תבניות חשיבה ותנועה בין קטבים כמפתח לטרנספורמציה והתפתחות
נטע ענבר-סבן
מבוא
תנועה היא הבסיס לכל שינוי. הגוף נמצא בתנועה תמידית, ואיברי הגוף פועלים כל העת כדי לאפשר חיים. תנועת אוויר מלחץ גבוה ללחץ נמוך עומדת בבסיס הרוח המביאה גשם, תנועה בים מעבירה ממקום למקום פלנקטון, שהוא הבסיס לשרשרת המזון בים. תנועה בים הלא מודע מאפשרת הזנה מחומרי הלא מודע – ובתהליך של התעוררות פנימית מתחולל השינוי, הטרנספורמציה (יונג, 1971).
במהלך החיים אנו נעים על פי דרישות הסלף או המצב והדרישות החברתיות בזמן שלא עוצר, משתנים ומתפתחים ברובד גופני וברובד נפשי תוך-אישי ובין-אישי לעבר הבשלת העצמי. ברובד הבין-אישי אנחנו צומחים לעבר קשרים חברתיים מגוונים תוך השתלבות בלהקות אנושיות – זוגיות, משפחה, מקום עבודה, קבוצות חברים, לאום ודת. ברובד הרוחני אנחנו מתפתחים לעבר הבנות ותובנות של התנהלות העצמי, אחרים והעולם.
ההתפתחות היא תנועה בעלת וקטור, כלומר בעלת כיווניות. אך הטרנספורמציה אינה רק תולדה של תנועה קדימה, אלא גם של תנועה בין קטבים. במאמר זה אציג את הרעיון של תנועה בין קטבים כנקודת הממשק בין תיאוריית נוירולוגיות על גמישות המוח ובין תיאוריות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות. במיוחד אתמקד בתנועה בין קוטב הסטגנציה וקוטב השינוי, ובתנועה בין קוטב החיבור לקוטב הפירוק, ביחס לתבניות חשיבה בלתי מסתגלות.
תבניות חשיבה הן סכמות שהתקבעו במהלך החיים, ועלולות להביא להטיות בחשיבה ובתפיסה המזיקות לתפקוד ולנפש ומשפיעות גם על הרגש ועל ההתנהגות (ענבר-סבן, 2022). העיסוק בתבניות חשיבה כמכתיבות את הרגש וההתנהגות ותפיסת הטיפול כתהליך של שינוי תבניות החשיבה מוכרים מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית; אולם כפי שטענתי במקומות אחרים, גם תיאוריות פסיכואנליטיות וגם תובנות עכשוויות מחקר המוח מתארות ומבנות מושגים ותהליכים שאפשר לראותם כמתייחסים לתבניות חשיבה. כפי שאפרט בהמשך, תיאוריות פסיכואנליטיות התייחסו מתחילתן לתבניות חשיבה ולתהליכי השינוי שלהן. מנקודת מבט נוירולוגית, שינוי תבניות חשיבה מתאפשר בזכות התכונה הנוירו-פלסטית של המוח – כלומר יכולת הגמישות של המוח להשתנות כל העת ולבנות מסלולים חדשים בין נוירונים בהתאם לאירועים פנימיים או חיצוניים שעובר האדם (דוידג', 2009). שינוי והתפתחות מתאפשרים כאשר מסלולים קיימים "דוהים", ונוצרים מסלולי קשרים חדשים בין הנוירונים.
במונחי תבניות חשיבה, תהליך הטיפול מתמקד בזיהוי ושינוי של תבניות חשיבה לא מסתגלות ובניית תבניות חשיבה חדשות – תהליך שכרוך בתנועה בין קוטב הסטגנציה לקוטב השינוי, ובין קוטב החיבור לקוטב הפירוק. במאמר זה אתמקד כאמור בתנועה בין קטבים, שהיא מפתח לטרנספורמציה, ואשאף לתאר כיצד השילוב בין הידע על המוח הגמיש לתיאוריות פסיכואנליטיות עשוי לסייע בתהליך של ויתור על תבניות חשיבה מוטות ושל חילוץ מתקיעות בקוטב הסטגנציה, המזיק לתפקוד ולנפש.
התנועה אל עבר התפתחות תתואר כתנועה ספירלית – שהיא בה בעת בעלת וקטור וכיווניות אך גם מעגלית וחזרתית, תנועה בין קטבים. לצד התנועה בין קוטב הסטגנציה וקוטב השינוי, והתנועה בין קוטב החיבור לקוטב הפירוק, יוצגו במאמר זוגות קטבים מרכזיים שבמרחב ביניהם אנו נעים בתהליכי התפתחות תוך-אישיים, בין-אישיים וחברתיים: תנועה בין קוטב סימביוזה לקוטב האינדיבידואציה, בין קוטב העצמי לקוטב הזולת ובין קוטב הישן לקוטב החדש. במאמר אראה כיצד רעיונות מתיאוריות שונות משתלבים כדי לתאר את התנועה בין הקטבים השונים, המניעה את החיים וההתפתחות, ומתרחשת דרך פירוק תבניות חשיבה קיימות ובניית חיבורים חדשים.
תהליכי חשיבה – בין קוטב הקיבעון לקוטב הגמישות
במונחים מוחיים, תהליכי חשיבה נוצרים בעזרת מנגנוני הולכה חשמליים וכימיים בין נוירונים ויצירת מסלולים נוירולוגיים לכל הרגשה, מחשבה או פעולה. כאשר חוזרים על התנהגות או מחשבה פעמים רבות, מתחזקים המסלולים ומתקבעים כתבניות חשיבה המופעלות באופן אוטומטי. מחקרים בפיזיקה וברפואה מצאו עדויות עצביות מוחיות לחשיבה על פי סכמות של תבניות חשיבה (תשבי, 2009; Tishby et al., 1999).
תבניות חשיבה הן הנחות ואמונות בסיסיות שלפיהן אנשים מפרשים את העולם. הן משפיעות על תהליכי התפיסה בחמשת החושים, וקובעות למה נשים לב וממה נתעלם. מה שלא מתאים לתבניות הקיימות לא ייכנס למודעות ולא יהיה חלק מתהליכי עיבוד המידע ומקבלת ההחלטות. הן אלה שקובעות כיצד האדם יפרש ויבין את האירועים המתרחשים סביבו, וכיצד ישקלל את המידע שהוא תופס בתהליך קבלת ההחלטות (תשבי, 2009). כך נוצרות ומתקבעות הטיות חשיבה הפוגעות בתפקד מיטבי (ענבר-סבן, 2022).
מכאן, שתבניות חשיבה למעשה נמצאות בבסיס כל רגש, ערך, עמדה או התנהגות, ובמובן זה ניתן לומר כי הן מגדירות ומעצבות במידה רבה את מי שאנחנו ואת מי שנהיה בעתיד. רגשות, מחשבות, משאלות, זיכרונות, תוכניות לעתיד – כולם מסתמכים על מסלולי נוירונים הנוצרים ומתקבעים במוח (תשבי, 2009).
מדוע תבניות חשיבה נוצרות? מטרת המוח במיסוד תבניות חשיבה היא לייעל את תהליכי החשיבה המניעים את ההתנהגות, על ידי בחירה בתגובה הטובה ביותר למען שמירה על הקיום, בהתבסס על ניסיון העבר. מטרה חשובה בהתנהגות האנושית היא לחזות (to anticipate) את העתיד כדי להתכונן להתמודדות עם מה שיקרה בצורה הטובה ביותר. לא ניתן להתייחס בו זמנית לכלל המידע המקיף אותנו בכל רגע נתון, ולכן מציע תשבי את "עקרון מינימום המידע בחיזוי", המציע תהליך שבו אנשים בוחרים מה מהמידע בסביבה יכניסו למוחם וממה יתעלמו (תשבי ולייטמן, 2015; Chechik et al., 2003). באמצעות שימוש במינימום מידע ולמידה מתוך ניסוי וטעייה, המוח מגבש את תבניות החשיבה, אשר עוזרות לנו לחזות את שיקרה בעתיד ולפעול ביעילות.
המוח בודק האם הצליח לחזות מהי התגובה המתאימה ביותר לאירוע שהגיע, ואם אכן הצליח בכך – תתחזק תבנית החשיבה שאותה מיסד; אם לא – הוא ינסה לבדוק מסלולי תגובה אחרים ויבחן את יעילותם (תשבי, 2009). כך, בתנועה בין קוטב השימור והקיבעון לקוטב השינוי, המוח משפר את ההסתגלות לסביבה הפנימית והחיצונית, ומתרחשת תנועה – התפתחות.
היכולת להשתנות משמשת אפוא למטרה הישרדותית: ללא מוכנות להיות מודע ולקבל שינויים לא ניתן לפעול כדי לשרוד בסביבה משתנית. לשם כך מערכת העצבים משנה את הקשרים בין הנוירונים ומעצבת אותם מחדש, כך שהמוח ינחה את ההתנהגות להסתגלות טובה יותר לתנאי הסביבה ולהישרדות.
למעשה, מחקרי מוח מראים כי כבר בלידה קיימת במוחו של התינוק רשת של נוירונים וסינפסות המקשרות ביניהם, והתינוק מקבל כל הזמן מסרים מהסביבה – בין אם מסרים מהסביבה הפנימית (כגון כאב, הקלה, צורך, רגשות ומחשבות) או מסרים מהסביבה החיצונית, הנקלטים בעזרת חמשת החושים. תוך מגע ויחסי גומלין עם הסביבה לומד התינוק להשתנות כך שיוכל להתמודד טוב יותר ויוכל להתפתח (אלבלדה, 2016). הפלסטיות של המוח – היכולת שלו להשתנות, לשנות את המעברים בין הנוירונים, לפתוח דרכים חדשות למעבר המסרים בין הנוירונים – היא המאפשרת לנו למידה ושינוי, ותנועה מקוטב הקיבעון – המשמר את תבניות החשיבה הישנות לעבר קוטב הגמישות והטרנספורמציה.
תבניות חשיבה בתיאוריות קוגניטיביות ופסיכודינמיות
אם כן, רוב ההתנהלות האנושית בחיי היומיום מסתמכת על מה שעשינו וחשבנו בעבר, ומתנהלת על פי תבניות חשיבה המפשטות את תהליך ההחלטה והבחירה (ענבר-סבן, 2022). מכאן שתבניות חשיבה מטות אותנו לקוטב של מה שאנחנו יודעים ומקובע במוחנו. דוגמה לכך ניתן למצוא בתיאוריית הטיפול הקוגניטיבי של בק, שראה בדיכאון מצב נפשי שנובע מתבניות חשיבה – סכמות, בלשונו (Beck, 1979). על פי בק, אדם הנמצא בדיכאון חושב מחשבות שליליות אוטומטיות על עצמו ועל הסביבה. מחשבות אלה מביאות לעיוות תפיסתי של האדם את המתרחש, ובהתאם הוא נותן להן פירוש מעוות המשמר את המצב הדיכאוני.
עוד לפני בק כתב פיאז'ה על מבנים קוגניטיביים מולדים, שאפשר לראותם כבסיס לתבניות חשיבה. התיאוריה שפיתח על התפתחות ההכרה, ""אפיסטמולוגיה גנטית", מציגה שני תהליכים מרכזיים בחשיבה, הטמעה (Assimilation) והתאמה (Accommodation), המתרחשים במהלך התמודדות עם מצב חדש (פיאז'ה, 1969; בודן, 1999). בתהליך ההטמעה מושווה המצב החדש לתבניות החשיבה הקיימות – שגם הוא כינה "סכמות" – והטמעת המידע בתוכן. הצורך בתהליך ההתאמה עולה כאשר המצב החדש לא משתלב בצורה טובה דיה בתבניות הקיימות. או אז נוצרת תבנית חשיבה חדשה מותאמת למציאות.
על אף ההבדלים בין התיאוריות הקוגניטיביות לתיאוריות הפסיכואנליטיות, תבניות חשיבה מעוגנות גם בבסיס התפיסה הפסיכודינמית על התנהלות האדם, והן יסוד מרכזי בהבנתה את התפתחות האישיות. פרויד היה הראשון שסבר כי התנהלות האדם נסמכת על מבנים נפשיים שאינם מודעים שהתקבעו במהלך החיים: פחדים, חרדות, הימנעות ותוקפנות מקורם בדחפים מולדים, והדרך שבה הם מבוטאים נעוצה בלמידה שאינה מודעת במהלך חיי האדם. דוגמה לכך היא תסביך אדיפוס, המתאר מצב שבו פנטזיות של הבן על זוגיות עם אימו מביאות למשאלה להיפטר מאביו (פרויד, 2003). בספרו "טוטם וטאבו" הציג פרויד (2013) את הרעיון כי תינוקות נולדים עם תבנית חשיבה מובנית לגבי איסורים חברתיים מתוך העברה בין-דורית של תבניות חשיבה.
יונג (1971, 1973) הרחיב את ההבנה על תבניות חשיבה כמבנים מולדים המכתיבים את חיי האדם. מבנים אלה – ארכיטיפים, בלשונו – הם קודים מולדים, עקרונות חיים בסיסיים המכילים ידע אוניברסלי עתיק כימי האנושות אשר עובר מדור לדור. מתוך אינטראקציה בין הארכיטיפים ובין התנסויות האדם במהלך החיים נבנים הקומפלקסים, המבטאים את יחסי הגומלין בין הארכיטיפים לאישיות ולהיסטוריה המיוחדת של כל אדם.
גם מלאני קליין תיארה תבניות חשיבה מולדות אצל תינוקות, וטענה כי תינוקות נולדים עם תבניות חשיבה לגבי האובייקטים המיידים שלהם, כגון השָּד של האם, ומחפשים אישוש במציאות לקיומם. קליין ראתה בידע מולד קווי מתאר, מעין מערכת פיגומים שעליה מצטברות חוויות חיים המכתיבות את אופיו ואישיותו של הילד ואת דרכי התנהלותו בעולם (קליין, 2002, 2012).
תנועה בין קוטב החיבור לקוטב הפירוק
התנועה הבסיסית ביותר בקיום האנושי, העיקרון המפעיל של כל תנועה תוך-נפשית או בין-אישית ובין העצמי ללהקה האנושית, היא התנועה בין קוטב החיבור לקוטב הפירוק. חיבור הוא הכוח המניע של החיים: החל מחיבור הביצית והזרע כדי ליצור אדם חדש, המשך בתהליכי סימביוזה ראשונית, הצורך הבסיסי ביחסים בין-אישיים, הצורך הקיומי להיות חלק מלהקת אנשים השומרת על היכולת לשרוד, וכלה בצורכי הנפש בחיבור דתי, רעיוני או יצירתי. את כל אלה ניתן להציב מול הכוח המוליך לפירוק: החל מפירוק ברמה הגופנית, במצב של מוות לתאים בודדים, ועד לפירוק ברמה בין-אישית וחברתית, עד כדי בדידות וכיליון.
מהתנועה לעבר קוטב הפירוק יש להיזהר, שכן התקרבות קיצונית אליו עלולה להגיע עד סכנת מוות: מוות קיומי או רגשי ונפשי. עם זאת, קוטב הפירוק אינו רק הופכי לקוטב החיבור, שכן דווקא מתוך הפירוק יכולים לעלות חיבורים חדשים: כפי שבתהליך פירוק הצמח לחומרים אורגניים מתאפשרת צמיחה חדשה, כך מתוך פירוק היחסים הסימביוטיים עולים אינדיבידואציה ובניית העצמי, מתוך פירוק בין אנשים יש התחברויות חדשות, ומתוך כאוס ופירוק העצמי יש אפשרות ליצירה של דרכי התמודדות וחיים חדשים. גם ברמה הנוירולוגית, על מנת לבנות חיבורים חדשים – מסלולים ותבניות חשיבה מותאמים למצב חדש – המוח ממיס ומפרק מסלולי הולכה עצביים שהתמסדו לכדי תבניות חשיבה ואינם יעילים עוד; במובן זה, היכולת לנוע בין קוטב החיבור לקוטב הפירוק נמצאת בבסיס הפלסטיות של המוח ויכולתו להתגמש.
אם כן, בין קוטב החיבור לקוטב הפירוק קיים מחול תמידי, תנועה ספירלית שהיא גם מעגלית וגם בעלת וקטור, כלומר בעלת כיווניות במרחב. תנועה מיוחדת זו מביאה לכך שבכל חזרה – בכל פעם שמתרחש "סיבוב" ומעבר נוסף בין הקטבים – איננו חוזרים לאותו המקום במדויק אלא למקום מעט אחר; זוהי, למעשה, ההתפתחות (ענבר-סבן, 2022). בתהליך ההתפתחות מתקיימת תנועה תמידית, לעבר קוטב הפירוק או לעבר קוטב החיבור.
כעת אציג שתי המשגות פסיכואנליטיות של עקרונות הנמצאים בבסיס ההוויה האנושית ומשתתפים בכל תהליך התפתחות אישית או חברתית, שבהם מתבטאת התנועה בין קוטב הפירוק וקוטב החיבור: ההמשגה של פרויד על תנועה בין דחף החיים לדחף המוות, וההמשגה של יונג על תנועה בין המודע ללא מודע, והשפעת ארכיטיפ הצל על טרנספורמציה.
פרויד: בין דחף החיים לדחף המוות
פרויד מציג בתיאוריה שלו את המחול התמידי בין שני דחפים מרכזיים המניעים את האדם: הארוס – דחף החיים, הליבידו או המין אל מול התנטוס – דחף המוות, הסטגנציה והשקיעה (Freud, 1989). דחף המוות מכוון לחזרה לאיזון חסר אנרגיה וחף מהתפתחות, ולמציאת שלווה מוחלטת. הדרך להשגת מטרה זו נמצאת בקוטב הפירוק, ובאה לביטוי בהרס העצמי דרך תוקפנות ופגיעה עצמית עד כדי סיכון הקיום. לעומתו, ארוס הוא דחף החיים ומכוון לשימור החיים. הוא בא לביטוי כאשר הוא מפעיל את האדם למען סיפוק צרכים קיומיים כמו רעב, צמא וחשק מיני. האנרגיה המפעילה אותו היא אנרגיית הליבידו, אשר מטרתה להוביל לשימור הקיום ולהתפתחות עצמית בדרך החיבור. ניתן למצוא אנרגיית ליבידו בכל מה שמביא להתפתחות, כמו חיבור בין אנשים או יצירתיות.
לו פעל דחף המוות לבדו, היה מוביל לפירוק ולהשמדה עצמית (מצב קרוב לכך מתבטא למשל במקרים של מחלות נפש כמו סכיזופרניה או דיכאון עמוק); דחף החיים לבדו עלול, לעומת זאת, להפוך לעודף פעילות עד לפגיעה בעצמי ובאחרים (כמו למשל במצבים מאניים במחלה ביפולרית).
פרויד מתאר את יחסי הגומלין בין ארוס לתנטוס: אף שהם נמצאים בשני קטבים שביניהם מעין מאבק תמידי, הם גם שומרים על איזון מסוים, ואף שלובים זה בזה, שכן התנטוס מעורר את האדם להתמודד עם קונפליקטים פנימיים ולהשתחרר מסבל, ובכך מעניק אנרגיה נוספת לדחף הליבידו לכיוון התפתחות (מיטשל ובלאק, 2006). התנועה המתמדת בין הדחף לקיבעון (דחף המוות) לבין הדחף לעשייה (דחף הליבידו) ובין קוטב הפירוק וקוטב החיבור מניעה את הנפש האנושית תוך ייצור אנרגיה המניעה את כוחות החיים, הטרנספורמציה וההתפתחות (פרויד, 1988).
יונג: תנועה אל עבר חיבור בין הרובד המודע לבין הרובד הלא מודע האישי והקולקטיבי
עבור יונג, אנרגיית החיים מתהווה כאשר אנו נעים בין עולם מודע לבין עולם לא מודע אישי וקולקטיבי. בתנועה זו נעים מבידול וספרציה בין שני העולמות, לעבר חיבור בין עולמות תוכן גלויים לבין עולמות חבויים ברובד אישי וברובד בין-אישי ולהקתי. תנועה זו מעשירה את החיים, מביאה לתובנות ולמשמעות ובמונחים המוצגים במאמר זה – מאפשרת המסת תבניות חשיבה מזיקות ומיסוד מסלולי חשיבה חדשים, המניעים את ההתפתחות.
לפי יונג, עולם הלא מודע הקולקטיבי מכיל ארכיטיפים: דפוסי התנהגות אנושית ראשוניים, מולדים, שהתהוו במהלך חיי האנושות. המושג ארכיטיפ מורכב מהמילה arche, שמשמעותה "ראשוני" או "מקור", ומהמילה type, שמשמעותה "דפוס" או "מודל"; משמעותו היא דפוס ראשוני, מולד, הקיים בפסיכה האנושי. הארכיטיפים נותנים תמונה כלל אנושית קמאית המגיעה מרובד הלא מודע הקולקטיבי, אשר מכיל זיכרונות ותכנים של כלל האנושות, מעין אינסטינקט בסיסי, אנרגיה, רקמה אנושית המשותפת לכל בני האדם בכל הזמנים. אלו הן תבניות חשיבה קולקטיביות שהתינוק נולד איתן והן מהוות מעין "תוכנת-על" שעל פיה מתהווים הקומפלקסים – התכונות האישיות והמיוחדות של כל אדם המכתיבות את תפיסותיו, עמדותיו התנהגותו והבנותיו את העולם (יונג, 1971).
המפגש עם ארכיטיפ הצל, שלפי יונג יש לו מקום חשוב בתנועת הנפש, הוא דוגמה לחיבור פורה בין המודע ללא מודע. ה"צל" האישי והקולקטיבי הוא מעין מכל שלתוכו מוטל כל מה שהמודע מסרב לקבל ומדחיק. הדחקה – מושג שטבע פרויד – היא היכולת האנושית לסלק מחשבות או דחפים מהרובד המודע אל זה הלא מודע, ובכך להפסיק לעסוק בתכנים מפחידים או קונפליקטואליים (פרויד, 1987). לפי יונג, האדם שואף לראות את עצמו בעל תכונות "טובות" או מוערכות חברתית, תכונות שיתרמו להשתלבותו בלהקה האנושית שבה הוא חי; לפיכך, תפיסות, רגשות והתנהגויות שאינם משתלבים עם הראייה העצמית החיובית מודחקים ומזינים את ארכיטיפ הצל. אך כמו הצל הפיזי, ארכיטיפ הצל הוא חלק מכל אדם: ככל שנדחיק את תכני הצל וננסה לפרק את החיבור בינם לבין העצמי, לא נוכל להיפטר מהם והם ימשיכו להשפיע עלינו. גם ארכיטיפ הצל הקולקטיבי מכיל תכנים שהלהקה האנושית אינה רוצה להכיר בכך שהם חלק ממנה. התכנים הדחויים מושלכים על להקות אחרות, ומכאן נובעת שנאה אל קבוצות אנושיות כמו שחורים, להט"בים, יהודים או נשים (נוימן, 1963; ענבר-סבן, 2023א).
ניטשה (תשס"ח), שהשפיע על יונג, מתאר קשר מובנה וקרוב בין האדם וצלו: בתחילה האדם אינו מודע לצל, והוא נדהם כאשר צלו עולה אל המודעות. הצל מנסה להתוות את היחסים ביניהם והאדם נענה לכך. הוא מרגיש כי הצל הוא חלק ממנו, ועד עתה לא נתן לו את המקום הראוי לו. על פי יונג, חיבור בין המודע לתכני הצל מתרחש בעת התעוררות פנימית, "קריאת השכמה" בשפתו. זוהי תנועה מקוטב התנטוס אל קוטב הארוס, הליבידו והחיים. הנפש נעה מקוטב הפירוק והדיכוטומיה בין מודע ללא מודע, אל עבר קוטב החיבור, שבו האדם מזהה את החלקים המודחקים הקונפליקטואליים, חווה חוויה מטלטלת של תובנה – ומתוך הכאוס והפירוק מתרחש חיבור עם המודעות. התנועה אל עבר קוטב החיבור נובעת מעוצמתו של כוח הליבידו, המושך לעבר התפתחות וטרנספורמציה. זהו תהליך הכרחי בשלב האינדיבידואציה שהוא שלב מתקדם בהתפתחות האנושית (יונג, 1973; Neumann, 1989).
אנרגיית החיים: תנועה בין קטבים
אם כך, גם מרעיונותיהם של פרויד ויונג עולה שהתפתחות – או תנועה בין קוטב השימור לקוטב השינוי – מתרחשת תוך פירוק תבניות קיימות ובניית חיבורים חדשים, כלומר תוך תנועה בין קוטב החיבור לקוטב הפירוק. להלן אציג את עקרונות דומים של תנועה אשר באים לביטוי בין שלושה זוגות קטבים מרכזיים בחיינו: תנועה בין קוטב סימביוזה לקוטב האינדיבידואציה, בין קוטב העצמי לקוטב הזולת ובין קוטב הישן לקוטב החדש. בכל אחד מהצירים הללו מתרחשת תנועה בין קטבים שמניעה את החיים וההתפתחות. כל תנועה בין קטבים דורשת המסה ופירוק של תבניות חשיבה קיימות, ובניית חיבורים חדשים בין נוירונים לשם מיסוד מסלולי חשיבה חדשים.
תנועה בין סימביוזה להיפרדות ואינדיבידואציה
בני אדם הם יצורים דינמיים, אשר מתפתחים כל ימי חייהם. ציר נוסף שבו נעה ספירלת ההתפתחות הוא הציר שבין קוטב ההתמזגות בקולקטיב – אל מול קוטב האינדיבידואציה. על מנת להיות עצמאי, ייחודי ומובחן מאחרים, על האינדיבידואל להיות מופרד מכלל הלהקה האנושית בה הוא חי: בעל חשיבה ייחודית, דעות, מטרות והתנהלות. אולם ההתנתקות מהלהקה אינה מוחלטת, כיון שהאדם תלוי להישרדותו בלהקה האנושית בה הוא חי. לכן, במהלך החיים אנו נמצאים בתנועה על הרצף בין הייחודיות והנפרדות שלנו לבין היותנו חלק מלהקות אנושיות. מטרת מסע האינדיבידואציה היא להגיע לנפשנו האותנטית ולהיות מחוברים לעצמנו. זאת, תוך דיון תמידי עם הסביבה על הצורך להיות גם חלק ממנה כדי לשרוד פיזית ורגשית (ענבר-סבן, 2019).
תהליך הלידה הוא תחילתו של מסע היפרדות ארוך – גופני, רגשי ורוחני. תחילה, עם חיתוך חבל הטבור, נדרש התינוק לנשום את הנשימות הראשונות בעצמו ולאמן את מערכת העיכול. בהמשך עובר התינוק מתלות טוטלית במטפלים בו אל היפרדות ועצמאות. היפרדות גופנית ונפשית מעורבות זו בזו: היכולת הפיזית ללכת ולהתרחק בתחילת החיים, היכולת להתקיים עצמאית מבחינה פיזית וכלכלית, ובהדרגה – המעבר מתלות רגשית במשפחה לתלות רגשית בלהקה החברתית, בזוגיות, בהורות (ענבר-סבן, 2109). כל אלה תוך בניית האינדיבידואציה ומתן מקום להקשבה לסלף – הגרעין הפנימי. תחושת העצמי נסמכת על חיתוך מהזולת ועמידה עצמאית, על מעבר מתלות והיטמעות לעצמאות ומופרדות, והיא מאפשרת בניית רצף עצמי שמלווה את האדם במהלך החיים.
מאהלר פיתחה את תיאוריית ה"ספרציה-אינדיבידואציה" (Separation-Individuation), המציגה תהליכי התפתחות ומופרדות מסימביוזה לעבר עצמאות וגיבוש זהות עצמית. בתום החודש הראשון מתחיל התינוק להבחין כי קיימים אובייקטים אחרים בסביבה. בהדרגה מפציעה ההבנה כי העצמי והזולת מופרדים זה מזה. התהליך מתרחש בעזרת התפתחות פיזית: התינוק מזדקף, יכול לנוע ולזחול הרחק מאמו – ואז להתקרב אליה, היכולת לתיאום עין-יד משתפרת והוא יכול להביא צעצוע אל פיו – וכך מקבל הנאה וסיפוק שאינם בהכרח תלויים באם. כך מתחיל תהליך ההיפרדות (Mahler et al., 2018).
במונחי המאמר הנוכחי ניתן לומר שבתהליך הספרציה-אינדיבידואציה מתקיימת תנועה לעבר קוטב הפירוק וההבדלה, כאשר תבניות החשיבה המולדות של חיבור סימביוטי בין העצמי לאובייקט מתמוססות, ומתמסדות תבניות חשיבה חדשות של הפרדה בין העצמי לאובייקט. הן המאפשרות את העצמאות המחשבתית והרגשית ומובילות לעבר מימוש העצמי.
קליין פיתחה את תיאוריית יחסי האובייקט, שבה מוצגות הדרכים שבהן תינוקות תופסים אנשים וחפצים שהם פוגשים ואת הפנטזיות שלהם לגבי מי שיש להם מגע וקשר אתו. את פנטזיות התינוק בעמדה הסכיזואידית-פרנואידית שתיארה, המתרחשת מיד לאחר השלב הסימביוטי, היא ראתה כמורכבות מדחפים ליבידינליים ותוקפניים. מושג "השָׁד הטוב" ו"השָׁד הרע" שפיתחה מדגיש את הקונפליקט הקיים בתינוק בין קוטב הסיפוק הפיזי והרגשי (השד הטוב) לבין קוטב המצוקה הפיזית והרגשית ותחושת הנרדפות (השד הרע) (קליין, 2002), גם חלוקה זאת היא ביטוי לחלוקה בין קוטב הארוס, הליבידו והחיים – קוטב החיבור, לבין קוטב התנטוס, הסטגנציה והמוות – קוטב הפירוק.
בשלב הסימביוטי של קליין שולטת אצל התינוק תחושה מגלומנית – תחושה של כל-יכול אל מול קוטב חוסר האונים שהוא מנסה להימנע ממנו. תחילתו של התהליך בתחושת התינוק כי הוא מביא את השד אל פיו בכוח מאגי. גם השלב הסכיזואידי-פרנואידי ניזון מתחושת מגלומניה של התינוק. הוא אינו מסוגל להבחין בין פנטזיה למציאות ו"יודע" כי הוא משפיע על המציאות: כשהוא אוהב הוא מגן על האובייקט האהוב, וכשהוא שונא הוא הורס אותו – ובתגובה, אותו אובייקט עלול לתקוף. תנועה זו בין קוטב האובייקט הטוב לאובייקט הרע מביאה להפרדה תפיסתית בין אובייקט טוב לרע (סגל, 1998).
בהמשך ההתפתחות, כאשר מתברר לתינוק כי כוחותיו אינם אין-סופיים, שוב נעה המטוטלת מקוטב המגלומניה והאופוריה לקוטב חוסר האונים, הייאוש והדיכאון. המעבר בין מגלומניה לחוסר אונים ממשיך ללוות אותנו במידות משתנות במהלך החיים. מגלומניה עוזרת להציב מטרות אישיות, זוגיות או הוריות תוך הדחקת והכחשת הקשיים והנעה לפעולה להשגת המטרה שהוצבה. אנחנו נעים במהלך החיים בין תחושת התעלות, כוח ועוצמה לבין תחושת נחיתות, חולשה וכישלון, והתנועה בין הקטבים היא המניעה את העשייה ואת ההתפתחות בעקבותיה.
תנועה בין העצמי לזולת
מסלול אחר בו אנחנו נעים בין קטבים הוא בין העצמי לזולת. תיאוריות פסיכואנליטיות מבינות את תהליכי ההתפתחות כמתבססים על המרחב שבין העצמי לזולת, ומראות כיצד התנועה בתוך יחסים בין-אישיים מאפשרת התפתחות אישית וחברתית. בבסיס ההתפתחות האנושית נמצאים קשרים עם אחרים, שמירת הקשר עם הזולת עלולה לפגוע בצורכי הסלף. לכן ישנה תנועה היא בין הצורך לשמר ייחודיות ונאמנות לסלף לבין הצורך להיות קשוב לזולת.
גם את המאבק בין שמירה על הסלף לעומת שמירה על קשר עם הזולת ניתן להבין במונחי התנועה בין קוטב החיבור לקוטב הפירוק: מצד אחד פועל פחד הישרדותי מכיליון, אשר דוחף לקוטב החיבור כאשר הוא מניע ליצירת קשרים בין-אישיים ולשאיפה לשייכות ללהקה אנושית למען קבלת הגנה; אך מהצד השני נוצר קונפליקט הדוחף לקוטב הפירוק, שכן הצורך ההישרדותי בשייכות מתנגש עם קוטב האינדיבידואליות ועם מימוש הסלף המיוחד (Freud, 1962).
רעיונות דומים של תנועה על הרצף שבין קוטב החיבור אל הקולקטיב ובין קוטב ההיפרדות וגיבוש העצמי הייחודי והנפרד ניתן למצוא אצל יונג: יונג ראה את האדם כשייך ללהקת האנושות כולה, ותיאר התרחשות של דיון תמידי בין העצמי לבין זולת קולקטיבי ארכיטיפלי (סטור, 1998; רוברטסון, 2004). מצד אחד, האינדיבידואל שואב מלא מודע קולקטיבי של כלל האנושות, ובכך הוא תוצר של תבניות חשיבה שהתקבעו בדורות קודמים. מן הצד השני, הוא שואף להגשים את הסלף שלו. על האדם למצוא את המרחק הנכון עבורו ועבור הלהקה האנושית שבה הוא חי, כאשר הוא נע בין גיבוש האני כייחודי ובין היבלעות בקשר עם הזולת ועם הקולקטיבי תוך מציאת מסלולי חשיבה חדשים.
התנועה בין העצמי לזולת באה לביטוי גם בתיאוריה הפסיכו-חברתית של אריקסון (Erikson, 1963). אריקסון גורס כי הקונפליקט המרכזי בתהליך ההתפתחות הוא גיבוש זהות עצמית. הוא מונה שמונה שלבי התפתחות פסיכו-חברתיים, שבהם הקשר בין העצמי לחברה משתנה, והאגו מתפתח תוך בניית זהות אישית וזהות חברתית. הזהות האישית של האגו היא היכולת של האדם להכיר ברצף של האישיות שלו, תהליכי החשיבה שלו וההתנהלות שלו בעולם, והזהות החברתית היא היכולת להבין כיצד הוא פועל בקרב קבוצת אנשים מסוימת. על פי אריקסון, לשם ארגון חוויותיו של האדם הוא מושפע מהערכים של הקבוצה וניזון מתבניות חשיבה שלה בתהליך של גיבוש ערכיו שלו ותבניות החשיבה שהוא ממסד במוחו. מציאת יחסי גומלין מאוזנים בין העצמי לחברה מחייבת התפתחות קוגניטיבית: בשלב החמישי של ההתפתחות הפסיכו-חברתית, סביב גיל 12, מתחיל להתרחש תהליך הבשלה של יכולת חשיבה אופרציונלית, ולאחר מכן חשיבה מופשטת – מה שמאפשר יציאה מגבולות העצמי, ויכולת קוגניטיבית ורגשית להבין את נקודת מבט של הזולת – וכך למצוא מקום בחברה.
תהליכי הספרציה-אינדיבידואציה ושינויי המרחק בין האני לזולת אינם חד-כיווניים ואינם חד-ממדיים. התנועה בין הקטבים מעלה תגובה רגשית: לעתים מקבלים את התלות בהבנה, ולעתים כועסים עליה ונכנסים למאבקי כוחות, לעתים מתחשבים ברצון הזולת ולעתים דורסים אותו, לעתים שלמים עם המצב – ולעתים הוא מעלה פחדים והתנגדות. מהות החיים היא בתנועה בין קטבים המאפשרת שינוי תבניות חשיבה מקובעות ומיסוד מסלולי חשיבה חדשים למען התפתחות.
תנועה בין ישן לחדש
בתהליך הספרציה ובניית האינדיבידואציה מתרחשת גם תנועה בין קוטב הישן לבין קוטב החדש. הישן הוא מה שמסמלים ההורים, מסורות העבר של המשפחה והעם ותכנים קולקטיביים של האנושות המופעלים על ידי תבניות חשיבה קיימות. כדי להתפתח עולה צורך להתרחק מהקיים, מהעבר, להמס תבניות חשיבה חוסמות ולמסד מסלולי חשיבה חדשים מיוחדים ומתאימים לעצמי. תוך תנועה זאת אל עבר קוטב הפירוק מתרחש תהליך הפחתת ערך (דה-ולואציה) של מה שהיה.
בגיל ההתבגרות גובר הצורך להגדרה עצמית, ולשם כך יש להכחיש את הקיים והישן כדי לפתוח מקום להגדרה עצמית חדשה. כיון שהקיים נהרס והחדש עדיין לא צמח, עולה תחושת ריקנות קיומית (בנאי, 2018). מתבגרים הנמצאים בסיטואציה זו חשים בהפחתת ערך של עצמם, ריקנות וכאב של הפירוק. הם נעים בחיפוש תזזיתי אחר משמעות, ומחפשים הקלה רגשית בהבעת זעם, בסיכון עצמי, או בפגיעה עצמית. הם מנסים למצוא דרכים חדשות "נכונות וטובות יותר" ומנסים "להמציא את הגלגל מחדש" ולמסד מסלולי חשיבה חדשים יצירתיים ושונים משל הוריהם ושל הסביבה החברתית והתרבותית, כאלה שיעזרו להבנות את המשמעות האינדיבידואלית שלהם.
התנועה בין הישן לחדש הכרחית לא רק כדי להגיע להתפתחות אישית אלא גם להתפתחות החברתית, ונוגעת לכל תחומי החיים ולהתקדמות האנושות ברובד המדעי והמוסרי. בתרבות היפנית, למשל, החיים מוגדרים כתנועה תמידית בין קוטב היין הנקבי, המסתורי והחשוך המסומל על ידי הירח, לבין קוטב היאנג הזכרי, המואר והגלוי המסומל על ידי השמש. שניהם חשובים, גם החזק וגם החלש. בתרבות היפנית למושג הריק מקום מיוחד: האין הוא מה שמראה על המלאות. העץ משיר את עליו לקראת צמיחה מחודשת, העדר המחשבה מהווה מצע ליצירתיות, העדר תבניות חשיבה מאפשר להקשיב לזולת וללמוד. במונחי התיאוריה של יונג, כאשר האגו שולט הסלף נחסם, ולכן אין לחיות רק על פי צו האגו. במונחים של התנהלות המוח, ה"אין" הוא המסת תבניות קיימות, תהליך המביא לכאוס מחשבתי ורגשי, לריק – ורק אז נוצר מקום לחיבורים נוירולוגיים חדשים וליצירת משמעות.
דיון: טיפול והתפתחות, בין קוטב הקיטוב לקוטב האיזון
במאמר נבחנה תנועה בין קטבים שונים, על הרצף שבין קיבעון וגמישות, חיבור ופירוק, תנטוס וארוס, לא מודע ומודע, עצמי וזולת, חדש וישן. תנועה כזאת תוארה כמנוע המרכזי להתפתחות נפשית ולהגשמה עצמית, ולפיכך כאנרגיית חיים.
במאמר הודגש גם כי כל התפתחות אישית או חברתית היא ספירלית. התפתחות ספירלית היא בה בעת מעגלית וגם בעלת וקטור: בעלת כיווניות במרחב, כך שעם השלמת הסיבוב איננו חוזרים לאותו המקום בדיוק אלא למקום מעט אחר. כך, בכל חזרה לתבנית קיימת מתרחש שינוי מסוים, ומתאפשרת צמיחה מווּסתת (ענבר-סבן, 2022). כמו טורנדו הנע בתנועה ספירלית וגורף אל תוכו את מה שהוא פוגש בדרכו, כך תנועת הנפש. ספירלת ההתפתחות הנפשית גורפת אל תוכה את התנועות בין קטבים המרכיבים את מהלך החיים.
בהתאמה לתהליכי חשיבה ומעברים בין רשתות נוירונים במוח, גם התנועה הנפשית אינה מתרחשת בין כל זוג קטבים באופן בלעדי, אלא נמצאת באינטראקציה עם צמדי קטבים אחרים ומושפעת מהתנועה בתוכם. לצד צמדי הקטבים שהוזכרו במאמר אפשר למנות גם צמדים נוספים, לדוגמה: רוח לעומת גשמיות, סלף לעומת אגו, יסוד נשי לעומת יסוד גברי ועוד. זוגות הקטבים קשורים ביניהם ומשפיעים אלה על אלה במצבים שונים ברמות עוצמה שונות. הנחת המאמר היתה כי ההתפתחות האישית והחברתית מתרחשת מתוך אינטראקציה בין זוגות הקטבים השונים, המשפיעים אלה על אלה ומעצבים את מהלך החיים. כמו רוח המתהווה בין רמות לחץ אוויר שונות, כך גם המעבר הבלתי פוסק בין הקטבים הוא היוצר את אנרגיית החיים הפנימיים.
ברובד המוחי, התכונה הנוירו-פלסטית של המוח תוארה כעומדת בבסיס של האפשרות לשינוי תבניות חשיבה. שינוי כזה הומשג כתנועה בין קוטב השימור של תבניות חשיבה נוקשות, המובילות להטיות בתפיסה, חשיבה, הרגשה והתנהגות ולהתנהלות מזיקה, לבין קוטב של המסת תבניות קיימות ומיסוד מסלולים נוירולוגיים חדשים המובילים לתנועה – ומאפשרים התפתחות. הנוירו-פלסטיות של המוח קושרה לתיאוריות פסיכולוגיות של פרויד, יונג ואחרים, שגם מהן עולה שהתפתחות מתרחשת מתוך מחול מתמיד בין חיבור לפירוק, בין תלות לעצמאות, בין ביטחון לפחד. במרכזן של תיאוריות אלה עומד השינוי של החשיבה, העמדה הרגשית וההתנהגות לשם הפחתת קונפליקטים וסבל, ומציאת איזון נפשי המאפשר התפתחות. תהליך השינוי דורש מודעות רבה וסבלנות, ונכונות לעזוב את המוכר והנוח.
תובנות אלה מאפשרות למקד את תהליך הטיפול הפסיכולוגי, ומצביעות על כך שחלק קריטי בתפקיד המטפל הוא להיות מודע לקיבעון של תבניות חשיבה ולסייע בזיהוי של הטיות ושל כשלי חשיבה או מנגנוני הגנה מזיקים ומקבעים. חשוב להעלות מודעות של מטפלים לבסיס של התהליכים הרגשיים וההתנהגותיים בתהליכי חשיבה. עמדה כזו מאפשרת לדייק את הזיהוי של תהליכי חשיבה פוגעניים, וליצור שינוי גם בעזרת הרובד הקוגניטיבי.
במהלך טיפול נפשי, תחילה יש לזהות תבניות חשיבה מזיקות ואת ההטיות הקוגניטיביות האוטומטיות, ואז לברר מדוע דבקים בהן. בתהליך השינוי המטופל נאלץ לוותר על המוכר והידוע ולהתמודד עם אתגרים חדשים (ענבר-סבן, 2023ב). לכן, בתהליך הטיפול חיוני להתייחס לסיבות שבגינן נוצר קיבעון בעבר, ולחשש הטבעי מהמעבר מקוטב השימור אל קוטב השינוי.
תפיסה זו מתיישבת עם תפיסתו של יונג, הרואה בסימפטום תכונה של תקשורת, מסר מהרובד הלא מודע אל האדם ואל סביבתו. לפי התיאוריה שלו, סימפטומים הם סמלים המגלמים תכנים מודחקים, ולכן יש להבין את המסר הטמון בהם וכך להיעזר בהם בתהליך טיפולי (Jung, 1964). כאשר בודקים את הרובד הקוגניטיבי של מסלולי החשיבה שהובילו לסימפטום, ובוחנים האם הסימפטום הוא הכרחי כדי לאפשר תקשורת, מתרחבת בהדרגה הנכונות של המטופל לוותר עליו ולעבור לערוצי תקשורת אחרים, מזיקים פחות. לדוגמה, במקרה של דיכאון עמיד ניתן להציג בשיחה משפחתית את הצורך של החולה המזוהה שבני המשפחה יראו את המצוקה בחייו: אובדן, זקנה, או אבל. לאחר מתן ההכרה מצד המשפחה יש לחפש דרכי תקשורת חדשות על מנת לבטא צרכים נפשיים, ובכך מתאפשר ויתור על הסימפטום של דיכאון.
למען בריאות הנפש חשוב לשמור על רצף של קיום וחשיבה, ולכן כל שינוי צריך להיעשות בהדרגה, תוך זהירות מהגעה מהירה לקוטב הפירוק ומערעור חריף מדי של תבניות החשיבה הקיימות. יש לוודא שבבסיס השינויים נמצאת תנועה בין איזון לקיטוב, ומעברים מדודים בין קוטב הקיטוב לקוטב האיזון.
רמת איזון גבוהה משויכת לחשיבה מסודרת, לתבניות חשיבה קיימות, ללוגיקה, לתהליכי היסק הגיוניים וליכולת וויסות רגשית, ואילו רמת קיטוב גבוהה מקושרת לשינוי תבניות קיימות ולמיסוד קשרים חדשים בין הנוירונים, ליצירתיות והמצאות פורצות דרך ולאימפולסיביות וקושי בוויסות רגשי. קוטב האיזון מקבל קונוטציה של שמירת הקיים, הליכה בתלם ומוגנות, וניתן לומר כי לעתים הוא נובע מפחד משינוי; קוטב הקיטוב, לעומת זאת, מקבל קונוטציה של תעוזה, פריצת דרך והתמודדות עם סכנה. המחול ביניהם מאפשר התפתחות ונובע מתחושת ביטחון בעצמי ובסביבה.
ההתפתחות מתאפשרת כאשר המעבר בין הקטבים מנוהל ונשלט: תנועה לעבר קוטב אחד ואז איזון תוך תנועה לקוטב ההפוך לו. אין הכוונה לשהות באמצע, באיזון משתק. התפתחות נובעת לא משהות סטטית באמצע בין קטבים, אלא בבחירה לנוע כדי לאפשר שינוי, הפחתת סימפטומים כואבים ומעכבים ומימוש עצמי. אמנם, בחירה בתנועה היא לעתים נוחה פחות, או כרוכה בכאב, אולם היא המאפשרת את ההתפתחות והמיצוי העצמי.
מקורות
אלבלדה, נ' (2016). מנפלאות המוח – גמישות מוחית כמנוע לשינוי. הרצאה במסגרת ערב העיון "יש עניין שהכל יתהפך לטובה: התמודדות עם לקויות למידה וילדים בעלי צרכים מיוחדים – מבט אקדמי ויישומי", המכללה האקדמית הרצוג. https://www.youtube.com...=tj5_kU_jeJw
בודן, מ' (1999). פיאז'ה. דביר.
בנאי, ד' (2018). "קיום בסוד הטמטום: התחרות שבין הממשי לסטלני בגיל ההתבגרות". הרצאה במסגרת יום העיון " כובע קסמים, כובע קסמים – התמכרויות בקרב בני נוער", שנערך ב-9.11.2018 במכללה האקדמית תל אביב–יפו, בארגון מכון "מפרשים" לפסיכותרפיה. www.betipulnet.co.il/po...ng_teenagers
דוידג', נ' (2009), המוח הגמיש. כתר.
יונג, ק"ג (1971). האני והלא מודע. דביר.
יונג, ק"ג (1973). הפסיכולוגיה של הלא-מודע. דביר.
מיטשל, ס' א' ובלאק, מ"ג (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים.
נוימן, א' (1963). פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש. שוקן.
ניטשה, פ' (תשס"ח). אנושי, אנושי מדי: ספר לחופשיים ברוח. מאגנס, האוניברסיטה העברית.
סגל, ח. (1998). מלאני קליין. עם עובד.
סטור, א' (1998). יונג. דביר.
ענבר-סבן, נ' (2019). פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל. צמרת.
ענבר-סבן, נ' (2022). מחול התודעה והנפש – מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית. גלילי.
ענבר-סבן, נ' (2023א). השלכת הצל על נשים על ידי תרבויות ודתות ואיך ניתן להתגבר על כך בטיפול. פסיכולוגיה עברית. www.hebpsy.net/articles.asp?id=4586
ענבר-סבן, נ' (2023ב). טיפול דינמי בעזרת שינוי תבניות חשיבה. בטיפולנט. www.betipulnet.co.il/pa...ing_patterns
ענבר-סבן, נ' (2024). קולקטיביות לעומת אינדיבידואליות בחברה הישראלית. פסיכולוגיה עברית. www.hebpsy.net/articles.asp?id=4676
פיאז'ה, ז' (1969). שש מסות על ההתפתחות הנפשית. ספריית פועלים.
פרויד, ז' (1988). מעבר לעקרון העונג: ומסות אחרות. דביר.
פרויד, א' (1987). האני ומנגנוני ההגנה. דביר.
פרויד, ז' (2003). הנס הקטן: אנליזה של פוביה בילד בן 5. ספרים.
פרויד, ז' (2013). טוטם וטאבו: התאמות אחדות בין חיי הנפש של הפראים ושל הנוירוטים. רסלינג.
קליין, מ' (2002). כתבים נבחרים. תולעת ספרים.
קליין, מ' (2012). כתבים נבחרים ב'. תולעת ספרים.
רוברטסון, ר' (2004). יונג: מדריך לפסיכולוגיה היונגיאנית, משכל.
תשבי, נ' (2009). שעור 11 בקורס המצולם "מסינפסות לרצון חופשי", 30.12.2009. האוניברסיטה העברית בירושלים.
תשבי, נ', ולייטמן, מ' (2015). נפגשים עם קבלה – הרב מיכאל לייטמן בשיחה עם הפרופ' נפתלי תשבי. www.youtube.com...zJHG–4
Beck, A.T. (1979). Cognitive therapy of depression. Guilford Press,
Chechik, G., Globerson, A., Tishby, N., & Weiss, Y. (2003). Information bottleneck for Gaussian variables. Advances in Neural Information Processing Systems, 16.
Erikson, E. H. (1963). Childhood and society. Norton.
Freud, S. (1962). Civilization and its discontents. W. W. Norton & company.
Freud, S. )1989(. The Ego and the Id. W. W. Norton.
Jung, C. G. (1964). Man and his symbols. Aldus Books.
Mahler, M. S., Pine, F., & Bergman, A. (2018). The psychological birth of the human infant: Symbiosis and individuation. Routledge.
Neumann, E. (1989). The Origin and History of Consciousness. Karnac Books.
Tishby, N., Pereira, F. C., & Bialek, W. (1999). The information bottleneck method. Proceedings of the 37th Annual Allerton Conference on Communication, Control, and Computing, 368–377.
