הרמס - אל המעבר האחרון – המעבר אל המוות
רות נצר
"ומחר נמות ואין הדִבֵּר בנו / וכיום צאתנו נעמוד לפני שער עם נעילה /ולב כי יעלוז הן אלוהים קרבנו / והתנחם – וחרד מפַּחַד המעילה"."את כל נפשו העולם הֶעֱרָה / לקראת אדונַי בסערה"."ועבר ועתיד ישתלמו / שלוות נצחים בהווה, / בדומיית חייךָ /ישקטו כוכבים / ורוח מנצחים תפכה - / עיניך תרחבנה".(אברהם בן יצחק)
"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן...ואותו נהר שמושך ויוצא נקראעולם הבא שבא תמיד ולא פוסק" (זוהר, ח"ג, אדרא זוטא, רצ ע"ב)
"המוות הזה ששמו חיים" (פטררקה)
אם בחיים לא אימצתאת ה"מוּת והתהווה",אזי רק אורח נותרתעל הכדור האפל הזה.(י. ו. גיתה)
נפש קטנה תועה, נעימה,אורחת חברה של גופי,לאן את עכשיו הולכת,חיוורת, נוקשה, ערומה,לא עוד כלפָנים מגחכת .(הקיסר אדריאנוס. תרגום יורם ברונובסקי)
לפני שנים כתבתי והרציתי באגודה היונגיאנית על חלומות של חולת סרטן סופנית והקדשתי אותו לזכרה של מיכל ילובסקי. לכן נתתי לחנה'לה אחותה לקרוא את המאמר, והיא כתבה לי, בתגובה, את המילים המצמררות – "אולי המוות הוא החתימה האחרונה".
בחרתי לדבר על הרמס משום שאמרו לי שאל זה היה חביב במיוחד על חנה'לה. ומשום שההרצאה עליה מבוסס המאמר הזה היה לזכרה, ומשום שעם הזמן הורי ואחי הבכור נפטרו. אני מבקשת להתבונן בהיבט המסוים של האל הרמס כאל המעבר האחרון, שהוא המעבר אל המוות.
האל הרמס
מתוך ענייני רב השנים באלכימיה, שהיא אלכימיית תהליכי השינוי של הנפש, למדתי להכיר בחשיבותו של האל הרמס (2004), שהוא האל המרכזי בתהליכי האלכימיה, בהיותו השליח המגשר ומחבר בין היבטי הנפש, ומסמל את התפקוד המרכזי ביותר של הנפש-נשמה, שהוא התפקוד הטרנצנדנטי, המוליך אותנו הלאה בהתפתחות הנפשית והרוחנית לקראת האינדיבידואציה שאין לה סוף. הרמס, שהאלכימאים כינו אותו מרקורי (כשמו הרומאי של הרמס היווני) הוא אל הטרנספורמציה, ההשתנות המתמדת של הנפש, הוא המאפשר את השינוי ודוחף לקראתו – בעזרת חלומות, או בעזרת הסבל של הסימפטומים, ובעזרת מעברי החיים, שבהם שולט הארכיטיפ של מוות ותחיה. הוא המאפשר לנפש להסיר-להשיל את מה שהיה, לקראת הולדתו של מה שיהיה. הרמס הוא אפוא, הארכיטיפ של הדרך, של התהליך עצמו. הוא מורה הדרך של הנשמה (Kerenyi, 1996) במסע החיים כולו, עד אל תוככי המוות ומעבר לו. פסלו היה מוצב בצמתי דרכים. הוא מציין את הצמתים וגם חוצה אותם. חשוב לציין שהרמס המיתולוגי אינו אל המוות, אלא הוא האחראי למעבר אל המוות ובחזרה אל החיים (למשל, כשהוא מסייע לפרספונה לשוב מהשאול אל פני האדמה ובחזרה) ולשינויים המתחוללים במעבר הזה. הוא האל האלכימי המאפשר טרנספורמציה במעברים לקראת אינדיבידואציה. המוות הוא מעבר כזה.
הרמס הוא אל גבולות, אל לימינלי של הסף, המלווה אותנו במצבי המעבר. לרוב המטפל ממלא את תפקידו. האנליטיקן היונגיאני מורי סטיין קורא להרמס, "האל של המעבר המשמעותי" (שינודה בולן 2002: 195).
בלילה שקדם ליום שהתחלתי בכתיבה, חלמתי שאני נוסעת באוטו, ואיש אחד אומר לנהג שהוא חייב להסיר את הסוככים שמכסים את החלון האחורי ומפריעים לראיה של מה שאחרינו, וכך לא מאפשרים לנסוע קדימה. הנהג מסרב, אבל האיש מתעקש ואז הנהג מסיר את הכיסויים. ואז אישה שיושבת לידי בחלומי שואלת אותי – למה בחרת להיות פסיכולוגית יונגיאנית. איני זוכרת מה עניתי לה. אולי התשובה לשאלתה נעוצה בהתעקשות להסיר כיסויים שמפריעים לראות נכוחה מה שאחרינו, ולא רק חומרים אישיים מודחקים של הלא-מודע האישי, אלא גם מה ששייך למרחבים האינסופיים האל-אישיים שמאחרינו, מהם באנו, כי בלי ראיית העבר הקרוב והרחוק כאחת, לא נוכל לנסוע קדימה. בבחינת "דע מניין באת ולאן אתה הולך".
ערוץ המסע שחייב להיות פתוח לראיה רב כיוונית – הוא הערוץ שמחבר את האחורה והקדימה, את מה שהיה ומה שיהיה. השביל הוא שביל החיים של הנפש האנושית, שמתחיל מעבר ולפני חיינו האישיים וממשיך מעבר והלאה מחיינו האישיים. הוא העבר-הווה-עתיד שהם חוט השני האחדותי של הנפש, של העצמי. הוא חוט השביל המחבר את כל נקודות המסע של חיינו, ומאפשר לנו לגלות את תבנית הגורל הייחודי החבויה בהם. הוא קו התהליך, שהוא גם ציר העצמי – ציר העולם – ה'אקסיס מונדי' – שמחבר את העולמות השונים ואת שכבות הנפש הנגלות והנסתרות. על ההכרה הזו מופקד הרמס, הנהג בחלום, שלפי המיתולוגיה היוונית הוא מורה הדרך של הנשמה, שמורה לה את דרכה הן בחיים – בהגשמת העצמי - והן אל החיים שמעבר לנו, בחיים ובמוות, בעצמי הגדול.
הרמס הוא מורה הדרך עבורנו במובן זה שהוא המביא את החלומות מהאלים אל האדם, ובכך הוא מביא לנו את המסר מהלא-מודע, כדי שיתרחש תהליך האינדיבידואציה. לכן הרמס מסמל את התפקוד הטרנצנדנטי שמקשר בין הלא-מודע והמודע, ובעיקר על ידי יצירת סמלים שאנו פוגשים בחלומות, אמנות ומיתוסים.
המיתוס הוא הסיפור הסמלי. המיתוס והסמל נועדו ליצור את החיבורים בין הפיסי והנפשי, העולם הפנימי והחיצוני, בין המודע והלא-מודע, בין הפסיכולוגי והפראפסיכולוגי, בין החיים והמוות. והרמס הוא אל החיבורים, האל המחבר את הניגודים האלה בשירות תהליך האינדיבידואציה.
הרמס אחראי לתהליכי שינוי התודעה, הנסתרים מעינינו, במעבר הנפש אל השלב העליון של הוויתה במוות. הוא האמור לסייע בשלב הקשה מכל. מרגריט יורסנר, בספרה 'זכרונות אדריאנוס' (1987 :223) מתארת אותו כך: "נסיכם של אזורי הגבול שבין החושים לנשמה...עובר האורח המסתורי הדוהר בחורשות השיחים לאור הירח ונושא עמו את הנשמות בין קפלי אדרתו...אדון המעברים החשוכים המוליכים אל ממלכת הרפאים". אגדה בעלת צביון גנוסטי מספרת שלפני הלידה הרמס מוביל את הנשמות דרך שבעת הספירות, מכל אחת מהן הנפש מקבלת איכויות ותכונות. אחרי המוות הרמס מוביל שוב את הנשמה לאותן ספירות, להשיב לכל ספירה את תכונותיו שקיבל ממנה. לכן זיהו את הרמס עם אָכָרון המוביל את המתים בספינתו בנהר אל העולם שמעבר, לפי המיתולוגיה היוונית.
אכרון הוא אל העולם התחתון שנושא עימו את מסתרי המוות והתחייה. הוא מגולם כאריה כפול ושמו 'אתמול ומחר'. הוא האל של התהליך המסתורי בו המתים שבים לתחייה ובעולם הקדום הוא נקרא "ההתהוות של ההתהוות". משום שהמוות - הממשי והסמלי - הוא התהוות קיומית חדשה. בשם אכרון אני שומעת את הדי המילה העברית - אחרון, כשהאחרון הוא הראשון, כפי שאלוהים הוא ה-א' וה-ת'. האלפא והאומגא, והסוף הוא ההתחלה. "בסופי תחילתי" – כותב ט.ס. אליוט (1999).
הרמס הוא מורה דרך לנשמה במעבריה אל העולם התחתון (השאול) והעליון (בשמים), וכך הוא מקשר את הנשמה הן עם האספקטים האפלים-ארציים והן עם האספקטים הרוחניים של הלא-מודע. קישור זה מתרחש במובן פסיכולוגי בעת החיים, ובמובן רוחני בעת המוות.
הרמס כמורה דרך מוליך את הנשמה להכיר בתודעת המוות. זה גם תפקידו של השלב האלכימי של המוות – שקרוי 'מורטיפיקציו' (נצר 2004: 199). תודעת המוות דוחפת לתהליכי ההתפתחות והאינדיבידואציה. בשם הרמס אני שומעת את הדי המילה העברית – הֶרמֶז, כמו שבגנוסיס, תורת הסוד הקדם-נוצרית וקדם-קבלית, אני שומעת את המילה - גָנוז. ואמנם הרמס, השליח המעופף, הוא המגלה את ידע הסודות הגנוזים במעמקים ומוציא אותם לאור, כדי שהאדם יוכל להשלים את נפשו-נשמתו ולהגיע לאינטגרציה הנכונה של נפשו. זה תפקידו, לכן הרמס קרוי השליח, הידיד, כפיל הנשמה - הקול הקורא, הלפיד ההולך לפני המחנה.
קיומו של הרמס מאפשר את עצם קיומה של האמונה במשמעות התהליך, משום שבהיותו מחבר את העבר-הווה-עתיד הוא הארכיטיפ של הרצף-לכידות-אחדות, אשר בה לכל התרחשות, קשה ככל שתהיה, יש משמעות, ותפקידנו לגלות את המשמעות ולאפשר לה להוליך אותנו. אניאלה יפה (1984, Jaffe. פרק 13) תלמידתו של יונג, אומרת כי הענקת משמעות היא תמצית האינדיבידואציה. הייתי אומרת שכדי לגלות את המשמעות חייבים, כמו בחלומי, להסיר את הכיסויים, שהם כיסויי התודעה הרציונלית וכיסויי מנגנוני ההגנה (כמו הביטוי – "טול קורה מבין עיניך") ולראות את הדרך בפרספקטיבה הרחבה שלה, שאומרת – "דע לפני מי אתה עומד". אולי זו התשובה לשאלה למה בחרתי להיות פסיכולוגית יונגיאנית. אני נזכרת שבאחד המקדשים בהודו נכחתי בטקס לאל הינומן, אשר בו, לאחר שהקהל הגיע להתלהבות מירבית ושילהוב עצמי בתפילה וטראנס - רק אז הוסר המסך – הכיסוי אשר כיסה את פני פסל האל. והרי השילהוב עצמו הוא הסרת המסך הרציונלי.
ענייננו כאן לראות את האופן בו הרמס (התפקוד הנפשי בתוכנו המוליך את האינדיבידואציה) מאפשר לנו לעבור את המעבר האחרון מתוך שהוא ממשיך לטוות עבורנו את שביל הדרך, כמו את חוט אריאדנה, היוצר את תודעת הרצף והלכידות של העצמי בחיים האלה לקראת החיים שאחרי. יונג אומר שאין התודעה, שהיא החלק, יכולה לומר דבר כלשהו על השלם שמעבר לה שכולל את המוות. אין לחלק כלים לתפוס את השלם. הנפש הסופית אינה יודעת מה שהנשמה האינסופית יודעת. לכן, מה שאפשר לנו הוא לומר דברים על ארכיטיפ הרצף המעברי (ההרמסי) שמאפשר לנו את האמונה, או החוויה, או הידיעה של הקיום שאחרי החיים האלה. ארכיטיפ זה מתקיים באנושות מקדמת דנא, לכן נכתבו ספר המתים המצרי והטיבטי, שמלמדים את המת איך לעבור את המעבר האחרון בתהליך נפשי נכון, לכן חנטו את המתים במצרים העתיקה, ונערכים בכל התרבויות טקסים לעילוי נשמה של המתים. ביהדות הפך המאבק של יעקב במלאך בלילה, במעבר יבוק לסמל המאבק עם המעבר למוות, מאבק מאיים שמשמר את עולמו הפנימי במחיר פצע הצליעה. ביהדות נוצר ספר 'מעבר יבוק' כטקסט הכנה לאדם לפני מותו. את ספר השירים שכתבתי לאחר מות אחי כיניתי 'מעבר יבוק' (נצר 2024).
תהליך המיתה יכול לשרת כשלב מעברי, כחניכה לקראת המוות. החניכה, לפי חוקר התרבות מירצ'ה אליאדה (Eliade, 1958) היא מכלול פעולות ריטואליות שמטרתן ליצור שינוי מכריע במצבו האקסיסטנציאלי של האדם, המעלה את החניך אל דרגת קיום גבוה. באמצעות החניכה האדם כאילו נולד מחדש לידה רוחנית, שמשמעותה עליה למהות קיומית גבוהה יותר. המוות נתפש בתרבויות רבות כשלב של מוות סימבולי של התודעה הרגילה, לקראת לידה של אופן תודעה רוחני אחר וגבוה יותר. באלכימיה שלב המוות – 'מורטיפיקציו' – הוא שלב הכרחי בטרנספורמציה של האישיות, כמוות שיביא בעקבותיו תחיה של הנפש. הארכיטיפ של מוות ולידה מחדש (Jung, 1973) הוא ארכיטיפ מרכזי בתהליכי חניכה. תהליך החניכה המעברי מתרחש גם בנפש המתאבלים.
ארכיטיפ המעברים של הרמס, שנועד לאפשר לנשמת המת לקיים את רצף-לכידות החיים והמוות, ולעבור את המעבר האחרון, הוא זה המאפשר לעומד למות, וגם לחי הנותר אחריו, לקיים בו את רציפות-לכידות העצמי, כשהוא נדרש לעבור את המעבר-הפרידה מהמת, ומחלקי נפשו של המת שבתוכו - תקופת מעבר שעשויה לערער את לכידות העצמי.
הרמס הוא אל המעברים, וכיוון שמעברים הם תמיד שלב לימינלי, שלב סיפִּי מעורר חרדה, יש בו היפתחות לתהום האפלה של אי-ודאות. אנו זקוקים אז לעזרתו. בתקופות כאלה, אל המעברים מאפשר את המעבר הקשה כשהוא שולח אלינו – בחלומות גדולים, בדמיונות וביצירות אמנות, סמלים ארכיטיפיים גדולים שיש בהם מטען אנרגטי רב והם בעלי כח השראה לנפש.
הדחף לטרנספורמציה שמתרחש בתקופות מעבר נובע מפריצה של דימויים ארכיטיפיים קומפנסטוריים (מפצים) שמופעלים כתגובה לחרדה. כך גם בתקופת המעבר בין חיים למוות. אז מופיעים סמלים ארכיטיפיים, שהם דימויים פרימורדיאליים (קמאיים, ראשוניים) של הלא-מודע הקולקטיבי, שעוסקים בבעיות ובמסתורין של החיים והמוות. דימויים אלה מביאים ידע חדש לתודעה אודות הגישור בין החיים והמוות.
התלמוד הירושלמי (מסכת יבמות, פרק ט"ו הלכה ב) מפרש את הפסוק "סכתה לראשי ביום נשק" (תהלים קמ, ח).: "ביום שהקיץ נושק את החורף, דבר אחר: ביום נשק, זה נשקו של גוג [= מלחמת גוג ומגוג], דבר אחר: ביום ששני עולמות נושקין זה את זה, העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס". ברגע ש"העולמות נושקין זה את זה" נדרש האדם החרד להגנה מיוחדת שתסוכך על ראשו. דימויי מעבר וטקסים-ריטואלים משמשים להגנה זו.
הנה דוגמה לאופן שבו הרמס פועל בנפש למען קבלת המוות. המשורר הסורי אדוניס כותב: "מהו מוות - שירותי הובלה מרחם האישה אל רחם האדמה" (אדוניס 2012). הרמס שמלווה אותנו בדרכי מעברי החיים הוא זה שמקיים את שירותי ההובלה של הנפש. הוא מגשר בין ההתחלה והסוף, בין האם הגדולה המולידה לבין האם הגדולה הממיתה הבולעת מחדש. בשיר מינימליסטי זה המשורר ממלא את תפקידו של הרמס כשהוא מבטא בשפה סמלית ומיתית את הדימוי שמעניק משמעות למהלך החיים, וכך מסייע לנו לקבל את מורכבותם, כשהוא מחבר בין רחם ראשית לרחם אחרית.
המלאך העליון, הדמות המרכזית בעולם המלאכים היהודי, הוא מטטרון, שהוא בן דמותו של חנוך שנלקח לשמים ונתעלה למלאך. והוא הדמות המיתית שממלאת ביהדות את תפקידו של הרמס. למטטרון תפקידים רבים (פרקי זהר א 256) הוא שר העולם, ממונה על שבעים שרי האומות (העולם הארצי) והוא הכהן הגדול של מעלה, שר החכמה והרזים שהמפתחות של סתרי תורה וגנזי המרכבה נתונים בידו. בספרות של יורדי המרכבה ראו במטטרון מורה דרך ומגן לנשמה בעילויה האקסטטי וייחסו לו את גילוי הסודות הצפונים לבני האדם הראויים לכך. בתפקידו זה כפותח שערי החוכמה הנסתרת ומשמש מורה דרך לנשמה הוא זהה להרמס. יתרה מזו, ממש כמו שנאמר על הרמס, בידו נשמות האנשים בלילה ובמוות – בכל לילה הוא אוסף את נשמות הצדיקים ומעלה אותן לזמר ליוצרן (הרי הרמס אחראי לחלומות הלילה). גם הנשמות המסתלקות מן העולם ניתנות בידו, והוא שעתיד להחזירן לתוך הגוף בתחיית המתים. מטטרון מגלה לבני האדם את הסודות המיסטיים שבידיעתם יכולה הנשמה להתעלות בדביקות ולשוב למקור מחצבתה בעליונים. מטטרון מתואר כאדם שהשיג את השלמות העליונה שייעוד האדם לשאוף אליה. והרמס הוא הארכיטיפ של המהלך לקראת השלמות הנפשית של האינדיבידואציה. אכן היו שכינו את חנוך 'הרמס היהודי'.
בדמותו של מטטרון אנחנו פוגשים את החפיפה, שכבר ציינו, בין המהלך לקראת השלמות הנפשית-רוחנית-מיסטית, לבין המהלך לקראת המוות, כשהמוות נחווה כשלמות עליונה. רעיון ארכיטיפי זה מופיע ביהדות, בנצרות ובבודהיזם ובתורות אחרות.
סמלי שלמות העצמי והמעבר
הרמס מסייע במעברים בכלל ובמעבר האחרון בפרט, כשהוא שולח לנו בעתות אלה את סמלי העצמי שהוא הגרעין המרכזי של הנפש: סמלי איחוד הניגודים, מוות ולידה מחדש, סמלי טרנספורמציה, סמלי מורה הדרך הרוחני, את חווית ההארה - כזוהר עליון, ואת סמלי לכידות ושלמות העצמי (כמו מנדלה, מעגל, עץ, טבעת, מגן-דוד, פרח, דג, פנינה, הרוגמיה (נישואים קדושים), המאשרים לנו את התשתית האחדותית של העצמי, שמאפשרת את מסע החיים. סמלים אלה באים כפיצוי לבדידות, לאובדן, לפחדי המוות, ולסכנת ההתפרקות הנפשית, ומהווים הבטחה לאחדות התשתית הנפשית היכולה להכיל ולהוליך את התהליך. וון פרנץ (Von Franz, 1986) אומרת שסמלים אלו הם התגלויות של הלא-מודע המצביעים מעבר לחידה של המוות. אולי זה מצב של פתרון המסומל על ידי סמלי עצמי, מצב פנימי של שלום שאינו ניתן לערעור. אישה נוטה למות מסרטן חלמה שהיא בורחת מפני שודדים ואז היא מגיעה אל אגם ובתוכו היא רואה פנינה – התגלות אבן הנצח של נשמתה, אבן העצמי. חלום זה מבטא את הנשמה כפנינה טהורה שתמשיך להתקיים בים הנפש הגדולה למרות המחלה ששודדת את משאבי גופה ונפשה.
אלא שלסמלי העצמי המופיעים לקראת המוות יש גם משמעות ייחודית: לציין את יעדו של תהליך האינדיבידואציה, את השלמות המתממשת במוות, כשהנשמה מתלכדת עם מקורה הראשון והאחרון. בבודהיזם הטיבטי מתואר שכאשר מתקרב הזוהר הבסיסי של המוות הנשמות זורמות לתוכו באופן טבעי ומגיעות להארה. חוויות אלה דומות לאלה של העוברים מוות קליני ושבים ממנו. שלמות זו מתגלמת בחווית אור והארה. ההארה (שלב 'סוליפיקציו') היא השלב הגבוה של האלכימאים (נצר, 2004: 217) ושל המיסטיקנים באחדותם עם האל, שמסומלת ונחווית עבורם גם כנישואים קדושים עם הנשמה (שלב 'קוניונקציו'. שם, 214). השלמות הנפשית העליונה מתוארת ונחווית במעבר למוות כמו במצב המיסטי, כאחדות עם המשלים הנפשי, עם בן הזוג של הנשמה, כאחדות האדם עם אלוהים.
סמלים ארכיטיפיים אחרים של המעבר האחרון הם סמלים של צליחת מעבר (כמו מעבר יבוק), דרך, גשר או תעלה. גם השער הוא סמל מעבר – כמו "פתח לנו שער בעת נעילת שער" בתפילת נעילה. הסף מציין את קו התפר של המעבר אבל גם את הסוף הטמון בתוכו. כי כל מעבר הוא סוף-מוות של המצב הקיים, לקראת מעבר אל החדש. המזוזה במשקוף סף הבית וכן קמעות בכניסה לבית משמשים כמסייעי מעבר ומגרשי סכנה.
בודהה אומר לתלמידיו: "אני הסירה שלכם שתעביר אתכם מהידוע לבלתי ידוע". המעבר לעולם האחר מופיע גם כחצית נהר, אגם או ים. אנחנו מכירים את חציית הנהר אל העולם הבא בסירה, בסיוע אכרון במיתולוגיה היוונית. אבל גם במזרח נמצא המוטיב הארכיטיפי הזה. בשבט הטורג'ה באינדונזיה בנויים גגות הבתים בתבנית סירה; כי בסירה באו לכאן, לפי אמונתם, וגם ארונות הקבורה שלהם בנויים בתבנית סירה; כי "בסירה נפליג מכאן". ביפן מאמינים שהמתים חוזרים ביום מסוים בשנה, ובסוף היום שולחים מחדש את המתים בסירות נייר עם נר דולק למסען בחזרה על הנהר. המים הינם סמל ארכיטיפי של הלא-מודע הקולקטיבי, של הנפש הכלל אנושית ממנה באה נפש היחיד ואליה תשוב. וכך כותב המשורר האמריקאי גרגורי קורסו: "נפש / היא חיים / היא זורמת דרך / מותי / ללא קץ / כנהר / שאינו מתירא / להיות / ים" (קורסו 2005).
סימבוליקה נוספת היא זו שהופכת את המתים למלאכים או את ההורים המתים ל'אנססטורס', לאבות קדומים מקודשים, כמו אברהם יצחק ויעקב, כישויות שמתווכות אל האלוהות ומגינות על החיים. למשל, אישה שאביה, שהיה איש חרדי נפטר לפני שנתיים, והיא מנותקת מכל אמונה, וכעת במצוקה כלכלית, חלמה שאביה אומר לה ששלח לה ברכה וכשתפתח את הסידור תמצא שם הוראות להצלחת העסק. נראה שבחלום דמות האב מצטרפת לדמויות האבות המקודשים. החלום היה מוזר בעיניה משום ההתנגדות הגדולה שלה לממד הדתי-ממסדי של החיים. הצעתי לה לפתוח את הסידור ולקרוא בו כדי להתחבר לאמונה בכוחות המיטיבים הגדולים מאיתנו. היא לא נענתה.
יונג אומר שדמויות המתים מחברות את הלא-מודע האישי ללא מודע הקולקטיבי, ומביאות את הידע החדש מפי דמות ההורה הפרסונלי שהופך מעתה למגלם ההורה הארכיטיפי, והוא נהיה שופר לביטוי הידע של הלא-מודע שמועבר לתודעה. כך המתים מביאים בחלומות ידע טרנספרסונלי, שמייצג את הידע הלא מודע.
יואל הופמן כותב: "אתה מופתע מכוחם של המתים מפני שהוודאות שלהם [לגבי העתיד] היא מוחלטת. אין ברכות. אין דברי תוכחה. אין רעש. אין ריח." (הופמן 2007 פסקה 58). "כל קורא יקר לאמו. היא חובקת אותו אפילו מעולם המוות. הציפורניים שלו הן שלה. הבטן שלו היא שלה. העיניים שלו הן שלה. הבטן שלו היא שלה. העיניים שלו הן שלה. כמו הנהרות הגדולים שנהרות קטנים זורמים אל תוכם והם עצמם הולכים לים" (שם. פסקה 79). כביטוי לכוח האבות התפתח פולחן קברי צדיקים, אשר מייחס לקבר את הכוח הרוחני של הצדיק כאב רוחני גדול שממלא את משאלות קהלו.
אצל שבט הטורג'ה באינדונזיה מפסלים בעץ את דמויות המתים, הם מולבשים ומועמדים על מרפסות בצוקי הרים המשקיפים על החיים, ובני המשפחה באים לבקר אותם, להתפלל אליהם ולבקש את עזרתם וברכתם. מיתוס הספינה ומיתוס המתים הממשיכים להתקיים בפועל כיישויות גדולות מהחיים, מגלים חיים מיתיים אשר בהם מתקיימת רציפות לכידה בין החיים והמתים.
רציפות זו מתקיימת, בכל התרבויות, בהופעתם של המתים בחלומות, שיש בה לעתים קרובות איכות נומינוזית, ולעתים יש תחושה שהמתים אכן מופיעים בעליל ואין זה חלום. הם עשויים לומר דבר מה, או להעניק דבר מה. לדברי המתים בחלום, אפילו הטריביאליים שבהם, מוענקת חשיבות רבה, כי הם נחווים כשליחי הידע שבעולם האחר. יונג מציין שהמוות מסמל גם את הלא-מודע. המתים המביאים ידע בחלום נחווים כשליחים (כמו הרמס) של שכבת הנפש הלא-מודעת. מכאן מובנת אמירתו של המקובל ג'קטילה, בספרו 'שערי אורה', שאומר שהעולם הבא פירושו עולם ההולך ובא באופן מתמיד, ולא העולם הנמצא אחרי העולם הזה. בעולם הקבלי הספירה הנקראית עולם הבא היא בינה, והיא קרויה גם ספירת החיים, "והטעם שנקראת עולם הבא, שהיא מושכת תמיד ברכותיה לעולם" (שערי אורה. ע' 66).
אישה צעירה שהעולם המיסטי הרוחני זר לתודעתה, חלמה חלום מוזר וחזק שהתעוררה ממנו בהתרגשות ובהרגשה שזו מציאות. בחלום היא רואה רוחות שהלכו והתגלמו כדמויות אנושיות ברורות. המסר ללא מילים בחלום, היה שאין הבדל בין חיים ומוות, שכל העולם סביבנו מלא רוחות בלתי נראות ולכן הרוחות התגלמו בשבילה בדמויות ושבו והתפוגגו.
אכן כך העולם הבא בא והלך אל חיינו.
כתבתי: "הגוף ימות אז הרוח תיוולד / התמימים האמינו, ומוטב יאמינו / זה הסיפור שאנו רוצים להיוולד אל תוכו / ולברוא עצמנו כסיפור / הרואי ויפה, מעניק / משמעות לסבל / טווה את יופיה של האמונה / פריו המזוקק של החלום וכאבו".
חלומות
חצי שנה לפני מותה, חלמה אמי שהייתה אז כבר חולה מאוד: "בחלום תכננתי שאקח את כל ילדי לטיול קצר בים או אגם. אבל מבחינת הילדים לא הסתדר הדבר (תאום זמנים). אז החלטתי להגשים את חלומי לבדי. שכרתי סירה בה ישבו השייט ואני. יצאנו עם תחילת שקיעת החמה. התפעלתי ממשחק הצבעים כשקרני השמש השוקעת השתקפו במים. משום מה ידעתי בחלום שזה מקום בו הייתי ושטתי פעם, אבל אז אני יודעת שזה לא היה אותו אגם, כי שטנו וראינו סלע עצום על קשת. מן הסלע הזה השתקפו צבעים. קרני השמש ריצדו על הצד הפתוח של הסלע וכל העולם היה מלא זוהר. הרגשתי בחלום את גודל החוויה המהממת. עצרתי נשימתי. זה היה יופי שלא מהעולם הזה. הייתי מלאת אושר על שהחלטתי להגשים חלום ישן – לשוט עם קרני השמש אל האי שם. שכבתי ערה. חלום זה הזכיר לי חלום ישן שכיניתי 'הייתי שם', שבו הייתה חווית אושר בתוך נוף". אחרי מותה מצאתי דף בו כתבה את החלום שכינתה 'הייתי שם', שחלמה שמונה שנים קודם לכן, ובו היא מתארת את היותה באושר האור והברכה של גן העדן של אלוהים. נראה שמשמעות החלום כפולה ונושאת בחובה את החוויה של הנפש שחוזרת אל המקום בו הייתה שם לפני בואה לעולם הזה. נראה שהחלום נועד לסייע לנשמה לקראת המסע המתקרב בסירתו של אכרון. האושר העילאי הוא אושר שיבתה של הנשמה למקורה האלוהי, כמו בחוויות מוות קליני, וכמו המתואר בספר המתים הטיבטי. זאת למרות שביודעין היא הכחישה לעצמה את הסוף הקרוב. אני ששמעתי את החלום ברעדה, אמרתי רק שהחלום מאפשר לה להרגיש את מלאות הנשמה שלה כשהיא עם עצמה לבד, גם בלי הילדים. ומשום שלא היתה מסוגלת לקבל את קרבתו של המעבר האחרון, ולדבר עליו, לא אמרתי לה מה שחשבתי, שחווית הלבדיות המוחלטת והמאושרת היא חלק מהפרידה מהחיים, ושהחלום נועד לספר לה על האושר האפשרי של המעבר של הנשמה אל הזוהר העליון האחרון.
שעות אחדות לפני מותה, שידעתי שהוא כבר קרוב מאוד, חלמתי שאני בספינה גדולה בים שמוצפת מים וטובעת, האנשים שוחים קדימה ואני שוחה במרחק מאחור. למרות שהכל היה כבר מים לא היה פחד. אז התרומם פתאום גל ענקי לקראתי וידעתי שבעוד רגע אבלע בו וזה יהיה הסוף. וכאן נעצר החלום. ידעתי שזה הרגע האחרון ולא היה שום פחד. התעוררתי בהרגשה שזה בסדר ואפשר גם ככה. באותו רגע ידעתי שחלמתי במקומה את רגע מותה.
ימים אחדים לפני שאחי הבכור נפטר, חלמתי שמספידים אותו, והוא נמצא שם עטוף שמיכה על ראשו כמו טלית, ואומר: "אני מודה לאלוהים". זמן קצר אחרי שהוא נפטר חלמתי שהוא מסייע לי לרדת מאבן גדולה לבנה, ומלביש אותי במעיל פלסטיק שקוף עבה שמכסה את כל הגוף, על הצווארון הוא מצמיד אייקון של פרח אדום, והוא אומר לי: 'עשית את זה בהצטיינות', ואז הוא אומר – "המשמרת שלי הסתיימה עלי ללכת". היה זה כאילו הוא הפך לאחד מאבותי שבא לסייע לי להתמודד עם מותו, והוא עוטף אותי במעיל להגן עלי ונותן אישור ליכולתי להתמודד עם המשבר של אובדנו. בחלום האחרון בו אחי הופיע הוא אמר לי ש"השיחות עם המתים הם העמודים המטפיזיים עליהם מושתת העולם".
אביא כאן שני חלומות שחלמתי לפני שנים אחדות. חלומות אלו מבטאים את הרצף בין המתים והחיים, כשנשמות המתים באות והולכות, כברכה מתמדת. בחלום הראשון ראיתי מחזור תפילה של חגים, ובמקום תפילות, כל דף מכוסה המוני פני אנשים, זעירים כראשי סיכות זעירים. אותיות התפילה היו פני אנשים, כלומר נשמות אנשים. כשהתעוררתי רשמתי לעצמי – "זה כמו 'כל הנשמה תהלל יה', התפילה מחברת אותנו עם נשמת כל האדם, הנשמות של המתים מתפללות איתנו, ואנחנו עם אלו שהיו ושיהיו. אלו נשמות כל אלו שמתו שמתפללים אתנו".
בחלום השני באותה תקופה, שמעתי מנגינה וציירתי אותה בחלומי על לוח עץ, וראיתי שהציור הוא פני אנשים רבים, וידעתי בחלום שזה ציור המנגינה של נשמות האנשים שהיו, והם אלו שמביאים אלי את המנגינה והם מביאים את הציור.
אחרי מות אמי חלמתי שאחותי ואני מנסות לטלפן אל אמא, שעדיין גרה בחיפה, ואין בחלום בכלל תודעת המוות. אבל אומרים לנו שעכשיו אפשר לטלפן רק דרך מרכזיה. אבל גם באמצעות מרכזיה אי אפשר בשום אופן להשיג קשר אליה. אחר כך אנחנו הולכות על המדרכה ופתאום יורד מהשמים ועף מעלינו לוח שטוח גדול של אבן, שהוא לוח אבני גביש אפרפרות סגולות, והן הולכות ומתפוררות מהלוח וניתקות, אלו אבני גביש קטנות שהרוח מעיפה עלינו, והסכנה היא שהן יפגעו בנו וצריך להזהר.
הופתעתי מהחלום, ואמרתי לעצמי, שעלי להיזהר מלנסות לתקשר עם מה שמעבר לאפשרות ידיעתנו. מה שמעבר לחיים. כמו שכתוב - במופלא ממך אל תחקור. אבל במחשבה נוספת – הלא אבני הגביש מסמלות אבני מרפא או אבני קשר אל הנשמה. אפשר וצריך להשתמש בהן לא כלוח גדול מדי, אלא כאבנים קטנות, במינון הנכון, אבנים שיפלו אלינו ולא עלינו, ולא רק שלא יזיקו, אלא שהם עצמם יהיו מרכזית הקשר המדיטטיבי אל העולם הבלתי נראה.
בחלום מסוג אחר, חלמתי שאני מבקרת ב'שבעה' של מות אמה של המטופלת שלי, שמתה באותו שבוע. בחלום האם המתה-חיה מופיעה ואומרת: "מתתי מוות מבורך". נראה כאילו חלמתי עבור המטופלת שלי את המענה לחשש שלה שמא לא טיפלה באמה כראוי על ערש דווי.
האם הופעת המתים בחלומות מעידה על קיומם כישות ממשית בעולם הרוחות? אין לנו שום אפשרות לדעת את התשובה. אבל לדעתי, המיתוס הכלל אנושי הקיים בכל התרבויות הוא של קיום המתים כנוכחות מתמשכת שתומכת בנו. נוכחות זו מזוהה עם האמת של הלא-מודע, ועם ההנחיה של העצמי. מיתוס זה מכתיב את החוויה של הופעת המתים בחלומות. כך שמדובר באמת נפשית ולאו דווקא באמת של ישות אובייקטיבית במציאות.
יונג אומר ש"הפרפסיכולוגיה רואה הוכחה מדעית בכך שהמתים מתגלים - כרוחות או באמצעות מדיום - ומעבירים ידיעות שרק הם עצמם יכלו לדעת אותן. אך על אף שישנם כמה מקרים כאלו המתועדים היטב, נותרת בעינה השאלה, האם הרוח או הקול זהים לאדם המת או שזו השלכה נפשית, האם הדברים שנאמרו מקורם אכן בנפטר או בידיעה המצויה בלא-מודע של השומע?" ([1961] 1993: 279).
וון פרנץ מספרת שאחרי מות אביה, הוא בא לבקר אותה בחלומה. ואומר לה: "אני יודע שאני מת אבל אני רוצה לבקר אותך. ואחר כך הוא אומר - "לא טוב למתים ולחיים להיות יחד יותר מדי זמן." ונפרד ממנה. ויונג אמר לה: "זהו חלום אובייקטיבי. זה לא האנימוס-אב שלך, אלא זה באמת ביקור של אביך האמיתי". וון פרנץ טוענת שאפשר 'להריח' מתי חלום של ביקור המת הוא אובייקטיבי ומתי הוא הדימוי הסובייקטיבי שלו (Von Franz, 1986).
האִם בחלום של איש רוח אשתו שנפטרה מופיעה באופן אובייקטיבי כדי לומר לו דבר חשוב, או שזו האנימה המסומלת על ידה שפועלת בתוכו? וון פרנץ אומרת כי ישנה איזו מחיצה, סף בין החיים והמתים. מדובר בדבר שאינו רק לא ידוע, אלא לא ניתן להיות ידוע לעולם. זה סף של אפשרות פרספציה שלנו את עולם המתים. הם עוברים אל אופן של קיום שאיננו מסוגלים לחוש. אבל הם שם. יונג סבר שתהליך האינדיבידואציה הוא הכנה למוות אשר איננו סוף אלא איזושהיא טרנספורמציה מדהימה.
על שובו של המת לעזור לאהוביו הנעזבים, כותבת המשוררת דליה רביקוביץ בשיר שנקרא 'תרי"ג מצוות ואחת'. והמוטו לשיר: 'תרי"ג מצוות נצטוו ישראל ושבע הן לבני נוח. אף המתים חייבים באחת'. בשיר היא כותבת: "והאיש המת שב לביתו /לספר לבניו על מותו / לבל יחרדו בניו למשמע / הדבר הנורא הזה...כי זאת עלתה במחשבתו / שמא בזאת ננוחם...חלק כחלק ישא עמנו / בדבר הנורא הזה...כל אימת שהצער יגבר עלינו / עזוב יעזב עמנו". (רביקוביץ, 1967: 13).
וכך גם בחלום הבא שנחלם על ידי בן, כחודשיים לאחר מות אמו: אמו מופיעה בחלום ואומרת לבן - למה אתה לא אומר קדיש? אתה לא רוצה להתפלל לבד? קשה לך? נתפלל יחד. ובחלומו הם אומרים יחד את הקדיש.
תבניות התרבות
התרבות עצמה ממלאת את התפקיד המתווך-מגשר של הרמס, בהיותה מייצרת כלים להתמודדות עם המוות: מיתוסים, טקסים, סמלים, תפילות, סיפורים, ומנהגים קבועים מראש ומקודשים, שמאפשרים להכיל את עוצמת היגון והזעזוע. כלים אלה נועדו לחזק את האני-האגו, למנוע ממנו את הכאוס מול המוות, על ידי קיומם של דפוסים קבועים, קיימים תמיד. כלים סמליים אלה גם מעניקים תמיכה תרבותית חברתית, כהכלה אל-אישית, וגם מעניקים פשר ומשמעות שמבוטאים בתוכן הסמלי של המיתוסים, הטקסים והתפילות. כך האני המוכל של היחיד, מקבל את תמיכתו מהלא-מודע הקולקטיבי, ומהעצמי הגדול, שמועברים דרך דפוסי התרבות, ומעניקים שייכות, משמעות ולכידות.
בבאלי בכל כפר יש שלושה מקדשים שאחד מהם הוא מקדש המוות. האנתרופולוג קליפורד גירץ (גירץ, 1973: 155) מצטט את הסוציולוג מלינובסקי: "מכל מקורותיה של הדת נודעת החשיבות הרבה ביותר למשבר העליון והסופי של החיים – המוות [...] טקסי ההלוויה והאבלות הבאים בעקבותיהם סובבים סביב משאלה פרדוקסלית זו, לשמר את הקשר חרף המוות, אך בו בזמן גם להשתחרר ממנו באופן מיידי ומוחלט, כדי להבטיח את התגברותו של רצון החיים על נטית הייאוש. מעמדי הפרידה מן המת נותנים תוקף להמשכיות החיים האנושיים במונעם מן הנשארים להיכנע לדחף הדו-קוטבי, להמלט אחוזי בהלה מזירת ההתרחשות או לרדת עם המת אל הקבר....הדת נותנת צורה ותוכן לאמונות המושיעות...משקל נגדי לכוחות הצנטריפוגליים של הפחד, היגון והדמורליזציה ומספקת לקבוצה את האמצעים היעילים ביותר לתכלול מחודש של אחדותה המעורערת".
בכל התרבויות, זולת התרבות החילונית נטולת הכלים הטרנסצנדנטיים, אלוהים הוא שותף פעיל בתהליך המיתה וקבלת המת אל תוכו. כמו שאומר משורר תהילים – "כי אבי ואמי עזבוני ואלוהי יאספני". אלוהים הוא המסמל של השלמות-לכידות-רציפות העליונה, המכיל חיים ומוות, ומסמל העצמי. הוא היסוד הנומינוזי המאפשר, ברגעים נדירים של חסד, לתרגם את אימת המוות ליראת אלוהים.
בסיפור 'לאחר הסעודה' עגנון מספר כיצד נלקח מסעודת החיים ונקרא לעלות אל מה שנראה כעולם הבא. הוא עולה על שלבי סולם של מעין בניין שהוא קורא לו וו, כי צורתו כצורת וו והאות ו'. בין השלב האחרון ועד ראש הוו יש מרחב גדול בלתי עביר. ואז הוא משליך עצמו כלפי מעלה אל ראש הוו, ואז "הרכינה הואו את עצמה ונטלתני והכניסתני לתוך ראשה" (1976 :268). צורת הוו נראית לי כביטוי של עמוד העולם ('אקסיס מונדי'), ציר העצמי. אולם כשעגנון מכנה אותה ואו, מהדהדת בנו האות ואו, ו, שהיא האות המרכזית של השם המפורש, שם הוויה. עגנון מתאר אפוא את הקראותו של אדם אל המוות כהקראות אל תוך מרכז האלוהות האוספת אותו אליה. בסימבוליקה המיתית ציר העולם, שמסמל את ציר הנפש, הוא הציר בו עולים גם אל העולם הבא, כמו אל עולם האלים.
את תפילת שמע שלפני השינה אפשר לראות כתפילה המסייעת במעבר אל השינה שהיא בבחינת מוות קטן (כפי שנאמר בה "ואל אישן המוות"). בתפילה זו פונים אל המלאך הגואל, וכן יש תפילה שהיא מעין הדמיה או קריאה לעזרה, של המלאכים המקיפים את האדם : "מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, מאחורי רפאל, ומעל ראשי שכינת אל". אני רואה כאן תבנית מָנדָלָה, כשיש ארבעה מלאכים בארבעת הצדדים, ואלוהים (שכינת אל) למעלה, והוא מגלם את נקודת המרכז של הריבוע. שכינת אל היא, אפוא, הנקודה החמישית, שבמרכז המנדלה. תבנית סמלית זו דומה לכסא אלוהים במעשה מרכבה, שמצוי מעל ארבעת החיות. מנדלת העצמי של המלאכים, מורי הדרך האלוהיים, מאפשרת את לכידות ושלמות העצמי במעבר אל הלילה.
דגם דומה מצאתי בספר המתים הטיבטי. רינפוצ'ה שמסביר את תהליכי ההכנה למוות בבודהיזם הטיבטי, ומפרש את ספר המתים הטיבטי, מדגיש שוב ושוב את הכרחיות מורה הדרך לשלב המעברי של ההכנה למוות והמיתה עצמה: "הנוטה למות ממזג את תודעתו עם תודעת החכמה של המורה או הבודהה או כל ישות מוארת אחרת" (ריינפוצה, 1966: 222). וכן קוראים לבודהיסאטוות – שהם אנשים שהגיעו לשלב עליון אבל לא הפכו לבודהה אלא מקדישים עצמם לסייע לאנשים בתהליך ההתפתחות הרוחנית. באחד הטקסטים, מתוארת הופעתם של ישויות מסייעות (ווידיאדהרות) הבאות "מהמישור הטהור של החלל", ואז באמצע מנדלה, וכן במזרח, במערב, מצפון ומדרום למנדלה, מופיעות ישויות אלה, כל אחד בצבע אחר מתחבק עם בת זוגו ומסתכלים לשמים. יש כאן שילוב של סמלי מורה הדרך, ההרוגמיה (הנישואים הקדושים שמתממשים במוות), והמנדלה כסמלי עצמי.
בבודהיזם הטיבטי, התפקוד המסייע (ההרמסי) במעבר לקראת המוות מייעד אנשים מסוימים, וכן את הנוטים למות עצמם, לקחת חלק פעיל בהתכוננות נכונה למוות, על ידי תרגילים מדיטטיביים של חמלה, וכן תרגילי מדיטציה של הדמיה של צבע ואור ותהליכי פירוק, היפרדות והתהוות, וכניסה אל האור.
בספר המתים הטיבטי המעבר אל המוות מסומל בסמלים אלכימיים של טרנספורמציה, ושל מוות ולידה מחדש. באלכימיה מתוארת הטרנספורמציה של החומרים (כלומר, חומרי הנפש), בין השאר, כשינוי מצבי צבירה של ארבעת היסודות. והנה כך כתוב בספר המתים: "עכשיו רואים את הסימן של יסוד האדמה ששוקע לתוך המים, את יסוד המים שמתמוסס לתוך האש, את יסוד האש שמתפוגג לתוך האוויר, את יסוד האוויר שמתפוגג לתוך התודעה". (1998 : 19) בנוסף לכך רוח המת פוגשת בדרכה צבעים שונים בשלבי הדרך, כמו שהאלכימיה מסמלת את שלבי המעבר שלה בצבעים שונים לכל שלב.
מיתוסים או מציאות: על החיים אחר המוות
פרויד טען שהלא מודע לא מכיר בעובדת המוות של הסובייקט. וון פרנץ (1986) טוענת ש"הנפש הלא-מודעת מתייחסת מעט מאד לסיום החטוף של חיי הגוף ומתנהגת כאילו החיים הנפשיים של היחיד, כלומר תהליך האינדבידואציה פשוט ממשיך....הלא-מודע 'מאמין' בברור בחיים אחרי המוות". תהליך ההתפתחות אינו מסתיים, הוא ממשיך עצמו עד הרגע האחרון, שכן מבחינת הנפש המוות אינו סיום אלא מעבר. לאדם אינטרוברטי שיש לו קשר מתמיד עם עולמו הפנימי וחלומותיו, ההכנה למוות דרך מפגש עם דימויים וחלומות היא טבעית יותר ואז המוות עשוי להיות מעבר נטול פחדים. חלום כזה הוא חלום של אישה בת שמונים ואחת, בטרם מותה: "ראיתי שכל החוליים שלי התאספו יחד וכשהתבוננתי הם לא היו עוד חוליים אלא ורדים, וידעתי שהוורדים יישתלו ויצמחו".
יש כאן טרנספורמציה של החוליים לצמיחה מחודשת שהיא המשכיות החיים. הוורד הוא אחד מסמלי העצמיות הנשית השלמה. המוות כאן הוא מוות ותחיה מחודשת של העצמי במישור אחר.
אחד המוטיבים השכיחים במפגש עם המוות הוא חווית החיים אחרי המוות. יונג אומר (Jung, 1983 : 212-216) שהנפש, לפחות בחלקה, מתפשטת אל תחום של העדר מרחב וזמן שהוא הבסיס לחלומות אמיתיים ולתחושות שמעבר לחושים, לתופעות פרפסיכולוגיות, ולאפשרות של חיים אחרי המוות. חייב להיות רצף בין הנקרא העולם הזה לבין הנקרא העולם הבא. המושגים של סוף והתחלה הם מושגים של התודעה, ואילו במרחבים של מֵעבֵר לתודעה הסוף וההתחלה מתמזגים זה בזה. החיים היו וימשיכו לפני ואחרי החיים שבהם התודעה של היחיד מתקיימת בשלושה ממדים. חשוב שבימי חייו ידע האדם שהוא קשור מעבר לזמן ולמרחב אל האינסופי. אנשים שחו חווית מוות קליני, שבה ראו אור ושלמות חוויתית ואהבה אינסופית של החיים אחרי המוות – אינם מפחדים עוד מהמוות. כך לעתים גם בחווית האינסוף המואר בהתנסות פסיכדלית.
יונג טוען שחשוב שאדם יעצב לעצמו מיתוס על המוות ושקבלה טבעית של המוות יכולה להתאפשר כשהאדם מסוגל למיתולוגיזציה על החיים אחרי המוות. מדובר אפוא במיתוס של הנפש ובדימויים ארכיטיפיים: "המוות הוא ארכיטיפ עשיר בסודות חיים, המבקש להצטרף לחיינו האינדבידואליים על מנת לעשותם שלמים יותר" (יונג [1961] 1993 : 280).
ון פרנץ (שם) מספרת שכשיונג היה בן שמונים, באה אישה בת שבעים, פציינטית לשעבר שלו, ושאלה אותו מה דעתו על מוות וחיים אפשריים אחרי המוות. יונג ענה לה: "על מיטת מותך לא יעזור לך לחשוב על מה שאני מאמין, עליך לעצב לעצמך את האידאות והמושגים שלך על מוות".
חדשים אחדים לפני מותו יונג אמר (שם. ע' 216) שיתכן מאוד שאנחנו מביטים על העולם מהצד הלא-נכון ושאנחנו עשויים למצוא את התשובה הנכונה על ידי שנשנה את נקודת המבט ונסתכל עליו מהצד השני, כלומר, לא מבחוץ אלא מבפנים. יונג גם אומר (Jung, 1977) שהאינסטינקט והאמת של הדם היא שיש חיים אחרי המוות, ואילו הכחשה וסטיה מהאמת של הדם מולידה אי שקט נוירוטי וחוסר משמעות.
הייתי מנסחת זאת כך: כל מה שאנחנו יכולים לומר על החיים אחרי המוות, מהמבט של התודעה הוא בבחינת מיתוס. אולם מהמבט של העצמי זו האמת האובייקטיבית. היחס בין תודעת האני לבין העצמי הוא היחס בין הנפש לנשמה. לפי התפיסה המיתית הקדומה נשמת האדם היא חלק מנשמת העולם (אנימה מונדי). וכדבריו של מייסטר אקהרט, המיסטיקון הנוצרי, הנשמה יודעת הכל ממקורה העליון. שהרי התודעה (האגו. הנפש) היא החלק הרציונלי, המוגבל לגבולות הזמן והמקום, ולכן אינה יכולה לתפוש את השלם שמעבר לזמן ולמקום, ורק העצמי (הנשמה), שמעבר לרציונלי, שחווה את היותו חלק מהשלם האינסופי, יכול לחוש את מה שמעבר לנו. יונג ([1961] 1993:291) אומר שמנקודת מבט של האני המוות הוא אסון. אבל מנקודת מבט של נשמת העצמי המוות הוא שמחה גדולה של הצטרפותה אל המולדת הגדולה של העצמי. ענין זה מזכיר את הנאמר בזוהר שהשכינה היא גם החרב המתהפכת, שבהתאם להתהפכות הלהב שלה האדם יראה פעם צד אחד של ההוויה ופעם את צידה השני.
למעשה ההבחנה המבדלת הזו בין נפש ונשמה מתקיימת גם בהבחנה המסורתית בין הגוף הנקבר וכלה באדמה, לבין הנשמה העולה לשמים לקיום הגבוה שלה. במיתולוגיה המצרית זו ההבחנה בין נשמת ה'בא' לבין נשמת ה'קא'. נראה לי שנפש התודעה ונשמת העצמי הן כמו שתי עיניים שלכל אחת טווח ראיה אחר. אחת קצרת רואי ואחת מרחיקת רואי. ביחד יש להן מבט ביפוקלי. רב ממדי, אבל ניגודיהן ממשיכים להתקיים. בדימוי אחר: שתי העיניים הן יחד עיני נפש התודעה, שהיא תמיד דואלית וכפולה, כי היא מורכבת מניגודים של מודע ולא מודע, שחור ולבן וכו'. ואילו העין השלישית היא אחדות שמעבר לתודעה, והיא הראיה של נשמת העצמי.
עצם התעוררות התודעה כרוכה בתודעת המוות. כי התהוות התודעה כרוכה בגרוש-התפצלות מהשלם הגדול של טרום מודעות של גן-העדן אל תודעת הצמצום של היחיד בגבולות הזמן והמרחב. גרוש זה מגן העדן הוא מות חווית השלמות הראשונית. מות השייכות לנשמת העולם (האנימה מונדי) ולאלוהים האינסופי. תודעת הנפש בחלקיותה וזמניותה היא תודעת סופיותה.
ליליד האוסטרלי האבוריג'יני הזהות העצמית מבוטאת ב'נתיב השיר' ובצ'ורינגה שלו (אבן שהיא אובייקט מקודש שעליה יש שרטוט דמוי מנדלה). הצ’ורינגה, בניסוח של ברוס צ’טווין (2003) היא גם הדרכון של האדם, גם נשמתו וגם כרטיס הכניסה שלו 'חזרה פנימה'. כי האבות הקדמונים עלו מפנים האדמה, וכל אדם במותו יודע לאן מועדות פניו; הוא 'שב פנימה' כשהוא הולך בנתיב השיר שלו, ושר את דרכו אל המקום אליו הוא שייך, אל אתר העיבור שלו, אל המקום בו נמצאת הצ’ורינגה שלו. רק אז הוא יכול לחזור ולהיות לאב הקדמון. לפי הבנתי, הצ'ורינגה מסמלת את נשמתו הקולקטיבית והאישית של כל אדם, כלומר את העצמי, והיא מקיימת את משמעות העצמי בחיים ואת הגישור במעבר למוות. המצרים הקדמונים נהגו לשים בקבר סולם שבו הנשמה תעלה אל ה'קא' הנצחי. הסולם הוא הגשר.
את מוטיב הגישור בין חללים שונים של קיום פגשתי בחלומות אחרי מות אבי: חלמתי על חדר שבו חלון שנפתח אל חדר אחר. בחלום אחר ראיתי שרוול לבן, כמו צינור לבן שמחבר בין חדרים שונים ומאפשר מעבר דרכם.
שמאן אינדונזי בן זמננו אומר: "הכל בא בזוגות, גבר ואישה, חיים ומוות. כולנו הופכים לרוחות, אך הארופאים אינם רואים אותם. עלינו לכבד את המתים, את הרוחות, כדי שהחיים ימשכו, כדי שאבותינו יהיו מאושרים כמו עטלפים בעלי בננות. אנחנו על עץ נצחי אחד, החיים והמתים לוחשים שאלות ברוח זה לזה. והרוחות לא ידעו מי הם אם לא נשאל. אנחנו לא נדע מי אנו, אם הם לא ישאלו אותנו מי אנחנו. תמיד יש את מי לשאול. שורשים ואיזון. אם אתה מכיר את שורשיך תדע מי אתה. אני מציג לאבי שאלות במותו, שלא יכולתי לשאול בחייו. הוא נתן לי שקית אגוזים וכשאני מחזיק בשקית, אני מנסה להציץ ללבו. לשמוע את קולו. הוא ממשיך לעצב את רוחי, כשם שאני מעצב את רוח בני ונכדי ואמשיך אחרי מותי. אדבר אליו ואל כל האבות בשירה ובתופים. אנו טווים חוט שמקשר אותנו עם האבות. אנו תלויים באבותינו כמו חרבות התלויים על מוט" (מילניום. תכנית טלוויזיה. 1993). דברים דומים להפליא חווה יונג ביחסו אל המתים. הוא מספר על חלום בו נשאל שאלה על ידי דמויות מן העבר: "ככל הנראה, נשאלה השאלה על ידי אבותי הקדומים, בתקווה ובציפיה שיוכלו ללמוד מה שלא השיגו בתקופת היותם עלי אדמות". בתקופה מאוחרת הוא כותב את 'שבע הדרשות על המתים' בהם המתים מפנים אליו שאלות מכריעות: "לעתים קרובות יש לי תחושה שהם ניצבים ממש מאחורינו, ממתינים לשמוע את תשובתנו להם" (יונג [1961] 1993: 286). יונג מתייחס כאן אל דמויות המתים כנוכחות בעליל.
בחוויה הלא-מודעת שלנו המתים הם בעלי הידע העליון. בסופו של הסרט 'קאוס' (1984) של האחים טביאני, מספר פירנדלו על שובו לבית אמו שמתה מזמן. הוא שואל אותה איך יוכל לחיות בלעדיה, והיא אומרת לו – תשתדל לראות את החיים בעיניים של אלו שכבר מתו. והכוונה היא שהמתים רואים נכון יותר.
ימים אחדים לאחר מותו של אבא הופיע אלי בחלום איש גדול ועניו בתורה, שנפטר חודש לפני אבא, ואמר לי: "החלק והנחלה היא בעולם הבא והיודע יודע יודע". הבנתי שהאיש הביא לי את הידיעה העליונה אודות הנשמה שממשיכה בעולם הבא. דברים כאלה אי אפשר לומר אלא בניסוח מסתורי. ניסוח מהעולם האחר. בתוך המילים 'יודע יודע יודע', מהדהד בי המקצב הנומינוזי: 'קדוש קדוש קדוש [אדוני צבאות מלוא כל הארץ כבודו]'. אחר-כך מצאתי ב'שמונה פרקים לרמב"ם' בספריה של אבא, את מה שהרמב"ם אומר על האלוהים: "שהוא הידיעה והוא היודע והוא הידוע; והוא החיים, והוא החי, והוא הממשיך לעצמו את החיים".
אחרי חדשים אחדים מצאתי משפט דומה מאוד בפואמה של המשורר האירי שיימוס הייני. הייני מתאר מסע צלייני בו הוא פוגש במעין מצב הזוי את דמויות המתים החשובים מעברו. לכל אחד מהם דבר חשוב לומר לו. כך המשורר האירי קרלטון המת אומר לו: "אני יודע, יודע, יודע, יודע, אמר, / אך חייב אתה לנסות ולהבין את הבאות, / זכור הכל ושמור על קור רוחך" (2003: 38).
האם הידיעה העליונה ניתנת למתים כדי להעביר אלינו? האם מבעד המתים נשמע את הידיעה הקיימת בתוכנו זה מכבר? המתים הם השליחים מעולם הידע המוחלט הבא והולך, ההולך ובא אל תוך חיינו, אם רק נטה אוזן ונשמע.
עכשיו דבריו של קרלטון הנאמרים בחלומו של שיימוס הייני מצטרפים אל מה שנאמר לי בחלום. הם נאמרים גם אלי, כמו חלום בתוך חלום. חלום מצטרף לחלום, כדי ליצור את החלום המשותף הגדול. זו המשמעות של הידע הארכיטיפי. הוא נאמר עבור כולנו. המתים מעבירים את לפיד הידע זה אל זה.
הקטה, המקבילה הנשית של הרמס, אלת המעברים בעמקי השאול, מתוארת כנושאת לפיד. היא נושאת לפיד של אור הידע שהיא מעניקה. היא המגלה לנו את חכמת המעמקים, את כוחות העל הנסתרים. היא מדיום אל עולם הרוחות. שינודה-בולן (Shinoda Bolen 2001: 56) אומרת שכשיש חלומות ערים של מפגש עם המתים, כשהמתים נראים לנו חיים ממש, כאילו אפשר לא רק לראות אלא להריח ולגעת בהם, הרי זה כאילו נכנסנו אל ממלכת עולם הביניים של הקטה, המצויה בין העולמות. הקטה מלמדת את פרספונה, לאחר שפרספונה נהייתה מלכת השאול, כיצד להדריך את הבאים אל השאול לפגוש את מתיהם, לדובב אותם, לשמוע את דבריהם.
המיתוס על חטיפת פרספונה לשאול, הפיכתה למלכת השאול, בעוד היא גם זו ששבה כל שנה מחדש מהשאול אל האדמה ומביאה פריון – הינו מיתוס המגלה את הקשר הפנימי בין מוות ותחיה, הן בטבע ובצמחיה והן בחיי הנפש של האדם.
המתים גם מופיעים כמעניקי מתנות. אחרי שסבתי מתה חלמתי שהיא נותנת לי תיבה של אריגים ממשי וברוקד, ושעון זהב. חלמתי שסבי שנפטר נותן לי תיק עם כסף לשיקום ביתי ושולחן כתיבה. כך המתים שהצטרפו אל המאגר הפנימי של האבות, מגשרים ביננו ובין השפע הפנימי הלא-מודע שבתוכנו. הם מגלמים את תפקידו של הרמס השליח שמעלה אלינו ממעמקים את מה שאנחנו זקוקים לו.
סינכרוניסיטי
אניאלה יפה (Jaffe, 1986) אומרת: "מוות הוא סיטואציה ארכיטיפית של נומינוזיות עצומה… האמוציות בהן הנפש מגיבה גורמות להחלשה או הרפיה של מבנה התודעה, ואז חלומות נבואיים, פרימוניציות (ידיעה מראש), מראות ורוחות צועדים דרך הסדקים כשליחים מבשרים של הארכיטיפ רב הכח, המוות". סדקי הנפש עשויים להיות סדקי משבר שפוערים אותנו אל עמקי הלא-מודע. קרבת המוות סודקת את הגבולות בין החיים והמוות. ואז, מבעד לסדקים של הנפש השרויה בטריטוריה של המוות (של ההולכים ושל הנשארים) צצים ועולים גם האירועים הסינכרוניים שבאים בתכיפות מועצמת, והם ביטוי לפעולה מועצמת של הלא-מודע, כשערוצי השידור והקליטה פתוחים ומתמסרים אל האותות הבאים, ההולכים ובאים.
כאמור, הרמס הוא התפקוד הנפשי האחראי על רציפות תהליכים, ועל קיומם של תבניות מלוכדות ורציפות. הוא אחראי על רשת ההקשרים שבין מרכיבי התבנית, שמאפשרים לנו לחוות את הנפש והעולם כתבניות של אחדות ושל משמעות. כך הרמס משרת את העצמי, בהיותו משרת את לכידות הכוליות, אשר בה הכל קשור בכל. לכן, לדעתי, הרמס הוא גם אל הסינכרוניסיטי (נצר, 2025: 244), אשר מגלמת את ההקשרים הבו-זמניים, הקיימים כל העת במרחב ובזמן, בחומר וברוח, בנגלה ובנסתר. זו הסינכרוניות שהופכת את צירופי המקרים למשמעותיים ולנושאי צופן של הקיום הנסתר. כי אירועים סינכרוניים אלה מוליכים להכרת העצמיות הכוּלית-היקומית שמעבר לעצמיות של היחיד. את ההקשרים הסינכרוניים אפשר לדמות למארג שתי וערב של חוטי החיים, או לקואורדינטות של קווי אורך ורוחב המחברות בהצטלבויותיהן את הכול בכול. קמפבל (1998: 269) מנסח זאת כך: "שופנהאור מסכם, כי חיינו הם כמו מרכיב אחד בתוך חלום גדול של חולם אחד יחיד, שבו כל הדמויות בחלום חולמות גם הן; חוליה קשורה לחוליה אחרת, מונעת על ידי רצון אחד לחיים שהוא הרצון האוניברסלי של הטבע. זהו רעיון נפלא - רעיון המופיע בהודו, בדמות המיתולוגית של הרשת של אינדרה, שהיא רשת אבני חן, המשובצות בכל נקודה בה חוט אחד מצטלב עם השני ברשת, ואבני החן משתקפות זו בזו. כל דבר צומח ביחס הדדי לכול דבר אחר".
הנפש הנסדקת באירועי מוות פתוחה להתרחשויות של סינכרוניסיטי. ביום ששבתי לעבודה אחרי מות אמי סיפרה לי מטופלת (שלא ידעה שאמי מתה) שחלמה על איש שמת לפני שנים אחדות, שמשום שהוא מת הוא יכול לראות מה שאנחנו לא רואים - הוא מתבונן בה ורואה שהיא מעמידה פנים והיא לא מי שהיא מתימרת להיות. הוא גם אומר לה על משהו שעתיד לקרות למישהו מסוים. מטופלת אחרת סיפרה לי באותו יום, שהיא חלמה (לפני שידעה ממני על מות אמי) שהיא באה אלי ואני מקבלת אותה בסלון שאינו של ביתי ואנשים רבים באים והולכים, ביניהם גם ילדים, ואני לא מפוקסת ולא מקדישה לה את הזמן שלה. אבל היא לא כועסת אלא מרגישה אהבה כלפי. נראה שמבלי דעת חלמה את הסיטואציה שבה הייתי, כשאנשים רבים באים לבקר לניחום אבלים. אלו אירועי סינכרוניסיטי שהתרחשו בטיפול בעקבות ארכיטיפ המוות שאפף את עולמי.
הסינכרוניסיטי, לפי יונג, אינה אירוע ספורדי, אלא כלולה בסדר א-סיבתי, ובהופעתה מבטאת את הופעתו של סדר זה, שבו האירוע הסינכרוני אינו מקרי אלא משמעותי. כלומר, האירוע הסינכרוני מחבר אירועים שונים ובעצם הופעתם יחד מעניק להם משמעות, או במילים אחרות, מפנה את התודעה למשמעות הגלומה בהופעתם. תפקידה של התודעה לפענח מהי המשמעות ולזהות אותה: מה זה רוצה מאתנו? מה זה מחדש לנו? או מה זה מאשר לנו? ממש כמו פענוח משמעות החלום. הסינכרוניות מתרחשת, במגמה להרחיב את התודעה, על ידי הלא-מודע הקולקטיבי, המתממש ביקום הפיסי, במציאות החיצונית הקונקרטית, שמעבר לנפש היחיד. דוגמה אופיינית – אנחנו פותחים ספר באקראי ומוצאים בו משפט ששופך אור על דילמה או תוכן נפשי שאנחנו עסוקים בהם. כשמתרחש אירוע סינכרוני, הוא מבטא ארכיטיפ מסוים שמבטא עצמו בנפש ובחומר כאחד (ענין זה מתאים לתפיסתו של יונג את הארכיטיפ כפסיכואדי, דהיינו, שרוי בנפש ובגוף) והוא מבקש לאשר לנו דבר מה, או להביא לתודעתנו דבר מה. וכך הסינכרוניסיטי (בשליחות הרמס), אחראית לפיתוח התודעה מתוך חמרי הלא-מודע, ולהעניק משמעות לאירועים, בשירות האינדיבידואציה. המשוררת האמריקאית אדריאן ריץ' (2003: 50) מנסחת זאת כך: "הפרט שמחוצה לנו המביא אותנו אל עצמנו / שהיה כאן לפנינו, שיָדַע שנָבוא, ורואֶה מעֵבר לנו".
הסינכרוניסיטי היא גם בבסיס הניבוי של 'ספר התמורות' הסיני העתיק, ה'אי–צ'ינג' ושל קלפי הטארוט. בניגוד לחשיבה הקווית-לינארית-סיבתית הרגילה, הסינכרוניות מבוססת על חשיבה לא-לינארית. וון-פרנץ (Von Franz, 1982: 104) מצטטת תאוריה של מתמטיקאי יהודי (שנרצח על ידי הנאצים בגיל 32) בשם אלברט לאוטמן שאמר שהזמן מורכב משני ממדי זמן. הזמן הלינארי-הקווי של המתמטיקה, והזמן הקוסמוגני שהוא שדה שבו מתרחשים אירועים טופולוגיים. וון פרנץ חושבת שרעיון זה "זהה ללא-מודע הקולקטיבי שהוא שדה רציף שמאורגן על ידי ריתמוס של ארכיטיפים". מכל מקום מדובר בשתי שיטות משלימות של הזמן האנושי והאינסופי.לפי וון פרנץ הדרך המתאימה ביותר לתאר את פעולתם המשלימה, היא של שני מעגלי מנדלה, אחד אופקי ואחד אנכי, כשנקודת ההשקה שלהם היא המרכז המשותף של שניהם, וזו נקודת מרכז המנדלה: נקודת מרכז העצמי, שבה כל הניגודים מתחברים בשרשם. זו הנקודה של הסינכרוניסיטי. אבל וון פרנץ מדברת בהקשר זה על 'חור אוויר' שמתקיים באותה נקודת מרכז (ביטוי שהיא שואלת מהתרבות הסינית העתיקה ומניסוח של האלכימאי דורן) שהוא חור של הנצח שמתוכו פוסע האדם. וון פרנץ אומרת, בשם יונג, שדרך חווית העצמי אנחנו נמלטים ומשתחררים מאחיזת הדימוי החד-צדדי של העולם. גבולות התודעה הן כלא, כי רק מתוך גבולותיה אנחנו חווים את העולם. ואילו מתוך החור של מרכז העצמי אנו משתחררים אל מעבר לכלא זה. בהקשר זה היא מציינת שבימי הביניים הבתולה מרי כונתה 'חלון אל הנצח' וגם 'חלון המפלט' (window of escap), כשמרי, כאנימה, מסמלת, בנשמת הגבר, את הגשר בין הלא-מודע האישי והקולקטיבי, כלומר, היא הגשר אל האינסופי. יונג עצמו מכנה את נקודת המרכז של המנדלה – חלון אל הנצח.
ההערה הזאת זרקה אותי אל חלום מופלא שחלמתי שנים אחדות אחרי שסבתי נפטרה בהיותה בת שמונים. בחלום סבתי מספרת לי איך יצאה מהעולם, והיא משחזרת את ההתרחשות בחלום: היא שמה כיסוי ראש, מכוונת עצמה לסבא (שנפטר שנים אחדות קודם לכן), מדליקה נרות ומברכת עליהן, פניה מול החלון, ואומרת: "רבונו של עולם במה זכיתי", ויוצאת מהעולם, כאילו דרך החלון.
אני מבינה עכשיו שהחלום החידתי, הבלתי נשכח הזה, מבטא את היציאה מהעולם דרך חלון הנצח, שהיה בעבורה חלון מפלט מהעולם. אבל את זה ידעתי רק שנים רבות לאחר שחלמתי את החלום הזה, כשנודע לי, באקראי, שלמעשה היא התאבדה כי לא יכלה לשאת את הבדידות לאחר מות בעלה. אז גם הבנתי מדוע הופיעה אלי בחלום, ימים אחדים לפני מותה הפתאומי, וקראה לי, ולא ידעתי מדוע. היה בחלום הזה תיקון רוחני למותה. נראה שהאמירה – "רבונו של עולם במה זכיתי" - מעניקה משמעות של זכייה וזכות הן לחייה והן למותה. אולי זו הצוואה הרוחנית שלה שהועברה לי בחלום. מדוע כל זה התרחש איתי דווקא? לא היה לי קשר מיוחד איתה. אבל אחרי מותה לקחתי לי את סידור התפילה שלה והוא מונח מאז ליד מיטתי. להזכיר לי כי החיים האלה הם זכות, ואולי גם מותי יהיה רגע של זכות.
הידיעה של משמעות מותה מועברת לי דרך החור בזמן, דרך חלון החלום, דרך החלון ממנו יצאה מהעולם, חלון המפלט אל המוות, אל הנצח, דרך החור הלא נראה של ההוויה שמחברת את המָנדָלות של החיים והמוות.
שני החללים השונים, שני גלגלי הזמן ושני גלגלי החתן-כלה מתקיימים בנפרד בזמן חיי האדם, ואילו ברגע המוות הם מותכים זה בזה ומתאחדים. והנה עגנון, בסיפור 'אחרי הסעודה', כשהוא מתאר את המצב בו האדם נלקח-נאסף אל תוך הוו, שהיא המוות, ובו בזמן היא האלוהות הנקבית, מתאר למעשה את המצב המיסטי הזה שבו הסיבתיות האנושית נמוגה באחדות האל-אנושית האינסופית (מילות הטקסט בקטע זה מובאות ללא פיסוק, כאחדות אחת, וכך מממשות את תוכן הכתוב, שמבטא אחדות ללא חציצה):
"צרפתי את כל המעשים שנקשרים קצתם אל קצתם ומתחברים כאחד ואחד מתבאר באחד ואחד מחובר לאחד בלא מחיצה ולא חציצה וכל שאלה וכל קושיא וכל תמיהה וכל טענה כולן מסתלקות מאליהן ונעלמות מאליהן… ונשכחות תוך כדי עילומן ואינן נזכרות עוד". ובהמשך: "שמחוברים הם המעשים אחד באחד ואין סיבה שאין סיבה אחרת אחריה, עד שבסוף הן מבטלות עצמן ונעלמות בתוך עצמן מפני הסיבה האחרונה שהיא הסיבה הראשונה" (1976: 268)
המיסטיקה של המוות
לפני שנים אחדות נפטרה נערה שלא הכרתי, אבל הכרתי את אימה. לאחר מותה הופיע אחיה (שלא הכרתי) בחלומי, ואמר לי על אחותו: "חייה היו מוקדשים לעבודת הבורא". כך בנקודת התפר של חיים ומוות הופיעה ידיעה של החיים המוקדשים, באיזו שייכות מסתורית, לעבודת הבורא. מה נאמר לי על אותה נערה ומה נאמר לי על חיי שלי? איך אפשר לתרגם את המשפט המופלא הזה לחיינו שלנו? החלום המיסטי הזה שמביא ידע על נשמת המת, נשלח כדי שנקשיב לו. המשורר צ'סלב מילוש (2008) כותב על הידע הקיים במחוזות המוות: "כְּשֶׁאָמוּת אֶרְאֶה אֶת הַבִּטְנָה שֶׁל הָעוֹלָם / את הַצַּד הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לַצִּפּוֹר, לָהָר, לִשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ / הַפֵּשֶׁר הָאֲמִתִּי יִתְגַּלֶּה / הַלֹּא פָּתוּר – יִפָּתֵר / הַלֹּא מֻשָּׂג – יֻשַּׂג".
לפי אריך נוימן, בספרו 'האדם המיסטי' (2007), העצמי קיים לפני ומעבר לפסיכולוגיה ולעובדה זו יש חשיבות מכרעת עבור השלב האחרון של המיסטיקה, שהוא גם השלב של המוות ושמעבר לו, ושאנו יכולים גם לקרוא לה המיסטיקה של הישארות הנפש. המיסטיקה של הישארות הנפש משתרעת לתחום שקיים אחרי שהאגו כבה. העובדה הבלתי מוסברת שעצם המרכז עצמו של האדם הוא כוח יצירתי בלתי מוכר שחי בתוכו ומייצב אותו לצורות ולשינויים המתחדשים תמיד, הסוד הזה שמלווה אותו לאורך כל חייו הולך איתו לתוך המוות וגם מעבר לו. נוימן מצטט את המשורר רילקה שאומר: "אין העולם הזה ואין העולם הבא, אלא ישנה האחדות הגדולה" (נוימן. שם. עמ' 125).
התרחשויות הסינכרוניסיטי שבאות בתפר של חיים ומוות מעוררות זעזוע של חווית הנומינוזי. משום שהן מערערות את גבולות החיים והמוות, ובו בזמן מגמתן, כפי הנראה, לחבר את החיים והמוות, המתגלים כזורמים ברצף אחד, שבנוסח הקדום של האלכימאים הוא האנימה מונדי, נשמת העולם - שהרי יעדו של הרמס הוא לחבר את הניגודים לכלל אחדות אחת. הסינכרוניות הבאה מסדק החיים-מוות היא כאיתותים הבאים מהעבר האחר. כשאנחנו פתוחים ומחפשים וזקוקים ומקשיבים - יתכן שהקול ישמע. הקול הזה, מעבר למשמעותו האישית לכל יחיד, מאשר לנו את האחדות הקיימת בבסיס נפש היחיד ונפש החיים כולם. בניסוח הדתי במקורות שלנו – "ביום ההוא יהיה אדוני אחד ושמו אחד".
אולם שמיעת הקולות ופענוחם – אף הוא מחייב את השתתפותה של התודעה. אין זה מצב פסיבי גרידא. לא מספיק שיתרחשו אירועים סינכרוניים. אם לא תהיה בנפש פתיחות נכונה לזהות, לקלוט את קיומם ולזכור אותם (כמו הפתיחות הקשובה למען זכירת החלומות) - הם יחמקו מהתודעה. יתרה מזו – הענקת המשמעות היא אקט של תודעה. האותות מגיעים אלינו כחסד. את המשמעות – אנחנו מעניקים. התודעה חייבת להתאמץ גם כאן. וכידוע, עץ החיים אינו מעניק את פירותיו בחינם. כך גם בסיפור של עגנון – 'אחרי הסעודה' – הגיבור במאמץ מתמיד לעלות בשלבי הסולם. וכשהוא מגיע לשלב האחרון – הוא עושה מעשה – ומשליך עצמו כלפי מעלה, אפשר לומר, באקט של אמונה, קפיצת האמונה, כדי לעבור את החלל הבלתי עביר לקראת ראשה של הוו, ואז היא מרכינה עצמה ונוטלת אותו לתוך ראשה. (שם. ע' 267-268). שלבי הסולם ניתנים לפרוש קבלי כשלבי עלית המיסטיקן היהודי בספירות המגשרות בינו לאלוהות המוחלטת. גם ביהדות מתקיימות אפוא חוליות מתווכות בין האדם לבין הלא-נודע הגדול (האלוהות). לפי הקבלה אלו ארבעת העולמות, שכל אחד מהם בנוי במתכונת עשרת הספירות הנאצלות מהאינסוף עד השלב התחתון, שהוא המלכות-השכינה המעניקה את השפע האלוהי לאנושות. דמויות מתווכות הם המלאכים המתווכים בין שמים וארץ, האדם והאל, כפי שהם מתוארים כבר בחלום יעקב כשהם עולים ויורדים בסולם בין שמים וארץ. כמו הרמס, גם המלאכים קרויים שליחים. לפי הזוהר, שלושה מלאכי שרת מלווים את השכינה המתגלה לפני האדם בעת מיתתו. את הנשמה עצמה נוטל המלאך גבריאל. ואילו מלאך המוות בא בשליחותו של יצר הרע אל הנפש.
את הופעת מלאכים כאלה שמבשרים ולוקחים אל המוות נראה בחלום הבא שחלמה אישה נוטה למות מסרטן. בחלומה באים אליה שני אנשים ובכתפיהם כנפיים. הם מרסקים את הענבים בסל שלה ואומרים לה שעליה לבוא איתם.
ביהדות
המקורות המקראיים והחז"ליים מתייחסים לשיח יזום עם המתים, ואוסרים אותו. אולם לגבי חלומות יש לעתים התבטאויות של עידוד ואפילו פענוח של חלומות מסוימים על מתים. היחס לחלום הוא רציני מאוד. יש ספרות שלמה העוסקת בפתרון חלומות.
מתוך היהדות, עולמנו הרוחני, נתבונן עכשיו באופן שבו העולם הדתי-אמוני פועל להשבת אחדות הנפש המתערערת במפגש עם המוות, כוונתי לתפילת הקדיש. יהודה עמיחי כותב: "ואנחנו אומרים קדיש כל יום, קדיש בתפקיד / הלל ושבח ושמחה וכוח ושיר ואהבה, / כי לא המתים יהללו יה. / קדיש כמו קידושין. הרי את, הרי אתה / הרי אנחנו, הרי העולם, הרי עולמנו?" (עמיחי. 1998:90)
לרבים מאיתנו תפילת הקדיש זרה. לא רק משום שפת הארמית, אלא משום מילות השבח וההלל הרבות הניתנות לאל הנורא והממית. שבח בלתי מובן ופעמים רבות אף מקומם את הנפש המתאבלת.
נראה לי שבתוך התרבות הדתית, דווקא בגלל ההתקוממות נגד האל, ואפילו הכפירה, העולה, באופן טבעי, בעת שמתו של אדם מוטל לפניו, חשוב לחזק את אמונתו של המאמין באלוהים. דווקא אז האמונה היא המאחז החשוב ביותר. בבחינת 'ממעמקים קראתיך'.
ביאליק כותב במסה שלו 'גילוי וכיסוי בלשון': "ועד שלא נסתם הגולל על המת – וכבר נמצא אותו חלל שנתרוקן סתום שוב באחת מן המילות, תהא של הספד, של תנחומין, של פילוסופיה או של אמונה בהשארת הנפש וכדומה. הרגע המסוכן ביותר – גם בדיבור וגם בחיים – אינו אפוא אלא זה שבין כיסוי לכיסוי, כשהתוהו מנצנץ." (1954: קצג).
מנקודת מבט חילונית, ומנקודת מבט של הפסיכולוגיה היונגיאנית, פירוש הדבר שדווקא ברגע המשברי הזה, חשוב לחזק את האדם החווה את קיומו כחרס הנסדק והנשבר - על ידי אמונה בכוחות האלוהות הפנימית, בשלם הפנימי, בכוחות ובאחדות של העצמי האוחזים ומלכדים את הנפש. יתרה מזו, חשוב לחזק את האמונה בכוחות המיטיבים הפנימיים. על חיזוק העצמי, שהוא מלכות הנפש, בדמותו של מלך מלכי המלכים, כותב עגנון ברשימתו על הקדיש אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל (1969: 288): "מתוך אהבתו שאוהב אותנו [מלך מלכי המלכים] ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמֵנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחַת בלגיונותיו של המלך ובאה תשוּת כוח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך. לפיכך מתפללים אנו ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יגדל כוח השם ולא יביא תשות כוח לפניו יתברך, ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו... וימליך מלכותיה, שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותשבחות בעולם ונחמה גדולה בעולם...וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם....לפיכך נכווין את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול [הדגשה שלי ר.נ.]... עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן".
שלום במרומיו – שלמות פנימית והתפייסות במרומיו ובישראל – אלו איחולים להשלמה פנימית (של העצמי) שמוקרנת על המציאות החיצונית. תפילת הקדיש נועדה אפוא לחזק את המלכות האינטגרטיבית הפנימית שלא ייתש כוחה. וכדי שלא ייתש כוחה של מלכות הנפש-העצמי חייבים להרבות במילות חיזוק והלל ההולכות וצוברות כוח כשהן מצטרפות זו לזו, עוד ועוד, ככוח שכנוע עיקש, כמו החזרה הסיבובית המבקיעה את חומת יריחו, ואת חומת המחיצה אל העולמות העליונים, בריתמוס קבוע וחוזר של תפילת הקינה, חזרה קבועה ריתמית כמו של קצב הלב והדופק, שהוא קצב החיים הטבעיים שהמוות הוא חלק טבעי בהם, ריתמוס אשר מעניק וודאות ונוחם, כמעט כמו שירי ערש.
נראה לי שתפקידו של הקדיש לחבר את המוות עם הקדושה, וכך מאפשר את המהפך (טרנספורמציה אלכימית) בנפש כשהמוות נגאל מהדמוני, המאיים, המסריח, המפרק, המדכא, המשפיל, הרע והטמא, ועובר אל ממלכת הקדושה. עניין זה התבהר לי כשבפליטת פה (בשיחה עם אבי חודשים אחדים לפני מותו) אמרתי 'קדיש' במקום 'קידוש' – שהיא תפילת קדושת השבת, והתחלחלתי מקרבתן של שתי התפילות. התחלחלתי עוד יותר כשאבא מת בשבת.
ואכן, "לפי הזוהר העולם הזה, שהשכינה וסטרא אחרא שוכנים בו בכפיפה אחת, הוא זירת הקרב בין שני היריבים. הם נאבקים על השלטון, שאינם יכולים לשלוט יחד, וכשזה קם זה נופל "כשמתחיל להתגבר צד זה, שהוא קדוש, מתרפה סטרא אחרא הטמא, גובר זה ומתרפה זה. וכבר פרשנו שכל זמן שהיא [הקדושה] בעוז מתרפים כל אבריו של סטרא אחרא" (תשבי. משנת הזהר א. ע' רצ.). למעשה גם הטומאה וגם הקדושה הן אנרגיות ארכיטיפליות מסוכנות שנאבקות תמיד על נפש האדם, קל וחומר בשלב מיתתו, קל וחומר על נפש הנותרים המתאבלים. לכן יש צורך בהגנה מפניהן ולכך משמש טקס תפילת הקדיש ואל מלא רחמים.
נציין גם שתפילת הקדיש מחייבת מניין של עשרה אנשים, וכך מודגשת התמיכה החברתית ההכרחית במתאבל. מעניין שתפילת הקדיש, כמו תפילת כל נדרי, שתיהן נאמרות בארמית, בשפה קדומה ששומרת את האיכות של הלא-מוכר, הלא-מובן, של המסתורי הגדול. באיזשהו אופן, נראה לי שדווקא בשל האפקט המיצלולי והריתמי של השפה האחרת וכוחה הפיוטי, ובשל העובדה שהשפה השירית פועלת תמיד על שכבת הנפש הלא מודעת – תפילות אלה משמשות כעין תפילת השבעה בעלת אפקט היפנוטי-מאגי, כמתווכות בינינו ובין הלא-נודע, הלא-מודע, הזר, האחר, המאיים, הנורא, הגדול, האלוהי, האינסופי. התיווך הזה מתאפשר מתוך הכוח המאגי של התפילה, שנחווה ככוח השפעה-השבעה על המציאות בעולמות העליונים (על האלוהות - תאוּרגיה) ובעולמות הפנימיים בנפשנו אנו (השבעה עצמית, סוגסטיה עצמית, מאגיה עצמית). דווקא בעת חוסר האונים מול המוות ניתנת האופציה הסמלית-ממשית לתחושת תפילה אקטיבית משפיעה בעולם, אקטיביות של עשיה שפודה מחוסר האונים מול הסופיות המוחלטת ומגמתה להשפיע ולחזק את האמונה בכוחות המיטיבים המקודשים בנפש ובעולם.
בספר 'תום ותהום' (ורטה וירון 2009) על הקדיש בספרות העברית מובאים דברי הרב סולבייצ'יק, שמתאימים לדברי אלה. במקום הצו על שבחי האל הוא מטעים, ברוח קבלית חסידית, את התביעה מן האבל לאסוף את שברי אישיותו המרוסקת ולהקים את עצמו כאדם.
התבנית של הקדיש היא חזרתית – "ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא". דווקא משום שהקרקע נוטה להשמט נוכח המוות, התפילה הזו, בתבניתה הסדורה והקצובה מארגנת את הנפש הנוטה להתפורר, מאשרת את קיומו של האינסופי נוכח הסופי, מחזקת את תשתית הוודאות והמוחלטות של האלוהות, של כוח התפילה, ושל המשמעות שיש לעשיה הדתית המתפללת. האמונה הדתית, כך סבורים, נוצרה נוכח תודעת המוות.
תפילת הקדיש היא טקס העובר מדור לדור. אדם הולך ובא והקדיש הוא הקבוע הנשאר. הוא יסוד שמחבר אותנו עם הקבוע האלוהי ועם הדורות של העבר והעתיד. הייתי אומרת שהקדיש הוא טקסט-טקס מעברי לנשארים הזקוקים לטקס מעבר כדי לצלוח את תקופת האבל. הקדיש הוא גם טקס מעברי לנשמת המת העובר אל העולם האחר. לתפקיד זה נועדה גם תפילת 'אל מלא רחמים'. בעוד הקדיש מדגיש את רוממות האל (הזכרי) תפילת 'אל מלא רחמים' מתייחסת לנשמת הנפטר, ומדגישה את יסוד הרחמים באלוהות (ובנפש) הנשית – השכינה, את ההכלה האימהית של השכינה, ואת האמונה ברצף הקיומי של הישארות הנשמה הנלקחת אל חיק האלוהות: "אל מלא רחמים המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה...בעבור שאנו מתפללים לעילוי נשמתו...אדוני הוא נחלתו". התפילה היא הספינה בה אנו משלחים את נשמת המת לנחלתה.
השירה המלווה במעבר
במיתוס אינדיאני האל הבורא, שהוא זאב הערבות, מלמד את בניו את השירים שישירו לו בעת מותו, את שירי האבל והמספד שילוו אותו אל מותו. כי ללא השירים שמחזירים את המת למקום שבו נולד לא יוכל לחזור למקור מוצאו, משם הגיע. כשהם שרים לו את שירי המוות הוא חש שמחה גדולה על כי נפתחת לפניו דרך חדשה והוא מבטיח לבניו שישמור על כולם כאשר יימצא בטבור שלמעלה, בשמים (מגד, 2001: 36).
ביפן קיימת מסורת עמוקת שורשים של כתיבת שיר פרידה מן החיים לפני המוות. הכותב עצמו מלווה את צאתו מן החיים בשיר קצר שכתב. זהו דגם קולקטיבי אשר לתוכו יוצק כל יחיד את אמירתו הפרטית. למשל: "על גזע עץ כרות \ קולות אדם \ מתרחקים", "מדוע אהסס? \ אני מחזיק בתעודת מסע \ של בודהא" או: "בלילה שהבנתי \ כי העולם רסיס טל הוא - \ הקיצותי משנתי" (הופמן, 1985). מסורת אחרת היא כתיבת 'אפיטף' – שמקורה בספרות יוון העתיקה, שיר קצרצר שבו העתיד למות מסכם מה ירצה שיכתבו על קברו. המשוררת חמוטל בר-יוסף מרבה לכתוב שירי אפיטף מלאי אירוניה עצמית, שהם כעין וידוי על מגרעותיה. כעין חשבון נפש לקראת סוף חייה (בר-יוסף, 2025).
המשורר ישראל פנקס כותב : "עליך להיפרד מהם בעוד מועד. / חבריך החדשים מחכים לך. / אחוז היטב בחבלי השינה הנמתחים, / רד במחילה הצרה, / הקפד כל הזמן לעקב אחר בת-לוויתך הנמלה, / אל תסיר מבטך ממנה." (פנקס, 2004: 7). כאן המשורר בערוב ימיו מכין עצמו להיפרד ולחבור אל עולם המתים המחכים לו. הם החברים החדשים. מורת הדרך היא הנמלה. המוות מופיע לא כהתנשאות אל מרומי הישארות הנפש אלא כשיבה אל חומרי הטבע של הגוף. הנמלה שייכת לעולמה של פרספונה העולה ויורדת למעמקים של השאול והפריון, שם הנמלה מטמינה את גרגריה לעונה הבאה של תחיית הטבע. הנמלה מכירה את מחזור התחדשות הטבע כמו פרספונה. במיסטריות של אלואזיס (ששייכים לדמטר אימה של פרספונה) הראו לחניכים, בשיא הטקס, גרגר דגן המסמל את המוות והתחיה, הסוף וההתחלה, כשהמחזוריות בת האלמוות של הטבע היא המאשרת את אלמוות הנשמה.
בשיר של פנקס לא מופיעה ישות רוחנית מאירה כמו האלים הטיבטיים. מורת הדרך אצלו היא הנמלה: קטנטנה, עמלנית, אנונימית, בלתי נחשבת, ממלאת בהתמדה את משימות החיים.
כתיבת שירה סייעה לי מאוד באבל על אבי, על אמי, ועל אחי הבכור. שוב ושוב אני כותבת עליהם כשהשירה נהיית עבורי הגשר האינסופי והמסתורי אליהם. בשירים אלה נשמר ביננו חוט הטבור.
הנוטים למות זקוקים למלווים אנושיים צמודים, בדרך כלל בני משפחה אוהבים, ההורים שמתו, שמקבלים את פניהם ומצרפים אותם אליהם בעולם הבא. לעתים אלו מלווים מיתולוגיים בעלי יכולות על כמלווים רוחניים. אלו יכולים להיות מלאכים, או חיות בעלות משמעות מיוחדת. עבורי החיה המלווה תהיה סוס שכבר מחכה לי באורך רוח. האמנית ביאנקה גרשוני אשל ציירה עצמה כגופה לבנה מוטלת על גבו של החד-קרן הפלאי ולעיתים על גבו של צב.
האם הרמס מתעתע?
והיכן הטריקסטריות של הרמס בתפקידו כמורה דרך במעבר האחרון? מתי מורה הדרך מכשיל אותנו, בדמות של הקרנות מנפשנו שלנו שמופיעות לפנינו כאילו היו קריאה נכונה?
מנקודת המבט של התודעה הרציונלית של האגו, האמונה בהישארות הנפש ובקיום הנשמה היא אמונת שווא, ואינה אלא ארכיטיפ, דימוי ומיתוס שהרמס הטריקסטר גונב בהם את דעתנו (מרמה אותנו) כשהוא ממציא אמונת שווא כזו כדי לסייע לנו ולתת נחמה. אבל מנקודת המבט של הנשמה, התודעה הרציונלית עצמה היא הרמס הטריקסטר המתעתע בנו, מרמה אותנו, מוליך אותנו שולל, לכפור באלמוות הנשמה. אולי זו אחת ממשמעויות חטאו של אלישע בן אבויה, שהיה אחד מהארבעה שנכנסו לפרדס, ויצא אחר, משמע כופר. על חטאו מסופר ש'קיצץ בנטיעות'. הכוונה למי שמנתק ספירה אחת משאר הספירות ולא מתייחס אל כולן כשלמות אחדותית. תפיסה אחדותית נובעת מ(ומבטאת את) העצמי הגדול, שהוא אחדות המודע-לא מודע, החיים והמוות, האנושי והאלוהי. זו המציאות האחדותית לפי נוימן (2013). הכפירה היא אפוא התייחסות לחלק מהשלם ואי יכולת לראות את השלם. הכפירה נובעת מתעתוע התודעה הרציונלית של האגו שראייתה תמיד חלקית.
תעתועים מכשילים בדרך לקראת השלווה וההארה במוות מתוארים בספר המתים הטיבטי. במקביל להופעתם של אורות וצבעים צלולים וזורחים שיש לתת להם לנוח בתוך הנשמה, באים גם פחדים ואימה ובאים גם אורות עמומים אחרים שמפתים ומכשילים, והם מבטאים נטיות בלתי מודעות שהצטברו כתוצאה מתוקפנות, גאווה ותשוקה. למעשה אלו כוחות האגו שמפתים להיאחז בהם בעת שהגיע הזמן להיפרד מהם ולהתמסר לעצמי הגדול שהוא מעבר לאגו. לכן התפילות של ספר המתים רצופות בקשות להחלץ מהמארב המסוכן של כוחות אלה. למשל: "מי יתן וצבעי הקשת של היסודות לא יופיעו כאויבים, ואראה את המישורים של כל הבודהות". "מי יתן והצלילים, האורות וקרני האור לא יופיעו כאויבים, ואראה את המישורים האינסופיים של האלים".
לסיום
כתבתי: "גם אני ראיתי חלומות. / חלומותי נדדו מתוך שנת המתים / מכח אהבתם. / גם ראיתי חדרים בהם המתים מבקרים בחלומות / את אהוביהם המקשיבים ויש שלא. וחלומות / שאינם, לעולם, אינם שאולים (נצר, 1998: 6, 34).
אחרי מותו, חלמתי שאבא, בתוך דמדומי הקיום של חיים ומוות, נכנס למאגר מים כדי למצוא בתוכם את האבן שעליה יחקק שמו. דומה שנשמת המת, המצטרפת אל העצמי הגדול שמעבר לנו, שבה לסייע לי למצוא מתוך מי המעמקים, ולכונן מחדש, את אבן העצמי ש"שֵם האב" ימשיך להיות ספון בה.
שבוע אחרי כן, חודשיים אחרי מותו של אבא, עלעלתי בספרי הקודש שלו. בתוך מחזור לראש השנה משנת 1900 שירש מסבא, מצאתי לתדהמתי דף כתוב בכתב ידו של אבא, בכתב רועד של זיקנה או חולי, שיר תפילה מספר ישעיהו - "לא יבוא עוד שימשֵך וירחיך לא יאסוף כי יהוה יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך. וכתוב, כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנוכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו". והנה, כדבר התפילה הזו, כששלמו ימי אבלי, מצאתי את מה שהוטמן שם מלכתחילה בעבורי, כשדבר האב מתמזג עם דבר אלוהים והוא מבטיח נחמה בתוך אור האלוהים. "כי יהוה יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך". אור האלוהים - כשאנו מאפשרים לו להיות לנו לאור עולם - הוא המאפשר את סיום-השלמת האבל. שנים עברו עד שגיליתי שתפילה זו נהוג לומר כשקמים מהשבעה.
בשנים האחרונות לפני מחלתו של אבא הייתי נוהגת ללכת איתו לבית הכנסת בערב ראש השנה. זו הסיבה, כך אני מרגישה, שהדף הזה הוטמן עבורי במחזור של ראש השנה, לסייע באֵבֶל אשר בו אבא הוענק לי מתוכי מחדש.
בדף הזה שנפל אלי הרגשתי – אם לא את כנפי השכינה - כי אז את כנפיו של הרמס השליח, המבשר, המחבר את גלגלי הזמנים והתוודעות לאחדות אחת.
מתוך הנצח, הזמן התכווץ ונהיה אל-זמן, החיים והמוות התחברו, כי הכל היה מוכן מראש. מיועד לרגע הנכון שבו נפתחה התפילה והגיעה אלי. ואני מהרהרת במילה הזו – שלמו ימי אבלך – אין זה סיום האבל בלבד, אלא השלמה ושלום פנימי, שמתרחש כשהאבל מוליך אל אפשרות קבלה עמוקה יותר של קיומנו בתוך אלוהים הבלתי מודע, הנסתר הגדול. כפי שזלדה שניאורסון (2014: 103) כתבה על אימה, שאימה במותה הלכה לבדה "להחזיר את הנקודה הפנימית שבה לאלוהים בדרך הנסתרת שתחת האבן".
מקורות
אדוניס, 2012. מפתח פעולות הלב. תרגום ראובן שניר. קשב.
אליוט תומס סטרן, 1999. ארבעה קוורטטים. תרגום אסתר כספי. המעורר.
ביאליק חיים נחמן, 1954. כל כתבי ח"נ ביאליק. דביר.
בר יוסף חמוטל, 2025. אפיטפים. הוצאת קתרזיס.
גינגולד חנה (תרגום), 1998. ספר המתים הטיבטי. אסטרולוג.
גירץ קליפורד, 1973. פרשנות של תרבויות. תרגום יואש מייזלר. כתר.
הופמן יואל, 1985. אומרי שיר על סף מוות. מסדה.
הופמן יואל, קוריקולום ויטה. כתר. 2007.
הייני שיימוס, 2003. סטיישן איילנד. תרגום יהודה ליטני. כרמל.
ורטה יורם ודוד ירון, 2009. תום ותהום. עם-עובד.
יונג קרל גוסטב, [1961] 1993. זכרונות מחשבות חלומות. תרגום מיכה אנקורי. רמות.
יורסנר מרגריט, 1987. זכרונות אדריאנוס. תרגום עירית עקרבי. זמורה-ביתן.
מגד נחום, 2001. המיתולוגיה האינדיאנית של מרכז אמריקה. ספרי תל-אביב/ מפה.
מילוש צסלב, 2008. מתוך זה. מחוזות רחוקים יותר. תרגום דוד וינפלד. אבן חושן.
נוימן אריך, [1960] 2007. האדם המיסטי. תרגום יואב ספיר. רסלינג.
נוימן אריך, 2013. אדם ומשמעות. שלוש מסות. תרגום תמר קרון ודויד וילר. רסלינג.
נצר רות, 1998. האדום של הלבן. הוצאת תמוז. אגודת הסופרים
נצר רות, 2004. מסע אל העצמי – אלכימית הנפש – סמלים ומיתוסים. פרק י"א: הרמס-מרקורי אל התהליך הפרדוקסלי וצילו הטריקסטרי. מודן.
עגנון שמואל יוסף, 1969. פתיחה לקדיש – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל. מתוך סמוך ונראה. שוקן.
עגנון שמואל יוסף, 1976. אחרי הסעודה. מתוך לפנים מן החומה. שוקן.
עמיחי יהודה, 1998. פתוח סגור פתוח. שוקן.
צ'טווין ברוס, 2003. נתיבי השיר – סודם של האבוריג'ינים האוסטרליים. תרגום עופר שור. ספרית פועלים.
קמפבל ג'וזף, 1998. כוחו של מיתוס. תרגום מתי בן יעקב. מודן.
ריץ' אדיראן, 2003. דם הוא רעל קדוש. תרגום גיורא לשם. קשב לשירה.
שינודה בולן ג'יין, 2002. אלים בכל גבר. תרגום מיכל רון. מודן.
פנקס ישראל, 2004. חדרים. עריכה הילית ישורון. גלריה גורדון.
קורסו גרגורי, 2005. נפש. תרגום משה דור. מתוך מאזניים. נובמבר 2005. אגודת הסופרים
רביקוביץ דליה, 1967. תרי"ג מצוות ואחת. אהבת תפוחי הזהב. ספרית פועלים.
רינפוצ'ה סוגיאל, 1966. ספר המתים והחיים הטיבטי. הוצאת גל.
שניאורסון זלדה, 2014. צפור אחוזת קסם. דפוס כתר
Eliade Mircea. 1958. Rites and Symbols of Initiation. N.Y. Wendell.
Jaffe Aniela. 1984. The Myth of Meaning in The Work of C.G. Jung. Zurich. Daimon.
Jung Carl Gustav. 1973. Four Archetypes. Princeton, Bollingen Series. In C.W.vol. 8.
Jung Carl Gustav. 1977. Psychology and the occult.
Jung Carl Gustav. 1983. Word and Image. p. 212-216 ; Princeton University. Bollingen Series.
Kerenyi Karl. 1996. Hermes Guide of Souls. Spring Publications. Dallas. Texas.
Shinoda Bolen, Jean. 2001. Goddesses in Older Women. N.Y. Harper Collins.
Von Franz Marie-Luise. 1982. On Divination and Synchronicity. Canada. Inner City Books.
Von Franz. 1986. On Dreams and Death: A Jungian Interpretation. London, Shambhala. p 56.
