מרפאת וכהשראה ליציאה מהסבל הנפשי הרב הכרוך בחווית חילול הגוף. אמנם, הטראומה היא דבר נורא שיש להימלט ממנה, אבל, משקרה האסון, ניתן למצוא לו ומתוכו את הסגולה הייחודית נוכח הטרור וההתעללות. גם אם יהיה לרגע קצר בו הנפגעת יכולה להרים את ראשה מעל פני המים.
וינייטה: "אז דרייוש, הבן של אחשוורוש ואסתר, בנה את בית המקדש", מחייכת בדמעות מטופלת שעברה פגיעה מינית ממושכת ואכזרית. "אולי הגוף שלי יוכל לייצר גם קדושה, אולי לא רק טומאה דבקה בו". ואף כי אנחנו יודעות שהרגע יחלוף וההתקפות על הגוף ישובו, המטפורה מהווה עוגן עליו היא תוכל להישען בעת מצוקה.
שקיפות, גבולות ורגישות תרבותית
על מנת שמטופלת או הורה המשתייכים לאוכלוסייה החרדית-דתית יוכלו להקשיב לאיש מקצוע המציע פירוש ומגע במעשי האבות, עליהם לחוש ביטחון מלא כי איש או אשת המקצוע רוחשים כבוד עמוק כלפי עולם הערכים והאמונה שלהם. לעיתים, עצם השימוש בתארים אקדמיים שנרכשו בשדות זרים עלול לעורר חשד מובן מפני איום על הזהות הדתית. חז"ל לימדונו כי דברי תורה: "קשים לקנותם כזהב - ונוחים לאבדם ככלי זכוכית" (ספרי על דברים יא'). מי שקנתה את דברי התורה בזהב נשמרת מלאבדם ומודעת לרגישותם; היא זקוקה לדעת כי איש המקצוע מעריך את יקרת התורה ואינו פועל מתוך עמדה פטרנליסטית או מזלזלת.
במפגש מסוג זה, קיים אתגר במציאת המובחנות בחדר, הבחנה המפגישה את הפחד מפני זרות מחד, ואת אימת ההתמזגות וההיבלעות מאידך. הצעה של פירוש פסיכולוגי שיש בו מגע בטקסט מקראי עלולה להיתפש לעיתים כחילול הקודש או כערבוב שפות עם פוטנציאל מסוכן. מטופלת עשויה להגיב ברוגז ובחשש: "אל תערבבי לי כאן תורה, תישארי במקום המקצועי שלך", תגובה המשקפת לעיתים חשש מפני פריצת גבולות וטשטוש זהות. מטופלת אחרת, החווה קושי מול דמויות סמכות, עשויה לפרש את השימוש במקורות כאלמנט תוקפני, כמניפולציה או כהאדרה נרקסיסטית של המטפלת המבקשת בעיניה להתנשא מעליה בעודה מעוררת דמויות של מורה או רב.
משום כך, אנו מדגישים כי על המטאפורות התורניות להתאים עצמן ברגישות מעודנת תוך קשב מרובד לתולדות הנועץ ולסיפור חייו כפי שאלו מתגלמים במפגש עם ריבונו של עולם ועם דמויות ההוד המקראיות. כאשר עולה החשש שהנועצים יחוו את המטאפורות כזרות, כהמעטה או כפגיעה בגדולת האבות הקדושים, אנו מוצאים לנכון לנהוג על פי עקרון השקיפות, לפיו חשיפה מושכלת של שיקולי המטפל ועמדותיו יכולה להיות חלק מן העבודה הטיפולית עצמה (ראו: שליף ופארן, 2008; פרישוף, 2013). לעיתים, חשיפה מושכלת ומקצועית של שיקולי הדעת המקצועיים ועמדותיו של איש המקצוע מהווה חלק בלתי נפרד מהברית המקצועית. ברוח זו, בהציגנו מטאפורה תורנית, אנו משתפים את הנועץ בלבטנו, במקורות התורניים המדוייקים שעליהם אנו נשענים, ובאישור או ההנחיה שקיבלנו מהסמכות הרבנית עימה נועצנו. צעד זה מעגן את הדברים מבחינה הלכתית ותרבותית, ומסייע להפיג את הרתיעה הלגיטימית מפני תפיסות פסיכולוגיות ספציפיות, שעלולות גם הן להיתפש כנוגדות את התורה.
השקיפות יכולה, ואף צריכה להישען על היכרות מוקדמת עם עולמו של הנועץ. הקהילה החרדית רוחשת כבוד עמוק לאבות הקדושים ולמסורת הלימוד, וענייני הבית והמשפחה נשמרים בה, לרוב, בצנעה רבה. עבור חלק מן ההורים בקהילה, ההצעה להתבונן בסיפורי האבות מתוך חדר הייעוץ אינה מובנת מאליה, ואם תיעשה בקלות ראש וללא כוונון מתאים, יש בה פוטנציאל לפגיעה. על איש המקצוע, ובפרט זה שאינו בן הקהילה, להכיר במקומה המרכזי של הסמכות הרבנית, לכבד אותה ולהיעזר בה כתמיכה אפשרית להליך העבודה בשיתוף הנועץ, דבר שבכוחו להעלות את תחושת המסוגלות ואת יעילות הטיפול.
לצד זאת, אנו ממליצים להציע לנועץ מעין רשימת מקורות ואסמכתאות לדברים האמורים, וזאת כדי לאפשר לו לבחון את הדברים בזמנו, במקומו, ובתנאיו. ובכך, להפוך את המטאפורה התורנית לחלק אינטגרלי, מכבד וצומח לתוך ומתוך עולמו של הנועץ עצמו.
סיכום
מאמר זה ביקש להראות כי מטאפורות תורניות, כאשר הן מובאות בזהירות, בענווה ובעיגון תורני מדויק, יכולות לשמש גשר של ממש בין השפה הפסיכולוגית לבין עולם המשמעות של הנועץ הדתי־חרדי. לאורך המאמר – מהורותו המסלימה של אברהם, דרך המתחים שבין שרה, אברהם ויצחק, ועד למשפחתו המורכבת של יעקב – ליווה אותנו רעיון אחד: הדימוי התורני מאפשר להורה, ולעיתים גם למטופל הבוגר, לחשוב מחדש על עצמו ועל יקיריו מתוך שפה שהיא כבר שלו, ובכך להעמיק ולהנגיש את העבודה הנפשית מבלי לנתק אותו ממקורותיו.
בלב הדברים עומדת דמותו של יוסף, הנושא עמו, גם בבדידותו במצרים, את "דמות דיוקנו של אביו". דימוי זה מתמצת את התקווה המרכזית של המאמר: קשר הורי מיטיב, כמו גם עבודה טיפולית הנעשית מתוך הקשבה לעולמו הפנימי של הנועץ, מותיר בו ייצוג פנימי שיכול ללוותו הרחק מחדר הייעוץ. עם זאת, כפי שהודגש לעיל, שימוש זה מחייב זהירות מתמדת: עיגון תורני מדויק, הכשר מקדים מסמכות רבנית מוכרת, ושקיפות ביחס לשיקולי המטפל ועמדותיו. רק כאשר תנאים אלה מתקיימים יחדיו, יכולה המטאפורה התורנית לשמש את מה שנועדה לשמש – לא תחליף לשפה המקצועית ולא ניתוח פסיכולוגי של דמויות הקודש, אלא גשר המכבד את שני העולמות גם יחד, ומאפשר להורה ולנועץ למצוא בתוך המוכר והיקר להם נתיב אל הבנה חדשה.
מקורות
בלאק, ש', וטרכטינגוט, י' (2020, 4 ביוני). מ"כשר" ועד "למהדרין": הכשרה וטיפול רגיש תרבות בקרב האוכלוסייה החרדית. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3982
הופמן, ש', ורוסמן, ל' (עורכים). (2015). חרדים וטיפול פסיכולוגי: סוגיות ותיאורי מקרים. Golden Sky.
זליגמן, צ' (2023). מסובייקטיביות לאינטרסובייקטיביות [הרצאה מוקלטת]. לימוד קרוב.
כהן, א' (עורכת). (2017). טיפול בהורות: גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם. הוצאת אָח.
מילר, י' (2025, 29 ביולי). מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: מפיצול לאינטגרציה – סוגיות בעבודה עם מטופלים חרדיים. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4909
פרישוף, ר' (2013, 12 ביולי). חשיפה עצמית של המטפל/ת בטיפול. https://www.hebpsy.net/...article=2619
קולקר, ש' (2025). מאין העצבות הזו? תולעת ספרים, 2025, 115-121.
רוט, מ' (2024). מלחמת יצרים. מודן.
רוטנברג, מ' (2010). מבוא לפסיכולוגיה של הצמצום: תיאוריה יהודית במדעי החברה. ראובן מס.
שליף, י' ופארן, ר' (9 באפריל 2008). ראיון עם מייקל ווייט ממייסדי הגישה להתערבות טיפולית וקהילתית נרטיבית. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=1730
Bordin, E. S. (1979). The generalizability of the psychoanalytic concept of the working alliance. Psychotherapy: Theory, Research & Practice, 16(3), 252–260. https://doi.org/10.1037/h0085885
Bowlby, J. (1988). A secure base: Parent-child attachment and healthy human development. Basic Books.
de Abreu Costa, M., & Moreira-Almeida, A. (2022). Religion-adapted cognitive behavioral therapy: A review and description of techniques. Journal of Religion and Health, 61(1), 443–466. https://doi.org/10.1007...-021-01345-z
Feinberg, M. E. (2003). The internal structure and ecological context of coparenting: A framework for research and intervention. Parenting: Science and Practice, 3(2), 95–131. https://doi.org/10.1207...22PAR0302_01
Fonagy, P., Gergely, G., Jurist, E. L., & Target, M. (2002). Affect regulation, mentalization, and the development of the self. Other Press.
Greenberg, D., & Witztum, E. (2001). Sanity and sanctity: Mental health work among the ultra-Orthodox in Jerusalem. Yale University Press.
Huppert, J. D., Siev, J., & Kushner, E. S. (2007). When religion and obsessive-compulsive disorder collide: Treating scrupulosity in ultra-Orthodox Jews. Journal of Clinical Psychology, 63(10), 925–941. https://doi.org/10.1002/jclp.20404
Kopp, R. R. (1995). Metaphor therapy: Using client-generated metaphors in psychotherapy. Brunner/Mazel.
Lakoff, G., & Johnson, M. (1980). Metaphors we live by. University of Chicago Press.
Modell, A. H. (1993). The private self. Harvard University Press.
Muldoon, O. T., Skrodzka, M., Mühlemann, N. S., Ahern, E., Ysseldyk, R., St-Jean, R., Milton, S., & Branscombe, N. R. (2026). Collective post‐traumatic growth: Validating and measuring positive change in the collective self among victims of sexual violence. Political Psychology, 47(2). https://doi.org/10.1111/pops.70061
Naeem, F., Sajid, S., Naz, S., & Phiri, P. (2023). Culturally adapted CBT – The evolution of psychotherapy adaptation frameworks and evidence. The Cognitive Behaviour Therapist, 16, Article e10. https://doi.org/10.1017...470X2300003X
Siegel, D. J. (2012). The developing mind: How relationships and the brain interact to shape who we are (2nd ed.). Guilford Press.
Slade, A. (2005). Parental reflective functioning: An introduction. Attachment & Human Development, 7(3), 269–281. https://doi.org/10.1080...730500245906
Stott, R., Mansell, W., Salkovskis, P., Lavender, A., & Cartwright-Hatton, S. (2010). Oxford guide to metaphors in CBT: Building cognitive bridges. Oxford University Press. https://doi.org/10.1093...497.001.0001
Stuhrmann, L. Y., Göbel, A., Bindt, C., & Mudra, S. (2022). Parental reflective functioning and its association with parenting behaviors in infancy and early childhood: A systematic review. Frontiers in Psychology, 13, Article 765312. https://doi.org/10.3389....2022.765312
Wampold, B. E. (2015). How important are the common factors in psychotherapy? An update. World Psychiatry, 14(3), 270–277. https://doi.org/10.1002/wps.20238
White, M., & Epston, D. (1990). Narrative means to therapeutic ends. W. W. Norton.
