שבירת רצפי חיים בעת טראומה מתמשכת - משמעות וטיפול
נטע ענבר-סבן
מבוא
ימים של שיגורים, אזעקות והתרעות מתמשכים במלחמות האחרונות פגעו ברבדים רבים של הקיום, והעלו קשת של תופעות גופניות, רגשיות וקוגניטיביות. אנשים דיווחו על עייפות, בעיות עיכול, חרדות, פחד, מחשבות של ייאוש וחוסר אונים, כאשר בבסיס כל אלה עומד פחד מאיום קיומי. ההתרעות והאזעקות קטעו את רצף החיים ואתגרו את הנפש. ההתרעה והאזעקה קראו לפעולה - הילחם או ברח (fight or flight) - שהייתה בקונפליקט עם הישיבה במרחב המוגן בחוסר אונים, ועם הצורך של הגוף והנפש להישאר במצב קיפאון (freeze).
בעקבות התמשכות הטראומה וההתמודדות עם טראומה מתגלגלת, חלה פגיעה בגוף ובתהליכי חשיבה, בתחושת העצמי, ביחסים הבין-אישיים ובמערך החברתי. במונחים של חיי היומיום, אנשים דיווחו על קושי בהירדמות, בעיקר לאחר אזעקה; על קושי בתכנון החיים - הליכה לעבודה, בילוי או מפגש משפחתי; ועל קושי במילוי מטלות יומיומיות כמו קניות, בישול או מקלחת. גם העבודה מהבית אופיינה ברוב המקרים בקטיעות חוזרות של הרצף בעקבות אזעקות, ולנוכח העובדה שמערכת החינוך לא פעלה והילדים נשארו בבית.
רצפי חיים נמצאים בבסיס תיאוריות פסיכואנליטיות, בבסיס החשיבה האנושית, והם מתבטאים גם בהיבט הגופני. המאמר ידון בשאלה כיצד שבירה חוזרת של רצפי חיים תורמת להיווצרות טראומה. יוצגו דרכי התמודדות וטיפול בעת שבירת רצפי חיים ואיום קיומי. כמו כן ייערך דיון בתפקיד המטפל ובמשמעות הסטינג הטיפולי כאשר עולה צורך לשבור את רצף הפגישות הרגיל, להתרגל לסטינג טיפולי שונה, ולהתייחס למצב שבו המטפל והמטופל נמצאים שניהם תחת איום ובתהליך מתמשך של שבירת רצפי החיים. יובאו דרכי התמודדות וטיפול למען מציאת רצפים חדשים, אדפטיביים, בשירות ההתפתחות.
רצף החיים - משמעות וחשיבות
החיים בנויים על חיבור בין קטעים לרצף בעל משמעות המאפשר התפתחות. רצף הוא סדר של אירועים או תהליכים המופיעים זה אחר זה, קשורים זה לזה ובעלי היגיון פנימי. כל שלב ברצף קשור לשלב הקודם ומושפע ממנו, וכן מזה שיבוא אחריו. לדוגמה, רצף של פעולות הנעשות מהקימה בבוקר ועד ההגעה למקום העבודה, רצף של תהליכי גידול ילדים, או רצף של התבגרות עד זיקנה.
במהלך החיים מתרחשת תנועה בין קוטב שמירה על רצפי החיים לבין קוטב קטיעתם ומציאת רצפי חיים חדשים. במאמר "תבניות חשיבה ותנועה בין קטבים כמפתח לטרנספורמציה והתפתחות" מוצגות חשיבות התנועה בין קטבים והתזה שלפיה התנועה עצמה היא המביאה התפתחות, כאשר המטרה אינה סטגנציה אלא המשך תנועתיות (ענבר-סבן, 2026). שבירת רצפים קיימת במהלך ההתפתחות, וכאשר היא נעשית בצורה מדורגת, מתוך בחירה ובעיקר תוך שליטה מסוימת על התהליך - היא מונעת התקבעות ומאפשרת צמיחה.
שימור ושינוי רצפי חיים מערב רמה קוגניטיבית של המסה ושינוי של תבניות חשיבה. קיים צורך קוגניטיבי ורגשי לשמור על תחושת עצמי קוהרנטית, ומכאן נובע מנגנון של שיתוף אחרים בסביבת ה"להקה האנושית" שבה אדם חי, תוך צורך לקבל הדהוד לרגשותיו, למחשבותיו ולמעשיו. בכך האדם "מפקיד" את תפקיד שמירת הרצף אצל הסביבה האנושית, ותהליך השינוי מוקל.
רצף מנקודת מבט של תיאוריות פסיכואנליטיות
תיאוריות פסיכואנליטיות עוסקות בתחושת ביטחון קיומי לעומת אימת חידלון ומוות, הקיימת מלידה ונמשכת לאורך החיים. על פיהן, בשלבי החיים הראשונים האגו של התינוק אינו מפותח עדיין, ותפיסת העצמי דלה, חלקית, מקוטעת ושברירית. החזקת הרצף מתרחשת ביחסים בין התינוק לבין הוריו. תפיסה זו נמצאת בבסיס תיאוריות פסיכואנליטיות כמו אלה של ויניקוט, מאהלר, קליין ויונג.
ויניקוט טען כי תינוקות זקוקים לשם התפתחות תקינה לרצף של הוויה (going-on-being) - ליכולת להתקיים באופן רציף ללא הפרעות חיצוניות או פנימיות. קיום הרצף מתאפשר באמצעות סביבה מחזיקה ואם "טובה דייה", המתאימה את עצמה לצרכי התינוק ולתפיסותיו ומאפשרת לו לפתח את רצף העצמי בתוך המרחב הפוטנציאלי - אזור הביניים בין עולמו הפנימי לבין המציאות. במרחב הביניים מתרחשים קשרים סמליים בין פנים וחוץ, ונוצר רצף פסיכולוגי. רצף זה עלול להישבר במקרים של חדירה (Impingement) מוקדמת ואגרסיבית של המציאות, או של קושי הורי להיות מכוון אל התינוק, ועלולה להיגרם טראומה. בתגובה לטראומה עלול להיווצר עצמי כוזב (False Self) והסתגלות יתר של התינוק לציפיות הסביבה, גם כאשר היא מנוגדת לצרכיו (Winnicott, 1960).
מאהלר פיתחה את תיאוריית הספרציה-אינדיבידואציה (Separation-Individuation), שלפיה בתהליך התפתחות קוגניטיבי ופיזי עובר התינוק ממצב של סימביוזה לעבר נפרדות מהאובייקטים הסובבים אותו ובניית עצמי אינדיבידואלי (Mahler, 1994). במונחי שבירת הרצף, עליו לוותר על קיום רצף מוחלט שהוא כולו מוכל בתוכו, ולהתחיל להתמודד עם העובדה שרצפי החיים שלו תלויים באובייקטים חיצוניים: בהוריו, ולאחר מכן באובייקטים רבים אחרים.
קליין דנה בשבירת רצפים בתיאורה את תהליך ההתפתחות. בעמדה הפרנואידית-סכיזואידית רצף העצמי נשבר, והתינוק חווה פיצול בין "טוב מוחלט" לבין "רע מוחלט" וחש מאויים קיומית על ידי הסביבה (קליין, 2003). במונחי שמירת הרצף, התינוק שומר על רצף העצמי בעזרת מנגנון השלכה על האובייקט של הרע, המאכזב והמתסכל, כך שיישמר רצף של טוב בתוכו. מאוחר יותר, אל מול דרישות המציאות ותוך התפתחות קוגניטיבית, הוא מסוגל להתחיל בתהליך אינטגרציה (Integration) בין טוב לרע המפוצלים, כדי להגיע לרצף רגשי-קוגניטיבי המאפשר לו להבין את המציאות ולהתנהל בה בצורה אדפטיבית.
מושג הרצף אצל יונג
אצל יונג מושג הרצף משמש נדבך חשוב בבריאות נפשית, והוא כוללני ומכיל מספר רבדים. רצף בין פנים לחוץ: בין דרישות וכוחות העצמי לבין דרישות המציאות, תוך קיום קונפליקט מובנה ביניהם ושאיפה מתמדת למלא ככל האפשר את צרכי העצמי, לצד כניעה לדרישות המציאות. יונג מתייחס בנוסף לרצף בין חלקי הנפש המודעים - האגו - לבין חלקי הנפש שאינם מודעים, ובתוכם הוא שם דגש על תפקידו של הצל וחשיבות האינטגרציה שלו עם החלקים המודעים.
עבור יונג, רצף החיים קשור לא רק לחיים אישיים אלא גם לאלה הקולקטיביים: רצף שנבנה ביחס להיסטוריה אישית, חברתית ותרבותית לאורך הדורות. את משא הרצף מחזיקים ארכיטיפים - היסודות שעליהם בנויה נפש האדם, מעין תוכנה הנמצאת בבסיס ההתנהגות האנושית האישית והקולקטיבית. ייצוג הארכיטיפים מתקיים בעזרת קומפלקסים, המחברים בין המציאות הפנימית לעולם החיצוני ובין חוויה אישית לקולקטיבית (יונג, 1971).
רצף בין האינדיבידואלי לקולקטיבי בא לביטוי במיתוסים: סיפורים סמליים שהתפתחו במהלך התהוות התרבות האנושית ונועדו ליצור חיבורים בין העולם הפנימי והאישי לזה החיצוני, בין המודע ללא-מודע ובין הפיזי לנפשי. לדוגמה, האל המיתולוגי הרמס הוא נציג שמירת הרצף בין חיים למוות, בהיותו אחראי על המעבר בין שני העולמות. בסיפור המיתולוגי הוא מוביל את פרספונה במסעותיה בין עולם השאול לעולם החיים ומאפשר לה רצף חיים בשני העולמות (נצר, 2025).
רצף מנקודת מבט חברתית
כדי לשמור על תחושת עצמי קוהרנטית, האדם נעזר בסביבה האנושית - ב"להקה האנושית" שבה הוא חי. בעזרת אחרים הוא מקבל מענה לצורך לקבל הדהוד לרגשותיו, למחשבותיו ולמעשיו (ענבר-סבן, 2019). תהליך זה מאפשר להפקיד את שמירת הרצף אצל האחרים, ובכך ההתמודדות עם שבירת הרצף והצורך לשנותו מוקלת.
הרעיון שבני אדם זקוקים להשתייך ל"להקה אנושית" לשם שרידותם עולה בתיאוריות התפתחות שונות. על פי תיאוריות פסיכואנליטיות, התפתחות תקינה תלויה בקשר משמעותי ומיטיב עם אחרים, תחילה עם ההורים. על קשר זה מתבססות תיאוריית ההיקשרות של בולבי (Bowlby, 1988), האם והסביבה ה"טובה דייה" של ויניקוט (Winnicott, 1960), המעבר מסימביוזה להכרה בנפרדות האובייקטים כדי לבנות זהות עצמית (Mahler, 1994), ותפיסתה של קליין בדבר בניית רצפי עצמי קוהרנטיים באמצעות תקשורת עם סביבה מיטיבה (קליין, 2003). יונג שם דגש על הקשר של הפרט עם החברה הקרובה שבה הוא חי ועם האנושות כולה, בדיון על רמה קולקטיבית הבאה לביטוי בקיום ארכיטיפים (סטור, 1998; רוברטסון, 2004). התיאוריה של אריקסון עוסקת בגיבוש זהות עצמית על פי שלבים פסיכו-חברתיים, כאשר לקשרים בין-אישיים וחברתיים השפעה מהותית על ההתפתחות (אריקסון, 1976). אדלר מיסד את התיאוריה על שייכות לחברה ועל המשמעות שהיא מעניקה, וראה בקשר עם החברה יסוד מרכזי בבריאות נפשית (Adler, 1998).
בספרה "פסיפס אנושי - על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל", הגדירה המחברת את המושג "להקה אנושית" כקבוצת אנשים המנהלים את חייהם האישיים מתוך יחסי גומלין עם אחרים בלהקה. להקות אנושיות מגוונות בגודלן, בגבולותיהן ובלכידותן, והן מעניקות משמעות וביטחון לשייכים אליהן. ה"דבק" המחבר להקות אנושיות הוא הצורך ההישרדותי להיות משמעותי וחשוב למישהו אחר (ענבר-סבן, 2019). השייכות ללהקה אנושית מסייעת בשימור רצף חיים פיזי ונפשי, תוך קבלת משמעות מהיחסים עם הפרטים בקבוצה ועם הלהקה כולה.
התיאוריה של ויגוצקי מתמקדת בקשר בין האדם לתרבות שבה הוא חי. לטענתו, ילדים נולדים עם יכולות בסיסיות של תפיסה, זיכרון ומודעות, והתפתחותם הקוגניטיבית והפסיכולוגית מתרחשת מתוך אינטראקציה בינם לבין אנשים ותוצרי תרבות בסביבתם (ויגוצקי, 2003). ניתן לומר כי ויגוצקי מתאר תהליכי יצירת תבניות חשיבה מוחיות שלפיהן מפרש הפרט את העולם. תבניות חשיבה נוסדות מתוך התנסות אישית ומתוך יחסי גומלין עם אחרים, והן קובעות מה ייתפס בחושים, את ההבנה הקוגניטיבית והתובנה הרגשית, וכן את אופן התפתחות האישיות (ענבר-סבן, 2022).
רצף מנקודת מבט קוגניטיבית
פיאז׳ה תיאר את תהליך ההתפתחות כמתאפשר בעקבות יחסי גומלין בין התפתחות פיזית, קוגניטיבית ורגשית. בתקופה הסנסורית-מוטורית, שבה מתפתחות תפיסה חושית ומוטוריקה המאפשרות תנועה מן ההורים וחזרה אליהם, מתפתחת תפיסה קוגניטיבית של הפרדה בין העצמי לאובייקט. בהמשך מתבססת חוויית שימור האובייקט - תפיסה קוגניטיבית שלפיה האובייקט ממשיך להתקיים גם כשאינו בטווח העין. תהליך זה מוריד את החרדה מאובדן האובייקט ומוליך להתפתחות פסיכולוגית של היפרדות ובניית אינדיבידואציה.
חשיבה אגוצנטרית, המתהווה בגיל שנתיים עד שבע, מובילה לחשיבה מאגית של העצמי ככל-יכול ומניעה תנועה רגשית בין תחושת עליונות ואומניפוטנציה לבין תחושת חוסר אונים ואיום קיומי. בשלב של התפתחות קוגניטיבית המאפשרת חשיבה אופרציונלית פורמלית ומופשטת - שלב המאפיין את גיל ההתבגרות - עולה יכולת להשלמה עם קיומו של האחר ולהכרה בלגיטימיות של חשיבה שונה ומנוגדת לעצמי. כל אלה מתנהלים בתוך להקות אנושיות מגוונות, שיש להיענות לחוקיהן ולדרישותיהן ולהתאים את ביטוי העצמי בהתאם, למען ההגנה והביטחון שהן מעניקות לפרט (פיאז׳ה, 1966).
ממדעי המוח עולה כי בניית המשגות ותבניות חשיבה קריטית לתפקוד ולהתפתחות תקינים. תבניות חשיבה הן מסלולי הולכה עצביים במוח שלפיהם מפורשים אירועים פנימיים וחיצוניים. הן מפעילות חשיבה, רגשות, עמדות והתנהגויות ומאפשרות התפתחות והתמודדות עם אתגרים. מחקרים בחקר המוח מלמדים כי תבניות החשיבה של האדם קובעות את האופן שבו הוא תופס את העצמי, את האחר ואת העולם (תשבי, 2009). התנהלות המוח על פי תבניות חשיבה מאפשרת לחזות (to anticipate) את מה שעומד להתרחש ולהתכונן לקראתו, ובכך לשמור את רצף הקיום. על סמך מה שאנחנו מכירים ויודעים, אנחנו חוזים כיצד יתנהג העולם וכיצד עלינו לנהוג בו (Bialek, Nemenman, & Tishby, 2001). היכולת לחזות את העתיד בעקבות התנהגות שלנו ושל אחרים מפחיתה את תחושת חוסר האונים ומאפשרת תחושת שליטה ומסוגלות (ענבר-סבן, 2022).
בכל פעם שמתרחש אירוע, פנימי או חיצוני, האדם מתמודד עמו על פי תבניות חשיבה. התהליך אוטומטי ולא מודע, והוא מנחה את הרבדים הקוגניטיבי, הרגשי וההתנהגותי בכל רגע נתון. בזמן אירועים בלתי צפויים, שתבניות החשיבה אינן מכירות, נקטע רצף החשיבה המוכר ולא מתאפשרת התמודדות יעילה. כדי להתמודד עם רצף שנקטע, יש להמיס תבניות קיימות לטובת קישורים חדשים בין הנוירונים ומיסוד תבניות חשיבה חדשות, אדפטיביות למצב החדש.
אירוע של שבירת רצף מכניס למצב של אי-שקט וחרדה, ומניע פעולות שנעשות כדי לבנות את הרצף מחדש. דרך אחת לבנות את הרצף היא לספר שוב ושוב על האירוע, ובתוך כך להטמיע אותו ברובד הקוגניטיבי ולהביא את המוח לתהליך בניית מסלולי חשיבה חדשים. דרך אחרת, אדפטיבית פחות, היא להתמודד בעזרת מחשבות אובססיביות או התנהגות קומפולסיבית, המנסות להתמודד עם שבירת רצף החשיבה והחיזוי באמצעות חזרה עקרה על תבניות שהתקבעו בעבר.
לדוגמה, נער שהסביר כי לא יוכל לצאת לטיול כיתתי מכיוון שהטלפון שלו ייכבה. כל ניסיון לעבודה קוגניטיבית ל"הוכיח" שקיימות אפשרויות לפתרון - לקחת מטען נייד ("ייתקלקל"), להתחבר לחשמל במלון ("תהיה הפסקת חשמל"), לקחת מחבר מטען ("לאף אחד אין") - עלה בתוהו. המחשבות האובססיביות וההתנהגות הקומפולסיבית שלו (סידר שוב ושוב את התיק שייקח לטיול והעלה שוב ושוב את טענותיו), שנועדו לפתור את החרדה, לא פתרו אותה, מכיוון שהן נשענו על תבניות חשיבה מוכרות של רצף שהותו בבית - תבניות שלא היו אדפטיביות למצב החדש: לינה במקום לא מוכר.
כאשר השבר חריף - בין אם מסיבה פנימית של חולשת אגו או פסיכוזה, ובין אם מסיבה חיצונית של אירועי טראומה - המוח מתקשה ליצור רצפי חשיבה חדשים שיפחיתו את החרדה הקיומית ויאפשרו תפקוד רגשי ומעשי תקין. דוגמה נוספת היא תפיסתם של בק ואליס את מצב הדיכאון. הם ראו בדיכאון חשיבה שגויה ופיתחו שיטת טיפול בדיכאון המערבת שינוי תבניות חשיבה (Beck, 1979; Ellis, 2001).
מחקרי מוח מראים כי במוח התינוק בעת הלידה קיימת רשת נוירונים וסינפסות המקשרות ביניהם. כלומר, כפי שנטען בתיאוריות הפסיכולוגיות שהובאו לעיל, לתינוק בסיס מוחי מולד של התנהלות בעולם. בעזרת מסרים מהסביבה הפנימית - כאב, צורך, רגש - או מסרים מהסביבה החיצונית הנקלטים בחמשת החושים, לומד התינוק לשנות רצפי חשיבה למען התמודדות אדפטיבית. התכונה המאפשרת זאת היא הפלסטיות של המוח - היכולת לשנות את החיבורים בין הנוירונים ולפתח מסלולי חשיבה ותבניות חשיבה חדשות - והיא נמצאת בבסיס האפשרות לשינוי (אלבלדה, 2016).
רצף מנקודת מבט גופנית
בנוסף על קיום רצף התפתחותי, פסיכולוגי, חברתי וקוגניטיבי, ואולי בבסיס כולם, מה שמסייע לשמור על תחושת הרצף הוא רצף גופני. הניסיון האישי של כל אדם מלמד כי פעילות תקינה של הגוף, ללא כאבים או הגבלה, היא הבסיס שעליו נבנית פעילות רגשית, קוגניטיבית וחברתית. כאשר נשבר רצף הפעילות התקינה של הגוף, פעילויות האדם נעצרות ובהמשך עלולות להיות מוגבלות לאורך זמן. כל חזרה לפעילות רגשית, חברתית או קוגניטיבית תתחשב ביכולות הגוף.
כפי שתואר לעיל, תיאוריות התפתחות פסיכואנליטיות מסתמכות על קיום רצף גופני וקושרות אותו להתפתחות קוגניטיבית, רגשית וחברתית. תחושת רצף גופני נמצאת בבסיס הזהות העצמית, והיא המסד שעליו נבנות תחושת ביטחון ומשמעות. הביטחון בגוף אוטומטי ומובן מאליו, ולכן כאשר האדם חווה פגיעה בתחושת הגוף, נקטע רצף חשיבה אוטומטי של ביטחון בעולם ונחווה איום.
ואן דר קולק מציג בתיאוריה שלו את האופן שבו טראומה משנה את המוח והגוף, מתוך הבנה כי טראומה היא חוויה המוטבעת בראש ובראשונה בגוף, במערכת העצבים ובדפוסי תגובה אוטומטיים. כאשר האדם חווה סכנה קיצונית, המלווה בחוסר שליטה ובמניעת יכולת להימלט או להילחם, הוא חווה טראומה. מעוצמת הסכנה, חוויית הטראומה מתקבעת במערכת העצבים, והמוח ממשיך להגיב כאילו הסכנה עודנה קיימת. החוויה נרשמת בעוצמה באמיגדלה, האמונה על שימור הקיום, בעוד שתפקוד הקורטקס הפרה-פרונטלי, האחראי על חשיבה רציונלית ועל ויסות רגשי, נחלש.
הגוף אינו רק "מגיב" לטראומה - בו היא מתרחשת. הטראומה משבשת את האיזון בין המערכת הסימפתטית, האחראית על פעולה למען הצלה, לבין המערכת הפאראסימפתטית, האחראית על השקטת הפעילות. שיבוש זה מביא לדופק מהיר, מתח שרירים, כאבים שאינם מוסברים רפואית, קשיי נשימה, תחושת ניתוק מהגוף וקיפאון (van der Kolk, 2014). הגוף "זוכר" את מצב הטראומה ומתייחס אליו כאל הרצף החדש של הקיום.
בזמן אירוע המאיים על הקיום מתרחש פיצול בין הרמה הקוגניטיבית לבין הרמה הרגשית והגופנית, כאשר המטרה ההישרדותית היא להישמע לרובד הרגשי - פחד - ולאפשר לגוף לפעול להצלת החיים. הרובד הקוגניטיבי של עיבוד והבנה נותר בחוץ, ובכך מתהווה קפסולה של הטראומה בגוף וברגש, בנפרד מהרובד הקוגניטיבי (Nijenhuis et al., 2006).
הגישה ההתפתחותית שהוצגה לעיל, שלפיה התפתחות יכולות גופניות היא חלק מתהליך התפתחות ספירלי המערב גוף, קוגניציה ורגש, מקבלת חיזוק במאמר הבוחן את משמעות מרכיבי התנועה על התפתחות המוח. המאמר מציג תפיסה שלפיה תנועה היא מרכיב יסודי בבניית העצמי ולא רק פעולה פיזית, וכי תנועה יוצרת את הדינמיקה הנוירולוגית שממנה מתהווה תחושת ה"אני" - ולכן יש לה תפקיד מרכזי בטיפול פסיכולוגי.
מתוארת תפיסה נוירוקוגניטיבית רב-שכבתית של העצמי, הכוללת שלושה ממדים: ממד פרה-רפלקסיבי גופני - תחושות גופניות, קליטה פרופריוצפטיבית (proprioception), ויסות פיזיולוגי ותנועה בסיסית; ממד רגשי-אינטרוספקטיבי - חוויות רגשיות, תחושות פנימיות ותגובות אוטונומיות; וממד קוגניטיבי-נרטיבי - מחשבות, פרשנויות, זכרונות וסיפורי חיים. הממד הגופני נתפס כבסיס לבנייתם של הרבדים האחרים. העצמי מתהווה באופן תמידי דרך תנועה, חישה ופעולה בעולם, בעזרת אינטגרציה בין מערכות סנסוריות ומוטוריות. כאשר נוצרת פגיעה ברצף הגוף, נפגעים הוויסות העצמי, הסנכרון הגופני-רגשי עם האחר ויכולת האמפתיה המתבססת על תנועה מסונכרנת של העצמי עם האחר. טראומה גופנית או רגשית עלולה לגרום לניתוק מהגוף, לדיכאון הקשור לירידה ביכולות הגוף, ולחרדה עקב אובדן תחושת הרצף הגופנית הבסיסית ההכרחית לקיום (Vaisvaser, 2025).
טראומה מתמשכת או מתגלגלת
טראומה מתמשכת היא מצב שבו אדם נחשף לאורך תקופה ממושכת לאירועים מאיימים, פוגעניים או בלתי צפויים, כך שעליו להתמודד עם מתח ולחץ מתמשכים במצב של חוסר שליטה ואיום על הקיום. להד ולייקין מתבססים על המצב הקיים בישראל, שבו אירועי איום ביטחוני קיימים לאורך שנים ומשפיעים לסירוגין על חלק מהאוכלוסייה או על כולה. במצב של טראומה מתמשכת (Continuous Traumatic Stress - CTS), אירוע המאיים על הקיום אינו מסתיים וממשיך במשך שבועות, חודשים ואף שנים. האדם עסוק בהישרדות מתמדת: רמת פעילות האמיגדלה גבוהה, מערכת העצבים ממשיכה להיות דרוכה, ואילו הקורטקס הפרה-פרונטלי, המאפשר עיבוד קוגניטיבי של האירוע, פועל ברמה מופחתת. כתוצאה מכך, האדם ממשיך להיות במצב של דריכות יתר וחרדה, המוביל לפגיעה ברבדים הרגשי, הקוגניטיבי, הגופני, ההתנהגותי והחברתי (Lahad & Leykin, 2010).
חיים עומר ונחי אלון טוענים כי במצבי טראומה, חד-פעמית או מתמשכת, נשבר רצף קיומי אישי ולעתים גם חברתי. רצף קוגניטיבי ותפקודי, וכן רציפות בין-אישית וחברתית, הם המגן מפני פחד והתמוטטות. לצדם יש לתת את הדעת גם על רצף היסטורי, המסייע לשמירת תחושת רצף תוך-אישי וחברתי. יסוד המתקיים במצב טראומה הוא "הנחת הנורמליות" - הגורסת שאירוע טראומטי אינו יכול להתקיים ולהפר את האיזון האישי והחברתי (אלון ועומר, 1994). במובן זה, התרחשות אירוע טראומה קוטעת את הרצף הקוגניטיבי ואת החיזוי של מהלך החיים ומזעזעת את מערכות היציבות הקוגניטיבית, הנפשית והגופנית.
יש המאבחנים את המצב בישראל במלחמת חרבות ברזל ובמלחמות עם איראן כטראומה מתגלגלת. בועז שלגי טוען כי זהו מצב שבו טראומות מצטברות: לאחר אירוע טראומה מתחיל תהליך התאוששות, ולפני שהושלם מתרחש אירוע טראומה נוסף, וחוזר חלילה במשך חודשים ושנים. כלומר, לא רק שלא מתאפשרת חזרה לרצפי החיים הפיזי, הרגשי, הקוגניטיבי וההתנהגותי לאורך זמן, אלא שמושקעת אנרגיה בהחלמה, ואז ההחלמה נעצרת ומתווספת טראומה חדשה (שלגי, 2025).
התמודדות וטיפול
במצבי טראומה וטראומה מתמשכת נפגעים רצפי חיים בכל הרבדים: פיזי, פסיכולוגי, קוגניטיבי, רגשי וחברתי. בתהליך הטיפול יש להתייחס לכל הרצפים שנפגעו. על פי התפיסה של תהליכי שינוי ספירליים (ענבר-סבן, 2022), רצפי החיים לא יחזרו למה שהיו לפני הטראומה, אלא יש לסייע לאדם למסד רצפי חיים חדשים. אלה נובעים מרצפי החיים שהיו וקשורים אליהם, ויחד עם זאת בונים רצפים אדפטיביים למצב החדש. תחילה יש לבנות את הרצף הגופני, שישפיע על היכולת להתמקד בבניית שאר רצפי החיים. עיקרון הספירלה תקף גם בתהליך הטיפול: כל פעולה המאפשרת בניית רצף חדש - גופנית, פסיכולוגית, חברתית או קוגניטיבית - מאפשרת התקדמות בבניית הרצפים האחרים.
ואן דר קולק טוען כי מאחר שהטראומה הוטבעה בגוף, על הטיפול להתבסס על עבודה גופנית. כדי להחזיר את האדם לתחושת שליטה יש להחזיר שליטה בגוף: הפחתת דריכות-יתר, ויסות נשימתי, הרפיית שרירים ותנועתיות הם השלבים הראשונים בטיפול שהוא מציע. היציאה מקיפאון וחזרה לתנועתיות תקינה ולאיזון סומטי יכולה להיות מושגת באמצעות תרגולים גופניים. בנוסף ניתן להיעזר בנוירופידבק וללמד את הגוף להפחית מתח ודריכות ולאזן את הפעילות המוחית כאשר עולה מתח (van der Kolk, 2014).
EMDR - Eye Movement Desensitization and Reprocessing - היא שיטת טיפול במצבי פוסט-טראומה המתבססת על שינוי במוח בעזרת גירוי דו-צדדי (bilateral) של שתי ההמיספרות. בראשיתה התבססה השיטה על תנודות עיניים מהירות שנמצאו כמפחיתות חרדה ומתח. באמצעות גירוי דו-צדדי של המוח - תנועות עיניים, מגע לסירוגין בשני צידי הגוף, החזקת מכשיר רטט לסירוגין בשתי הידיים, או השמעת צלילים לסירוגין בשתי האוזניים - מתאפשרת המסת ה"תקיעות" המוחית באירוע הטראומה ומתחיל תהליך עיבוד מוחי-רגשי (אורן וסגל, 2020). גם כאן הטיפול נועד להחזיר את הרצף הגופני בין שני חלקי הגוף ובין ההמיספרות.
כיום קיימת הבנה כי גוף ונפש מגיבים באופן סינכרוני לאירוע טראומטי, וכי יש לטפל בהם במקביל. כמו כן יש הכרה בכך שטראומה מנפצת תבניות חשיבה, ויש ליצור תבניות חשיבה חדשות ואדפטיביות בנוגע לתפיסת העצמי והאחרים ולאמונות על העולם.
מודל הטיפול של אלון ועומר מתבסס על צרכים אלה, מתוך התייחסות לעיקרון הרציפות ברבדים שונים. כפי שתואר, המשמעות שניתנת בחקר המוח ליכולת החיזוי מדגישה את הצורך ביכולת לתכנן תגובה לאירועי טראומה עתידיים. קיום מידע, תכנון ותרגול לקראת אסון אפשרי ממסדים תבניות חשיבה התואמות לאירוע טראומטי, ובשעת הצורך ניתן להפעיל אותן בקלות יחסית. עצם ההכרה באפשרות שיתרחש אירוע שובר-רצף מאפשרת התמודדות יעילה יותר. תיקון הרצף נעשה בעזרת מיסוד תבניות חשיבה חדשות, קישור בין עבר להווה, חידוש תקשורת ויחסים בין חברי הקהילה ובתוך האישיות, כדי לחבר מחדש את הנתק שנוצר בין החלק הקוגניטיבי לגופני ולרגשי (אלון ועומר, 1994).
טיפול בהפרעות כתוצאה מאירוע טראומטי רואה את התגובה לטראומה כתנודה מתמדת בין מצב של חדירת זיכרונות, רגשות ודימויים טראומטיים, לבין הימנעות שנועדה להפחית חרדה. הטיפול מכוון לסייע למטופל לעבד את החוויה הטראומטית ולמצוא לה משמעות. באמצעות ארגון מחדש של הזיכרון, עיבוד רגשי והפחתת מנגנוני הימנעות, מתאפשרת יצירת נרטיב חדש, אשר בתהליך ספירלי משפיע ומושפע מהפחתת עירור פיזיולוגי ומאיץ תחושת שליטה ואפשרות לחיזוי. בניית תוכניות לעתיד על פי הנרטיב המחודש מאפשרת חזרה לעיבוד עמוק יותר של הטראומה והתייחסות לתחושות אשמה ואחריות (Horowitz, 1986).
טיפול על פי גישת ה-Somatic Experiencing (SE) מתבסס אף הוא על ההנחה שטראומה נרשמת ונשארת בגוף, מתוך כך שלא ניתן היה לממש את הצורך להילחם או לברוח כאשר היא התרחשה - ומכאן תחושת חוסר האונים. הטיפול נועד לשחרר את האנרגיה ש"נתקעה" במערכת העצבים ולסייע למערכת העצבים להשלים תגובות הישרדות שלא הושלמו בזמן האירוע הטראומטי, כמו בריחה או לחימה. התהליך איטי והדרגתי: המטפל מנחה את המטופל להיזכר במינונים קטנים בזיכרון הטראומה, ואז מסייע לו לחזור למקום בטוח עבורו. יש להיות קשוב לסימני הגוף ולשינויים בחום, בלחץ, ברעד או בכיווץ. תנועת המטוטלת בין כיווץ ושחרור הגוף, בין מצוקה ורגיעה, מאפשרת למערכת העצבים לנוע בין שני הקטבים עד להיווצרות גמישות (Levine, 1997). גם כאן בולטת חשיבות בניית רצף מחודש של תחושות הגוף, ומכאן ניתן לעבור לעיבוד רגשי וקוגניטיבי כדי לשזור מחדש את רצף החיים לפני האירוע ואחריו.
כפי שהוזכר, כדי להתמודד עם אירוע טראומה - חד-פעמי או מתמשך - יש לבנות רצף חיים מחודש תוך שינוי תבניות חשיבה שליליות שנוצרו במהלך האירוע ולאחריו. לשם כך על המטפל לסייע למטופל לבנות נרטיב חדש על עצמו, על מה שהתרחש, על האחריות או האשמה שהוא חש, ועל משמעות החיים בעקבות האירוע. מיסוד הנרטיב החדש מתאפשר מתוך המרחב הפוטנציאלי (Transitional Space), שבין המציאות הסובייקטיבית לזו החיצונית האובייקטיבית, תוך שימוש בדמיון כדי להרחיב את החוויה הקונקרטית לחוויה חדשה (ויניקוט, 1995). גם כאן התהליך ספירלי: שינוי תבניות חשיבה מביא לשינוי נרטיב, ובעקבותיו חשיבה חדשה נעשית זמינה יותר במוח. השינוי הרגשי העולה מכך משפיע בתורו על העמקת השינוי בנרטיב המרפא (ענבר-סבן, 2022).
תפקיד המטפל
בעת טיפול בנפגעי טראומה מתמשכת, על המטפל להיות מודע וקשוב לנושא שיקום רצפים בממדים הפיזי, הקוגניטיבי, התוך-אישי, המשפחתי, הקהילתי והחברתי.
התיאוריה של אוגדן עוסקת בשמירת המשכיות הנפש כאשר היא נקטעת. מושגיו - רצף החשיבה, החוויה האנליטית ו"האנליטי השלישי" - משמעותם בירור השאלה כיצד ניתן להשיג המשכיות נפשית ומה קורה כאשר היא נקטעת. הטיפול מתבסס על רצף חוויתי בין המטפל למטופל, שבו מושגת המשכיות ההתנסות, המשכיות העצמי והמשכיות התהליך האנליטי. מטרת הטיפול לאפשר לחוויה הגולמית לעבור לרובד קוגניטיבי, תוך מתן מקום של הכלה שיאפשר פירוק החוויה הטראומטית והרכבתה מחדש ומציאת משמעות חדשה.
ל"שלישי האנליטי" - הרצף שבין המטפל למטופל - חשיבות רבה בטיפול. המרחב המשותף בקליניקה, מוכנותו של המטפל לתת את עצמו כדי ליצור רצף של חוויה, ותנועה בין עולמות פנימיים של המטפל ושל המטופל - כל אלה מאפשרים ריפוי ואיחוי של התפצלויות שהתרחשו בעת הטראומה. במונחים של ויניקוט, ניתן לומר כי זהו מעין מרחב מעבר (Transitional Space) שבו קיימת לא רק מציאות פנימית ולא רק מציאות חיצונית, אלא תנועה ביניהן. היא זו המאפשרת לתינוק להיות בקשר עם אמו בלי להיבלע בה, והיא המאפשרת למטופל להיות בקשר עמוק עם המטפל מבלי להיבלע בו (Ogden, 1994).
לואלד (Loewald) מתייחס לחשיבות ההשפעה ההדדית בקשר הטיפולי, אולם מדגיש כי הקשר אינו סימטרי: למטפל יציבות פנימית ויכולת עיבוד גבוהות יותר, והוא מחזיק בעמדה של אחריות על התהליך הטיפולי. המטפל משתתף בתהליך מתוך הסובייקטיביות שלו למען סיוע למטופל; הוא מפרש את התהליך ובעיקר "מחזיק" אותו. דרך חוויית קשר מיטיב עם המטפל, המטופל מארגן חוויות רגשיות מפורקות, נעזר ברובד הקוגניטיבי כדי להפוך אותן למובנות ובעלות משמעות, ובונה מבנים נפשיים יציבים יותר. חשיבות רבה ניתנת להעברה הנגדית של המטפל, שיכול לעבד קוגניטיבית את התחושות העולות בו בתהליך הטיפול ולהבין כיצד הן נוצרו מתוך עולמו של המטופל. תגובותיו של המטפל, בין אם באמצעות התנהגותו ובין אם בתוך השיח, מתווכות למטופל חלקים בעולמו הפנימי שאינו מודע אליהם, והן מרכיב קריטי בטיפול (Loewald, 1960).
סטינג טיפולי
תפקיד חשוב בדיון על השפעות הדדיות בין המטופל למטפל נועד לשאלת הסטינג הטיפולי. במהלך מלחמת חרבות ברזל, וביתר שאת במהלך המלחמות עם איראן, אותגר הסטינג הטיפולי עם ההוראה להיפגש רק במקום שבו קיים מרחב מוגן תקני. לא בכל הקליניקות קיים מרחב כזה, ואם קיים מרחב מוגן דירתי, כאשר נכנסים אליו המטפל, המטופל ובני הבית - מטבע הדברים נשבר הסטינג הטיפולי.
הפתרון שעלה היה קיום מפגשים בזום. זמן לא רב קודם לכן אולצו מטפלים ומטופלים להיפגש בזום במשך תקופה ממושכת בעקבות מגפת הקורונה, כך שהטכניקה על יתרונותיה ומגבלותיה הייתה ידועה ומוכרת. בזמן המלחמה תחושת הרצף הטיפולי נשברה ברבדים רבים: עצם המעבר בין פגישות בקליניקה לפגישות בזום הכביד על יצירת תבנית חשיבה רציפה הנוגעת לטיפול. מטפלים דיווחו על מטופלים שלא רצו להיפגש בזום וקטעו את הרצף הטיפולי.
חלק מהמטופלים נזקקו לרצף טיפולי כדי לשמור על שלומם הפיזי והנפשי - מטופלים שסבלו מדיכאון חריף, ממצבים פסיכוטיים, מאובדנות על רקע הפרעות אישיות, או מפוסט-טראומה. חלק אחר נזקקו להתערבות מיידית כאשר סבלו מחרדות ומירידה בתפקוד על רקע הטראומה המתמשכת. תחושת האחריות של המטפלים, יחד עם חוסר האונים להעניק טיפול רציף, הביאה גם את המטפלים למצבי מתח, כאשר עלו השאלות מה נכון לעשות וכיצד למזער ככל האפשר את השפעת המלחמה על הרצף הטיפולי. חלק מהמטפלים דיווחו על רגשות אשמה על כך שהם חוששים ונמנעים מלהעניק למטופלים רצף טיפולי שהם זקוקים לו.
עלתה השאלה עד כמה על המטפל לוותר על תחושת הביטחון שלו בסטינג הטיפולי כדי לענות על צורכי המטופל. תיאוריות פסיכואנליטיות עכשוויות רואות במטפל לא לוח חלק, אלא אדם שהשתתפותו בתהליך היא מוטיב טיפולי חשוב. מכאן שיש מקום לדון בשאלה עד כמה על המטפל להתחשב בצרכיו הקיומיים, הפסיכולוגיים והמשפחתיים כדי להיענות לצורך המטופל לשמור על רצף טיפולי בקליניקה.
כל שיטות הטיפול הפסיכולוגיות מתייחסות לסטינג הטיפולי, בין אם מדובר בפגישות קבועות ארבע פעמים בשבוע במקום ובזמן קבועים, כמקובל בטיפולים פסיכואנליטיים, ובין אם מדובר בפגישות שנמשכות ככל שהמטופל יצטרך, במקום ובזמן המתאימים לו, כמקובל בהתערבות במצב טראומה. הדיון במהות הסטינג הטיפולי קיים ומשמעותי מאז הטיפולים הראשונים אצל פרויד. מרקוביץ מציג דיון בהתפתחות הסטינג הטיפולי מימי פרויד ועד היום, ומתאר את המחול בין נוקשות וגמישות ביחס לכך, מתוך התייחסות לדילמות של המטפל בעת המלחמות. הוא מתאר מצבים שבהם נשבר הרצף הטיפולי וגם הרצף הקיומי אצל המטפל, באופן המשפיע על התנהלותו כאחראי על ניהול השעה הטיפולית והטיפול כולו (מרקוביץ, 2026).
במהלך הטיפול מתרחשים מצבים הדורשים התייחסות ברובד התוך-אישי של המטפל - ובחינת גבולותיו בשאלה עד כמה הוא מוכן לחשוף את עצמו הפרטי ואת משפחתו אל המטופל - וכן התייחסות ברובד הבין-אישי של שבירת רצף היחסים שהתמסד לפני המלחמה בין המטפל למטופל, ושבירת רצף הטיפול. עולה צורך להתייחס להעברה ולהעברה נגדית העולות כתוצאה מהמצב החדש.
סיכום, תובנות ושאלות
כאשר מתרחש אירוע טראומטי, נקטע רצף החיים המוכר. "הכול מתפרק", "נשברתי לרסיסים", "העולם אינו אותו הדבר" - משפטים שנשמעים מאנשים שעברו אירוע טראומטי. תחושת הפירוק יכולה לבוא לביטוי ברובד הפיזי - כאבים גופניים, הפרעות בפעילות מערכות הגוף; ברובד הקוגניטיבי - פירוק תבניות חשיבה מאזנות ומאפשרות חיזוי; בעלייה בתסמינים פסיכולוגיים - חרדה, הימנעות, תחושות חוסר אונים וחוסר תקווה, אנהדוניה או דיכאון; ובהפרעה בתקשורת הבין-אישית ובמעורבות החברתית.
התפיסה העכשווית של הגורמים למשברים סביב אירועי טראומה, ובעיקר טראומה מתמשכת, היא שבירת רצף הקיום וההתנהלות בכל מערכות הגוף והנפש. בכולן נפגע רצף ההתנהלות, ויש לשקמו בצורה ספירלית: לעבור מחידוש רצף הגוף, לרצף תחושת העצמי ושיקום תבניות חשיבה אדפטיביות, לרצף הבין-אישי והחברתי, ושוב לטפל באחד המוקדים שכבר טופלו, הפעם מנקודת מוצא מחודשת.
עיקרון הרציפות מהווה את השלד שעליו בנויים החיים הפיזיים, הפסיכולוגיים, הקוגניטיביים וההתנהגותיים. כאשר הוא נפגע, מתמוטט המסד ויש לבנות אותו מחדש, תוך שמירה על התייחסות אל רצפי העבר שנקטעו כדי ליצור רצף בין מה שהיה לפני הטראומה ובין מה שנבנה אחריה. באירועי טראומה מתמשכת או מתגלגלת, כמו בשנות מלחמת חרבות ברזל והמלחמות עם איראן, השיקום קשה יותר, מכיוון שכאשר קיימת אתנחתא מסוימת ונוצרת אפשרות ליצירת רצף מחודש, מגיע שוב איום קיומי השובר את הרצפים.
אפיון מיוחד של המלחמה והשפעותיה על הטיפול הוא העובדה שהמטפל והמטופל ניצבים שניהם בפני אותה טראומה במציאות, גם אם הם חווים אותה אחרת וגם אם עומדים לרשותם אמצעי חוסן שונים. לעתים המטפל חרד יותר מהמטופל עקב האיום הקיומי, ועליו לשקם רצף אישי תוך כדי עבודה ושיקום רצפים אצל המטופל. רצף הטיפול נקטע בעקבות הוראות ביטחון, וגם כאשר ניתן לטפל בקליניקה, הוא עלול להיקטע בעקבות אזעקות. נפתחת התמודדות חדשה של המטפל ושל המטופל, וגם של משפחת המטפל כאשר הוא נמצא יחד עמה במרחב המוגן.
בתהליך הלמידה, ההדרכות וההתלבטויות, נדונה השאלה כיצד להתמודד עם מצבים משתנים בטיפול. ייתכן שמצב לא שגרתי זה של טראומה מתמשכת, שמטפלים ומטופלים כאחד נמצאים בו כבני אדם, יכול לשמש מפתח להמסת תבניות חשיבה קיימות וליצירת מסלולי חשיבה חלופיים ואדפטיביים למציאות של מלחמה מתמשכת. עזרה הדדית ניתנת מקולגות המתלבטים באותן שאלות, בעיקר דרך קבוצות מקצועיות ייעודיות. הידיעה כי מטפלים נוספים שותפים לשאלות ולמציאת פתרונות מסייעת ליצור רצף קוגניטיבי ורגשי חדש של התמודדות.
עם תום המלחמה, מתוקף ספירליות של תהליכי התפתחות, ייתכן שהחשיבה בנוגע לסטינג הטיפולי תחזור במידה מסוימת לתבנית הקודמת, אולם השינוי כבר הוטמע, וייתכן שיחולו שינויים בתפיסת הסטינג הטיפולי שיתמידו לאורך זמן.
להמשך, מעניין לבדוק את נושא המעורבות ההדדית של המטפל והמטופל הנמצאים באותו מצב של איום, ולעתים גם של חרדה, וכיצד זה משפיע על הטיפול. כמו כן ראוי לבחון אם השיתוף במדיה החברתית המקצועית מסייע להתמודדות.
נראה שיש מקום לבחינות נוספות של תפקידי המוח בכלל, ונוירוטרנסמיטורים בפרט, באשר ליכולת השינוי שהמוח נדרש לעבור כדי לייצר תבניות חשיבה חדשות ואדפטיביות.
מקורות
אורן, א. וסגל, ד. (עורכים). (2020). EMDR - הפסיכותרפיה של המאה ה-21: תיאוריה, יישום, סיפורי טיפול. מודן.
אלבלדה, נ. (2016). מנפלאות המוח - גמישות מוחית כמנוע לשינוי [הרצאה]. המכללה האקדמית הרצוג. https://katzr.net/6bb51e
אלון, נ. ועומר, ח. (1994). עקרון הרציפות: גישה מאוחדת לאסון ולטראומה. פסיכואקטואליה - רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, ד(1-2), 20-28.
אריקסון, א. ה. (1976). ילדות וחברה: פסיכולוגיה של האדם בתמורות הזמן. ספריית הפועלים.
ויגוצקי, ל. (2003). מחשבה ותרבות: אסופה. מכון ברנקו ייס לטיפוח החשיבה.
ויניקוט, ד״ו (1995). משחק ומציאות. (תרגום: י' מילוא). תל אביב: עם עובד.
יונג, ק. ג. (1971). האני והלא-מודע. דביר.
מרקוביץ, ר. א. (2026). התפתחות מושג הסטינג. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=5001
נצר, ר. (2025). הרמס - אל המעבר האחרון: המעבר אל המוות. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4955
סטור, א. (1998). יונג. דביר.
ענבר-סבן, נ. (2019). פסיפס אנושי - מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל. צמרת.
ענבר-סבן, נ. (2022). מחול התודעה והנפש - מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית. גליל הוצאה לאור.
ענבר-סבן, נ. (2026). תבניות חשיבה ותנועה בין קטבים כמפתח לטרנספורמציה והתפתחות. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=5024
פיאז׳ה, ז. (1966). תפיסת העולם של הילד. ספריית הפועלים.
קליין, מ. (2003). כתבים נבחרים. תולעת ספרים.
רוברטסון, ר. (2004). יונג: מדריך לפסיכולוגיה היונגיאנית. משכל.
שלגי, ב. (2025). המעשה הטיפולי של טראומה מתגלגלת [הרצאה]. הסתדרות הפסיכולוגים.
תשבי, נ. (2009). מסינפסות לרצון חופשי, שיעור 11 [הרצאה]. האוניברסיטה העברית בירושלים. https://katzr.net/4b9d55
Adler, A. (1998). What life could mean to you. Hazelden Publishing.
Beck, A. T. (1979). Cognitive therapy of depression. Guilford Press.
Bowlby, J. (1988). A secure base: Clinical applications of attachment theory. Routledge.
Bialek, W., Nemenman, I., & Tishby, N. (2001). Predictability, complexity, and learning. Neural Computation, 13(11), 2409–2463.
Ellis, A. (2001). Overcoming destructive beliefs, feelings, and behaviors. Prometheus Books.
Horowitz, M. J. (1986). Stress response syndromes (2nd ed.). Jason Aronson.
Lahad, M., & Leykin, D. (2010). Continuous traumatic stress: Theoretical and clinical considerations. Tel Hai Academic College Press.
Levine, P. A. (1997). Waking the tiger: Healing trauma. North Atlantic Books.
Loewald, H. W. (1960). On the therapeutic action of psycho-analysis. The International Journal of Psycho-Analysis, 41, 16-33.
Mahler, M. S. (1994). Separation-individuation: The selected papers of Margaret S. Mahler. Jason Aronson.
Nijenhuis, E. R. S., Van der Hart, O., & Steele, K. (2006). The haunted self: Structural dissociation and the treatment of chronic traumatization. W. W. Norton.
Ogden, T. H. (1994). The analytic third: Working with intersubjective clinical facts. International Journal of Psychoanalysis, 75, 3-19.
Tishby, N., Pereira, F. C., & Bialek, W. (1999). The information bottleneck method. In Proceedings of the 37th Annual Allerton Conference on Communication, Control, and Computing (pp. 368-377).
van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.
Vaisvaser, S. (2025). Minding the moving self: The centrality of body movement in the neurodynamics of the self and psychotherapeutic implications. Frontiers in Psychiatry, 16, 1726099.
Winnicott, D. W. (1960). The theory of the parent-infant relationship. In D. W. Winnicott, Collected papers: Through paediatrics to psycho-analysis (pp. 37-55). Basic Books.
