המסע הנפשי של הבן לחיפוש דמות האב: רגשות אשמה וצער ההחמצה של בנים את אבותיהם ב"צל ידו" של חיים באר

המסע הנפשי של הבן לחיפוש דמות האב

רגשות אשמה וצער ההחמצה של בנים את אבותיהם ב"צל ידו" של חיים באר

מאת ד"ר יצחק הררי

הכעס והזעם והאיבה שבנים מרגישים כלפי אבותיהם הם בלתי נמנעים, ואף אחד לא חומק מדינם. [...] הפיוס מגיע ביום שהבנים נעשים בעצמם אבות לילדים מתבגרים, ואז הם מתבוננים לאחור במבט חדש, מפויס, על האבות שלהם. (חיים באר, "צל ידו", עמ' 236)

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.
(קוואפיס, 1993, עמ' 49)

הווילון המתנפנף ברוח והעץ המתגלה מאחוריו

​​​​​​​על כריכת "צל ידו", הרומן החדש של חיים באר (2021) מתנוסס צילום של וילון המתנפנף ברוח. אצל קוראיו האדוקים של באר הצילום מעלה אסוציאציה מיידית לפרק הקצר החותם את הרומן של באר מ-1998, "חבלים". הפרק נפתח באחת מתמונות הסיום רבות הרושם ועזות המבע ביותר בספרות העברית החדשה: הדמויות המרכזיות ברומן, האם ובנה, יושבים בְּבוקר שבת לבדם בבית. האם קוראת בספר, הבן מתבונן במשחקו של הרוח בווילונות. לפתע נכנסת לחדר ציפור דרור, נלכדת בו ואחר כך עפה לדרכה בעד החלון. מבעד לחלון נשקף עץ בוהיניה זקן פורח. הסיטואציה מתוארת כאילו היא מתרחשת בתמונת אקוורל רכה ואוורירית, אך קוראי הרומן מבינים שהאווירה הרוגעת והנינוחה אינה אלא אחיזת עיניים, שכן מתחת לשלווה החיצונית, מוליכת השולל, יש סערת נפש. מותה של האם, שתואר בפרק הקודם, מסמן את תחילתו (או המשכו המואץ) של תהליך הבחינה העצמית וחשבון הנפש של הבן, ושל מסעו בנבכי התודעה (הררי, 2007, עמ' 267-273).

הסמינר הפסיכו-פוליטי-מתמטי
סמינר מאת ד״ר יצחק בנימיני; הערות פרשניות: דודי בראילובסקי | ההשתתפות אינה כרוכה בתשלום

כריכת "צל ידו". עיצוב העטיפה: דורית שרפשטיין​​​​​​​​​​​​​​�...​​​​

בעשור השמיני לחייו כתב חיים באר את הרומן "צל ידו", כפי שכבר זיהתה בן דב (2021), הוא אכן קומה שנייה ל"חבלים" והמשכו הישיר. אף שצילום הווילון המתנפנף מרמז לשמה של הקומה שבה שהה המספר בטירה האוסטרית המתוארת ברומן "צל ידו" עצמו, ולשמו של הראשון מבין שבעת הרקיעים על פי התלמוד, הוא גם המחשה פיגורטיבית לקשר בין היצירות. הקשר בין "צל ידו" ו"חבלים" הוא בולט ביותר, ואפשר אף אפילו ש"צל ידו" הוא קומה רביעית לטרילוגיה האוטוביוגרפית "נוצות", "עת הזמיר" ו"חבלים": כל ספר הוא פיתוח של קודמו, כמעין בובות "מטריושקה", בובות העץ שכל אחת גדולה מרעותה ומכילה אותה. אפיזודות ואירועים שונים המוזכרים ב"חבלים" (וגם ב"נוצות" ובבמות נוספות) מוזכרים ומסופרים שוב בהרחבה, ולעתים אף ביתר חשיפה, ב"צל ידו".

באר עצמו כתב ב"צל ידו" כי הוא מצפה ממנו להיות "ספר שלאחריו אין אדם צריך עוד ספר מלבדו" (שם, עמ' 123), וכי הוא מייעד להיות להמשיך, ואולי אף לסיים את המהלך שהתחיל ב'"חבלים"'. אמנם, שנים מעטות לאחר ש"חבלים" יצא לאור אמר לי באר (2020-2002): "משסיימתי את 'נוצות' ואת 'חבלים' וכתבתי על הוריי, באה מנוחת הנפש לי ובאה מנוחת הנפש להם. אני מרגיש שמילאתי להם את חובתי כבן, ואני רוצה סוף סוף להשתחרר מהם כליל. עכשיו אני רוצה להתפנות ולכתוב על נושאים אחרים לחלוטין". אלא שכוונה לחוד ומעשה לחוד: בכתיבת "חבלים" הוא הציב מצבה לאמו, אולם חוסר הנחת באשר ליחסו המתנכר והעוין לאביו לא הרפה ממנו. במרכזו הוא מעמיד הפעם את "דמותו המיוסרת והכאובה" של אביו (באר, 2021, עמ' 79).

במשך כל שנות חייהם המשותפים, באר הבן היה מרוחק נפשית מאביו (הררי, 2007). הסיבות לכך רבות: גילו המבוגר של האב, אי יכולתו להתערות בארץ, חוסר מסוגלותו ללמוד כהלכה את שפתה ולהשתלב במנהגיה ובאורחותיה, המריבות רוויות הטינה בין ההורים, והבושה הקשה – הקטלנית לעתים – שהאב גרם לבנו בהזדמנויות שונות המוזכרות בספריו הראשונים של באר.

לכך נוספת השנאה שהקפידה האם לטפטף באזני בנה כנגד האב, וכך הלכה וגברה המשטמה שחש הבן כלפי אביו. ב"חבלים" כתב באר: "כי על אדני הכעס הוטבעו יסודות ביתנו, ועל טינה שאין לה מרפא נורתה אבן פינתם" (באר, 1998, עמ' 166). ב"נוצות" תיאר כיצד האב, אשר " הרגיש את עצמו מיותר בעולמה של אשתו אחרי שהעניק לה מִקץ שנות ערירות מרות עולל יונק שדיים [...] הרגיש בחלוף השנים מיותר גם בעולמו של בנו" (באר, 2021, עמ' 289). נראה שבדינמיקה משפחתית זאת האב נתפס כמפריע, כנטע זר, אל מול האם הדומיננטית שהתקשתה לשחרר את בנה, מתוך הצורך שלה עצמה להיצמד (בן-ארי סמירה, 2015).

ב"צל ידו" כותב באר: "כבעל נטיות אדיפליות, נטיתי תמיד לצידה של אמא" (באר, 2021, עמ' 117). ואילו אחת הדמויות ברומן שואלת: "איך קרה שדווקא עכשיו, בגילנו, איבדנו פתאום עניין בהורה שאיתו ועם עולמו הזדהינו כל השנים [...] והתחלנו פתאום לחפש באופן נואש נתיב דווקא אל ההורה האחר, אל ההורה הדחוי, 'ההורה השקוף'?" (שם, עמ' 33). ואמנם, ברקע של תמונת הסיום של "חבלים", עם הווילון המתנפנף ברוח והדרור הנכנס אל תוך החדר, ניצב העץ הזקן והפורח, המתגלה ומסתתר לסירוגין. מפתה לומר כי העץ מסמל את דמות האב, וכי המסע של באר ב"צל ידו" הוא המסע לחשוף את אשר מתכסה מאחורי הווילון שמטריד את מנוחתו של הבן – המסע הקשה והתובעני לגילוי האב.

הקשבה לעולם הפנימי בבגרות המאוחרת

אביו של באר נפטר כאשר בנו היה בן שמונה עשרה בלבד. במסע הגילוי של האב הוא החל כבר בימי השבעה. שם גם הנצו הניצנים הראשונים של הפיוס והחמלה שהחלו לכבוש את מקומה של האיבה הכבושה. שינוי זה שחל אצל הבן הוּזן ממקורות שונים – מדבריה המרוככים של האם על האב לאחר מותו, מתמונות המתגלות לבּן באקראי ומאירות את האב באור חם ואנושי, מעדויותיהם וסיפוריהם של אנשים שהכירו את האב, מזיכרונותיו של הבן שהחלו לקבל לפתע פרשנות אחרת ועוד. גם כשהוא עומד בבגרותו מול דיוקנאות בציוריהם של אמנים גדולים, דמות אביו ניבטת אליו מהם והוא מתבונן בה עתה בראייה בוגרת (הררי, 2007).

אך רק בעת שהיה בעשור השישי לחייו, במהלך כתיבת "חבלים", דמות אביו כמו נגלתה אליו בחלום בהקיץ ושׂחה לו:

מטפל.ת בילדים ונוער?
בוא.י למאגר הידע הראשון בישראל עם כל המידע החשוב והמבוסס על ילדים ונוער מגוונים מגדרית

אתה עכשיו פחות או יותר בגיל שבו אני הולדתי אותך. אני הייתי בן חמישים וחמש ועכשיו אתה, לפי חשבוני, בן חמישים ושתיים. עברו כבר למעלה משלושים שנה מאז שיצאתי מחייך. לך יש עכשיו שלושה ילדים משלך, ובהם שני בנים שהדעת נותנת שהם מתכתשים איתך בדיוק כפי שהתכתשת אתה איתי. גם הם בוודאי כועסים עליך בדיוק כשם שאתה כעסת עליי. עכשיו אנחנו קוויט, אז לא מגיע לי לדעתך שתעשה הערכה מחודשת של היחסים בינינו? [...] אינני בא לתבוע ממך פיוס, אלא רק הגנה מן הצדק. שנים ארוכות התמהמהת. (שם, עמ' 118)

על כך מוסיף באר: "השיחה עם אבא הייתה נקודת מפנה בכתיבת "חבלים", [...] שינוי יחסי אל אבי, שינוי שהתהווה תוך כדי הכתיבה" (שם). "צל ידו" נכתב כשני עשורים אחר כך, כאשר המספר מצוי כבר בעשור השמיני לחייו. למועדי הכתיבה במהלך החיים יש משמעות רבה, שכן בבגרות המאוחרת מתרחשת בדרך כלל התחזקות של תהליך ששורשיו בבגרות האמצעית (אייל, 1997): כבר מתקופת אמצע החיים חל שינוי בתפיסת הזמן של האדם. אולי בפעם הראשונה בחייו הוא תופס את הרעיון שהזמן הוא מוגבל וסופי, וכי החול בשעון החול הולך ואוזל. המודעות הגדלה לערכו של הזמן מאיצה תפניות והחלטות מסוימות שמימושן נדחה מתקופות חיים קודמות.

את הניסיון של באר למצוא בגיל מבוגר משמעות בצרות ובאתגרים שחווה כבן לאביו אפשר להבין גם לאור תורת הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל. פראנקל (1981) גורס כי "השאיפה למצוא משמעות לחיים היא כוח המניע הראשוני של האדם (שם, עמ' 119), ומציין את האפשרות לשנות ולתקן את העבר שחלף. לתפיסתו של פראנקל, "העובדה שאנו בני תמותה, שחיינו סופיים, שזמננו קצוב ואפשרויותינו מוגבלות היא מה שבזכותו משמעותי לעשות דבר מה. המוות מאציל עלינו כורח לעשות כן" (פראנקל, 2021, עמ' 66-20).

היות וההתפתחות מתרחשת לכל אורך החיים, גם ביחסו של האדם לזיכרון הוריו יכול לחול שינוי באמצע. הורים לילדים מתחילים אט-אט לראות בצורה שונה את הוריהם ולשאול את עצמם כמה הם דומים להם, מה מההורים יש בהם, למי הם דומים יותר, האם הם מרוצים מהדרך בה הם נוהגים כלפי ילדיהם, מה הם יודעים באמת על הוריהם, והאם נהגו כלפיהם כהלכה.

בבגרות המאוחרת ממשיך האדם להתבונן אל תוך עצמו, להקשיב לעולם הפנימי – למחשבות, לרגשות, לזכרונות – ולבדוק אותו. הנטייה להתבוננות פנימית מוצאת את ביטויה גם בתהליך של "סקירת החיים" (באטלר, אצל אייל, 1997. זוהי מעין הסתכלות ב"ראי של החיים", היזכרות בתקופות חיים קודמות, ארגון מחדש של העבר במבנה חזק ומשמעותי יותר, וחיבור וקישור בין קצוות רופפים או תבניות פתוחות. התהליך מוביל להבנה מעמיקה יותר של מערך הקשרים עם האנשים המשמעותיים בחיים, אך גם לתחושת אחדות של האני (אריקסון, אצל אייל, 1997). בתהליך סקירת החיים נבנה סיפור חיים תואם ובעל משמעות והאדם יכול להשיג תחושת שלמות עם עצמו ועם מהלך החיים כולם.

בבגרות המאוחרת, תהליך זה מאפשר לשוב ולברר קונפליקטים בלתי פתורים ו"עניינים בלתי גמורים", ולבחון לא רק את הישגי העבר – אלא גם את הכישלונות וההחמצות. ביחס להחמצות, רפ (1980) מזכיר שבחיים יש יסוד טראגי, שהרי שאת הנעשה אין להשיב: ברגעים שונים בחייו נמצא האדם על פרשת דרכים וחייב לבחור בדרך מסוימת וללכת בה, אם הוא רוצה להגיע למקום כלשהו. אבל בשעה שהוא בוחר בדרך מסוימת מנקרת במוחו המחשבה, שאולי החמיץ דבר חשוב בדרכים האחרות.

באר בחר דווקא באימו כדי לפסוע לצידה בילדותו ובבחרותו, ואילו את אביו דחה וזנח. עתה, ב"צל ידו", הגיעה אולי העת גם למבט אחר על היחסים עם האב. אייל מצטטת בהקשר זה את אוסקר ויילד, שכתב: "בתחילה הילדים אוהבים את הוריהם, כעבור זמן הם שופטים אותם, ולעיתים רחוקות, אולי לעולם לא, הם סולחים להם" (אייל, 2010, עמ' 14).

כאשר הילדים בוגרים ושואלים עצמם האם נהגו כלפי הוריהם כהלכה, הם לעיתים נכלאים בבית כלא של ייסורי מצפון, מבלי יכולת להיחלץ. באר יוצא למסע לגילוי האב כשבאמתחתו רגשות אשמה כבדים וייסורי מצפון לא קלים בכל הכרוך ליחסו לאביו בימי חייו. לוקאס (1995), ממייסדי הלוגותרפיה, מדברת על קבלת האשמה והכרה באשמה כתהליך חיוני לאדם. היא מציעה לפצות וללמוד מהאשמה, שכן התנסות באשמה כבדה עשויה לעתים קרובות להיות זינוק להתבגרות.

משימת גילוי האב כמסע נפשי

לפני כשני עשורים כתבתי עבודת דוקטור על יצירתו של באר. במהלך הכתיבה פגשתי את באר פעמים אחדות ונקשרה בינינו ידידות. באחת השיחות בינינו דיברנו על הדוד יעקב מנהלל, אחי אביו, שהיה דמות חיובית ומשמעותית מאוד בחייו (כפי שמשתקף ב"חבלים"). את הדוד הזה, הישראלי הנחשק, חקלאי שזוף מנהלל, נהג באר להשוות לאביו – הירושלמי בעל המכולת הזקן, שנשאר מהגר כל ימיו ומעולם לא התערה בארץ התערות אמיתית.

'מעיון ליישום' מסלול העשרה והעמקה שנתי למטפלים
עיון וקריאה משותפת לצד תרגול סדנאי מונחה של טכניקות פסיכודינמיות

אולם בגרותו של באר ומותם של השניים פקחו את עיניו לראות דברים כהווייתם, והוא אף העז לבוא חשבון עם הדוד המת בגלל מעשים לא יפים שעשה ובשל מבחנים אנושיים בסיסיים שלא עמד בהם. כשסיפר לי את פרטי הסיפור על הדוד יעקב הוא היה נרגש ונסער מאוד, והשביע אותי שלא אכניס את הסיפור הזה לעבודת המחקר שלי. מובן שהבטחתי לו זאת. לאחר ימים אחדים, כשנפגשנו שוב ואני עמדתי בפני סיום כתיבת העבודה, שאלתי אותו אם הוא עדיין עומד על כך שלא אפרסם את הסיפור האישי שסיפר לי. באר השיב מיד: "אתה יכול לפרסם את הדברים, אין לי בעיה עם זה בכלל. זה כבר מאחוריי", ואכן הסיפור פורסם (הררי, 2007). לימים, כששאלתי את באר כיצד חל בו מפנה מהיר כל כך, השיב:

כשישבתי מולך וסיפרתי לך את הסיפור, ואתה הקשבת ברוב קשב, ראיתי מצד אחד, שאני מספר את זה לאוזן קשובה ולא זדונית. כשפרקתי בפניך את ליבי, נוכחתי לדעת, שהסיפור הכאוב הזה שנשאתי אותו כל חיי וקיבל אצלי בנשמה ממדים דמוניים, התגמד לפתע וקיבל את ממדיו האמיתיים ברגע שסיפרתי לך אותו ופרקתי אותו מליבי. חוץ מזה, עברו מאז כבר ימים רבים כל כך, וחשבתי לעצמי – למה אני צריך בכלל להתעסק בכך". (באר, 2020-2002)

הייתה זו עדות להימצאותו של באר באיזשהו תהליך נפשי, שבו עבר כברת דרך מסוימת. עתה, ב"צל ידו", באר מספר בהרחבה את הסיפור כולו בגירסה הכתובה (עמ' 58-56), ואפשר להיווכח בהבשלת התהליך.¹ ב"צל ידו מתואר גם הצורך של באר כבן הבוגר במגע פיזי וקרוב יותר על מנת להתחקות אחרי קורות חייו של אביו, ועל נסיעותיו עם בני משפחתו לאוברוץ', עיירת הולדתו של האב. מהעיירה לא נשאר שריד יהודי, אלא רק "אותה חלקת שמים שהייתה פרושה גם לפני מאה שנה" (שם, עמ' 10). אולם נראה שהמסעות הפיזיים לא היו מסַפקים ולא העלו דבר, וב"צל ידו" יוצא הבן לפרק נוסף במסעו למפגשו עם אביו – הפעם מסע נפשי.

נוה (2002) עורכת הבחנה ברורה בין שתי משמעויותיו של המושג "מסע": האחת היא משמעות של תנועה מוגדרת ממקום למקום בזמן הריאלי ובמרחב הפיזי, שניתן למדוד את ממדיה (זמן, מרחק) ולכַמֵּת את היקפה (כמו מסעותיהם של אודיסאוס באפוס ההומרי, של גוליבר בסיפורי סוויפט ושל רובינזון קרוזו בסיפורו של דפו). השנייה היא משמעות מושאלת, ובה המסע הוא ציון של שינוי במרחב המנטלי והנפשי, שינוי מצב ודיספוזיציה, גם אם לא כלולה בו תזוזה פיזית כלשהי (כמו מסעו של מרסל ב"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, מסעו של ליאופולד בלום ב"יוליסס" של ג'ויס). כאן נחצים גבולות של זהות ושייכות, ולשינוי המתחולל בנוסע יש גם משמעות פסיכולוגית.

בספרה המקיף ומרחיב-דעת, נצר (2011) כותבת שמסע הגיבור מסמל את מסע הנפש להתהוותה, לכינונה ולהתחזקותה, ושכל אדם הוא גיבור במסע חייו. לדבריה, החלום, הדמיון, החיזיון, המיתוס והאגדה מתארים את תהליכי הנפש באמצעות הסיפור. בתהליכים הללו נאבק האדם בכוחות ומכשולים המייצגים את עוצמות הדחפים, היצרים והרגשות, כמו גם את הפחדים, הספקות החולשות, המעצורים ומצבי הרוח. הדמיון והעיסוק במופלא מאפשרים לברוח ממציאות אחת כדי להגיע למציאות אחרת, לפרוץ את מחסומי הגוף והנפש ולהגיע אל מחוזות לא מוכרים, כדרך להתמודדות עם הקיום וקשיי היומיום. היציאה מהעצמי אל המופלא מאפשרת ממד של תקווה ומשמעות המקלה על אימת המוות והנטישה (מגד, 1998). אף שבאר מציין כי הוא יודע היטב ש"החלום, האגדה והמיתוס אין בכוחם להרחיב את גבולותיה הצרים של המציאות" (באר, 2021, עמ' 310), בהעדר אמצעים אחרים, אין לו אלא להסתייע גם בהם למסעו. הוא בורא לו עולם משחקי שהוא כמעין יציאה מן העולם הממשי, שאין חוקי ההוויה היומיומית שליטים בו. מקור המישחק, לפי חלק מהחוקרים, הוא סיפוק מאוויים שאי אפשר למלאם אלא דרך בדיה (הויזינגה, 1966), כמעין מימוש הזייתי (hallucinatory realization), שהוא לעתים קרובות פתרון המתקן את היעדרות האובייקט הנכסף (גמפל, 1989).

נוה מסבירה שמקורה של אנרגיית המסע הוא בצורך כלשהו, צורך המעיד על חֶסֶר ועל היעדר, וממילא כך מתפרשת תכלית המסע, בין שהיא ידועה ומפורשת ובין שהיא מודחקת וסמויה: שינוי המקום עשוי להביא למילוי החֶסֶר. השינוי הפנימי הוא הערך המוסף של שינוי המקום, ותנועתו של מסע זה נערכת על גבי מפת הנפש והביוגרפיה, מפת הזהות והשייכות. בדיוק לצורך הזה בונה באר את סיפור המסגרת של "צל ידו", שמתאר מסע פיזי שלו לאוסטריה. הנסיעה לטירה באוסטריה – שאינה אלא פרי הדמיון – היא מעין קליפה נרטיבית למסע השני, המשמעותי יותר, הפנימי במהותו. מסע כְּפוּל-פנים זה מאפשר עיבוד מתמשך של הזהות והבנת אופייה המתהווה.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

ב"צל ידו", המסע כולו מתרחש בתוך טירה אוסטרית עתיקה, מבודדת ומסתורית, מוקפת חומה ומוגנת באמצעי ביטחון קפדניים. המספר זוכה בה למלוא הנוחיות תוך ניתוק מהפרעותיו ו"רעשיו" של עולם החוץ, כי רק כך תהיה לו היכולת להתבוננות פנימית. הטירה, כסמל, מזוהה עם יציבות והגנה מפני עולם פנימי גועש (Vries, 1974; Cooper, 1982). אזורי הטירה קרויים בשמות לא ארציים: "שער השמיים", "הוילון", "מעי הדגה", ושמותיהם של כל אנשי הצוות של הפועלים בה הם שמות מלאכים ושִנאנים. הטירה משמשת כדיור מוגן לישישים נפטרים ילידי אוברוץ', נטולי שם משלהם, כי הרי למתים אין שמות. דמויות אלה זוכות רק לכינויים על שם סבותיהן. אלה הן "נשמות ערטילאיות מבניה ומבנותיה של אוברוץ', שאמנם יש להן דמות הגוף אבל אין להן גוף. נשמות תועות שנאספו מעולם התוהו, ששם ביקשו תיקון לנפשן" (באר, 2021, עמ' 101). בקירבן מבקש באר תיקון לנפשו שלו.

נוה מדגישה גם כי נקודת החסר המוליכה למסע היא גם נקודת מוצא לעמדה חדשה, המעבדת את חומרי הזהות המקוריים ומתיכה אותם עם חומרים אחרים. החסר המניע למסע עשוי להעיד על שאיפה לתיקון ולאיחוי של פגם במקום ההשתייכות המקורי. בהקשר זה מביאה נוה את דבריה של אירית רוגוף (Rogoff) בספרה "טרה אינפירמה" (שם, עמ' 10), המדגישה כי מסע שכזה הוא גם מסע הצלה, גילוי, התחדשות והולדת. הוא סיום של חיים ושל דרך וגם פריצת דרך לחיים חדשים, אך הוא מבליט את המילכוד המהותי (entrapment) שממנו לא ניתן להיחלץ: לעולם לא ניתן להגיע ל'שָמָה', שכן לכל מקום לוקח הנוסע את עצמו. זו אולי הסיבה שנקודות המוצא והסיום של המסע מתגלים לא אחת כלא יציבים, וזהו בעצם מסע מתמשך ללא סוף, מסע החיים. ואמנם, קריאה ב"צל ידו" ממחישה כי מרחק המסע נקבע לפי עומק השינוי המתחולל בנוסע, ולפי מידת הפנמתו את הפגישה עם האחר הנקרה בדרכו.

הסיפורים על הבן היוצא לחיפוש אחר אביו קיימים במיתוסים רבים. לפי קמפבל (1998), הדימוי רב כוח של המסע למציאת האב מייצג את מציאת האישיות, את יעד הגורל. נצר מזכירה בהקשר דומה את הספר "המצאת הבדידות" שכתב פול אוסטר אחרי מות אביו, שנעדר מחייו. בספר הוא מתאר את החיפוש אחר האב הנעדר כדי להבין את סוד חיי האב ואת סוד חייו שלו עצמו. כתיבה זו פותחת אותו ליצירה הספרותית האמיתית שלו לאחר מות אביו.

הבדידות היא גם סימן היכר של המסע שאליו באר יוצא ב"צל ידו": הפעם הוא יוצא לבדו, בניגוד לביקוריו הקודמים בעיירת אביו, שנערכו בחברת בני משפחה. כמו בסיפורי המקרא על יעקב, משה, אליהו ואחרים, הבדידות מאפשרת לבאר לסמוך על עצמו, להתגבר על הפחד ולהתחשל. ויתרה מכך: לפי ויניקוט (2009), יכולתו של היחיד להיות לבד היא אחד הסימנים החשובים ביותר לבשלות בהתפתחות הרגשית. רק בבדידות ניתן לשמוע את הקולות הפנימיים ביותר, את קולות העצמי האמיתי. הבדידות היא המאפשרת לאדם להיפגש עם עולמו הפנימי ועל ידי כך לגבש את זהותו האינדיבידואלית. דוגמה לתהליך כזה אפשר למצוא בסיפור המקראי של יונה, משלב החטא ועד שלב החנינה: השהות במעי הדג שבולע אותו מאפשרת ליונה מעין זמן אינקובציה עם עצמו, שמוביל למפגש אמיתי עם עצמו (נצר, 2011). באופן לא מקרי, המפגש של באר עם בן דמותו של אביו, המכונה חווקין, מתרחש בחדר פנימי בטירה שלו הוא קורא "מעי הדגה". כאשר המספר מגלה את הצלקת באגודלו של חווקין הוא מזהה אותה כצלקת שהיתה לאביו, ומרגע ההתגלות קורא לו "אבא":

מבטי, שנדד מעיניו, נח פתאום על כפות ידיו. על הבליטה בכף ידו הימנית, על גבעת האגודל, הבחנתי בצלקת קמורה, דמוית קשת, שיורדת במקביל לקו החיים אל עבר שורש כף היד. זאת הצלקת שהייתה לאבא בכף ידו, חצתה ההכרה את תודעתי כברק. (באר, 2021, עמ' 144).

את הגילוי הוא מתאר כרגע אודיסיאי:

שיוויתי לנגדי את מבט ההפתעה שעלה על פניה של המשרתת הזקנה, זו שהייתה לפנים מיניקתו של אודיסיאוס, בשעה שרחצה את רגליו של ההלך העייף ששב ממסע התלאות שלו במרחקים, ועל פי הצלקת שבשוקו הכירה כי הוא אדוני הבית (שם, עמ' 146).

ואמנם, למסעו של באר יש זיקה ברורה לסיפורים של שיבה מאוחרת, במיוחד לסיפורו של אודיסיאוס, ושל הבן האובד. הספרות העברית והעולמית עוסקת רבות בסיפורי שיבה מאוחרת, שאותם אפשר למשל למצוא אצל עגנון, אלתרמן, איבסן, ג'ויס, בלזאק ועוד. מסיפורים אלה עולה כי שיבה אמיתית אינה אפשרית, והשיבה לעולם תהיה פגומה.

נצר (2011) מדגישה כי הסבל הוא מניע מרכזי ליציאה למסע, וכי מי שאינו סובל לא יוצא למסע ולא משתנה ומתפתח. מצבו הנפשי של באר בתחילת מסעו משתקף היטב במילים הבוקעות מן הרמקולים שסביבו בחדר: "ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני, כל משבריך וגליך עליי עברו, אפפוני מים עד נפש, תהום יסובבני, סוּף חבוש לראשי" (באר, 2021, עמ' 32). הוא יוצא למסע בתקווה שבסיומו תבוא לנפשו הגאולה. אך האם בצאתו מהטירה בתום המסע יזכה לשחרור אמיתי? הרי לכידת העבר והתחקות אחר דמות שכבר איננה הן עניין חמקמק ומתעתע מאוד, כמו הדגים החמקמקים, הממלאים בנוכחותם ובסמליותם רומן זה. אילמותם הנצחית של הדגים בוודאי אינה מסגירה את התשובה לכך, כי "הדגים חכמים, בסופו של דבר, הרבה יותר מבני האדם" (באר, 2021, עמ' 182).

קורס הנחיית קבוצות מיומנויות חברתיות בשילוב אומנויות
פתיחה 30.10.24. הקורס מועבר בזום. בימי רביעי 18:30-21:00

המסע חזרה הביתה: המפגש עם האב כשיבה

איל ההון רפאל ליוורנו וצוות עושי-דברו משמשים ברומן כמעֵין שמאנים המעלים באוב את דמות האב. בכך הם מאפשרים לבן מיפגש מחודש ומתקן שלא זכה לו בחייו עם ההורה השקוף והדחוי. אך הלוז של הרומן "צל ידו" הוא שיחותיו של המספר עם אביו, המיוצג על ידי חווקין. מן ההתחלה הבן והאב תוהים זה אחרי זה, כמעין משחק בילוש, עד ששיחותיהם נכנסות לתאוצה ופורשות יריעה רחבה על דמות האב וקורותיו באוברוץ', אבל יותר מכול – על סיפור עלייתו של האב וחייו בארץ ישראל.

המידע החשוב שהמספר מקבל מדיירי הטירה והמפגש המפתיע שלו עם דמות אביו ביניהם מרעישים אותו. את משמעות המפגש הזה אפשר להבין על רקע המושג "עניינים לא גמורים" (unfinished business), שמשמש בתרפיית הגשטאלט כהסבר העיקרי לקשייו של הפרט בחיי ההווה שלו: ככל שמתרבים אצל האדם "עניינים לא גמורים" מהעבר, כך קשה לו יותר לספק את צרכיו השוטפים בהווה. לפי תיאוריית הגשטאלט, על הפרט לעכל את האירועים מהעבר ולהפנימם לתוך אירגון חדש של המציאות בהווה, על מנת להגיע להסתגלות תקינה ולשיווי משקל נפשי. דווקא אירועים בלתי צפויים, כמו המפגש הלא צפוי שהתרחש בטירה, הם שמוליכים, פעמים רבות, ללמידה חדשה ולשינוי (סרוק ורבינוביץ, 1988).

גם "פרוייקט העדות" שאותו מבקש בעל הטירה ליוורנו להקים לזכר אמו משמש לבאר כאמצעי להתכתבות עם אביו ועולמו ול"סגירת עניינים". המכתבים אשר מתגלים בארכיון תופסים חלק משמעותי בדו שיח שבין המספר לחווקין-אביו. את אחד המכתבים, שכותב האב לאמו שלו, הוא שולף מן הערימה, מוסר אותו לבנו ואומר: "יום אחד, כשאני כבר לא אהיה, הנייר הזה יקבל חשיבות גדולה בעיניך" (באר, 2021, עמ' 183). בפגישתם האחרונה, לקראת פרידתם הוא מוסר לו פתק ובו כתוב: "רְאֹה פניך לא פיללתי והנה הראה אותי אלוהים!" (שם, עמ' 300), כפי שאמר יעקב המקראי לבנו יוסף בעת פגישתם המחודשת במצרים. למעשה, את היצירה "צל ידו" כולה אפשר לראות כמעין מכתב של בן לאביו. ואמנם, כתיבת מכתב לדמות משמעותית מוזכרת בספרות כאחת הדרכים היעילות לעיבוד רגשות מכאיבים כלפיה, שכן לאנשים רבים קל יותר לבטא בכתב רגשות של כאב, כעס ואכזבה, מאשר לבטאם בדרכים אחרות (אליצור, אצל: ברגמן וויצטום 1987). לא בכדי, לכתיבת מכתבים, ומכתבי פרידה בפרט יש תפקיד בתהליך הפסיכותרפויטי, והיא משמשת כחוויה מתקנת (ברגמן וויצטום, 1987).

האִם באר, כבן בוגר לאביו שב מן המסע הזה שלֵו ורגוע יותר מאשר בעת יציאתו? האם ציפה לפיוס אמיתי עם האב? וכפי שכותב באר (2021, עמ' 313) – "האם יש בכוחם של בני אדם לתקן משגים שעשו בעברם, כאשר ניתנת להם הזדמנות שנייה?" דומה כי השאלות הללו נותרות בספר ללא מענה. לפי נצר (2011), שיבה נכונה מהמסע הנפשי היא שיבה אל העצמי: בבגרותו מתבקש האדם להביט אחורה בהבנה גם אל בית הוריו, לשוב אל מה שיש להם לתת, מתוך השלמה והתפייסות עם ההורים ומתוך קבלת מגבלותיהם האנושיות. ללא מסע התפתחותי לא יכולה להיות שיבה נכונה. נצר מסבירה ששיבה נכונה ממסע פנים-נפשי מתבטאת לעיתים יצירת יצירה בהשראת המסע – במיוחד היצירה הכתובה, שמאפשרת לא רק להתמודד עם דרקוני הנפש, אלא גם לתרגם את החוויה לתובנה מקרינת שינויים.

חיים באר יצא למפגש מחודש ומפויס עם דמות אביו. בשובו ממסע החיפושים הזה הוא מגלה בהשתאות כי "האיש שחזר אלי עתה, אחרי עשרות שנים של היעדרות אילמת, היה באמת ובתמים מישהו שלא הכרתי מעולם, ושלא השכלתי עד כה לעמוד על טיבו" (באר, 2021, עמ' 160). ב"צל ידו" מציב באר הבן לאביו מצבת זיכרון לא פחות נכבדה מזו שהציב לאמו ב"חבלים".

הערות

1. הוכחה נוספת לשינוי הנפשי שעבר המחבר במהלך השנים היא הכתיבה שלו ב"צל ידו" על סודות משפחתיים שבעבר ביקש להסתיר (באר, 2021, עמ' 253-252). בדבר סודות משפחתיים אלה, שבאר נצר עימו עד אז, הוא גילה את אוזניי בעת פגישה אישית בינינו לקראת כתיבת מאמרי שעסק בסודות במשפחה. הסוד האחד היה היות מומר במשפחתו הדתית, אדם שהתנצר והפך למיסיונר בשנת 1840 בעקבות משבר אמונה קשה, והסוד האחר – סוד התעברותה של אימו בטרם נישואיה, על אף היותה בת למשפחה חרדית. עובדה זו נתגלתה לו כבדרך אגב כשהיה כבר אדם בוגר, והיא די הפתיעה אותו. גם סודות אלה התיר לי לפרסם במאמרי כדוגמא לסודות במשפחה, באמרו כי ממרחק הימים אינו רואה בכך שום מניעה (הררי, 2021, עמ' 220-218). ב"צל ידו" הוא כותב על סיפורים אלה בפירוט, מבלי כחד דבר.

מקורות

אייל, ניצה (1997). החיים כנהר. תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד.

אייל, ניצה (2010). תמונות פסיכולוגיות. תל אביב: אריה ניר.

אנטונובסקי, אנה מ' (1989). "אידיאליזציה ודה אידיאליזציה". שיחות, ד(1).

באר, חיים (1998). חבלים. תל אביב: עם עובד.

באר, חיים (2020-2002). שיחות עם יצחק הררי (תמליל פרטי).

תוכנית ההכשרה 'רוח אדם' מזמינה
א.נשי מקצוע מוסמכים מתחום בריאות הנפש לריטריט קצר של היכרות

באר, חיים (2021). צל ידו. תל אביב: עם עובד.

בן-ארי סמירה, קרין (2015). האב הסמוי מעין. תל אביב: רסלינג.

בן-דב, ניצה (2021). חיים באר בונה קומה שניה לספרו המצליח "חבלים". הארץ. מוסף תרבות וספרות, 17 בספטמבר.

ברגמן, זאב וויצטום, אליעזר (1987). "מכתבים לדמויות משמעותיות: כלי בטיפול נפשי". שיחות א(2).

גמפל, יולנדה. "בחיפוש האובייקט האהוב האבוד – מאידיאליזציה לדה-אידיאליזציה". שיחות ד(1).

הויזינגה, יוהאן (1966). האדם המשחק. ירושלים: מוסד ביאליק.

הררי, יצחק (2007). נוצת הטווס: ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר. תל אביב: דיונון.

הררי, יצחק (2019). אָפְלָה בֵינֵינוּ הַזְּכוּכִית: גילוייו הנפשיים והמוסריים של הסוד ביצירתו של חיים באר. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3843

הררי, יצחק (2021). אָפְלה בינינו הזכוכית: גילוייו הנפשיים והמוסריים של הסוד ביצירתו של חיים באר. בתוך: אור שרף (עורך), הספרות העברית כגיבורת תרבות (עמ' 225-207). ירושלים ותל אביב: שוקן.

ויניקוט, דונאלד (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.

לוקאס, אליזבט (1995). משמעות הסבל. תל אביב: מודן.

מגד, נחום (1998). שערי תקווה ושערי אימה. תל אביב: מודן.

נוה, חנה (2002). נוסעים ונוסעות: סיפורי מסע בספרות העברית החדשה. ירושלים: משרד הביטחון.

נצר, רות (2011). מסע הגיבור. בן שמן: מודן.

סרוק, שרגא רבינוביץ, גליה (1988). "עניינים לא גמורים ועניינים לא מותחלים: הזמן ומימדיו בתרפיית הגשטאלט". שיחות ב(3).

פראנקל, ויקטור (1981). האדם מחפש משמעות. תל אביב: דביר.

פראנקל, ויקטור (2021). כן לחיים למרות הכול. חבל מודיעין: דביר.

קוואפיס, קונסטנדינוס (1993). כל השירים. תרגום: יורם ברונובסקי. ירושלים: כרמל.

קמפבל, ג'וזף (1998). כוחו של מיתוס. תל אביב: מודן.

רפ, אורי (1980). עולמו של המישחק. תל אביב: משרד הביטחון.

Cooper, J.C. (1982). An Illustrated Encyclopaedia of Traditional Symbols. London: Thames and Hudson.

Rogoff' Irit (2000). Terra Infirma: Geography's Visual Culture, Routledge, London & New York.

Hart, O. Van Der (1983). Rituals in Psychotherapy. New York: Irvington.

Vries, A.D. (1974). Dictionary of Symbols and Imagery. Amsterdam: North-Holland.