לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הורות נמר הורות דולפין: ניווטים במרחב ההוריהורות נמר הורות דולפין: ניווטים במרחב ההורי
הורות נמר הורות דולפין: ניווטים במרחב ההורי

הורות נמר הורות דולפין: ניווטים במרחב ההורי

מאמרים | 24/5/2022 | 3,819

"תנו לילדיכם כנפיים שיוכלו לעוף הכי גבוה שאפשר, ותנו להם שורשים עמוקים וחזקים שיהיה להם תמיד לאן לחזור" (פתגם ברזילאי). הורים רבים מתלבטים כיצד ההורות שלהם תוכל לאפשר לילדים לעוף גבוה, בהווה וגם בעתיד, תוך כדי ביסוס של חוויה שורשית, מיטיבה ורגועה. שתי גישות להורות מוצגות במאמר הנוכחי: האחת, "הורות נמר", מדגישה ערכים של תחרות, דחיית סיפוקים והישגיות; השנייה, "הורות דולפין", מדגישה משחקיות, רוגע וזולתנות. מאמר זה מציג את המקורות של שתי הגישות ואת עקרונות הבסיס והדגשים של שתיהן. הדיאלוג בין הגישות יכול לאפשר חקירה והתבוננות עצמית, ולהוות כלי נוסף בעבודה הטיפולית עם הורים.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: הדרכה וייעוץ להורים, ספרים, הורות
ד"ר ורד בר און
ד"ר ורד בר און
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, ירושלים וסביבותיה
חני גיטליס
חני גיטליס
עובדת סוציאלית
אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
גלעד כליפא
גלעד כליפא
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), מצפה רמון והסביבה
יואב בר יוסף
יואב בר יוסף
פסיכולוג
רינה ידור
רינה ידור
עובדת סוציאלית
מטפלת משפחתית וזוגית
שרון ושומרון
ד"ר חלי בולס
ד"ר חלי בולס
מטפלת משפחתית וזוגית
שפלה

הורות נמר הורות דולפין: ניווטים במרחב ההורי

מאת ד"ר אורית אלפי

 

 

 

מבוא

מיכל אנסקי1 היא בין הדמויות הטלוויזיוניות האהובות עלי ביותר – היא ידענית, חכמה, אסרטיבית ומרשימה. באופן טבעי הסתקרנתי לראות את הראיון שקיים יורם יובל2 עם מיכל ועם אביה במסגרת התוכנית "שיחת נפש".

באחד מהקטעים ששבו את ליבי פונה אלכס אנסקי למיכל. היא יושבת לצידו ומניחה את כף ידה על זו שלו. הוא שואל אותה בפליאה: "אני רוצה לשאול... את הרגשת שאני לא כל כך מעריך אותך?" בתגובה, מיכל צוחקת. ניכר בה שהיא משועשעת מעט מהשאלה. כף היד שלה נותרת בידו של אביה והיא עונה לבסוף: "מה זה הרגשתי? ידעתי! אמרת לי את זה... חד משמעית, (אמרת לי) שאתה לא מעריך אותי. אמרת לי: מיכל, זה שאת הבת שלי לא אומר באופן אוטומטי, שאני אוהב אותך או מעריך אותך." היא מזכירה לו, שכאשר פנתה אליו כנערה וביקשה את עזרתו במציאת משרה הקשורה לכתיבה, הוא הציע לה לעבוד ב"משהו שיותר יתאים לה", עבודה בסופר-פארם או בתחנת דלק. אלכס נבוך מהתזכורת, הוא שואל בבת צחוק את יורם יובל – "אפשר בבקשה למחוק את זה?" התשובה שהוא מקבל שקטה, אבל לא משתמעת לשתי פנים: "מהמקום שממנו אתה באמת רוצה למחוק את זה, משם אי אפשר..."אלא שאז מיכל מחייכת ומוסיפה: "אבל זה לא בהכרח דבר רע, כי כמות האמביציה והרצון לשנות את דעתו של אבא שלי הייתה כל כך גדולה, שאם היה הר" (מיכל פותחת את שני ידיה ומדגימה) "הייתי לוקחת אותו בשתי ידיי ומזיזה אותו."

מה בעצם ניתן ללמוד מהדיאלוג הקצר הזה בין מיכל לאביה? האם צדק כאשר רמז לבתו, באותה נקודת זמן, שהוא לא מזהה אצלה כישרון יוצא דופן? או שהיה עליו, כמצוות רבים מחברנו למקצוע, להתפעל מהכישרונות שוודאי היו שם, ולהגיד כמו הורים רבים אחרים, שבשביל הבת שלו השמיים הם הגבול?


- פרסומת -

הררי מילים נכתבו על הפוטנציאל ההרסני של ביקורת הורית והמחירים הנפשיים שמשלמים ילדים שגדלו בתחושה שהוריהם לא מעריכים אותם (Stiles, Lee & Luthar, 2020). לצד זאת אנחנו גם יודעים כמה עלינו להיות זהירים ממחמאות שאינן אותנטיות, או מחיזוקים מוגזמים שהילדים קולטים בחושיהם המחודדים את מידת הזיוף שלהם.

כאמא וגם כמדריכה ומנהלת ביקורתית למדי, שאלתי את עצמי לא פעם האם יכולתי לתמוך יותר במי שזקוק לכך, אילו הייתי מתפעלת יותר בקלות? האם הייתי מקלה בזאת, גם על אחרים וגם על עצמי? ואולי, כמו שהעידה מיכל אנסקי על אביה, זוהי דווקא הציפייה ליותר שמחלצת מעצמי ומאחרים את הרצון להתאמץ יותר? אולי עצם הידיעה שההתפעלות האמיתית לא תגיע בקלות היא חשובה? גם במצבים שבהם ניסיתי באופן מלאכותי לחלץ מתוכי התפעלות, הרגשתי שהניסיון הוא גמלוני וחשוף לכל עין, אולי אפילו מעליב.

מנחי העצמי

כבר בלימודי התואר הראשון, כאשר למדנו על נושא הערך העצמי, תיאורית פערי העצמי של היגינס (Higgins, 1989, 1994) שבתה את ליבי בפשטותה ובהיגיון שבה. על פי היגינס, חלק ניכר מהרגשות והמעשים שלנו, ובפרט אלה הקשורים לערך עצמי, נובעים מהפערים בין שלושת מנחי העצמי: "העצמי הממשי" – התחושה שלנו לגבי מי שאנחנו באמת, "העצמי האידיאלי" – האמונות שלנו לגבי האדם שהיינו רוצים להיות, ו"העצמי הנדרש" – האמונות שלנו לגבי האדם שהחברה מצפה מאיתנו להיות.

פער משמעותי בין "העצמי הממשי" לבין "העצמי האידיאלי" עלול להביא לדיכאון ואכזבה, ואילו פער משמעותי בין "האני הממשי" ל"אני הנדרש" עלול להביא לחרדה ואשמה. אנחנו נדחפים לצמצם את פערי העצמי ועלולים לשלם מחיר של יצירת "אני כוזב" (וויניקוט, 1960) או אובדן של חלקי עצמי אותנטיים (מילר, 1979). מצד שני, פערי העצמי הם גם אלה שדוחפים אותנו לשינויים חיוניים, ומייצרים מוטיבציה, אמביציה וסיפוק. נראה שבמקרה של מיכל, לפחות כפי שתיארה בראיון, פערי העצמי ייצרו תנופה חיובית.

גם ממרחק השנים מיכל זוכרת היטב את התגובה של אלכס. היא זוכרת את ההבנה שכדי לזכות בהערכה שלו היא תצטרך להתאמץ, והיא אוהבת ומעריכה אותו על זה. הסטנדרט הגבוה שהציב לה הפך לאמביציה, שבתורה הזינה הישגים שהפכו למקור לגאווה אמיתית. ברור שהיו גם חלקים אחרים, מורכבים יותר, אבל אלו הרי מופיעים בכל מערכות היחסים בין הורים לילדיהם.

במונחים של היגיניס, ניתן לשער שבמקרה של מיכל, הפער בין העצמי הממשי לעצמי הדרוש נחווה כמקור מסוים של לחץ. לצד זאת, נראה שהיו שם מספיק חוויות מאזנות שאפשרו לתרגם את הלחץ למוטיבציה. כך מיכל לא רק הגשימה את הציפיות של אלכס ואולי אף התעלתה עליהן, אלא גם יכלה לפתח עצמיות נפרדת ובטוחה בעצמה.

על סגנונות הורות שונים

אם אסכם עד כאן, נראה שילדים שחשופים להורים שמציבים בפניהם סטנדרטים גבוהים של הישג, לא נידונו בהכרח לחיים של ביקורת עצמית מייסרת. לצד זאת, אין ספק שהורות שבה ילדים חווים את עצמם כמי שחשופים לביקורת מתמדת, ובעיקר כזו שקשורה בהתניית אהבה, עלולים לשלם מחירים נפשיים עמוקים ומתמשכים.

במאמר הנוכחי אני רוצה לבחון שתי פילוסופיות הוריות, שלצד ההבדלים ביניהן ניתן לראות בהן גם דיאלוג והשלמה. הגישות שאציג שאובות משני ספרים העוסקים בהורות. שניהם יצאו לאור בתחילת המילניום, הראשון בארה"ב והשני בקנדה. שניהם זכו לתרגומים לשפות נוספות, ועל אף שמדריכי הורות נוספים נכתבו לפניהם ואחריהם, נדמה לי שהדיאלוג ביניהם מאפשר מבט על סוגיות שמעסיקות הורים רבים.

הספר הראשון הינו המנון הקרב של אמא נמרה (2011)3. הוא נכתב על ידי פרופ' איימי צ'ואה בשנת 2011, ומיד התייצב לתקופה של מספר חודשים בראש רשימת רבי המכר בארה"ב. הספר תורגם לשפות רבות (כולל עברית) ועורר אין ספור דיונים בתקשורת הציבורית בכל מקום שאליו הגיע.

המנון הקרב של אמא נמרה

הספר השני, שנכתב שלוש שנים לאחר מכן, הוא דרך הדולפין: מדריך להורים המעוניינים לגדל ילדים בריאים, שמחים ובעלי הנעה, מבלי להפוך לנמרים (2014).4 הספר נכתב על ידי ד"ר שימי קאנג, פסיכיאטרית קנדית עם שורשים הודים. כפי שניתן להסיק משמו, התזה המוצגת בו מתעמתת ישירות עם פילוסופיית ההורות של צ'ואה. אף על פי שהתהודה העולמית שזכה לה הספר פחותה יחסית לספרה של צ'ואה, גם ד"ר קאנג מנהלת אתר פופולארי ומעבירה הכשרות והדרכות ברוח הספר שכתבה. ישנן עדויות רבות של הורים ומטפלים שנעזרו מאד בגישתה.


- פרסומת -

בחלק הבא אציג את עיקרי הגישות ונקודות ההשוואה המרכזיות ביניהן.

הפילוסופיה של הנמר

הספר המנון הקרב של אמא נמרה קשור באופן הדוק לחייה האישיים של המחברת. למעשה, באחד הראיונות, אולי נוכח המתקפות נגדה, טענה המחברת כי מדובר בכלל בספר זכרונות ולא במדריך להורים. לכן, ראוי להתעכב על הרקע האישי והתרבותי ממנו צמח.

המחברת, פרופ' איימי צ'ואה, היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל. היא בת להורים ממוצא סיני-פיליפיני שהיגרו לארה"ב וגידלו אותה, כפי שהיא מספרת, מתוך ערכים סיניים מסורתיים. היא נשואה לפרופ' ג'ף רובנפלד, יהודי אמריקאי שמרצה אף הוא בייל (אם כי לאחרונה הושעה מהוראה לשנתיים על רקע תלונות להטרדה מינית של סטודנטיות). יחד הם גידלו את בנותיהם לואיזה וסופיה. הבנות מתוארות על ידי צ'ואה כמצליחות בכל תחומי החיים החשובים לה: הן הגיעו להישגים יפים בלימודיהן באקדמיה, הן מוסיקאיות ברמה גבוהה, יפות, בריאות ורזות. למגינת ליבם של המבקרים הן גם מתראיינות לתקשורת ומספרות שהן גאות בהישגיהן בחיים ושאין להן תחושה של החמצה או פספוס . בתמונה ניתן לראות אותן עם אמן בטקס שבו נבחרה על ידי המגזין טיים לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם ב-2011.

צ'ואה ובנותיה

בספרה מנסה צ'ואה להסביר את הפרקטיקות ההוריות שהובילו, לדעתה, להישגים הגבוהים של בנותיה. נקודת המוצא שלה מדגישה במידה רבה, ולדברי מבקריה - במידה רבה מדי, את המרכיבים התרבותיים של ההורות. בעיניה, הערכים שספגה דרך התרבות הסינית שבה גדלה, בשילוב ערכי "האמא היהודיה" שהביא איתו בעלה ג'ד להורות, הם אלה שאיפשרו להם לגדל בנות מצליחות ובעלות הישגים. הדגש על המרכיב התרבותי–אתני עורר גל של תגובות שהאשימו את צ'ואה בגזענות. היא מצידה טוענת שיש להבחין בין הכרה בכוח המעצב הדרמטי של תרבות (עליו היא ובעלה הרחיבו יותר בספר משותף שהוציאו מאוחר יותר), לבין ייחוסים גזעניים שמתארים חברי קבוצה כמי ששונים באופן מהותני ומולד מעצם שיוכם התרבותי-אתני.

אז מהו למעשה סגנון ההורות של "אמא נמרה"?

בקריאה בספרה של צואה ניתן לזהות שלוש הנחות יסוד שעליהן מתבססת הפילוסופיה הנמרית:

  1. העולם הוא מקום תחרותי: לא לחינם בכותרת של הספר עוסקת ב"המנון הקרב". בתפיסת העולם של צ'ואה, העולם שבו אנו חיים הוא ביסודו של דבר מקום תחרותי, מרחב שבו אנחנו נמדדים ומוערכים במגוון תחומים. בתפיסה הנמרית תקופת הילדות היא קריטית לביסוס כישורי הילדים להתמודדות בעולם תחרותי. הדבר נכון גם לתחומי הדעת השונים וגם למיומנויות רכות כמו מאמץ, התמדה ונחישות. מול זאת, התפקיד המרכזי של ההורים, על פי התפיסה הנמרית, הוא לעשות כל מה שהם יכולים כדי שילדיהם יתמקמו בדירוג הגבוה ביותר שהם יכולים להגיע אליו. זו משימה תובענית גם עבור ההורה עצמו: הורים נמרים מחוברים בזמן אמת למטלות של ילדיהם, מקפידים איתם על ביצוע יומיומי של החובות ולא חוששים להפעיל עליהם לחץ וסנקציות במקרה שהילדים לא עומדים בציפיות.
  2. תכנון העתיד של ילדנו: לפי צ'ואה, מהרגע שמגיעים ילדים לעולם ולמעשה, עוד לפני כן, ראוי לחשוב ולתכנן את העתיד שלהם. בשם אותו עתיד, כדאי לתבוע מהם מאמץ של ממש בהווה. גם אם המחיר של אותו מאמץ הוא סבל או ביטויי מצוקה של הילד, התפקיד ההורי הוא לדרוש ולאתגר. לא כדאי לדאוג, מרגיעה צ'ואה, ילדיכם עוד יודו לכם אחר כך. הם אולי יתלוננו על נוקשות והעדר חופש בילדות, אבל הם יצברו מיומנויות ונכסים שיאפשרו להם להפוך לבוגרים מצליחים ובטוחים.
  3. הישגיות ואינדיווידואליזם: צ'ואה מאמינה שהמאבק בשדה הקרב מדגיש את הישגיו של האינדיבידואל. חברים טובים ומשפחה הם בעלי חשיבות, אבל בעיקר מכיוון שהן עשויים לתרום למיצוי הכישרון האישי והאמביציות העתידיות.

תחת הנחות היסוד הללו ניתן להבין את העקרונות שהנחו את צ'ואה כאמא, שמתוכן אתמקד בשלוש:


- פרסומת -

  1. לפי העיקרון הראשון, צ'ואה מתארת כיצד דרשה מבנותיה להתאמץ ולהצטיין בכל זירות החיים, בפרט אלו הקשורות להישגים חיצוניים. היא ציפתה מבנותיה, כפי שהוריה ציפו ממנה, להשיג את הציונים הטובים ביותר בכיתתן. כאשר הן הציגו הישגים פחות טובים היא דרשה מהן הסבר לכך ואף גינתה אותן ואת עצמה על הכישלון. התובענות כללה גם ציפיות מאד גבוהות מעצמה: כאימא, היא דרשה מעצמה לבצע עם בנותיה את שיעורי הבית מידי יום. היא הגיעה איתן לכל שיעורי הנגינה ונשארה קשובה לאורך השיעורים, כדי שתוכל להמשיך ולהתאמן איתן בבית. כמובן שהציפייה מהן, כבר כילדות, הייתה להגיע לאוניברסיטאות יוקרתיות, לנגן באולמות יוקרתיים ולשמור על אורח חיים בריא מבחינת כושר ותזונה. כפי שכבר ציינתי, כל רשימת הציפיות התממשה.
  2. העיקרון השני שמוצג בספרה של צ'ואה הינו ההימנעות ממה שהיא תופסת כ"בזבוז זמן". תחת קטגוריה זו נכללות התנהגויות כמו בהייה בטלוויזיה או במסכים אחרים. גם שינה אצל חברות, השתתפות במחזות בית ספריים ולמעשה כמעט כל דבר שאיננו קשור להישג מדיד ותועלתי, נתפס מבחינתה כבזבוז שאותו אסרה על בנותיה.
  3. העיקרון האחרון שאליו אתייחס, הוא השימוש בביקורת ישירה וגלויה במקרה שההתנהגויות של הילדים לא עולות בקנה אחד עם ציפיות ההורה. צ'ואה לא מהססת לספר כיצד כינתה את בנותיה בתארים כמו עצלנית, פתטית, פחדנית, מפונקת ואפילו זבל. היא מתארת אירוע ספציפי: נוכח הסירוב של בתה להתאמן כראוי על יצירה בפסנתר, היא איימה עליה שתתרום את כל הבובות שלה לצבא הישע ולא תחגוג לה ימי הולדת במשך ארבע שנים. באירוע אחר הכריחה את ביתה להכין לה כרטיס יום הולדת מושקע לאחר שהראשון שהגישה לה נראה מרופט ורשלני. צ'ואה אמנם לא הופכת את הגינוי לאידאולוגיה, אבל בכל אחד מהסיפורים מועבר אותו המסר: בסופו של דבר, האושר שזכו בו הבנות כשהגשימו את היעד המצופה מהן הצדיק את מנת הסבל שהייתה חלק מהתהליך.

במידה מסוימת הדוגמאות הקיצוניות עושות עוול לדמותה של צ'ואה. בעשרות הראיונות שנערכו איתה ועם בנותיה, ניתן לראות שהאימהות שלה הרבה יותר מורכבת וליברלית. אך בכל מקרה, גם לאחר ריכוך נוסף, מדובר בדפוס אימהות שהוא הרבה יותר תובעני ותחרותי מזה שמומלץ תכופות בספרי הדרכה הורית פופולאריים בחברה המערבית (Locke,2015).

בהקשר של ההתנגשות בין תרבויות, מעניין להתעכב על סיפורה של אירה וויגדורצ'יק, המאמנת הראשית של נבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית. אירה, יוצאת ברית המועצות, הביאה את הנבחרת להישגים חסרי תקדים מבחינה מקצועית, אך לצד זאת זכתה ללא מעט לעג ופארודיות6 הקשורות לסגנון התובעני והבלתי מתפשר שלה.

בראיון נוגע ללב שלה עם יורם יובל7, אירה מספרת על הקושי שהיה לה בעבר בגידולה של ביתה – חן. כנערה, חן הייתה מרדנית וסוערת, וסירבה לקבל את התובענות והציפיות של אימה. אירה מספרת בראיון כיצד חן הסבירה לאחותה שאירה אוהבת רק את המתעמלות שלה, וגם אותן היא תאהב רק אם הן יתאמנו ויצליחו. בשלב מסוים, חן ברחה מהבית ועברה לגור בבית השנטי. היא סירבה לקבל את הוריה גם לביקורים ולא הייתה מוכנה להיות בקשר איתם במשך זמן רב. אירה נסערת כאשר היא מדברת על אותה תקופה. נראה שבמקרה הזה הרף הנמרי הוצב באופן לא מותאם והתגובה הייתה מרד והתנתקות.

בצר לה, אירה הלכה להתייעץ עם איש קבלה שייעץ לה להראות לילדה "אהבה בלי תנאי". אבל אירה מתוודה בכנות: "איך אפשר בכלל להראות אהבה ללא תנאי? אין לי מושג". בעיניי הווידוי הזה מסגיר אולי מטען אישי ותרבותי "נמרי", על מחיריו ואיומיו. עם זאת, בסופו של דבר נמצאה הדרך, חן חזרה הביתה ובראיונות עכשוויים היא יכולה לדבר בחיבה ובהערכה על אימה8 .

נראה, אם כך, שלצד היכולת של מרכיבי ההורות ה"נמריים" לתרום לדירבון, לאמביציה ולהישגים אצל הילדים, הם גם עלולים להיות הרסניים. זה קורה כאשר הדרישות ה"נמריות" מציבות פער לא מותאם בין הציפיות של ההורה לבין התפקוד של הילד, וגם כאשר הדרישות ניצבות בקונטקסט משפחתי שלא נותן די מקום למרכיבים הדולפיניים.

הפילוסופיה של הדולפין

הספר דרך הדולפין: מדריך להורים המעוניינים לגדל ילדים בריאים, שמחים ובעלי הנעה, מבלי להפוך לנמרים, יצא לאור כשלוש שנים לאחר פירסום הספר של איימי צ'ואה. ד"ר שימי קאנג, שכתבה את הספר, היא פסיכיאטרית קנדית בעלת שם, בת למהגרים הודיים ואמא לשלושה ילדים. היא זכתה לאורך השנים להישגים ולהכרה ציבורית רחבה על תרומתה לטיפול במשפחות, בילדים ובנוער.


- פרסומת -

דרך הדולפין

תפיסת העולם וההורות המוצגת בספרה של קאנג, שונה משמעותית מזו של צ'ואה במספר מובנים:

  1. ראשית, אם בספרה של צ'ואה החיים מתוארים כשדה קרב, שימי קאנג מדמה את החיים לים רחב ופתוח. הדימוי של ים רומז למרחב, ליבשות שונות ולאיזורי מחיה שבהם המערכת האקולוגית הרמונית ורגועה יותר מהג'ונגל הנמרי. במרחב הימי שהיא מתארת יש מקום לדגים מסוגים שונים, לא כולם טורפים. ומבין דרי הים ישנו גם הדולפין, חיה אינטליגנטית וחברותית, המייצגת תפיסת עולם נינוחה ושלווה - כזו שלא מלווה בתודעת הקרב הנמרית.
  2. שנית, בתוך המרחב הפתוח יש רשות ואפילו הכוונה ליהנות מההווה, מבלי לחשוב על העתיד או לעסוק בו. פעילויות אחרות - לצוף באופן שליו, לשחק, להשתעשע – נחשבות לא פחות מפעולות של תכנון לטווח רחוק. יש טעם באכילה מזינה, בשינה מרגיעה ובצבירת רגעים של רוגע ושלווה – אלו מטרות מרכזיות של התנועה בזרם החיים. כחלק מהדימוי הזה, הילדות בהקשר הזה היא מרחב שיש בו משחק ורגיעה לצד רגעים ממוקדי מטרה והישגים. תפקיד ההורים הנובע מכך איננו רק הכנה לשדה הקרב העתידי, אלא גם צבירת רגעים טובים של רוגע וחסד, מתוך הבנה שאלו, בסופו של דבר, יוכלו לתת לילדינו בסיס נפשי מיטבי להתמודדות עם אתגרי החיים.
  3. לבסוף, חיים ראויים הם חיים שבהם ניתן מקום נרחב לזולת. מבחינת קאנג, אחד התפקידים ההוריים החשובים ביותר הינה פיתוח היכולת של הילדים לחיות חיי חברה וקהילה משמעותיים. בהורות דולפין, ערכים של עזרה לזולת, חמלה ואכפתיות הינם חשובים לא פחות מהישגים ומאמץ.

פרופ' שימי

מתוך הנחות יסוד אלו, ד"ר שימי קאנג ממליצה על שלושה עקרונות מנחים להורות, שאותם היא מאגדת תחת ראשי התיבות P.O.D .

  1. העיקרון הראשון הינו משחק (play)- הכוונה היא לכל פעילות מהנה שלא בהכרח מגויסת למטרה הישגית. במונחים של קאנג מדובר בפעילות שמגרה את האונה הקדמית ותורמת להפרשת דופמין. בין אלו יכולות להיכלל פעילויות של הליכה, גינון, בישול, דגדוג, וריקוד. הדגש הוא על פעילויות שמהוות חיזוק בפני עצמן ולאו דווקא קשורות לתגמול עתידי.
  2. העיקרון השני הינו ההתייחסות לאחרים (others) - הכוונה היא לפרקטיקות הוריות שמקדמות קשר משמעותי לאחרים במשפחה, בכיתה ובקהילה. קאנג, כמו חוקרים נוספים (סליגמן, 2010) טוענת שבסופו של דבר אחד הנכסים החשובים ביותר בחיינו הינם מערכות היחסים שבתוכם אנו מתפקדים. למעשה, היכולת להתייחס לצרכים של אנשים אחרים מסביבנו מקדמת במידה רבה גם את האושר האישי.
  3. העיקרון השלישי הינו עצירה ורגיעה (downtime) - כשם שמחשבים ומכשירים אחרים צריכים מדי פעם להיכבות כדי לאתחל את עצמם מחדש, כך, לדברי קאנג, גם הנפש האנושית זקוקה למנוחה. באופן פשוט, הורים וילדים צריכים מדי פעם להאט את הקצב - לישון מספיק, לשתות מספיק, לעצור ולהתבונן. זמני העצירה הינם זמנים של קשיבות ושל חמלה עצמית שמשפיעים על הגוף ועל הנפש בו זמנית.

בתרגום לעברית בחרתי בקיצור (בכתיב חסר) מֲזֹּר – משחק, זולתנות ורוגע כדי לייצג את ראשי התיבות POD.

הנמר והדולפין

אם לסכם את הדברים עד כה פילוסופית הנמר ופילוסופית הדולפין שונות זו מזו בשלושה מימדים עיקריים:

  1. ראשית, הורות נמר מדגישה יותר הישגים ומאמץ בעוד שהורות דולפין שמה דגש על הנאה ורגיעה.
  2. שנית, הורות נמר מכוונת לעתיד במובן של הישגים ודחיית סיפוקים מיידיים לטובת יתרונות ארוכי טווח. לעומתה הורות דולפין מדגישה את המוכוונות להנאה ורגיעה בהווה.
  3. ולבסוף, הורות נמר מדגישה את ההישגים האינדיבדואליים של היחיד, בעוד שהורות דולפין מדגישה את הקשר עם אחרים כמשאב מרכזי בחיים.

בטבלה הבאה ניתן לראות את ההבדלים העיקריים בין הגישות:

הורות נמר מול הורות דולפין

מטבע הדברים, הניסיון להציב את פילוסופית הנמר מול פילוסופית הדולפין עלול להראות פשטני מידי. יש להניח שאף אחת מהכותבות של הספרים שהצגתי לא תזהה את עצמה כמי שנמצאת באופן דיכוטומי בקצה אחד, ולא נוהגת לעיתים בהתאם למאפייני הקצה האחר. ובכל זאת, מניסיוני בהנחיית הורים, אני מוצאת שההצבה של הקצוות זה מול זה מעודדת חקירה והתבוננות עצמית: לא פעם בעבודה פרטית וקבוצתית עם הורים, אני נוהגת להציג את שתי הגישות ולבדוק עם ההורים כיצד הם ממקמים את עצמם בין שתי הגישות.


- פרסומת -

התשובה היא אף פעם לא פשוטה. רובנו נוטים לראות את עצמנו, במידה רבה של צדק, כאנשים מורכבים, כאלה שנעים בין מצבי עצמי שונים . ובכל זאת - הניסיון למקם את עצמנו בין קצוות שונים, מייצר תנועה נפשית רפלקטיבית, שבעיניי עצם קיומה מיטיב עם ההורות.

אז מה עדיף? להיות נמר או להיות דולפין?

באופן בלתי נמנע, הצגה של גישות מנוגדות מעוררת את שאלת ההשוואה: מה עדיף? מה יותר נכון? והתשובה המתבקשת היא: תלוי. תלוי במה רוצים להשיג. תלוי בילד. תלוי בהורים.

לכל אחת מהגישות יש תמיכה מחקרית ותיאורטית. כל אחת מהכותבות מתהדרת בשורה של פרסים, מכתבי תמיכה מהורים נרגשים וקהילה מקצועית תומכת.

מעולם לא פגשתי הורה שיכולתי לשייך באופן דיכוטומי לאחת הקטגוריות. כולנו אורגים את ההורות הספציפית שלנו ממגוון רגשי, ערכי ותרבותי מורכב. הערך שאני מוצאת בהבחנה בין המרכיבים הדולפיניים לנמריים של ההורות, הינו באפשרות לזהות איזה מרכיב כדאי לחזק ברגע נתון.

כאשר הורים מזהים שברצונם לחזק יותר את המרכיב הנמרי של ההורות, העבודה הטיפולית איתם מתמקדת בניסיון לברר את הדיאלוג שלהם עם עמדות הוריות תובעניות וממוקדות עתיד. לעיתים מתברר שישנו מחסום פנימי שנובע מפחד לפגוע באוטונומיה של ילדיהם, באהבתם או באושרם. לעיתים מתברר שהעמדה הזו דורשת מההורים עצמם משאבי זמן ואנרגיות שאינם זמינים עבורם. האימוץ של העמדה הנמרית, בהקשר המתאים ובמידה המתאימה, הוא לא תמיד פשוט – וטיפול יכול לאפשר אותו.

האמונה שמאמץ, השקעה ודחיית סיפוקים הם מרכיבים שעתידים לשאת תגמול בטווח הארוך היא הבסיס למרכיב ההורות הנמרי. הורים שפועלים מתוך אמונה זו בחייהם האישיים, מקיימים למעשה את הדבר החשוב ביותר בכך שהם מהווים דוגמא אישית. הם לא צריכים להסביר לילדים את גישתם, הילדים רואים בעצמם במה מדובר. נוכחתי לא פעם שהרבה מהילדים שתוארו באכזבה על ידי הוריהם כעצלנים, חסרי מוטיבציה ותת משיגים, הפתיעו בבגרותם. התברר שכאשר נמצאה הסביבה הנכונה, כל ההפנמות הרדומות התעוררו לחיים. בחלק מהמקרים הללו ייתכן, שהסביבה ההורית לא הצליחה לספק דוגמה אישית מתאימה.

מלבד דוגמא אישית, התנהגות הוריות שמעודדות הישגיות כוללות מעורבות ועניין בתחומי הלמידה השונים של הילדים (בית ספר, חוגים, מבחנים, שיעורי בית) ונכונות להשקיע זמן הורי בליווי פעילויות כאלה. גם התנהגויות הוריות שמעודדות למידה והעמקה אינטלקטואלית באופן כללי מעירות את המרכיב הנמרי: הרגלים פשוטים כמו משחקי חשיבה בזמן הנסיעות המשפחתיות או שיתוף ברעיונות חדשים בזמן ארוחה משפחתית יכולים להקנות לילדים את ההרגל ואת החוויה של למידה. חשוב לשים לב, שבאופן כזה ההגעה להישגים נעשית בדרך מהנה (ואפילו "דולפינית"), כזו שמעוררת הנאה וגאווה ולא רק סבל ומאמץ.

כאשר הורים מזהים שברצונם לחזק יותר את המרכיב הדולפיני של ההורות, כך שהחוויה היומיומית תיעשה נעימה יותר, עם פחות מרכיבים מלחיצים, עליהם להעצים ולהדגיש מרכיבים אחרים. גם במקרה הזה חשוב שההורים יהיו קשובים לדיאלוג שביניהם ולדיאלוג הפנימי של כל אחד מהם – כמה הם מסוגלים להרפות ולהתמסר לחוויות מיטיבות ב- 'כאן ועכשיו'? לפעמים, בקרב זוגות הורים, עולה החרדה מאובדן שליטה ורגרסיה. זוגות כאלה מחזיקים במידה מסוימת, במודע או שלא במודע, בתפיסה הורית נוקשה שבה יש להורים תפקיד מכוון ומחנך, ופחות תפקיד קרוב וחברי.

העבודה הטיפולית על המרכיב הדולפיני מתמקדת בהגברת המשחקיות במשפחה: דגש על פעילויות שערכן נובע מעצם קיומן ולא ממטרה עתידית שהן משרתות (למעט שמחה ואינטימיות שהן תוצר הלוואי החיובי). צחוק, השתטות ואפילו בטלה משותפת מייצרים ברית קרובה שהיא הבסיס ההכרחי להשפעה הורית (אליצור, 2015). לאור הדגש של התפיסה הדולפינית על ראיית האחר, התנהגויות הוריות שמדגימות את ראיית האחר הן משמעותיות ביותר: יש מקום לגייס ילדים למשימות המערבות דאגה ונתינה לאחרים, בתוך המשפחה ומחוצה לה.

לבסוף, גם זמני רגיעה ותשומת לב על ההיבטים הפיזיים שבחיים, כמו תזונה בריאה ומנוחה מיטיבה, הם מרכיבי בסיס של הורות דולפין. שימי קאנג מציגה נתונים על פיהם ילדים והורים רבים בחברה המערבית סובלים מחוסר בשעות שינה ומהרגלי תזונה ושתייה גרועים. בעיניה, ההשקעה בהקניית הרגלי חיים בריאים היא תנאי מכריע להורות מיטיבה ומרגיעה.

כפי שניתן לראות, הגישה הנמרית והגישה הדולפינית מדגישות מרכיבים שונים, לעיתים מנוגדים ולעיתים משלימים: גישת ההתקשרו"ת (הורות תומכת קשר ותקווה) שמציג יואל אליצור (2015), מנסחת בעיניי את אופי היחסים בין מרכיבי ההורות הדולפנים והנמריים. בגישה זו, מוצגת פירמידת מיומנויות הוריות שתורמות לפיתוח יכולות רגשיות וחברתיות של ילדים.

מיומנויות מהשלבים הנמוכים של הפירמידה מעניקות את הבסיס להתקדמות מוצלחת בשלבים גבוהים ומאתגרים יותר. הבסיס שנמצא כחשוב ביותר בגישה זו הינו קשר בטוח. זהו מרכיב עם קווים דולפיניים מובהקים שמבוסס על היכולת להקדיש זמן לפעילויות מהנות תוך יצירת מרחב רגוע ובטוח. בקצה העליון של הפירמידה נמצאת המנהיגות החינוכית. זו שמכוונת ומובילה את הילדים לכיווני ההתפתחות הרצויים. זהו מרכיב בעל מאפיינים נמריים יותר. כדי ליישם אותו בדרך שתוביל להפנמה מיטיבה, עליו להתבסס על התשתית הדולפינית.


- פרסומת -

בהשאלה מתפיסת הפירמידה, ניתן לומר שהמרכיבים הדולפניים של ההורות יוצרים את התשתית הפסיכולוגית שעליה ניתן לבנות את האמביציה והנחישות של מרכיבי הנמר. תפיסה זו זכתה לאישושים אמפיריים רבים והיא מדגימה היטב את המורכבות והאינטגרטיביות של מלאכת ההורות.

סיכום

ההבחנה בין הורות נמר להורות דולפין מפשטת את הנושא ומחמיצה חלק גדול מהמורכבות, אבל כוחה דווקא בפשטותה ובהיותה נגישה להבנה. לאחר התייחסות ראשונית להבדלים בין שני סוגי ההורות, ניתן לראות את האינטגרציה האפשרית ביניהם.

במפגשים רבים שקיימתי עם הורים, אישיים וקבוצתיים, מצאתי שהמושגים הנגישים סייעו להם להבין והתבנון על ההתנהגויות שלהם בצורה רפלקטיבית, שיש בה פחות שיפוטיות. היכולת להתבונן על התנהגות הורית כמעוגנת בתפיסת עולם רחבה ועמוקה יותר נותנת משמעות לחווית ההורות ומאפשרת לעצב אותה בדרך אחרת.

אצלנו, בבית הפרטי, חלוקת התפקידים ההוריים הייתה די ברורה: אני התמקמתי באופן טבעי בחלקים הנמריים של ההורות, בעוד שבן זוגי – דולפין בנשמתו - התמקם בחלקים המשלימים. כאשר ילדינו סיימו את התיכון ורצו ללכת לשנת מכינה לפני הצבא, נשמתי עמוק את הנאום שהיה לי על קצה הלשון: "בשביל מה צריך את זה? הם עוד יתרמו לחברה באלף דרכים..." השלמתי עם השנה ה"מבוזבזת" הזו, שכמובן התגלתה בדיעבד כאחת השנים הטובות והמשמעותיות ביותר בחייהם. כאשר שני הילדים בחרו להמשיך לשנה נוספת – כבר אותגרתי ממש. התקשיתי להשלים עם הדחייה הנוספת שתיווצר ביציאה שלהם לחיים "האמיתיים".

מאיפה בא כל זה? אני יודעת שהחרדה שלי לגביהם התקשרה להיסטורית החיים הפרטית שלי. עד לפני כמה שנים לא הרשיתי לעצמי תקופות של עצירה. לא הרגשתי צורך. בער בי הרצון ללמוד, לצבור תארים, להגיע לביטחון כלכלי ולמעמד. זה הזין אותי, ריפא את מה שצריך היה להירפא. שמחתי בכל תעודה ובכל הישג. אבל בכל זאת השתניתי לבסוף, במידת מה, בזכות התא המשפחתי שלי. היכולת של בן זוגי וילדיי לראות את החיים כים פתוח, לקחת את הזמן לקבל החלטות, להאמין שיש להם מקום בעולם כפי שהם ולא להתרגש מהמנוני הקרב שזמזמתי באוזניהם - זה הכישלון הכי מוצלח שלי.

 

 

 

 

 

 

הערות

  1. . מיכל אנסקי https://he.wikipedia.or...%D7%A7%D7%99
  2. ראיון יורם יובל עם מיכל ואלכס אנסקי https://www.youtube.com...=QYWYpZibgwE
  3. המנון הקרב של אמא נמרה https://en.wikipedia.or...Tiger_Mother
  4. דרך הדולפין https://www.amazon.com/...p/0399166041
  5. בנותיה של אימי צואה מגינות על סגנון ההורות שלה https://www.mako.co.il/...06a71026.htm
  6. ויגדורציק נגד אנחנו על המפה https://www.youtube.com...=YxKEiRCVOUw
  7. ראיון יורם יובל עם אירה ויגדורציק https://www.youtube.com...=krVmV-GVz5Y
  8. חן ויגדורציק כתבה https://www.ynet.co.il/...6245,00.html​​​​​​​

 

מקורות

אורן, ד. (2020) . טיפול דינמי בהורים . סקירה עדכנית של יישום המודל לטיפול ממוקד בעולמו הפנימי וברגשותיו של הורה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/....asp?id=3950

אליצור, י. (2015). התערבות מוקדמת בבעיות התנהגות בגיל הרך: תכנית התקשרו"ת להכשרת הורים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/....asp?id=3228

ויניקוט, ד.ו (1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2009). עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד.

יפה, י וחראנבה ס., (2019) הקשר בין סמכות הורים לדימוי העצמי ולהישגים הלימודיים של מתבגרים ומבוגרים צעירים ממשפחות בדואיות בצפון ישראל: מחקר פיילוט . סוגיות חברתיות בישראל, גיליון 28 ,עמ‘ 57-85

מילר, א. (1979) הדרמה של הילד המחונן . דביר הוצאה לאור 2000


- פרסומת -

סליגמן, מ. (2010). ילדות אופטימית. עם עובד.

Baumrind, D. (1978) Parental disciplinary patterns and social competence in children. Youth and Society 9, 239-276.

Higgins, E. T. (1989). Self-discrepancy theory: What patterns of self-beliefs cause people to suffer? In L. Berkowitz (Ed.), Advances in experimental social psychology, Vol. 22 (p. 93–136). Academic Press.

Higgins, E. Tory; Roney, Christopher J. R.; Crowe, Ellen; Hymes, Charles (1994). "Ideal versus ought predilections for approach and avoidance distinct self-regulatory systems". Journal of Personality and Social Psychology. 66 (2): 276–286.

Locke, J. (2015) The Bonsai Child: Why modern parenting limits children's potential and practical strategies to turn it around. Judith Locke, Australia.

Rogers, C. R. (1967). On Becoming a Person: a Therapist's View of Psychotherapy. London: Constable.

Stiles, K., Lee, S.S. & Luthar, S.S. (2020). When Parents Seek Perfection: Implications for Psychological Functioning Among Teens at High-Achieving Schools. Journal of Child and Family Studies volume 29, pages 3117–3128

J Child Fam Stud 29, 3117–3128 https://doi.org/10.1007...-020-01828-9

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלפי, א. (2022). הורות נמר הורות דולפין: ניווטים במרחב ההורי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4407


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|אלפי, א.|הורות נמר הורות דולפין: ניווטים במרחב ההורי|4407|2022}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מירב עופרמירב עופר28/5/2022

תודה רבה. תודה רבה על עוד מאמר מרתק ומעורר מחשבה, שמשלב היטב בין האישי לבין התיאורטי והמקצועי. המאמר מעורר חוויות וזכרונות אישיים שלנו כילדים להורינו וכהורים בעצמנו, ועוזר לחשוב שוב על ולדייק את האמונות והפרקטיקות שלנו כהורים וכאנשי מקצוע.

טאיב חגיתטאיב חגית28/5/2022

מאמר מרתק!!. מאמר מאוד מעניין
מעמיק ומעורר מחשבה בשדה המקצועי וגם מחשבות אישיות על סגנון ההורות שלנו כילדים ועל הסגנון ההורי הזוגי שלנו
תודה אורית על אינטרגציה מאירת העיניים והעמוקה!!