לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דמיון ופנטזיה: טבעו הדיאלקטי של המפגש עם טראומה ודיסוציאציהדמיון ופנטזיה: טבעו הדיאלקטי של המפגש עם טראומה ודיסוציאציה
דמיון ופנטזיה: טבעו הדיאלקטי של המפגש עם טראומה ודיסוציאציה

דמיון ופנטזיה: טבעו הדיאלקטי של המפגש עם טראומה ודיסוציאציה

פרקים מספרים | 2/8/2022 | 1,321

אני סבור שהגישה ההתייחסותית מציעה סוג של 'פתרון' או אפשרות חשיבה לאחת הבעיות הקשות שמציבה בפנינו הפסיכואנליזה, בעיה שבאה לידי ביטוי בראש ובראשונה בעבודה עם אנשים טראומטיים:   כיצד ניתן להשיב לנפש את מה שהנפש החליטה, בכל כוחה, להדיר מעצמה? כיצד ניתן להרגיש או לחשוב את מה שהוגדר, באופן עמוק וקשה, כבלתי–ניתן לחשיבה או להרגשה? בעיניי, הגישה האינטרסובייקטיבית, מתוך הדגש שהיא שמה על תהליכי היצירה ההדדית - ובעיקר תהליכי היצירה ההדדית באזורים המורחקים, הדיסוציאטיביים, של המטופל והמטפל - מציעה אופן עבודה ייחודי, אשר מאפשר להתמודד עם בעיה יסודית זו ולעזור לאדם להשיב לעצמו את "החיים שלא נחיו". פרק מתוך הספר "לב פקוח לרווחה" בהוצאת תולעת ספרים

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, ספרים, תיאורטיקנים והוגי דעות, פסיכולוגיה התייחסותית, טראומה, פוסט טראומה
ורוניקה עובדיה
ורוניקה עובדיה
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה, פתח תקוה והסביבה
הילה שושן גפן
הילה שושן גפן
חברה ביה"ת
יקנעם והסביבה
אריאל בן-אבי
אריאל בן-אבי
עובד סוציאלי
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
אפרת רחמים-אייכבאום
אפרת רחמים-אייכבאום
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
מתן מלר
מתן מלר
פסיכולוג
שפלה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
עוז פפרברג
עוז פפרברג
עובד סוציאלי
נגב, אונליין (טיפול מרחוק)

דמיון ופנטזיה: טבעו הדיאלקטי של המפגש עם טראומה ודיסוציאציה1

מאת ד"ר דניאל לוי, ד"ר בעז שלגי

 

פרק 7 מתוך הספר 'לב פקוח לרווחה' בהוצאת תולעת ספרים

 

פתיחה: זה שנים רבות שאני עוסק בחיבור בין הגישה ההתייחסותית–אינטרסובייקטיבית לבין עבודה עם אנשים שעברו סוגים שונים של טראומה. החיבור הזה העסיק אותי משום שלא פעם שאלתי את עצמי: מעבר ליופיין של הגישות האינטרסובייקטיביות, לאופן שבו הן פותחות (בעיניי) את החשיבה הפסיכואנליטית ואת האפשרויות לעבודה הטיפולית, האם יש להן תרומה קלינית ייחודית ומשמעותית? מה הדבר שמסביר או ממחיש את היתרון הקליני המשמעותי ב"פסיכולוגיה של שתי נפשות"? דומני שאת התשובה לכך מצאתי במהלך שנים של חשיבה ועשייה משותפת עם חברי הטוב ד"ר דני לוי, בעבודה עם טראומה ותוצאותיה. כפי שמראה פרק זה, שבעיניי הוא אחד החשובים בספר, וכפי שילך ויתבהר גם בפרקים הבאים, אני סבור שהגישה ההתייחסותית מציעה סוג של 'פתרון' או אפשרות חשיבה לאחת הבעיות הקשות שמציבה בפנינו הפסיכואנליזה, בעיה שבאה לידי ביטוי בראש ובראשונה בעבודה עם אנשים טראומטיים:   כיצד ניתן להשיב לנפש את מה שהנפש החליטה, בכל כוחה, להדיר מעצמה? כיצד ניתן להרגיש או לחשוב את מה שהוגדר, באופן עמוק וקשה, כבלתי–ניתן לחשיבה או להרגשה? בעיניי, הגישה האינטרסובייקטיבית, מתוך הדגש שהיא שמה על תהליכי היצירה ההדדית - ובעיקר תהליכי היצירה ההדדית באזורים המורחקים, הדיסוציאטיביים, של המטופל והמטפל - מציעה אופן עבודה ייחודי, אשר מאפשר להתמודד עם בעיה יסודית זו ולעזור לאדם להשיב לעצמו את "החיים שלא נחיו".

פרק זה ניגש לבעיה הזו ולהתמודדות איתה דרך ההבחנה בין פנטזיה לבין דמיון והקשר בין מושגים אלו לבין מצבים של טראומה ודיסוציאציה. בעוד שהדמיון הוא תופעה משחקית, אקטיבית, המעצימה תנועה נפשית ופועלת בשירות החיבור בין מצבי עצמי במישור התוך–נפשי והבין–נפשי כאחד, הרי שהפנטזיה - כפי שהיא מומשגת בפרק זה - היא תופעה המופיעה בעקבות טראומה ומבודדת את האדם מהעצמי הגרעיני שלו, כמו גם מתחושת המציאות והחיבור לאחרים. עם זאת, דומה שאסור לנו, כמטפלים, להתעלם מחשיבותה של הפנטזיה, אשר במקרים רבים מהווה את 'דרך המלך' לאזורי הדיסוציאציה של הנפש ולעומקן של החוויות הטראומטיות. הפרק דן במשמעויות הקליניות של ההבחנה בין דמיון ופנטזיה ומציג תיאור מקרה של ד"ר דני לוי, הממחיש את הדרכים העלומות אשר באמצעותן פועלת הפנטזיה במפגש הטיפולי, כדי להחיות חלקים קפואים בנפשו של המטופל ולהביאם למפגש עם עולם הדמיון והקשר האנושי.


- פרסומת -

דמיון ופנטזיה

בפרק זה אנו משתמשים במונחים דמיון ופנטזיה כדי להבדיל בין שני תחומי קיום וחוויה. המונח פנטזיה, אחד ממונחי היסוד של הפסיכואנליזה, נמצא בשימוש בספרות הפסיכואנליטית במגוון רחב של מובנים, המבטאים צורות שונות (לרוב לא מודעות) של תהליכים נפשיים, מגוון אשר נמצא מעבר למוקד הדיון של הפרק   הנוכחי.2 במונח פנטזיה שואב השראה מהשימוש של ויניקוט ([1971א], 1995) במונח 'פינטוז'. עבור ויניקוט, הפינטוז הוא תופעה דיסוציאטיבית וקפואה אשר, בניגוד לחלימה ודמיון, מונעת אפשרות של תנועה בתוך הנפש, כמו גם במרחב האינטרסובייקטיבי. "חלומות", כותב ויניקוט,

משתבצים בתוך התייחסות־אובייקט בעולם הממשי, והחיים בעולם הממשי משתבצים בתוך עולם החלום בדרכים מוכרות למדי, בייחוד לפסיכואנליטיקאים. בניגוד להם, הפינטוז נשאר תופעה מבודדת, הסופגת אנרגיה, אבל אינה תורמת לא לחלימה ולא לחיים [...] אי נגישותו של הפינטוז קשורה לדיסוציאציה, יותר מאשר להדחקה. (עמ' 57)

בהמשך המאמר מוסיף ויניקוט, בהתייחס למטופלת אותה הוא מתאר, כי:

ראוי לשים לב שפועל כאן גורם של זמן והוא שונה אם היא מפנטזת (fantasying) או מדמיינת (imagining). בפינטוז, מה שקורה, קורה מייד - אלא שאין הוא קורה כלל. (שם. עמ' 58)

בהתאם להמשגה זו, המונח 'דמיון' משמש בפרק זה לציון תופעה אקטיבית, משחקית, הפועלת בשירות התנועה הנפשית ושוכנת במרחב היצירה ההדדית הדיאלקטית שבין העולם הפנימי לעולם   החיצוני. לעומת זאת, המונח 'פינטוז' מתאר תופעה הכופה את עצמה על האדם ומבודדת אותו מגרעין עצמיותו, כמו גם מתחושה של מציאות חיצונית ממשית ומכל קשר עם הזולת. הפנטזיה, אם כך, קשורה פחות ליכולת לחיבור וחלימה ויותר לדיסוציאציה ולהחלפת הקשר התנועתי של האדם עם עצמו וזולתו במצב של קפיאה נפשית מבודדת.

לפי הילמן (1989, Hillman), דמיון הוא היכולת ליצור מהויות שאינן קיימות במציאות, על בסיס יחסים חיוביים עם דמויות הוריות משמעותיות. לעומת זאת, הפנטזיה היא היכולת ליצור מהויות שאינן קיימות במציאות בהיעדרן של דמויות הוריות משמעותיות: "הנה הגענו אל אותה החידה, העוסקת בהבדל בין פנטזיה לדמיון, ואנו יכולים למקם כעת את ההבדל בחיבור אם־ילד. הפנטזיה היא פעילות של הילד־חסר־האם (motherless), הדמיון הוא פנטזיה בחיק־ 3 על פי הילמן, ההבדל בין האם (fantasy mothered)" (עמ' 168).3 השניים אינו נעוץ בדרגת המורכבות או היצירתיות של הפנטזיה אל מול הדמיון, אלא בנוכחות אוהבת, תומכת ומזינה של דמות הורית. לפיכך, בעוד שהפנטזיה שייכת לתחום הטראומה, הדיסוציאציה ולעמדה הפרנואידית־סכיזואידית (1946, Klein), הדמיון שייך לעולם היצירתי, למרחב המעברי ולעמדה הדיכאונית. בעת שהדמיון פועל בשרות התנועה הנפשית והקשר האנושי ומגביר את היכולת לחשוב, להרגיש וליצור משמעויות, הפנטזיה גורמת לנתקים בתוך הנפש ובינה לבין הזולת, פוגעת בתנועתה החופשית ומחבלת במאמציה ליצור חוויות רגשיות ולהרחיבן.

ובכל זאת, למרות היתרונות הגלויים של הדמיון ושל תרומתו לאופן שבו האדם חי וחווה את חייו, אין להקל ראש בחשיבות הפנטזיה כמהות יסודית של חוויה וכמקום מפלט ומקלט, אליו יכולה הנפש הפגועה להימלט כדי להשתקם, לאסוף את כוחותיה, ולהיערך מחדש לקראת חזרה לחיים. בכתיבתו על תוצאותיה   של הטראומה, מדגיש פרנצי (1932-1930, Ferenczi (כי: "האדם שננטש על ידי אלוהיו נמלט לחלוטין מן המציאות ויוצר לעצמו עולם אחר שבו, חופשי ממגבלותיו של כוח המשיכה, הוא מממש את כל רצונותיו" (עמ' 234"). מקום מפלט נפשי" (1993, Steiner) זה הוא לא רק בועה אשלייתית ונרקיסיסטית: זהו מקום המשמש להתאוששות, להתארגנות מחדש ולשיקום הכוחות, כך שהאדם יוכל ליצור דרכים אחרות של חוויה, חשיבה והרגשה הנדרשות לצורך התמודדות מחודשת עם עולם כואב ומטיל אימה. הפנטזיה, לפיכך, תולשת את האדם מ"עולמם של החיים" (.p, 1994, Ogden 176) ומחברת אותו לאופן של קיום שהוא, לעיתים, הדרך היחידה המאפשרת את המשך ההישרדות והקיום. במובן זה, היא מבנה אלטרנטיבי המאפשר הגנה, נחמה ומקלט. יתר על כן, הפנטזיה היא לפעמים המקום היחיד, אופן החוויה הבלעדי, שבאמצעותו יכול המטופל לתקשר ולבטא את החוויה הטראומטית שלו. לעיתים קרובות, 'דרך המלך' אל החלקים הדיסוציאטיביים עוברת דווקא דרך הפנטזיה, לא דרך הדמיון.


- פרסומת -

אומנם, פעמים רבות, המפגש הראשוני בין המטופל למטפל יהיה מפגש המבוסס על דמיון. הדמיון משמש קרקע בטוחה עליה ניתן ליצור מפגש משמעותי ויצירתי לצורך הכרות הדדית. רק מאוחר יותר, כאשר היחסים בין המטופל למטפל מעמיקים ומתרחבים, יאפשר המטופל למטפל לצלול יחד איתו אל תחום הפנטזיה, הטראומה והדיסוציאציה. למעשה, פעמים רבות המטופל כופה על המטפל הזמנה זו, מתוך תקווה ששני השותפים למסע זה יצרו יחד, בתוכו ומתוכו, דרך חדשה של תקשורת, תנועה נפשית וקשר אנושי - סימני ההיכר של הדמיון. בתהליך זה, אין למהר ולפרש את הפנטזיה ואיכויותיה ובוודאי לא להציע אבחנות המדגישות את הפתולוגיה והחולשה של מנגנון זה. שומה עלינו לנהוג בכבוד, בבחינת 'של נעליך מעל רגליך' ולהתקרב לתחום הפנטזיה בזהירות, בענווה וללא שיפוטיות.

עלינו לזכור שבאופן בלתי־נמנע, אנחנו, כמטפלים, מוצאים עצמינו נמשכים לאזורים אנושיים, אזורים שיש בהם דמויות אנושיות המדברות בשפה אנושית של תקווה, חמלה ושפיות. קיימת סכנה שנימנע מלהתקרב לאזורי הפנטזיה, מאחר שכל מה שמחכה לנו שם הוא בדיוק הדבר שמפניו אנחנו נמלטים ושאותו אנחנו מבקשים שלא לדעת: טראומה, הזנחה, התעללות, ניצול וכאב. באזורי הפנטזיה, אנחנו נפגוש את האימה שתמיד נוכחת בעולמנו, שתמיד נמצאת ולא־נמצאת, ש"נחבאת לאור השמש" (,Bromberg; 2004, Herman 2013), זו אשר אנחנו מכירים כל כך טוב ועושים כל שביכולתנו כדי לא לדעת לעולם.

הבדל חשוב נוסף בין דמיון לפנטזיה קשור למושג הזמן. בעוד שהדמיון מתקיים ברצף של זמן ויוצר חיבור בין עבר הווה ועתיד, הפנטזיה, אשר נוצרה מתוך חוויה טראומטית ומתוך בדידות, מתקיימת רק בהווה. ניינהאוס, ואן דר הארט וסטיל (,Nijenhuis 2010, Steele and Hart der Van) מקשרים בין בעיית הזמן לתהליך ה"פרסוניפיקציה" (3. p), בו האדם משייך את חווייתו לעצמו, לחייו ולחיי הסובבים אותו. בהמשך לכתיבתו של טולבינג, מבדילים ניינהאוס וחב' בין זיכרון סמנטי לזיכרון אפיזודי. הזיכרון הסמנטי מורכב מעובדות מוחלטות: "אני יודע שזו עובדה, אבל אינני יכול לחבר בין אירוע אישי לבין עובדה זו" (3. p). לעומת זאת, "זיכרון אפיזודי מורכב מזיכרונות של מאורעות אותם אנו זוכרים כמעט כמו תמונה או כמו סרט. זיכרון זה מערב מודעות כפולה, שכן מלבד הזיכרון של העובדות, קיימת הידיעה שחוויה זו מקורה בעברי שלי" (3. p). כאשר "הפרסוניפיקציה כושלת, נפגעת היכולת לפתח תחושה יציבה ועקבית של קיום עצמי על ציר הזמן בעבר, בהווה ובעתיד. כדי לפעול בצורה מותאמת בהווה, יש צורך בקיומה של פרסוניפיקציה שתהיה מבוססת על אינטגרציה של כלל חוויות העבר" (4-3. pp). ויניקוט (1956, Winnicott) מתייחס לעבודתו עם מטופלים אשר "משהו קטע את רצף החוויה [שלהם], את הדבר הזה, שלולא נהרס, היה מעצב את עצמו לכדי אגו". הוא אומר כי "בעבודה זו, יהיה זה הרבה יותר מדויק לומר שההווה חוזר לעבר, והופך להיות העבר". (387-386. pp ;ההדגשות במקור).

כך, האדם שנשאב לעולם הפנטזיה חי בחוויה המתרחשת אך ורק בזמן הווה, ומתקיים בכל רגע ורגע בעולם חד־ממדי החופף לעולמו הממשי. בדיונם במושג הזמן בהקשרו הטראומטי, מצטטים   דבואן וגודילייר (2004, Gaudilliere and Davoine) את הכובען המשוגע פרי עטו של לואיס קרול, אשר פונה לאליס ומסביר לה: "אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת! [...] ובכן, בקושי גמרתי את הבית הראשון [...] כשהמלכה צרחה 'הוא בא להרוג את הזמן'! 'כרתו את ראשו'! ומאז אותו אירוע", המשיך הכובען בעצב, "הוא מסרב להיענות לכל בקשה שלי! וכעת השעה היא תמיד שש"(163. p).4 דבואן וגודילייר ממשיכים ומתארים את הזמן בשדה הטראומה וכותבים: "אנו נכנסים עם המטופל לתוך עולם שלא מכיר את הרצף הכרונולוגי היומיומי שלנו [...] הזמן אינו פועל שם בכיוון המקובל" (163. p). בניגוד לכך, זה אשר חי בעולם הדמיון מתקיים בכל הזמנים: הוא יכול להיות בעבר, בהווה, בעתיד וביניהם. שלא כמו המטופל הטראומטי, מי שחי בדמיון יכול לנוע הלוך ושוב בחופשיות על פני ציר הזמן.


- פרסומת -

פנטזיה וטראומה

הפנטזיה, מאפייניה והמבנים (או, כפי שיפורט בהמשך, אולי ניתן לומר ה"ישויות") המתקיימים בתוכה יהיו תמיד תוצר של דיסוציאציה לנוכח טראומה. זו יכולה להיות טראומה מסיבית, טראומה מורכבת או טראומה התפתחותית/התייחסותית.

הספרות הפסיכואנליטית נוטה להשתמש במונח טראומה באופן מעורפל. אנו מדברים על טראומה חיצונית לעומת טראומה פנימית, על טראומה ממוקדת, שהיא תוצר של אירוע מוגדר הניתן לתיחום ושחזור, ועל טראומה מורכבת שהיא תוצר של התעללות, ניצול והזנחה מתמשכים. לכל אלה נוספה בשנים האחרונות גם הטראומה ההתייחסותית, מונח אשר מגביר את חוסר הבהירות והבלבול. אנה פרויד (1967, Freud) התנגדה לשימוש הנרחב וחסר ההבחנה במושג הטראומה וטענה ששימוש זה מזיק ומוביל לאובדן המשמעות של המונח. כותבים אחרים העדיפו גם הם להתייחס למושג הטראומה במובנו הצר ולהתמקד באבחנה של הפרעת   דחק פוסט טראומטית (1999, Horowitz), או טראומה מסיבית (1968, Krystal). ברומברג (2006, Bromberg), סטולורו ואטווד (1992, Atwood and Stolorow) וכותבים נוספים מעדיפים להתמקד בטראומה התייחסותית, בעוד ג'ודית הרמן (,Herman 1992) ודיוויס ופראולי (1992, Frawley and Davies) מתמקדות בטראומה מורכבת. טרנטלי (2003, Tarantelli), העוסקת בחוויות טראומתיות קטסטרופליות, מנסה להגדיר ולהבין את מהות הטראומה המרסקת את המבנה הנפשי. היא מגדירה טראומה קטסטרופלית כאירוע חיצוני החודר אל תוך הנפש ומותיר אותה במצב של חוסר יכולת להכיל את האירוע או להתנגד לו. האירוע הטראומטי דומה לפיצוץ המשמיד כל דבר שנמצא בסביבתו ויוצר שבר רדיקלי בחוויית הקיום והנוכחות של האדם שנפגע. ויניקוט ([1963], 2009 (כותב על "מוות תופעתי", מוות של הנפש שלא בהכרח ניתן לזהותו ממבט חיצוני: "מה שהתרחש בעבר הוא מוות כתופעה, אך לא סוג של עובדה שאנחנו צופים בה. נשים וגברים רבים מעבירים את חייהם בתהייה אם למצוא פתרון בהתאבדות, כלומר, בשליחת הגוף למוות שכבר קרה לנפש" (עמ' 297). עבור ויניקוט, זהו מוות נפשי שלא ניתן לשכוח אותו, מפני שהאירוע מעולם לא נרשם בזיכרון.

הגדרת הטראומה המוצעת בפרק זה אינה מבוססת על האירועים שגרמו לה או על תוצאותיה, אלא על טבעה היסודי. הטראומה נבדלת ממצבי דחק (stress) בכך שהיא לא מאפשרת חזרה למצב הקודם לאחר שהגורם שעורר את הדחק הפסיק לפעול. זוהי התוצאה המוחלטת של הטראומה, תוצאה שאיננה תלויה בהגדרת סימפטומים או בקביעת קריטריונים. הגורמים המרכזיים לטראומה מתחלקים לשתי קטגוריות יסודיות: הקטגוריה הראשונה והחשובה ביותר היא הרס היחסים עם דמות הורית או דמות משמעותית ביותר לאדם; הקטגוריה השנייה היא נוכחותו של אירוע קטסטרופלי המכריע את הנפש, משתלט עליה והופך אותה לחסרת אונים. הקטגוריה הראשונה אחראית לרוב סוגי הטראומה שאנו פוגשים בקליניקה (טראומה מורכבת וטראומה התייחסותית), ואילו הקטגוריה השנייה אחראית להיווצרות הפרעת דחק פוסט טראומטית על צורותיה   השונות. חשוב לציין, עם זאת, שגם בקטגוריה השנייה ניתן לזהות פגיעה במערכת יחסים עם דמויות משמעותיות, כמו, למשל, אצל חיילים המפתחים הפרעת דחק פוסט טראומטית במצבים בהם חוו את עצמם ננטשים על ידי מפקדיהם או אצל ניצולי שואה שחוו יחס לא אנושי מצד אסירים או סוהרים במחנות.

ישנם, אם כך, שלושה מרכיבים המשתלבים יחד ליצירת הגדרת הטראומה:

הרס בלתי־ניתן לתיקון של היחסים עם דמות הורית משמעותית.

אירוע חיצוני קטסטרופלי המציף את הנפש ומשאיר את האדם חסר אונים.

למרות סיומו של האירוע מעורר הדחק, האדם לא יכול לחזור לאיזון הנפשי שקדם לו.

הגדרה זו מכילה בתוכה את כל צורות הטראומה (הפרעת דחק פוסט טראומטית, טראומה מורכבת וטראומה התייחסותית) ומאפשרת להתייחס למהות הטראומה כחוסר היכולת לחזור לאיזון קודם בתגובה להצפה נפשית חמורה, שנגרמה כתוצאה מהרס יחסים משמעותיים או חוויה קטסטרופלית.

להגדרתו של ברומברג (2006, Bromberg) את הטראומה ההתייחסותית או ההתפתחותית יש חשיבות מיוחדת לפרק זה. עבור ברומברג, מדובר ב"'טראומה התפתחותית' אשר אינה דרמטית אך בעלת כוח השפעה רב עבור הילד, החי מדי יום ביומו במשפחה אשר באופן עקבי מכחישה את קיומה של החוויה הרגשית הסובייקטיבית שלו ומבטלת את התוקף של מצביו הרגשיים" (199. p). ברומברג מוסיף וכותב כי "חוסר הכרה מוביל לדיסוציאציה מבנית של חלק מהעצמי. אם חוסר הכרה זה מקיף חלק גדול מדי של ליבת העצמי, תיגרם פגיעה בתהליכי ההתקשרות המוקדמת וביכולת לוויסות הדדי" (139. p ;ההדגשה במקור). ברומברג, כמו מרבית הספרות העכשווית, אינו מבחין בין טראומה התפתחותית לבין טראומה התייחסותית. אנו מעדיפים את המונח 'טראומה התייחסותית', מפני שמונח זה מגלם בתוכו הן את הסיבה לטראומה כפי שתוארה לעיל - יחסים הרסניים, מערערים, מבלבלים ומעוותים עם הדמות ההורית המשמעותית - הן את התוצאה: פגיעה משמעותית ביכולתו של האדם להתקיים בתוך יחסים עם העולם בו הוא חי ועם האנשים היקרים לו והקרובים אליו ביותר. יתרה מזו, הטראומה ההתייחסותית פוגעת ביחסיו של האדם עם נפשו שלו, פגיעה המערערת את תחושת האינטגרציה, יכולת המשחק, התנועה ומרחב היצירה. המרחב הפוטנציאלי הופך למקום מאיים, קפוא, מפורק ומסוכן. במקום רצף, חיבור ותנועה נוצרים קיטוע, בידוד ופחד לנוע.


- פרסומת -

הטראומה ההתייחסותית גורמת לילד לחוות את הבלתי־נסבל: פגיעה מחרידה מצד הורה שצריך היה להיות שם עבורו ולדאוג לו. פגיעה זו יוצרת אצל הילד מודעות כאובה למעגל הקסמים ההרסני שבו הוא נתון: אסור לו בשום אופן לבטא את פגיעתו ואת רגשותיו הכואבים, מאחר שכל ביטוי רגשי יוביל למתקפה נוספת, דחייה והתעלמות מצד ההורה. הדרך היחידה בה יכול הילד לשרוד מעגל קסמים הרסני זה היא לנתק את עצמו מהרגשות הכואבים ובהמשך לכך, בהכרח גם מאזורים שלמים של קשר עם הדמות ההורית ומחלקים של העצמי. תוצאותיו של מצב זה הן לא פחות מקטסטרופליות. אחד מתפקידיו הבסיסיים ביותר של כל הורה הוא לעזור לילדו לדמיין את עצמו - לדמיין שגופו ונפשו אחד הם (ויניקוט [1949 ,[2009), שהוא והוריו אחד הם, שנפשו חופשייה ליצור מחשבות, רגשות ושאיפות ושהוא חופשי לחיות בעולם שהוא יצר אך היה שם לפניו (ויניקוט [1971א], 1995). ילדות שבה הילד אינו יכול לבטא את עצמו, אינו יכול לדמיין את עצמו כחלק מתהליך שבו הוא הופך לאדם שלם, ילדות שבה לא מתאפשר לילד "לחלום את עצמו [...] אל תוך קיום" (236. p, 2005, Ogden) היא ילדות אבודה, ילדות שבה הדמיון הובס ונכבש על ידי הפנטזיה.

ה'בוגר', ה'ילד' ומערכת שמירת–העצמי

אם נתבונן מקרוב בעולם הפנטזיה, אפשר שנראה שעולם זה מורכב מאיכויות ארכיטיפיות, מאגיות ובעלות עוצמה (1996, Kalsched). יש חשיבות עצומה בהבנה כי כאשר אדם עובר חוויה טראומטית, התגובה הראשונה והמיידית של הנפש היא לדעת, במובן העמוק ביותר, את מה שקרה; את כל מה שקרה. גם כאשר הדיסוציאציה   מחלקת את עולמו הפנימי של האדם לחלקים, אלו שיודעים את שאירע ואלו שאינם יודעים, יש תמיד מקום בנפש אשר יודע את הסיפור כולו.

אז, ורק אז, מופיע ומתגלה השלב השני, שלב שבו אותו חלק של הנפש הרואה את כל התמונה מונע מהאדם לדעת את מה שהוא לא יכול לשאת, את מה שמאיים לפרק ולמוטט אותו (ויניקוט [1963], 2009), ומפצל את החוויה לשני חלקים, חלקים אותם מכנים קלשד) ,Kalsched 1996 (ודיוויס ופראולי (1992, Frawley and Davies' (הבוגר' ו'הילד'. דיוויס ופראולי מתייחסות לחלקים אלה כישויות נפשיות, התייחסות הדומה לרעיון של ברומברג (2006, Bromberg) בדבר מצבי עצמי:

חשוב מאוד, [הן כותבות], שהמטפל [...] יבין שהוא לוקח על עצמו את הטיפול בשני אנשים: הבוגר, המנסה להתמודד, להצליח, לקבל הכרה, ליצור קשרים ובסוף לשכוח, והילד, אשר ככל שהטיפול מתקדם חותר לזכור ולמצוא קול באמצעותו יוכל לזעוק את זעמו על העולם. (16. p, 1992, Frawley and Davies)

מפתה לחשוב על 'הבוגר' ו'הילד' כעל מטפורות או המשגות פסיכולוגיות (ובמובן מסוים, ברור שהם אכן כאלה); עם זאת, חשוב שבתהליך הטיפולי ננסה להבין ולפגוש את המבנים הפסיכולוגיים האלו כישויות אמיתיות, ברורות ומוחשיות. דיוויס ופראולי ממשיכות ומדגישות כי

הילד הוא מבנה מפותח לגמרי, דיסוציאטיבי, עצמי אלטרנטיבי המאורגן באופן פרימיטיבי [... יש לו] מבנה אגו שונה, מערכת הגנות פרימיטיביות ושבריריות יותר, מאגר זיכרונות שלם יותר ועמוס שכבות רגשיות. באופן ברור, [ילד זה] התהווה כמקום האחסון של הזעם, הבושה והאשמה העוצמתיים, ולעיתים קרובות המציפים, של המטופל. (17. p)

לגבי 'הבוגר', הן כותבות כי "לעצמי בוגר זה יש תפקיד כפול: הוא מאפשר לאדם לנוע בתוך עולמם של בני האדם האחרים בהצלחה יחסית, ובו זמנית מגן ושומר על הילד שעבר התעללות אשר ממשיך לחיות" (16. p).

באופן דומה ובעקבות מאיירס (1940, Myers), מחלקים ניינהאוס, ואן דר הארט וסטיל (2010, Steele and Hart der Van, Nijenhuis (את הנפש ל'אישיות הנורמלית לכאורה' (Personality Normal Apparent ANP) - ול'אישיות הרגשית' (EP - Personality Emotional; p.1). ניינהאוס וחב' מתייחסים למהויות אלה כ'מערכות פעולה' (systems action; p.1) ומתבוננים בהן כשני רבדים של פעולה וחוויה. בעוד שמערכת ה-EP משחזרת שוב ושוב, ללא פשרות וללא הפסקה, את החוויה הטראומטית וחווה את הטראומה באופן חושי ורגשי, מערכת ה-ANP ,כמו ה'בוגר' אצל דיוויס ופראולי, "מקושרת להימנעות מהזיכרונות הטראומטיים ולקהות רגשית, ניתוק ואמנזיה חלקית או מוחלטת" (3. p). על פי ניינהאוס וחב', שתי מערכות אלו מנותקות זו מזו וכל אחת מהן מתמודדת עם החיים בדרכה. בעוד ה'בוגר' או ה-ANP מתמודד עם המציאות החיצונית ומנסה להיות חלק מהעולם ולעמוד בציפיותיו, ה'ילד' או ה-EP שומר בתוכו את החוויות הטראומטיות במצב מנותק וגולמי, על מנת לאפשר לאדם להמשיך לתפקד ולהתנהל בעולם.


- פרסומת -

בשלב השלישי, לאחר הפיצול ל'ילד' ול'בוגר', מתהווה חלק נוסף, מבנה נפשי אשר מטרתו להגן על ה'ילד', הנושא בתוכו את החוויה הטראומטית, מפני חוויה מחודשת של הטראומה. כל מטרתו של חלק זה היא לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את החזרה של הטראומה בעולם החיצוני המציאותי, גם אם פירוש הדבר שהטראומה תשוחזר, שוב ושוב, בעולם הפנימי. הנפש, כך נראה, לעולם תעדיף לחיות בתוך חוויה של עינוי פנימי בלתי־פוסק מאשר בגיהינום של 5 מבנה זה, אותו מכנה קלשד (1996, Kalsched) המציאות החיצונית.5 מערכת שמירת־העצמי (system care-self), מכיל שתי פונקציות: חלק אוהב ומנחם, העונה על צרכיו של הילד בהכלה, תמיכה וביטחון; וחלק נרדף ורודף, המסכל את הקשר בין ה'ילד' לעולם ומונע את חזרתה של הטראומה, אשר מלכתחילה נוצרה מתוך מערכת יחסים פוגענית עם הסביבה החיצונית. שתי איכויות אלה של מערכת שמירת־העצמי, המשמשות כמעין שכבת מגן בעלת שני ראשים, פועלות בצוותא על מנת ליצור את האסון הנורא מכול, אסון שהוא גורלה של הנפש במצבים של טראומה ודיסוציאציה: ויתור על הצורך הבסיסי ביותר, האנושי ביותר, ביחסים. במקום יחסים, נוצרת מערכת שמירת־העצמי כמבנה חדש, עצמאי ואוטונומי, הכורך עצמו סביב הנפש, מגן עליה מפני כל סכנה אפשרית ובו זמנית מבודד אותה מכל קשר אנושי.

מבנים אלו - הילד, הבוגר, ומערכת שמירת העצמי - עוצמתיים ובעלי יכולות. לכל אחד מהם יש תפקיד משלו בשמירה על החיים הנפשיים של המטופל. בעולם הפנימי הטראומטי והדיסוציאטיבי, מבנים אלו נחווים ככוחות מוחשיים, כ'דמויות' של ממש הפועלות בתוך האישיות. חלקן דואגות, מטפלות ואוהבות, אחרות כועסות, אלימות ומפוחדות. הן נחוות כישויות הנלחמות בינן לבין עצמן, כמו אלים המונעים על ידי יצרים, דחפים, איבה וכמיהות ראשוניות. סיפורי עם ומיתוסים מאפשרים לנו הצצה אל תוך עולם הפנטזיה הנוצר בעקבות הטראומה ההתייחסותית. שוב ושוב הם מספרים את סיפורה של הדיסוציאציה וחלקי הנפש השונים הנוצרים דרכה. כך, למשל, הם מספרים לנו על הילד הפגוע, הנטוש, שנעשה בו שימוש כדי לספק את צורכי המבוגרים השקועים בעולמם, עולם של תאוות ומלחמת הישרדות. במקרים אחרים, מופיעה בסיפורים אלה מערכת שמירת־העצמי, בדרך כלל בדמות מכשפה או קוסמת רבת עוצמה, המפרידה את הילד מהעולם החיצון במטרה להגן עליו מפני כאב, בדידות וייאוש או מפני המציאות האכזרית. האפשרויות רבות והקרבות בתוך הנפש מורכבים, קשים, לא פעם אכזריים.

התהליך הטיפולי: כוחו של השחזור והמפגש האינטרסובייקטיבי באזורי הדיסוציאציה

ככל שהטראומה קשה יותר, כך תהיה הנוכחות של מבנים או דמויות אלה חזקה ובולטת יותר. ככל שהטראומה חזקה יותר, הם נעשים עצמאיים, מנותקים וחשדניים יותר. העמדות שתוארו על ידי דיוויס ופראולי (1992, Frawley and Davies) מייצגות הרבה יותר מאשר מערכים של העברה והעברה־נגדית. התוקפן, הקורבן, המציל, הילד המוזנח, ההורה הנעדר, המפתה, המפותה, המאמין והמכחיש, כל אלה הן חוויות דיסוציאטיביות אשר רכשו כוח ופיתחו נוכחות, צרכים, שאיפות ואישיות משל עצמן. כולן פועלות בשדה הפנטזיה אשר כבש את נפשו של המטופל.

החלק ה'בוגר' של נפש המטופל, או ה-ANP ,הנאבק לשרוד את חיי היום־יום ומנסה להסתגל לעולם המבוגרים, שואף להכחיש את קיומן של דמויות אלה ומתייחס אליהן כאל אובייקטים חסרי ערך שיש לבוז להם ולהתייחס אליהם כאל מקור נוסף לבושה ולהסתרה מפני העולם. למעשה, המטופל התעלם מהם מאז ומתמיד, מאחר שזו בדיוק הייתה דרישת ההורה: על מנת לזכות באהבה, יש להתעלם מזעקתו של 'הילד' ולבטל באופן מוחלט ומיידי כל רגש, מחשבה או צורך שבלתי נסבלים עבור ההורה. כתוצאה מכך, אלו הסובלים מטראומה התייחסותית יתביישו בצורך שלהם בקשר רגשי עם אנשים אחרים ויסתירו אותו. הם יכולים לפתח מיומנויות בתחומים שונים, להיות בעלי כישורים גבוהים, להיראות כבעלי ביטחון עצמי גבוה ואפילו להיות בעלי קשרים חברתיים ענפים ולצד זאת לחיות בתוך תחושה פנימית עמוקה של בושה, חרדה וחוסר ביטחון ולפעול תחת השפעתו של כוח המכריח אותם להסתיר ולבודד את עצמם מפני מפגש רגשי אינטימי גלוי ופתוח. הם הוגלו מעולם הדמיון אל ממלכתה החלולה, המבודדת והחזרתית של הפנטזיה.

הבנת הדינמיקה הראשונית הזו ביחסיו של המטופל עם ההורה, דינמיקה אשר חוללה את אותם חלקים דיסוציאטיביים מלאי בושה, יכולה להקל עלינו לזכור שכאשר אנו, כמטפלים, פונים לחלקים האלו במונחים טכניים, מאבחנים אותם, מפרשים אותם ומסבירים את התנהגותם או משתיקים אותם במטרה להפחית כאב וסבל, הרי שאנו מוצאים את עצמנו חוזרים על מעשה הרצח המקורי אשר, במהותו, הסביר למטופל כי הוא האשם בעוול שנגרם לו. וכך, שוב, האחריות מוטלת על כתפיו של הקורבן, מלווה בטענה, המוכרת לו טוב כל כך, כי חולשותיו, פגמיו ומחלתו הם שמצריכים ומצדיקים את ההתנהגות הפוגעת כלפיו.


- פרסומת -

עם זאת, אנו, כמטפלים, לא יכולים להימנע מגרימת כאב זה ולא יכולים להימנע מלחזור על הפעולות ומערכות היחסים שהיוו את הקרקע עליה התפתחה נפשו של המטופל אל תוך עולם הפנטזיה. כוחו של מנגנון החזרה הכפייתית יאלץ את המטפל, שלא מרצונו, לפגוע שוב במטופל, דבר שיורגש על ידי המטופל כחזרה של הפגיעה המקורית (פרנצי [1932 ,[2013 ,עמ' 90). פרויד (1920, Freud) תיאר את החזרה הכפייתית כמופעלת על ידי כוח אליו הוא התייחס, שלא במקרה, ככוח "דמוני" (20. p). זהו מנגנון המפריד את עצמו משאר חלקי הנפש ופעם אחר פעם מעכב את התפתחותם ומונע מהם כל למידה מן הניסיון. החזרה הכפייתית היא ביטוי זדוני וכוחני של אותם כוחות וישויות אשר הוגלו מעולם הדמיון אל ממלכת הטראומה ולאזורי הספר של הנפש, וכעת חיים שם חיים עצמאיים, מנותקים ומבודדים, מלאי אימה מכל מגע ושינוי.

יש סיבות שונות וגורמים מוטיבציוניים רבים אשר מאלצים את המטפל לשחזר את החוויה הטראומטית ולפעול מתוכה על המטופל ואיתו. אנו מאמינים, עם זאת, שהגורם העוצמתי ביותר ההופך את החזרה הכפייתית להכרחית ולבלתי־נמנעת הוא שאת אזורי הפגיעה הכאובים ביותר של המטופל לא ניתן לפגוש דרך עולם הדמיון - עולם של תנועה נפשית, משחק, מרחב של קשר, דאגה, יצירה וחלימה - בלי לעבור ראשית, יחד, דרך עולם הפנטזיה. אמירה זו תואמת לתפיסה לגבי שתי הפנים, שתי האיכויות, של מנגנון החזרה הכפייתית (קיטרון, 2004), איכויות אליהן התייחס עמנואל גנט (Ghent, 1992) דרך המושגים של 'חזרה שפירה' (repetition benign) לעומת 'חזרה ממאירה' (151. p; repetition malignant). מבחינתו של גנט, בעוד שהפן 'הממאיר' של החזרה פועל בשירות השמירה על החוויות הטראומטיות הישנות, הכואבות והמשותקות, הרי שהפן ה'שפיר' של החזרה פועל בשירות התקווה, הצמיחה והשינוי. לתפיסתו של גנט, הדרך אל עבר עיכולה של החוויה הדיסוציאטיבית עוברת דרך החזרה עליה, שוב ושוב, כאשר המטופל והמטפל חשים על בשרם, ללא הרף, הן את הפן ההגנתי והפוגעני של התהליך הן את האיכות מלאת התקווה ומקדמת הצמיחה שבו. ברומברג (,2006, Bromberg 162. p) יצר הבחנה יפה בין living-re) לחיות מחדש) לבין relieving (להקל): שני מצבים לכאורה הפוכים, למעשה קרובים כל כך זה לזה, 6 החיוניים שניהם כאשר אנו עובדים עם חלקים טראומטיים של הנפש.6 באופן דומה, מצטט פול ראסל (1998, Russel (את אחד ממטופליו האומר: "אתה צריך להמשיך ולעשות את זה עד שאתה עושה את זה כהלכה!" (5. p). אכן, ממשיך ראסל וטוען: "נדמה כאילו הדברים לא יכולים להחוות כאמיתיים והמטופל לא ירגיש שלפסיכותרפיה יש משמעות כלשהי עד שהטיפול יהפוך לדומה עד מאוד לחלק מסוכן מעברו, דומה עד כדי כך שיש סכנה ממשית שהעבר יחזור על עצמו" (8. p). מכאן, שאם המטפל ינסה להתעלם מממלכת הפנטזיה שנוצרה על ידי הטראומה ומהמבנים והישויות המאכלסים אותה ולדבר ישירות עם עולם הדמיון, הוא ימצא את המטופל מנותק, מוזנח, פגוע או, לחלופין, כנוע, צייתן ומרצה - בדיוק כפי שקרה למטופל בכל מערכות היחסים המשמעותיות שחווה בעברו.

מצד אחר, אם המטפל ירצה לדבר אל עולם הפנטזיה של המטופל, אל אותם חלקים דיסוציאטיביים השוכנים בנפשו, הרי שהוא יגלה שהוא חייב, בין שמתוך כוונה ורצון ובין שמתוך כוח הכופה זאת עליו, לדבר מתוך הדיסוציאציות שלו עצמו, מתוך ממלכת הפנטזיה הפרטית שלו. משמעות הדבר היא שבאופן בלתי־נמנע, המטפל צריך להתחבר אל ולדבר מתוך חלקים של עצמו שהם כל כך פגיעים עד שהם יעשו כל שביכולתם כדי להגן על עצמם. קשה לנו עד מאוד להכיר בחלקים הדיסוציאטיביים שלנו, מאחר שאנו עצמינו הגלינו אותם, מעצם הגדרתם, ל"איי המצורעים" של נפשנו. לפיכך, יקשה עלינו עד מאוד, כמטפלים, לזהות ולתפוס את הרגעים, המקומות והדרכים שבהם חלקים אלה בנפשנו מחזירים אותנו לאזורי הטראומה הפרטיים שלנו ויוצרים את החזרה הכפייתית שלנו עצמנו. החלקים הדיסוציאטיביים הללו הם במהותם חמקמקים, נוכחים־ נעדרים, דמויות בערפל. אכן, האמונה בקיומה של הדיסוציאציה, על כל ביטוייה, איננה מובנת מאליה, לא עבור המטופל ולא עבור המטפל. כמטפלים, אנו מעדיפים לעיתים להתייחס לדיסוציאציה כאל מושג תיאורטי, במקום להכיר בנוכחותם של המבנים הממשיים של העצמי המופיעים ומתממשים לנגד עינינו ובתוך עצמנו. עם זאת, אם אנחנו באמת ובתמים שואפים לפגוש את המבנים, חלקי העצמי המנותקים והישויות המאכלסים את עולם הפנטזיה של המטופל, עלינו להכיר בכך כי מאמץ זה עובר, בהכרח, דרך יכולתנו להכיר במבנים, בישויות ובחלקי העצמי המנותקים המתקיימים בעולם הפנטזיה שלנו, המטפלים, ולהצליח ליצור קשר איתם. יתר על כן, מאחר ואין לנו גישה ישירה לדיסוציאציות הפרטיות שלנו, הרי שלא נותר לנו אלא להשלים עם כך שהדרך היחידה שבאמצעותה נוכל להגיע לממלכת הפנטזיה שלנו ולהתנהל בה, היא לפגוש באופן לא מתוכנן בעולם הפנטזיה של המטופל ולחוות יחד איתו את האימה, הבעתה, הכאב והסכנה: חוויה המחזירה את המטופל ואותנו לנקודת ההתחלה הפרטית שלו ושלנו, נקודה בה התרחשה הטראומה של כל אחד מאיתנו. למפגש בין נקודות הטראומה הפרטיות של המטופל והמטפל יש חשיבות עצומה בבניית השדה הטיפולי המשותף. מפגש זה, בעינינו, הוא המהות של המשגתו החשובה של ברומברג (2006, Bromberg), על פיה הדרך היחידה שבאמצעותה יכול המטופל לפגוש את חלקי העצמי המנותקים שלו היא בנוכחות המטפל המכיר בקיומם של חלקים דיסוציאטיביים בתוך עצמו.


- פרסומת -

כאשר המטפל מוצא דרך לגשת לאזורי הדיסוציאציה הפרטיים שלו, נכנסת קרן של תקווה לעולמו של המטופל, המרגיש שהוא פגש נפש המוכנה לאפשר את קיומו של קשר אנושי אמיתי ומגע נפשי פתוח ואמיץ, על אף הקושי והפחד, עבור שני הצדדים. במצבים כאלה, יכול להתחיל ולהפציע שינוי, מעבר מחיים מבוססי פנטזיה, הנטועים 'בחסר שלא נחווה מעולם', לחיים מבוססי דמיון, הנובעים מ'חסר המבוסס על חוויות קיום חיוביות שאבדו'. התמרה זו פירושה יצירת חוויה חדשה שלא התקיימה קודם לכן, חוויה שלא יכולה הייתה להתקיים בתוך המטופל או בתוך המטפל, לבדם.

במפגש זה בין ממלכות הפנטזיה של המטופל והמטפל, נוצר מרחב חדש המורכב משני תחומים: תחום אחד, המכיל את הכוחות והמבנים התוך־נפשיים (הבוגר, הילד ומערכת שמירת־העצמי, על חלקיה התומכים והרודפניים) של המטופל ושל המטפל, כל אחד בפני עצמו; ותחום נוסף, עוצמתי הרבה יותר, הנוצר מתוך המפגש בין מבנים תוך־נפשיים אלה אצל המטופל והמטפל. זהו שדה אינטרסובייקטיבי, אשר מכפיל פי כמה וכמה את האפשרויות, הצורות והעוצמות של האינטראקציות בין החלקים השונים בנפשם של שני המשתתפים. בדרך כלל, בשלבי הטיפול הראשונים, תהיה למטפל נטייה לדבר מתוך החלק הבוגר שלו ואל החלק הבוגר של המטופל, שכן דיבור כזה הוא בטוח יותר, בהיותו מבוסס על ידע, תיאוריה וניסיון. לכולנו יש לא מעט מטופלים איתם נוכל לדבר מתוך עמדה כזו, מטופלים שלא מחייבים אותנו לפגוש את החלקים הדיסוציאטיביים הטראומטיים שלנו. אין ספק שגם עם מטופלים אלה יהיה עלינו לפגוש חלקים פגועים וכאובים בתוכנו, אך לא יהיה במפגש זה ממד של ערעור פנימי עמוק או תחושה קשה מנשוא עבורנו. לעומת זאת, מטופלים אשר גדלו בסביבה של טראומה התייחסותית או מורכבת לא יאפשרו לנו להישאר בעמדת הבוגר ויפעלו כנגד כל ניסיון לייצב מרחב טיפולי המבוסס על התבוננות והבנה. כך, למשל, אם החלק הבוגר של המטפל ינסה לדבר אל מערכת שמירת־העצמי של המטופל, הדבר יוביל לעימות ולמשבר מאחר שמערכת שמירת־העצמי מסרבת לשתף פעולה עם כל ישות זרה מחוץ לנפש המטופל - לשם כך היא נוצרה וזו המהות של קיומה. לחלופין, החלק הבוגר של המטפל יכול לנסות ולדבר אל החלק הילדי של המטופל. זהו מהלך חסר תוחלת ומסוכן, מאחר שמערכת שמירת־העצמי של המטופל תעשה כל שביכולתה למנוע מצב כזה, שבו אדם זר יוצר קשר עם 'הילד'. יתר על כן, גם אם המטפל יצליח לגעת בחלק הילדי של המטופל, תוך שהוא עוקף בדרך כלשהי את מערכת שמירת־העצמי שלו, עדיין המפגש יהיה קשה ומורכב, שכן שפת החלק הבוגר זרה וחסרת מובן לחלק ילדי זה.

מאחר שהחוויה הטראומטית מעולם לא נוסחה, אין לה לא מילים ולא פשר. המטופל אינו יכול לדבר אותה בשום צורה. הוא יכול להתנהג את החוויה, לפעול מתוכה, לצעוק את כאבו, למלמל מילים חסרות פשר או לשתוק, אך המטפל לא יכול להבין את פשרה, לא כל עוד הוא מתבסס על החלק הבוגר שלו. ככל שהוא מנסה להבין יותר, כך ירגיש המטופל מובן פחות וכך תחושת הסבל והכאב שלו תגבר. כתוצאה מכך, המטפל ירגיש שהוא הולך ומאבד כל כיוון שהוא ותחושות חוסר האונים שלו ילכו ויתגברו. אכן, המטפל והמטופל הגיעו לארץ זרה, שחוקיה ושפתה אינם ברורים.7

עם זאת, ולמרות הקשיים, במוקדם או במאוחר חלקים דיסוציאטיביים, חלקי עצמי ודמויות פנימיות של המטופל והמטפל ימצאו דרכים - מילוליות או לא מילוליות - לתקשר אלה עם אלה. חלק ילדי יכול לדבר אל חלק ילדי, החלק הרודף של מערכת שמירת־ העצמי של המטופל יכול לדבר אל בן דמותו בנפש המטפל, או שהחלק המגן של מערכת שמירת־העצמי של המטפל ימצא דרך לדבר אל החלק הילדי של המטופל. רבים ומגוונים הם החיבורים האפשריים בין החלקים הדיסוציאטיביים השונים בקלידוסקופ זה. לפעמים, הדרך היחידה בה החלקים הדיסוציאטיביים של המטופל והמטפל יכולים לתקשר היא באמצעות פעולה הנוצרת־הדדית, מצב המוכר בגישות ההתייחסותיות כ"מימוש בפעולה" (Enactment ;ראו ;2015, Atlas and Aron; 2003, Aron; 2003, Bass; 2003 Chused 2003, Stern; 2004, Davies). עם זאת, המשותף לכל סוגי החיבורים הללו הוא שכולם מתרחשים בתוך חוויה של משבר, משבר אשר שולח את שני הצדדים, המטופל והמטפל, אל נקודות הראשית הייחודיות שלהם, אל המקום שבו התרחשו הטראומה והפגיעה האישיות שלהם. זו העוצמה וזו החוכמה של המפגש האינטרסובייקטיבי בין ממלכות הפנטזיה והמבנים הנפשיים המרכיבים אותן: זהו מפגש המחזיר את המשתתפים בו - אם המטפל אכן מוכן להצטרף למסע מטלטל זה עם המטופל שלו - אל נקודת ההתחלה, אל המקום בו הפגיעה הראשונית יצרה חסר ובדידות כה מטילי אימה עד שממלכת הפנטזיה נדרשה להחליף את עולם הדמיון.

מה נדרש, אם כן, על מנת שהאדם יוכל לעבור מחיים המבוססים על פנטזיה מבודדת, אומניפוטנטית, חזרתית ומנותקת לחיים המבוססים על דמיון, שיש בו תנועה, מפגש ויצירתיות? ננסה לסכם את התנאים והתהליכים הטיפוליים החיוניים בעינינו לטרנספורמציה כזו:

על המטפל להאמין - המילה 'להאמין' חשובה כאן - בקיומו של מנגנון דיסוציאטיבי היוצר חלקים עצמאיים המתקיימים בממלכת הפנטזיה.

על המטפל ליצור מערכת יחסים פתוחה, כנה ואמיצה עם החלקים הדיסוציאטיביים של המטופל, כזו אשר תאפשר לחלקים אלו להיכנס לעולם אנושי (עולם המחזיק בתוכו גם את איכויות הפנטזיה וגם את איכויות הדמיון).

המטפל צריך לפתח מערכת יחסים לא שיפוטית ומכבדת עם החלקים הדיסוציאטיביים, תוך שהוא נמנע מלאבחן את החולשות והפגמים שלהם ומלהצביע עליהם. מבנים או ישויות אלה נשאו את המטופל לאורך שנים קשות, הגנו ושמרו עליו לנוכח האימות שחווה והאיומים אשר סיכנו את שלמותו הנפשית והגופנית. הם מכירים את המציאות הממשית והנפשית של המטופל טוב יותר מכל אדם אחר, מכל מטפל.

הדיבור אל החלקים הדיסוציאטיביים דורש מהמטפל ללמוד את שפתם, שפת המשבר, האיום, הבלבול וחוסר האונים. זוהי שפה המנסה לדבר את הבלתי־ניתן לתיאור ומתמודדת עם מצבים בלתי־אפשריים, שהאיכות המאפיינת אותם היא הפרדוקס (Russel, 1998). בשפה זו אין תיאוריות, אין ידע מוקדם היכול לשמש כמצפן. כל מה שאנחנו יודעים או חושבים שאנו יודעים צריך להגיע מאזורי הטראומה של המטופל ושלנו.

המטפל צריך להיות מוכן לנטוש את עמדתו הבטוחה והסמכותית. עליו להיות מוכן להפוך לבן הלוויה (companion) של המטופל (2016, Grossmark) בטריטוריות לא ממופות. עליו לעמוד למבחן, לא על סמך הידע הקודם שלו או יכולותיו המוכחות זה מכבר, אלא   על סמך יכולתו להתמודד בתנאים של אי־ידיעה וחוסר ודאות. בעיני גרוסמרק (2016, Grossmark) עמדת בן הלוויה היא חיונית ברגעים בהם המטפל נאבק למצוא דרך לדבר עם המטופל ולהיות עימו "במצבים שבהם אין קיום של מבנה עצמי־אחר, ולכן גם אין הדדיות" (698. p). זו עמדה שאינה מתקיימת כאשר אנו יכולים לראות בבירור, אלא כאשר אנו בחשיכה: "מה אם רציתי להיות שלם"? מצטט גרוסמרק את הסופר מתיו סנפורד, "אם רציתי לעבוד עם החשיכה ולא נגדה?" (698. p).

על המטפל למצוא דרך לדבר ישירות אל החלקים הדיסוציאטיביים בנפשו של המטופל. חלקים אלה רגישים מאוד לכל דיבור עליהם בגוף שלישי ומתנגדים לדיבור כזה. זאת משום שמי שפגע בהם בעבר, שיצר אותם וביטל אותם כאחד, דיבר עליהם בגוף שלישי. בהינתן שהחלקים הללו, מעצם הגדרתם, קשים לזיהוי וחמקמקים, הרי שהמטפל יכול לדבר אליהם רק מתוך התייחסות לבבואה שלהם, לרושם שהם מותירים או לאופנים שבהם המטופל והמטפל חשים אותם בכל רגע נתון (2004, Gaudilliere and Davoine). עם זאת, למרות הקושי והחמקמקות, מציאת הדרך לדבר אליהם ישירות היא בעלת חשיבות מכרעת, שכן מעשה זה הוא הוא המחבר אותם לחיים, במרחב המשותף הנוצר בין המטפל למטופל. רק כך הם מקבלים הכרה, הכרה שמתוכה הם רוכשים את הזכות להתקיים במרחב האנושי הנרקם בין שני שותפים למסע.

במרחב מיוחד זה, המטפל צריך לאפשר לעצמו להפוך למוקד החקירה של המטופל (;2004, Gaudilliere and Davoine 1991, Aron; 1983, Hoffman). המטופל מחפש את אזורי החולשה והפגמים של המטפל, מאחר שאזורים אלה אחראיים למשבר ביחסים ביניהם, משבר שהוא חלק בלתי־נפרד מהמפגש בין האזורים הדיסוציאטיביים שלהם. המטופל מצפה, בצדק, שהמטפל ידבר איתו בכנות מהמקומות שבהם הוא מבולבל ופגיע ויבטא את תחושותיו בישירות, בלי שיתכנן את דבריו וירסן את עצמו יתר על המידה. ויניקוט (1956, Winnicott (זיהה את החשיבות הרבה שיש, באזורי מפגש אלה, ליכולתו של המטפל להכיר בטעויותיו: "המטופל עושה שימוש בכישלונות של המטפל. כישלונות הם הכרחיים, ואכן,   אין ניסיון לספק התאמה מושלמת" (388. p). כך, המטופל מצפה מהמטפל לקחת אחריות על התרומה שלו למשבר, להסביר מדוע (ומאיזה מקום) הוא פגע במטופל, כאשר פגשו ביחד את חזרתן של החוויות הטראומטיות המשותפות של כל אחד מהם.

אנחנו מסכימים בכל ליבנו עם דבריו של פול ראסל (1998, Russel), המתאר את הצורך העמוק של המטופל ללכוד ולזהות את אזורי החזרה הייחודיים של המטפל ומדגיש את המחויבות של המטפל ללמוד להכיר, יחד עם המטופל, את ההיבטים הללו של עצמו: "דוחה ככל שיהיה, אנו צריכים לאתר ולמקד היבט זה של עצמנו. לנסות להתנער ממנו, להכחיש את קיומו או לייחס את כל מה שמתרחש ל'העברה', משמעו לפגוע אנושות בקשר הרגשי של המטופל איתנו" (9. p). כפי שטוען ברומברג (2006, Bromberg), המטפל יצטרך לפגוש את החלקים הדיסוציאטיביים שלו עצמו, מפגש שאין בו זמן למחשבה או להתבוננות אלא תחושה של מיידיות (immediacy) ודחיפות (;urgency 164-163. pp, 2004, Gaudillere and Davoine). ראסל כותב כי "ההכרח לשחזר מתרחש מתוך תחושת דחיפות שהיא חזקה יותר מכל דבר אחר" (9. p, 1998, Russel). כך, כאשר אנו, כמטפלים, מדברים ברגעים אלו ומתוך אזורי דיסוציאציה משותפים שכאלה, הרי שאנו עושים זאת באופן ספונטני, בעוצמה רגשית רבה ובלי שאנחנו יודעים מה אנחנו עומדים לומר. ללא ספק, אין זה החלק ה'בוגר' שלנו אשר בא לידי ביטוי במצבים הללו, אלא החלק ה'ילדי' הדיסוציאטיבי, אשר חווה כאב ופגיעה וכעת 'תופס פיקוד'. ה'ילד' לא מדבר באופן מסודר ומובנה ולא בשפה פסיכולוגית, אלא בשפה של כאב, מכאבו של האחד לכאבו של האחר. זהו מפגש מפחיד ומאיים, מפגש קשה ביותר, לשני הצדדים, ועם זאת, מפגש הטומן בחובו את האפשרות והסיכוי לשינוי קטגורי ומתמיר (אוגדן [2016], 2020), שינוי שהוא תוצר של מעבר מעולם המבוסס על פנטזיה לעולם המבוסס על דמיון.

תיאור מקרה: להירדם ולהתעורר

מטופל בן 35 ,מדען, נשוי ואב לשני ילדים, פנה לטיפול עקב מצבים דיכאוניים חוזרים, המלווים בחרדה קשה. הוא סירב לטיפול תרופתי ואמר שנטילת תרופות, אשר תקהינה את הכאב שחש, תהיה טעות: "אני יודע שמשהו בי צריך לדבר וצריך להישמע לפני שמשהו יוכל להשתנות", אמר. אני (דניאל לוי) הסכמתי איתו לחלוטין, אך הימים, השבועות והחודשים חלפו ומצבו רק הלך החמיר. דאגתי אליו הלכה וגברה ואיתה גם אי השקט שלי והחשש לגורלו.

לאחר כשנה של טיפול, מצבו עדיין לא השתפר. להפך, הייתה תחושה שמצבו הולך ומחמיר, בעיקר עקב ייאוש וחוסר תקווה שהלכו וגברו. העליתי שוב את האפשרות להיעזר בטיפול תרופתי. הצעתי הכעיסה אותו מאוד. כיצד, הוא שאל, אני יכול להעלות שוב הצעה, שכבר דנו בה ושהוא כבר דחה אותה בעבר? כיצד הוא יכול להרגיש מובן אם אני מעלה אפשרות זו מחדש בתקופה כל כך קשה? ידעתי שאין טעם להתווכח ונסוגותי מהצעתי בלי להתעקש על עמדתי. הבנתי שדיבור המגיע מהחלק ה'בוגר', האחראי שלי, הפונה אל החלק ה'בוגר' שלו, שיוכל, אולי, להבין ולבחון את הדברים, חסר טעם בשלב זה. התחלתי להכיר בכך שיש צורך בשפה אחרת לגמרי, ביחסים מסוג אחר, בסוג מפגש שונה לחלוטין. נראה היה שאנחנו נמצאים בשדה הנשלט על ידי ישויות שלא פועלות על בסיס השפה וההיגיון. החלקים מולם עמדתי לא יכולים היו לעשות שימוש בפרשנויות ובתקשורת רגשית ברורה ומובנית ואפילו לא להרגיש רגשות שלמים, מלאים, המקושרים ביניהם באופן כזה או אחר, אלא רק לחוש חלקי חוויה ולתקשר באמצעות רסיסי משפטים. נראה היה שאנחנו נכנסים לממלכת הפנטזיה: פרדוקסים היו הכלל, היגיון - היוצא מן הכלל. הלינאריות הוחלפה במורכבות. במקומות ובזמנים כאלה, כפי שכותב ראסל (1998, Russel) בדרכו המדויקת, הבעיה היא הסיכוי היחיד לפתרון. אי אפשר היה לפתור את הבעיה, וכפי הנראה גם אי אפשר היה להתקרב אליה, בלי לחזור לנקודת ההתחלה. ואכן, המטופל ואני היינו על סיפו של משבר אשר השליך את שנינו לנקודות ההתחלה שלנו: אזורי הדיסוציאציה והטראומה של כל אחד מאיתנו בנפרד ושל שנינו יחד.

ידעתי שאין לנו זמן לבזבז ויכולתי לשמוע את עצמי חושב בקדחתנות. חשבתי שיקשה עליו להמשיך ולהחזיק כך מעמד עוד זמן רב. היו לו מחשבות אובדניות ואני הייתי מודאג עד מאוד ובצדק. הזמן קפא ולכן לא היה זמן ובה בעת היה את כל הזמן שבעולם.   חשתי בַ דחיפות שבה חוויות עתיקות נכנסות ויוצאות מחדר הטיפול, יוצרות בלבול, ייאוש וחוסר אונים במטופל ובי. ידעתי היטב היכן ומתי החוויות הללו נוצרו והתגבשו, אך שוב ושוב לא הצלחתי להתמודד איתן באופן יעיל. אימו של המטופל חלתה כאשר היה בן שש שנים. המטופל היה זה אשר ליווה את אימו במהלך שנות מחלתה, עד לפטירתה כאשר היה בן 12 .אביו ואחיו הבוגרים התמודדו עם מותה כל אחד לבדו, בדרכו שלו. המטופל נדרש להיות חזק, בוגר, יעיל. הוא לא זוכר שמישהו דיבר אליו והתעניין במצבו הנפשי או ניסה להתקרב אליו ולהיות איתו בכאב שחש. אני ניסיתי להיות איתו בכל דרך שיכולתי, אך ניסיונותיי נחוו כלא יעילים וכחסרי סיכוי. הוא לא האמין לדבר ממה שאמרתי או לדרך שבה ביטאתי את מחשבותיי ורגשותיי. מבחינתו, זה היה חסר משמעות.

מצבו המשיך להתדרדר. הוא המשיך לעבוד בצורה מסודרת, אך בילה יותר ויותר זמן במיטה. מחשבותיו האובדניות התחזקו וגם אם נראה היה שאין סכנה מיידית, הייאוש מהתהליך הטיפולי ומיכולתי לעזור, הלך וגבר. באחת הפגישות הוא היה מיואש במיוחד. השבוע שחלף היה קשה עבורו והוא חש חסר ערך ושאל את עצמו ואותי לאן כל זה מוביל. הוא הרגיש שהוא הולך ונמוג. מה הטעם בפגישות של שעה, שאל, כאשר הפער בין המציאות לבין מצבו הנפשי עצום כל כך? הטענות שמערכת שמירת־העצמי שלו העלתה היו קשות ונוקבות. חשתי בנוכחותו של מבנה עוצמתי אשר ביטל את קיומי והפך אותי לחסר משמעות, כאילו לחש בזעקה למטופל: "אל תאמין לו, הוא עוד אחד מהמטפלים שמעמידים פנים שאכפת להם, מדברים במילים יפות על אחריות הדדית ואז נעלמים וממשיכים בשגרת חייהם". ידעתי כי המבנה הזה משתמש במגבלות שלי להוכחת טענותיו. במובן מסוים, מבנה זה - מערכת שמירת־העצמי - צדק. כמו אחרים לפני, גם אני אמרתי את 'המילים הנכונות', אבל לא הצלחתי להיות עם החלק הילדי כפי שהוא היה צריך. גם אני עברתי למפגש עם המטופל הבא, בלי לשמוע את הצעקות של הילד הקטן אשר זעק לעזרה. זמן רב לאחר מכן, הוא סיפר לי כיצד היה שומע קול בתוכו שצועק "עזור לי", אך אני לא הייתי שם בשביל לשמוע ולהגיב.

בתקופות של מצוקה גדולה או כאשר המחשבות האובדניות התעצמו מאוד, נהגנו לדבר בקצרה בטלפון. השיחות האלו לא היו יעילות מאוד, שכן, כצפוי, החלק הבוגר שלו היה מדבר והחלק הבוגר שלי היה עונה. שנינו יכולנו להרגיש בחוסר התוחלת שבשיחות הללו. לעיתים רחוקות, היה מסמס לי. זה הרגיש שונה. המסרונים ששלח הביעו כאב באופן שקשה היה להגדיר. הטקסטים היו טבולים בייאוש, ללא שביב של תקווה ובלי שניתן היה לאתר בהם נקודת אור כלשהי, שבה ניתן יהיה לאחוז וממנה אוכל לנסות לעזור. לכאורה, לא היה שום דבר דרמטי במסרונים: הם היו קצרים, תכליתיים ולא חידשו דבר. עם זאת, היה משהו במסרונים הללו, משהו שאי אפשר היה להגדירו או להסבירו - עד ליום שבו התקיימה הפגישה שאתאר כעת.

כמה ימים לפני הפגישה, כתב במסרון: "אני מרגיש שאני צריך להגיד משהו, אבל אין לי מילים. יש עליות וירידות, אני במתח. אני עייף מלחשוב ולהרגיש. אני רוצה לומר הרבה דברים אבל אני לא מוצא מילים למה שאני מרגיש. הימים עמוסים - אין בהם מקום לחשוב ולהרגיש וכאשר לכמה רגעים אני מצליח לחשוב יותר, אני קורס מייד. הימים כל כך עמוסים. אין לי מקום להרגיש כלום ואז משתלטת עליי עייפות, ואז - רק דיכאון".

אני זוכר שבזמן שקראתי את המסרון, השתלטה עליי תחושה חמקמקה של טשטוש וחוסר בהירות. ניסיתי לכתוב משהו בתשובה אך לא יכולתי לחשוב על שום דבר. מניסיוני, מענה למסרונים של מטופלים הוא תהליך המבוסס על היכרות עם המטופל וחוויותיו ועל הקשר הקרוב והעמוק המתפתח במהלך הטיפול. במקרה הזה, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר. כלום. התבוננתי מנותק במסך הטלפון וראשי היה ריק. בתוך לחץ הזמנים ומטלות היומיום, החלטתי לדחות את התשובה ולענות מאוחר יותר. כאשר חזרתי לטקסט, שוב לא הצלחתי לחשוב על שום דבר. בסופו של דבר, שלחתי תשובה סתמית והמשכתי את יומי בלי לחשוב על מה שאירע, ולמען האמת, בלי לזכור את מה שאירע. מצידי, אפשר היה להמשיך כאילו כלום לא קרה. אבל לא מצידו.

הוא הגיע לפגישה הבאה מדוכדך ומיואש כהרגלו, גם אם כעוס מעט יותר וחסר אמונה בכך שמשהו יכול לעזור. הוא דיבר על דיכאון ועל חרדה, על התסכול שלו בעבודה מכך שהוא מרגיש שלא מעריכים אותו מספיק ועל כך שהיה רוצה להיות נוכח יותר בחייהם של בני משפחתו. היה משהו שונה במבטו. שמתי לב שמדי פעם הציץ בי בחטף, כאילו ציפה שמשהו יקרה. המבטים היו קצרים ונעלמו מייד כאשר החזרתי מבט. הייתה תחושה של דחיפות באוויר, תחושה שמשהו צריך לקרות כדי למנוע התמוטטות ההולכת ומתקרבת. התחושה הזו הפחידה אותי. מה אוכל לומר שעוד לא אמרתי? מה עוד אוכל לעשות? כל מחשבה על פתרון נשמעה לי חסרת משמעות, גרועה מקודמתה. ישבתי שם, חסר אונים ומיואש, צופה במבטים הקצרים הבודקים שלו. הרגשתי שיש ילד היושב מולי, מביט בי ומבקש ממני לראות משהו שקרה. מה קרה, שאלתי את עצמי, ושוב עלו בי כל התשובות המוכרות, שידעתי כבר שהן חסרות תועלת. מה קרה, התעקשתי לשאול את עצמי. כעת עלה בי הזיכרון של המסרון. מה קרה לי שם? מדוע לא עניתי לו באופן אמיתי? מדוע המשכתי בחיי כאילו לא קרה דבר?

אם לא היה מאלץ אותי לזכור - לא באמצעות מילים, אלא באמצעות פעולה (מבטיו החטופים, תחושת הדחיפות שנוצרה) - אם לא היה דוחק בי באופן שהרגיש בלתי־נסבל עבורי, לא הייתי זוכר דבר ממה שקרה או שמשהו בכלל קרה. אבל משהו כן קרה. הוא שלח מסרון שרוקן אותי מתוכן ומחק את יכולת החשיבה שלי. מסרון שהיה בו הכול ולא כלום. מסרון שכדי שאפשר יהיה לענות לו באמת, צריך היה להיכנס לשדות של אימה ומוות, אזורים אליהם נפשי סירבה להיכנס. מה יכול אדם לומר לילד שעבר כאב כל כך גדול ומבקש שמישהו יצטרף אליו ויהיה איתו בכל ליבו במקומות שאותם אין להעלות על הדעת ושיש בהם כאב בל יתואר? כמה זמן יכול אדם לשהות שם עם הילד, לפני שהוא נסוג לעולמו הבטוח - או, ליתר דיוק, בורח מהמקום בפחד?

המטופל התבונן בי, בתגובותיי, רואה ומבין וכאבו הלך וגבר. מערכת שמירת־העצמי שלו הוכיחה לו בפעם האלף שאי אפשר לסמוך על איש. תמונות החלו לצוף בראשי. ראיתי את עצמי כילד,   שרואה ושומע בבית דברים שלא רציתי לדעת או לשמוע. ילד שלא מדבר וממשיך לתפקד. הדיבור לא היה אופציה. למדתי להשתיק בתוכי מחשבות ורגשות. הדרך לבוא לידי ביטוי הייתה באמצעות הצלחה בלימודים ואת זה ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. אי־הצלחה לא הייתה אפשרות נסבלת. אי־הצלחה הפכה לאיום קיומי. עדיף כך: ילד אשר מתפקד היטב, בלי לדבר את חוויותיו. ממש עדיף כך. מחשבותיי חזרו למטופל שבחדר. התבהר לי שכאשר קראתי את המסרון הרגשתי כאב ופחד שהיו מוכרים לי מילדותי. היה במסרון חלק שדיבר ולא רצה שאף אחד יתייחס ויענה (חיים בעולם של פנטזיה מנותקת, שבה דברים קיימים ולא קיימים) וחלק אחר, שרצה יותר מכל שיהיה שם מישהו שיראה, יהיה נוכח ויכיר בכאב (חיים בעולם של דמיון משותף). החלק שפעל בשם הניתוק כתב מסרון שקשה עד מאוד להגיב לו, מסרון שלא מאפשר למילים להיווצר בתגובה. החלק שרצה קשר זעק לתגובה ולנוכחות של מישהו שאכפת לו. החוויה הזו, שהייתה מוכרת לי כילד, הפעילה אותי וגרמה לי להתנתק. באלגוריתם של הטראומה, לחלק המנתק יש עדיפות על החלק המחבר. אותו חלק מנתק יבנה את המציאות באופן שיקשה על קיומו של מפגש בעל משמעות, באופן המונע קבלת תגובה רגשית ממשית, מחוברת ומיטיבה מצד אדם אחר. חזרתי למילים שבמסרון, מילים שמחקו והרסו כל חוויה רגשית: מילים בעלות השפעה מקפיאה, מילים מרדימות, מסממות, המפתות את השומע לעצום את עיניו ולהמשיך בחייו כאילו לא קרה דבר. אני כאן, אמרו המילים, אבל אתה לא תוכל לשמוע או לראות. תתעלם ממני, אמר המסרון, תמשיך בענייניך - וזה בדיוק מה שעשיתי.

מתוך עיר המקלט האישית שלי, מתוך תנועה נפשית כמעט בלתי־מורגשת בתוכי שיכולה הייתה לתת התחלה של קיום לכוחות ולישויות שקפאו בתוכי ובתוכו, מתוך מקום שהיה מוכן ומסוגל להעז ולדמיין, ניסיתי לדבר אל הילד שבו. במילים שאמרתי לא כיניתי אותו ילד ולא התייחסתי לחלק אליו דיברתי במפורש. התייחסות כזו מביכה ומלחיצה את המטופל. עם הזמן למדתי שאין זה מועיל להגדיר את מוקד ההתייחסות ואת משמעותו (על אף שזה מקל, לעיתים, על המטפל). עדיף פשוט לדבר. התבוננתי במטופל היושב מולי. הוא אדם בוגר אבל, למעשה, ראיתי מולי ילד.8 אמרתי: "אני רואה את המבטים שלך ואני שמח שאתה מביט בי ומחפש אחרי. אני מצטער מאוד שנרדמתי בשמירה כאשר שלחת לי את המסרון. הייתי צריך להישאר ער, אבל נרדמתי. לאחר מכן שכחתי את מה שראיתי. כעת אני זוכר ויודע. אני מקווה שלא אשכח שוב לעולם". עיניו התרככו מעט. הוא שאל: "מה אתה רואה? על מה אתה מדבר?" עניתי: "לא הצלחתי להיות איתך כאשר שלחת את המסרון. כעת אני רואה את המבטים שאתה שולח לכיווני. מבטים עם שביב של תקווה למרות הקולות הקשים המדברים נגדה. הקולות הקשים שלך פגשו את הקולות הקשים שלי וזה הפיל אותי לתרדמה. כעת אני ער, כי אני רואה אותך". המטופל המשיך לשאול: "מה אתה רואה?" "אני רואה אותך בודד, מתפלל שמישהו יראה אותך ויתייחס אבל איש לא מגיע. אני רואה אותך מקווה שמישהו יהיה נוכח, יהיה איתך, אני רואה אותך עצוב כי זה לא קורה, מחכה שנים שמישהו יגיע. אתה מנסה לדבר, אבל מה כבר אפשר לומר? ואז המבוגרים, אלה שמחוץ לך ואלה שבתוכך, משתלטים ומשתיקים כל סיכוי לומר משהו, למישהו, ואתה נשאר חסר מילים. אפשרתי לחלקים הבוגרים הללו להוליך אותי שולל, איבדתי אותך ואתה אותי. אני מקווה שלעולם לא אפול שוב לתרדמה".

הבעת פניו השתנתה מעט. הוא החל לספר על ימים ארוכים וריקים, לאחר מות אימו, ועל ימים ארוכים ועצובים, בעת שסבלה ממחלתה והוא נדרש לטפל בה. הוא היה מנותק מהעולם וחש בודד גם כאשר היה בחברת אנשים אחרים. עצב עמוק, חסר מילים, הקיף אותו. הוא חש שונה וזר כאשר הביט באנשים סביבו. הם נראו לו נורמליים, שייכים לעולם בני האדם, בעוד שהוא אולי נראה כמותם, אך רק כלפי חוץ. הוא חש מנותק, מנוכר, לא שייך ובודד. התחושה הזו מלווה אותו עד היום. הוא יודע שהוא נראה נורמלי, אבל, למרות הצלחותיו המקצועיות יוצאות הדופן, הוא מרגיש לא שייך. הוא ניסה להזמין אותי לתוך עולמו בדרכים שונות. המסרון אפשר לנו לפרוץ את הדרך. מבחינתו, אני הייתי צריך להציל אותו, להראות לו את הדרך ולחלץ אותו מעולם של דיכאון, בדידות וזרות. הוא חי בתחושת דיכאון וביטא את תחושותיו כלפיי בעוצמה ובישירות. את מה שהוא לא יכול היה להרגיש, לא יכולתי גם אני.

ראסל (1998, Russel) טוען שההתנגדות הקשה ביותר בטיפול היא זו של המטפל. במשך תקופה ארוכה, הרגשתי את הכעס והתסכול שלו על חוסר ההתקדמות בטיפול. בעברי, הוריי לא אפשרו לי, בשום דרך, לא לראות את הצרכים שלהם ולא להצליח לפעול על פיהם. כדי להימנע מפגיעה ומכאב, הייתי צריך להיות מוצלח מאוד במשימה זו ובכל דבר אחר שעשיתי. כאשר עמדתי אל מול הכעס והתסכול שלו, כעס ואבל על ילדותו האבודה, כעס אשר הופנה אליי כמי שנכשל במשימתו, הרגשתי תחושות קשות ועוצמתיות שלא חוויתי שנים רבות. לא רציתי להרגיש את התחושות הללו, אך הוא הפעיל אותן במיומנות רבה. מכיוון שניסיתי להימנע ככל יכולתי מלהרגיש אותן, הייתי חייב להתרחק ממנו, להתנתק, ובוודאי שלא יכולתי לעזור לו לחוות את הרגשות הקשים, הקטועים, שלו. במבט לאחור, אני יכול להבין טוב יותר את מה שקרה בפגישה. היה משהו בשילוב בין המבט המחפש, הנואש שראיתי בעיניו לבין מה שחוויתי אל מול הכעס שלו, כעס שאיים להרוס אותי ואותו ואותנו, שהיה בלתי־נסבל מבחינתי ודחף אותי למקום שבו לא יכולתי יותר להתעלם מהכאב והעצב שחוויתי כילד. כדי לעזור לשנינו, הייתי צריך לאפשר לעצמי לקבל את האימה והייאוש שחוויתי לנוכח מצב בו לא הצלחתי לפתור, לא הצלחתי להציל, ולמעשה המטופל שלי הלך והתדרדר לנגד עיניי. בניסיון לחלץ את עצמי מעולם הנשלט על ידי רוחות הרפאים של עברי, הצלחתי לדבר אליו ממקום אחר בתוכי ולכוון את הדברים, כך קיוויתי, למקום אחר בתוכו. שנינו הופעלנו על ידי ממלכות הפנטזיה הפרטיות שלנו, כל אחד בבדידותו, וברגע מסוים הצלחנו לפתוח שערים אל עולם הדמיון. הוא הציץ במבטים חטופים וחיפש אותי (בממלכת הפנטזיה אין חיפוש של אחר חיצוני) ואני ראיתי את המבטים הכמהים לקשר. החלק הילדי המפוחד שבי נרגע מעט, מתוך הבנה או תחושה שיש שם מישהו שאינו רוצה להזיק. מתוך חוויה עמוקה זו, אותה יצרנו יחד, יכולתי להכיר במגבלות שלי, מביישות ככל שיהיו, ולחשוף אותן בפני אדם אחר. הוא, מצידו, יכול היה לדבר על חוויותיו הקשות כפי שלא דיבר מעולם.

הקושי, כמובן, לא נעלם בעקבות פגישה זו. עדיין המשכנו להתמודד עם הדיכאון ועם הייאוש. עם זאת, אני הופעלתי פחות ופחות על ידי החלק הילדי המפוחד שבי והוא הביע יותר ויותר זעם על ילדותו האבודה, ילדות שחלפה בבדידות בלי שהיה שם מישהו כיום, כשנה לאחר אותה עבורו במהלך התקופות הקשות שחווה.9 פגישה, הוא חווה פחות דיכאון וייאוש. נושא הטיפול התרופתי לא עלה שוב לדיון מאחר שלא נראה שיש בכך צורך.

סיכום

בדיוק כפי שלמדנו להתייחס לעמדה הפרנואידית־סכיזואידית כאופן קיום וחוויה חשוב ומשמעותי, שאסור לבטלו אל מול העמדה הדיכאונית, עלינו להיות זהירים מאוד לגבי הנטייה להעדיף את הדמיון על פני הפנטזיה. כולנו מקווים שתתפתח היכולת לנוע מממלכת הפנטזיה אל עולם הדמיון, אבל אסור לתת לתקווה זו להשכיח מאיתנו את חשיבותה של הפנטזיה כמקום מקלט, בו המטופל יכול לנוח, לטפל בפצעיו, לשאוב כוחות ממעיינות הפנטזיה העמוקים ולהתחבר לעולמות ארכיטיפיים, דרכם הוא מעצים את עצמו לקראת חיבור מחדש עם עולם הדמיון ועם קשר אנושי. הפנטזיה היא אכן מקום שבו "הזמן עומד מלכת" (2018, Shalgi). מקום קפוא, חסר תנועה ומאובן. אך, בו בזמן, זהו גם עולמה של אליס, עולם שמאפשר לחוויות משוגעות ומופלאות להתקיים, עולם בו אפשר לפגוש דמויות המעשירות את עולמנו מתוך מגע עם המוזר, השונה והמופלא מאיתנו. הפנטזיה מחזיקה בתוכה את היכולת לאושש ולרפא, גם אם בזמן אמת קשה לנו לראות כיצד זה אפשרי. כך, יהיה זה משגה לחשוב שהעלמת הפנטזיה היא מטרה טיפולית. מטרת הטיפול היא לאפשר לשני העולמות - עולם הפנטזיה ועולם הדמיון - להתקיים, לחדור זה אל זה וליצור זה את זה, ומתוך כך, לסלול דרך עליה יוכלו חומרים נפשיים לנוע הלוך ושוב ביניהם. עולם הפנטזיה נטוע בעוצמה במעמקים הארכיטיפיים של הלא מודע, מהם הוא שואב את כוחו, עוצמתו וחוכמתו. הוא מאוכלס על ידי כוחות, ישויות ומצבי עצמי שילחמו למען הישרדותם ולא יאפשרו למטפל להרוס אותם ולהחליפם בחלקים נורמטיביים יותר, המשרתים אינטרסים של חלקים בוגרים בעולם הדמיון. יידרש משא ומתן שיצטרך לכבד הן את עצם קיומן של הישויות הפנטזמטיות ככאלה (למרות המאפיינים המנותקים שלהן, התוקפים מחשבות ויחסים בין אישיים) הן את חשיבות החיבור שלהן לחלקים אחרים במטופל, במטפל, ו"במקום בו אנו חיים" (ויניקוט [1971ג], 1995). ראסל (1998, Russel) מתייחס למשא ומתן זה המתנהל בטיפול כאחד המשאים ומתנים הקשים ביותר שיחווה המטפל בחייו. זהו משא ומתן על המשך קיומם של החלקים הדיסוציאטיביים של המטפל והמטופל כאחד. ככל שהחלקים הדיסוציאטיביים הללו נוצרו במקומות קשים יותר ומתוך יחסים כאובים ופוגעים יותר, כך קיומם העצמאי יהיה חזק יותר והמאבק על הישרדותם יהיה נואש יותר וחסר מעצורים.

כאשר החלקים הדיסוציאטיביים של המטופל והמטפל נפגשים במרחב הטיפולי באמצעות מימוש בפעולה (Enactment), נוצרים יחסים ייחודיים שיש להם שני מאפיינים עיקריים: מתרחשת ביניהם העברת מידע באופן מיידי, עוצמתי ומקיף; ומתקיים משא ומתן נוקשה ונחוש על עצם המשך קיומם כחלקי עצמי דיסוציאטיביים ועצמאיים. תהליך האינטגרציה של חלקי העצמי עם חלקים אחרים בנפש דורש מאיתנו לעשות את אחד הוויתורים הגדולים ביותר שניתן להעלות על הדעת: הוויתור על אמיתות מוחלטות, אשר נוצרו בעין הסערה ואשר ליוו אותנו ושמרו על השלמות והשפיות שלנו לאורך חיינו. הרפיית האחיזה באמיתות מוחלטות אלה דורשת ויתור על מה שיקר לנו למען חבירה לרעיון חדש וזר חלוטין; נדרשת נכונות להאמין במשהו שאולי לא קיים, קפיצת־אמונה (1981, Eigen) אל תוך חלל שאת גבולותיו איננו מכירים. קשה להעלות על הדעת שמישהו יהיה מוכן לקבל על עצמו מהלך כזה ובכל זאת, למרות הקושי, הלחץ והאימה, זה קורה שוב ושוב. זה קורה בנוכחותו של אדם אחר, מישהו המוכן לפתוח את ליבו ולחשוף את כאבו כדי לפגוש את הכאב של האחר. זהו הכוח המאפשר לאדם סובל ומעונה להחליט לוותר על כל מה שיקר לו, לקפוץ אל הלא ידוע ולהתמסר ליצירה משותפת המבוססת על דמיון היוצר קשר. אכן, גם כאשר תהליך זה מתרחש ומתפתח, המבנים המיתיים הללו, אשר ליוו את המטופל לאורך חייו, אינם נעלמים. אבל הם נעשים אנושיים יותר, מחוברים יותר ואולי, לראשונה בחייהם, ראויים יותר לאהבה.  

 

הערות

  1. פרק זה נכתב בשיתוף עם ד"ר דני לוי. גרסתו באנגלית התפרסמה בכתב העת Psychoanalytic Dialogues, 32(1), 2022.
  2. לדיון מעמיק במהות, בהתפתחות ובמורכבות של מושג הפנטזיה לאורך ההיסטוריה של הפסיכואנליזה, ראה "סימפוזיון על פנטזיה" (Kohut, 1964; Lagach 1964; Sandler and Nagera, 1964; Segal, 1964;), כמו גם: Jimenez, 2017; Shapiro, 1992; Isaacs, 1948; Arlow, 1969; Laplanche and Pontalis, 1968.
  3. התרגום "פנטזיה בחיק האם" נעשה בהשראת הביטוי שטבע לופאריק (2010, Loparic) לגבי המעבר מתפיסתו של פרויד לתפיסתו של ויניקוט כמעבר מה'תינוק במיטת הוריו' ל'תינוק בחיק האם'.
  4. התרגום לקוח מהמהדורה העברית בתרגומה של רנה ליטוין (קרול [1865[, 1997).
  5. המשגתו של פיירברן בדבר "ההגנה המוסרית" (defense moral) מבוססת על דינמיקה זו בדיוק (Fairbairn, 1943, pp 65-67).
  6. להרחבה על תפיסתו של ברומברג לגבי living-re לעומת relieving ,ראה הפרק התשיעי, הדן במקומה של התקווה במפגש הטיפולי.
  7. לעיתים, ברגעים אלה, עולה בדעתנו משפטה המפורסם של דורותי, רגע לאחר שביתה הועף בסערה אל ארץ לא נודעת: "טוטו, יש לי הרגשה שאנחנו כבר לא בקנזס..."
  8. מהדהדות כאן מילותיו של ויניקוט ([1971ב], 1995), היושב מול מטופל לגביו הוא כותב: "אני מבקש להדגיש, שאין לכך ולהומוסקסואליות ולא כלום" (עמ' 95) ואומר: "אני מקשיב לנערה. ידוע לי היטב שאתה גבר, אבל אני מקשיב לנערה ואני מדבר אל נערה. אני אומר לנערה הזאת: את מדברת על קנאת פין" (שם). לאחר שהמטופל משיב כי לו היה מספר למישהו על נערה זו, היה נחשב למשוגע, ממשיך ויניקוט ואומר: "לא אתה הוא שסיפר זאת למישהו; אני הוא שרואה נערה ושומע נערה בשעה שעל הספה שלי נמצא בעצם גבר. המשוגע הוא אני עצמי" (עמ' 96 , ההדגשות במקור). ויניקוט פונה לקורא ומבהיר באופן שלא משתמע לשתי פנים: "שיגעון זה, היה שיגעוני שלי". (שם). ראה פרק שמונה להתייחסות רחבה יותר לדוגמה זו.
  9. " המשבר הקשה ביותר בטיפול מתרחש כאשר המטופלת מבינה שלא יהיה תיקון לילדותה האבודה", כותבות דייויס ופראולי (Davies and Frawley, 1992 p.9)

 

מקורות

אוגדן, ת"ה (2020). על שלוש צורות חשיבה: חשיבה מאגית, חשיבת חלום וחשיבה מתמירה. בתוך להשיב חיים שלא נחיו. (עמ' 45-72). (תרגום: א' רילוב). תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד״ו (1995). משחק ומציאות. (תרגום: י' מילוא). תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד״ו (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. (תרגום: א' אראל). תל אביב: עם עובד.

פרנצי, ש' (2013). היומן הקליני. (תרגום: א' וסרמן). תל אביב: עם עובד.

קיטרון, ד' (2004). כפיית החזרה ופסיכולוגית העצמי - בין הימנעות מכשילה להזדמנות חדשה. שיחות, י"ט 1 ,52-57.

קרול, ל' (1997). הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. (תרגום: ר. ליטוין). תל אביב: עם עובד.

Arlow, J. (1969). Unconscious fantasy and disturbances of conscious experience. Psychoanalytic Quarterly, 38:1-27.

Aron, L. (1991). The patient's experience of the analyst subjectivity.

Psychoanalytic Dialogues, 1(1):29-51.

Aron, L. (2003). The paradoxical place of enactment in psychoanalysis: Introduction. Psychoanalytic Dialogues, 13(5):623-631.

Aron, L. and Atlas, G. (2015). Generative enactments: Memories from the future. Psychoanalytic Dialogues, 25(3):309-324.

Bass, A. (2003). "E" enactments in psychoanalysis: another massage.

Psychoanalytic Dialogues, 13(5):657-675.

Bromberg, P.M. (2006). Awakening the dreamer: Clinical journeys.

NJ and London: The Analytic Press.

Bromberg, P.M. (2013). Hidden in plain sight: Thoughts on imagination and the lived unconscious. Psychoanalytic Dialogues, 23(1):1-14.

Chused, J.F. (2003). The role of enactment. Psychoanalytic Dialogues, 13(5):677-687.

Davies, J.M. (2004). Whose bad objects are we anyway: Repetition and our elusive love affair with evil. Psychoanalytic Dialogues, 14(6):711-732.

Davies, J.M. and Frawley, M.G. (1992). Dissociative processes and transference-countertransference paradigms in the psychoanalytic oriented treatment of adult survivors of childhood sexual abuse. Psychoanalytic Dialogues, 2(1):5-36.

Davoine, F. and Gaudilliere, J.M. (2004). Immediacy: The coordinates of time when time stands still. In History Beyond Trauma: Whereof one cannot speak, thereof one cannot stay silent (pp. 163-208). New York: Other Press.

Eigen, M. (1981). The area of faith in Winnicott, Lacan and Bion.

International Journal of Psychoanalysis, 62:413-433.

Fairbairn, W.R. (1943). The repression and return of the bad object (with special reference to the 'war neuroses'). In Psychoanalytic studies of the personality (pp. 59-81). London and New York, Routledge, 1952.

Ferenczi, S. (1930-1932). Notes on fragmentation. International Journal of psychoanalysis, 30:231-232.

Freud, A. (1967). Comment on trauma. In S.S. Furst (Ed.), Psychic trauma

(pp. 235-245). New York: Basic Books.

Freud, S. (1920). Beyond the pleasure principle. S.E., vol. 18, pp. 7-64. Ghent, E. (1992). Paradox and process. Psychoanalytic Dialogues, 2(2):135-139.

Grossmark, R. (2016). Psychoanalytic companioning. Psychoanalytic Dialogues, 26(6):698-712.

Grotstein J.S. (2000). Who is the dreamer who dreams the dream: A study in psychic presence. New York: The Analytic Press.

Herman, J. (1992). Trauma and recovery. New York: Basic Books.

Herman, J. (2004). Introduction - Hidden in plain sight: Clinical observation on prostitution. Journal of trauma practice, 2:1-13.

Hillman, J. (1989). A Blue Fire. New York: Harper Perennia.

Hoffman, Z.I. (1983). The Patient as the interpreter of the analyst's experience. Contemporary Psychoanalysis, 19:389-422.

Horowitz, M. (1999). Essential papers on post traumatic stress disorder. New York: New York University Press.

Isaacs, S. (1948). The nature and function of fantasy. International Journal of Psychoanalysis, 29:73-97.

Jimenez, J.P. (2017). Unconscious fantasy (or phantasy) as clinical concept. International Journal of Psychoanalysis, 98(3):595-610.

Kalsched, D. (1996). The inner world of trauma: Archetypal defenses and the personal spirit. New-York and London: Routledge.

Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. In Envy and gratitude (pp. 1-24). London: Hogarth Press, 1997.

Kohut, H. (1964). Symposium on fantasy - some problems of a metapsychological formulation of fantasy. International Journal of Psychoanalysis, 45:199-202.

Krystal, H. (1968). Massive psychic trauma. New York: International Universities Press.

Lagach, D. (1964). Symposium on fantasy - fantasy, reality and truth. International Journal of Psychoanalysis, 45:180-189.

Laplanche, J. and Pontalis, J.P. (1968). Fantasy and the origin of sexuality. Int. Journal of Psychoanalysis, 49:1-18.

Loparic, Z. (2010). From Freud to Winnicott: Aspects of a paradigm change. In J. Abram (Ed.), Donald Winnicott Today (pp. 113-156). London: Routledge, 2013.

Myers, C.S. (1940). Shell shock in France 1914-1918. Cambridge: Cambridge University Press.

Nijenhuis, E., Van der Hart, O. and Steele, K. (2010). Trauma-related structural dissociation of the personality. Activitas nervosa superior, 52(1):1-23.

Ogden, T.H. (1994). Personal isolation: The breakdown of subjectivity and intersubjectivity. In Subjects of analysis (pp. 167-182). New York: Karnac.

Ogden, T.H. (2005). This art of psychoanalysis: Dreaming undreamt dreams and interrupted cries. London and New York: Routledge.

Russel, P.L. (1998). The role of paradox in repetition compulsion. In J. Teicholtz and D. Kriegman (Eds.), Trauma, Repetition and Affective Regulation: The Work of Paul Russell (pp. 1-22). New York: The Other Press.

Sandler, J. and Nagera, H. (1964). Symposium on fantasy - on the concept of fantasy. Int. Journal of Psychoanalysis, 45:190.

Segal, H. (1964). Symposium on fantasy - fantasy and other mental processes. Int. Journal of Psychoanalysis, 45:191-194.

Shalgi, B. (2018). When time stands still: Non-interactive interaction in the psychoanalytic encounter. Psychoanalytic dialogues, 28(1):59-68.

Shapiro, T. (1992). The concept of unconscious fantasy. Journal of Clinical Psychoanalysis, 1(4):517-524.

Steiner, J. (1993). Psychic retreats: Pathological organizations in psychotic, neurotic and borderline Patients. New-York: Routledge.

Stern, D.B. (2003). The fusion of the horizons: Dissociation, enactment and understanding. Psychoanalytic dialogues, 13(6):843-873.

Stolorow, R.D. and Atwood, G.E. (1992). Context of Being: The Intersubjective Foundations of Psychological Life. New York: The Analytic Press.

Tarantelli, C.B. (2003). Life within death: Towards a metapsychology of catastrophic psychic trauma. International Journal of Psychoanalysis, 84(4):915-928.

Winnicott, D.W. (1956). On transference. International Journal of Psychoanalysis, 37:386-388.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

, לוי, ד. שלגי, ב. (2022). דמיון ופנטזיה: טבעו הדיאלקטי של המפגש עם טראומה ודיסוציאציה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4174


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|לוי, ד. שלגי, ב.|דמיון ופנטזיה: טבעו הדיאלקטי של המפגש עם טראומה ודיסוציאציה|4174|2022}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.