פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
פסיכותרפיה והתמקדות: על חשיבות הקשר הטיפולי בתהליכי התמקדותפסיכותרפיה והתמקדות: על חשיבות הקשר הטיפולי בתהליכי התמקדות
פסיכותרפיה והתמקדות: על חשיבות הקשר הטיפולי בתהליכי התמקדות

פסיכותרפיה והתמקדות: על חשיבות הקשר הטיפולי בתהליכי התמקדות

מאמרים | 4/4/2021 | 2,198

אם ליווי התמקדות הוא מעשה טיפולי, שבכוחו לסייע לאדם במצוקה ואף לחולל שינוי פנימי, האם בכוחו להחליף את הפסיכותרפיה הדינמית? המאמר יעסוק בשאלה זו דרך סיפור על ליווי התמקדותי ולו שני המשכים שונים: בראשון התהוותה והתקיימה "ברית טיפולית" יציבה, ובשני הקשר הסתבך, הברית הטיפולית התערערה והליווי ההתמקדותי נחסם. המחבר סבור, בעקבות ג'נדלין, שהקשר הטיפולי הוא הגורם החשוב ביותר בהצלחתו של טיפול. תהליכי התמקדות יכולים להעשיר, להעמיק ולסייע מאד לטיפול, אבל אין בכוחם להיות הגורם הבלעדי בטיפול. כדי להיחלץ מהסתבכויות שטיפולים מזמנים לנו יהיה צורך בהבנת תהליכים בינאישיים שמוכרים מעולם הפסיכותרפיה הדינמית. מאמר זה הוא קריאה לבנות מערכת הכשרה, תמיכה, ייעוץ והדרכה למלווי תהליכי התמקדות.

פסיכותרפיה והתמקדות

על חשיבות הקשר הטיפולי בתהליכי התמקדות

מאת דני שראל

 

"בטיפול הדבר הראשון בחשיבותו הוא הקשר (הקשר עם האדם שבפנים), הקשבה באה במקום השני ואילו הוראות התמקדות מגיעות רק במקום השלישי... אם משהו לא טוב בקשר, יש לטפל בו בהקדם האפשרי, השאר צריך לחכות." (Gendlin, 1996)

 

הקדמה

באחת מ"חגיגות האביב", הכנס השנתי של המתמקדים1, מצאתי עצמי מתרגל באחת הסדנאות עם מתמקדת ותיקה שלא הכרתי, שהופתעה לשמוע שאני פסיכולוג והפתיעה אותי בשאלה: "מה לפסיכולוג ולהתמקדות?" היא הייתה בטוחה שהתמקדות מנוגדת לטיפול, שנתפס על ידה כקשר סמכותי, שבו המטפל מאבחן/מתייג/מכוון את המטופל, אומר לו מה הוא ואיך הוא, ובמובלע איך הוא אמור להיות, בעוד שרוח ההתמקדות היא שוויונית, לא שיפוטית ומאפשרת. כמו כן, לדעתה פסיכותרפיה מתעלמת מהגוף ומחשיבות ההקשבה לו, בעוד שבהתמקדות ההקשבה למה שעולה מהגוף היא במרכז. היא הוסיפה שהיא מכירה רבים שהתאכזבו או אף נפגעו מתהליך טיפולי קונבנציונלי.

מאז נשאלתי לא פעם האם התמקדות היא ה"דבר החדש", שעומד להחליף את הפסיכותרפיה ה"ישנה", וברמה האישית: האם בעקבות היכרותי עם ההתמקדות הפכתי למטפל התמקדותי או גופני במקום המטפל הדינמי שהייתי.

אולי לא הייתי צריך להיות כל כך מופתע מהדברים ששמעתי מאותה מתמקדת ומהשאלות שהופנו אלי, שכן זו הרוח הנושבת מספרו הידוע ביותר של הפילוסוף והפסיכולוג יוג'ין ג'נדלין (1927-2017), אבי גישת ההתמקדות – "התמקדות" (1978). ג'נדלין פותח את ספרו בשאלה מדוע טיפול נפשי נכשל לעתים קרובות במשימתו לחולל שינוי. הוא מספר על כך שהוא וצוותו ניתחו אלפי פגישות טיפוליות מוקלטות, שבעקבותיהן התגלה שהשוני המכריע בין טיפולים שהצליחו לאלו שנכשלו הוא: "שלא מדובר בטכניקה של המטפל – ההבדלים בשיטות הטיפול, משקלם היה מועט באופן מפתיע. השוני גם אינו נובע מהנושאים שעליהם המטופלים מדברים. השוני נעוץ בדרך שבה הם מדברים, וזהו רק סימן חיצוני להבדל הממשי, שהוא מה עושים המטופלים המצליחים בתוכם פנימה." (המתעניינים במחקרים שנעשו לגבי יעילות ההתמקדות ראו Hendricks, 2001).


- פרסומת -

ג'נדלין מתאר את גישתם של אותם מטופלים כמיומנות, שעשויה להפוך למקור פנימי שנועצים בו לפעמים. מיומנות זו נועדה לאפשר למטופל לפנות לפנימיותו, אל ה"felt sense" – אל המשמעות המורגשת, שעדיין אין לה מילים, אבל חשים אותה באופן גופני. המטופל המצליח מאפשר לתחושה להתהוות, הוא שוהה איתה, בודק את הדיוק של המשמעות (מילה או סמל) אל מול התחושה, מקשיב לה, מדבר מתוכה, מאפשר לה להשתנות.

מקריאת הספר עלול להתקבל הרושם שתפקידו של המלווה או המטפל די שולי, שכן המטופל הוא הפועל העיקרי בתהליך. ג'נדלין גם כותב במפורש (עמוד 18): "אין כל צורך להיות בטיפול נפשי כדי ללמוד אותה [=את ההתמקדות]." ובהמשך (עמוד 22, ההדגשות שלי):

"המטפל איננו צד הכרחי בתהליך ההתמקדות. אתה יכול להגיע לתוצאות בכוחות עצמך או בעזרת חבר היודע כיצד ומתי לשתוק. הכלל החשוב ביותר שעל המטפל או על החבר לשמור, בבואם לסייע בהתמקדותו של אדם, הוא לא להפריע למתמקד..."

זהו רושם מוטעה: ג'נדלין עצמו עסק בפסיכותרפיה, הכיר גישות שונות ושיטות טיפול מגוונות, הקדיש להבנת תהליכי טיפול ושינוי מאמרים רבים, וכן כתב ספר מקיף ומעמיק שפורסם כעשרים שנה אחרי "התמקדות" והוא "פסיכותרפיה מוכוונת התמקדות" (Gendlin, 1996). בספרו הזה מתייחס ג'נדלין לפסיכותרפיה כמשהו גדול ורחב בהרבה מאשר התמקדות. כך הוא כותב (עמ' 304, ההדגשה שלי):

"התמקדות היא דלת קטנה. יש הרוצים לתת את השם התמקדות לכל מה שהם מוצאים דרך הדלת הזאת. ולא היא! התמקדות היא רק פנייה אל אי הנוחות הגופנית של בעיה... טיפול מוכוון התמקדות אינו טיפול הכולל קטעים קצרים של הוראת התמקדות. אלא הוא טיפול שמכוון לאפשר לכל מה שעולה מתוך עומקי ההתמקדות שבתוך האדם להגדיר את פעילות המטפל, את הקשר הטיפולי ואת התהליך של המטופל."

הדבר המרכזי שחסר בעיניי בספר "התמקדות" ועולה בו רק במובלע, הוא האמירה הצלולה, הברורה והמפורשת ב"פסיכותרפיה מוכוונת התמקדות" אודות חשיבות הקשר הטיפולי. כבר במשפט הפתיחה של הספר הוא כותב, שהגישות השונות שהוא סוקר בספרו יכולות להיות בעלות ערך במובנים מסוימים, ובלבד שהקשר מטפל-מטופל מקבל ראשוניות על פני כל דבר אחר. בפרק שמוקדש כולו לקשר הטיפולי הוא כותב שהקשר בין המטפל למטופל הוא הנתיב (avenue) התרפויטי החשוב ביותר, שהאיכות שלו משפיעה על כל הנתיבים (שהם סוגי חוויה שונים כמו שימוש במילים, דימויים, משחקי תפקידים, אמונות, זיכרונות, התנהגויות, תנועה ועוד) – משום שכולם מתרחשים בתוך האינטראקציה.

בהמשך אותו פרק הוא כותב (עמ' 297, ההדגשה שלי):

"בטיפול הדבר הראשון בחשיבותו הוא הקשר (הקשר עם האדם שבפנים), הקשבה באה במקום השני ואילו הוראות התמקדות מגיעות רק במקום השלישי. אם משהו לא טוב בקשר, יש לטפל בו בהקדם האפשרי, והשאר צריך לחכות. בלי הקשבה אתה אינך באמת במגע מתמשך עם האדם. [...] ויחד עם זה התמקדות היא עדיין המנוע של הטיפול, מה שבא במקום השלישי הן הוראות התמקדות. [...] כל טיפול דורש להיות במגע פנימי עם הקצה של מה שנמצא באופן קונקרטי 'שם'. התמקדות הופכת את המגע הזה לספציפי ומכוון, כך שטיפול נעשה אפקטיבי יותר2."

ג'נדלין ער לנוכחותם ולחשיבותם של תהליכי העברה והעברה נגדית, ולצורך להקשיב להם בפתיחות כמצב בהווה שהעבר מקופל בו. בנוסף, על פי תפיסתו, ההווה אינו רק חזרה של העבר, הוא גם התהוות חיה ומשתנה של מרחב יצירה חדש, שיוכל לשנות את נוכחות העבר בהווה. ג'נדלין מצביע על האפשרות להתייחס למה שמורגש כ"שלילי" לא במונחי פתולוגיה, אלא כתוצר של תהליך שנתקע, אבל ה"חיובי" מקופל בו, מבקש להתגלות ולחדש את הזרימה.


- פרסומת -

אפשר למצוא בפרק העשיר שהוא מקדיש לקשר הטיפולי עוד כמה ניסוחים והתבוננויות בתהליכים טיפוליים ובסוגיות טיפוליות (כמו מורכבות חשיפה עצמית של רגשות המטפל), שהיו יכולים למקם את גישתו לא רק בעולם הטיפולי שבתוכו הוא פעל (Client Centered Therapy מבית מדרשו של קארל רוג'רס, והגישה החווייתית The Experiential Method; Purton, 2004), אלא בלב הגישה הפסיכואנליטית ההתייחסותית, באופן שעולה בקנה אחד עם תפיסתו האינטרסובייקטיבית ("אינטראקציה תחילה"; ג'נדלין, 1997).

 

האם ליווי התמקדות הוא פסיכותרפיה?

אן וייזר קורנל, תלמידתו הבולטת של ג'נדלין, התייחסה להבדלים בין פסיכותרפיה להתמקדות במאמר שכותרתו "ההבדל בין ליווי התמקדות לבין פסיכותרפיה" (Weiser Cornell, 2005). היא מציעה להבחין בין טיפול להתמקדות לפי איכות הקשר, אופיו ומטרתו. לפי תפיסתה, המטפל עסוק במרחב הבינאישי, עליו לשים לב לאיכותו של אותו מרחב כמרכיב העיקרי של התהליך הטיפולי, ומובן שעליו לשים לב לתהליכי העברה והעברה נגדית. מלווה התמקדות, לעומת זאת, עסוק בליווי הקשר הפנימי שבין האדם לבין תחושתו המורגשת, והקשר הבינאישי נמצא כמובן ברקע אך אינו המוקד.

מטפל מחויב לתהליכים ארוכי טווח של גדילה, בעוד שהמטרות של ליווי התמקדותי צנועות בהרבה. כך היא כותבת: "כמלווה התמקדות אם אני נתקלת בהעברה והעברה נגדית, זה אינו בעוצמה גדולה יותר מאשר באיזשהם יחסים בין מורה לתלמיד. אם קליינט מאד מוטרד או מאד נסגר לנוכח האפשרות שאקח חופשה, זה יאותת לי שאנחנו צריכים לדון באפשרות של הפנייתו למטפל."

היא מתארת כיצד היא עצמה, אחרי שנים של התמקדויות, נקלעה למשבר אישי ופנתה לטיפול, והופתעה לגלות את עוצמת קנאתה במטופלים האחרים של המטפלת שלה. בקטע אחר היא מתארת איך נתקלה בתהליכי העברה כבר בפגישה הראשונה של ליווי התמקדות מסוים, כאילו מדובר בתופעה מפתיעה. אני משער שהיא לא המשיכה עם אותה פונה, אלא שלא תמיד מתגלה עוצמתם של תהליכי ההעברה וההעברה הנגדית כבר במפגש הראשון, וכשעוצמתם מתעוררת אחרי שהקשר כבר התבסס, החלטה לסיים או להפנות למטפל אחר כבר אינה כל כך פשוטה.

אם נחזור לדברי המתמקדת מתחילת המאמר, הרי שישנם אנשים רבים במצוקה שהתאכזבו מטיפולים וממטפלים, אחרים מוטרדים מתווית של "מטופל", חוששים מטיפול וממה שהוא עלול לדרוש מהם, לגלות להם או לגרום להם להרגיש. אלו פונים להתמקדות כסוג של טיפול אלטרנטיבי, שאולי יעקוף את מכשולי הטיפול הקונבנציונלי ואולי יאפשר קשר "אנושי" יותר, "אמיתי" יותר, אופטימי יותר ואפקטיבי יותר, כפי שנדמה שג'נדלין מבטיח בספרו "התמקדות". ישנם בוגרי קורסי התמקדות בסיסית והסמכה שמציעים תחת כותרות שונות טיפול לאנשים במצוקה ללא רקע קודם בטיפול.

מה יכול לקרות בליווי התמקדותי כזה, שלעתים נמשך חודשים ואף שנים? האם אפשר לקרוא לזה פסיכותרפיה? ננסה לדון בשאלה הזאת דרך סיפור אחד שיהיו לו שני המשכים שונים (הסיפור בדוי, ומבוסס על כמה הדרכות והתייעצויות של ליווי התמקדות, שהגיעו לפתחי בשנים האחרונות).

 

הסיפור הבסיסי: משה ויעל בשדה ההתמקדות

משה, רווק בן 30, נקלע למצוקה נפשית שבאה לידי ביטוי בתערובת של חרדה, דיכאון ותחושה מעיקה שהוא יישאר תמיד לבד. הוא ניסה פעמיים בעבר ללכת לטיפול והפסיק לאחר מספר פגישות כי הרגיש שלא נוצר קשר טוב עם המטפלים. הוא שמע מחבר על שיטת טיפול חדשה הקרויה "התמקדות", שחברו דיבר בשבחה, והוא אף המליץ בפניו על יעל, ששמע שהיא אישה חמה, חכמה ורגישה, והיא מציגה את עצמה כ"מנחת התמקדות שמלווה תהליכים רגשיים", ואינה פסיכולוגית. משה ראה בזה יתרון, על רקע אכזבותיו בעבר ממטפלים. הוא קרא באינטרנט על התמקדות, משהו בגישה מצא חן בעיניו, והוא קבע פגישה עם יעל. בפגישה סיפר על חייו, על מצוקתו העכשווית ועל קשייו השונים בעולם הבינאישי, והביע את רצונו לבדוק אפשרות לעבור טיפול בשיטת ההתמקדות. לאחר כעשרים דקות הזמינה אותו יעל להתמקד על מצוקתו, הסבירה לו בכמה משפטים במה מדובר, והציעה לו להתנסות כדי לראות אם זה מתאים לו. למראה הבעת פניו הספקנית והלא מבינה אמרה: "ננסה להקשיב לאופן שבו מה שמעסיק אותך מורגש בגוף מבפנים. זה נשמע אולי מוזר ולא מוכר, אבל אל תדאג, אני אנחה אותך". משה הסכים, ויעל הזמינה אותו לעצום עיניו, ולהעביר את תשומת לבו אל מרכז גופו. היא הקשיבה, הדהדה ומדי פעם צירפה הזמנות מתוך רפרטואר ההזמנות המקובלות בעולם ההתמקדות3.

הניסיון ההתמקדותי בפגישת ההיכרות עלה יפה. יעל מצאה חן בעיניו של משה, והתהליך ההתמקדותי היה קצת משונה ומפתיע: בעיקר ההזמנה לבדוק איך התחושה שהייתה לו מרגישה מנקודת ראותה (תחושת כיווץ בבטן, שקיבלה דימוי של "כדור טניס עטוף נוצות"), כאילו מדובר ביצור חי ולא בתחושה ("יש בי פוטנציאל של תנועה מתפרצת, יש לי נוצות, אבל חסרות לי כנפיים...").


- פרסומת -

משה גם יכול היה לחבר את התחושה והדימוי לחוויה שלו אל מול נשים, והתהליך כולו היה מפתיע ומסקרן, הורגש כנעים, אפילו מלהיב, ובסיומו חש משה הקלה שהורגשה בגופו ("משהו נפתח, אני נושם בקלות רבה יותר").

המפגש עורר בו תקווה: "אני מרגיש שיש כאן משהו שעשוי להיות ממש טוב בשבילי". הוא ביקש להמשיך בתהליך הזה וקיבל את הצעתה של יעל שהם ייפגשו על בסיס קבוע. נקבע מועד שהתאים לשניהם והוסכם על סידורי התשלום.

מכאן סיפורנו עומד לקבל שני המשכים שונים.

 

המשך 1: משה ויעל בליווי התמקדותי הרמוני מתמשך

הליווי ההתמקדותי המשיך לעבוד ממש יפה. כל פגישה החלה בשיחה קצרה על הרגשתו של משה ואחריה הובלה פנימה אל תחושת הגוף מבפנים, ומשם סיפר משה על קשייו השונים והמשתנים בינו לבין עצמו ובעולם הבינאישי, ועוד שלל נושאים מטרידים. בפגישה אחת דיבר על חוסר הביטחון שלו שמוביל להימנעויות בחייו, באחרת על פחדי הנטישה שליוו אותו מילדות והובילו להפסקת קשרים, כשנראה היה שהם מתקדמים ("כבר יש נוצות, אבל אני לא מוצא כנפיים...").

בפגישה אחרת דיבר על יחסיו המורכבים עם אמו ("אלופת הארץ בקיצוץ כנפיים"). היו פגישות שבהן העלה משה אירועים כואבים ומלחיצים (הרגשה קשה בחזה: משקולות על הלב, בטון בגרון), את תגובותיו לאובדנים שונים שחווה ("החור השחור בבטן התחתונה, משהו שמושך עוד ועוד למטה, שעלול לבלוע את כל תשומת הלב יחד עם הלב, המוח ואחריהם גם כל השאר... ממש בולען") ועוד.

משה נענה בחפץ לב להוראות ההתמקדות, והתגלה כמי שנהנה מאד מהתהליך: נראה שהוא משכיל לעשות שימוש יצירתי במרחב שנפתח בפניו, כשהוא נע בין תחושות לרגשות, לדימויים, למחשבות ולתובנות על עצמו. הדימויים שהגיעו מאי שם בתוכו או מתוכו הדהימו אותו לא אחת. נראה שהוא מבין יותר ויותר את הכוח שיש לחיבור אל התהליך החווייתי שלו ואל הממד הגופני שיש לחוויה. הוא היה נרגש מהתהליך היצירתי של עצמו, שנפרש בכל פעם מחדש מול עיניו. בדרך כלל הופיעה בעקבות כל התמקדות וגם במהלכה איזושהי הקלה גופנית ביחס לנושא שעליו בחר משה להתמקד, ואף תובנות לגבי קשריו עם נשים ולגבי חששותיו להתעמת גם כשעימות בחיים הממשיים נדרש, שהתקשרו לזיכרונות שונים מילדותו. מדי פעם הופיעו פנטזיות שתיארו התמודדויות מפתיעות עם מה שהורגש כמכשולים בחייו שחיברו אותו לתקווה. הזמנות לבדוק למה התחושה זקוקה ממנו וכיו"ב ש"פתחו" את התחושה היו לא פעם מפתיעות: "זה זקוק למגע רך וסבלני", "זה זקוק לאומץ לב כמו אז כשקפצתי על הטרמפולינה... וואו... זה זיכרון מגיל 5 שמזמן לא חשבתי עליו". מדי פעם הופיעו תסכולים, הרגשת תקיעוּת ("כמו קיר שאומר לי עד כאן"), חששות ("אולי הזיכרון של אבא בהלוויה יציף אותי מדי?"), ספקות לגבי עצמו ולגבי התהליך ("לא בטוח שזה אמיתי... הדימויים האלה באמת באים מעצמם? או שאני ממציא אותם עכשיו? אולי אני סתם עושה עלייך דאווין?"), ואף מפגשים עם חלקים ביקורתיים יותר כלפי עצמו ("אני תמיד מתחיל דברים ומפסיק", "זה משחק, בחיים האמיתיים אני תמיד בורח" ועוד). גם הופעת החלקים הביקורתיים הובילה להבנה מעמיקה עד כמה חוסר הביטחון שלו קשור לאותה ביקורת פנימית, לאותן מתקפות שלו על העצמי, שהתחברו לצלילי קולו של אביו הביקורתי. בעזרתה של יעל פגש משה את התחושות הללו ברוח של קבלה רדיקלית, שעזרה לו להבין באופן חווייתי שביקורת עצמית זו היא ביטוי לפחדים שונים הזקוקים גם הם לתשומת לב. התמקדויות נוספות על אותו משהו בתוכו שפוחד, נרתע, מטיל ספק, עוין, סייעו למשה להבין כיצד מנקודת ראותם, אותם פחדים אינם אויבים פנימיים או הזדהות כפויה עם הביקורתיות של אביו, אלא גם ניסיונות להגן עליו, לשמור עליו מפני פגיעה, בושה או אשמה. האמפתיה לפחדים הללו עזרה להם לא פעם להתפוגג, או לסגת ולאבד מכוחם המסרס.

משה ביטא את אמונו והכרת תודתו הגוברת לתהליך ההתמקדות וליעל, ולא נופתע לגלות שגם יעל רוותה נחת מהתהליך הפורה ומחווייתה את עצמה כמלווה\כמטפלת מיטיבה, ואמונתה שהתמקדות היא תהליך טיפולי מעמיק ומיטיב התחזקה. הליווי נמשך באופן הזה עוד מספר חודשים. נראה היה שמשה הלך וצבר ביטחון עצמי, שהקרין כלפי חוץ. הוא יצר קשרים חברתיים חדשים ובהמשך העז ליצור לראשונה קשר זוגי חדש שנראה מבטיח. יעל התרשמה שיכולתו להכיל את מצוקותיו ולהתמודד עם אכזבות וחרדות עברה שינוי משמעותי, וניכר שיפור ביכולת ההכלה והאמפתיה שלו כלפי דמויות אחרות בחייו. אחרי שנה וחצי של ליווי, חשב משה שהגיע הזמן לסיים. בעצה אחת עם יעל הם קבעו מועד לפרידה, שבמהלכה תיאר משה את השינויים המיטיבים שעברו עליו, אותם ייחס במידה רבה לטיפול\הליווי ההתמקדותי: "מעבר לבעיות שאתם הגעתי אלייך, למדתי שהגוף שלי, כשאני קשוב אליו, וכפי שאת יודעת היחסים שלי אתו היו 'לא משהו', התגלה לי כמשהו שאפשר להישען עליו. הגוף שלי הוא יותר בית עבורי משהיה קודם."

 

דיון: האם ליווי ההתמקדות הזה הוא טיפול?

בפרק האחרון בספרו "פסיכותרפיה מוכוונת התמקדות" (1996), שכותרתו "האם אפשר לקרוא לזה 'טיפול'?", מבחין ג'נדלין בין "טיפול" במרכאות, הנעשה מכוח התפקיד האדמיניסטרטיבי של המטפל, כלומר על ידי פסיכותרפיסט המוסמך להציע טיפול (אבל שבפועל יכול להיות עקר, חלול או אפילו מזיק), לבין מה שראוי להיקרא בעיניו באמת טיפול, שהוא מרחב שבו תהליך טיפולי מרפא אכן מתרחש. יעל אינה "מטפלת" ורצף ההתמקדויות לא הוגדר כטיפול אלא כ"ליווי תהליכים רגשיים", אבל אין ספק שהמרחב ההתמקדותי המתמשך שנפתח בפני משה בסיועה של יעל התגלה כטיפול מוצלח ביותר.


- פרסומת -

הטיפול ההתמקדותי לא רק שהוביל לשינויים של ממש בעולם הרגשי והבינאישי של משה, שמסיים את הטיפול בזוגיות, ללא חרדה וללא דיכאון, אלא שנראה שהתחוללו בו גם שינויים פנימיים. בשפת ההתמקדות נוכל לומר שרוח ההתמקדות שמובילה לאינטרוספקציה אמפתית, לא הייתה רק אווירה מאפשרת לתהליכי התמקדות מיטיבים להתהוות, להתפתח ולשנות את הרגשתו של משה בתוך עצמו באופן שהוביל לתובנות ולצעדי שינוי – אלא שהיא הופנמה כסוג של יחסים פנימיים מיטיבים בינו לבין עצמו. יכולת הנוכחות של משה עם אתגרים רגשיים שונים גברה, האפשרות להתמודד עם חסימות פנימיות העמיקה, והוא התחבר אל עצמיות הנובעת מחיבור אל חוויית גופו מבפנים. ניתן לומר שהאינטראקציה המתמשכת משה-יעל וההתמקדות עשו carrying forward לחוויית העצמי של משה והובילו לרמת אינטגרציה, בשלות ויכולת התמודדות גבוהים יותר.

 

מבט דינמי על הליווי ההתמקדותי

כדי לקרב את הדיון בליווי ההתמקדות לעולם הטיפול הדינמי, אפשר לומר שיעל הציעה והחזיקה בעזרת ההתמקדות סביבה מטפחת ומאפשרת עבור משה. הפּנייה החוזרת ונשנית אל התהליך החווייתי הגופני מבפנים כמוה כאימון מתמשך במה שוויניקוט מכנה פרסונליזציה, דהיינו השתכנות הנפש בגוף (ויניקוט, 2009). ההזמנה החוזרת ונשנית לחוות את הגוף מבפנים ולהמשיך משם נעשתה עבור משה הזמנה למגרש משחקים שבו התהוו\התגלו\נוצרו דימויים וחיבורים שאיתם יכול היה משה לשחק ולהיות יצירתי. היחסים שהתרחשו במרחב שנוצר נראים כמו מימוש ההזמנה למשחק במרחב פוטנציאלי, שבו משה יכול היה לשחק בנוכחותה הלא חודרנית של יעל. חלק מהזמן הוא שיחק עם עצמו בנוכחותה, ובזמנים אחרים שיחק איתה, כשנענה להזמנותיה. המשחקיות באה לידי ביטוי ביצירת סמלים ובנכונות להחליף נקודות מבט והתייחסות – "הזדהויות צולבות" במונחי ויניקוט (1995), אמפתיה במונחי קוהוט (2005); לסירוגין לארח לחברה לתחושה המתהווה והמתפתחת, להתייחס אליה לא כאל משהו, אלא כאל מישהו עם חיים משלו, ולסירוגין להתבונן מנקודת ראותה של התחושה, לשאול אותה שאלות ואז להמתין ולהקשיב למה שעולה ממנה. יש צורך ביכולת משחקית משמעותית כדי לנהל סוג כזה של דיאלוג פנימי, וההתמקדות מטפחת את הסוג הזה של משחקיות ויצירתיות, היא מזמינה שהייה במצבים של unintegration כדי שמתוכם יצמח משהו חדש, והיא מעודדת חיוניות וזרימה.

את התהליך כולו ניתן להמשיג כתהליך הכלה: יעל וההתמקדות שימשו כמיכל מחזיק ומתמיר עבור משה וקשייו. הליווי ההתמקדותי תרם ליכולת הגוברת של משה לשאת את התסכול הכרוך בשהייה עם קשיים ובעיות ולהיות קשוב להם. רוח ההתמקדות מזמינה ומעודדת שהייה במצבי reverie, שמתוכם צומחות תובנות חדשות. ההזמנה שיש בהתמקדות להיפתח אל ה-"implicit", אל העוד לא ידוע, או הידוע שעדיין אין לו מלים (ה-unthought known של בולאס, 1987) והנכונות להיות מופתע, כמוהם כאותה הטלת קרן חושך, גריעה של אור, שביון מציע לנו (1990) כדי להתמודד עם בעיות מעורפלות. תהליך ההתמקדות הוא הזמנה לתהליך חלימה מתמיר (ביון, 1962; אוגדן, 2011). שרשרת התהליכים המיטיבים האלה הובילה לבנייתו של מיכל פנימי יציב יותר ובעל יכולת הכלה והתמרה גבוהים יותר, שאפשרה למשה להתמודד עם מורכבויות רגשיות בעולמו הפנימי. את היחסים הפנימיים ניתן לתאר כהפנמה של אובייקט טוב, וכריכוך של סופר אגו\מבקר פנימי קשה.

ברור שמשה לא התקדם רק בזכות ההתמקדות, או בזכות הברית הטיפולית הטובה שהתפתחה בינו לבין יעל. ההתמקדות תרמה להתהוותה ולהתקיימותה של הברית, שמצדה תרמה ליכולת של משה ליהנות מהתמקדות, אלא שהברית הטובה התאפשרה כי משה התגלה כאדם מפותח למדי מבחינה נפשית, עם יכולת טובה ליצור קשר ולתת אמון, יכולת לשאת תסכול ואי ידיעה ויכולת משחקית טובה. הפנייה אל הגוף, שלא הייתה לו טבעית, הייתה בהחלט אפשרית, כאילו משהו בו חיכה לחיבור מיטיב אל הפסיכה-סומה. תהליכים בולטים של העברה והעברה נגדית לא התרחשו, ואולי נכון יותר יהיה לומר שההעברה שהייתה, הייתה חיובית-מעודנת, ללא רגשות עוצמתיים כלפי יעל וללא מה שנראה כעיוותים בולטים בתפיסתו של משה אותה. לאורך הטיפול לא היו כשלים אמפתיים בולטים מצדה של יעל, כך שהברית הטיפולית הטובה ליוותה את הקשר לכל אורכו ויצרה מיכל מחזיק לטיפול, שלא התערער. ההתמקדות נשענה על האיכויות של משה, על ההחזקה של יעל ועל ההעברה החיובית, שאפשרו לתהליך מיטיב כל כך להתרחש.

 

Too good to be true?

אני משער שמטפלים דינמיים מגישות שונות היו מצפים ומקווים לתובנות עמוקות יותר של משה, והיו תוהים מה עם התנגדויות? תוקפנות? תהליכי העברה מורכבים? זה לא פשוט מדי? אולי השינויים שהתרחשו הם שטחיים? האם אצל משה מתקיים מרכיב חזק של עצמי כוזב, שהופך אותו למטופל מרצה, וכך מתקיים collusion בין הצורך של משה לרצות והצורך של יעל להרגיש שהיא מטפלת משמעותית ומיטיבה, תוך התעלמות מחלקים "מסובכים" יותר באישיותו של משה? שיתוף פעולה הימנעותי שכזה עלול להיות מחוזק על ידי עמדת הקבלה הרדיקלית, שלא מאתגרת את המטופלים, אלא מלווה את מה שהם בוחרים להביא לטיפול. ואולי הביקורת הזו אינה אלא דעה מוקדמת "חמוצה", שמתקשה לקבל את האופטימיות בה ניחנה גישת ההתמקדות ואת התהליך המיטיב שיעל ומשה חוו יחדיו?


- פרסומת -

מדי פעם פוגשים מטופלים כמו משה, המאפשרים לטיפול הרמוני להתקיים מתחילתו ועד סופו עם התמקדות ובלעדיה, אבל הם נדירים, נדירים למדי... פעמים רבות הדברים מסתבכים באופנים שונים. דוגמא להסתבכות כזאת היא ההמשך השני לסיפורנו, כשמשה שלנו, שייקרא מעתה מושיקו, מתגלה כמטופל פחות אידיאלי, ואולי אמיתי יותר...

 

המשך 2: יעל ומושיקו בתהליך התמקדותי מתמשך שמסתבך

אחרי כמה פגישות התמקדותיות מוצלחות, מושיקו החל להרגיש שהתמקדות לא מספיקה לו. שהוא חייב שתהיה יותר אינטראקציה "אמיתית" עם יעל, "אני רוצה לדבר אתך ולשמוע מה יש לך להגיד", ובהמשך: "לא מספיק שאת מקשיבה או חוזרת על הדברים שלי, אני צריך ממך יותר!" כשיעל הדהדה את תחושתו הוא הרגיש שהיא לא מתייחסת לדבריו ברצינות, ושהיא דבקה מדי בהוראות התמקדות. "את נאמנה לג'נדלין הזה שלך יותר מאשר לקליינט שלך", אמר בצחוק. ההזמנה לעצום עיניים הורגשה על ידו כניסיון של יעל להסתתר מפניו. הוא ביקש להישאר בעיניים פתוחות ולדבר איתה "כמו שבני אדם נורמליים משוחחים ומדברים". יעל הסכימה, אבל לפני כן הדהדה את דבריו, וזה ממש הרגיז אותו: "תפסיקי את ההדהוד המנדנד הזה, ותתחילי לדבר אתי – אני רוצה שתגידי לי מה את חושבת על מה שאני אומר! מה אני חושב ולמה אני שם לב אני יודע לבד! אני צריך ממך משהו אמיתי!" דרש בכעס, ומיד נלחץ מהכעס שהתפרץ מתוכו, וביקש סליחה, נראה היה שהוא ממש מתערער.

יעל נלחצה ממה שחוותה כתוקפנות ותובענות: "מה עלי לעשות עכשיו? האם להמשיך להתייחס לדבריו של מושיקו כאילו עדיין מדובר בהתמקדות? נראה שזה יוביל לפיצוץ... אולי עלי להיענות לבקשתו ולעבור לדיבור מסוג אחר? לשיחה רגילה? האם לומר לו את דעתי? אבל אז זו לא תהיה התמקדות... אולי עלי להציע לו להתמקד על הכעס שלו? אולי על הלחץ מהכעס? אולי פשוט להזכיר לו שאני מלווה התמקדות, שאני לא מטפלת? ... אם הוא רוצה אוכל להפנות אותו לטיפול אצל פסיכולוגית. אבל בינתיים הוא נקשר אליי, והיה עד עכשיו תהליך ממש טוב, שחבל להפסיקו, אם אציע את זה הוא בטוח ייעלב, הוא ירגיש שאני דוחה אותו..." התלבטויות כאלה ליוו את אותה פגישה. יעל הרגישה לחוצה מאד, אולי ללא פרופורציה, וחשה שהיא מתקשה להמשיך ולהקשיב למה שנאמר לה. לקראת סוף הפגישה היא בחרה להגיד לו בטון מתנצל, שהיא מלווה התמקדות ולא מטפלת, אבל היא כן מאמינה שגם בדרך הזאת הוא יוכל להיעזר. נראה היה שמושיקו התרצה או ניסה להיראות ככזה.

ואז הגיעה הפגישה הבאה: ברגע שעצם את עיניו מושיקו נשטף בזיכרונות מדכאים כילד בודד ועצוב, שמשחק לבד בחדרו: "כשאת עושה אתי התמקדות, אני לגמרי לבד". יעל חשה תערובת של אשמה והזדהות עם מצוקתו הבולטת של מושיקו, וגם התקוממות: "למה הוא מרגיש לבד?" תהתה. נאמנה להתמקדות היא הדהדה את דבריו, והזמינה אותו לבדוק "איך תחושת הלבד מורגשת בגופו עכשיו". בתגובה מושיקו הוצף בחרדה וספק שאל, ספק אמר, שאולי כדאי שיפסיקו את ההתמקדות, כי זה כואב לו מדי. עלו בו זיכרונות ילדות בהם הרגיש בדידות מכאיבה, כשהוא משחק לבדו למרות שאימו הייתה בבית, אימו שאף פעם לא הייתה באמת פנויה אליו. יעל הדהדה באמפתיה והקלה מסוימת שהתהליך נמשך ומתפתח: "אתה שם לב לכאב גדול בתוכך, עד כדי שמשהו בך רוצה להפסיק את ההתמקדות. עולה בך זיכרון מגיל הגן, שלמרות שאמא נמצאת, אתה מרגיש לבד." יעל מאד רצתה להוסיף שהיא לא כמו אימו, שהיא פנויה אליו כרגע לגמרי, שהיא איתו, שהיא מרגישה אותו ושהוא לא לבד, אבל לא ידעה אם מתאים לומר דבר כזה. זה התמקדותי? זה טיפולי?

בעוד היא חושבת בשתיקה מה נכון לעשות, התפרץ מושיקו: "אני לא יכול לסבול את זה! את לא מבינה? את כאילו פה, אבל את נוטשת אותי!" הוא אמר, נבהל מהזעם שפרץ ממנו. הוא פקח את עיניו וראה את פניה המבוהלות ואת עיניה הדומעות של יעל. "פגעתי בך", אמר, ופרץ בבכי מר... מושיקו לא ידע את נפשו... (ואולי דווקא באותו רגע ידע גם ידע את נפשו, והוצף...).

גם יעל לא ידעה את נפשה. מה עושים עכשיו? הליווי ההתמקדותי יצא לגמרי משליטה. למה מושיקו מעוות כל כך את הכוונות שלה? למה הוא מתייחס לסיטואציה כאילו הוא לבד בתוכה? ומה עושים עכשיו עם רגשותיה שלה, עם גל העצב, החרדה והתסכול ששטף אותה, עם דמעותיה שנחשפו, עם דמעותיו של משה? האם מה שקורה עכשיו זו התמקדות? זה טיפול? זה אחראי? זה מסוכן? האם עלי להפסיק את הקשר הזה ממש עכשיו ולהפנות אותו למטפל אחר? מה זה יעשה למושיקו? היא הייתה משותקת מחרדה. מה שהכירה מעולם ההתמקדות לא הכין אותה לרגע כזה... ליווי התמקדותי מבטיח נעשה לסיוט! הפגישה הסתיימה כשיעל אינה בטוחה אם מושיקו יחזור לפגישתם הבאה ולרגעים הרגישה שקשה לה מדי, שעדיף שמושיקו יעזוב, שהיא חייבת להפנות את מושיקו לטיפול, שכן הוא נראה לה "הרבה יותר בעייתי" ממה ששיערה בהתחלה, ואת עצמה היא חייבת להפנות להדרכה...

 

הדילמה של המדריך

המדריך, פסיכולוג קליני, התלבט האם עליו להיענות לבקשתה של יעל להדרכה. האם הוא נותן לגיטימציה לפסיכותרפיה על ידי מי שלא הוכשרה לכך? מצד שני, האם אפשר שלא לבוא לעזרתם של יעל ומשה בסיטואציה שנוצרה? האם לא ראוי להיעזר בניסיונו של המדריך ובהיכרות שלו עם "הסתבכויות בטיפול"? הרי בין שיהיה צורך לסיים את ליווי ההתמקדות ובין שיהיה ראוי להמשיכו, כדאי שהדבר ייעשה מתוך רגישות ואחריות ולא בהחלטה חפוזה בעלת פוטנציאל טראומטי. ובכלל, האם עלינו לפסול כל סיוע נפשי שניתן על ידי גישות אלטרנטיביות?

זו דילמה לא פשוטה, שחורגת מגבולות מאמר זה. דיון מעמיק בה ייקח אותנו ללב לבו של הוויכוח שלא הוכרע עד היום, ולא במקרה, לגבי חוק הפסיכותרפיה, והשאלה מי רשאי לעסוק בפסיכותרפיה (ראו למשל: אורן, 2014; ברמן, 2017; האיגוד הישראלי הרב תחומי לפסיכותרפיה, 2017).


- פרסומת -

המדריך בחר להיענות לבקשתה של יעל ולעשות כמיטב יכולתו כדי לסייע לה ולמושיקו, אבל אין בכך אמירה עקרונית שכל מלווה התמקדות יכול לעסוק בטיפול נפשי, או שליווי התמקדות יוכל להיות תחליף לטיפול.

 

יעל בהדרכה

המדריך אליו פנתה יעל, היה סבור שניתן להבין את מה שהתרחש בליווי ההתמקדותי ככשל אמפתי (קוהוט, 2005). מושיקו חזר ואמר שהיצמדותה של יעל להוראות ההתמקדות פוגעת בו והוא חזר והעיר לה על כך, עד ש"התפוצץ". מבחינתו היא לא התייחסה ברצינות לבקשתו. אולי היענות פשוטה יותר לבקשתו של מושיקו לשיחה גלויה, כולל היענות לבקשתו שתאמר את דעתה האמיתית הייתה מונעת את ה"פיצוץ". כשלים אמפתיים מתרחשים גם בטיפולים דינמיים עם טובי המטפלים, המכוונים לאמפתיה ולקשב אל החוויה הסובייקטיבית של המטופל. האפשרות להבין את הדברים באופן הזה, ולאו דווקא כביטוי לפתולוגיה עמוקה של מושיקו, נותנת מקום לתקווה לתיקון. על מצע הקשר הטוב שהיה ביניהם, אם תהיה הכרה של יעל בכשל (זהו כשל מהזווית הסובייקטיבית של מושיקו!) ואמפתיה לתחושת הפגיעה, הכעס והאכזבה שהתעוררו אצל מושיקו (גם אם בחווייתה של יעל היא הייתה קרובה ואמפתית, ומושיקו עיוות את כוונותיה הטובות), עשוי להתאפשר תהליך של תיקון. התיקון עשוי לשקם ואף לחזק את הקשר, את האמון ביעל, את העצמי המתפתח של מושיקו, ואולי אף יאפשר מדי פעם לשוב להתמקדות, אם וכאשר מושיקו יהיה מעוניין בכך. הפנמה של קשר מיטיב (קשר בין העצמי לזולתעצמי במונחי פסיכולוגיית העצמי) מתרחשת בעקבות עיבוד מוצלח של כשלים אמפתיים מינוריים כאלה. בהמשך, השבת האמון תאפשר למושיקו לפגוש חוויות עבר שמצויות בעומק ההתפרצות שלו, שנדמה, בוודאי ליעל, שהיא ללא פרופורציה למה שהתרחש בהתמקדות וביניהם, אבל אולי בפרופורציה ש"מותאמת" לרגישות שלו מסיטואציות בעבר שנוכחות בהווה. חוויות אלו עיצבו את האופן שבו מושיקו חווה נשים: החל מאמו ועד ליעל. במילים אחרות, אולי מושיקו ויעל יפגשו באופן חי את תופעת ההעברה.

בשומעו את חילופי הדברים בין יעל ומושיקו ומתוך היכרותו עם תהליכי העברה, העלה המדריך את ההשערה שלמרות מיטב כוונותיה ורגישותה האמפתית של יעל, מושיקו חווה את האינטראקציה כחזרה מכאיבה של חוויות נטישה על ידי אימו, אותה חווה כלא פנויה גם כשפיזית היא נכחה. קטע אחר בשיחה ביניהם נראה כשחזור של עלבון "אדיפלי": כשהוא חווה את יעל/אימו "נאמנה לג'נדלין והוראותיו" (אבא?) ולא קשובה למושיקו ולבקשותיו. הכעס, האכזבה ותחושת הדחייה מאימו, החשש לפגוע בה והאשם על כך, מספרים את סיפור ההעברה של חוויות העבר אל הקשר עם יעל, והוא גם מצוי מן הסתם ביחסיו הסבוכים של מושיקו עם הנשים בחייו. יחד עם זאת, הדרישה של מושיקו לקשר ב"גובה העיניים" וה"מרדנות" שלו כנגד היצמדותה של יעל להוראות ההתמקדות, תוארו על ידי המדריך כחלק אותנטי של משה ולא כביטוי לבעייתיות שלו, שדווקא נותן מקום לתקווה לשינוי ולתיקון.

זו כמובן אינה הדרך היחידה להבין את מה שהתרחש בין מושיקו ליעל. גישות דינמיות אחרות היו עשויות להציע הבנות אחרות, ומתוך כך היו נגזרות דרכי פעולה שונות. רוב דרכי הפעולה היו מובילות מתישהו, ועל מצע הברית הטיפולית המתחדשת והפנמתה, להבנה עמוקה יותר של מושיקו את עצמו, ואולי היו משחררות אותו מקיבעונות העבר, ואת יעל מההעברה הנגדית שפגעה ביכולתה להמשיך ולהיות בנוכחות מיטיבה עבורו.

 

"אל תעשו רק התמקדות"

"אל תעשו רק התמקדות", אמר ג'נדלין בהקלטות שונות. קשר שכולו או רובו התמקדות אינו משהו רגיל, ומבחינת ג'נדלין גם לא מומלץ. כשהוא דן באפשרות ללמד התמקדות במהלך טיפול מוכוון התמקדות הוא במפורש מציע שלא להתחיל כל פגישה בהתמקדות, שמא המטופל יחשוב שלכך המטפל מצפה. הוא מתאר מטופלים שמתנצלים כשהם עושים או מבקשים משהו שונה מהתמקדות, כי הם סבורים שבעיני המטפל זה הטיפול האמיתי. ג'נדלין מדגיש כמה חשוב שהמטופלים יהיו בעלי השליטה על התהליך שהם עוברים. יחד עם זה, למטופלים שונים מתאימות התערבויות שונות – לעתים הם זקוקים מעבר להקשבה גם לפירושים, למשוב אמיתי על התנהגותם, לגבולות, לביטוי רגשי אותנטי של המטפל, להזמנות לפעול, לעמידה תקיפה מול ביקורת פנימית אכזרית ועוד. המטפל, מתוך ניסיון לסייע, עשוי להתערב באופנים שונים, אבל לא כדמות סמכותית, וודאי לא כמי שחסין מטעויות. ג'נדלין מדגיש שבעקבות התערבות אקטיבית שלו חשוב שהמטפל יקשיב בתשומת לב לתגובתו של המטופל להתערבות, כאינדיקציה למידה שבה ההתערבות "נכונה" עבורו. הוא עשוי להזמין את המטופל לבדוק זאת דרך פנייה פנימה. התמקדות לבדה בדרך כלל אינה מספיקה...

 

הכשרת מלווי התמקדות בהתמודדות עם מורכבות היחסים הטיפוליים

הכשרתה של יעל כמנחת התמקדות לא הכינה אותה למורכבויות שונות, שמתעוררות לעתים תכופות בתוך יחסים טיפוליים או יחסים בעלי גוון טיפולי. עד אז לא התעוררו בליוויי ההתמקדות שלה רגשות בעוצמה שמושיקו עורר. היא לא התנסתה מספיק בחוויות שפסיכולוגים ותרפיסטים קוראים עליהן, שומעים עליהן בישיבות צוות ובהצגות מקרה, וחווים אותן לאורך שנות ההתמחות הארוכות על בשרם. היא והוראות ההתמקדות "הותקפו" על ידי מושיקו באופן שלא היה מובן לה. מנקודת ראותה, משה עיוות את כוונותיה ושיתק את כלי עבודתה המרכזי – ההתמקדות. ההעברה הנגדית של יעל, שהייתה עד אז חוויה של אמא טובה ומאפשרת, התחלפה בחוויה של אמא מותקפת על לא עוול בכפה, נעלבת, חשה אשמה בלי לדעת במה בעצם היא אשמה, שרוצה לברוח מהסיטואציה, שלכודה בתוך חוסר אונים, שדואגת שמא הטיפול המיטיב שהעניקה עומד לעלות על שרטון, וכל מה שהיה ביניהם עלול להתגלות כאשליה. החלב שלה, שהורגש תחילה כמתוק, נחווה לפתע על ידי מושיקו כחמוץ או כמר ונדחה.

אולי בעקבות זאת התעוררו בה חוויות קשות מעולמה שלה? אין אנו יודעים מה זה בשבילה להיות מותקפת כך, ואילו פצעים שלה נפתחו. איך זה להרגיש שהיא מכוונת לטוב ומשהו נהרס. האם היא לוהקה לתפקיד של אם כושלת או שבה לחוויית היותה ילדה קטנה שמותקפת? היכולת שתהיה לה להכיל את ההאשמות של מושיקו ולהתמודד עמן ועם הסתבכות הליווי, "לשרוד" את המשבר ואף לעשות בו שימוש מיטיב, תלויה במידה רבה ביכולתה להתמודד עם העברתה הנגדית.

כאן כמובן נשאלת השאלה: האם בכוחו של ליווי התמקדותי לעמוד במשימה הזאת? האם מי שלא עברה הכשרה כמטפלת, שלא התנסתה עם מטופלים מגוונים בליווי הדרכה, שאולי לא עברה בעצמה טיפול נפשי כפי שעוברים מרבית המטפלים וחסר לה עולם המושגים הזה (שרק אפס קצהו הוזכר כאן), תוכל להתמודד עם העברה סוערת והעברה נגדית מורכבת?

הזכרתי קודם את מאמרה של וייזר קורנל על ההבדל בין פסיכותרפיה להתמקדות (2005). יש לשער שהיא הייתה סבורה שיש לסיים את ליווי ההתמקדות ולהפנות את מושיקו לטיפול, אבל הפסקתו של ליווי התמקדותי אחרי שכבר התפתחה העברה עוצמתית אינה דבר כה פשוט, ועלולה להיחוות, כפי שיעל אכן דאגה, כנטישה טראומטית.

חשוב לי לציין שגם מטפלים דינמיים מדופלמים, שמכירים היטב את התיאוריות, עברו בעצמם טיפול ממושך והדרכות וצברו ניסיון בהתמודדות עם מטופלים מורכבים, עלולים למצוא את עצמם ברגעים שונים ולתקופות לא קצרות מבוהלים, משותקים, אשמים וחסרי אונים. עקב כך הם לעתים מאבדים את היכולת לחשוב, הם כועסים ואף שונאים מטופל שמעמיס עליהם את כל כובד הכאבים ורגשות הנקמה הצבורים בו. הם עלולים למצוא עצמם מתייסרים לנוכח כשלים אמפתיים מעוררי בושה ואשם, בעקבות נושאים אישיים ואישיותיים לא פתורים שהמפגש עם המטופל מעוררים בהם. יחד עם זה, אין להשוות את מידת ההיכרות של מטפלים עם מצבים כאלה למידת ההיכרות של מנחי התמקדות. יפה עשתה יעל שפנתה להתייעצות ולהדרכה, כפי שמטפלים ותיקים וגם אני עצמי נוהגים לעשות במצבים כאלה. בין שהליווי ההתמקדותי יימשך עד ההפניה לטיפול ובין שהוא יחודש כליווי התמקדותי עם גבולות ברורים יותר ותיאום ציפיות בהיר יותר, כדאי שיעל תאפשר לעצמה מרחב כדי לעבד מה שכבר עברה, ואת מה שעומד לעבור עליה בתהליך המעבר מליווי התמקדותי לטיפול, או בהמשך הליווי ההתמקדותי, אם יסתבר שהמשך במתכונת כזאת או אחרת אפשרי. על מצע של ברית הדרכתית טובה תוכל יעל להבין לעומק את תגובותיה להעברה של מושיקו הנובעות מעולמה הסובייקטיבי ואלו שנובעות מתהליכי הזדהות השלכתית, וגם לגעת בסוגיות הנוגעות לזהות המקצועית שלה. אפשר יהיה לבחון יחד האם היא מוכנה ויכולה להתמודד עם מה שההתמקדות במושיקו עוררה בה.

 

סוף דבר

פסיכותרפיה והתמקדות היו שלובות זו בזו מאז ומעולם: בלב של שתיהן, מעבר להבדלים שביניהן, נמצא החיבור של האדם אל החוויה שלו, ואל המשמעות שנובעת מהחוויה. שתיהן במהותן מכוונות להקשבה עמוקה לעולם הפנימי, והן נעשות בליווי של אדם אחר שמתמסר להקשבה הזאת ותומך בה. התמקדות במיטבה היא תהליך נפשי מכיל ומרפא, וככזאת היא סוג של תהליך טיפולי. אני סבור שתהליך טיפולי מיטיב הוא פעמים רבות תהליך התמקדותי. יחד עם זה, פסיכותרפיה, גם לדעתו של ג'נדלין, היא משהו רחב יותר ומקיף יותר מאשר התמקדות (כתהליך או כפרקטיקה). הקשר הטיפולי הוא הגורם החשוב ביותר בהצלחתו של טיפול, ואין די בהתמקדות כדי להתמודד עם המורכבויות שקשר טיפולי מעורר. אני סבור שישנם טיפולים, שמנוהלים על ידי מטפלים מוסמכים, שבהם לא מתרחש תהליך טיפולי משמעותי מסיבות שונות (גם משה, בסיפורנו, הגיע להתמקדות אחרי שני ניסיונות טיפוליים שלא עלו יפה). אני סבור שאימוץ "רוח ההתמקדות", הכרת תהליכי התמקדות, הבנת חשיבות החיבור אל הגוף מבפנים והכרת הפילוסופיה של ג'נדלין, תרגול התמקדות על הקשר הטיפולי ובמיוחד על ההעברה הנגדית, יכלו להועיל מאד לחלק מהטיפולים הללו. לעומת זאת, זכיתי להכיר מלווי התמקדות שלא למדו פסיכותרפיה בצורה מסודרת, אבל "הלב שלהם נמצא במקום הנכון", שניחנו ביכולת אמפתיה והכלה, באינטליגנציה רגשית, בכושר הקשבה וביושרה. בעזרת נוכחותם הרגשית והאנושית ובאמצעות ליוו תהליכי התמקדות הם סייעו לתהליך טיפולי משמעותי להתקיים, והם גם ידעו ללוות את עצמם בהדרכה, ולעתים גם בטיפול אישי.

יחד עם זה, אני סבור שההכשרה של מלווי התמקדות כמטפלים אינה מספקת. כאשר מדובר בקשר ארוך טווח – והשם שניתן לעיסוק הזה פחות חשוב בעיניי – אין לי ספק שהיכרות מעמיקה יותר עם הניסיון המצטבר של עולם הטיפול הדינמי תועיל עד מאד לעוסקים בהתמקדות, ומאמר זה הוא קריאה לבנות מערכת הכשרה, תמיכה, ייעוץ והדרכה למלווי תהליכי התמקדות, עם דגש על תהליכים בינאישיים.

כמו כן, מטפלים בגישות שונות עוברים בעצמם טיפול ממושך, שמעבר לסיוע שהוא מעניק להם בהתמודדות עם עולמם הפנימי ועם חייהם, עוזר להם לזהות ולעבד נקודות עיוורות, רגישויות ופגיעויות שחוסמות אותם כמטפלים.

מן הראוי לציין שבסיפורנו הופיעו משה ומושיקו כשני אנשים נבדלים, אבל ברור שבכל משה יש חלקי מושיקו, שמדי פעם יופיעו, ובכל מושיקו ישנם חלקי משה, כך שעלינו להיות מוכנים לפגוש את שניהם.

מול מטופלים "מאתגרים", שהמפגש איתם מקשה על שמירת נוכחות ולא תמיד אפשר לזהות זאת אחרי פגישה או שתיים, ליווי הדרכתי ממושך הוא הכרחי, ואולי גם פנייה של מלווה ההתמקדות לטיפול.

גם פסיכולוגים שסיימו התמחות מלווים בדרך כלל את שנותיהם הראשונות כמטפלים עצמאיים בהדרכה, ורובנו ממשיכים במסגרות הדרכה והשתלמויות כל חיינו, וטוב שכך.

 

 

הערות

  1. התמקדות (focusing) היא תהליך שבמרכזו מתן תשומת לב לאופן שבו הגוף שלנו חווה מבפנים מצבים שונים בחיינו. החוויה של המצב מורגשת בתחילה כתחושה גופנית עמומה (felt sense) ובהמשך, אם שוהים איתה באופן סקרני ומקבל, נעשה מעבר מתחושה למשמעות, מהגוף למילים ודימויים, מערפול למיקוד, מתקיעות לשינוי. אלו מבין הקוראים שאינם מכירים את ההתמקדות יוכלו למצוא באתר זה כמה מאמרים שפרסמתי על הגישה ועל האפשרות לשלב אותה בטיפול (שראל, 2011, 2013, 2015, 2018, 2019).
  2. ג'נדלין גם מדגיש שם בהמשך, שמה שחשוב לגבי הקשר הטיפולי אינו מה שנאמר עליו בטיפול, ואפילו לא האופן שבו המטפל והמטופל תופסים את הקשר או חושבים עליו, אלא האופן שבו הוא מורגש באופן גופני וקונקרטי, כלומר felt sense של הקשר.
  3. הזמנות הן התערבויות של המלווה שמעבר להדהוד, בהן הוא מסייע למתמקד להתקדם בתוך תהליך ההתמקדות ולהישאר בתוכו. אנו קוראים לכך הזמנה כי הנחיה או הובלה, מרמזים שהמלווה היא זו שמראה את הכיוון, אך הכיוון תמיד הוא של תהליך ההתמקדות. המלווה רק מאפשרת למתמקד להישאר עם התהליך.

 

מקורות

אוגדן, ת"ה (2011). "על אי היכולת לחלום". הוצאת עם עובד.

אורן, ד'. (2014) הפסיכותרפיה בישראל: על תהליך הרחבת הקריטריונים של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה כמייצג שינוי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy...=3116

בולאס, כ' 2000). "צלו של האובייקט: פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב". תל אביב, הוצאת דביר.

ביון, ו"ר (2004). "ללמוד מן הניסיון". תל אביב, תולעת ספרים.

ברמן, ע' (2017). "מי ראוי להיות פסיכותרפיסט?". פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy...=2903

ג'נדלין, י' (1978). "התמקדות". הוצאת מרקם.

ויניקוט, ד"ו (2009). "עצמי אמיתי עצמי כוזב". הוצאת עם עובד.

ויניקוט, ד"ו (1995). "מרפא" מתוך "הכל מתחיל בבית". תל אביב, הוצאת דביר.

עמדת האיגוד ישראלי הרב-תחומי לפסיכותרפיה (2017). פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך 2017https://www.hebpsy.net/me_...=2931

קוהוט, ה'. (2005). "כיצד מרפאת האנליזה". הוצאת ספרים עם עובד, תל אביב.

שראל ד. (2011). "פסיכותרפיה באוריינטציה התמקדותית", נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית.

שראל ד. (2013). "כשויניקוט וג'נדלין נפגשים במשחק ההתמקדות", שיחות כרך כ"ז 2.

שראל ד. (2015). "הגוף מפריע לי – על החשיבות ועל הקושי להנכיח את הגוף בטיפול". נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית.

שראל, ד. (2018).ִ "ממְּשיכה למדיטציה ומהתמקדות לטיפול: על תהליכי התמקדות בעבודתו הטיפולית של מייקל אייגן". נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית.

שראל, ד. (2019). "לפנטז או לחלום שוויניקוט היה מכיר את ההתמקדות (FOCUSING)". נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית.

Bion, W. R. (1990). "Brazilian Lectures" Karnak Books. London, New York.

Gendlin, E.T. (1996). Focusing-oriented psychotherapy: A manual of the experiential method. New York: Guilford.

Gendlin, E.T. (1997). A Process Model. Northwestern University Press.

Hendricks, M. N. (2001) Focusing-Oriented/Experiential Psychotherapy. In Cain, David and Seeman, Jules (Eds.) Humanistic Psychotherapy: Handbook of Research and Practice, American Psychological Association/

Purton, C. (2004). Person Centered Therapy: the focusing oriented approach. (Palgrave Mcmillan).

Weiser Cornell, A. (2005). What is the Difference Between Focusing & Therapy? In Weiser Cornell, A. & McGavin, B. (Eds.), The Radical Acceptance of Everything, Calluna Press.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שראל, ד. (2021). פסיכותרפיה והתמקדות: על חשיבות הקשר הטיפולי בתהליכי התמקדות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4127

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.