לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
גברים מדברים על היריון, לידה ואבהות | מפגש שני: הריוןגברים מדברים על היריון, לידה ואבהות | מפגש שני: הריון

גברים מדברים על היריון, לידה ואבהות | מפגש שני: הריון

מאמרים | 28/3/2022 | 2,655

פרק מתוך הספר, הולדת אב, אשר מביא מחוויות הגברים במהלך תשעת חודשי ההיריון ומתאר את הדרכים השונות שבהן הם נערכים ללידה ולשינוי הגדול. המשך

 

מפגש שני: הריון | פרק מתוך הספר "הולדת האב"

מאת ענת הררי

 

פרק מתוך ספרה של ענת הררי, הולדת האב, באדיבות המחברת והוצאת בבל.

 

הקדמה

מה קורה כשגברים, כולם עסוקים באבהות החדשה שלהם, כולם פתוחים וסקרנים, מתיישבים לכתוב על המעבר הדרמטי שלהם לאבהות ומנסים לענות על השאלות הכרוכות בכך?

שנים-עשר משתתפי סדנת הכתיבה הולדת אב עשו מקום לקולות שלהם, וכתבו במילותיהם על נושאים אלה שנחשבים "נשיים", וככל שכתבו יותר ושוחחו יותר, כך הופתעו לגלות כמה גדול הצורך שלהם לחקור את עצמם, ולהתבטא בחופשיות ובביטחון.

במעגל השיח הגברי ישבה גם אישה אחת, ענת הררי, מנחת הסדנה, שהיא גם מטפלת משפחתית שפוגשת זוגות לאחר הלידה ובכלל, ומצאה עצמה בוחנת שוב ושוב את האימהות ואת הזוגיות שלה ביחס לדברים שנכתבו ונאמרו בסדנה, ואף עוברת שינוי תודעתי שישפיע בהמשך על עבודתה.

הספר הולדת אב מתעד שלב אחר שלב את פרקי סדנת הכתיבה לאבות דרך הטקסטים שנכתבו במהלכה, וכן חלק מהשיחות שנרקמו סביבם, עד לסופה הבלתי צפוי של הסדנה. הוא מניח עוד אבן דרך קטנה באבהות החדשה שאותה מנסחים הגברים המבקשים להיות שותפים שווים בהורות.

לפניכם הפרק השני מתוך הספר, באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

מפגש שני: היריון

שבועיים אחר כך מתקיים המפגש שני, שוב ביפו. הפעם גם מתן מגיע, עם תקרובת, אחרי שארגן את המשמרות במרפאה, והוא מתקבל בשמחה על ידי חבריו הוותיקים מסדנת כפר סבא. בועז מתנצל בשם תמיר על היעדרו – הגננת חולה ואין גן ולפיכך הוא נשאר בבית עם הילד. גם אלכס נשאר בבית עם בנו, אילן וליאון נעדרים בשל עבודתם.

אני שואלת אם מישהו רוצה לומר משהו לפני שניגש למשימת הכתיבה הראשונה, אולי להתייחס למפגש הקודם, או לפעילות הווירטואלית של הקבוצה בפייסבוק.


- פרסומת -

אורי פונה לבועז: "חבל שתמיר לא פה. נשארתי עם משפט שהוא אמר בהפסקה, משהו על לתת את המקסימום כדי שהילד יוכל לבטא את עצמו במקסימום אפשרויות. לא לצמצם את הילד, אלא להיות איתו יחד או עם איזה סוג של יחד, של תנועה משותפת שבה האבא לא יפריע. זה מצא חן בעיני וגם," הוא פונה אלי, "חשבתי על זה שאני נורא נהנה לקרוא כתיבה חשופה, זה מרגש אותי. לכתוב, לדבר, לקרוא... כל החלקים. אני כל הזמן נע על הציר שבין 'אני רוצה יותר מכל זה' ובין 'אבל לא יותר מדי'."

"המפגש הקודם היה מאוד נעים ואינטימי," אומר יניב, "גם בלימודים אחרים שלי יש קבוצה מאוד קרובה, ועדיין, אני מוצא ששם קשה לי להיחשף, ופה הרגשתי שזה קורה לי בלי מאמץ."

אני נזכרת בתחושת הנינוחות שהשתררה במפגש הקודם, והתבטאה בשיחות ספונטניות על הטקסטים שהוקראו וההדהודים שלהם. מעניין איך יהיה היום, כשהרכב הקבוצה השתנה מעט.

"אני שמח להיות פה," מתן אומר, "קראתי בפייסבוק את מה שכתבתם, וגם העליתי לשם טקסט משלי, וכשכתבתי, החוויה הכי חזקה שלי היתה שכשמסתכלים על דברים ממרחק, הם נראים אחרת. ראיתי הבדלים מאוד מעניינים בין מה שחוויתי אז לבין היום. יש איזה עומק."

יש הסכמה בין המשתתפים שהכתיבה מבורכת, שהאווירה בחדר טובה. כולנו נלהבים להתחיל.

"אילו אסוציאציות מעלה בכם המילה היריון?" אני שואלת ומפנה אותם לכתוב את המילים הראשונות שעולות בדעתם. "אפשר גם לכתוב פסקה קצרה."

"אני לא ממש כתבתי, יותר זרקתי מילים," אומר רועי כשתם הזמן, "לכל היריון התאימה מילה אחרת. היריון באופן כללי – ילדים. ההיריון של אריק – ציפייה, ההיריון של לני – הוקרה. ההיריון של טל – עצב. ההיריון של נטע – התרגשות. ההיריון של נעמה – סיוט. היריון של מישהי ברחוב – קנאה."

"רגע," אסף שולח אליו מבט מבולבל, "כמה ילדים יש לך?"

"שניים," רועי צוחק. "התייחסתי גם להיריונות של נשים שאני מכיר מקרוב."

"בשבילי, היריון זה פוריות," אסף אומר. "בעיקר זה. לא ממש כתבתי על זה, אבל זה מה שתפס אותי."

"אני כתבתי רק 'חשש'," מחייך אלעד.

"וזה מכיל המון!" רועי משיב לו.

"גם אני כתבתי את המילה חשש," אומר אורי, "ויש עוד מילים. כתבתי מעין סיכום קצר של תקופה שלמה. הנה:

"הדבר הראשון שעלה לי זה פלאשים של בטן ענקית על אישה עדינה, סימני מתיחה, ניתוח קיסרי, בהלה, תפרים, היפרדות, החלמה ארוכה, עומס עצום, רכבת הרים רגשית של שנינו וגיוס כל תעצומות הנפש שלי כדי לצלוח את התקופה הזאת בחתיכה אחת שמורכבת משנינו או בעצם משלושתנו. ובכל זאת – הלכתי על חשש ואי-ודאות. כותרות עדינות לתחושות גסות".

אורי מרים את ראשו מהמחשב ופוגש במבטו של יניב.

"אני כתבתי: 'לחיות בבית דו-משפחתי'," יניב ממשיך אותו ומסביר: "הכוונה, להיות מודע לתנועה ולהתרחשות שמעבר לקיר אבל לא להימצא איתן במגע ישיר. הנה מה שכתבתי:

"בית דו-משפחתי
אצלי בבית הכול כרגיל
אמך ואני גרים פה יחד ויש לנו את הרעשים שלנו
לפעמים רעש של שניים ולפעמים רעש של אחד
הרבה כלי מטבח מרעישים פה אבל אין רעש של טלוויזיה
לפעמים נכנס הרעש של החוץ פנימה לבית השקט והברושים נוהמים בין הסדינים
ואתה?
שם מעבר לקיר הדו-משפחתי, נמצא הבית שלך.
שקט שם.
איך אתה נראה?
איך אפשר לנחש אותך בשקט שלך.
אבל אני יודע שאתה שם נוכח
הדים עמוקים של תנועה עוברית עוברים דרך הקירות ומשנים בעדינות את התדרים של הרעש שלנו".

"אני תמיד מרגיש אי נוחות כשמשתמשים במילה היריון לכל דבר שבא לעולם, למשל ספר," מיקי אומר ואני מסמנת לו לקרוא את שכתב:

"מגיל צעיר אני זוכר את אמי משתמשת בביטוי 'אין דבר כזה חצי היריון' כדי לתאר מציאות מוחלטת.
היא צדקה, כמובן.
נהגתי להעביר בתקליט את השיר הראשון בכל אחד מהצדדים של הכבש השישה-עשר.
לא אהבתי את 'איך שיר נולד', ולא אהבתי את 'אבא חזר מאילת'.
בכלל, כל חיי סלדתי ממשפטים המשתמשים בהיריון ובילדים כדימויים. האמרה 'לשפוך את התינוק עם המים' מעוררת בי חלחלה. והשימוש השחוק בתיאור תהליך היצירה כהיריון ולידה עורר בי אי-נחת.
ישנה בריאה, והיא שונה מלידה.
לאדם ולחווה ולמלאכים לא היה קורקבן. הם לא נולדו מאם. הם נבראו. וגם היצירה נבראת, היא לא נולדת.
היריון, זה היריון, זה היריון. וזהו זה. בלבד. אין חצי היריון, ואין כמו היריון".


- פרסומת -

אני מקשיבה קשב רב לדבריו של מיקי, ומתעכבת ביני לביני על רתיעתו מהשימוש במילה היריון מחוץ להקשרה הביולוגי, ועל ההבחנה שהוא עושה בין היריון ובריאה. למילה בריאה יש כפל משמעות: פעולת היצירה ותוצאתה. האם בבריאה, בניגוד להיריון, הגבר מרגיש שותף שווה ליצירה?

"בשבילי, היריון זה מתח," בועז אומר, "ממש לא תקופה שאנחנו מתרפקים עליה בגעגוע. גם אני לא ממש פירטתי לגבי זה," הוא מסתכל לעבר בן, "אבל ברור לי ש'מתח' זו הכותרת למה שעברתי."

"בשבילי זה גם פחד, כמו שאמרו אלעד ואורי," מתן משלים את הסבב.

"סקרנתם אותי," אני אומרת לנוכחים, "נשמע שהמילה 'היריון' מחוברת לסיפורים אישיים, שיחד מספרים סיפור רחב יותר. במהלך המפגש היום וגם במפגשים הבאים, נפרק את המושג הגדול הזה, ובכלל, נמשיך לפרק את כל תקופת המעבר לאבהות ונחלץ ממנה את הסיפורים. ניקח כאן לעצמנו את ההזדמנות לכוון זרקור לכל מיני רגעים מהתקופה הזאת, כולם חשובים, כולם בונים את אחד הסיפורים הכי חשובים של החיים. בגלל מגבלות הזמן, אבקש מכם לכתוב בבית על הרגע שבו נודע לכם שאתם בהיריון ולהעלות את הטקסטים לדף הפייסבוק. אגב, את כל הטקסטים שאתם כותבים – במפגש או בבית – העלו בבקשה לפייסבוק, כדי לשתף בהם את מי שלא הצליח להגיע, וכדי לשמר את התהליך ואת הקשר ביניכם גם בין המפגשים. כעת נתרכז בהיריון עצמו."

"התממשות הכמיהה לילד מתגלמת בהיריון, שהוא אמיתי וקונקרטי ונוכח," אני אומרת עכשיו לקבוצה. "כעת קחו לכם עשר דקות כדי לכתוב על איבר בגוף שמתקשר אצלכם לתקופת ההיריון."

בחלוף הזמן שהוקצב לכתיבה אנחנו חוזרים למעגל. "נשמע על איזה איבר בגוף כתבתם," אני אומרת.

יניב מתחיל:

"בדרך לשפתיים תמיד יש חניה כפולה
אף אל אף
האף שלי ארוך וברור והאף שלה ברור ורחב יותר
מתחככים אחד בשני
תמיד, מההתחלה היו שם האפים שלנו, זה לצד זה, זה מול זה
גדולים ומריחים
ואז, רופא קר סבר וידיים הניח על הבטן שלה את המכשיר שאמור לפתוח חלון אליך שם, לשקף את מצבך.
ומבטי שמשדר רצינות רפואית-מדעית
וקצת חושש לגלות שצמחה לך אוזן על המצח או עוד כליה
נפל על האף שלך
אף ברור, גדול רחב
ובעיקר - האף של אמא שלך.
המבט המדעי התרכך בידיעה שאתה שם, חלק ברור שלנו.
מאז אני בוחן ככה מדי פעם את האף שלך.
בהתחלה היה לי ברור שיש לך את האף של אמא שלך - נוכח, רחב, פתוח לעולם.
ודווקא ככל שגדלת והעיניים שלך הלכו נפתחו והמצח היודע הוסיף ידע, האף שלך נותר כמו שהוא - לא התרחב ולא גדל איתך. נותר רך וקטן. איך יצא לנו ילד עם אף קטן?
ככה מדי פעם אני מתקרב אליך ממש קרוב ובודק אותו. מחפש דמיון, מחפש שונות, מחפש חיבור. האף שלך רך ומתוק, מנוקד בהמון נמשים. המון המון נמשים.
סבתא שלי נתנה לי במתנה אהבה. היא יצרה אוכל ואהבה. היא היתה ג'ינג'ית והיו לה המון נמשים.
היום, לפעמים מופיע לך חצ'קון על האף. האף שלך הולך איתך ואתה הולך הרבה ממני והולך הרבה אלי. ואני, ככה, מדי פעם, כשיוצא לנו לצעוד אף לצד אף, מביט בך, באף שלך ורואה אותך - מביט באף שלך ורואה אותי".

כשיניב יעלה את הטקסט לדף הפייסבוק אחרי המפגש, אורי יכתוב לו: "יש לך שורות פשוט מקסימות, יניב יקירי! קל כל כך להכיר אותך ולראות אותך (אפרופו) דרך הכתיבה שלך, להיות איתך שם בכל מיני רגעים קסומים. משהו מאוד נעים ורך ועדיין חד, מדויק וצלול, כמעט כמוך, אני מניח".

וגם אלכס יחמיא: "טקסט קסום. כמו נהר של אהבה".

"אני לא ממש כתבתי על הגוף," בועז אומר, "כלומר, כתבתי על תורמת הביצית."

"בבקשה," אני מזמינה אותו לקרוא.

"מי את, MaSn?
כשרק הכרנו, היית ארבע אותיות, M, a, S ו-n. ואחרי כמה שניות הפכת לתמונה קצת מטושטשת, ואז לעוד שלוש תמונות יותר ברורות. את נראית מאוד חמודה. בת 22, 167 ס"מ גובה, שיער ברונטי ועיניים חומות, סב אחד שלך נרצח בגיל 66, הסבא השני מת בתאונת דרכים. הסבתות, נדמה לי, עדיין בחיים. ההורים שלך ככל הנראה בריאים ואת סובלת רק ממחלה תורשתית אחת שצריך לשים אליה לב. את לומדת עיצוב גרפי, אוהבת לנגן ויש לך חלומות לגבי העתיד. אני מנסה לדמיין את העיניים שלך עם מבנה הלסת שלי, או איך משתלבות האוזניים שלך עם האף של תמיר. סורקים את שלושת המשפטים שבהם את מתארת את עצמך ומחפשים בהם רמזים לרמת האינטליגנציה והעומק הרגשי. אנחנו הרי לא רוצים ילד טיפש. תמיר אומר לי שהכול שטויות והילד יהיה בצלמנו. ואני רוצה להתמסר ולהאמין, אבל הספק מנקר בי. טוב, חייבים כבר להחליט, אחרת נפספס את הסבב הקרוב ואולי מאסן תיתפס על ידי אחרים. הולכים על זה".


- פרסומת -

"חזק," אומר יניב. "קשה לי לדמיין היריון בלי אישה, אני מתכוון, לדעת שיש היריון, אבל הוא לא מתפתח לידך."

"קשה ממש," אומר רועי. "אני באמת כתבתי על הבטן של אשתי."

"גם אני!" מתן מחייך, ושניהם מסכימים על כך שאי אפשר שלא לכתוב על הבטן ההיריונית.

"יש עוד איזורים שגדלים," אורי מחייך.

רועי קורא:

"היתה לה כבר בטן קטנה, מתוחה, כמעט עומדת להתפקע, בוהקת באור. מציצה בתחתית החולצה. עם פופיק שבולט מדי, נראה מלאכותי. עם ורידים כחולים שנראים כמו נחלים במפה. עם פס כהה במרכזה שחוצה אותה לשניים. כזו שזוכה לליטופים עצמיים ומעגליים, לא מודעים, פרימיטיביים. היא היתה עייפה יותר וכל הזמן רצתה לאכול ולקרוא על היריונות, לידות וכל מה שביניהם. 'אתה לא קורא על זה בכלל, אני רודפת אחריך כדי לספר לך מה קורה לילד שלנו! בשבוע 22 ואני לא בטוחה שזה מעניין אותך בכלל. אתה חושב על זה כשאתה בעבודה?' הקמטים שלה במצח בלטו.
היא עצרה לרגע ואני לתומי חשבתי שזה זמן טוב להסביר את הצד שלי: 'את עם הדבר הזה בבטן 24 שעות, מרגישה אותו, מאכילה אותו ומגדלת אותו. כשאני איתך זה מאוד ברור שזה כאן, אבל אז אני יוצא לעבוד שמונה שעות והחיים שלי ממשיכים וזה לא יושב לי בראש כמו לך, כל דקה, כל שנייה.'
היא לא אהבה את התשובה שלי. העייפות שלה לא אהבה את התשובה שלי. ההורמונים שלה לא אהבו את התשובה שלי. היא לא הבינה אותה.
ואני עד היום חושב שזה היתה תשובה מעולה".

"אני אמשיך עם הבטן," מתן אומר ומתחיל לקרוא בקצב מהיר.

"מתברר שבהיריון תאומים הכול גדל, אבל יותר מכול גדלה הבטן. זו בטן ענקית. ככל שההיריון מתקדם היא יותר ויותר מסורבלת ונמנעת מתנועה. השינה נהיית מסובכת. אחת מהן לוחצת מטה כל הזמן, היא גם זו שבועטת בלי הפסקה. ואני מקווה בשביל השנייה שהיא גם מחזירה לה מדי פעם."

"יותר לאט!" מישהו קורא למתן, והוא עוצר את מעופו, מחייך וחוזר לקרוא, לאט יותר הפעם.

"זו בטן ענקית. הבגדים מההיריון הקודם לא מתאימים. היא כבר לא מרימה יותר את זיו והוא בתגובה רק מתעקש יותר ויותר על אמא. הוא לא רגיל לחיבוק המרגיע שלי אחרי נפילה, הוא לא רגיל לזה שאני יושב לידו עד שהוא נרדם, הוא לא רגיל שאני קם אליו בלילה. אנחנו מסבירים לו על הבטן ועל מה שיש בפנים. הוא מתבונן בריכוז, נוגע בחשש ומלטף, אבל אני רואה שהוא לא מרוצה. הוא מרגיש כבר עכשיו ששינויים עומדים לקרות. כשממש קשה לה היא אומרת לי שהיא לא מבינה למה היינו צריכים את זה. כבר עכשיו זה נורא קשה. ואני אומר לה שזה מה שיש ומה לנו ולתוכניות, מי שבא ברוך הבא. היא לא ידעה אז שזה יהיה ההיריון האחרון שלה, ולא יהיו יותר הריונות גם אם תרצה. גם אני לא ידעתי, אבל היתה בי מין דריכות מתוחה נעימה כמו לפני הרפתקה, טיול תרמילים. ידעתי שאנחנו הולכים לגלות עולמות חדשים. שלושה ילדים, זה היה החלום שלנו".

אלעד ממשיך את הסבב.

"כמה חודשים לתוך ההיריון היא התחילה להתלונן. הגוף הזה, שתמיד היה בשליטה מלאה, מתחיל לעשות מה שהוא רוצה. הבטן גדלה, הרעב בלתי נשלט, ההקאות, כאבי הגב. ובתוך כל זה - אני עסוק בשדיים שגדלו. 'תראי, אני כבר לא יכול להקיף אותו ביד אחת,' אני מחייך ואז גם היא. ואז חוזרת לכאבי הרגליים ולהקאות של הטרימסטר הראשון ולהקאות של הטרימסטר השלישי ולכאבי הגב. ואני נשכב מאחוריה ונצמד בטן-אל-גב ונותן לה תמיכה, ומבקש בתמורה רק להכניס יד מתחת לחולצה שלה ולהניח אותה על השד שכבר אי אפשר להקיף ביד אחת".

אסף מתחבר לדברים שאלעד כתב ופונה ישירות לאישה שאיתו:

"ראיתי אותך, פורייה, סקסית. גלולות אף פעם לא עשו לך טוב אז זו היתה הזדמנות נדירה לסקס בלי קונדום. סקס עם הריונית. לא ידעתי שבטן יכולה להיות כל כך מגרה. זו לא היתה רק ההודעה הפומבית שאת בהיריון, אלא שאת גם בעצם שוכבת עם מישהו, כלומר איתי. זרים באים ושואלים. בהיריון? מזל טוב. ובאוזני אני שומע, עושה סקס? מזל טוב. מתי שכבת איתו, כשזה קרה?"

גוף האישה ההריוני והמסתורי לכד גם את אורי בקסמיו:

"אני מטורף, ותמיד הייתי מטורף על הגוף שלה. היה ויש לנו עדיין סקס מעולה וזה לא מפסיק להפתיע אותי שגם אחרי חמש שנים אני מאבד את עצמי בתוכה כשאנחנו שוכבים. אני זוכר את הפחד, שלא חלקתי איתה, מהשינויים שהגוף שלה עומד לעבור – איפה היא תתרחב, איפה היא תימתח, עד כמה היא תשמין והאם היא תחזור לעצמה, בהמשך הניתוח, התפרים, ההיפרדות, ההחלמה. אני יודע שגם היא חששה מזה, ואני משחק אותה קוּל מול כל זה ואומר "שטויות, אני חולה על כל סנטימטר שלך לא משנה איך הוא נראה' – שקרן נוכל, כמו שסבתא שלי היתה אומרת.
מצד שני, רק לחשוב על הציצים שהיו לה בחצי השנה הראשונה ואני כבר מאבד שיווי משקל, לא דמיינתי שזה יכול להגיע לממדים האלה – ידעתי שילדים זה גם אינסוף צעצועים. אבל בשבילי? לא היית צריכה".


- פרסומת -

הקבוצה מחויכת, וגם אני. בהמשך אני מתייחסת לעובדה הברורה, והיא שרוב הטקסטים שכתבו מתייחסים לגוף האישה ולא לגופם שלהם. "לכאורה, זה מובן מאליו, גוף האישה הוא משכן ההיריון, וההיריון ממשי ונוכח. מצד שני, אותי, כאישה, מסקרן לשמוע מה קורה בגוף שלכם כשאתם נזכרים בהיריון."

זוגות עיניים מביטות בי בפליאה, ואני נבוכה. מה חשבתי לעצמי?

"עמדתי לומר עכשיו שאני מרגיש שמאז ההיריון לא חזרתי לעצמי," שובר אלעד את השתיקה בחיוך ואז מרצין, "אבל אני מרגיש שזה פשע – וכך הרגשתי גם בזמן ההיריון - לחשוב על הגוף שלך, או בכלל להיות עסוק בו בזמן שבת-הזוג עוברת דבר ענקי שכזה, זה פשע. בטח מול הנס הזה."

"בדיוק!" אומר רועי. "גם אני הרגשתי שאני והגוף שלי, זה לא מעניין. קורה דבר כזה מדהים למי שצמוד אליך, ואני, מה? גדלו לי הציפורניים? אני צריך להתגלח? הפרופורציות השתנו. אני באמת חושב שמה שקורה בהיריון, זה שאנחנו באמת שמים את עצמנו בצד. גם בבתים שבהם הגבר היה דומיננטי, הוא הופך להיות מספר שלוש, אחרי האישה והעובר."

מיקי מסכים. "הגבר עובר מהמקום הראשון בפודיום למקום השלישי."

"למקום הרביעי, אחרי הדייסון," אלעד צוחק וכולם מצטרפים.

יניב מוסיף ואומר: "אפילו שהבטן שם, וגדלה ובהישג יד, יש ניתוק. זה קורה לך מול העיניים ובכל זאת, זה לא כזה מורגש, כי אתה לא חווה את התהליך. נורא מוזר. יחד עם זאת, אני חייב להגיד שבזה שהגוף שלה השתנה בהיריון, ובאופן משמעותי, היה גם משהו שעורר בי סוג של עירנות שקשורה גם למיניות. במיוחד בהיריון הראשון, כי השינוי היה חד יותר מעצם היותו הפעם הראשונה. קצת קשה להסביר את זה במילים, אבל חוויתי איזו ערנות של גילוי חדש."

"מעניין," אומר אלעד, "ברוב המקרים ששמעתי גברים מדברים על הנושא של מיניות בהיריון, תמיד זה היה בהיבט השלילי, ההיריון דוחה אותם, או שהם מפחדים, לא יודע ממה. גם אני מאוד נמשכתי אליה בתקופת ההיריון."

"אני יכול להבין את מי שזה מוזר לו, הרי יש גם איזו נוכחות מוזרה שם בגוף, אין מה לעשות, אנחנו לא לבד. הכול גדל ומתעגל בכל מיני מקומות, כי יש עוד מישהו," אומר יניב.

"דווקא אני, כששכבנו בזמן ההיריון, לא הרגשתי שיש בפנים תינוק שמתפתח, שהוא איתנו," אלעד מהרהר בקול בדבריו של יניב. "היה אצלי בראש ניתוק בין העובדות לבין ההרגשה. גם כשהלכנו לסקירות, הרגשתי כאילו אני הולך לבקר את התינוק, אומר לו שלום והולך הביתה. זה לא באמת הרגיש אמיתי. זה אמיתי רק אחרי תשעה חודשים, שאז הוא פתאום מגיע. שוב, אני חושב שהעניין הוא שבסופו של דבר, לא אנחנו עוברים את זה. אנחנו לא מרגישים את זה, אין אצלנו שינוי פיזי. בתהליך שקורה, לנו הגברים אין בו חלק, אנחנו לא אחראים עליו. זה נכון, כמובן, שאנחנו רואים מה קורה, ומבינים שמשם ייצא תינוק, אבל אנחנו לא יודעים איך זה מרגיש שגדל בתוכך יצור חי. זה כמו מדע בדיוני, העובדה הבסיסית הזאת, שמתרחשת אצל כל היצורים החיים. גם אם אנחנו כאילו בתוך זה, בהכנות, בהרגשה, עדיין אנחנו אפילו נמצאים – זה יישמע נורא – כאילו אנחנו נמצאים עם אדם חולה וצריך לטפל בו, ובסוף המחלה הזאת ייצא תינוק. אני לא הרגשתי, ותגידו אם אתם הרגשתם אחרת – ש'אנחנו בהיריון'. ממש לא. זה אפילו מטופש ומעליב לחשוב כך, כי אנחנו לא באמת בהיריון, זה לא באמת נכון. יש בינינו רק אחת שהיא בהיריון ולצדה, יש אחד שמנסה להבין מה לעשות כדי שזה יעבור בסדר, כל הדבר הזה."

דומה שמיקי קורא את מחשבותי, ומציע פרשנות נוספת:

"נכון שהאישה בהיריון והגבר לא," הוא אומר ומתבונן בחבריו לקבוצה, "אבל אני חושב שגם הגברים עוברים משהו עמוק כבר בתקופת ההיריון, לא ברובד הגופני, אלא ברובד הרגשי-נפשי, ולזה יש פחות מקום." הוא עוצר לרגע, ואז ממשיך, "מקובל לחשוב על נפש האישה, על הגבולות שלה, על ההגדרה העצמית, על הדפוסים שלה - על כמעין מעגל שמכיל את החיים שנוצרים בתוכה ומתחיל לפתח עמם יחסים (פיזיים, יחסי-אובייקט, מה שלא נרצה) אבל למעשה, כמו בגולם, כל מה שהיה האישיות והנפש שלה מתמוססים ונבנים מחדש בתוך ההוויה הזו, ובראש סדר העדיפויות של האישה מתמקמת האימהות.

"אני מציע להבין את התהליך הגברי באותו אופן. בדרך כלל היינו מציירים את הגבר כמעגל נפרד מהמעגל האימהי והילדי, ולא היינו חושבים עליו כמתמוסס בגבולותיו, אנחנו הרי צריכים להיות חזקים, תומכים, מפרנסים, יציבים. אבל בחוויה שלי, גם הגבר עובר שינוי מוחלט במבנה הנפשי, השאלה היא מה הוא עושה איתו, איך הוא מבין אותו."

בחדר משתרר שקט כמו בשעת מבחן; נדמה שהנוכחים מתעמקים בהצעה של מיקי שנותרה תלויה באוויר. אני מנסה לפענח את השתיקה שבחדר, האם זו הסכמה שבשתיקה של שאר המשתתפים עם דבריו של מיקי, שגם הגבר עובר מטמורפוזה נפשית בשלב שבו הוא הופך לאב, או שהם בוחנים את עצמם לאור האמירה הנוקבת של מיקי. ומה עשה עם השינוי הזה אופיר, בעלי ואבי ילדי, בתקופת ההיריון הראשון שלי? שלנו? קופצת בדעתי השאלה, ואני מנסה להיזכר בו באותה תקופה, ומצליחה רק להעלות זיכרונות שלקוחים מרובד ההתנהגות: שנינו הולכים יחד לשיעורי יוגה ומאוחר יותר, לקורס הכנה ללידה. בבית הוא לוקח על עצמו את המטלות הכבדות והמעייפות, והיו עוד דוגמאות כאלה, אבל ככל שאני מתאמצת, אני לא מצליחה לענות לעצמי על השאלה: איך הוא הרגיש לקראת האבהות המתקרבת? עכשיו אני תוהה אם הזמן שחלף הוא שהשכיח ממני משהו שידעתי, או שאולי אופיר מעולם לא שיתף אותי בסערת הרגשות שלו לקראת האבהות, אני לא שאלתי, ולכן אני לא באמת יודעת (רשימת השאלות שלי לאופיר הולכת ומתארכת ככל שמתפתח השיח בין חברי הקבוצה).


- פרסומת -

"מיקי, אתה רוצה לקרוא את מה שכתבת?" אני חוזרת אליו, והוא נעתר להזמנה:

"הלכנו למפגשי הורים לפני לידה, עיסויים, כדורי פיזיו, נשימות.
באחד התרגילים נתבקשו הגברים לעסות את רגלי הנשים. הסבירו לנו את כיוון התנועה שאינו מקדם לידה. את האזורים המתאימים. את העוצמה.
מעולם לא חווינו זאת יחד. לכל אחד מאיתנו היו כנראה אילו שהם מחסומים. ולפתע זה היה נהדר. השפעה מרגיעה.
מאז, הפוּט-מסאז' נכנס לחיינו. מקרב. מרגיע. מרדים.
לעתים אחת לכמה חודשים, לעתים כמה פעמים בשבוע.
איני בטוח, אבל אני חושב שגם לי עשו פעם אחת.
אשתי ביקשה ללדת באופן טבעי.
במסלול החיים העקלקל ומלא המהמורות, שמחתי להרמוניה המזדמנת בפנטזיה ובפרקטיקה.
חדר הטיפול לא הפסיק מעולם ללמד אותי על מסדרונות הקיום, גם אלה שצירוף המילים 'שלא תדע' או 'די לה לצרה בשעתה' היו מתאימים להם עד מאוד. שמעתי כמה וכמה סיפורי חדר לידה שבלשון התקופה והשיח המקצועי המנומס ניתן לכנות 'מורכבים עד מאוד' (וזאת כדי להימנע ממילים דרמטיות כ'טרגיים', 'קורעי לב', 'טראומטיים' או 'הורסי חיים').
כדי לקצר סיפור ארוך נאמר שאני מסכים עם כל הנחות היסוד התומכות בלידה הטבעית, נקודה.
כמובן שקראנו את האוהל האדום, עקרון הרצף, המדריך הישראלי להיריון ולידה וכל הסילבוס של קריאת החובה. הורדתי לנו סרטים על לידות טבעיות. כל ערב דחינו את הצפייה. משהו כנראה לא הבשיל במלואו.
ביום שישי האחרון של חודש נובמבר מזג האוויר היה נעים.
חום הקיץ חלף. שמש מלאה עמדה בשמי תכלת צלולים. עץ התאנה הפיץ את ריחו המיוחד. שקיעה ירוקה.
צפינו. נשים רוסיות עירומות מיניקות על סלעים בקו המצוקים, היפיות אמריקאיות עם בני זוגן בבריכה בחצר הבית, בסלון סקנדינבי.
באחד בדצמבר זרחה השמש, הכנו ארוחת בוקר מפנקת. בצהריים תלינו כביסה. ולפתע התרחש דבר מה".

מיקי מרים את עיניו ממסך המחשב ומסתכל על הקבוצה, שעדיין שקועה במאמץ להתרכז בנאמר.

"היית שותף מאוד פעיל בהיריון הזה," אומר לו אורי לבסוף, "יש בטקסט שלך הרבה 'אנחנו'. חוץ מלשאת את התינוק ברחם ולהיות בהיריון, הייתם לגמרי ביחד."

"לא כמוה, לא באותו אופן, אבל ניסיתי," מיקי מהנהן בראשו.

אני לוקחת לעצמי את רשות הדיבור: "כתבתם ודיברתם על הבטן והשדיים הגדלים, על הרחם המכיל ועל עצמכם, ניצבים מול האישה שעוברת טרנספורמציה, מול ההיריון של האישה. מיקי דיבר על השינוי הנפשי שהגבר עובר במהלך ההיריון. אני מבקשת להחזיר אתכם לכתיבה, ובאמצעותה, לשים את עצמכם במרכז הבמה. אני מזמינה אתכם לכתוב מה עבר עליכם בתקופת ההיריון - על מה חשבתם, מה הרגשתם, אילו אירועים קרו לכם? קחו עשר דקות וכתבו על כך. אתם יכולים גם לחזור לאסוציאציות שכתבתם בתחילת המפגש, לכתוב או להרחיב את הסיפור שהמילים מסמנות לכם."

האם הפעם יצליחו לכתוב בגוף ראשון יחיד? האם יחשפו טפח ממה שהתחולל במעמקי נפשם? אני סקרנית, ובינתיים ממשיכה לשבת בשקט במעגל בזמן שהם כותבים. אחרי עשר דקות אני עוצרת אותם ושואלת מי מעוניין להקריא.

"אני אתחיל את הסבב," מתנדב אורי.

"אנחנו עוברים לאיטליה. יש כרטיסים. איזו התרגשות! אני לא מאמין, אחרי כל השיחות וההכנות, הניסיונות והבדיקות. יש כרטיס. עם שני פסים יפים עליו. כל כך הרבה אנשים שאני מכיר כבר טסו לשם, חשבתי שזה יקרה קודם, ועדיין, אני די שלם עם הזמן והמקום בחיים. רומנטיקן שכמוני – מדמיין אותנו באחת הפיאצות, עם שתי כוסות יין, מאוהבים עד הכוכבים למרות שיהיו שם גם ריבים, בלבולים, חילוקי דעות ועייפות אחרי יום הליכה לא הגיוני ברחובות העתיקים, ועדיין – אופטימיות נעימה ומעט עיוורת לא הרגה אף אחד.
מתכוננים לטיול, קונים ציוד, מבררים מה מזג האוויר, עלויות, מה אפשר לעשות שם ומה כדאי, עד כמה זה בטוח וממה להיזהר מכל משמר. משום מה אנחנו מדברים המון על הטיסה. מה קורה בשדה, למי ניגשים, איזה כיסא מקבלים, באיזו מחלקה נכון לשבת, והאם לחוות את הטיסה במלאותה על הקשיים, הארוחה הדלה וכיסי האוויר המבהילים או לקחת כדור ולחכות לנחיתה.
למה אנחנו לא מדברים יותר על איטליה, אני שואל. למי אכפת מהטיסה הזו, כך או אחרת, זה כמה שעות ואחרי זה יש לנו חיים שלמים בארץ המגף. אני מקבל הרצאה שלמה על החשיבות של חוויית המעבר, על חיבור, על נתינה, על יחד ומשום מה גם על נשיות ועוצמה – איך זה קשור לטיסה?
אני יודע שהכול יהיה אחרת שם, אלה עדיין אנחנו אבל אחרת, איטליה תשנה אותנו, היא תעדן אותנו, היא תבגר אותנו, היא תדרוש מאיתנו לא מעט בחירות ותכנונים, תהיות לגבי רצונות ותפיסת חיים, ולמרות כל אלה, אני מוצא שאני נהנה מכל רגע כאן בארץ, יודע שיש לזה תאריך תפוגה, שתכף נוסעים וזהו, אוכל רק להיזכר כשאשב שם עם החבר'ה על איזה פיצה נפוליטנית איכותית".


- פרסומת -

"אז בעצם אתה אומר שלהיות בהיריון זו חוויית מעבר, כמו לטוס למקום אחר?" אני מבקשת להבין, ורועי מוסיף, "אם להמשיך את ענת, אז לפי מה שכתבת, התכוננתם ללידה - האם לשכך את הקושי והכאב עם כדור או אפידורל, או ללדת טבעי ולחוות את כל 'כיסי האוויר'."

"בדיוק," אורי מביט בנו, "ובעיקר, ניסיתי לבטא כאן הרבה מחשבות שהיו לי ביחס לפרופורציות. אני אסביר. לפני הלידה, כמו לפני הנסיעה, עשינו תכנונים - שנבלע את איטליה עד הרגע האחרון, ומה נראה ומה נעשה, בפרטי פרטים ממש. אשאיר בצד את איטליה ואתייחס להיריון-לידה: כל ההכנות והשיחות והרעש סביב הלידה - הטבעית, האורגנית, העוצמתית, המחוברת, המשותפת, הדולפת, מה לא - כשבפועל זו בסך הכול 'הטיסה'. אין לי כוונה לזלזל, אבל יש פה איזשהו פער תפיסתי די עמוק, בעיקר כי ההכנה הזאת לוקחת המון קשב מהזוג הנרגש כך שיש פחות קשב ושיח על הורות, תקשורת זוגית, תזונה, כסף, עזרה חיצונית, תכנון החודשים הראשונים המשותפים וכל מה שחשוב בהם וכולי וכולי. לקראת הלידה אני הרגשתי כאילו אנחנו שנינו בסירה, אני חותר והמים שקטים אבל אני גם רואה את ענני הסערה בדרך ואני חותר לשם, קדימה, ממשיך. מאחר שאני מגיע מעולם צבאי, זה לגמרי הזכיר לי את – 'חבר'ה, זה הולך להיות מטורף, תחזיקו חזק.' ומה שקרה אחרי הלידה, זה שבכניסה הביתה עם אשתי, שהתחילה את השיקום מניתוח חירום קיסרי מאוד לא פשוט, ועם הקטנצ'יק שחגג חמישה ימים, מה שעובר לי בראש זה – 'ומה עכשיו?!'"

הקבוצה מהנהנת בהקשבה, ואורי ממשיך.

"אני השקעתי את האנרגיה והמאמצים כדי לארגן לנו מרחב נוח, נעים עם כל מה שאנחנו צריכים כדי להתמודד עם הגלים הגבוהים שבדרך. זה אומר שהודעתי למטופלים ולטייסת שאני יוצא להפסקה של לפחות חודש (בפועל זה ארך כמעט חודש וחצי), הכנה של הסבתות וכיול הציפיות שלהן, הכנת הבית עם כל הציוד החדש, וכולי. כמובן שגם פז היתה מאוד מעורבת בהכנה ועשתה המון דברים, אחרים.

"המנטליות שלי היתה, בדומה ל'משימות' רבות אחרות, לאפשר לנו להתנהל מול האתגר והימים והלילות הקשים שהבנו שצפויים לנו בצורה הכי נוחה ומאפשרת. לכן ממש קשה לי כל כך להבין איך אבות חוזרים לעבודה אחרי שלושה ימים (גם אחרי שבוע זה לא נתפס מבחינתי), אני מאמין שזה פוגע בצורה מאוד משמעותית בהתקשרות של האבא לעולל (כן, התקשרות מהצד השני), אין לו את הזמן להתרגל למצב החדש ולהכיר את הפלא הזה שנכנס אליו הביתה, לפנות את עצמו מכל החיים ולהשרות את עצמו בתוך התא המשפחתי החדש הזה שנוצר לו בעולם. אני מאמין שהתקופה הזאת בדיוק היא זו שמאפשרת לאבא לתפוס את התפקיד והמקום הכי חשוב, עקב כך שהאמא לרוב עדיין באיזשהו תפקוד נמוך ותשמח לכל עזרה שהיא יכולה לקבל, והוא, בעזרת השם, בתפקוד מאוד גבוה."

אורי מדבר על החשיבות של פינוי זמן לאבא לטובת הכרות עם התינוק והסתגלות למצב החדש, אבל באותה נשימה הוא גם מספר על ההכנות שעשה לקראת הלידה ביצירת מעטפת מבחינה פרקטית, משימתית. האם זו התנהלות גברית מובהקת?

"מה דעתכם על מה שאורי אומר?" אני שואלת.

"ראשית, אני מוד ה לאורי על מה שאמר, זה מאוד חשוב בעיני," אומר יניב, "זה גם מעורר הרבה מחשבות. אותי הכתיבה לקחה למקום אחר, ונדמה לי שהטקסט שלי מתחבר למה שדיברנו קודם, על הניתוק הגברי מול ההיריון, כי מצאתי את עצמי כותב על ההיריון השני, אבל לא ממש עליו, וגם לא עלי במישרין, אלא יותר על הבן הבכור שלי:

"תלתלים זהובים קופצים בידיעה מוחלטת. אתה רץ בשדות ליד הבית, פורש ידיים ויודע שאתה יכול להתרומם מהאדמה ובזינוק בטוח לנחות אצלי בידיים. אני מסתכל עליך רץ. על התלתלים הקופצים, וכשאני פורש ידיים לתפוס אותך, מחליקה בי ידיעה בגרון. אני יודע שהידיים שלך, האוחזות, עדיין לא יודעות – לא יודעות שעוד מעט הידיים שלי יעטפו אחות. אחות לך, אחות איתך, אחות כנגדך. אחות שלך. בת שלי. בת שלנו. רכה. ילדה. בת. המבט שלך בי מלא אמון, שלם, מוחלט. המבט שלי בך רעד.
ואחותך הגיעה לעולם. הגיעה בפשטות, בלי דרמה. עדינה. שיער שחור. מבט בהיר, זוג שקדים, מציץ בי ומעיר בי משהו שלא ידעתי. עד הבוקר נשארתי שם לצד אמא ואתה נשארת בפעם הראשונה בלעדינו. אחותך הגיעה והגוף שלך רעד. לא החזיק את הבשורה. חום גבוה, נשימות רפות. הייתי ער לצדך כל הלילה, שומר שאחרי כל נשימה תגיע הבאה.
כשהיא גדלה מעט והחלה לזחול, היא הוקסמה מתלתלי הזהב. יום אחד, צעקה קרועה שלך, נעלבת, הקפיצה אותי לסלון. אחותך אחזה בזהב ומשכה עוד ועוד. היא שמחה בך, ביופי שלך, רצתה אותך קרוב אליה. אתה לא נלחמת, בכניעה ובעלבון הנחת לה למשוך בתלתלים. המבט שלך בי עורר בי רעד. המבט שלי בך כבר לא רעד. היא פה חמוד, היא לא יודעת, היא רק רוצה יחד איתך.
מאז, מדי פעם, אני נזכר בזמן שבו רצת לבד בשדות. מאז, מדי פעם, אתה בורח לשם, לבד".


- פרסומת -

"נשמע לי שבהחלט כתבת על עצמך, על הבגידה," אומר מיקי, ויניב נושא אליו מבט של קשב. "איך הבאת לבן שלך אחות. זה כמו גבר שמרגיש שהאישה בוגדת בו עם התינוק, שלקח את מקומו."

"נכון," רועי מצטרף. "זו נקודה חשובה. נדמה לי שגם בשבוע שעבר כתבת על הבגידה, על הרף השנייה שבו נקרעת בין להישאר עם אשתך אחרי הלידה, או ללכת לבדיקה עם התינוק שזה עתה נולד."

יניב מהנהן בראשו בהתרגשות, ורועי שואב ממנו עידוד וממשיך: "לי זה לקח חמש שנים להבין שאני כועס על הבן הראשון שלי. זה היה במסגרת טיפול שהבן שלי קיבל בגן, עם מטפל שבכלל לא הערכתי, ולכן זה היה עוד יותר מעצבן שדווקא הוא אמר לי יום אחד – אתה יודע, נדמה לי שאתה כועס על הבן שלך, על זה שהוא לקח לך את הזוגיות. רק אז נפל לי האסימון שאשכרה יש בי כעס עליו... עם השני זה כבר לא הגיע לזה. וזה נכון, עד שהוא הגיע, היה לנו משהו ברור, יציב וחזק ביחד, ופתאום, מישהו בא ולוקח לי את זה!"

"יש מישהו אחר לאהוב ולתת לו תשומת לב," מסכים אלעד.

"ומה שעוד גרוע בזה," ממשיך רועי, "הוא שאין מקום לתחושת הבגידה הזאת, וגם אסור לדבר על זה, כי גם ככה אני יוצא לא טוב."

"אני גם הרגשתי תחושת בגידה בילד הראשון, שאגב, קיבל את המעמד הזה רק כשאחיו נולד. לפני זה הוא היה הילד." אומר בועז. "היתה הרמוניה בין שלושתנו, ופתאום אדם מגיע, ומקלקל. וגם החיים נהיו יותר קשים."

דומה שהנושא מעורר הדים בלב האבות האחרים. אלעד תורם את חלקו: "כשהילד הראשון היה בן ארבע ונולד השני, אני הכי זוכר ששאלתי את עצמי אם אנחנו נורמליים, עד שסוף-סוף מצאנו סדר בתוך הכאוס הזה אנחנו מביאים עוד ילד? שנייה, רגע, בואו נהנה מזה! עד שסוף-סוף הילד נרגע קצת, אנחנו זורקים את עצמנו שוב למצב הישן-חדש הזה."

הקבוצה צוחקת צחוק משוחרר ואוהד בתגובה לגילויי הלב שעלו בחדר הקטן והדחוס.

הגברים מדברים על קנאה בתוך המשפחה – קנאה בתינוק, מצד האב או האח/ות הבכור/ה – שהיא תגובה למה שוויניקוט מכנה "מושקעות אימהית בסיסית", מצב נפשי שמתחיל בחודשי ההיריון האחרונים ונמשך לתוך החודשים הראשונים לחיי התינוק שבו האם מתנתקת מהעולם החיצון ומצרכיה שלה עצמה, והיא מושקעת כולה בסיפוק הצרכים המיידיים של התינוק, ואני תוהה עכשיו אם המקור לקנאה הזאת קשור גם בהיותם עדים חיצוניים בעל כורחם לחוויות הגופניות והנפשיות העמוקות והסוחפות שעוברות נשותיהם או אימותיהם.

האם גברים מקנאים בנשים על יכולתן להרות וללדת ולהימצא באותה "מושקעות אימהית" עמוקה וסוחפת? לחיות בסימביוזה מרגשת עם אדם אחר? ולו יכלו, האם היו רוצים להחליף את הנשים? ושאלה בלתי נמנעת מתגנבת ללבי. ואילו יכולתי אני, האם הייתי מוכנה לוותר על ההיריון והלידה?

ההיריון של בועז ותמיר שוכן ביבשת אחרת מזו של הגברים האחרים בסדנה, ונדמה שגם עולם החוויות הרגשיות שלהם. כשאני שומעת את סיפורם יוצא הדופן, אני חושבת שלצד המושקעות האימהית יכולה להתקיים בהרמוניה מושקעות אבהית לא פחות משמעותית.

הטקסט שכתב בועז מעלה שוב, וביתר שאת, את סוגיית הגנטיקה:

"חודש שישי בערך. בישראל כמו בישראל, חיסיון, פרטיות ונהלים הם בבחינת המלצה לא מחייבת. חברים שלנו, מומחי פייסבוק שמקדימים אותנו בכמה חודשים בתהליך, מספרים לנו שכל התורמות הן חברות פייסבוק של יוסי, מנהל סוכנות הפונדקאות. בערב אחד אנחנו מתפתים. וזה היה אתגר קטן מאוד. יש רק מאסן אחת בין חברותיו של יוסי. והנה אפילו ארבע התמונות המוכרות לנו. אבל רגע, בתמונות האלה, הפחות מטושטשות, מאסן מופיעה עם חברה עם שיער בהיר יותר, פנים רחבים וקצת שמנמנה. וקצת מוזר שתמונת הפרופיל דומה הרבה יותר לחברה מאשר למאסן...
פגישה עם יוסי בבית סוכנות הפונדקאות. באנו לכעוס ולבקש פיצוי. אבל האם אני באמת כועס? הרי אם אני כועס, זה אומר שאני כועס על חלק מהילד שלי. ואם לא אדכא את הכעס מיד, האם לא ייוותר בי קורטוב של מרירות גם כשייוולד? חוץ מזה, מאסן האמיתית נראית פחות טוב מזו שהכרנו. אבל מצד שני, מהתמונות שלה עולה הרבה שמחת חיים, ואיזה בן זוג חתיך יש לה – אין ספק שיש לה אישיות כובשת. ובכלל, מה פתאום אנחנו מזהמים פה את המסע הרומנטי שלנו לילד עם דברים תפלים כמו פיצוי וכסף. אבל שילמנו כל כך הרבה, והם באמת פישלו, וערערו לנו את התמונה שבה דמיינו את הילד. לא, אני לא באמת מתחבר לכעס, ונותן לתמיר לנווט את השיחה עם יוסי. אנחנו מקבלים פיצוי של כמה עשרות אלפי שקלים בודדים.
והיום, היום בעיקר מהדהד בי המשפט שאמר יוסי באותה פגישה, שאנחנו נאהב אותו ונשכח מכל זה מיד אחרי הלידה. אני עדיין מסתכל לפעמים על ניר ומוצא רמזים של מאסן, ואני אוהב אותו כל כך".

בועז נושא את עיניו מן הכתוב ומרגיש צורך לחדד בעל-פה: "כפי שאתם כבר בטח מבינים, אצלנו ההיריון היה הרבה פחות רומנטי. לא הכרנו את האישה שבהיריון, והרגשנו בעיקר כמו במאבק. לאורך התקופה הרגשנו שבכל פעם שהתעסקנו בזה, רק טבענו עוד יותר בחוסר השליטה שלנו, עד שמצאנו שהדרך הכי טובה להתמודד היתה להדחיק ולהתייחס לזה כמה שפחות." הוא משפיל את עיניו אל הדף וממשיך לקרוא:

"כשאני מסתכל לאחור על התקופה הזאת, בשבילי היריון זה מתח. בתהליך פונדקאות הרצון להיכנס להיריון הוא מודע ומתוכנן מאין כמותו, אבל הכניסה להיריון היא סיפור מתח שמעורבים בו ציפיות וחששות, כספים וחוסר ידיעה מתמשך. במהלך ההיריון, התחושה הדומיננטית היא של חוסר שליטה, ולמדנו על בשרנו שהתרופה הכי טובה היא לקבל את זה ולשחרר. חדר הלידה הסגור בפניך גם הוא מעורר מתח. ושנתיים-שלוש אחרי הלידה, ההיריון עדיין מהווה מקור מסוים של מתח – מה הסיפור שמספרים לניר? כמה פרטים לחשוף? איך מספרים עליו לניר? ומתי מספרים לניר על ההיריון החדש, שמתבשל לו ביבשת אחרת?"

בועז מסיים לקרוא ונשען לאחור על גב הכיסא.

יניב מתרגם למילותיו את מה שהבין מדבריו: "כשאין קשר, או כשיש ניתוק, מחפשים למה להתחבר. בבחירת הפרמטרים האלה הפעלתם מערכת שיקולים דומה לזו שמפעילים בבחירת בן או בת זוג, רק שכאן, לא הכרתם את האמא ולא את התינוק."

בועז: "נכון. במקרה הזה, לתמונות יש השפעה מאוד חזקה. בתהליך בחירת תורמת הביציות, לפחות עם ניר - עם אדם זה היה קצת שונה - היו פתוחים בפנינו כ-30 פרופילים של תורמות פוטנציאליות מדרום אפריקה. יש משהו מאוד שטחי בתהליך הבחירה, וזה טבעי ואולי מחויב המציאות, כי התמונות, גם אם הן מעטות יחסית, דומיננטיות הרבה יותר ברושם שמתגבש על כל אחת מהמועמדות מאשר רשימת הפרטים היבשים שבאה אחריהם. השלב הראשון בבחירה שלנו היה סינון של כעשר נשים שנראו לנו טובות מראה דיין. את האחרות פסלנו כמעט מיד בגלל אוזניים בולטות, סנטר מחודד מדי או סתם חוסר סימטריה. אני לא יכול לומר שהרגשתי לחלוטין שלם עם אופי התהליך הזה, שהרגשתי שהיה, כאמור, מעט שטחי. מצד שני, היה לי ברור שאין לנו באמת אפשרות אחרת."

אלעד מוסיף: "ממה ששמעתי, זה אותו דבר גם בתרומת זרע. יש נתונים שמקבלים מבנק הזרע וצריך להחליט מתוך הרשימה, ואין שם תמונה – אין בן אדם לדבר איתו. אתה יודע מה הגובה, הצבעים, מה הוא עושה, כמה שנים למד באוניברסיטה, וזהו. אני שומע מאנשים שעברו את זה, שצריך באמת לעשות סדר עדיפויות, לייצר קומבינציה של מראה חיצוני עם הוכחות למוצלחות. נניח, שהתורם או התורמת יהיו גבוהים ובהירים, ושיהיו גם מהנדס או סטודנטית לרפואה. עכשיו, זה לא אומר הרי כלום. הוא יכול להיות בן אדם פסיכופט, אבל זה מה שיש לעבוד איתו."

אני מנסה למצוא מכנה משותף לדברים שנאמרו ונשמעו. "אני חושבת שעלו כאן שני נושאים עיקריים, שליטה, או ליתר דיוק חוסר שליטה, וחששות," אני אומרת. "כולכם מספרים שבתקופת ההיריון התחילה להתפתח אצלכם ההבנה שאין לכם שליטה על איזה תינוק ייוולד לכם, ושזה מעורר חשש. כולם רוצים ילדים יפים וחכמים, ובטח לא פסיכופטים. במובן הזה, הסיפור של בועז הוא דוגמה להקצנה של הפחדים של כולם." זו ההתמוססות הנפשית שעליה דיבר מיקי, אני מסכמת לעצמי. אותה חוויה של ערעור השליטה וכניסה למרחב של אי-ודאות, שתדרוש בנייה מחודשת של הגבולות ושל הזהות.

"אצלי המחשבות האלה התחילו הרבה יותר מאוחר," אומר אסף, "בסביבות גיל גן חובה, ובעיקר, בבית הספר. שם באמת יש מדדים חזקים של חוכמה, ואז מתחילה ההסתכלות, האם הבן שלי טיפש או חכם, איזה סוג אינטליגנציה יש לו. שם יש חרדות של ממש, ואני לא רואה כאן הבדלים ביני לבין אשתי. ככל שהשנים עוברות, ואני יותר ויותר בעניינים, אני דווקא יותר חרד." הוא עוצר וחושב, ואז ממשיך: "זה לא שאני יותר חרד, החרדות הן אחרות. יותר נכון לומר שאני יותר מעורב רגשית. בניגוד לעניין הגנטי, שבו באמת אין לנו שליטה, כשהם גדולים יותר, אני מרגיש יותר שאני יכול לעשות דברים שישפיעו על העתיד שלהם, בעיקר דרך חינוך."

"עניין החרדות מופיע גם במה שאני כתבתי," אומר מיקי, וכל המבטים מתמקדים בו בציפייה.

"הפנטזיה הלכה והתבהרה – היריון ללא חרדה
נבטח בקוסמוס והקוסמוס יבטח בנו.
קראתי גם אני את האוהל האדום.
הביקורת החברתית הנוראה שלי החלה לחלחל למרחב המשפחתי.
המהפכה החקלאית ריסקה לי את המעטפת השבטית.
המהפכה התעשייתית ניפצה לי את המשפחה הגרעינית.
הדת והמדינה תשלחנה את הבן שלי לשטחים ולא תאפשרנה לי לקנות פיסת אדמה.
פלסטיק מרעיל בבקבוקים, פורמולות פגומות, הכחדה המונית שישית, "אתה איתנו או נגדנו" של קפיטליסטים אנוכיים ונרקסיסטיים, שוטפי-מוח וגונבי-דעת, ממקסמי הון וכוח.
ובתוך כל זה אני פוגש כל יום בקליניקה אוטיסטים, ומפגרים, ולקויי למידה קשים, וחולי נפש, וילדים שעברו טראומות נוראיות, ומלא חבר'ה משדרות ומפוני גוש-קטיף שקסאמים נופלים להם על הראש.
אני רק רציתי שלווה. הצלחתי לברוח מהמציאות לכמה שנים. זה היה ירח הדבש האמיתי. הצלחנו יחד פה ושם. אולי בעצם רק כמה חודשים. ועם ההיריון כל ההגנות הישנות קפצו הכי גבוה אבל נמצאו כלא יעילות, ורק התגברו.
קראתי לזה 'גשם של סכינים'.
רופאת הנשים החליטה להפחיד אותנו עם כמה קריטריונים.
אני פינטזתי על עצי פרי מלבלבים, אחו, מחצלת, עצי שיטה בנחלים הגדולים, אוושת גלים עם ההתעורות טרם פקיחת העיניים.
פינטזתי עור אל עור. חיוכים. רוך. חיבור. אחדות.
אשתי חוששת שהחרדה שהיא לא מצליחה לרסן משפיעה על ההתפתחות הנוירולוגית של בננו.
היא ממעיטה להזכיר זאת, אך היא חושבת אותו דבר גם כעבור אחת-עשרה שנים.
אני התחלתי להכין לו פלייליסטים עוד לפני שנולד.
הרבה דיסטורשן.
לפעמים זה מצליח להרגיע אותי".

החרדה אחת היא, אך פנים רבות לה. המפגש שהתחיל באסוציאציות חופשיות למילה היריון מתפתח לשיחה ערה על חרדות הגברים שבחדר. הבעות הפנים של הדוברים נמרצות, גופם ערני. עד כה, לא הזדמן לי לפגוש גברים רבים שחולקים את החרדות שלהם בכנות ישירה שכזו. לשמחתי, המשתתפים מובילים את השיח בטבעיות אל הנושאים הכמוסים שמעסיקים אותם, ואני מודה שוב על ההזדמנות לצפות בתהליך המרתק הנרקם לנגד עיני.

"בדיוק על זה כתבתי," אומר אלעד, ואף אחד לא נראה מופתע. הוא קורא:

"עד היום אני לא מבין איך היקום חיבר בין שני אנשים כל כך חרדתיים. זה לא שהכרנו דרך אפליקציה וכל אחד בחן את הכרטיס של השני ואמר 'המממ... היא כותבת שהיא חרדתית, זה בדיוק מה שאני צריך.' נפגשנו במקרה, יצאנו ונשארנו. ושנתיים אחר כך, שני אנשים שתמיד יצפו לגרוע מכול קיבלו את הג'קפוט של עולם החרדות: היריון. והיא עשתה מה שהיא תמיד עושה כדי להתמודד, שזה לקרוא, לבדוק, לשאול, ללכת למומחה בחדרה שלוקח שלושת אלפים שקל בשביל בדיקה שאפשר לעשות ליד הבית דרך הקופה, להירשם לקורס הכנה ללידה אישי ומיוחד שמשלב ביופידבק - השד יודע מה זה אומר - עם תרגול נשימות ותפילה לאלים הנורדיים, לקבל תוצאות מצוינות בתבחין המרובע ואז לעשות בדיקה גנטית בעוד כמה אלפים, וכמובן - להכריז שזהו זה, בטח הפלתי עכשיו, כל פעם שהיא נבהלת או מתעצבנת ממשהו. ואני עשיתי מה שאני תמיד עושה כדי להתמודד, אני מדחיק. הכול יהיה בסדר. כלומר, כלום לא יהיה בסדר. Calm down, nothing is under control.
כמובן שלא שיתפתי אותה בגישה הזאת, עובדה - אני עדיין חי ועם כל האיברים במקום. פשוט שיתפתי פעולה עם כל מה שהיא רצתה ופעם בכמה חודשים ניסיתי לשאול בעדינות אם אנחנו באמת חייבים לעשות את הבדיקה הזאת מחוץ לקופה, והיא הרגיעה אותי שיש לנו ביטוח רפואי פרטי שמכסה עד 60% מהעלויות אבל אפשר גם לוותר על הבדיקה אם לא ממש אכפת לי אם יהיה לנו ילד או לא.
כל שלב בהיריון וכל בדיקה מוצלחת באו כהפתעה. כשאתה מצפה לגרוע מכול אתה ממש לא מוכן לזה שהוא לא מגיע. ובסוף, כשכנגד כל הסיכויים הוא נולד, בריא ותקין ויפה, שנינו הסתכלנו עליו, הסתכלנו אחד על השנייה וחשבנו אותו הדבר: אלוהים ישמור, איך אנחנו שומרים על הדבר הזה בחיים?
היום אני מפחד משני דברים: שיקרה להם משהו, פיזית, ומהעבודה שלי אני יודע שהדברים האלה קורים גם ללא-טמבלים, וזה מפחיד. הדבר השני שמפחיד אותי, הוא שהם יגדלו ולא יהיה להם טוב. שהם לא יסתדרו, שלא יהיו להם חברים, שיהיו עצובים. אני חושב שהחששות האלה שונים מהחששות שהיו להורים שלנו בזמנם. הם חששו שאולי לא תהיה לנו עבודה טובה, שלא נסתדר מבחינה כלכלית. אני, לעומתם, מפחד שהילדים שלי לא יהיו מאושרים. שהבן שלי לא יצליח לשמור על קשרי חברות בגלל בעיות רגשיות שיש לו. מרגע שאשתי היתה בהיריון, אף אחת מהחרדות האמיתיות שלי לא נגעה בי או בחיים האמיתיים שלי - מה אני הולך לאבד. הכול נגע אליו ולמה שעתיד לקרות לו".

רועי אומר את מה שנדמה שכולם חושבים: "חרדות הן נושא אוניברסלי לגמרי, אצל כל הורה לדעתי. כולנו על הסקאלה של החרדה באיזושהי מידה, מנסים להתנהל איתה ולא לתת לה להשתלט על הדרך שבה אנחנו מתנהגים."

מאוחר יותר, בפייסבוק, אלכס ישרשר תגובה: "טקסט חזק, כמו קפסולה רצינית של רגש גולמי. אולי זה סוג של תיבת פנדורה. נגעת בה ברגישות. הייתי רוצה לשמוע עוד מה עומד בבסיס ראשי הפרקים שפיזרת שם".

כשמתן קורא את שכתב, ניכר שניסיונו הרפואי רק מעצים את החרדות:

"הטלפון שלה אלי לעבודה באמצע היום הבהיר לי שמשהו לא צפוי קרה. לא משהו גרוע. אבל מהקול שלה ומזה שהיא מתחילה לספר לי שהיתה בבדיקה אצל רופא נשים אני מבין שמשהו קורה שם. כשהיא סיפרה לי על הביתא כבר הבנתי, ביתא מעל עשרת אלפים בשלב הזה זה לא היריון רגיל. אבל כשהיא אמרה שיש שלושה בכל זאת הפסקתי הכול, יצאתי מחדר המיון והתחלתי לחשוב. שמחתי אבל התחלתי לחשוב. בדיוק סיימתי את סבב הפגייה. אני יודע בדיוק מה קורה עם שלישיות. אין סיכוי לסיים היריון במועד, אין סיכוי שלא יהיו סיבוכים. אני חושב על רביעיית אבו חוטה ואני פשוט מת מפחד. הראשון לא שרד ואת השלושה האחרים פגשתי באמצע החורף, חודש אחרי השחרור שלהם מהפגייה שהיתה מלאה בזיהומים, בהנשמות ובטיפולים אנטיביוטיים. כולם עם RSV באמצע החורף. את השני הנשמתי בטיפול נמרץ למורת רוחן של האחיות שכבר רצו ללכת הביתה ואת השלישי קיבלתי לטיפול נמרץ עם הזריחה, כי אני ועוד רופאה החלפנו גם את האחיות, הרביעי בדיוק עבר מהמיון למחלקת ילדים. לא תודה זה לא בשבילי. בבית החולים אצל מישהו אחר - אין בעיה, אצלי בבית - לא. ממש לא. הרמתי טלפון לרימונד הרופא הבכיר בפגייה. דנו ביתרונות ובחסרונות, לא היה שם משהו שלא ידעתי. לי זה היה ברור, אנחנו הולכים לעשות דילול. התחלתי לחפש באינטרנט ובפורומים מי הרופא הכי טוב. ומצאתי כמה. אז הלכנו על דילול. הבאנו איתנו את הטופס החתום של הוועדה להפסקת היריון. זה קצת אבסורד להיות במקום שבו אתה מצהיר שאתה רוצה להפסיק היריון של עובר, בעוד שכל מה שיש לך בראש זה איך לשמור על ההיריון הזה. המדלל היה רציני חמור סבר, בדק וסימן את המיקום, שאל אם אנחנו רוצים לדעת מה המין שלהם. ולפי זה לבחור. לא רצינו לדעת, לא רצינו לבחור, רק שזה יהיה מי שהכי נוח, קל, ולא מסכן את השאר. הוא החתים אותנו על טופס שאמר שהפסקת היריון של אחד יכולה להביא לסיום ההיריון כולו. חתמנו כי לא היתה ברירה. נתתי לה יד ואת העיניים הפניתי אל המוניטור שמראה את המחט עם האשלגן מגששת את הדרך דרך הבטן אל שק ההיריון והלב, שם הפסקתי להסתכל. אני יודע מה אשלגן עושה. הצטערתי בשביל מי שאני כבר לא אראה, אבל חשבתי על כל האחרים. חזרנו הביתה עצובים. הכול עבר בסדר אבל המחשבה שהפסקנו חיים של מישהו מאיתנו לא היתה קלה. אבל כשיש לך תינוק בריא בבית ואתה מבקש חיים רגילים ככל האפשר, שלישייה זו הרפתקה שלא היינו מוכנים לה. אני חושב שהחלק הכי קשה בהיריון תאומים הוא לא להיכנס להיריון אלא לשמור עליו.
כשאתה בצד הלא נכון של המפה, הידיעה שלך לא עושה לך טוב. ההכרה בכל מה שעלול להסתבך מכניסה אי-שקט אינסופי לתוך המסע הזה שהוא תהליך הבריאה הכי מופלא בטבע האנושי.
אלא שקשה ליהנות כשברקע עולים פרצופים, תמונות, אבחנות של כל מה שעלול להשתבש.
אז הלכנו לרופא הכי טוב בסקירה, סקירה כפולה גם עולה כפול מתברר. הוא חייך ועשה לנו 10 אחוז הנחה, אתה לא סופר כסף בהיריון, אתה רק מקווה שהכול יעבור בשלום.
זה היריון בסיכון, הסבירו לנו עוד בהתחלה. גם כשנשארו רק שניים. עשינו מי שפיר אצל המדקר הכי טוב. דיקור כפול זה תעריף כפול מתברר. הוא לא עשה לנו הנחה, הוא גם לא חייך. אני החזקתי את היד שלה והשתדלתי לא להסתכל יותר מדי במוניטור".

"וואו," אומר אסף, "סיפור לא פשוט." שתיקה של הסכמה משתררת בחדר.

מתן מהנהן, מבטו מושפל לרצפה. "כן, היה מאוד קשה, וגם יהיה קשה בהמשך הדרך."

"אז בואו נראה מה קורה לכם, הגברים, במהלך ההיריון," אני מתחילה לסכם את מה ששמעתי היום. "דיברתם על החששות שלכם מהופעת התינוק ומהשתנות החיים שלכם, חששות שהזדחלו לחייכם מרגע היווצרות ההיריון. בקבוצה עלו שתי אפשרויות להתמודדות עם המצב החדש, שלכאורה מנוגדות. האפשרות האחת היא התרחקות, התנתקות ומעבר לעמדת המתנה, שהרי אין ביכולתכם לעשות דבר לטובת ההיריון, פרט לתמיכה באישה, כמובן, אך זה חיצוני לכם. מנגד, מיקי מצביע על תהליכים רגשיים ונפשיים משני תודעה שהגבר חווה. אני משערת שנמשיך לגלות בהמשך מה קורה בתודעות שלכם כגברים. ולשם כך הרי התכנסנו. כצופה מהצד, אני רוצה לציין שלפעמים חשבתי שיש קשר הפוך בין הנושאים הגדולים שהעליתם – חרדות, סכנות, בגידה – ובין האווירה ששוררת כאן בחדר, שהיא מלאת חיות ואפילו שמחה."

"זו שמחת המפגש," אומר מיקי. "אני מרגיש את המרחב הזה שבין העבודה האישית והפסיכולוגית המאוד משמעותית ודרמטית שאני עושה כאן, ובין הכתיבה שלי וההקשבה לכתיבה של האחרים, זהו מרחב שנעים לי לאבד בו את עצמי. הייתי רוצה רק להיפטר מלחשוב על איך הכתיבה שלי מתקבלת כאן, אבל אני מודה שאני יותר ויותר משחרר."

"נכון", יניב מחזק את דבריו, "יש פה משהו כל כך נעים ונינוח."

אלעד אומר, "אני מצטרף למה שנאמר. אני גם מבין שכשאני חושב בדיעבד על כל מיני חששות לילדים, הם נראים לי קצת אחרת, כמו מה שמתן אמר בתחילת המפגש, שיש פרספקטיבה. בדיעבד אני מסתכל על עצמי וחושב, מזה חששתי? מההיריון? מזה שהילד לא אכל מספיק? אבל בסופו של דבר, כשאתה עובר משהו בהווה, אתה עובר אותו במאה אחוז ממך. לכן אי אפשר להתייחס לזה בזלזול."

"אני האבא הכי טרי כאן מכולם," אורי אומר. "בינתיים הדברים אצלנו נעימים ורגועים, ואני מבין שאולי בהמשך מצפה לנו משהו אחר."

תם המפגש השני, ובתוך דקות ספורות החדר מסודר כשהיה וראשוני הממהרים כבר הלכו. בועז משתהה הפעם ועוזר לי בסידורים האחרונים, היום הוא משוחרר מהלחץ להגיע לגנים.

כשאני מגיעה הביתה, עדיין אפופה בחוויית המפגש, אני מעלה בדף הפייסבוק של הקבוצה את הפוסט הבא:

"שלום חברים. התחושה החזקה ביותר שממנה יצאתי מהמפגש היום היתה של חדוות הגילוי. ראיתי אתכם מתרגשים מהאפשרות לחזור לאחור ולספר מה היה, ולבדוק אגב-כך מה דומה בסיפורים של החברים, ומה ייחודי לסיפור האישי שלכם. היה הרבה אומץ באוויר ובטקסטים שלכם. תחושה של בריאה.
הקולות שלכם חשובים ונחוצים - אני בטוחה שאבות רבים נוספים יוכלו להזדהות עם הנושאים שאתם מעלים. כמה חשוב ששיח כזה, גברי, פתוח ורגיש, יתקיים, במקביל ולצד השיח הנשי.
אתם מוזמנים לשתף כאן בקבוצה מחשבות, אנקדוטות ותובנות שילוו אתכם בתקופה הקרובה (תזכורת: התכנים פתוחים רק לחברי הקבוצה, נא שמרו על הגבולות שלנו)."

בהמשך אני מפרטת את מהלך המפגש, לטובת מי שנעדר, ומזמינה את כולם להעלות בהמשך את הטקסטים שכתבו, וגם לשלוח לי אותם במייל, בקובץ וורד.

בתוך זמן קצר אילן מתחיל להעלות טקסטים שכתב בהתאם לשאלות השונות. בטקסט שלהלן הוא כותב על חוויית ההיריון של הגבר, ומנסח במדויק במה שכתב כאן את שני האתגרים שמלווים את האבות בתקופת ההיריון, שנדמה לפעמים שהם סותרים זה את זה: להתחבר להיריון, להתחבר לעצמם:

"במשך זמן רב מתקופת ההיריון (הראשון) חככתי בדעתי בעיקר בשתי סוגיות מרכזיות – האחת - איזה מין אבא אהיה? והשנייה - למה צריך כל כך הרבה זמן של הכנה (הכי הרבה בטבע, חוץ מסוסים, לווייתנים ופילים)? כמדומני שהרעיון המרכזי איתו הלכתי הוא שאנו באמת צריכים את הזמן הזה, הן הגברים והן הנשים. שהרי אין אנו כתרנגולת המטילה את ביצתה תוך שלושה שבועות. מתבקשים אנו להתכונן, להכין את ביתנו לכבוד הרכ/ה הנולד/ת, את זה החיצוני, ובעיקר – את ביתנו הפנימי".

בטקסט הבא, שבו בחר לכתוב על הרחם, נראה שאילן מצא דרך לחבר בין השניים:

"'בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו' (תהלים) – אם ייטול אדם פונדא (=פאוץ') אחת ופיה למטה - המעות נופלות. והאישה הזאת - פיה למטה ומהלכת על שתי רגליה והוולד שמור במעיה ואינו נופל, כאדם שנתון בספינה בתוך הים. הבהמה הזאת שהיא מהלכת על 4 - ולדה נתון במעיה שמור בתוכה, ואישה הולכת על 2 ואף על פי כן הוולד שמור" (מדרש תהלים).
מקום שמור הוא הרחם, כל-מיני דברים עלומים מתרחשים בו – "למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח - ידיו על 2 צדעיו (=ראשו), 2 אציליו (=בתי-שחיו) על 2 ארכובותיו (=ברכיו), ו-2 עקביו על 2 עגבותיו (=ישבנו), וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי (=צואה) שמא יהרוג את אמו... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר 'מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי...' (איוב) 'ומלמדין אותו כל התורה כולה...' (תלמוד בבלי, מסכת נדה).
מה יש בו באותו הרחם? האם כספינה הוא בתוך ים? או שמא בכלל דומה הוא לבית-כלא (על-פי אשר מזרחי, פייטן תוניסאי – 'בִּתִּי צְאִי מִבֵּית-כֶּלֶא')? מחקרים אומרים כי גם שם התינוק חולם... על מה?..."

אילן מרבה לשלב בטקסטים שלו דברי תורה, מדרש ותפילה בשפה "עגנונית" (כפי שהיטיב יניב לאפיין אותה מהרגע הראשון). בדרך זו הוא מכניס למעגל המשתתפים רוחניות וקדושה. דומה שכשהוא כותב על הרחם ומוסיף פסוקים מהמקורות, זו דרכו לחבר בין קודש לחול, בין רוח לגוף, וכך למצוא לעצמו מובן ופשר של פלאי הטבע שהוא צופה בהם מהצד, וכך להתחבר למה שמתחולל בגוף שאינו גופו.

כמובטח, בחלוף שבועיים מהמפגש האחרון ולקראת חג הפסח, אני מזמינה את הקבוצה לכתוב על הרגע שבו התבשרו על ההיריון, ולהעלות לדף הפייסבוק את הטקסטים. כרגיל, אילן מעלה ראשון את דבריו על הכתב:

"אני לא כל כך זוכר את עניין הבשורה, וגם לפני זה, לא היה איזה עניין סביב הכניסה להיריון. אני יותר זוכר איזו חויה אינטימית שהיתה בין שנינו. רצינו לשמור זאת בתוכנו, את החיים החדשים המתהווים בקרבה של אשתי (וגם בקרבי במובן מסוים), לא היינו מעוניינים בנוכחות אנשים נוספים שם. לי אישית זה לא היה קשה, מטבעי איני אוהב שאנשים מתערבים בחיי, היה לי נוח להשאיר את זה בתוך משפחתנו ההולכת ומתרחבת לה. הראשונים שסיפרנו להם היו הורינו, אשתי סיפרה להוריה ואני להורי. אבי כבר חישב אם בעת הלידה הוא יהיה בארץ... את תגובת אמי איני זוכר כל כך".

כמה ימים לאחר מכן גם מתן יעלה טקסט, שבו ילהטט תחת שני הכובעים שלו, זה המקצועי כרופא ילדים וזה המשפחתי, כשהוא נע קדימה ואחורה בזמן, כאילו ביקש לארגן את כל האירועים והזמנים לכדי סיפור אחד קוהרנטי ונושא משמעות. בטקסטים שלו הוא מסכם שני הריונות, שתי לידות, שתי חופשות לידה ושלושה ילדים. הקטע הבא עוסק רק בהיריון הראשון.

"חלפו כבר עשרים שנים מאז המפגש הראשון שלנו בבית הספר לרפואה, אבל אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. זה היה באולם 'ירקון'. לא, לא 'ירקון', 'חרמון'. כנראה שאני לא זוכר את זה טוב כמו שחשבתי. אולם 'ירקון' היה שמור לאירועים מיוחדים, לפגישות חגיגיות, וגם למרצה לפסיכולוגיה עם מיני קצר מדי, שתמיד תהינו איך שדווקא היא זכתה ללמד אותנו שם. היו שאמרו שיש לה קשרים מהסיבות הלא נכונות. אבל בטח גם זה היה שטויות. זה היה היום הראשון ללימודים, נכנסנו נרגשים למפגש הראשון, אנחנו בבית הספר לרפואה. וואוו. זה מרגש ומפחיד גם יחד. היו שם הרבה דיבורים ונאומים וברכות, אבל משפט אחד נשאר איתי מאז ולא מרפה. 'תסתכלו טוב טוב סביבכם,' אמר אחד הדוברים, 'החלק הכי קשה מאחוריכם. זהו. התקבלתם לבית הספר לרפואה. כל מי שנמצא כאן יסיים את הלימודים ויהיה רופא.'
חשבתי שהוא מתבדח, אבל הוא היה לגמרי רציני. גיליתי שכמעט כל מי שהיה בחדר הזה סיים את לימודי הרפואה. אבל המשפט הזה הלך איתי מאז, והיטיב לנסח את הרגשתי כשהחלטנו להביא ילד לעולם.
ובאמת, החלק הכי קשה בהיריון היה שהוא יגיע, אחר כך זה כבר יותר פשוט.
היא תמיד היתה צעד אחד לפני. היא רצתה שנתחתן ממש מהר ואני לקחתי את הזמן. היא רצתה שמיד נביא ילדים ואני אמרתי שעכשיו יש תקופת מבחנים וזה לא מתאים. ואחר כך היתה עוד אחת ועוד אחת. ואז, כשהסכמתי, זה לא הלך בקלות כמו שאנשים אחרים מספרים, כמו שחשבתי. והלכנו לרופא ולעוד רופא ולבדיקה ולעוד בדיקה. רופאה אחת אמרה שהפרופיל ההורמונלי שלה לא טוב ושאין לנו הרבה זמן, אני לא האמנתי לה אבל זה הלחיץ אותה עוד יותר. הרגשתי כמו בצבא; כל ערב בתקופה המדוברת הייתי מתייצב לעבודה שלי ואחר כך חוזר ללמוד. לא שסבלתי, אבל הרגשתי שזו לא הדרך הנכונה. אחר כך אמרו לנו לנסות בעבודת יד, שזה הכי טוב. ואז לנסוע מהר, לעקוף את הפקקים שלא ייפול, שלא יתחמם או יתקרר ולהביא למעבדה. ואז הזריקו לה את זה וחיכינו, וחייכנו, אבל שום דבר לא קרה. וככל שעבר הזמן היא נלחצה יותר, כל בטן הריונית ברחוב הכניסה אותה לחרדה וכל חבר או חברה שהיו בהיריון גרמו לה לרצות לברוח מכולם, ובכל אירוע משפחתי כשהתחילו לנאום על זה שאנחנו צריכים להביא ילדים לעולם, שחבל על הזמן, פשוט רציתי להיקבר בו-במקום, רק לא להסתכל לה בעיניים.
ואז מצאנו רופא חמוד אחד שמתעסק בפריון. הוא אמר לנו קודם כול להירגע, תפסיקו את המדידות הוא אמר. אתם צעירים. תעשו מה שצריך לעשות, ובנחת זה יגיע. וזה הגיע, עם עזרה של כדור קטן. ובאמת זה היה החלק הכי קשה".

אצל הגברים, כמו אצל הנשים, הידיעה שיש היריון מטלטלת: הנה קיבלנו את מה שרצינו. אבל אז גם מזדחלת ההבנה שזוהי תחילת הדרך, לא סופה.

במעמד ההתבשרות על ההיריון אלעד חווה לראשונה את הרגשות המעורבים ביחס לאבהותו, שילוו אותו מאז ועד היום: התרגשות ופחד. מבחינתו, זו תמצית האבהות.

"אפילו לא חודשיים אחרי דרום אמריקה, שנינו עדיין בלי עבודה, כל בוקר שבו אנחנו מתעוררים בדירה מתקלפת בבני ברק במקום בהוסטל מתקלף בברילוצ'ה מביא איתו כאבי גמילה עצומים. איפה החיים הקודמים שלנו, בהם שוטטנו בלי כל דאגות, חוץ מאיפה נאכל בצהריים, איפה נישן בלילה ולאן ניסע מחר? ופתאום, בדיקה ביתית, חיובי והזוי, בעיקר הזוי. לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר. חשבנו שיהיו לנו כמה חודשי ניסיונות, להתרגל לרעיון. בטח עם הספירה הנמוכה שלי. אבל פתאום זה בא, ממש מהר. ולא ידענו מה לעזאזל אנחנו הולכים לעשות עם זה. בבת אחת הדיכאון הכבד מהחזרה לחיים האמיתיים, פלוס להיות בבית בלי עבודה עם כל הלחץ הכרוך בזה, התחלף בהתרגשות, שמיד התחלפה בפחד".

מנקודת מבטו של יניב, שמוקסם מהאפשרות לתת מילים לרגשותיו, יש תמיד "ביחד". ההיריון נחווה על ידו כדבר משותף, שנוצר בשניים – בת-זוגו והוא עצמו - והם חולקים אותו מאז ולעולם. גם הטקסט הקודם שלו לעיל, עסק בדרך שלו להתחבר לעובר שברחם כדי להגיע לשלמות של ה"ביחד", ובהמשך יבלוט גם ה"ביחד" שלו עם ילדיו.

"בדמיוני, שהוטען באין סוף תרחישים מסרטים, מסדרות, תסריטי פנים ותסריטי חוץ, רגע הבשורה היה אמור להיות די דרמטי, או לפחות להתנחשל לו בעוצמה רגשית מתפרצת.
שני פרצופים בוהים בערכת היריון ומנסים לדמיין אם נקודות הצבע של הפס המהוסס מתלכדות יחדיו לצד הפס הברור. בוהים זו בזה - פס אחד מצטייר ברור, ואילו הפס השני מתלבט אם להיות או לא, אם בכלל מתאים לו עכשיו להופיע. מתי, חושב לעצמו הפס השני, זה בכלל הזמן הנכון להופיע? מה אָפַס-פֵס אם אופיע?
שני פרצופים נותנים לו עוד שהות לקבל החלטה. לאט לאט הוא מתמלא בנוכחות ברורה יותר. הספק עדיין נוכח ומתמקם בשאלות טכניות - אולי צריך ערכה חדשה? אולי פשוט בדיקת דם? זה בטוח יותר מדויק.
אנחנו צמודים זה לזו, בוהים במקלון עם שני הפסים, במטבח עם חלון הפתוח אל הכרמים. אני בכלל לא קרוב להבין שכמה חודשים אחר כך אצעד עם שחר בכרמים כשראש קטן צמוד אלי לחזה.
למען האמת, הרגע המהוסס הזה הטרים להגיע ושלח סימנים מקדימים במשך כל החודש שקדם לו. נסענו יחד להודו, משוחררים מאמצעי מניעה. ובמנזר ההוא בהרים, מתחת לשמיכת פלנל הימלאית, היה רגע אחד מדויק שבו חשבתי לעצמי שזה קורה הרגע.
אם לא די בכך, שינוי מוזר הזדחל לחיינו כמה שבועות עוד קודם לכן - שנינו רגילים בכל בוקר לראות את העולם רק אחרי שהתודעה טבלה במקווה של קפאין. שם, בהימלאיה, פתאום, היא סירבה לקפה של הבוקר. "לא בא לי," היא אמרה ואני הסתכלתי עליה באי-הבנה. גם כשנסענו בסובארו ג'סטי קטנה כאילו היתה רכב ארבע על ארבע מופלא כדי למצוא דממה באמצע מדבר - שנינו אוהבים להגיע למקומות נידחים, שקטים, ולשבת שם מול הנוף - אחרי שעות בכביש המתפתל גבוה בהימלאיה והתיישבנו קרובים, נשענים על בית בוץ, בוהים בשדה אינסופי של פרחים שהשתרע לרגלי הרים עצומים, היא התחילה לבכות. בכי עמוק. בכי שלא הכרתי לפני כן, וביקשה שאקח אותה הלאה מהמקום הנידח הזה. כי זה חור מלוכלך ואין פה כלום. ואני הסתכלתי עליה, לא מבין, דואג, מנסה לפענח את מעמקי הבכי, ללא הצלחה. והיה לי ברור שגם אם יפה פה באופן בלתי רגיל, אין מצב שנישאר.
במבט לאחור, מתברר שבבכי העמוק הזה כבר היתה מגולמת נוכחותו של פס שני מהוסס".

הסיפור שהעלה לפייסבוק אורי, שבמפגש הקודם התייחס לסרטים ולמעשיות, נשמע בעצמו כמו אגדה:

"התחלנו לנסות, וידענו שזה יכול לקחת זמן. בינתיים, אני, בדרכי המתוכננת, יצאתי לריטריט ויפאסנה ארוך בצפון. 'לך תדע מתי תוכל לעשות את זה שוב,' הסברתי לעצמי את נכונות המהלך. התהלכתי מחוץ לאוהל על שביל עפר ותיק, ערב יולי חם ונעים, והוא לא עזב אותי. ילד קטנטן בלונדי חמוד, שמביט אלי בעיניים גדולות, מושיט את ידו כלפי מעלה, מבקש שנתהלך לנו ככה סתם לשם ולכאן, נתלוש עשב ונביט בעורב של ערב.
'אבא'. לפתע, המילה האיומה הזאת, שבכוחה להעלות בתוכי את כל הזעם, הפצעים והכאב – העלתה בתוכי רגש חדש, חם ונעים, ממעמקי הבטן כלפי מעלה עד העיניים. התענגתי על המראה הסוריאליסטי. 'מה לך ולזה, ידידי?' שאלתי את עצמי שם, בעודי מתהלך בין הברושים.
נכנסתי לרכב אחרי הפרידות מכל החברים לריטריט ומיד התקשרתי, רגע אחרי ה'היי בייב' עלתה השאלה – האם? - ונענתה בשלילה, עדיין לא. הצטערתי לשמוע. ויותר מההצטערות - הופתעתי על ההצטערות. שלום לך 'קול פנימי', חיכית כהרגלך מאחורי גיבובי המילים, הרציונל ומשגלי השכל.
נכנסתי הביתה, חיבוק, נשיקה, סיפורים וחוויות, אוכל טוב, קפה, ספה והתרווחות.
היא מתיישבת לידי, הטלוויזיה נפתחת ושיר מוכר מתחיל להתנגן, שקופית ראשונה עולה, היא הכינה לי סרטון תמונות מרגש, חיוך עולה. אני מסביר לעצמי מיד שאחרי ימים ארוכים של פרידה וגעגוע דברים יפים עולים מהנשמה. זה שיר ששנינו מאוד אוהבים,'make you feel my love' של אדל, או יותר נכון של דילן.
והנה אנחנו בשלוש וחצי שנותינו יחד, מחויכים, יפים, אוהבים מול מים והרים, תמיד נעים להיזכר. השקופיות מלוות בכיתוב שנון ומרגש על זיכרונות, רגעים ושיחות טובות. לקראת סיום, עיני קוראות את המשפט הבא: 'אני בטוחה שתהיה אבא מדהים', ומאחוריהן תמונה של מקל לבן עם שני פסים כחולים.
הייתי רוצה לספר כאן שמיד קפצתי והתרגשתי וחיבקתי ונישקתי הכי חזק שיש, אבל למרות שניחנתי בתפיסה מהירה יחסית, היה שם משהו במערכת שלא הצליח לתרגם את משמעות האותיות והתמונה. נשארתי לשבת מחויך על הספה, נבוך ומבולבל, כמו מול סוף של סרט שאני לא בטוח שהבנתי עד תום. היא אבל הבינה מה קורה איתי וחזרה אל השקופית הלא הגיונית ההיא, האחת לפני הסוף. התבוננתי עוד קצת, ועוד טיפה, ופשוט הרגשתי איך משמעות הצבעים והצורות שמולי עושה את דרכה בתוכי, מתהלכת בפנים ולוחשת 'אבא'."

"יפהפה, אורי," יכתוב לו בועז.

אלכס, שיצליח להגיע רק למפגש השלישי, שלח לי במייל את הטקסט הבא אחרי סיום מפגשי הקבוצה, בשלב שבו התחלתי לאסוף את כל החומרים לקראת כתיבת הספר. כשקראתי אותו לראשונה, קרבַי התהפכו. אלכס נגע כאן בנקודה שלא דובר בה בקבוצה. בנוסף לחרדה מהשינוי, מהמפגש עם התינוק שיעמת אותו עם הפער בין הפנטזיה והמציאות, מחששות הגברים מפני הלידה עצמה, הוא מתייחס לביטחונה של היולדת:

"אנחנו יושבים מול המיילדת
האישה החכמה ביותר בעולם
שבנתה בית שלם שמיועד ללידה הטבעית
שיש בו מכשירים וידע
שקיבל המלצות מהחברה הכי טובה שלי וגם של מיכל
והיא עושה לנו סיור מודרך ורגוע
ואני מרגיש מתפקע מעצב מבעבע שאינו מובן וגם שאינו משתמע לשתי פנים
והיא מדברת אלינו
ואני דומע. דמעות מתפרצות החוצה
ואני רק קצת מנסה להבין למה וקצת מנסה להבין מה זה בדיוק
מחנק בגרון, משהו ענק, מתכווץ כל הגוף ונרעד, זה משהו מוכר ולא רצוי מילדותי,
זו אישה חזקה מדי שתלטנית ויודעת כול,
תחושה של פרידה כמו כשמסתכלים במראה ולא מזהים כבר מה היה ומה יש ממול - יש רק נשימה מפוחדת ואין כלי עבודה,
אולי כנגד כל החוכמה כאן בבית הלידות אני רק רוצה לצרוח ולברוח? וקול פנימי מבקש ממני ללכת מכאן בנימוס, מפחיד אותי שמסוכן ללדת כאן...
אנחנו יוצאים ונהר של דמעות פורץ את הסכר,
לא נחזור לכאן.
רק אחר כך אולי נבין למה.
אולי בגלל שנולדתי בחדר לידה ברוסיה של לפני שלושים שנה, בקור של מינוס שלושים מעלות ובקרב על החיים ועל המוות של אמי
​​​​​​​אולי זו ההבנה שלידה עומדת לקרות והכחשת העניין כבר איננה אפשרית והאישה ההיא היא רק בשורה לשינוי הנורא".

 

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול קבוצתי, ספרים, תרבות ואמנות, זוגיות, הריון ולידה, אבהות
פטריסיה יודילביץ'
פטריסיה יודילביץ'
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
אפרת דיין שיאון
אפרת דיין שיאון
פסיכולוגית
מודיעין והסביבה
עליזה ששון
עליזה ששון
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, ירושלים וסביבותיה
דפנה ממן
דפנה ממן
עובדת סוציאלית
אשקלון והסביבה
הראל אגמון
הראל אגמון
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
חן זליג
חן זליג
עובד סוציאלי
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.