טיפול זוגי – עבודה בטנדם
פרק 6
חמדה ארד
הפרק השישי מתוך הספר "פסיכואנליזה התייחסותית בשילוב שיטת EMDR" מאת חמדה ארד, שראה אור בהוצאת כרמל.
בספרו "נוף מצויר בתֵה" משרטט מילוראד פאביץ' באמצעות דימויים וקווים נעים השתקפות אלגורית המתייחסת לחוויה של הפרעה קיצונית הנדרשת לעיתים קרובות כדי להצליח ולפרוץ את הכלוב הגופני והנפשי. במטפורה זו, כאשר מבטה של הציפור נח על נקודה כלשהי מעבר לכלוב, היא מבחינה בעתיד חמקמק אך נחשק וחופשי. הזמיר יכול לנקור שוב ושוב בדלת ללא תוצאות, אך הַנץ המצוי יפרוץ בכוח ובאִבחה אחת את דרכו אל החופש.
בפרק זה אני מתמקדת בעבודתי עם זוגות אשר איבדו את דרכם בנבכיה של טראומה התייחסותית ישנה ולא מדוברת. כשפגשתי אותם נוכחתי לגלות שכל אחד מבני־הזוג שקוע בכאב הישן הפרטי שלו, המשתחזר כעת ביחסיהם, והצגתי להם פעילויות משותפות שבהן יוכלו לעסוק מחוץ לחדר הטיפול. אם לדייק, פרק זה מתאר את הפעילויות המשותפות אשר שירתו כגירוי דו־צידי (BLS) טבעי ואישי, וסייעו לשחרר רגשות שהיו קפואים בגופם. אני מתארת כאן כיצד אדפטציה משמעותית של גירוי ה־BLS אפשרה את היווצרותה של אינטימיות מחודשת ותקשורת ספונטנית יותר. לאחר מכן אני מתארת כיצד ניתבה הגישה הפסיכודינמית־התייחסותית את הקשב להכלת השלם הרגשי, ובכך חיזקה את ההיקשרות בקרב הזוגות. היקשרות מחודשת זו סיפקה תשתית שאפשרה לכל אחד מבני־הזוג לתמוך בצרכיו המוקדמים הבלתי־מסופקים של האחר, וכן מרחב להתחלת תהליך ההחלמה מהטראומה.
כחלק מהדיון בהבנת התהליך אני מציעה כי עבודה עם זוגות דומה לעיתים קרובות לעבודה עם אדם הסובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, שכן מצבי עצמי נעים ונדים בין בני־זוג בניסיון לחלוק את המתח הרגשי הבלתי־נסבל. אני נותנת את הדעת על הרעיון שלפיו פגישות EMDR הנערכות ביחידות, כמו גם בנוכחות כל אחד מבני־הזוג בתהליך העיבוד של האחר, עשויות לחזק אמפתיה ותמיכה בבן־הזוג המתבונן. השתתפות מתבוננת יכולה לסייע גם במערכת היחסים של הזוג מחוץ לחדר הטיפול.
בפרק זה אני דנה באופן שבו תהליך המסייע לבני־הזוג לחוות עצמם ביחס לאחר, לא רק באמצעות מילים אלא גם בהפניית הקשב לתקשורת הבלתי־מילולית, עשוי להוביל לשימוש טוב יותר במילים עם השגתה של התכווננות רגשית, הן באופן אישי הן כזוג.
שיקולים קליניים ורעיוניים
היכרות עם דיסציפלינות תיאורטיות וטכניות בצורתן הטהורה היא נכס להבנת התֵּמות הבסיסיות של זוג בטיפול, והיא מאפשרת בהירות והפוגה מהרחש שמייצר מפגש עם דיסציפלינות רבות בעת ובעונה אחת. כמטפלים, לעיתים אנו מעדיפים ליישם גישה אחת בטיפול. עם זאת, דבקות בשיטה מוכרת לאורך זמן עלולה להפוך אדוקה למדי, ולהוביל לדחייה של אפשרויות אחרות מתוך מחשבה כי הן שונות מדי או ממוקדות יתר על המידה. לפיכך, מטפלים דינמיים יכולים לראות בשיטת EMDR בראש ובראשונה נוהל טיפול בטראומה, ולכן יכולים לבטלו ככלי להתמודדות עם אתגרים התייחסותיים עמוקים. באופן דומה, מטפלים ב־EMDR עלולים לתפוס פסיכותרפיה דינמית כנבירה עמוקה מדי בעבר ולפיכך להחמיץ את ההזדמנות לסייע למטופלים לחוות ללא דיחוי הקלה מסוימת בתסמינים. מטפלים ב־EMDR יכולים לתפוס העברה והעברה נגדית כהתמקדות בהיבטים חיצוניים בהתייחסותיות של המטופל, ולפיכך כגורמים אשר מסיחים את הדעת ממטרותיו המרכזיות של הטיפול. עם זאת, עבודה עם זוגות, אולי אף יותר מעבודה עם יחידים, מדגישה את הצורך בגישה המותאמת לכל אחד מבני־הזוג, תוך שהיא מתמקדת בזוג כיחידת הטיפול הראשית.
כאשר אנו מאפשרים למטופלים לספר את סיפורם במילותיהם אנו נוקטים גישה העולה בקנה אחד הן עם EMDR הן עם עבודה התייחסותית בזוגות. כאן משתלבות שתי הטכניקות בהקשבה לסיפורי משפחת המוצא ולהיסטוריה רב־דורית. אולם שיטות טיפול אלו יכולות להשתנות כאשר הן משולבות, שכן EMDR מתעדף גישה קצרת מועד וממוקדת. בטיפול זוגי, אורכו ועומקו של העיסוק בהיסטוריה המשפחתית המפורטת תלוי בבעיה שלפנינו. לדוגמה, כדי להתמודד עם מבנה אישיות, אנו יכולים להידרש ליישומה של גישה פסיכואנליטית עמוקה יותר, כאשר EMDR תומך בהיקשרות דרך הממדים הגופניים והרגשיים שלו. לעומת זאת, התמודדות עם מקבץ מסוים של התנהגויות, יכולה לדרוש התחקות אחר העבר המשפחתי כבסיס לעיסוק במקור ההתנהגות. במקרה זה, שיטת EMDR היא המובילה את הדרך, תוך התמקדות בהיסטוריה המשפחתית וההתייחסותית לטובת השינוי המבוקש. שיטת EMDR עוזרת לזהות ולאתר במהירות חסימות רגשיות וטראומה, כך שניתן יהיה להתמקד בסיטואציות הנוכחיות ובמערכת התפיסות הקשורות אליהן.
עבודה עם זוגות מציעה למטפלים נקודת מבט ייחודית ומציבה בפניהם אתגר. לאורך השנים, שעה שהקשבתי לזוגות המתארים מצבים שהתקשו להתמודד עימם, הרגשתי לעיתים קרובות כאילו עבדתי עם אדם בעל הפרעת זהות דיסוציאטיבית. כל אחד מבני־הזוג סיפר סיפור אידיוסינקרטי, כזה אשר אינו יכול בשום אופן להציג תמונה מדויקת של ההתרחשות, אבל גם הכיל אמת סובייקטיבית שלמה, ובאותה עת נעדר כל מודעות לכוונותיהם, פעולותיהם או צורכיהם של בני־זוגם. מחקרי מוח מלמדים כי האדם המתבונן מבחין הן במציאות החיצונית הן ברמזים פנימיים, אך זהו גם האדם אשר סולמס וטורנבול (Solms & Turnbull, 2002) מכנים המכוֹנה המתבוננת. בתהליך זה, התבוננות מתבססת על קשב בררני למרכיבים מסוימים בסביבה, החשובים לצרכיו ולמילוי משאלותיו של המתבונן, בעוד הוא או היא מתעלמים מהיבטים שיכולים להיות חשובים, אפילו חיוניים, לבני־זוגם. לעיתים קרובות נוכחתי לגלות שאדם המקשיב לבן־זוגו במהלך פגישה חש עלבון או בלבול לנוכח תשומת הלב המועטה המוקדשת לצרכיו בתיאור של התרחשות כלשהי על־ידי בן־זוגו. כאשר לאחד מבני־הזוג יש צורך עז להשמיע את השקפותיו, האחר עלול להרגיש שהוא נזנח כליל, אף שהשתמש בכל אוצר המילים שלו כדי להביע לשווא את צרכיו.
היות שצרכים ותשוקות, אשר ידועים לאדם באופן חלקי בלבד, לרוב בלתי־מודעים, גישה העוקפת את הצורך להסביר אותם יכולה להתחבר למשאלות ולצרכים העמוקים הללו, ומשכך לייצר מעין ריקוד בלתי־מילולי שעשוי לסייע לזוג להרגיש – במקום להבין – את מיקומו האמיתי של צורך מסוים ולאפשר לבני־הזוג לפגוש זה את זה במקום הזה. התהליך דומה למתרחש באֵם המנסה לפענח את צרכיו של פעוטהּ על בסיס רמזים בלתי־מילוליים המורכבים מקולות ומפעולות. עם זאת, יש לציין כי לעיתים, הדבר אשר בן־הזוג מבקש לעצמו מייצג באופן חלקי בלבד את משאלת ליבו, שכן כוונתו אינה נסתרת רק ממודעותו של בן־זוגו, כי אם גם ממודעותו שלו. יתר על כן, הפעילות המוחית שקשורה לתהליך החיפוש ממוקמת באזור שונה מהאזור הקשור בדבר שהאדם מחפש (Solms & Turnbull, 2002).
אחד מהניסיונות לשלב אופני טיפול שונים בטיפול משפחתי הוצג על־ידי קאסלו, נרס, ותומפסון (Kaslow, Nurse, & Thompson, 2002), אשר תיארו את השימוש ב־EMDR בשילוב עם תיאוריית מערכות. להשקפתם, טהרנות תיאורטית וטכנית תוביל בהכרח להחמצה של יחידים מסוימים ושל דרכיהם הייחודיות לתקשר באופן המיטבי. בטיעוניהם בעד שילוב של EMDR עם טיפול מערכות משפחתיות, גרסו השלושה כי EMDR עצמו, הן מבחינה רעיונית הן מבחינה יישומית, מורכב מפרדיגמות תיאורטיות מגוונות. כך כתבו:
ההיגיון הטיפולי בבסיס השיטה קשור לתיאוריות אחדות. העיסוק וההתמקדות של EMDR בעבר ההתייחסותי ההיסטורי של אנשים ובטראומה המקורית שלהם דומים לרכיבים מסוימים של גישות רב־דוריות וגישות משפחת המוצא. מטיפול משפחתי פסיכואנליטי מגיעה הנחת היסוד שלפיה אירועים או יחסי גומלין טראומתיים מוקדמים הפכו לנקודות של עיכוב התפתחותי, ויש לפותרם כדי להתוות מסלול התפתחות בריא יותר שבו אנו מתמקדים בבעיה העיקרית כפי שהמטופלים מזהים אותה, ועובדים על פתרונה מבלי שבעיות אחרות יסיחו את דעתנו. גישת עבודה שבמסגרתה המטופלים מספרים את סיפוריהם בדרכם נגזרת הן מהפסיכואנליזה הן מגישות נרטיביות, בעוד הניסיון לסייע למטופלים לשכתב את המתרחש בפרקים הבאים של חייהם הוא אסטרטגיית התערבות הנגזרת בעיקרה מהגישה הנרטיבית ומרעיונות של הבניה חברתית על עיצובה של מציאות חדשה (Kaslow et al., 2002: 293).
ניסיונם עם EMDR הראה כי נוסף לטיפול פרטני באמצעות דיבור, השימוש ב־EMDR אפשר למטופל לשלב את ההבנה הקוגניטיבית שהשיג עם היבטים רגשיים של מערכת היחסים הזוגית, וכן עם הביטויים הגופניים של טראומה מוקדמת שזלגה לתוך הקשר הזוגי. תוכנית הפעולה שלהם להתמודדות עם הקושי הכרוך בעבודה עם זוג כללה פגישות EMDR פרטניות עם כל אחד מבני־הזוג בתורו. בהמשך אני מתארת את היתרון בעבודה עם זוגות באמצעות מפגש EMDR פרטני לצורך טיפול משותף, ובה בעת אני מדגישה את החשיבות של מפגש EMDR פרטני בנוכחות שני בני־הזוג.
כמו כן, בהקשר של המקרה המוצג בפסקאות הבאות, אני דנה בתפקידי מגדר וכוח ביחסים הזוגיים, אשר טבועים באופן מודע ובלתי־מודע בכל אחד מבני־הזוג, הנותנים את אותותיהם במערכת היחסים ומרכיבים את המטענים הדינמיים אשר יובאו ממשפחות המוצא שלהם. הדינמיקה סבוכה אף יותר לאור העובדה שכל אחד מבני־הזוג נושא עימו צל לא מדובר של המגדר הנגדי אשר פועל באופן דינמי, נחשק ונדחה בעת ובעונה אחת על־ידי כל אחד מבני־הזוג, הן בתוכם הן בבן־זוגם. מיוריאל דימן (Dimen, 2003) היטיבה לתאר את יחסי הכוח בזוגות ואת מורכבותם, אשר רק פיסה קטנה מהם נחשפת בפנינו בחדרי העבודה שלנו (עמ' 206). היא תיארה את המקורות הרבים ליחסים הסבוכים שבין כוח, מיניות, ואינטימיות, ואת השפעתם על המרחב ההתייחסותי שבין גברים לנשים, ביחיד או ברבים, בין שבמפגש אישי או בהיתקלות אקראית. קאסלו ועמיתים (Kaslow et al., 2002) הכירו בחשיבות פערי הכוח המגדריים, ותיארו את דרכי ההתייחסות שלהם לנושא חשוב זה בדוגמת המקרה שהציגו ובהבנתו.
גורם נוסף לבלבול הקיים בטיפול הזוגי הוא העובדה כי שתי מערכות היחסים בחייו של המטופל אשר טומנות בחובן פוטנציאל להעברה עזה – הזוגית והטיפולית – מתקיימות כאן יחדיו (Ringstrom, 1994). המטפלת חייבת להיות קשובה לכל אחד מבני־הזוג, אך הקונפליקט שלהם יוצר מצב ייחודי שבו על המטפלת להיכשל חלקית במאמציה להבין הן את צורכי היחיד הן את צורכי הזוג. נקודה זו מתוארת היטב על־ידי וירג'יניה גולדנר (Goldner, 2014), אשר הציעה את השימוש באופני פעולה משולבים בטיפול זוגי ומשפחתי. המודל המשולב שהגתה נסמך על התחום האינטרסובייקטיבי, כמו גם על תיאוריית מערכות והטכניקה הנלווית לה, וכן על מחקרי מוח ומחקרי התפתחות עדכניים, בניסיון להבין את המארג ההתייחסותי בזוגות. גולדנר השוותה טיפול בזוג לעבודה עם אנשים אשר לכאורה סובלים מהפרעת אישיות גבולית (עמ' 402–403).
דבר מה בעבודה עם מטפלת זוגית, אשר נוטה להיתפס בתחילת הדרך כדמות כול־יכולה/הורית/סמכותית, מייצר תחרות על תשומת ליבה של המטפלת, ורצון שתכיר באמת כפי שהיא נתפסת על־ידי כל אחד מבני־הזוג. כאשר המטפלת מגלה התכווננות רגשית כלפי אחד מבני־הזוג או מכירה בנקודת המבט שלו, כמעט תמיד מרגיש האחר שנזנח, או אף שנגרמה לו טראומה על־ידי הסיטואציה, על־ידי בן־הזוג, וכעת גם על־ידי המטפלת המשוחדת כליל. ההרגשה הזו מיוצגת לא פעם בתחושות גופניות או ברמזים מזעריים; או בפעמים אחרות – בהתקפה פראית למראה על בן־הזוג או על המטפלת או בהופעתה של תגובה הגנתית. מלבד תיאוריות של מערכות ותיאוריות התפתחות השתמשה גולדנר במחקרי מוח כדי להתיר את סבך תגובות הטראומה האוטומטיות בין בני־הזוג במהלך פגישות, ולמנוע את היווצרותה של טראומה שניונית במטפלת. גולדנר הדגישה כי במהלך הפגישות נכנסים הזוגות לעיתים קרובות לתהליך ראשוני מבלי שיש להם יכולת שיקוף מספקת. תגובה מסוג זה בטיפול זוגי, ותחושת קיפאון שמובילה לתחושה של חוסר היתכנות, יהא אשר יהא אופן הפעולה הנבחר בעבודה עם הזוג, הובילו אותי להאמין כי השימוש בשיטה מילולית בלבד אינו מספק.
דומה כי EMDR ושיטות אחרות אשר באות במגע ישיר עם נפש המתנגדת פועלות טוב יותר. אפשר לראות ברעיון שלפיו יש לפגוש את הנפש במקום שבו היא נמצאת, במקום לנסות ולגרור אותה למקום שבו היינו רוצים שתהיה, כסולם מטפורי. זהו מגרש משחקים שאינו מאיים מדי. הוא משדר לזוג כי קיים מקום אשר בו דומה כי הזמן כולו נעלם. הוא מביא עדינות למקום שבו נדמה כי חיכוך הוא הנורמה בכל אינטראקציה. הוא מייצג את האפשרות להרגעה עצמית, ועימה את הרעיון שלפיו אתחול רגשי אפשרי אפילו בשיאה של סערה. במילים אחרות, הוא מדגים כיצד אפשר לשכך את הדרמה המתעוררת כאשר המוח החושב עסוק דיו, באמצעות גירוי דו־צידי (BLS), כך שמתאפשרת השבּתה של תגובת הטראומה.
אני מציגה את המקרה שלהלן כדי להמחיש את האופן שבו גישה משולבת הכוללת את השימוש בפסיכותרפיה־מבוססת־פסיכואנליזה לצד פרוטוקול EMDR מותאם, תרמה לעבודה הזוגית.
המחשה קלינית
לי וגיל הופנו לטיפול זוגי על־ידי עמית מקצועי. הם בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, מגששים את דרכם המקצועית לאחר סיום התואר השני. הם נפגשו בלימודי משפטים, אבל היו מיודדים זמן מה לפני שהחלו לבסס קשר רומנטי. משפחתה של לי היגרה אל החוף המזרחי של ארצות הברית מדרום־מזרח אסיה בתחילת המאה העשרים. גיל גדל בלואר איסט סייד של ניו יורק במשפחה יהודית שהתבוללה. עבודתה המשפטית של לי הביאה אותה אל החוף מהערבי, ומערכת היחסים של הזוג התבססה על ביקורי סוף־שבוע דו־חודשיים. כעת, כשהם גרים יחד בפעם הראשונה, נוכחו לגלות כי תחזוקת השגרה היומיומית שונה מכפי שציפו.
הריגוש שבפרידה ובאיחוד המחודש מתפוגג עד מהרה, הזמן שהם מבלים לבדם עם חברים הוא מזערי, והם מתקשים למצוא שפה משותפת להנאה הדדית. טינה ותחרות תופסות את מקומה. כדי להתמודד עם אכזבתם הם נסוגים לתחרותיות ולביקורת. שיח קרוב ואינטימי מתאפשר אך בקושי בטרם הם מוצאים עצמם בשיאו של ריב, מאשימים זה את זה על כל שחסר בחייהם.
לי מתייחסת לאכזבתה כמו הייתה סינדרלה לאחר חצות, מחכה לנסיך שימצא אותה, אבל במקום זאת הנסיך הולך לישון לבדו כיוון שהוא עייף ואינו יכול להמתין שעות עד שתתפנה. בתשישותם גילו בני־הזוג כי אינטימיות היא מטלה המאיימת על שניהם, כאשר לי מתאבלת על ימי טרום־נישואיהם, אז נהנו זה מקרבתו של זה. "היה כיף בהרבה לפני שהתחתנּו", היא אומרת. למען האמת, היא מרגישה מרומה. ההשוואה בין חיזוריו של גיל טרום־נישואיהם ולאחריהם הביאוה לחשוד כי המניע העיקרי שלו היה להרחיקה מגברים אחרים, אבל זמן קצר לאחר שעמדו תחת החופה הוא איבד עניין.
גיל מצידו חושש שהוא גבר ללא רגשות, שכן הוא אינו חש תשוקה כלל. הוא זוכר שחשק בלי כשעוד יצאו יחד, הוא יודע שהוא אוהב אותה, אבל הוא אינו מודע לתחושות חזקות כלשהן שהוא יכול לזהות כתשוקה. בניגוד לכך, החרדה, הכעס, צרות העין והייאוש שלו מוחשיים. הוא אומר, "איני מרגיש דבר. איני רוצה דבר, ואני חש רק עצבנות ודאגה רוב הזמן". כאשר גיל לומד כי אלו הם תסמינים של דיכאון ודחק פוסט־טראומטי, הוא חש הקלה. הוא מרגיש שהוא תחת מצור, צופה התקפה בכל רגע נתון בביתו, בעבודה, ובמשפחת המוצא שלו. הוא נושם בקושי. תסמינים אלה יכולים להעיד על טראומת ילדות, גורם המרמז כי EMDR עשוי להיות כלי יעיל במיוחד. ראשית כול, מפני שהשיטה עוקפת את הצורך בביטוי מילולי, ובמקום זאת מעוררת תהליכים ראשוניים שהם נוראיים מכדי לזכור או לבטא, ובאותה עת מספקת מְכל רגשי, דמוי־הורה, של התבוננות אמפתית בשעה שהמגננות נחלשות לצורך עיבוד.
לזוג אין ילדים, והם אמביוולנטיים באשר לרצונם בילד. עם זאת, גם בתוך הסערה הרגשית הזו, גיל מראה ללי את אהבתו בעיתות מצוקה, ודומה שהיא מגיבה, אך לא באותה התלהבות. לי מודה שהיא אוהבת את גיל, אך מוסיפה כי ככל שנוקפות השעות ביום חרדתה גוברת. היא מותשת מהציפייה החרֵדה שלה להתפרצויותיו הזועמות של גיל בשלהי היום, אשר לאחריהן הוא נתקף דיכאון. האם יהיה שבע רצון מהארוחה שהיא מתקינה, מניקיון הבית, מהתנהלותה כשהיא לוקחת את החתול שלהם לווטרינר? כשהוא אינו שבע רצון מהתנהלותה, היא מנסה להגן על בחירותיה, ואז נסוגה, מותירה את גיל בתחושה שננטש. היא כמהה לאזורים חפים מעֵין ביקורתית, מקומות פרטיים ובלתי־נגישים לו. קוליש (Kulish, 2002) כתבה על חשיבות הסודות בחייה של אישה. לי משתוקקת לסודות משלה, הן משום שעבָרה שופע במקומות פרטיים, הן משום שבמקומות אלה היא יכולה להרהר באפשרויות העומדות לנגד עיניה. האירועים הליליים הללו מכבידים עליה, והיא מרגישה לכודה במערכת יחסים שמזכירה את שנותיהם האומללות של הוריה עד למותה של אימה, כאשר הייתה לי בת עשר שנים בלבד.
לי מעוניינת בתקשורת טובה ובאינטימיות רבה יותר. היא מרגישה בודדה במערכת היחסים. גרוע מכך, היא מרגישה כלואה ומבודדת לעיתים. גיל רוצה באושרה של לי ומתקשה לקבל את השימוש שלה במריחואנה, אשר דומה כי מקהה את מודעותה לסביבתה. הוא נבוך, הוא כועס, והוא מודאג ממצבה, מיחסיהם החברתיים, מעתיד העובָּר שלהם אם יחליטו להרות בעתיד. הוא חושש שהם שבים וחוזרים על קורותיה של משפחת המוצא שלו עם ההתמכרות וההשפלה הנלווית לה, שבה נדמה כי הוא דמות המפתח. לי מודה שהיא שחוקה ומותשת מהניהול השתלטני של כל פרט בחייה על־ידי גיל, כמו גם מהתפרצויות הזעם שלו, שמפחידות אותה ומזכירות לה את אביה ששתה עד ערפול חושים.
לי, גובהה קצת מעל מטר וחמישים, נכנסת למשרדי כשהיא מטופפת בנעלי העקב האדומות והבוהקות שלה, ומחייכת חיוך ביישני ומהוסס. גיל נכנס בעקבותיה, עיניו הכהות פקוחות לרווחה, ראשו שפוף. הם מתיישבים על הספה, ולאחר עידוד קל, לי פותחת ואומרת שהם רוצים – למעשה, שהיא רוצה – לעבוד על האינטימיות ביניהם, שהם יחדיו כבר עשור, אך היא חשה שהחיזור נפסק עם נישואיהם והיא מתגעגעת אליו. אני מציינת לפניי את לסתותיו של גיל.
הלסת שלו עובדת קשה, כשהוא מתבונן בלי בריכוז, ממצמץ באיטיות. נדרשות לנו מספר פגישות כדי לבטא במילים את מהות התקשורת הזו. שינויים בקולו ותחושה של דכדוך מלווים את הרגעים הללו לעיתים קרובות. גיל נשמע כאילו הוא מדבר מתוך חבית חלולה. אף פעם הוא אינו שולל את דבריה של לי באופן מילולי אלא נסוג אל תוך עצמו. כשאני מעירה על השינוי במצב רוחו, ושואלת אם הוא מודע לשינוי ומה לדעתו מתרחש בקרבו, הוא מגיב, "כלום, דבר לא מתרחש. אני בסדר גמור". עם זאת, ישנם שינויים בולטים בתקשורת הבלתי־מילולית שלו אשר מצביעים על שינוי במצב הרוח. למשל, קצב דיבורו מאט והוא בורר את מילותיו המעטות בקפידה. הוא חושק את שיניו, ושרירי הלסת שלו מתכווצים ומשתחררים בקצב מדוד, מְשמשים כמכשיר BLS לא מודע עבורו, מסייעים לו להשיב לעצמו שליטה רגעית על תגובתו הרגשית המציפה, שעדיין לא בטוח לחשוף. נביוסי ופדריצ'י־נביוסי (Nebbiosi & Federici-Nebbiosi, 2008) הדגישו את החשיבות של איכות הביטוי והקשר שלה למקצב הגופני והאקוסטי, כמו גם את האופן שבו מקצבים שונים מבטאים איכויות שונות – כולם משפיעים באופן דינמי על תגובתו של בן־הזוג המעורב.
מייקל אייגן (Eigen, 1993) כתב על הפנים כייצוג סמלי של האישיות. הוא הזכיר לנו את חשיבות השיקוף במובן הקליני. בטיפול הזוגי יש לשיקוף משמעות ייחודית, שכן הבעות הפנים, לצד רמזים גופניים בלתי־מילוליים אחרים, נתפסים על־ידי בן־הזוג כהזמנה לפעול או להתיירא מפעולתו של האחר. במקרה של גיל ולי, לעיתים קרובות אני חשה שהבעת הפנים של גיל משתנה כאשר הוא חושש שדבריה של לי יחשפו אותו כנבל, או גרוע מכך, כגבר נטול עוצמה. הבעת פניה של לי נראית כאילו היא עומדת לחוות דחייה שוב, כפי שהיה בילדותה, אלמלא תשקם באופן כלשהו את תחושת השליטה של גיל.
החסימה הגופנית של מודעות מאותתת לי כי מילים בלבד לא תוכלנה לקרב אותנו לתובנה. ככל שאני מפרשת וחוקרת יותר, כך הולך גיל ונסוג, קולו הופך דק וחלול יותר. לי צופה בדריכות, שרירה קפוצים, לעיתים היא מציעה את אבחנותיה. גיל מתבונן בה ומבטל את דאגותיה. דבר מה חייב להשתנות, אבל מה?
חרף האינטליגנציה שלה, השכלתה והיותה אשת קריירה מצליחה, אני תוהה לעיתים אם לי מכירה בערכה במשפחה. לי, שגדלה עם אביה, סבה וסבתה מעת כניסתה לחטיבת הביניים, לאחר פטירתה של אימה בגלל סיבוכים רפואיים בעקבות לידת אחיה הצעיר, ערנית, כמעט דרוכה, בקרבתו של גיל. העליתי פעם את האפשרות שגיל מפחד לגלות מה הוא רוצה מחייו, בהינתן נוכחותו המאפילה של אביו החורג במשפחה ובקהילה. לי קפצה ואמרה שגיל פשוט תשוש מעבודתו, אבל יודע כמובן לאן פניו מועדות. תגובתה הפתיעה אותי. לא פעם תהיה זו לי שתדגיש את היעדר ההחלטיות של גיל, כמו למשל לאחר שאחת מעצותיו של אביו החורג הפכה כלל עבור בני־הזוג, ומשכך הגבירה את המתח ביניהם. אני מתרגמת את רגישותה של לי להבנה כי היא יודעת דבר מה חשוב על שבריריות האגו של גיל, והיא מסייעת לבעלה לשמור על האיזון, שלו ושל יחסיהם, בהגנה על תחושת העצמי שלו כל אימת שהיא חשה כי זו מאוימת.
זוגות מגיעים לטיפול עם המיומנויות והצרכים הבין־אישיים המורכבים של כל אחד מהם, בשילוב היכולת שלהם לתמוך במערכת היחסים באמצעות מה שלמדו במשפחת המוצא שלהם. כאן לי משתמשת במה שלמדה ממשפחתה. אם הצהירה בגלוי על צרכיה ומשאלותיה, עלולה הייתה להיפגע. אולם אם הגנה על סבתה או על אחֶיה הנוטים להתפרצויות, יכולה הייתה לצאת ללא פגע. לגישה זו היה כמובן מחיר כבד. הבחנתי כי מילותיה של לי נבחרו בקפידה, וחרף האכפתיות והדאגה שהביעו, נימת קולה רמזה על זהירות וריחוק. ככל שהמשכתי להקשיב לה, כך גבר רצוני לפענח את הסתירה בין התוכן לנימה. ביקשתי מהם לשתף את מחשבותיהם על אבחנה זו, אך בקשתי לא נשאה פרי.
גיל פגוע מכדי להודות שהוא מרגיש זנוח, ולי מעורערת מכדי להודות בפחד שלה משליטתו של גיל בחייה. הדינמיקה הזו מתגלמת ברגעים הרבים שנחווים ככאלו הטומנים בחובם סכנה, רגעים שמהם חמקו עד כה באמצעות סוג של ריקוד זהיר סביב האחר המאיים. הצורך התמידי בדריכות הוביל לעיתים קרובות לעוררות יתר של אחד מהם (כעס, ביקורת, ואובססיה מצידו של גיל) או לתת־עוררות (תקשורת קרה, דיכוי של תשוקה, ופסיביות מצידה של לי). היות שאכזבתם ההדדית מבוטאת ישירות אך לעיתים נדירות, נדמה כי הכול כשורה, למעט ההימנעות ההדדית מאינטימיות. בטיפול, כאשר גיל הופך חיוור ושקט, נשימתה של לי הופכת רדודה, והיא שולחת מבטים חטופים אל גיל ואליי, לא בטוחה אם אנו רוצים בהתערבותה או אם כדאי שתשמור מרחק. כפי שכתב אייגן (Eigen, 1993), "מפתיע לחשוב כמה קטן היה תפקידה של חוויית הנשימה בתורות מערביות של אישיות, בהינתן חשיבות הנשימה בתורות מזרחיות של שינוי אישיותי, והחיבור עתיק היומין בין נשימה לנפש, לרוח או לנשמה (עמ' 43).
שיטת EMDR, בדומה לשיטות ריפוי אחרות כגון פסיכודרמה, מציעה הקשבה ממוקדת מצידו של המטפל לשינויים הגופניים של המטופל, הכשרה אשר בשילוב עם הגישה הפסיכואנליטית, מוכוונת לעבר הבנה עמוקה יותר של השינויים הללו. לעיתים קרובות אני נוכחת לגלות כי בשלב מוקדם של החקירה הזו המטופל אינו מודע לדפוסי הנשימה שלו, כמו למשל כאשר הוא עוצר את נשימתו, אבל עם הזמן מתחולל שינוי כך שהמטופל מתחיל לזהות זאת בתת־ההכרה שלו ולאחר מכן אולי אף להבחין בשינוי באופן ספונטני. בהקשר זה מעניין להזכיר את הסרט המונפש Belleville Rendez-vous (שטיין, 2007), אשר במהלכו הדמות הראשית, תחילה כילד – ולאחר מכן כבחור צעיר – וסבתו מעבדים את יגונם ואת השלכותיה של טראומה בסדרה של אנחות, נשימה קצבית, ובעצירה של הנשימה. בהקשבה לקולות הנשימה ללא הפרעתן של מילים, אפשר לחוש בנוכחותה של שיחה שלמה, ללא צורך בהסברים. סיבה נוספת לדון בסרט זה היא השימוש הבלתי־מכוון ב־BLS בצורת רכיבה תחרותית, כפייתית ממש, על אופניים, אשר מסיחה את דעתו של הילד מאובדנה של אימו האהובה.
תהליך דיסוציאטיבי בתוך מערכת יחסים
כפי שצוין קודם לכן, לעיתים מועיל לחשוב על עבודה עם זוגות כעבודה הנעשית עם אנשים הסובלים מהפרעת זהות דיסוציאטיבית. כל המרכיבים הרגשיים החיוניים קיימים, אך הם מוחזקים על־ידי אלטר־אגו עם בן־הזוג האחר.
כדי להמחיש את התופעה, חִשבו על התיאור הבא, של זוג אחר שעימו עבדתי, אשר הגיע לטיפול בעקבות אובדן ילדתם היחידה של בני־הזוג בתאונת דרכים. במקור הם הסכימו לגדל רק ילד אחד בנישואים האלה. עם מותה של הילדה אמרה האם האבֵלה כי ברצונה להרות שוב, בעוד בעלה התעקש שהסכים רק לילד אחד והם אכן גידלו את הילד הזה, הגם שעכשיו הוא אינו. האם, מתוסכלת ופגועה מאוד, טענה כי הסכימו לגדל ילד אחד, וכי האב לא קיים את חלקו בעסקה. לאחר זמן מה הבחנתי כי תלונתו העיקרית של הבעל נגעה להיעדר אינטימיות עם אשתו זה למעלה משנה מאז מות הילדה. הוא רצה יותר ממערכת היחסים. אולם בת־זוגו אמרה שלא תבוא במגע אינטימי עימו עד שיסכים לילד נוסף.
ברגע ההוא עלה בדעתי שהשניים הצליחו לשאת רגשות מורכבים באמצעות חלוקה של הנטל. האב אמר שהוא עצוב על אובדן ילדתו. הוקל לו גם במידת מה הן משום שהילדה לא סבלה רבות, הן כיוון שחש – מיום היוולדה – שבליבּה של אשתו הוא נמצא במקום השני. יחסיה עם ילדתם, אשר שניהם תפסו יותר כבתה של האם מבחינה רגשית מאשר בתו שלו, הפכו כה מרכזיים, עד שיחסיהם של בני־הזוג היו בעדיפות נמוכה יותר. הוא הרגיש מנודה, חסר חשיבות, ונבגד. לאחר פטירתה של בתם הוא חש שקיבלו הזדמנות לגלות זה את זה שוב, כזוג. היא, לעומת זאת, סירבה לכל מגע אינטימי עימו והעדיפה לא להימצא לבד בקרבתו.
הצעתי שללא אינטראקציה אינטימית, שממנה נסוגה, יהיה זה בלתי־אפשרי להרות. באופן דומה, רצונו בקרבה אינטימית גדולה יותר ביניהם מעלה את הסיכוי להרות. התחקות אחר האופנים שבהם רצו ונחרדו שניהם מהאפשרות שיהיו הורים שוב התפתחה לכדי שיח מרגש. עד לנקודה זו ומעֵבר לכאב ההתייחסותי שלהם, לא היה ביכולתם לראות את הכמיהה והאובדן שנשא כל אחד מה לבדו, ואשר קיטב את יחסיהם כדרך לשימור עצמי עד אשר תשוקות מורכבות יותר נהדפו מתודעתם. במקרה זה, שילוב בין המשאלות הסותרות בכל אחד מבני־הזוג הוביל לחודשים של משא ומתן מחודש על תנאי החיבה, ולבסוף גם להיוולדה של בתם השנייה.
כל אחד מבני־הזוג הִתיק את הכאב הטראומטי, הדיסוציאטיבי והמוכחש שלו, ותיעל אותו אל בן־הזוג האחר. אפשר לראות בפעולה הדינמית הזו הזדהות השלכתית שהשתבשה, או לחלופין, צורה של דיסוציאציה שבה היחידה הזוגית עצמה נשאה את כל הכאב והתשוקה אשר כל אחד מהם לא הצליח להחזיק לבדו בשל האמביוולנטיות שלהם. כאן נגע הקונפליקט הפנימי להחלפתו של ילד אחד באחר, וכן להשתוקקות הדדית חרף אובדן הילד. מחשבתה של האישה הייתה "כיצד אני יכולה להתגבר והמשיך הלאה בחיי לאחר שבתי נפצעה אנושות?", בעוד מחשבותיו היו "כיצד אוכל להביא עוד ילד לעולם ביודעי עד כמה שבריריים החיים ובידיעה כי דבר מה רע עלול לקרות שוב? לפיכך, בואי נהנה מהחיים שיש לנו כעת למרות האובדן". מאוחר יותר אמר, "אני מאושר וחש הקלה עצומה על שגיליתי את אשתי שוב לאחר אובדן בתנו האהובה קיילה".
מערכת התמיכה הרגשית שהציע הטיפול אפשרה להם להחזיק את הכאב והתשוקה גם יחד, כך שכל אחד מבני־הזוג יכול היה למצוא את הדרך חזרה לעצמי שלו, ולכן גם ליחסי גומלין אינטרסובייקטיביים קרובים, מבלי להרגיש פגום או מפוצל כיחיד.
הבה נחזור לגיל ולי. בעקבות כמה פגישות אשר במהלכן השקיעו השניים מאמץ רב בבחינת יכולתו של האחר לשאת חרדה, תהיתי אם קיימת דרך לסייע לשניהם להשיג חיבור משמעותי יותר עם גופם ועם נפשם. הרגשתי שאם אוכל לסייע להם למצוא מקום שבו יהיה כל אחד מהם קשוב יותר לעצמו ופחות דרוך לתגובותיו של האחר, אוכל להקל במעט את קיבעון ההתבוננות שלהם במראה המבעיתה. דומה היה שהמילים מובנות אך נטולות השפעה. הבנתי כי ללא תחושת ביטחון והכלה תהיה ההתקדמות איטית מאוד.
הצעתי לראשונה את השימוש ב־EMDR כדי להבין באיזו מידה יכול גיל להתחבר לרגשותיו. ידעתי כי בילדותו, ובמידת מה בבגרותו, הוא הרגיש מותקף ונלעג בשל חסרונותיו, זעומים ככל שהיו. אביו החורג, אשר נהג למתוח ביקורת על טעויות קטנות וגדולות שעשה, כמו גם על בחירות שהיו בלתי־קבילות לדידו, גרם לגיל לנסות לשלוט בסביבתו בדקדקנות. במידה מסוימת רוחו של אביו החורג חדרה לנישואיהם דרך ביקורתו התכופה של גיל כלפי לי. אי לכך, לי, במשאלתה להיות הילדה הטובה, כעת הכּלה הטובה לחמהּ – בדומה לבת שהורגלה להיות בילדותה – נטלה על עצמה את האשמה על כעסו של בעלה, וכך הפכה לילדה הבלתי־מושלמת שגיל היה, לתחושתו, במשפחת המוצא שלו. התנהגות זו אפשרה לגיל להתבונן בעצמו דרך לי. הדינמיקה הזו העניקה לגיל את הכוח שרצה, אך מעולם לא היה לו, על אביו החורג ועל אחותו הבכורה.
מילים הועילו במידת מה. הייתה הבנה מסוימת של האופן שבו יצרו המילים מתח ואכזבה בכל אחד מהם. עם זאת, הרגעים העזים ביותר בחייהם, חרף הביטוי הנרחב שקיבלו בפגישות השבועיות שלנו, לא הכילו את הרגש העוצמתי שהיה טמון בהם כאשר התמודדו עם יחסיהם מחוץ למשרדי. לי מסוגלת לתאר את החרדה שהיא חשה טרם חזרתו של גיל הביתה בהיעדר היכולת לִצפות את התנהגותו כלפיה, אולם היא ממשיכה להרגיש מרוחקת וריקה כאשר גיל מנסה להתקרב אליה.
התאמת גירוי דו־צידי לעבודה עם זוגות
כשפגשתי לראשונה את גיל ולי היה הקשר היומיומי שלהם מורכב ממגוריהם המשותפים, כאשר כל אחד מהם עוסק בעיקר בפעילויות משלו. תלונה מצידו של גיל על המליחות של ארוחת הערב שלחה את לי להסתגרות זועפת, לעיתים באמצעות צפייה שקטה בסרט, ולעיתים בדרישה שגיל ישלם את החשבונות, בקשה שלמראית עין נראתה הגיונית, אך הכילה את אכזבתה העצורה מעוד ערב מבטיח שהשתבש.
לי וגיל היו מתוסכלים מכך שהכשילו זה את זו במשימת האינטימיות, אך לא היה להם מושג מה גרם לקיפאון הזה או כיצד לשנות את המסלול שבו צעדו. כיוון ששניהם היו אנשים של עשייה, הצעתי שיקדישו עשר דקות מיומם כדי לשוחח זה עם זה בטרם יתמסרו לפעילויות אחרות. הדרכה בנושא הקשבה פעילה וחומלת יותר נשאה פרי לאחר ניסיונות אחדים. שניהם היו שבעי רצון נוכח ההקשבה והשיח שבמסגרתו סיפרו דבר מה משמעותי מהיום שעבר עליהם. הם שמחו לגלות את האחר במילותיהם וברגשותיהם, בהיעדר הלחץ לקבל "זמן שידור". כל אחד מבני־הזוג קיבל הזדמנות להתנסות בחיבוק פרפר (זוהי טכניקת BLS להרגעה עצמית שהאדם מבצע על עצמו באמצעות הצלבת הידיים ותפיפה על הכתף הנגדית עם כל יד. איני מציגה את הטכניקה הזו בטרם צבר המטופל די ניסיון בהרגעה עצמית והשיג יציבות בשימוש ב־EMDR. אין להשתמש בטכניקה זו עם אדם אשר עלול להגיב בתגובה ספונטנית של פורקן רגשי עוצמתי ללא נוכחות של מטפל מיומן). הצעתי שינסו זאת בעודם מקשיבים זה לזה, תוך שהם מאפשרים למקשיב לדאוג לצרכיו שלו מבלי להרגיש שנזנח על־ידי בן־הזוג המדבר. היכרות עם טכניקת חיבוק הפרפר ויישומה מרגיעה את האדם המקשיב, ומזכירה לו שתגיע העת שבה גם הוא יישמע ויזכה להקשבה. נוסף על כך, הטכניקה מפחיתה חרדה כאשר מילותיו או מחוותיו של האחר מעוררות אי־נוחות, ומפגישה את המטופל עם הרעיון של הכלה עצמית במקום הציפייה שהאחר יספק את כל צרכיו הבלתי־מסופקים. במונחים התייחסותיים, השימוש בתהליך ההקשבה הזוגי של שיטת EMDR, שעה שבן־הזוג המקשיב משתמש בגירוי דו־צידי, סולל את הדרך לרעיון של הסתמכות הדדית כתחליף פוטנציאלי לבּושה הכרוכה בתלות.
פעילות נוספת דמוית BLS שהצעתי לזוג הייתה יציאה להליכות משותפות, כאשר כל אחד מבני־הזוג מדבר בתורו בעת ההליכה. בשיטה זו שולבו יחדיו כמה מרכיבים של הטיפול. הפעלה דו־צידית של הגוף על־פי עקרון ה־BLS הפחיתה די הצורך את הנטייה לרציונליזציה, ובכך אפשרה לידע מבוסס רגש לצוף אל פני השטח. הליכה נמרצת תורמת להפחתת מצבי רוח דיכאוניים וחרדתיים, ופעילות גופנית משותפת עשויה לתרום להעצמת הקשר. לי וגיל נוכחו לגלות כי במסגרת ההליכה המשותפת הם הרגישו פחות מאוימים, ועם הזמן היו מסוגלים לשתף פעולה זה עם זה. הצעה נוספת עלתה בדעתי כאשר הקשבתי ללי כשתיארה את המתח הכרוך בהכנת ארוחת הערב לבדה ואת הציפייה הדרוכה לביקורת של גיל. ההצעה כללה פעילות דמוית גירוי די־צידי, שבמהלכה יכלו לשאוב עונג מהכנה משותפת של ארוחת הערב, כאשר ידיהם עסוקות במשימה אחת בעודם מספרים זה לזה חוויות מהיום שעבר עליהם אשר ברצונם לעבד, ומשום כך, בהגיעם לארוחת הערב היו רגועים בהרבה והצליחו ליהנות מהארוחה שהכינו יחדיו.
במונחים התייחסותיים, חשוב היה להכיר בכך שקיומם הרגשי של בני־הזוג נעדר ממד זמן, ובתחושה של כל אחד מהם כי הוא אינו מוחזק רגשית על־ידי האחר, אשר טיפחה תחושה של כאוס פנימי מתמשך. יצירת מסגרת כלשהי שבתוכה יכלו לי וגיל לבטא חרדה מבלי להרגיש ריקנות אפלה ומוכרת מעברם, תחושה הנישאת אל תוך ההווה ללא סיכוי להפוגה, הייתה צעד חיוני לעבר היכולת לדמיין אפשרויות חדשות למערכת היחסים.
גיל – EMDR ממוקד
תחושת היעדר השליטה של גיל במשרד עריכת הדין שלו מערערת אותו. אף־על־פי שהוצעה לו שותפות מלאה בחברה, הוא פינה את מקומו לעמית, שותף זוטר אחר, שטען כי נזקק למשרה בדחיפות. הגם שההחלטה שברה את ליבו, גיל מקווה בסתר ליבו לצעוד במסלול מקצועי אחר. בעצם הוויתור על ההזדמנות שנקרתה בדרכו ביקש גיל לשמור על עצמאותו. מסלול לימודיו והמקצוע שבו עבד נבחרו על־ידי אביו החורג, אשר באופן אנוכי ביכר את משאלותיו שלו על פני רצונותיו של בנו החורג. גיל אינו יודע מה יעשה במקום זאת, ואין לו כל מוטיבציה להתחייב למסלול מקצועי אם הוא אינו מסוגל לדמיין שיעסוק בו לשארית חייו. חרף זאת הוא מרגיש שאין לו הכוח לומר לא בשום שלב שהוא.
לי אינה מסוגלת להבין את המניעים של גיל, חלקית משום שהוא מתקשה לבטא את משאלותיו בפני עצמו. ככלות הכול, הוא מביא כסף הביתה, מדוע שיוותר על ההזדמנות לחיים נוחים יותר? היא מרגישה שגיל מוותר על עתידו, ולמעשה על העתיד של שניהם, משום שהוא חסר ביטחון, ולכן נכנע לעמיתו.
משאלתו של גיל להיות חופשי לדמיין את עתידו, ללא מגבלות על חיי הפנטזיה שלו, אינה מבוטאת. כולנו זקוקים לזמן לחלום. ויניקוט (Winnicott, 1971) סבר כי התחקות יצירתית אחר העצמי בתווך שבין העולם הפנימי לחיצוני דורשת תפקוד נטול מבנה או מטרה – או במילים אחרות – הזדמנות לשחק (עמ' 63–64). היעדרה של איכות זו בשעות הפנאי של גיל, כך הנחתי, מוסיפה לתסיסה הרגשית שלו. הצעתי פגישת EMDR.
עבודה עם אנשים אשר מעולם לא היו בטיפול דורשת מידה מסוימת של תשומת לב פדגוגית. מלבד זאת, מטופלים חדשים שטרם הסתגלו לטיפול בדיבור עלולים להירתע משימוש ב־EMDR. לפיכך התחלתי בהצגת הנימוקים ליישום השיטה דווקא בנקודה זו בזמן, והצעתי לגיל לנסות ראשית כול את מכשיר התפיפה, כדי שנוכל לבחון את תחושותיו. לאחר מכן הסברתי שאשתמש ב־EMDR רק כדי ללמד אותו טכניקת רגיעה שניתן לשחזר ללא שימוש במכשיר ה־BLS, ורק באמצעות מעקב אחר נשימותיו, כדי שיוכל להירגע כל אימת שהוא מזהה שינוי ברמת החרדה שלו. כאן יישמתי שיטת דמיון מודרך, והזמנתי את גיל לדמיין בתוכו עץ אשר מתוכו יכולים להסתעף שורשים וענפים, עלים ופירות. הסיכון הכרוך בשיטת הכנה זו נמוך, והיא מסייעת לרוב המטופלים להירגע, לווסת את נשימתם, ולחוש יציבות כשהם מתוודעים למרכיבים של EMDR, מבלי שיוצפו רגשית. מטפורות רבות אחרות יכולות לשרת את המטרה הזו. חיבור למשאבים באמצעות תפיפה, הכולל למידה של כמה טכניקות להרגעות, הוא מרכיב חיוני בהצגת שיטת ה־EMDR למטופל אשר תחום הפסיכותרפיה או
ה־EMDR זרים לו. בהמשך, עם התעמקות בחומר הטראומה, יכול המטפל לעבור בין מצבים של התמודדות עם חומר מערער לבין פיתוח של מנגנונים לוויסות עצמי באמצעות הדגמה למטופל כי באפשרותו לחזור למצב מווסת, גם לאחר עיבוד של תוכן רגשי מטלטל.
תגובתו של גיל לטכניקת ההרגעה של העץ הייתה דומה. בתחילת הפגישה הוא פקח את עיניו לעיתים קרובות כדי לבחון את סביבתו. בהינתן הרשות להשאיר את עיניו פקוחות, ועם הפוגות תכופות ברצף הגירוי הדו־צידי (12–15 לעומת המינימום הסטנדרטי של 24 חזרות BLS), גיל מסתגל אט־אט לתחושת התפיפה בכפות ידיו, לחדר השקט, ולתגובות מזדמנות מצידי לרמזים מזעריים למצבו הרגשי. עם כל הפוגה מראה גיל סימנים של מבוכה קלה. הפוגות BLS נועדו להשאיר מרחב עבור המטפל לשאול את המטופל על המתרחש בנפשו, תוך הימנעות מהנחיות פרטניות. כאן מגיב גיל, "כל־כך שקט כאן". באופן דינמי, הוא משווה בין הרוגע הזה לבין הרעש הפנימי התמידי שלו. או אז אני מציינת את הרוגע בגופו ובנפשו וכן את הרעש הפנימי הקבוע שלו, אשר מסייע לו ליישב את הסתירה בין רצונותיו לבין דרישותיהם של אחרים. הוא אומר, "איני רגיל לזה".
בסיבוב הבא של הגירוי הדו־צידי אני מבקשת מגיל לחפש מקום בתוך עצמו שבו הוא מרגיש מוגן יחסית, שם יוכל לנטוע את העץ שלו לרגע קט. הוא מוצא מקום על אי, אך הוא חסר מנוחה. הוא מציין כי הוא חש במבטו הביקורתי של אביו החורג. "מדוע אתה נח, עצלן? חזור לעבודה!". המחשבה על מבטו הביקורתי של אביו החורג רומזת לו כי הוא אינו ראוי למנוחה. לו היה גיל מטופל מנוסה ב־EMDR, הייתי מציעה לו ללכת בעקבות הביקורת של האב החורג ולמצוא את שורשיה, לא רק במילותיו המדומיינות של אביו החורג כי אם גם בייצוג פעולותיו של האב כפי שהן משתקפות בשיח הפנימי של גיל. עם זאת, מטרתי כאן הייתה לסייע לגיל למצוא יכולות לשוניות חדשות אשר באמצעותן יוכל לזהות ולנווט את השיח הפנימי שלו ואת רגשותיו. שלב זה דומה לתהליך המתרחש בשלביה הראשונים של פסיכואנליזה שבמסגרתו אנו נוגעים בחומר של ההעברה, אך צוללים לתוכו רק לאחר שכוננּו קשר טיפולי יציב דיו.
לי – EMDR ממוקד
תחושת השייכות של לי לדמות מטפלת עומדת בראש מעייניה. היקשרות לא בטוחה נותנת אותותיה בכל מערכות היחסים שלה, בכללם נישואיה. ככל שביכולתה לזכור, היא אינה יודעת בוודאות אם היא שייכת לאימה שנפטרה, ואם היא בתו של אביה. כוונתי אינה במובן המילולי, אלא במובן הפסיכולוגי שלפיו לי אף פעם אינה בטוחה שאם תלך לאיבוד מישהו יחפש אחריה. יותר מפעם אחת היא זוכרת כי סבה שכח לאסוף אותה מפעילות שנערכה לאחר שעות בית הספר. היא זוכרת שחיכתה שעות עד שמישהו, לרוב אביה, הופיע לאסוף אותה. משכך, היא אינה מסוגלת לסמוך על היותה בתו של אביה או נכדתו של סבהּ, אפילו לצרכים הבסיסיים ביותר. כילדה קטנה מעולם לא הייתה בטוחה אם סבה וסבתה יותירו אותה כחברת משפחה מן המניין אם לא תמלא אחר דרישותיהם. היו אחרים שטיפלו בה, אבל גם לטיפול הזה היה מחיר. לאורך שנות העשרה שלה פרשה עליה מנצחת המקהלה שלה את חסותה, ובאותה עת ריפתה את ידיה של לי בפיתוח תחומי עניין מוזיקליים אחרים. בעשותה כן, יצרה דפוס אשר מנע מלי, עד לנקודה זו בטיפול, לבטא את משאלותיה.
במהלך האינטראקציה שלה עם גיל, הבחנתי שנדרשו כמה ניסיונות כדי לחלץ מלי את חלום ילדותה להתקדם מבחינה מוזיקלית מעֵבר לשירה. אביה וסביה לא התעניינו בלימודיה כלל, והפגינו אדישות נוכח החלטתה שלה להפוך לעורכת דין. הופעתה הכמעט מושלמת של לי הייתה מטעה תחילה. דיבורה המדוד והשכלתני העיד על בגרות, על יכולת לחמול ועל יכולת שיקוף בשעה שדיברה על חלקה ביצירת הקשיים בחיי הנישואים שלה. רמז דק של שבריריות שהופיע בדרכים המעודנות ביותר חשף תמונה אחרת. התרוממות קלה של צד פיה נוכח הבעת אי־שביעות רצון מצידו של גיל כלפי משאלותיה או דעותיה מראה לי עד כמה היא פגיעה לכל צרימה אפשרית ביחסים הנעימים שכה התערערו. כאשר אני מתחקה אחר השינוי בתגובתה הגופנית, היא נסוגה וחוזרת בה מדבריה, מקטינה את עומק רצונה להרגיע את האימה מהאפשרות שתפגע בגיל עד שיעזבה. מכאיב לצפות בריקוד הזה. אני מבינה כי מילים רק יעוררו בקרבה צורך מיידי לגונן על תחושת הארעיות שלה, כדי להגן על עצמה מפני ההשלכות ההרסניות המדומיינות של נפרדוּת מאובייקט קבוע למדי, גם אם בלתי־מושלם. היות שלי עוסקת במקצוע שבו מילים הן כלי נשק מרכזי, אני יודעת כי יהא זה מאבק שבו תגבר שכלתנותה בקלות על הצורך למצוא התייחסותיות פנימית בת־קיימה בכל הֶקשר שהוא.
כאשר אני מציעה EMDR, תחילה כדי לסייע ללי לווסת את רגשותיה בתקופות של מתח באמצעות טכניקות רגיעה שונות, ובהמשך כדי לסייע לה להכיר במשאלותיה ובצרכיה ללא האיום התמידי לאגו שלה, לי מגיבה בחשש. היא אינה רוצה "לצלול" פנימה. היא מפחדת שדבר מה בתהליך ישנה את יֵשותה כפי שהיא מזהה אותה. באופן מסוים לי רוצה להגן על האובייקט היחיד שהיא מכירה כְּשלה. היא אינה יכולה להסתמך די הצורך על יציבותו או על אמינותו של אובייקט חיצוני כדי להתמסר אליו. הססנות כלפי טיפול באמצעות תנועות ידיים כפתח לתהליך פנימי אינה יוצאת דופן, עם זאת, אופי החרדה שלה שונה במקרה זה. חרדתה דומה לפחד מהתפוררות יותר מאשר לפחד מאובדן שליטה.
זיהוי צרכים בסיסיים מסוג זה אצל המטופלת הוא שלב הכרחי בקביעת קצב השימוש ב־EMDR. אפשר לבסס תחושה של שליטה מלאה על הגוף והנפש באמצעות כמה מקטעים קצרים וממוקדים עד להשגתה של רמת נינוחות מסוימת. כאשר התהליך הראשוני סמוך לפני השטח רוב הזמן, חשוב להשתמש בשיטת הרגעה לפני כל פגישת EMDR, כדי לסייע למטופל להשיב לעצמו תחושת שליטה מסוימת. עבור לי, אשר לא התנסתה בעבר בטיפול כלשהו, דומה כי הייתה תועלת בהיכרות מקדימה עם כל מרכיב של התהליך. לפיכך, ראשית כול לימדתי אותה את הדמיון המודרך עם העץ ללא שימוש במכשיר EMDR, ולאחר מכן נתתי לה להחזיק את מכשיר התפיפה לכמה שניות בכל פעם, בעודי צופה בתגובותיה ועוצרת לשאול על חווייתה. בהמשך חזרתי על הטכניקה עם מכשירי התפיפה בעוצמתם הנמוכה ביותר, ככל שהצליחה לשאת זאת, ונראה כי התהליך היטיב עימה. היא אהבה את שיטת ההרגעה עם העץ, הייתה מסוגלת לדבר בהרחבה על כך שהבחינה כי כתפייה מתוחות, ונוכחה לגלות כי דימוי השורשים המסתעפים סייע לה במיוחד.
עם זאת, בהתנסות הראשונה שלה עם מכשירי התפיפה לי מגיבה בבהלה. אני מזכירה לה את שורשיה המסועפים ואת שריריה הרפויים. היא עוצמת עיניה בספונטניות לכמה שניות לאחר שאחזה במכשירי התפיפה הפעילים, בעודי מנחה אותה בתהליך הדמיון המודרך. בהחלט די והותר לפגישה אחת. לראשונה, באוספי את מכשירי ה־BLS, לי מאפשרת לעצמה לשקוע אל תוך הספה. עד לנקודה זו היא נהגה לשבת כשהיא זקופה, נוקשה ודרוכה. היא אומרת, "איני זוכרת מתי לאחרונה הייתי כה רגועה". היא תוהה מה מונע ממנה זאת ביחסיה עם אביה, סביה ואחיה. זוהי מחשבה עצובה, ולי נוגעת עם גב כף ידה בעֵינה. היא נאנחת, "את יודעת, מעולם לא חשבתי שאוכל להיות כה שקטה בִּפנים".
שילוב בין EMDR לפסיכואנליזה התייחסותית דרך נוכחות עדה
בפגישות הבאות לי עודנה מהוססת, אך מוכנה לעבוד, מרשה לעצמה לומר באמצע תהליך דינמי, "אני חושבת שהגיעה העת לחזור למכשירי התפיפה". תחילה קבעתי פגישה פרטנית לגיל וללי, לכל אחד בנפרד. לאחר עיבוד החוויה האישית העליתי בפניהם את האפשרות שיצפו זה בזה בעת התהליך. קיימות כמה גישות לעבודת EMDR בזוגות. האחת היא להפריד בין בני־הזוג, במיוחד כאשר היחסים נמצאים בשלב לא יציב ואין די אמון, כך שאחד מבני־הזוג עלול לחוות את העבודה המשותפת כמאיימת. בגישה אחרת, שני בני־הזוג נוכחים בחדר, ממלאים אחר אותן הנחיות. גישה זו אפשרית במקרה שבו נלמדת טכניקת הרפיה, או במקרה של מדיטציה מודרכת במסגרת פגישת EMDR. כמו כן, קיימת אפשרות שכל אחד מבני־הזוג יעבור את התהליך בתורו, כאשר בן־הזוג האחר צופה מן הצד.
עם גיל ולי יישמתי טכניקה מעורבת, שבמסגרתה נערכו שתי פגישות הכנה משותפות. העדפתו הברורה של גיל לפגישת EMDR פרטנית קבעה למעשה שייערכו פגישות EMDR נפרדות לכל אחד מהם. עם השלמת הפגישות הפרטניות חשו השניים שביכולתם, אולי אף בטובתם, להרשות לבן־הזוג או לבת־הזוג לצפות ולהשתתף בתהליך העיבוד. לא כל הזוגות נדרשים לפגישות נפרדות, אך לא ניתן להמעיט מחשיבותה של נוכחות עדה להתפתחותה של חמלה. כמה מההיבטים ההתייחסותיים המיטיבים של התבוננות, נוכחות ומעורבות רגשית טמונים במידע יקר הערך שמספק בן־הזוג הצופה בדרך של שאלות או הבחנות. נוסף על כך, בהתחשב בחייהם המשותפים, הערה או שאלה הנובעת מנוכחות עדה זו עשויה להבהיר לבן־הזוג דבר מה בתהליך שלו.
דמיון מודרך עם שני בני־הזוג
טרם הצגת הפרוטוקול המלא של EMDR, חשוב לאמוד את יכולות ההכלה העצמית של המטופלים ולסייע להם לפתח כמה כישורים בסיסיים אשר אפשר יהיה להישען עליהם במקרה של תגובה עוצמתית לחרדה פנימית, אם בתוך הפגישה או מחוצה לה. פיתוח יכולות של ויסות עצמי באמצעות טכניקות נשימה ודמיון מודרך הוא אחת השיטות המיטביות. גרסאות רבות של השיטה זמינות, והשגת מיומנות בטכניקות שונות מאפשרת למטפלת לבחור טכניקה מתאימה לצורך עבודה עם מטופלים בעלי צרכים שונים.
הדרכתם של גיל ולי במעקב אחר תחושת הגוף והרמזים הרגשיים שלהם, ובפיתוח השפה שתאפשר להם לבטא את התחושות הללו, הייתה מרכיב מכריע בהכנה לעבודה עם EMDR. נוכחתי לגלות כי היכרות מקדימה עם המרכיבים השונים של שלבי ה־EMDR מסייעת להפחית את המסתורין הכרוך בו. כמה מהמרכיבים שהצגתי בפני לי וגיל כוללים הזמנה לדמיין מקום בטוח או שלֵו. פרט לכך, חיוני לסייע למטופלים לגלות מאפיינים חיוביים, גם אם סמליים, בייצוג ההורי לפני תחילת העבודה עם EMDR. זהו שלב חיוני, שמטרתו לסייע למטופל לשמר את החלקים המיטיבים של ההורה, כך שיהיו מוגנים מפני המחשבות והפעולות שעלולות להזיק להורה בפנטזיה של המטופל. הבנתי שגיל זקוק היה לשמר בתודעתו את תכונותיה המזינות של אימו ללא פגע, ולפיכך הניח אותן במקום מדומיין בטוח (שחיזקנו באמצעות BLS) כדי שנוכל להתחיל את עבודת ה־EMDR באשר לתחושה שאימו לא הגנה עליו בילדותו. רק אז אפשר היה להעלות מחשבות שליליות תוך סקירה של הגוף והתחקות אחר התחושות הנלוות להן. המטרה כאן היא לעורר תהליך של מיינדפולנס. כאשר הקונפליקט חריף מדי, הפחד ממחיקה של ההורה המחזיק והמזין קשה מנשוא, שכן היא תותיר את המטופל עם ההורה המזניח בלבד. לפיכך, חשוב להגן על הזיכרונות החיוביים, כדי לשחרר את תחושת האשמה הכרוכה בהסבת נזק לחלקי ההורה אשר לא היו קשובים דיים לצרכיו של המטופל כילד, ולמעשה גם כמבוגר.
מבחינה התייחסותית, שיתוף תחושת הביטחון בפגישה הזוגית והתחקות אחר החרדה כפי שהיא מתפתחת בין בני־הזוג או ביחס לאנליטיקאית יכולים לסלול את הדרך לפתיחה בפרוטוקול של EMDR. שיטת EMDR מסייעת לעקוף משוכות רגשיות אשר מילים בלבד אינן יכולות לעבור כל עת שהרגשות חסומים. השיטה מאפשרת למטופלים לנחות על קרקע רכה ומוכרת יותר, אשר בה אפשר לחוות את החרדה ולהכילה, ובכך היא מסייעת להם להביע את הרגשות הללו בקלות רבה יותר בעודם מחוברים לתחושות הגופניות שלהם.
בחלקים הבאים, אני מציגה תיאור מפורט יותר של עבודת ה־EMDR עם גיל, כדי לתת תמונה ברורה יותר של שלבי ה־EMDR. לאחר מכן אני מתארת את ההשפעה של התהליך על העבודה הזוגית המשולבת. הגם שאיני מתארת זאת כאן, עבודת EMDR דומה נעשתה עם לי, כדי לסייע לה בחיבור בין הגוף לנפש, ומשכך, לאפשר התחקות מילולית אחר היבטים פסיכודינמיים יותר.
EMDR בנוכחות אחד מבני־הזוג בלבד
קבענו פגישה טיפולית באורך כפול עבור התנסות ה־EMDR הראשונה של גיל, כדי להבטיח די זמן להכנה ועיבוד של התכנים שיכולים לעלות במהלך הפגישה. סיבה נוספת לפגישה הכפולה היא החשש שמא יהדוף גיל רגשות מייד עם התעוררותם, במיוחד אם יחוש שהזמן הולך ואוזל. לפיכך אשליית שפע הזמן הייתה חיונית. זוהי הפעם הראשונה שבה גיל ואנוכי נפגשנו בהיעדרה של לי. אני מניחה כי הייתה זו חרדה אשר הובילה את גיל להחמיץ את הפגישה שנקבעה לנו ולהגיע באיחור לזו שנקבעה במקומה. עם זוגות, תמיד נשאלת השאלה אם פגישה נפרדת עם כל אחד מבני־הזוג מועילה יותר לעבודה הזוגית, או משבשת אותה. כשאני מעלה את השאלה, גיל מעדיף בבירור להגיע לפגישה לבדו. דאגתו (המושלכת, ככל הנראה) נוגעת לחרדה שמא דאגתו ללי תסיח את דעתו מעבודתו שלו. כמו כן, אפשר להניח כי היסוסו של גיל קשור בחשש פן ייראה שברירי בנוכחותה של לי, ולכן יערער את שניהם. לי מרגישה שזו הבחירה הנכונה גם עבורה.
בטרם נתחיל ליישם את הפרוטוקול, אנו מתחקים אחר האמביוולנטיות של גיל כלפי הבעת רגשות, או אפילו כלפי עצם קיומם. כפי שתיאר גיל בפגישות המקדימות, הוא חרד לא רק מרגשותיו ואופיים – "אגלה איזו מפלצת אני" – אלא גם מהרעיון שרגשותיו יֵצאו משליטה ולעולם לא ישוב להיות הוא עצמו. בפנטזיה הראשונית שלו הוא מדמה עצמו לצעצוע אהוב (או שנוא) אשר נפל ונחבל קשות מבלי שאיש סייע לו למצוא את הדרך להרכיב מחדש את שבריו. החוויה שבה הוא מרגיש דחוי מבלי להבין את הגורם לקרירות הרגשית שהוא חש, מתבטאת במסכה המטשטשת את פניו כל אימת שהוא חש ביקורת מצידה של לי, או כאשר הפירוש שאני מציעה לצלצול הטלפון שלו במהלך הפגישה ישיר מדי.
כאשר אני שואלת את גיל ישירות אם הוא יודע מה מעורר אצלו את ההשטחה הרגשית או את הבעת הכעס המרוסנת בבירור, הוא מגיב כהרגלו במשיכת כתפיים. הוא פשוט אינו יודע. הוא נתון לחסדם של רגשות מטלטלים. ההיסטוריה המשפחתית שלו חושפת כי גיל חש לעיתים קרובות שאביו החורג מבקר אותו על שלא עמד בציפיות הבלתי־מציאותיות שלו, ולא אחת היה עד להתקפותיו המרושעות של אביו החורג על אימו. אני חושדת כי דרכו של גיל להגן על עצמו כרוכה בהקשבה דקדקנית לשינויים בשדה ההתייחסותי של סביבתו, שינויים שאליהם הוא מגיב בהדממה רגשית. הוא רוצה להגן על אימו ואינו מסוגל; הוא רוצה להגן על עצמו ואינו יכול. במקום זאת פיתח זהות שמאפשרת לו לאהוד את רעיונותיו של אביו החורג, ובה בעת להימנע מחגיגות עם אימו באירועים מיוחדים וכן לפרוק על אשתו את שארית התסכול מיום העבודה במשרד עורכי הדין על הכעס והדיכאון הנובעים ממנו. אי לכך נותר בודד כשהיה. עם זאת גישתו כלפי לי גורמת לו להרגיש שהוא משחזר מרכיב שהיה זוכה לתמיכתו של אביו החורג, כלומר, זה של גבר המנהל את משק הבית שלו ללא התחשבות בבני המשפחה האחרים. בשונה מאימו, לי מסוגלת לבטא את מחשבותיה ומשאלותיה אפילו כשהם מתקוטטים. גיל מבולבל נוכח ההבדל הזה, ומוטרד במיוחד במהלך מפגשים משפחתיים שמא יבקרו אותו, אולי אף ילעגו לו על כך שאינו שולט באשתו. אני תוהה אם גיל מזדהה באופן בלתי־מודע עם עצמאותה נטולת המורא של לי, ומקנא בכך שהיא יודעת מה היא רוצה, בעוד הוא אינו מסוגל להעלות בדעתו את משאלותיו האמיתיות. הוא משותק רגשית. הידיעה מסוכנת מדי, ומשכך, במשך שנים רבות לא יכול היה להישען עליה.
רבים מהזוגות הצעירים מתמודדים עם הצורך לזהות את המעבר מהיותם ילדים, או צעירים התלויים בהוריהם, דרך השטח האפור של גיל ההתבגרות, ובסופו של דבר לאינטראקציה המשתנה תמידית ובאופן הדרגתי לעבר יחסי מבוגר־מבוגר עם אותם ההורים. אולם כאן עלינו לנקוט משנה זהירות בשימוש במושג עצמאות. זהו רעיון יחסי, וילדים ההולכים ומתבגרים יהיו קשורים לעד להיסטוריה של המשפחה ולמערכות יחסים אחרות, ולאופן שבו השפיעו אלה על יֵשותם, במודע ושלא במודע. עם זאת, בהינתן חוויות טראומטיות חוזרות ונשנות, כל רעיון של עצמאות שאינה נתק מוחלט, נהדף. גיל הניח שלעולם לא יצליח להיות בעמדה כזו, ולא טרח לפתח השקפה עצמאית משלו. כאשר גיל ולי נפגשו, היא שיקפה לו את הדינמיקה המשפחתית הכוחנית ולעיתים הגיבה לה. גיל החל לראות נקודת מבט אפשרית חדשה, אך חש שהוא לכוד בין משפחת המוצא שלו, שאת כלליה הכיר, לבין ההזדמנות ליצור קשר מבחירה עם לי. אלא שלרעיון העצמאות היה מחיר. גיל דמיין כיצד לא יהיה יותר חלק ממועדון הבנים החזק לכאורה של משפחתו, בהובלת אביו החורג, הכולל באופן פרדוקסלי למדי את אחותו הבכורה ואת עצמו, אשר במסגרתו היה גיל החבר הכי פחות מוערך, אך עדיין חבר. הוא הבין שחברותו במועדון משמעה גם נחיתות, וכן שתפקידו היה לספוג לעג לטובת תחושת הערך של האחרים.
הבה נחזור לפגישת ה־EMDR הפרטנית עם גיל. מטרתו החיובית של גיל היא לשבת על חוף מבודד, הסביבה השלווה עוטפת אותו, הוא לבדו, מבלי שאיש ידרוש את שירותיו או יציץ מעבר לכתפו. לאחר סריקה ראשונית של גופו גיל אומר "איני יכול להרגיש דבר". הוא מאמין בכך באדיקות ברמה תשע על סולם של עשר נקודות. זוהי מחשבה מפחידה המשמשת היגד שלילי. או אז הוא נוכח לגלות שבהחזקת מכשיר ה־BLS בידו נשימתו סדורה יותר, אך עורפו חשוף וקר. ראשו כואב, כמו גם רקותיו. מחשבתו השלילית היא, "לא מגיע לי לרצות". היגד זה משתנה מאוחר יותר ל"לא מגיע לי לחיות". דמעות מתחילות לשטוף את פניו. גיל נבהל. בתרחיש הנוכחי, אביו החורג של גיל צועק עליו שהוא חסר ערך. הוא רואה את אימו עומדת בצד, יֵראה מחרון אפו של בעלה, ולא מושיטה את ידה להושיע את גיל. בסוף מערך ה־BLS הנוכחי, גיל חש עצוב אך חיוני. הוא היה רוצה את לי לצידו. הוא רוצה שהיא תנחם אותו.
ההיגד החיובי שלו הוא, "אני רוצה לעבוד במקום אחר, בתחום אחר". גיל לא אוהב את החלק בעבודתו שכרוך בישיבה במשרד, ונלחץ מאוד מדיונים בבית המשפט. אולם הוא נהנה לתקשר עם לקוחותיו, ולסייע להם בפתירת בעיותיהם המשפטיות. בעוקבי אחר התפתחות החרדה שלו והשינוי בתחושות הגופניות, אני מעירה על השינוי שהתחולל. הוא אומר, "מעולם לא רציתי להיות עורך דין". בשובנו לרצף ה־EMDR, גיל מדמיין כי אינו רק יושב על חוף מרוחק, אלא עובר לגור בו. הוא אומר, "אם היה עליי לבחור את המקצוע שלי, הייתי עובד בטבע, מחנך אחרים על אודות היופי שבחוץ". ההיגד החיובי שלו כעת הוא "אכפת לי מאנשים". בפתיחתו של רצף
ה־BLS, גיל האמין בהצהרתו ברמה שתיים על סולם של שבע נקודות. הוא הוסיף, "אך אני בטוח שלי לעולם לא תסכים לשינוי כזה בחיים". כאשר אני מאירה את הקֶּצר שנוצר מעצם ההכרה במשאלותיו, גיל מרשה לעצמו להישאר עם ההרגשה לזמן רב יותר ולראשונה לשים את עצמו במרכז, במקום אחרים, בחושבו על משאלותיו. רמת האמונה שלו בהיגד החיובי בסיום הפגישה היא שש מתוך שבע. היא כוללת גרסה של ההיגד החיובי – "אכפת לי מאנשים" – כך שכעת היא מכילה אכפתיות גם כלפי עצמו. כאן ברצוני לציין שאני מקדישה שעה וחצי לפגישת נרחבת של EMDR לעומת ארבעים וחמש או חמישים הדקות שאני מקדישה לפגישה טיפולית רגילה. במסגרת הארכת הזמן ניתנת הזדמנות טובה יותר להגיב לתכנים העולים, במיוחד בעת הצגתו של חומר טראומתי (טראומה התפתחותית־התייחסותית או טראומה מז'ורית), שכן כך יש די מרחב להכנה ולגיבוש כאחת. ויניקוט (1971) ציין את חשיבות הזמן הנוסף בעבודה עם חומר בלתי־מגובש, אשר מאפיין את התהליך הראשוני.
בפגישה הבאה גיל מספר ללי על התובנה שלו. חרף דאגתה באשר להיתכנות הממשית של שינוי חיים מסוג זה, היא מסוגלת ליהנות מהתנהגותו הנינוחה יותר של גיל, אשר מודע כעת לקיומה של אפשרות אחרת. עבור גיל, היכולת להישאר בעבודתו הנוכחית אך להעלות בדמיונו שינוי אפשרי, עשויה לייצג בחירות חדשות שלא היה מסוגל להעלות בדעתו קודם לפגישת ה־EMDR ולרשות המשחק שהעניקה לו. שניהם דיווחו כי גיל היה פחות מדוכא ויותר מעורב מבחינה אינטימית בשבוע שלאחר פגישת ה־EMDR.
ברצוני לתאר כעת דרך נוספת לשינוי והתאמה של שיטת ה־EMDR כך שתיטיב לסייע לזוג לשחק יחדיו תוך הצפה של משאלות רגשיות בלתי־מודעות, וכן כדי להתחקות באופן אנליטי אחר הדינמיקה העולה מן המשחק הזה.
לשחק זה לצד זה
ויניקוט (Winnecott, 1971) היה מודע מאוד לחשיבות המשחק וליכולת המשחק, וכתב, "בעת המשחק, הילד או המבוגר חופשיים להיות יצירתיים" (עמ' 53). עבור ויניקוט, רעיון המשחקיות היווה התפתחות שהתבססה על מה שתיאר כתופעת מעבר (Transitional Phenomena). על בסיס מה שלמדנו על אודות פעילות מוחית, והשערותינו לגבי אופן פעולתו של גירוי דו־צידי ב־EMDR, אפשר להניח כי העסקת קליפת המוח המצחית, כפי שמתרחש בעת משחק, מאפשרת לאמיגדלה לשחרר רגשות שכעת ניתנים לעיבוד.
אנו יכולים לחשוב על הידיים הפועלות ועל העיניים הנעות בעת משחק בשולחן החול, או על תנועת הרגליים בהליכה, כעל פעילויות BLS היוצרות מרחב מַעֲברי (Transitional Space). במקרה של גיל ולי הצעתי כמה רעיונות לפעילויות בלתי־מאיימות, שבמסגרתן עשויה ההליכה לשמש אובייקט מעבר (Transitional Object), אשר באמצעות צעידה המדמה מטרונום מטפח תחושת ביטחון נוכח תרחיש אפשרי הנחווה כמאיים. לעיתים קרובות אני מציעה הליכה כסוג של פעילות לאנשים אשר חווים רמות גבוהות של חרדה, הן בשל יתרונות ה־BLS שציינתי זה עתה, הן בשל יתרונות נוספים לבריאות המוח. פעילויות אלו מתווספות למערך מקובל יותר של BLS. חשובה יותר לדיוננו טענתו של ויניקוט (Winnecott, 1971), שלפיה "אם המטופל אינו יכול לשחק, אזי עלינו לעשות דבר מה כדי לעודד את יכולתו של המטופל לשחק, ולאחר מכן אפשר להתחיל בטיפול הפסיכודינמי" (עמ' 54). הרעיון כאן הוא שכאשר מטופלים מצויים במצב של קיפאון רגשי, הם אינם מסוגלים לשחק, אם במובן הפשוט של המילה, או בהיעדרה של נפש גמישה דייה כדי להתמסר לחלוטין להליך האנליטי, ולמעשה לחיים עצמם.
בעבודתי עם לי וגיל הצעתי שיעבדו זה לצד זה בשולחן החול. למן ההתחלה לוקח גיל פיקוד, לאכזבתה של לי, ובוחר לכל אחד מהם שולחן חול. אולם עד מהרה לי מבטלת את התחושה שלא מתחשבים בה כעניין אשר אינו נוגע לה. כאשר אני מתעניינת בנושא, גיל מגיב בדכדוך ובתחושת אשמה נוכח רגע מביש שבו ההשפלה מאיימת על האיזון הפנימי שלו. לי אומרת שהיא רגילה לכך, הן מהמשפחה שבה גדלה הן מיחסיה עם גיל; היא מצפה שיקריבו אותה לטובת צרכיו של האחר, אף שהייתה רוצה להשמיע את בחירתה, גם אם לא תתקבל.
באחת מפגישותינו הראשונות העלה גיל את החשש שמא לי תיפגע באופן כלשהו ממשפחתו, אשר הוזמנה לבית סביה של לי לחגוג את ראש השנה הסיני. הוא חושש שבהינתן מעמדו הנמוך במשפחתו לא יוכל להגן על איש מהם מפני התקפותיו המילוליות של אביו החורג. הוא יעדיף לשלוט בלי, אשר לא תסכור את פיה, מאשר להתעמת עם התקפותיו הבריוניות של אביו החורג עליו. הזוג נותר עם בקשתו של גיל שלי תרסן את תגובותיה להערותיו המתגרות של אביו החורג. מאוחר יותר בפגישה, בקשתו של גיל מובילה אותנו לדיון על אודות השליטה והכניעה הרפלקסיבית של בני־הזוג העולה בקנה אחד עם הקווים המגדריים, והתובנה שלפיה לי היא אדם הנוטה לקחת פיקוד בעוד גיל הוא למעשה אדם מטפל, הערני לרווחתם הנפשית של האנשים במשפחתו, כמו גם בעבודתו. משפחת המוצא של גיל דורשת ממנו שיהיה גבר אמיתי וישלוט באשתו הדעתנית, בעודו הולך על חבל דק בין נטייתו הטבעית להיות מוּבל וההנאה שהוא שואב מרעיונותיה של לי, לבין הפחד מהשפלה על־ידי אביו החורג על כך שאינו גבר אמיתי.
גולדנר (Goldner, 1991) ציינה את אי ההיתכנות של זהות מגדרית פנימית עקבית. הדגש של גולדנר על זהות מגדרית כהבניה חברתית מתבטא בבירור בתכונותיה החזקות, הגבריות מבחינה סטריאוטיפית, של לי, אשר נאלצה להתכחש להן ביחסיה עם גיל משום שהן איימו לא רק על תחושתו כי הוא הבעל המפרנס, הנמצא בשליטה, כי אם גם על הדרישה המתמדת מצד משפחת המוצא שלו שיפגין התנהגות גברית. נטיות אלו התפתחו גם במשפחת המוצא של לי, וכן באינטראקציה שלה עם העולם בכללותו. עם זאת, כאשר אנו מתמקדים בזוג, חיוני להתחקות אחר המקומות שבהם הדפוסים הללו מחוזקים ומוגדרים מחדש במאמץ להשיג איזון נוכח בלבול פנימי.
עבודתם של לי וגיל זה לצד זה חושפת את סקרנותם הרבה אשר לשולחן החול של האחר. סקרנות זו עומדת בסתירה להיעדר ההתעניינות המפתיע של בני־הזוג בשיחותינו במהלך הפגישות, או להיעדרה של שיחה משמעותית כאשר הם נפגשים בסופו של יום עבודה. כאן, ביושבם על השטיח במשרדי, כל אחד עם שולחן החול שלו על תכניו השונים, הם מקבלים רשות לדבר מה שמשפחותיהם אינן מתירות להם: תחושת שייכות לעצמם ותקשורת מורכבת עם בני־זוגם. ידיהם העוסקות בחול ובדמויות שבתוכו מאפשרות להם להתחיל להרגיש, ובהדרכתי הם יכולים להתחיל להקשיב לתהליך הפנימי שלהם. הם בטוחים דיים להגיב ולדבר במשפטים לא גמורים. זוהי הפעם הראשונה שבה אני עדה לפעולתו של תהליך ראשוני אצל גיל ולי, ולמשחק ספונטני ושמח. שניהם הופכים פתאום מודעים עד כאב להיעדר המשחק בחייהם כיחידים וכזוג.
עם זאת, אף שכל אחד מבני־הזוג עסוק במשחק יצירתי בשולחן החול שלו, השניים מביעים רצון לשחק במגרש המשחקים של האחר. כאשר אני מבקשת מלי וגיל לשקף את תחושותיהם לגבי משחק באותו מגרש משחקים, הם מסכימים לעבוד בשולחן של לי, אך מוסיפים רכיבים מהשולחן של גיל. תחילה הם משחקים זה לצד זה. גיל מבקש ליצור אינטראקציה בפלישתו למרחב של לי, והיא מוחה. היא מבטאת את תסכולה, ואז מזמינה אותו לשתף פעולה בשולחן אחד. להפתעתי, עם התפוגגות ההימנעות של לי ופולשנותו של גיל, תוך שימוש במילים בודדות, השניים מתקדמים בהדרגה לכדי יצירת עולם נעים יותר ואינטראקציה שאינה מאיינת את נוכחותם האישית. זהו אינו העולם שלו או העולם שלה בלבד, לא גברי או נשי, זהו העולם הייחודי שלהם. מנח גופה הַזהיר של לי משתחרר, והצבע חוזר ללחייו של גיל. זמננו הגיע לתומו, וכאשר גיל מושיט את ידו לעברה של לי, היא אינה נסוגה.
בעבודה עם זוגות אשר סבלו מטראומה רגשית או גופנית משמעותית בילדות, ובמיוחד בהינתן חיזוק בר־קיימא ומתמשך של השפעת המשפחה המורחבת, דרושה יותר משיטה אחת כדי לחדור את פני השטח. כדי לסייע ללי וגיל לרכך את הקושי הכרוך בתחושה החזקה של בושה והשפלה נדרשתי לכמה גישות שיסייעו להם לשכוח ולזכור בעת ובעונה אחת. כלומר, היה עליהם לשכוח את ייצוגי ההגבלות שנטמעו במבנה המשפחתי ובהיגיון שלו והפכו טבע שני להם, ולזכור מי היו לפני שנהיה מסוכן מדי להיות מי שהיו. המשחק השיב להם את מרכיב הגמישות האישית, למשל בתחום המגדר, ובה בעת אפשר להם, הן במשרדי הן מחוצה לו, להיכנס לאזורים שעד אותה עת היו אסורים באינטראקציה ביניהם ובקביעת מטרותיהם.
בני־הזוג נוכחו לגלות, למשל, שכאשר בישלו יחדיו (בעבר היה תחום זה באחריותה הבלעדית של לי) היה באפשרותם לשוחח וליהנות מחברתו של האחר, בְּמקום שקודם לכן היו בו לבדם, תחת הציפייה הנוקשה שארוחת הערב תהיה מוכנה בזמן. המאמץ המשותף הזה צמצם משמעותית את חרדתה של לי. גיל גילה מגרש משחקים שממנו שאב הנאה רבה, כמו גם מהמשחק המשותף עם לי, כזה שאיש מהם לא חווה במשפחה שבה גדל. הגירוי הדו־צידי שסיפקה הפעילות הידנית שלהם שחרר את החלק הרציונלי של מוחם די הצורך כדי לאפשר את התפתחותו של קשר רגשי. באופן דומה הם גילו כי הליכה משותפת (גירוי דו־צידי הנוצר מעצם פעולת ההליכה) לאחר ארוחת הערב אפשרה להם לדבר מבלי להתרגז, שכן היה ברשותם יותר זמן פנוי להרהור ולהתבוננות פנימית. מיומנויות ההקשבה ההולכות וגדלות שלהם היו מהימנות משום שתאמו מבחינה נפשית וגופנית, ולא נכפו עליהם מבחוץ. לא ניתן להמעיט בערכו של הרעיון שלפיו קשה מאוד לבטוח בקול חיצוני כלשהו, בהינתן היסטוריה שבה קול חיצוני פגם משמעותית בתחושת העצמי.
לרוב, זוגות מוקירים את השחרור מתחושת העצמי הכוזב שלהם, תחושה שנאחזו בה כל חייהם כדי לשרוד. ההיכרות המחודשת עם העצמי על מנעד האפשרויות השלם שלו מביאה עימה הקלה משמעותית, ומתלווה לה היתרון של שינויים המתחוללים בעולם החיצוני. בני־זוג הצופים זה בזה במהלך עבודת ה־EMDR האישית של כל אחד מהם מקבלים את ההזדמנות להעריך את המסע הרגשי של האחר, ותהליך זה מסייע להם לפתח אמפתיה שבעקבותיה פוחת החיכוך הנובע מהתגלמותו של המאבק הפנימי, אשר יכול לצוץ מחדש בשדה האינטרסובייקטיבי.
אך לעיתים, כמו במקרה של לי וגיל, כדאי לצאת למסע ה־EMDR באופן פרטני בטרם אפשר יהיה להתחיל בעבודה בנוכחות שני בני־הזוג, שכן סודות עמוקים עלולים לפגום בתחושת השפיות. למשל, הפחד של גיל מכך שייתפס כמי שאיבד שליטה הציף אותו, ודרש בחינה מעמיקה ללא נוכחותה של לי כצופה. עם זאת, ההקלה שחש בהתחקות אחר דאגות אלו לגבי העצמי שלו, למשל ההכרה בכך שאכן יש בו תשוקה, אכן יש בו רגשות, הגם שהם חנוקים, הסעירה אותו, ומנקודה זו ואילך ביטא גיל במפורש את רצונו בנוכחותה של לי. גיל נתרם מתמיכתה של לי בשינוי המסלול המקצועי שלו, חרף היסוסיה באשר ליישומו בטווח הארוך. נדרשו לגיל כמה פגישות נוספת, הן של EMDR הן של עבודה התייחסותית, כדי לעבד את פחדיו מעצמאותה ההולכת וגדלה של לי ומרצונה לעשות דברים לבדה ולעצמה בלבד, במקומות שבהם לא היה מסוגל עד אותה עת לראות את היתרונות הברורים של עצמאותה למשפחתם. ללי נדרש זמן נוסף כדי להאמין כי למשאלותיה, ולמעשה לה עצמה, יש תוקף בעולם הזה. חשיפת שאיפתו הסודית של גיל אפשרה ללי לבטוח גם בשינויים שלה בתוך מערכת היחסים, ואפשרה לשניהם לחשוש פחות מאיומים חיצוניים למערכת היחסים שלהם.
סיכום
בפרק זה תיארתי את עבודתי עם זוג, לי וגיל, ואת השיקולים הייחודיים שעמדו מאחורי ההחלטה לעבוד עימם הן בטיפול התייחסותי הן בשיטת EMDR. תיארתי שינויים והתאמות שנדרשו במקרה של הזוג הזה, והתחקיתי אחר היעילות של פגישות EMDR פרטניות בהשוואה לעבודת EMDR שבה המטופלים צופים זה בזה מן הצד. הראיתי כיצד גישה התייחסותית, לצד רגישות לתובנות העולות ממחקרי מגדר, תרמה לעבודתי עם הזוג, והדגישה עד כמה חשוב לזכור בעת יצירת תוכנית הטיפול ולכל לאורך העבודה הטיפולית את קיומן של השפעות מגדריות, כמו גם השפעות סביבתיות והתייחסותיות אחרות על התפתחות העצמי באינטראקציה.
