פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אָפְלָה בֵינֵינוּ הַזְּכוּכִית: גילוייו הנפשיים והמוסריים של הסוד ביצירתו של חיים באראָפְלָה בֵינֵינוּ הַזְּכוּכִית: גילוייו הנפשיים והמוסריים של הסוד ביצירתו של חיים באר
אָפְלָה בֵינֵינוּ הַזְּכוּכִית: גילוייו הנפשיים והמוסריים של הסוד ביצירתו של חיים באר

אָפְלָה בֵינֵינוּ הַזְּכוּכִית: גילוייו הנפשיים והמוסריים של הסוד ביצירתו של חיים באר

השמירה על סודות בתוך המשפחה ובכלל, כמו גם גילויים וחשיפתם של סודות, יש בהם כדי להביא לבקעים במרקם היחסים בין בני אדם ולטלטלה במערך הנפשי של הנפשות הפועלות. מאמר זה עוסק בכמה מההיבטים הנפשיים של סודות, ובפרט של סודות בתוך המשפחה, כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירתו של חיים באר. באר מפליא להראות מנין נובע סוד, למה הוא גורם בעת שהוא נשמר ומה תוצאותיו ברגע הגילוי.

מאמרים | 4/8/2019 | 1,634

תגיות:

אָפְלָה בֵינֵינוּ הַזְּכוּכִית

גילוייו הנפשיים והמוסריים של הסוד ביצירתו של חיים באר

מאת ד"ר יצחק הררי

 

 

 

זֶה לֹא הַיָּם אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ

זֶה לֹא הַתְּהוֹם אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ,

זֶה לֹא הַזְּמָן אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ

זֶה – אָנוּ שְׁנֵינוּ אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ.

(לאה גולדברג, 1967: 71)

 

סוד הוא תופעה רווחת מאוד בחיים האנושיים, והוא מאבני היסוד של המרקם האנושי. בכל תחום מחיינו אנו נתקלים בסודות: בין אדם לחברו, בקליניקה, בקולנוע, בחיים הציבוריים ובספרות. בספרות, הסודות הם מחולליה של הדרמה העלילתית: גילויו של סוד מפעיל דינמיקה מפתיעה שלא היתה קיימת בעלילה לפני כן, ולפיכך נטיעתו של סוד בסיפור היא כלי נָפיץ ורב עוצמה ביצירת הדרמה והמתח בעלילה. שימושים ספרותיים בסוד, בנצירתו, בגילויו, בנסיבות השונות הכרוכות בהיווצרותו ובהשלכות הנפשיות שיש למחזיקים בו ולאלה החושפים אותו – כל אלה מצויים כבר במיתוסים קדומים ואפשר לזהות אותם ביצירות סִפרות רבות. דוגמאות מובהקות לכך מצויות ב"אדיפוס המלך" מאת סופוקלס, "אווז הבר" מאת איבסן, "הנשף" מאת אירן נמירובסקי, "מרד המציאות" מאת סטפן צווייג ועוד.

גורם ההפתעה, המרכזי בתפקידו הספרותי של הסוד, מקורו בחוסר הסימטריה ביֶדע בין נוצֵר הסוד לבין האדם שהסוד מוסתר ממנו, וכמובן גם בשינוי המהפכני שהגילוי גורם ביחסי הכוחות בין שני הצדדים. לפני הגילוי, הסוד הוא נחלתו הבלעדית של יודע הדבר, ובכך משקף את כוחו. עם הגילוי, הזולת שממנו הוסתר המידע עשוי לחוש שבעצם ההסתרה שמו אותו בעמדה של חולשה ונחיתות, שהרי עד כה לא בטחו בו, לא נתנו בו אמון ולא מצאו אותו ראוי לדעת את דבר הסוד.

הסוד מבטא חוסר הרמוניה בין האמת לבדיה. הוא מפר הרמוניה מפני שהוא משקף צורך בהסתרת מידע, ולפיכך השמירה עליו אינה קלה ודורשת מאמץ לא פשוט. אולם ההרמוניה מופרת גם כאשר הסוד מתגלה: החיים מקבלים תפנית המשנה כמעט לחלוטין את מהלך ההתרחשויות ואת המערך הנפשי של הנפשות הפועלות. הבקעים הללו במרקם היחסים בין בני אדם הם החומר שממנו עשויה הספרות, ומהי הספרות אם לא ניסיון להיות ראי לחיים?

יצירתו הספרותי של חיים באר יש בה מקור בלתי נדלה של סודות בתוך המשפחה, והיא מיטיבה להראות את ההשלכות השונות הנובעות מכך. מאמר זה עוסק בכמה מההיבטים הנפשיים של סודות, ובפרט של סודות בתוך המשפחה, כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירתו של באר, ובמיוחד ברומנים "נוצות" (באר, 1979) ו"חבלים" (1998). ביצירות אלה של באר הסוד אינו לובש צורה אחת, אלא מופיע בפנים שונות ומעוצב באופן ספרותי-אמנותי מגוון ומעורר עניין: לעתים הוא מופיע כסוד המתגלה לאחר פעולה אקטיבית של חיפוש וחיטוט, לעתים הוא צץ בפליטת פה של יודע הסוד, יש והוא מתגלה כאשר הוא נאמר כווידוי ולעתים הוא נשמר בין שני בעלי סוד. ההשוואה בין שתי היצירות חושפת גם היא היבט נפשי חשוב של הסוד, שכן "חבלים" המאוחר יותר והאוטוביוגרפי באופיו מתאר סצנות מחיי המשפחה של באר הדומות בחלקן לסצנות שתוארו ב"נוצות", ואפשר להניח שהוא משקף גישה בוגרת יותר של באר לסודותיו שלו וחושף מסכות ספרותיות שמאחוריהן הסתתר באר ב"נוצות". נראה כי לשם מעשה גילוי הסוד דרושה לעתים גם הבשלה רגשית ובגרות של נוצֵר הסוד, שרק עם השנים מגיע להכרה כי השד אינו נורא כל כך. או אז הוא יזכה בהקלה נפשית, שיש בה כדי להכניס ממד חדש של שקט ורוגע בחייו.

 

הדינמיקה הבין-אישית של הסוד

הסוד משרטט מעין גבול ויוצר בידול בין-אישי בין היודע (או היודעים) אותו לבין אלה שאינם יודעים. הגדרתו המילונית של הסוד היא, לכאורה, פשוטה למדי: "דבר סתר, רז, דבר שאדם מעלימו מאחרים" (אבן שושן, 2006, עמ' 1269), או: "דבר שמסתירים מידיעת אחרים" (בהט ורימר, 1987, עמ' 497). לפי הגדרות אלה, תנאי מוקדם להגדרת סוד הוא הסתרה מכוונת, וכך גם ההחלטה לא לספרו. עצם קיומו של הסוד מניח כי בגילויו טמון חומר הנפץ, כי הגילוי עלול להזיק למספר עצמו.

עם זאת, יש הטוענים כי במהותו הפנימית, הדינמית, סוד הוא למעשה דבר שונה ממה שעולה מהגדרתו המילונית. לפי הפסיכואנליטיקאית חגית אהרוני, הסוד הוא אינו "חומר אותו אין האדם רוצה לגלות לזולתו, אלא תוכן נפשי אותו לא היה הזולת המשמעותי מסוגל לשמוע" (אהרוני, 2005, עמ' 160). ברוח דומה כותב המשורר אברהם שלונסקי (1971)  בשירו "תּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הַשׁוֹתֵק":

אֲנִי שׁוֹתֵק

אַך לֹא מִשּׁוּם שֶאֵין לִי מַה לוֹמַר

כִּי אִם

מִשּׁוּם שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַקְשִׁיב.

לפי תפיסה זאת, הסוד, מעצם טיבו, מחפש אוזן שומעת, והרגע שבו הוא מסופר לאחר הוא רגע של אמון ותקווה. אין צורך שיכנס יין כדי שיֵצא סוד. הוא יוצא משום שאנחנו חפצים להוציא אותו. הפילוסוף יותם בנזימן כותב בהקשר זה:

כשאני מגלה למישהו סוד, אני מבקש ממנו להיות 'בן ברית בחיקי שלי'. [...] מי שאני כורת עמו ברית הוא מי שאני אמור להיות נאמן לו – מי שאת סודותיו אני שומר ואינני מגלה אותם לאחרים. על אחת כמה וכמה כאשר בן הברית [צ"ל "בעל הברית" – י.ה.] נמצא 'בחיקי שלי'. (בנזימן, 2011, עמ' 3-2).

תפיסה זאת שופכת אור גם על הדינמיקה של הסתרת הסוד, שכן לפיה בעל הסוד יודע אותו ושומר עליו מפני האחרים – לא מפני עצמו. כותבת אהרוני: "הדינמיקה של התפתחות סוד פתולוגי היא דינמיקה של אֵלם נרכש, הנוצר מתוך חוויה אשר בה האוזן שאמורה להיות קשבת [היא] אטומה או חרשת" (אהרוני, 2005, עמ' 160). בהסתמכה על הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד ביון, אהרוני מדגישה כי אף שהסוד הוא מודע, בקרקעיתו, במעמקים הסמויים והלא-מודעים, מתחת לאלם, יש דינמיקה של כשל בהכלה. זהו מצב שבו חומר נפשי כלשהו עבר מהאדם לזולת משמעותי אחר, אשר לא יכול היה לקבל אליו תוכן נפשי זה, לשאת אותו, להחזיק אותו בתוכו ולדעת אותו, ולכן הוא חוזר גולמי ובלתי מעובד אל שולחו. מצב כזה, שבו אין אוזן קשבת שמוכנה לקלוט תוכן כלשהו, נחווה כרווח פעור וכנפרדות קשה – תחושה המומחשת בשירהּ של לאה גולדברג (1967: 23) "מַסָּע לְלֹא שֵׁם":

עֵינַי אֵינָן נִשְׁקָפוֹת מִשׁוּם חַלּוֹן.

פָּנַי אֵינָם מִשְׁתַּקְּפִים בְּשׁוּם רְאִי...

 

בין גילוי לווידוי

סוד הוא סיפור בפוטנציה, שכן ההסתרה מעצם טיבה מועדת לגילוי. הפילוסוף ז'ק דרידה מנסח זאת בכותבו: "העדר הגילוי לעולם איננו מובטח" (Derrida,1989: 6). שמירת סוד אינה רק פעולה פשוטה של השמטה: היא בונה תפקיד, מערבת את כל האגו. "ניהול סוד" הוא עבודה קשה שתובעת הרבה אנרגיות. ככל שהסוד חשוב יותר, כך גדולה יותר האנרגיה הדרושה לשם החזקתו וגובר הדחף לגלותו (Margolis, 1966).

הסוד נשמר לא רק בגלל הפחד מעונש חיצוני, אלא מפני שהוא יוצר חוסר נחת בשל בושה, אשמה וייסורי מצפון. פעמים רבות, קשיים אלה הם שמובילים את האדם לווידוי. ישנן הגדרות שונות ותפיסות שונות לווידוי, אך בדרך כלל ניתן לומר כי הווידוי הוא צורך פנימי ואמיתי הנובע ממועקה, פחדים, תחושת אשמה וכישלון. דברי המתוודה נאמרים מתוך חשבון נפש מוסרי-מצפוני על מנת להקל את המשא המעיק על נשמתו. בווידוי, בעל הסוד חושף אותו בפני מאזין אוהד ודיסקרטי המחויב, מצידו הוא, לשמור את הסוד. לעצם הווידוי יש כוח משחרר ומזכך. גם סוד הנחשף באקראי ולא ביוזמתו של בעל הסוד מצריך לעתים הצטדקות הגובלת בווידוי.

הסוציולוג גאורג זימל מדבר על "תאוות הווידוי", וזו כרוכה בצורך בקשר, באינטימיות, בנמען שיהיה שותף לנוצר הסוד. זימל מתאר את גילוי הסוד כ"חוסר האפשרות לשאת עוד את המתח הכרוך בשמירת הסוד" (Simmel, 1950: 334). היחיד היה רוצה אולי בכל מאודו לא לגלות את הסוד, אך הוא בכל זאת חפץ בגילויו משום שהגילוי יוצר לו בעל ברית. בעל הסוד זקוק לנמען חיצוני אמין כדי שיוכל לספר לו את הסוד, וגילו כזה הוא מעשה אינטימי מאוד, שאפשר לחלוק אותו אך ורק עם בעל ברית. כשבעל הסוד יכול לבטוח בבעל ברית זה, או אז הוא מוצא בו משענת ומזור לבדידותו. יש לו על מי לסמוך, את מי לשתף, עם מי לחלוק. חשיפה כזאת דורשת אינטימיות (בנזימן, 2011).

עם זאת, יש הבדל גדול בין מקרים שבהם בעל הסוד עצמו חושף את הסוד מרצונו, לבין מקרים שבהם הסוד נחשף בעל כורחו של בעל הסוד. כך למשל סיפר באר בשיחה אישית עמו על סוד שחשף לאחר מותה של אימו ועל ההשפעה שהיתה לחשיפה זו עליו:

באחד הימים, לפני שנים אחדות, החלטתי לעשות קצת סדר בניירות שלי, שנערמו במהלך הזמן. כשנברתי בהם, מצאתי בין היתר את תעודת הנישואים של הוריי וגם את תעודת הלידה שלי. בדקתי וראיתי, מה שכבר ידעתי מאמי, שנולדתי בחודש השביעי, שבעה חודשים אחרי נישואי הורי. אבל מה שצד את עיני באותו הרגע היה המשקל שלי בעת הלידה. זה היה משקל ממש לא קטן, ומשהו לא הסתדר לי כאן. פניתי לידיד שלי, רופא וגינקולוג ידוע, ומסרתי לו את הפרטים שמצאתי. אחרי בדיקה הוא אמר לי שכל הנתונים מעידים על כך שלא ייתכן שנולדתי בחודש השביעי, ושלידתי היתה לידה תקינה ושנולדתי בחודש התשיעי לאחר היריון מלא. אז הבנתי שאמי נכנסה בעצם להיריון לפני החתונה, מפני שמשאת חייה היתה להביא ילד לעולם, ולצורך זה בלבד היא היתה צריכה את אבי, אותו לא אהבה. הוא שימש רק לזה, ותו לא. כל עניין החתונה שלהם אחר כך היה עניין טכני בלבד, והחיים הקשים והמרים מלאי הכעס שהיו מנת חלקם רק הוכיחו זאת.

הסוד הזה של הריונה של אמי נסתר ממני, ונוכחתי לדעת שלא כל עולמה היה גלוי בפני. על אף היחסים הפתוחים והגלויים בינינו, היא שמרה בכל זאת טריטוריה מסוימת לעצמה. אבל גילוי הסוד הזה היה עבורי ממש מעין התגלות, כי דרכו ראיתי צד נוסף ולא ידוע באישיותה של אמי והתוודעתי אליה מחדש מתוך הבנה ומתוך קירבה רבה. (הררי, 2002-2019)

 

סודות במשפחה: הפיל שבחדר

אצלנו בנהלל הכול היה שקרים וסודות. אצל משפחת דיין לא היו הפלה ולא שיגעון ולא בגידה. הסתירו הכול מתחת לשטיח עד שהפך להר שקראו לו מוחרקה. (יונתן גפן, 2009, עמ' 9-8)

תיאורטיקנים שונים עוסקים בדינמיקה של סודות במשפחה ובחוויה הבין-אישית והבין-דורית שהם מייצרים. הפסיכולוגית דבורה פלורסהיים-מילר (2014) מציינת מספר תנאים להגדרת סוד כ"סוד משפחתי". לדבריה, ברקע של סוד כזה נצפה למצוא בעיה משפחתית שחברי המשפחה מחויבים להסתירה בשל החשש שגילויה עלול להוביל לכאב בלתי נסבל, לאיים על הקשרים בתוך המשפחה ולפגוע ב"אגו האידיאלי" של המשפחה. היא מבהירה כי הסוד נועד לאפשר למשפחה להמשיך ולשמור על הדימוי של משפחה אוהבת, דואגת, לא מנצלת, לאפשר לחברי המשפחה לא להתבייש ולא לחוש אשמה. פונקציה נוספת של הסוד היא הגנה על ההומיאוסטזיס של המשפחה: תפקידו לווסת את קשרי האובייקט ההכרחיים לקיום התקין של היחסים האמוציונליים של בני המשפחה בינם לבין עצמם. הבריתות שנוצרות במשפחה סביב הסוד מתוקשרות באופן לא מודע, ולעתים נדירות בלבד יש אמירה מפורשת האוסרת לגלות את הסוד.

חוקרת הספרות אסתר רשקין (Rashkin 1992) מציעה להבין את הדינמיקה של סודות משפחתיים בעזרת מושג ה"פנטום" הפסיכואנליטי. "פנטום" נוצר כאשר סוד לא מדובר, אפוף אשמה ובושה, עובר במשפחה, מדור לדור באופן תת-קרקעי ומוצפן, עד שהוא משתכן בנפשו של אחד מחברי המשפחה. מדבריה של רשקין עולה המחיר הכבד של שמירת סוד, כוחו ועוצמתו. הסוד מכיל אין ספור משאלות והגנות בתוך המשפחה, שכן נוצר הסוד מבקש לנצור את התוכן של של הסוד ואת השלכותיו גם מפני עצמו וגם מפני הזולת על מנת להגן על כולם מפני הצפוי לקרות . לכן הסוד עלול לתפוח עם הזמן ולגדול לממדים מפחידים ומאיימים שלא אפיינו אותו מלכתחילה. חיים באר סיפר בשיחה אישית עמו על "פנטום" שכזה, על סוד כמוס במשפחתו שהקפידו להסתירו במהלך כל השנים:

אצלנו היה סוד אפל במשפחה, שלא דיברו עליו ותמיד הרגשתי שמסתירים ממני משהו בקשר אליו. סבתי היא ממשפחת לוריא, משפחה שחיה בארץ כבר מאתיים ועשר שנים. לימים גיליתי שאחד מקרובי משפחתנו הרחוקים היה אחד המומרים שהמירו את דתם בשנת 1840 בירושלים בעקבות משבר אמונה קשה. המומר הזה, לוריא, שהפך להיות מיסיונר ומת במצרים, הוא מאבות משפחתנו. קשה לי עם זה: מה זה אומר על משפחתי? מה זה אומר עלי? מה זה אומר על זהותי? (הררי, 2002-2019)

עצם הידיעה כי קיים "משהו" שמן הראוי לא להזכירו ולא לדבר עליו, שמא ימיט אסון וצרה וצער על שומעיו, עלולה להכניס "פיל" בלתי נראה לחדר, לחייה של המשפחה. ה"משהו" הזה יכול לקבל למשל ביטוי בשברירי משפטים הנזרקים במקרה או לא במקרה לחלל האוויר, בשתיקות רבות משמעות, ברמיזות מילוליות שרב הנסתר בן על הנגלה, בהתגלותם של חפצים שהוסתרו – כל אלה הם מעין רמזים מטרימים לקיומו של סוד. כאשר הרמזים מתרבים הסוד הופך למעין "סוד פתוח", שאף שהכול יודעים עליו אופף אותו קשר של שתיקה. חזקה על סוד פתוח שיתגלה במוקדם או במאוחר – אולם בינתיים הוא יוצר אווירה מתוחה של חרדה בקרב בני המשפחה. הם מרגישים, כדבריו של אלתרמן (תשכ"ז), כאילו "אָפְלָה בֵינֵינוּ הַזְּכוּכִית". כאשר בתקשורת בין בני המשפחה עוברות פיסות מידע פרגמנטריות מעין אלה, כאשר התקשורת לקויה ומרובת הכחשות, הסוד נוטה להתעצמם ולשמר את עצמו. בני המשפחה מסתגרים אז יותר ויותר בתוך עצמם, מתתנתקים אלה מאלה ומצמצמים עוד יותר את התקשורת ביניהם, כדי לא לפגוש את הנרטיב המערער של האחר.

 

סודות וילדים

בתארה מצבים שבהם ילד גדל בסביבה אפופת סודות טוענת הפסיכואנליטיקאית קייט ברוז (Barrows, 2000) כי ילד כזה נידון לחיות את הדרמה הפנימית של הוריו ולא את חייו שלו. מול הסודות והסגירות של האם הוא נלכד בדרמה הפנימית שלה והופך לשחקן בתוכה. הוא מזדהה עם ה"צל" של האם עד שהוא הופך ל"צל" עצמו.

בספריו של באר יש לא מעט דוגמאות לניסיונות הסתרה של סוד מהילד במשפחה. למשל, ב”נוצות” רומזת האם לחברתה "שלא תדבר כך בנוכחות הילד" (נוצות, עמ' 15), ואילו האב סבור כי "יפה השתיקה לכל אשר תכסה האדמה" (שם, עמ' 39). ב”חבלים” נמשכת מגמה זו, כאשר הבן מתאר בעת שיחתו עם אמו היא "מרחיקה אותנו מטווח שמיעתו של אבא" (שם, עמ' 53), ובמקרה אחר מזהירה אותו: "אף אחד לא צריך לדעת על מה שדיברנו" (שם, עמ' 59). המבוגרים סבורים לא פעם כי "אסור לילד לשמוע דברים כאלה" (שם, עמ' 79), וחוזרים ואומרים כי יש "דברים שילד בגילי אינו צריך לדעתם" (שם, עמ' 115). גם האב טוען כי "הילד לא צריך לדעת הכול" (חבלים, עמ' 14). המבוגרים מחליטים עבורו מה לא ראוי לו לדעת, ובדבריהם מגבירים את פחדיו.

כמו במציאות, גם ברומנים של באר מבוגרים לא תמיד מבינים כי ניסיונות הסתרה שלהם שנועדו להגן על הילד למעשה רק מחזקים את הרגשת הפחד וחוסר הביטחון שלו. לא אחת, בעיני רוחו של הילד הופך הסוד הנעלם לדבר-מה דמוני שממדיו מוגזמים, שכן אדניו נוסדו על העדר ידע, על אי-וודאות ועל ייחוס משמעויות מפחידות. הפסיכולוגית עדנה כצנלסון (2006) מבהירה שילדים יודעים הרבה יותר ממה שנדמה למבוגר, וגם עשויים לחוש ברדאר הרגיש שלהם שמסתירים מהם משהו גם כאשר הדברים אינם עולים בגלוי בשיחות בבית.

לפיכך, כצנלסון סבורה כי רצוי לגלות לילד מידע הנוגע לו לישירות. בנוסף לכך, במקרים שבהם מידע המוסתר מהילד עלול להתגלות לו בדרך אחרת ולא על ידי ההורים, היא ממליצה שההורים יספרו עליו לילד כדי שהמידע לא יוטח בפניו בחוסר זהירות על ידי אחרים. יכולתו של הילד להבין את ההסבר חשובה כאן, אך כצנלסון מבהירה כי לעתים נוטים המבוגרים להמעיט ביכולתו זו. לעתים הרצון להקל על הילד על ידי הסתרה גורם לו סבל גדול יותר.

כאשר המבוגרים מחליטים אכן לחשוף בפני הילד את הנושא המוסתר, את הסוד, יש לתת את הדעת לבחירת הדמות שתעשה זאת ולדרך שבה נאמרים הדברים, ולא רק לתוכן הנאמר. על המבוגרים לשים לב באופן מיוחד לתגובותיו של הילד בעת הגילוי, להעניק לגיטימציה לרגשותיו ולאופן שבו הוא מביע אותם, ולקחת בחשבון שהסתרה קיצונית של רגשות עלולה לגרום נזק. נושאי הסוד צריכים להיות ערים להשפעות האפשריות של חשיפת הסוד על הילד ולעובדה כי שותפות לסוד או לחלקו מעמיסות על הילד משא שלא תמיד יש בכוחו הנפשי לשאתו.

אצל באר יש לא מעט דוגמאות לשותפות בעייתית של הילד בסוד: ב”נוצות”, הגברת רינגל משתפת את הילד ב"קשר השתיקה" באשר למסיבת יום ההולדת לקיסר האוסטרי, והוא מספר כי היא "חזרה והפצירה בי שלא אגלה לשום איש מה שראו עיני בערב זה בביתם" (נוצות, עמ' 102-99). גם המעשה הפדופילי שעושה הרב ציפר ב"ילד בעל פני עלמה" (שם, עמ' 30) והפיתוי המיני הבוטה של התופרת המבוגרת בהירה שכטר את הילד (שם, עמ' 233-234) נשארים בגדר סודות גמורים שאין מדברים בם.

 

סודות וכפילים: האלביתי

אחד המעמדים המפתיעים ורבי-העוצמה ביצירתו של חיים באר נמצא ברומן “חבלים” (1998), באירוע שבו מתואר כיצד הילד-המספר מנצל את העובדה שנשאר לבדו בבית, ובהעדרם של הוריו הוא מחטט מתוך סקרנות של ילד בארון הבגדים שלהם על מנת למצוא שם דברים שהוסתרו בו. לפתע הוא מגלה לתדהמתו ארנק עור אלגנטי של אמו, חבוי במעמקי הארון, ובתוכו צילומים ישנים של האם הצעירה והחייכנית, כשהיא חובקת בזרועותיה באהבה רבה שתי ילדות קטנות שאינן מוכרות לו. גילוי זה מקפיא אותו באחת, והוא מתאר את התחושות הקשות העולות בו:

תחושות הנפרטות לאימת בגידה, בגידתה הנוראה של אמא בי, בנה היחיד, כשנועזה להשפיע את אהבתה על ילדים אחרים, [...] גם לחמלה על אבא, הנבגד אף הוא, [...] גם לקנאה בילדות על האם הצעירה שהיתה להן, [...] גם להיפגעות מן הכחש שסובבה אותי אמא בו, גוררת למהלך הזה את אבא, מסתירה מילדה השומר לה אמונים את סודותיה היקרים ביותר, גם לחרדה החוזרת שוב ושוב, שכן לא רק שנזנחתי, אלא שאמא, [...] מופיעה לשעה קלה ונעלמת. (שם, עמ' 128-127)

הילד אינו ממהר להירגע מסערת הנפש האוחזת בו לנוכח התגלית שחשף, ותגובתו המתפרצת כלפי אמו אינה מאחרת לבוא:

הסופה שטילטלה אותי לא נסתרה מעיניה הבוחנות של אמא מיד בכניסתה, [...] היא קפאה על הסף. [...] "את בכלל לא האמא שלי", התפרצתי, "את סתם שקרנית ורמאית". [היא] ביקשה לחבק אותי, אבל אני נשמטתי מאחיזתה בגסות, חובט בה באגרופים קפוצים. "אני גם לא הילד שלך", צרחתי והוספתי כי עכשיו אני יודע את האמת לאמיתה. "יש לך שתי ילדות אחרות והבעל האמיתי שלך הוא איש זר, לא אבא". המומה, שאלה אמא מנַין לי כל זה. "מצאתי את התמונות שלכם מוחבאות בארון, בארנק אדום, מאחורי הסדינים". (שם, עמ' 128)

באר מתייחס לחוויה זו ב”חבלים” גם מתוך פרספקטיבה של זמן וכאדם בוגר, ומתארה כחוויה מטלטלת:

שתי בנותיה של אמא... הגיחו... ללא אתראה אל תוך חיי. אמנם מעודי לא התכחשתי לתפקיד הסמוי אך רב-המשמעות שמילאו הילדות בחיי אף קודם-לכן, שהרי ידיהן הקטנות, המושטות אלי מתוך עמימות הרפאים שהן שרויות בה, לא זו בלבד שהיו הראשונות לקדמני, אלא שעל-פי הגיאומטריה של המתים, שיחסיהם עם החיים לא נפסקו בשום מקום, הן גם מי שהתוו מסביב לעריסתי את המעגלים שלהן, שרישומם הסמוי מן העין לא יימחה לעולם. (שם, עמ' 109; ההדגשות שלי – י"ה)1

הילד ב"חבלים" מבועת מן ההרגשה כי העולם היציב, המגן והמוכר לו מתערער לגמרי, והוא אחוז אימה אל מול הגילוי. אפשר להבין את תגובתו של הילד לגילוי המפתיע והבלתי צפוי כתולדה של הרגש שאותו מתאר פרויד במאמרו "האלביתי"2 (Das Unheimliche), אשר "שייך למעורר האימה, למעורר החרדה והחלחלה" (פרויד, 2012, עמ' 43). במאמר זה, שפורסם בשנת 1919, מדגיש אבי הפסיכואנליזה כי "האלביתי מעורר אימה [...] מכיוון שאיננו מוכר ואיננו אמונים עליו" (שם, עמ' 45). בכך מסתמך פרויד על דבריו של הפסיכיאטר ארנסט ינטש, הטוען כי "המסורתי, המורגל והמוּרש אהוב ונאמן על רוב הבריות, בעוד שהחדש, יוצא הדופן, מעורר בהן חשדנות, אי-נחת ואפילו עוינות [טינה]" (ינטש, 2012, עמ' 25). כך, לשיטתו של פרויד, מצויים ב"אלביתי" בכפיפה אחת הזרוּת והמוכּרוּת, הנעימוּת והזוועה – כל דבר שהוא סוד, שראוי לו להישמר בסתר ושיצא מתוכו. מכאן שהסוד הוא אחת הצורות בהן מתגלה האלביתי.

הודאתה השקטה של האם בפני הילד אינה מפחיתה את הכעס ואת האימה שבקרבו. האם מודה שגם היא וגם אביו היו נשואים קודם לכן, מספרת לו "בקינה מאופקת" על נישואיה הראשונים הכושלים ועל מות שתי בנותיה הקטנות ממחלות שונות ואומרת: "שתי הילדות הלכו לי מתוך הידיים. כל אחת מתה ממשהו. אבל אני יודעת כי הן נדבקו מנגיפי המוות שהשתחררו מהכתלים המקוללים של הבית המכורסם והמפורר ההוא" (חבלים, עמ' 129). זו בוודאי חוויה לא פשוטה לילד לשמוע וידוי שכזה, אבל רישומו הקשה של הסיפור הוא גם מפני שבמובן מסוים שתי הילדות הקטנות הללו הן גם כעין כפילות של הילד, ועל פי פרויד, הכפיל "הופך ממי שמאבטח את המשך החיים ואת הישארות הנפש למבשרו האלביתי של המוות" (פרויד, 2012, עמ' 65), כלומר אף שהכפיל מאפשר מעין חיים נוספים, יש בו מעין תחושה של חוסר שליטה של אדם בגורלו, חוסר ודאות שיש בה חרדת המוות.

המקרה שבו נתגלו באקראי תמונותיהן החבויות של הבנות אינו הפעם היחידה שבה באר מציב כפילים לילד-המספר. גם במקרים אחרים, בעומדו מול כפילים אלה ובהיווכחו בהימצאותם, הילד מוצף בחרדה. המבוגרים ממהרים להסתיר ממנו את מושא החרדה ולהעלימו – עובדה המגבירה את התעלומה ומעצימה את האימה. כבר ב”נוצות”, בעת שפקחי משרד הקיצוב של דב יוסף הופכים את כל הבית בחפשם עדות מפלילה לכך שאולי עוסק האב בשוק שחור, ניצב הילד בפני גילוי מעורר אימה:

בראש אחת הערימות היתה מוטלת חליפת-מלחים כחולה-לבנה, חליפתו של ילד בן שלוש, ששני טורים של כפתורי-זהב עם פיתוחי-עוגנים מעטרים את חזיתה. "אמא, של מי זה?" פינתה החרדה מקומה לסקרנות. לא זכרתי כי אי-פעם, בשחר ימי לבשתי אותה. אמא הציצה בי כאילו דרך סדק ואחר כך התעשתה, קמה ממקומה וללא אומר תלתה את החליפה הקטנה על אחד הקולבים ומעליה תלתה שלוש שמלות, מאלה שחדלה ללבוש לפני זמן רב, ומיהרה להחביאן בארון המרוקן.

[...] במלאת שלושים למותו של אבא, שתים עשרה שנים אחר כך, בשעה שצררנו אמא ואני את חליפותיו המעטות ואת שאר בגדיו כדי למסרם לגבאי הכנסת-האורחים שבמחנה-יהודה שבה חליפת המלחים הקטנה ונתגלתה להרף עין. ואולם באותם ימים כבר ידעתי כי זוהי שארית-החיים שהותירה אמא מזכרו של אחי הבכור, שנפטר שלוש שנים בטרם נולדתי אנוכי. (נוצות, עמ' 24-23)

חוקרת הספרות ניצה בן-דב (2011) כבר עמדה באופן מפורט על מידת הקִרבה בין שני התיאורים. היא מבליטה את העובדה שבאר קושר את הפלישה לבית עם הגילוי המפתיע שפלש לחייו, שהוא לא בנה היחיד של אמו, ולכן זוהי פלישה פיזית ונפשית כאחד – פלישה שאת עקבותיה לא ניתן למחות עוד לעולם.

והרי סוד, סופו להתגלות. לפיכך, באופן צפוי למדי, מגלים שותפי הסוד האחרים את אוזנו של הילד ומספרים לו את אשר ניסו הוריו להעלים ממנו: תחילה הוא שומע את הדברים מפי שלום, בנו של הדוד צודק (נוצות, עמ' 24) ולאחר מכן מפיו של ריקלין הקברן (שם, עמ' 33). ב”חבלים” מוטחת אמת זו באזני הילד באופן ישיר וללא הכנה מוקדמת על ידי שמש בית הכנסת: "'אתה אינך פֶּטֶר רחם, זוּנעניוּ,' הסביר בלשון-הקודש, וכשנוכח שאיני מבין, חזר ואמר מפורשות בעברית, 'אתה אינך בכור לאמך. לא סיפרו לך שהיו לה ילדים שמתו לפני שנולדת?' " (חבלים, עמ' 113). האב, המרגיע את בנו ומבטיח לו "כי בשבילו תמיד אהיה בנו בכורו", גם הוא "נוכח כי מאמציו לשוב ולהדק את קשר השתיקה שקשרו הוא ואמא סביבי עולים בתוהו" (שם).

ההורים אינם מבינים כי קשר השתיקה וההסתרה מגבירים את החרדה והאימה בפניהן עומד הילד, כאשר הוא ניצב בפני סיפור לא מפוענח. דווקא משנמוגה במהלך השנים הסודיות שאפפה את קיומו של האח שנפטר, הולכת ומתמוססת גם החרדה שבעקבותיה, והמספר אף מתלווה לאמו ועולה עימה לקבר האח (שם, עמ' 46).

גירסה דומה, אך שונה בדרכה, מביא באר ב”חבלים” בתארו את המהפכה שהטילו פקידיו של דב יוסף בעקבות החיפוש בבית בגלל חשדם שלאב יש יד בעסקי השוק השחור:

בין הררי בגדים וארונות פתוחים לרווחה [...] נשענתי על אמא הטומנת פניה במפולת שמלותיה ולאט-לאט הלכה חרדתי והתחלפה בסקרנות לנוכח האוצרות הבלתי צפויים שנחשפו ממטמונים. בייחוד משכו את עיניי... שתי שמלות של פעוטות, אחת ורודה ואחת לבנה, שהיו מוטלות בראש אחד מגלי הבגדים. "של מי זה?" שאלתי את אמא מורה על השמלות... אמא הציצה בי כמו דרך סדק ומיד התעשתה, קמה ממקומה וללא אומר תלתה את השמלות הקטנות על אחד הקולבים ומעליהן שלוש שמלות מאלה שחדלה ללבוש לפני זמן רב, ומיהרה לטמון את כולן בארון הבגדים המרוקן. [...] "והשמלות – האם היו לך ילדות?" לא הרפיתי, וזכרון ישן, סתום, שרבץ במעמקים, התחיל לצוף ולעלות אל קמרוני התודעה. אבל אמא [...] התעלמה מחקירתי. (חבלים, עמ' 110-109)

בן-דב (2011) מזכירה את העובדה כי התיאור של תגובות האם, האב והבן לפלישת הפקחים בשני הרומנים הוא כמעט חופף, וגם הגילוי שמתגלה לילד, שלאמו היו ילדים לפני היוולדו, דומה – להוציא פרט חשוב מאוד: ב”נוצות” מדובר בבן שחייו קדמו לחייו של האני-המספר, וב”חבלים” מדובר בשתי בנות. גם סיטואציית הגילוי היא זהה. בן-דב שותפה להנחה המקובלת בקרב חוקרי ספרות שמכיוון ש”חבלים” הוא הרומן האוטוביוגרפי והחושפני יותר מבין השניים, ברור שהבן ב”נוצות” הוא מטונימיה לשתי הבנות האמיתיות, טובה'לה ויעל, ששמותיהן מוזכרים ב”חבלים” במפורש. באר עצמו מעיד ב”חבלים” על חרטתו על כך שהחליף את שמלות הבנות בחליפת המלחים של הבן, ובכך "בזבז" בקלות דעת סצנה זו. הוא גם מודה שעיוות את הסצנה לצורך העלילה ב”נוצות” ומציין שב"חבלים" הוא כותב דברים כהווייתם. מרחק עשרים השנה בין שני הרומנים נותן לנו אפשרות לקרוא את תיאור הסצנה כשהיא מנותחת ומעובדת ב”חבלים” על ידי מי שחווה את החוויה בילדותו וכתב אותה פעמיים – כסופר מתחיל וכסופר מנוסה. לפיכך, ב”נוצות” היתה עובדת היותן של הבנות עדיין סוד, שנדרשו לו לסופר בגרות נפשית, פרספקטיבה של זמן, צמצום מידת החרדה והבושה וחירות של כתיבה כדי לחשוף אותו כפי שאכן היה באמת ולהוציאו לאוויר העולם.

על הבמה ב”נוצות” מופיע בהמשך כפיל חדש לחלוטין, שגם גילויו דומה דמיון מדהים לגילוי שהוזכר לעיל של תמונותיהן של שתי הבנות ב”חבלים”, שהופיע כאמור שנים אחר כך:

באחד מאותם ימים שבהם נעדרה אמא מן הבית, [...] בארון הבגדים, מתחת לסדינים הסדורים בקפידה זה על גבי זה, מצאתי אגב משחק מעטפה חבויה ובתוכה תצלומו של ילד כבן שש או שבע, חבוש ברט וילקוט בית-ספר על שכמו... על גבו של התצלום כתוב היה באותיות-דפוס לא מיומנות: "לדודה היקרה שלי, ממני ירואל ברזל, כיתה א'."

לפנות ערב, בשובה מבית חברתה הטובה, היו פניה של אמא לוהבות. [...] העליתי את תמונתו של הילד חבוש הברט ושאלתי אותה מי הוא זה ירואל ברזל. אמא קפאה לכהרף-עין ומיד חטפה את התצלום מידי ובקול שלא סר ממנו איפוקו אמרה כי ראוי לו לתלמיד בבית-הספר התיכון של זרם "המזרחי" להיות זהיר בחרם דרבנו גרשום מאור הגולה, וכל אדם, ואפילו אֵם, זכאים לכך שאיש לא ינבור בניירותיהם הפרטיים.

מאז לא עלה שמו של ירואל ברזל על דל שפתיי, אף שמדי פעם, כשפרסה על המיטות מצעים נקיים, הייתי שב והוגה בו ותוהה מה טעם ביקשה אמא להעלימו מפניי. (נוצות, עמ' 66)

מעבר לדמיון בין שתי התמונות שבמרכזן דמויות עלומות שנתגלו באקראי, שני המקרים מובילים לניסיונות העלמה של המבוגרים את הדמויות הללו ואת הסיפור המסתתר מאחוריהן, ניסיונות שמגבירים את אי-הנחת וְהַיִּרְאָה של המספר מפני הגילוי. החרדה, המועצמת בשל ניסיונות ההסתרה הללו, אינה נותנת מנוח למספר. הוא אינו מבין את פשר התעלומה, ואומר בפירוש: "הייתי שב והוגה בו ותוהה מה טעם ביקשה אמא להעלימו מפניי". בדבּרה על הפּרטיוּת, האם אינה שמה אל ליבה כי מבחינת הבן, ההבחנה בין פרטיות לבין סודיות אינה חשובה כלל. החשיבות היא במידת הרלבנטיות של אותה עובדה מוסתרת לחייו. הוא זה המצוי כאן בעמדת "האחֵר", הלא יודע.

 

סוד הבגידה

הכול מתעתע, כולם בוגדים, הבגידה היא תמצית הקיום האנושי. (חבלים, עמ' 177-176)

כל יחסינו עם העולם ועם האנשים הם יחסים של בגידה – הורים בילדיהם, בעלים בנשותיהם, חברים בחבריהם [...] זה יצר לב האדם. (הררי, 2014, עמ' 227-224)

שורשה של המילה "בגידה" הוא בג"ד – השורש שממנו נגזרת גם המילה בֶּגֶד. במשמעותה "בגידה" קרובה אל המילה "מעילה", שמהשורש שלה, מע"ל, נגזר המעיל. קירבה לשונית זאת מרמזת אולי לכך שמי שבוגד מתלבש בכסות כוזבת: במקום לחשוף עצמו ללא מחיצות, הוא מסתתר ומסתיר את הסתתרותו. הסודיות היא תנאי הכרחי לבגידה, היות שהנבגד כמעט לעולם אינו יודע שעומדים לבגוד בו ובאיזה זמן. לפיכך, קשורה הסודיות קשר הדוק לתופעת הבגידה, שההסתרה היא תמציתה. כאשר אדם בוגד ברעהו הוא בהכרח שותף להסתרה ולכַּחש שיש בהם כדי להעלים ממנו מידע מהותי. כאשר הנבגד הוא אדם יקר לבוגד בו, עצם ההסתרה יש בה כדי לרמוס את האינטימיות ביניהם. לכן, בעת חשיפתו של מעשה הבגידה, האדם הנבגד לא בכדי יחוש את עצמו במעמד הקורבן, המנוצל והמרומה, שהאמת הוסתרה ממנו כסוד.

כבר מראשית יצירתו גילה באר את חשיבותה של הבגידה בהעשרת העלילה הספרותית ובתרומה שהיא מעלה לקצב ההתרחשויות ולהשתלשלותן. ואכן, הרומנים של באר זרועים מעשי בגידה רבים, וכמעט אין דמות ברומנים שלו שאינה בוגדת באופן זה או אחר ברעותה. השימוש הרב שלו בתיאור מעשי בגידה בולט בניגודו לאישיותו הישירה, הפתוחה, החושפנית וגלוית הלב, הבאה לידי ביטוי בכתיבתו הבלטריסטית ובהרצאותיו הרבות. הוא מעיד על עצמו:

אני הוא יהודה איש קריות, כי אני כל הזמן בוגד. תכונת הבגידה טבועה בי כמספר. [...] מהותה המרכזית של הבגידה אצלי היא שאני יוצר דמויות, שולח אותן לדרכן ומכשיל אותן בכוונה. [...] אני לא מסוגל להתגבר על כך. [...] הבוגד המרכזי הוא אני, והבגידה היא המעשים שאני עושה. (הררי, 2014, עמ' 227-224)

ובמקום אחר הוא מודה:

כל כתיבה היא סוג של בגידה: מישהו מפקיד בידך סוד ואתה במוקדם או במאוחר מסגיר אותו בכתיבתך. אין שליטה על זה. אדם מטפח אנשים מתוך תקווה סמויה שהם יושיטו לו יד בעתיד, אבל הם דוחפים אותו לאבדון. זו דרך העולם, משום שאם תלמיד רוצה לבנות לעצמו חיים עצמאיים וחדשים, הוא חייב לבגוד ברבו, ממש כמו שישו אומר לפטרוס לפני הבגידה של תלמידו בו: "אומר אני לך כי בלילה הזה בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלש פעמים".

אין ספר שכתבתי שלא גורר אחריו שורה של אנשים שבגדתי בהם. הסוד העיקרי הוא לא הדברים האפלים, אלא אלה שפתאום, ברגע של הארה והתגלוּת הם החשובים. הבגידה מאפשרת לך לחיות, והחיים אפשריים רק אם אתה מפיל חללים מסביבך. בגידה היא יסוד חשוב בחייו של אדם. (באר, 2019)

כך למשל, דמותו של לדר ב”נוצות” היא בוגדנית מעצם טיבה. הוא מפתה את הילד-המספר להתרועע איתו על אף התנגדות הוריו, ומפציר בו להסתיר מההורים את עצם קיום המפגשים ביניהם. הוא מועל בכספי בית החינוך לעיוורים שהוא גובה ומשלשל את כל הכסף לכיסו, מוליך שולל אישה המשתוקקת לילד ממנו, אך נושא אישה אחרת ומוליד איתהּ ילד. לא לשווא נאמר עליו "לדר הוא יוצא-חלציו של נחש הקדמוני... נחש שצמחו לו רגלים" (נוצות, עמ' 154).

ב”חבלים” זיווגה הראשון של האם אינו צולח "בגלל אופיו הבוגדני של הבחור, שקרנותו הפתולוגית ומעשי הנכלולים שלו עם נשים" (חבלים, עמ' 29). בעת שבִּתם הקטנה גוועת בחדרה בבית החולים והאם יושבת ליד מיטתה, הוא חובק בזרועותיו באפלולית המסדרון את אחות הלילה ומנשק אותה.

כבר הוזכרה כאן בגידת האם בבנה המתוארת ב"חבלים", בהסתירה ממנו את סוד נישואיה הראשונים ואת בנותיה שמתו (שם, עמ' 127). הבן רואה בכך גם בגידה באב, אך בדיעבד מסתבר שהאב היה דווקא שותף להסתרה זו. יחד עם זה, במובן מסוים האם בכל זאת בגדה גם באב: בתשוקתה לְילד היא נישאה לו – על אף שכלל לא אהבה אותו, ומהרגע שהילד נולד "כבר לא היה לה צורך בבעל. הוא מילא את תפקידו וראוי היה שייעלם, שיתפוגג, שיצנח אל מותו, כמו הזכר שהִפרה את מלכת הדבורים" (שם, עמ' 135). היא מוסיפה על בגידתה זאת בכך שהיא כורתת ברית עם בנה כנגד האב "הרואה את בנו יחידו, שנולד לו לזקוניו, מתנכר לו ואף עוין אותו, בן, שכרת ברית עם אמו הלא מנוחמת" (שם, עמ' 92). לפיכך, נוטל האב חירות להעלות ולקדש את זכר אשתו הראשונה, על אף התנגדותה של האם הזועקת "אוי לי, בוגדים בגדו, ובגד בוגדים בגדו" (שם, עמ' 180). הוא אינו מהסס לעגוב לנגד עיניה על רופאת השיניים (שם, עמ' 153, 277) ולגלות חיבה יתרה לקליינטית בעלת ירכיים מצודדות. לפיכך היא מתריעה בפני בנה: "אין אמונה בגבר אפילו שבע אמות בקבר" (שם, עמ' 176).

בגידה נוספת ב"חבלים", שהיא אישית, כואבת ומרה במיוחד, חווה המספר דווקא מהדוד יעקב מנהלל, שעל אף חזותו הנעימה והמטעה ותפקידו כמפשר המשפחתי (שם, עמ' 175-168), הוא מתגלה כקרוב משפחה לא אמין בעליל, אשר בוגד באחיו המת, בגיסתו האלמנה ובאחיינו היתום, בכך שהוא מפר את הבטחותיו ומתחמק מהן בתירוצים שונים ומשונים (הררי, 2007, עמ' 26-24). לסיום מן הראוי להזכיר כי גם הרומן המאוחר "בחזרה מעמק רפאים" (באר, 2018) רווי רובו ככולו במעשי בגידה, ואין כמעט דמות שם שאינה בוגדת בקרובים לה מתוך סודיות מוחלטת והסתרה. אולם על כך, במאמר נפרד.

 

סיכום

הסוד, אותו דבר-סתר שאנחנו מנסים להסתיר באופן מכוון מן הזולת מסיבות שונות, הוא יסוד שכיח בחיינו. הספרות הפסיכולוגית שנסקרה במאמר מלמדת כי נוצֵר הסוד משלם מחיר נפשי לא קל על הסתרה זו, וכי לא תמיד הוא זוכה להקלה כאשר הסוד מתגלה. להסתרת הסוד יש מניעים שונים וסיבות שונות – לעתים אנו מסתירים סוד על מנת להגן על עצמנו, ולעתים כדי להקל על הזולת. יש ואנו משלים את עצמנו שדבר הסוד הוא סמוי מן העין, אולם קיימים מקרים בהם הסוד מרחף בחלל, כמו רוח רפאים, פנטום, אף כי אין מדברים עליו ומנסים להתעלם ממנו. קשים במיוחד הם סודות במשפחה, הפוגעים במרקם המשפחתי העדין, גם בתקשורת וגם ביחסים הרגשיים בין בני המשפחה. דרך העיון ביצירותיו של חיים באר וניתוחה באמצעות מושגים פסיכואנליטיים, במאמר תוארה האימה האוחזת באדם בעת שהוא מגלה במפתיע סוד נסתר הקשור אליו, האימה שהיא מנת חלקו של שומר הסוד, והקשר של עולם הסוד למושגים הקרובים אליו מאוד, כמו: גילוי, וידוי, בגידה ועוד.

בספרות, אין דרמה ללא סוד. באר הוא אחד הסופרים הידועים שהסוד והשלכותיו מופיעים ביצירותיו באופן בולט ומרכזי. באמצעות מובאות שונות מיצירותיו וניתוחן ובאמצעות מובאות משיחות אישיות שהתקיימו עימו, המאמר הדגים כיצד באר מפליא להראות מנין נובע סוד, למה הוא גורם בעת שהוא נשמר ומה תוצאותיו ברגע הגילוי.

 

הערות

  1. ככלל, ההדגשות בציטוטים המובאים במאמר זה הן של מחבר המאמר, אלא אם כן צוין אחרת.
  2. בתרגום הקודם לעברית נקרא המאמר בשם "המאוים" (ראו: פרויד, 1988).

 

מקורות

אבן-שושן, אברהם (2006). מלון אבן-שושן. עם עובד, כנרת זמורה-ביתן דביר, ידיעות אחרונות ספרים.

אלתרמן, נתן (תשכ"ז) הבכי. מתוך: שמחת עניים, שירים, עמ' 156. רמת גן: הקיבוץ המאוחד, מחברות לספרות.

אהרוני, חגית (2005). "סוד כמוס בין אוזן קשבת לנפש מכילה". "שיחות", כרך י"ט, חוב' מס' 2, מרס.

באר, חיים (1979). נוצות. תל אביב: עם עובד.

באר, חיים (1998). חבלים. תל אביב: עם עובד.

באר, חיים (2018). בחזרה מעמק רפאים. תל אביב: עם עובד.

בהט, שושנה ומישור, מרדכי (1987). מילון ההווה. ירושלים: ספרית מעריב.

בן-דב, ניצה (2011). חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ישראליות. ירושלים ותל אביב: שוקן.

בנזימן, יותם (2011). יצא סוד: היבטים מוסריים של גילוי והסתרה. הוצאת מאגנס, ירושלים.

גולדברג, לאה (1967). עם הלילה הזה. מרחביה: ספרית פועלים.

גפן, יהונתן (2009). יונתן גפן על אהבה וסודות במשפחה. מוסף 7 לילות, ידיעות אחרונות, 13 במרץ, עמ' 8-9, 35.

הררי, יצחק, (2002-2019). שיחות עם חיים באר (תמליל מארכיון פרטי).

הררי, יצחק (2007). נוצת הטווס: ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר. תל אביב: דיונון.

הררי, יצחק (2014). בכיו של 'שה האלוהים': הדיאלוג של חיים באר עם הברית החדשה. בתוך סוקר-שווגר חנה ווייס חיים (עורכים), מלאכת החיים: עיונים ביצירתו. תל אביב: עם עובד.

ינטש, ארנסט (2012) [1906]. לעניין הפסיכולוגיה של האלביתי. בתוך האלביתי. תל אביב: רסלינג.

כצנלסון, עדנה (2006). הורים וילדים ומה שביניהם. נתניה: הוצאת עמיחי.

פלורסהיים-מילר, דבורה (2014). "צלו הכבד של הסוד הטראומטי". 

פרויד, זיגמונד (2012) [1919]. האלביתי. בתוך האלביתי. תל אביב: רסלינג.

פרויד, זיגמונד (1988) [1919א']. המאוים. בתוך מעבר לעקרון העונג. תל-אביב: דביר.

שלונסקי, אברהם (1971). תשובתו של השותק. בתוך: שירים, ספר חמישי, עמ' 40, מרחביה: ספרית-פועלים.

Barrows, K. (2000) Shadow Lives: A discussion of "Reading in the Dark", a novel by Seamus Deane. In: Symington J. (ed.). Imprisoned pain and its transformation. London: Karnac.

Derrida, Jacques (1989). 'How to Avid Speaking: Denials', trans.Ken Frieden, in: Sanford Budick and Wolfgang Iser (eds.), Languages of the Unsayable: The Play of Negativity in Literature and Literary Theory. NewYork: Columbia University Press, pp. 3-70.

Gosse, Edmund (1933). Father and Son. London: William Heinemann.

Margolis, G.L. (1966), Secrecy and Identity. Inter. J. of psychology. 47; 517-522.

Rashkin, E. (1992). Family secrets and psychoanalysis of narrative. NJ: Princeton Univ. Press, 1992.

Simmel, Georg (1950). 'Secrecy', The Socioligy of Georg Simmel, trans. And ed. Kurt H. Wolff, New-York: Free Press, pp. 330-344.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

הררי, י. (2019). אָפְלָה בֵינֵינוּ הַזְּכוּכִית: גילוייו הנפשיים והמוסריים של הסוד ביצירתו של חיים באר. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3843

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

משה ויסמשה ויס14/8/2019

מאמר עמוק ונרחב. תודה רבה. אבל בכל זאת צריך להדגיש. ברור שיש שלב שבו הילד עדיין קטן ואי אפשר לספר לו וברור שיש שלב שבו הוא כבר מספיק גדול ואפשר לשתף אותו בסודות משפחתיים.
השאלה היא איך ההורה יודע לזקק את הרגע הנכון בו הילד כבר מספיק גדול לשמוע את הסוד. בהרבה מקרים מתפספס הרגע (לאו דווקא במתכוון) ואז הילד עלול לשמוע ממקור אחר