אנשים, בעלי חיים ותהליכים בין-אישיים לא מודעים
אינטר-סובייקטיביות בקשר אדם-חיה בטיפול הנעזר בבעלי חיים ומעבר לו
מאת דור רויטמן
במאמר זה אבקש להניח בסיס לחשיבה בין-תחומית על הקשר אדם-חיה ואקשור לשם כך בין כמה מושגים ותחומי ידע שונים, ביניהם נוירולוגיה, פסיכואנליזה ואתולוגיה. המאמר בוחן את האפשרות של תהליכים בין-אישיים לא מודעים בין אנשים וחיות – תחום שעד כמה שידוע לי לא זכה עד כה לעיון – ומציע קריאת כיוון ומחשבות ראשוניות בנושא.1 תיאוריה מקיפה על הקשר אדם-חיה נדרשת במיוחד למטפלים הנעזרים בבעלי חיים, ולכן דיון קליני-תיאורטי בנושא נועד בראש ובראשונה לסייע למטפלים אלו לבסס עמדה טיפולית איתנה, לגבות את עבודתם מבחינה תיאורטית, ולהנחות את הטכניקה הטיפולית והחשיבה הקלינית שלהם.
אפתח בהצגת תפקידם של נוירוני המראה במוח בתהליכים לא מודעים. ההתייחסות לתשתית מוחית זאת, המשותפת בין בני האדם לבעלי חיים (ולחלקם יותר מאחרים), תאפשר לבסס בהמשך את הטענה שהאחרונים עשויים לקחת חלק בתהליכים בין-אישיים לא מודעים שעד כה נתפסו כנחלתם הבלעדית של בני האדם. במיוחד אתמקד בהזדהות השלכתית ואמפתיה כתהליכים המתרחשים בין בעלי חיים לבין עצמם ובינם לבין בני אדם. בסיום אטען כי להיבטים אלו של הקשר אדם-חיה יש השלכות הרות חשיבות על היכולת לתפוס את בעל החיים כסובייקט ולפיכך על הטיפול הנעזר בבעלי חיים בפרט ועל מרקם החיים המשותף של בני אדם ובעלי חיים בכלל.
נוירוני המראה אצל בני האדם ואצל בעלי החיים
נוירוני מראה (mirror neurons) הם חלק מרשתות נוירונים שממוקמות באזורים מסוימים בקורטקס המוטורי במוח. הם שייכים לקבוצת נוירונים שנקראת "נוירונים מולטי-מודאליים" או "נוירונים פולי-מודאליים" (multimodal / polymodal neurons), המתייחדים ביכולת להגיב לגירויים בעלי אופנות חושית מגוונת – למשל גירויים ויזואליים, אודיטוריים, סומאטו-סנסוריים (תחושות גוף פנימיות), טקטיליים (מגע של הגוף עם העולם החיצוני) וכדומה. זאת בשונה מנוירונים אחרים במוח, שהם ספציפיים ומגיבים רק לגירוי מסוים מאוד, או בעל אופנות חושית מסוימת אחת. הגירויים שאליהם מגיבים נוירוני המראה קשורים לפעולות וכוונות של אחרים: כאשר אחר עושה פעולה בשדה הראייה שלנו ובמוקד תשומת הלב שלנו, מערכות המראה (mirror systems) ממפות אותה, כלומר יוצרות מודל פנימי באמצעות תבנית עצבית, ומייצרות אצלנו תגובה מנטאלית-גופנית תואמת שיכולה להתבטא ברגש, בכוונה ו/או בנטייה לפעולה. התגובה היא מעין חיקוי, בדומה למשחק מראה שבו עושים ומרגישים את מה שהאחר עושה ומרגיש – אך היא מתרחשת (בדרך כלל) באופן אוטומטי ומתחת לסף המודעות. תגובת החיקוי המנטאלית-גופנית לא תמיד מתממשת בפעולה, שכן מסלולים עצביים אינהיביטוריים (מעכבים) ומערכות מסדר גבוה יותר של עיבוד וקבלת החלטות מובילים לחיפוש של תגובה אחרת, המתאימה למצב הנתון יותר מאשר חיקוי.
פעולתם הייחודית של נוירוני המראה התגלתה באיטליה בשנות ה-80 של המאה הקודמת במעבדה שחקרה את פעולת המוח של פרימאטים (Di Pellegrino et al., 1992). החוקרים החדירו אלקטרודה משוכללת שניטרה את פעולתו של נוירון מסוים בקורטקס הפרה-מוטורי של קוף מקוק (או בשמו השני – רזוס). האזור הנחקר במוח של הקוף היה מקושר לתהליכי תכנון, בקרה וביצוע של פעולות, והכוונה הייתה לחקור את הבסיס המוחי לתהליכים אלו ולבחון מה קורה במוח לפני ותוך כדי ביצוע פעולות פיזיות. הנוירון שנחקר ירה בכל פעם שהקוף ביצע פעולה מסוימת (תנועה של אחיזה והושטת אוכל לפה); אך החוקרים הופתעו לגלות שהנוירון ירה גם כאשר קופים אחרים עשו את אותה פעולה – ואפילו כאשר החוקר עשה אותה. גילוי זה הוביל לאיתור וזיהוי נוירוני המראה, ולהופעה של אינספור מחקרים על הנושא. התרומה של המחקר על נוירוני מראה היא עצומה, ונוגעת בתחומים רבים, ביניהם פסיכולוגיה, אתולוגיה, סוציולוגיה ופילוסופיה.
גילויים של נוירוני המראה סימן כיוון לפתרון אחת הבעיות המורכבות שבהן נתקל האדם בניסיון להבין את עצמו ואת העולם – בעיית הקשר בין המציאות הפנימית של העצמי האינדיבידואלי (המזוהה בדרך כלל עם הגוף) לבין המציאות החיצונית הבין-אישית – או, במילים אחרות, בעיית הקשר בין ה"אני" וה"אחר". באופן ספציפי יותר, המדע התקשה עד כה להסביר מהו המצע הפיזיולוגי, הגופני-עצבי, שמאפשר את המעבר מייצוג של עולם העצמים, האובייקטים, לייצוג של עולם הסובייקטים, ושעליו מתבססת ההתנהגות החברתית האנושית, המהותית כל-כך לטבע האדם. הגילוי של נוירוני המראה הצביע על רכיב במוח שמתפקד כחוליית קישור בין אדם לאדם. הפסיכולוג ויקטור שרמר טוען כי בעולם של נוירוני המראה ומערכות המראה –
"הפרטים מתכווננים זה לזה ומיוצגים זה בתוך זה, בניגוד להנחה שהמיינד פועל בבידוד יחסי. [...] מערכות מראה הן התייחסותיות באופן מובהק, בהיותן חוליה מחברת בין העצמיים-הגופניים, ומצביעות על כך שהמיינד עשוי להיות חברתי באופן אינהרנטי ומקושר באופן אינטימי לסביבה ולהקשר הקבוצתי." (Schermer, 2010, p. 489; תרגום שלי, ד.ר).
במילים אחרות, נוירוני המראה הם איבר החישה והתקשורת בין העצמי של האדם לעצמי של האחר, שדרכם כל אחד מיוצג דרך ובתוך האחר לכדי יצירת רשת טרנס-פרסונאלית, שניתן להתייחס אליה כמיינד קבוצתי, או "מטריקס חברתי" (Foulkes, 1973). נוירוני מראה הם התייחסותיים מטבעם, וכנראה שמתפקדים כמערכות החישה והתקשורת הפיזיולוגיות הראשוניות (Schermer, 2010). הם החיווט המולד והבסיסי ביותר שמאפשר את יחסי האם-תינוק, את תהליכי ההתקשרות, את ההכלה ואת ההזנה הרגשית החל מהימים הראשונה לאחר הלידה וכן את כל תהליכי הלמידה שמקדמים התפתחות פסיכולוגית בהמשך החיים. אני מבקש להציע כי זהו בדיוק הרכיב המוחי שפעולתו מאפשרת תופעות שהפסיכואנליזה מתייחסת אליהן כתקשורת בין לא-מודע ללא-מודע, כגון אמפתיה והזדהות השלכתית.
אך לצד החיבור בין התיאוריה על פעולתם המוחית של נוירוני מראה לתיאוריות אודות העולם החברתי האנושי, מתבקש בעיניי לבחון גם את השלכותיה הנוגעות לקשר אדם-חיה: האם, למשל, בעלי חיים יכולים להפעיל נוירוני מראה אצל בני אדם? אם כן – באילו תנאים, ואילו מערכות מנטאליות מופעלות במצבים כאלו? האם גם במחיצת בעלי חיים מערכות המראה מפעילות תגובות מורכבות של רגש, כוונה ופעולה? האם מערכות המראה האנושיות מחווטות – בין אם באופן תורשתי או נרכש – לקבל וליצור תקשורת לא מודעת עם בעלי חיים? מהי רמת ההתפתחות והתפקוד של מערכות המראה אצל בעלי חיים שונים ביחס לבני האדם? מהי רמת האמפתיה שבעל חיים יכול לייצר, ומה המידה שבה יכולה להתחולל הזדהות השלכתית בין בני אדם וחיות? האם בעלי חיים יכולים לקחת חלק במיינד קבוצתי או במטריקס חברתי? ואם כן, במה השתתפותם דומה ושונה מזו של בני האדם?
ואמנם, גוף המחקר העצום שהצטבר ב-30 השנים האחרונות מצביע על מנגנוני המראה כעל המנגנונים המוחיים שמסבירים כנראה התנהגויות של חיקוי אצל בעלי חיים. נוירוני מראה נמצאו בין השאר אצל קופי מקוק ומרמוסט וכן אצל זנים של ציפורי שיר (Suzuki et al., 2015). אף שלא נעשו מספיק מחקרים ספציפיים בנושא, אפשר להניח שנוירונים כאלו נמצאים לכל הפחות אצל יונקים שמציגים התנהגויות חברתיות מורכבות, דפוסי התקשרות ויחסי משפחה וקהילה יציבים ומתמשכים. תצפיות על התנהגויות של בעלי חיים אלו מצביעות על תהליך ממושך של התפתחות הצאצא מוולד חסר ישע ובלתי מפותח עד הגעה לבגרות מינית ותפקודית שבו יש חלק מכריע למערכות היחסים עם ההורה (ועם בני משפחה או בני קהילה נוספים). חלק ניכר מהתנהגויות אלו מבוסס על למידה דרך חיקוי, אשר דרכה הצאצא לומד מהוריו ומפרטים נוספים בסביבתו הקרובה התנהגויות הקשורות לליקוט מזון או לציד, לטיפוח עצמי והיגיינה, להגנה עצמית וטריטוריאלית, לחיזור, לחיי משפחה ולהקה, ועוד. אפשר איפה להניח כי אצל יונקים חברתיים מבויתים, כגון כלבים, חתולים וסוסים קיימות רשתות עצביות של נוירוני מראה, אשר מתפקדות באופן דומה לאלו הנמצאות במוח האנושי. הנחה זאת מובילה לסברה כי לבעלי חיים מסוימים, חלק יותר מאחרים, יש גם יכולת מוחית לפתח אמפתיה בסיסית ולהשתתף בתהליכים בין-אישיים כמו הזדהות השלכתית.
הזדהות השלכתית ומערכות מראה אצל בעלי חיים
ביחס להזדהות ההשלכתית, אני מסתמך כאן על ההבנה המורכבת שמציע אוגדן, המכילה בתוכה תפיסות קודמות של המונח, שפיתחו קליין וביון (Ogden, 1979). לפי אוגדן, הזדהות השלכתית היא תהליך בין-אישי שמטרתו היא בו זמנית הגנתית (היפטרות מרגשות וחוויות לא רצויות) ותקשורתית. אוגדן מתאר שלושה מרכיבים בתהליך: (1) הפקדה (בפנטזיה) של חלקים בלתי רצויים של העצמי בתוך האחר, באמצעות מנגנון ההשלכה; (2) הפעלת לחץ על האחר, על ידי סמנים התנהגותיים, להזדהות עם החלקים המושלכים לתוכו ולפעול בהתאם; (3) עיבוד פסיכולוגי של החלקים המושלכים על ידי האחר באופן שמאפשר "עיכול", מטבוליזציה ודה-טוקסיפיקציה שלהם, אשר מאפשרים בתורם שינוי בהתנהגות שלו ו"החזרה" של חלקים אלו במצב "מעוכל" חזרה אל השולח. כתוצאה מתהליך זה, אם הוא מבוצע עד תומו באופן משביע רצון, זוכה האדם שהחל את התהליך להפנמה מחדש של החלקים המושלכים בצורה אינטגרטיבית ותקשורתית יותר. אני מבקש להציע כי מערכת המראה המוחית רלוונטית במיוחד לשלב השני, שכן תהליך החיקוי שמערכת זאת מפעילה היא רכיב מכריע בלחץ המופעל על האחר.
הזדהות השלכתית נתפסת בכתיבה הפסיכואנליטית כמרכזית בתקשורת האנושית וכצורה הפרימיטיבית ביותר שלה (Ogden, 1979). אולם לאור החיבור בין מושג זה לבין פעולתם של מנגנוני המראה, אבקש להציע כי הזדהות השלכתית (או חלקים ממנה) היא גם מרכיב בסיסי בתקשורת בין יונקים. אתן דוגמה: הכלבה שלי, שולה, היא כלבה של אנשים. בדרך כלל, אני מרגיש נוח לאפשר לבני אדם להתקרב אליה, כולל ילדים קטנים. היא נוחה לליטוף, רגועה בקרבת בני אדם ונוטה לתת אמון ולעורר אמון. אך כשאנחנו מטיילים ונתקלים בכלב אחר, בעיקר אם אין איתו היכרות מוקדמת, אני נדרך. לשולה יש סגנון לא יעיל של יצירת קשר עם כלבים אחרים. תיאור המפגש האופייני בינה ובין כלב חדש מדגים בעיני את מנגנון פעולתם של מנגנוני מראה במוח ואת התקשורת דרך הזדהות השלכתית בין בעלי חיים: שולה מראה סקרנות רבה כשהיא רואה כלב מרחוק. אם אני לא עוצר אותה, היא מכשכשת בזנבה ומתקרבת אליו בזהירות. ככל שהיא מתקרבת גובר בה גם פחד. כאשר היא יוצרת מגע ומרכינה את אפה כדי לרחרח אותו, גופה מתקשח ושערות עורפה סומרות ממתח, ציפייה, חרדה והתרגשות. היא דוחפת את אפה אל אחורי הכלב החדש בצורה גסה, שגורמת אי נוחות לרוב הכלבים, בעיקר הקטנים (שולה היא כלבת רועים מעורבת בגודל בינוני). התנהגותה משדרת גסות ושתלטנות והיא גוררת תגובות של בהלה ותוקפנות אצל כלבים רבים, אפילו כאלו שבדרך כלל נוטים להיות חברותיים ונינוחים ליד בני מינם. כתוצאה מכך, הכלב השני נרתע לאחור, שריריו מתכווצים בהתגוננות, הוא משמיע נביחת אזהרה ומסתובב עם פניו לכיוונה של שולה אשר הופכת בבת אחת לתוקפנית, חושפת שיניים ופולטת נביחה רועמת. משם זה עלול להידרדר בתוך שניות למאבק אלים, שבו שני הכלבים מתנפלים זה על זו בחמת זעם.
אז מה קרה פה? איך הפך מפגש ידידותי לקרב אכזרי? אפשר לחשוב על דפוסי יצירת קשר, מעין "יחסי אובייקט" אצל כלבים, שבהם הציפיות יוצרות מציאות ("נבואה שמגישה את עצמה"). שולה מצפה לתגובה תוקפנית, מכינה עצמה אליה ובכך למעשה יוצרת אותה אצל הכלב השני. הדריכות של גופה ושל שריריה, סימור השיער ונוקשות הגוף ויצירת המגע המהיר באופן שחודר למרחב האישי של הכלב האחר באופן גס – כל אלו הם סימנים שהכלב השני קולט ומגיב אליהם. ברמה של מערכת העצבים של הכלב השני, אפשר לשער שנוירוני המראה שפועלים כל הזמן ברקע מתחילים לייצר מודלים של התנהגות תוקפנית ומאיימת מלווה בפחד. מודלים אלו מעדכנים את תפיסת המציאות של הכלב השני לגבי מאפייניה של שולה, פעולותיה, כוונותיה והרגש שמאחוריהם, ודרכי הפעולה האפשריות בתגובה, ומפעילים מסלולים עצביים במרכזים המיועדים לעיבוד ולקיחת החלטות. אך במקביל להפעלה של מרכזי העיבוד המורכבים יותר, לפי תיאוריית מנגנוני המראה, המודלים שמיוצגים על ידי רשתות נוירוני המראה מפעילים באופן ישיר ומיידי גם מצבים מנטאליים-גופניים שמחקים את אותה התנהגות-כוונה-רגש שהכלב מזהה אצל שולה. מכאן, שמה ששולה עושה, בלי לדעת זאת, הוא "להדביק" את הכלב השני בחוויה המפוחדת-תוקפנית ולעורר בו נטייה חזקה להתגונן ולהיכנס לעימות אלים. תגובתו של הכלב השני, שהיא בעצם תמונת מראה של שולה עצמה, מפעילה בתורה נוירוני מראה במוחה של שולה, שמדביקים אותה עצמה באותו הלך רוח ואותה נטייה לפעולה, כך שתוקפנותה וחרדתה מתעצמות ומתחיל להיווצר מעגל אכזרי של אלימות שיוצא מהר מאוד משליטה.
מצפייה חוזרת בדפוס יצירת הקשר של שולה הכלבה עם כלבים שאיננה מכירה, כולל הרגש שהיא מפגינה, ההתנהגות שלה והכוונה שהיא מתקשרת בהתנהגותה, אני מסיק את ציפיותיה לתגובה תוקפנית ולעימות. אני מבין שיש בה סקרנות ופחד, לצד מוטיבציה ליצירת קשר ולמעורבות באינטראקציה. היא לא מבינה שהיא חווה כרגע זיכרון; זו הדרך שבה היא מבינה את העולם, ובשבילה זה ברור שהכלב השני יגיב בתוקפנות ושצפוי לה כאן עימות, שאליו היא משתוקקת וממנו היא גם חוששת. אם כן, יש לנו כאן את השלב הראשון בתהליך ההזדהות ההשלכתית, שבו שולה, מתוך עולם יחסי האובייקט שלה, משליכה לתוך הכלב השני חלקים המתעוררים בה, ומצפה לפגוש בו עוינות תוקפנית ופחד, אולי יחד עם סקרנות ורצון ליצירת קשר.2 כעת מתרחש השלב השני. בהתנהגותה, שולה מעוררת בכלב השני את אותם מצבים מנטאליים-גופניים-התנהגותיים שהיא משליכה לתוכו ב"פנטזיה" ומצפה לפגוש אצלו. נוירוני המראה במוחו יוצרים מודלים של פעולה-כוונה-רגש אשר מדביקים אותו באותו הלך רוח שהוא רואה, שומע ומריח אצל שולה, ודוחפים אותו לפעולה בהתאם להלך רוח זה. מאחר שהוא פועל אינסטינקטיבית בתמונת מראה לשולה, הוא מפעיל מולה תהליך דומה של הזדהות השלכתית ונוצר אותו מעגל אכזרי של הסלמה.
בדוגמה זאת אפשר לראות תהליך של הזדהות השלכתית שלא השלים את מהלכו באופן הרצוי: שני השלבים הראשונים אמנם התרחשו, אך הכלב השני לא הצליח לנטרל את ה"רעלנים" שהופקדו בתוכו בצורה של פחד גולמי ודחף תוקפני, ונאלץ לפעול מתוכם. למעשה, הוא הגיב בהפעלת הזדהות השלכתית מצידו, ובכך הסלים את העימות במקום להחלישו. עולה השאלה – האם בין כלבים יכול להתרחש תהליך ההזדהות ההשלכתית השלם? האם השלב השלישי המביא את התהליך להשלמה מיטיבה אפשרי עבורם? בהקשר זה אני נזכר בכלב אחר שיוצא לשולה ולי לפגוש מדי פעם בשיטוטינו, גולדן רטריבר גדל גוף ונוח באופיו בשם סימבה, אשר לא נדבק משולה בחרדה ובתוקפנות שלה. סימבה נשאר רגוע, ומגיב לגישושיה העצבניים של שולה באדישות מהולה בגוון משחקי, כמעט משועשע, כמו הייתה גור שובב ובלתי מזיק. בנוכחותו היא נרגעת ויכולה להתפנות למשחק. ניכרת היכולת של סימבה לעבד את המצב המנטאלי שהיא מעוררת בו, לעכב את התגובה ולהמיר את החוויה באופן שניתן לקרוא לו סובלימטיבי (מעודן). כלומר, הוא מצליח לעשות מטבוליזציה של החומרים המופעלים בתוכו ולהחזיר, דרך התנהגותו, את החומרים הללו בצורה אחרת, מעודנת, או עם "פרשנות" חדשה.
לפי הגישה שאני מציג, הפרשנות של סימבה היא חלק מהדרך שלו לייצג יחסים עם כלבים אחרים, לצפות לתגובות מסוימות במצבים מסוימים, והיא נובעת מהזיכרונות האימפליציטיים שלו מיחסיו הראשוניים עם כלבים אחרים או עם הדמויות המטפלות מתקופת ינקותו. במפגש עם שולה, מנגנוני המראה שלו והמסלולים העצביים שדוחפים לחיקוי המצב המנטאלי שלה מדוכאים על ידי מסלולים אינהיביטוריים, מעכבים, שמאפשרים למערכות עיבוד מפותחות יותר להיכנס לפעולה ולמערכת קבלת ההחלטות לבחור דפוס תגובה יעיל יותר.
מעניין לראות איך הפרשנות השונה של סימבה למצב, שמתבטאת בהתנהגותו, משנה גם את החוויה של שולה, שנוירוני המראה שלה מפעילים בה מצב מנטאלי משחקי ושובב, והרבה פחות חרד ותוקפני. כששולה נמצאת עם סימבה, היא מתנהגת ממש כמו גורה. יש לדעתי יסוד סביר להניח שגם אצל בעלי חיים, ביחסי הצאצא עם אימו, מתרחשים ללא הרף תהליכי הזדהות השלכתית מעין אלו, בהם האם קולטת ומתמירה מצבי חרדה ומתח למצבי רגיעה ומשחק – בדיוק כפי שהדבר מתרחש אינספור פעמים ביחסי הורה-ילד במין האנושי.
ראינו, אם כן, כיצד הידע שלנו על התנהגות בעלי חיים יחד עם תיאוריית נוירוני המראה מובילים אותנו לאפשרות לדבר על תהליכים בין-אישיים לא מודעים בקרב בעלי חיים, אשר דומים לתהליכים שהספרות הפסיכואנליטית מזהה בין בני אדם.
הזדהות השלכתית בין בעלי חיים אנושיים ולא אנושיים
הכרה בתהליכי הדהוד של מצבים נפשיים, בתיווכם של מנגנוני המראה, בין חיות אנושיות ולא אנושיות אינה מרחיקת לכת כפי שהיא נראית אולי במבט ראשון אם מביאים בחשבון את היכולת של נוירוני מראה לתווך אינטראקציה בין אנשים וחיות (מסוגים שונים), המוכרת לכל מי שבא במגע יומיומי עם בעלי חיים. הלוא גם בניסוי שבו התגלתה לראשונה מערכת המראה המוחית, קוף המקוק הגיב בירי של נוירוני מראה לתנועותיו של החוקר האנושי. לכך אפשר לצרף את התופעה המוכרת של משחקי חיקוי בין אנשים וחיות: כשאנחנו עושים תנועות מול הכלב, אנחנו מחקים אותו והוא מחקה אותנו; כך גם כשאנחנו משחקים בהשמעת צלילים עם ציפור, כל אחד בתורו. שמם של התוכי והקוף הפכו שם נרדף להתנהגות של חיקוי, ואף שהם בוודאי אינם המינים היחידים שישתתפו ברצון באינטראקציות הלוך-ושוב כאלו עם אנשים, נראה שהם זכו לשמם כמינים חקייניים בזכות הנטייה שלהם ליזום את משחק המראה ולחקות את ההתנהגות האנושית. באינטראקציה עם מינים אחרים נראה בדרך כלל כיוון הפוך – בן האדם מחקה חיה, ואז מעורר בה את התנהגות החיקוי ואת הדחף לתקשר.3
אם כן, האם בין אדם וחיה יכולה להתקיים תקשורת בין לא-מודע ללא-מודע, הנשענת על התערבותם של נוירוני המראה בתהליך? במידה שהתשובה על כך חיובית, יש לכך השלכות משמעותיות על המשגת התהליכים המתרחשים בטיפולים רגשיים בעזרת בעלי חיים. אציג עתה דוגמה קצרה להמחשה. ג'יימס, בן למשפחת מהגרים מאפריקה, תלמיד כיתה ה', נמצא בטיפול רגשי בעזרת בעלי חיים. הוא הופנה לטיפול בגלל נטייה להתנגדות ומרדנות, קשיי הסתגלות למסגרת בית הספר, קשיי התארגנות וקשיי שינה. להלן מובאה מתוך פתיחתה של פגישה טיפולית, בה משתתפים ג'יימס, המטפלת והכלב שלה, דין:
ג'יימס נכנס לחדר ודין רץ בהתלהבות וקופץ עליו. ג'יימס נרתע, נראה מוסח, מרוחק, חסר חשק, מעט כעוס. הכלב נרגע, נעמד מולו ומכשכש בזנבו. ג'יימס פונה אליו, מלטף אותו בדממה ומתיישב.
מטפלת: מה שלומך היום?
ג'יימס: סתם. קצת עייף.
ג'יימס מספר למטפלת על הצגה שהראו לילדים בבית הספר. הדיבור שלו יבש והמשפטים קצרים. המטפלת שואלת שאלות והוא עונה במילה או שתיים. הוא אומר שהיה לו משעמם. הוא מסתכל על הכלב, שעסוק בינתיים בטיפוח עצמי, ומסמן לו בטפיחה על העורף. דין מזדקף בשמחה והם מביטים זה בזה לכמה שניות. דין לא מתאפק ומנסה ללקק את פניו של ג'יימס, שנרתע שוב.
ג'יימס: דין שמח, מה יש לו?
מטפלת: כן, הוא נח הבוקר ויש לו הרבה אנרגיה.
ג'יימס מבקש רשות לתת לדין חטיפים ומתחיל לתת לו פקודות והוראות תוך שהוא מנסה לפתות אותו בעזרת חטיפים. הוא מנסה לגרום לו לעבור דרך או מעל מכשולים והם מבלים דקות ארוכות במשחק זה.
אילו תהליכים בין-אישיים פעלו בין המטופל והכלב בפגישה זו? במפגש הראשוני ביניהם היה פער גדול בין רמות האנרגיה והגוון הרגשי שלהם. הם הגיבו זה לזה בדרכים שונות, והפעילו וויסות הדדי שהרגיע את שניהם. דין חדל מקפיצותיו אבל נותר מרוגש ונלהב במידה מתונה. הוא ריכך את מצב הרוח הזעפני של ג'יימס ומיקד את תשומת ליבו. משהו זז בתוך שניהם, במצב הנפשי שלהם, והדבר התבטא בשינוי התנהגותי. נראה שג'יימס ספג משהו מהשמחה שהפגין דין למראהו ומהחום שהוא ביטא כלפי הילד העצוב והכעוס. ג'יימס ביטא זאת בליטוף העדין שהעניק לדין ובנכונות לשתף את המטפלת בחוויה שעברה עליו מוקדם יותר באותו יום. דין, מצידו, ספג את הכבדות ואת המוסחות של ג'יימס ו"הוריד הילוך". באינטראקציה הקצרה הזאת, מבלי שהיה צורך במילים, כל אחד מהם שיקף משהו לאחר שהיה מעין מראה לחלק מסוים בחוויה שלו.
אפשר לראות את התהליך שהתרחש בין השניים כתהליך שבו כל אחד ייצג בתוכו, במצב הרגשי-התנהגותי שלו, חלק מן האחר, וכל אחד הפקיד משהו אצל האחר. לפי התיאוריה של נוירוני המראה, כל אחד מהם קלט משהו מהאחר בחושיו, ומערכות המראה שבמוחו שלו ייצרו מודל פנימי של הלך הרוח של השני. אותו הלך רוח הופעל עכשיו כמעין הדהוד פנימי, כך שהתחוללה אצל שניהם מעין מהילה בין המצב הראשוני שהביאו איתם למפגש לבין אותו חלק של האחר שהופנם. כך, בתחילת המפגש שתואר, הם יצרו יחד את אווירת העבודה בחדר כמעין ממוצע בין שני מצבי קיצון. כמו מהילה של מים קרים ומים חמים, שמווסתת את הנוזל לטמפרטורה פושרת. תהליך המהילה, או המיצוע, התרחש בתוך כל אחד מהם ובמרחב הבין-אישי שביניהם. ב"טמפרטורה" מתאימה זו היה ג'יימס מסוגל להיענות להזמנתה של המטפלת לשתף בהלך רוחו, דרך הסיפור על "ההצגה המשעממת".
האינטראקציה השנייה בין דין וג'יימס נפתחת ביוזמה של ג'יימס, שמבקש את תשומת ליבו של דין בטפיחה ובמבט, אשר מבטאים משהו שונה מאשר מה שמשדרת התנהלותו מול המטפלת. הכלב, שנענה בשמחה לקריאתו של הילד, מראה התעניינות ומישיר אליו מבט. עיניהם נלכדות לזמן מה. הבעת הפנים של ג'יימס, שנרשמת במערכות המראה במוחו של דין, משפיעה עליו. נראה שהיא מפעילה משהו בתוכו וטוענת אותו ברגש מסוים ובכוונה הולכת וגוברת, שבשלב מסוים מכריעה אותו לפעולה והוא מנסה ללקק את פניו של ג'יימס. את ההתרחשות הזאת אני מציע להבין במונחים של הזדהות השלכתית: השלב הראשון הוא הפנייה של ג'יימס לדין והניסיון שלו "לרוקן" (להפקיד) לתוכו מצב רגשי בלתי נסבל, שהוא לא מרשה לעצמו לבטא מול המטפלת. במגע ידו, בהבעת פניו ובמבטו הממושך, ג'יימס מפעיל לחץ על דין להתנהג בהתאם לתוכן הנפשי שמושלך לתוכו. דין לא מצליח להתאפק וחותר למגע מנחם ומלטף עם האדם שמולו. דין באותו רגע מרגיש צורך עז במגע ובהזנה רגשית מנחמת – צורך שהופקד בתוכו על ידי ג'יימס – והוא פועל בהתאם. בשלב הזה, השלב השלישי לפי אוגדן, הכלב מחזיר לילד משהו השייך לו: הוא מצליח לבטא בצורה ספונטאנית ואותנטית את שג'יימס מתקשה להרשות לעצמו לחוות ולהציג כלפי חוץ, בעיקר מול אנשים אחרים. כתוצאה מכך, ג'יימס הופך ער ל"שמחה" של הכלב, ומוצא בתוך עצמו חיבור לחלקים יותר תקשורתיים ותאבי חיים. מתעוררת בו יצירתיות ורצון לפעולה, והוא יוזם משחק עם הכלב שכולל תקשורת, הזנה ויחסי שליטה.
אמפתיה והקשר אדם-חיה
כדי לדון בשאלה האם ובאיזו מידה מסוגלים בעלי חיים לאמפתיה והאם יכולה להתקיים אמפתיה בין אדם וחיה, חשוב תחילה לעמוד על רכיבי האמפתיה השונים הנידונים בספרות ההתפתחותית. לפי המודל ההתפתחותי שמציע הפסיכואנליטיקאי וחוקר ההתפתחות שטרן, אמפתיה היא יכולת מפותחת יחסית שנרכשת רק כאשר ישנה כבר יכולת לרכישת שפה (Stern, 1985). לפי תפיסה זאת, האמפתיה תלויה בתהליכים קוגניטיביים ובמאמץ קוגניטיבי מודע ומחייבת יכולת מילולית – ולפיכך משתמע ממנה שלא סביר לחשוב על בעלי חיים כמי שחווים אמפתיה. אולם שטרן מתייחס גם לתהליך רלוונטי נוסף, העוסק בסוג אחר של אמפתיה המתרחשת באופן אוטומטי ומחוץ לטווח המודעות: לדבריו, תהליך ההתכווננות הרגשית (affect attunement) כולל ביצוע של פעולות המבטאות את האיכות הרגשית של מצב רגשי משותף לשני אנשים. היכולת ל"התכווננות רגשית" כפי ששטרן מתאר אותה – כלומר כתופעה קדם-שפתית לא מודעת – היא אולי ההיבט המיידי, הלא-מילולי והלא-מודע של האמפתיה; אפשר לפיכך לכנותה "אמפתיה מסדר נמוך".4
לדעתו של שטרן, שני התהליכים – הן אמפתיה והן התכווננות רגשית – נשענים על היכולת המתפתחת סביב מחצית שנת החיים הראשונה להדהוד רגשי (affect resonance). ההדהוד הרגשי מבוסס על יכולותיו החדשות של התינוק לקרוא סימני פנים, תנועות פה ותנועות ידיים ולקלוט את הגוון הרגשי המובע בהם, כמו גם להגיב למחוות האם בהדהוד של גוון רגשי זה על ידי סמנים התנהגותיים מקדימים (prefixes) כמו העוויות פנים וידיים לא רצוניות, כמו חיוך או עיוות של מצוקה (Wolf et al., 2001). התנהגויות אלו מכונות סמנים-מקדימים משום שהן מייצגות (מסמנות) חוויה רגשית ונטייה לפעולה, אך עדיין לא פעולה מכוונת. הן למעשה מחוות של קדם-פעולה. סמנים אלו נקלטים על ידי האם, אשר מגיבה אליהם, ובכך "סוגרת מעגל" של "דיאלוג פרימיטיבי". הדיאלוג הפרימיטיבי מבוסס על תנועת הלוך-ושוב של הדהוד רגשי, ומתואר כמרכיב הבסיסי של התקשורת האנושית. חוקר ההתפתחות טרברטן (Trevarthen, 1979) עשה שימוש במושג זה כדי לתאר את התקשורת הדיאדית האינטר-סובייקטיבית בין ילדים במחצית הראשונה של חייהם לבין סביבתם במונחים של מקצבים מוזיקליים ושל תיאום בין עוצמה, צורה ותזמון בין מחוות האם ומחוות התינוק (וראו גם: Padel, 1985).
הכישורים המתפתחים של המוח, ובפרט התפתחותן של מערכות המראה, הם המאפשרים לתינוק לקיים עם המבוגר הדהוד רגשי אוטומטי (Wolf et al., 2001) ולפתח על בסיסה יכולת ל"התכווננות רגשית" מיידית עוד לפני רכישת היכולת לקשב משותף, לתקשורת מכוונת, לרכישת שפה ולחשיבה סמלית.5 זוהי התשתית ההתפתחותית להיבט המיידי של האמפתיה המיידית אשר מאפיינת לעיתים אינטראקציה בין בני אדם מבוגרים – מצב שבו אנחנו מושפעים פנימית, "מודבקים" כביכול, במצבו הפנימי של האחר, ומהדהדים את מצבו הנפשי.6 אינטראקציה כזו, לפי הזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה, היא לב ליבו של הקשר הטיפולי (ראו למשל: Maroda, 2002), אך גם ביחסים אחרים מתרחשת לא פעם התכווננות רגשית מעין זאת.
הזיהוי של היבט לא-מילולי זה של אמפתיה מאפשר להניח כי אף שלבעלי חיים אין יכולת מילולית, זנים מסוימים – בעיקר יונקים חברתיים מפותחים – מסוגלים גם הם להתכווננות רגשית עם בני אדם, כלומר לאמפתיה מסדר נמוך. ואמנם, אמפתיה מיידית מן הסוג הזה אותרה אצל בעלי חיים, כגון שימפנזים, אורנג-אוטן, כלבים, עכברים ואפילו תרנגולות7 (Edgar, et al., 2011; Fraser, Stahl and Aureli, 2008; Koksi and Sterck, 2010; Langford et al., 2006; O’Connell, 1995; Ross, Menzler and Zimmermann, 2008; Silva and de Sousa, 2011).
חשבו לדוגמה על ילד המחבק כלב: על ההתגפפות ההדדית, הקולות הרכים של הילד, כשכושי הזנב, תחיבות החוטם, היד המלטפת, וכל שאר המחוות שדרכן הצמד מבטא זה כלפי זה חום, אהבה ורצון למגע. חשבו על ילד שמשחק משחקי אומץ עם חתול, מקרב את ידו מעל ראש החתול, נוגע ובורח, והחתול בהנאה מגורגרת משמיע יללת מחאה מפונקת ומנסה לפגוע בידו של הילד בכפה מכונסת ציפורניים. כמו מין קרב איגרוף "בכאילו" כזה. חשבו על כל הניואנסים רגשיים והמסרים העדינים המועברים ברגע שכזה בתוך הדיאלוג הפרימיטיבי שמתרחש בין השניים. קל לראות באינטראקציות אלו את ההדבקה הרגשית ואת חילופי המסרים הרגשיים, המבטאים התכווננות רגשית והבנה אמפתית הדדית. היכולת להתכווננות רגשית היא הבסיס ליכולת של בעלי חיים אלו להיות פרטנרים לתהליכים אינטר-סובייקטיביים בטיפול הנעזר בבעלי חיים. או בפשטות – להיות סובייקט.
בעל החיים כסובייקט בסיטואציה הטיפולית ובכלל
מהי סובייקטיביות? סובייקטיביות היא כמו זכות קדימה: לא מספיק לקחת אותה, צריך לקבל אותה. להרגיש סובייקט משמעו לקבל הכרה ככזה מסובייקט אחר. בריאות פסיכולוגית ורווחה נפשית קשורות בחוויית הסובייקטיביות של האדם, אשר תלויה בנכונות של הסביבה שלו להכיר בצרכיו וברגשותיו ולראות בו סובייקט (Hegel, 1807; Ogden, 1994). האפשרות לחוות את עצמך כסובייקט קשורה בחופש הפנימי לפעול באופן אותנטי ובאמונה ביכולת להשפיע על המציאות הפנימית והחיצונית. אלו נשענים על התפיסה של העצמי כבעל השפעה על אדם אחר, הנפרד ממני ונחווה כסובייקט בפני עצמו. בשלב זה ברצוני להציע הבחנה בין חוויה עצמית סובייקטיבית לבין היות סובייקט במובן התיאורי, שמשמעו להיתפס כסובייקט בעיני אחר, בהתבסס על מאפיינים מסוימים שאותם הוא תופס ומשייך להיות סובייקט. כלומר, יכול להיות מצב בו מישהו תופס אותי כסובייקט למרות שאני (עדיין) אינני חווה את עצמי ככזה.
בעלי חיים אינם בהכרח סובייקטים במובן החווייתי, כלומר הם לא בהכרח תופסים או חווים את עצמם ככאלו. אולם אפשר לראות בבעלי חיים כסובייקטים במובן התיאורי, כלומר כמי שנתפסים על ידינו כעונים להגדרה של סובייקט. שטרן מונה ארבעה מאפיינים של האחר שצריכים להתקיים כדי שנוכל לתפוס אותו כסובייקט (Stern, 1985): סוכנות (agency), קוהרנטיות (לכידות פנימית, עקיבות), אפקטיביות (affectivity, יכולת לבטא רגש) והמשכיות (קיום רציף בזמן). בעקבותיו, מאיירס זיהה שבעלי חיים חולקים איתנו את ארבעת המאפיינים הללו וכי עובדה זאת הופכת אותם לסובייקטים רלוונטיים להשתתפות ביחסים בין-אישיים (Myers, 1998). לטעמי, הדיון שהוצג לעיל בדבר תפקודי מוח ומנגנוני המראה בקרב בעלי חיים תומך בטענה זו. הוא מצטרף למאיירס בראייתו את בעלי החיים כסובייקטים בכך שהוא מבסס את ההבנה שלבעלי חיים מסוימים יש יכולת לבטא רגש, ואף לקחת חלק באינטראקציה בין-סובייקטיבית ולייצר התכווננות רגשית.
באופן טבעי, בזכות פעולת נוירוני המראה והדפוסים הבין-אישיים המופנמים, והודות למאפיינים של החיה עצמה, המטופל בטיפול הנעזר בבעלי חיים ייטה לראות בחיה סובייקט ברמה התיאורית, כלומר לתפוס אותה ככזו מנקודת מבט חיצונית. לפיכך, יהיה לו קל לו לייחס לה כוונות, רגשות ומצבים נפשיים וגופניים, באופן שמוכר לו מעולמו הפנימי ומיחסיו עם בני אדם. הוא ישליך לתוכה תכנים כאלו, באופן מודע ולא מודע, ואלו יתאימו יותר או פחות למאפיינים ולהתנהגות האמיתית שלה. אך כדי שהסובייקטיביות של בעל החיים תוכל לתרום להתפתחות הסובייקטיביות של המטופל נדרשת סיטואציה אינטר-סובייקטיבית, ולשם כך עלינו לתת מקום לסובייקטיביות של החיה בטיפול. איך מזמינים את הסובייקטיביות של החיה לתוך המרחב הטיפולי? נותנים לה "זכות קדימה": הדרך שבה המטפלת מתייחסת לבעל החיים, המקום שהיא נותנת לו במרחב הבין-אישי, משפיעים על יחסו של המטופל לחיה ועל הנטייה שלו להתייחס אליה כסובייקט ובמקביל משפיעים על החוויה של החיה בחדר ועל האופן בו היא משתתפת באינטראקציה הטיפולית.
חשבו למשל על מטופל שפוגש בחדר הטיפול בתוכי, שאותו הוא תופס כתוקפן ואת הציפורניים שלו כמסוכנות. מטופל כזה יצפה לחוש כאב ומצוקה ויירתע בפחד כשהתוכי יתקרב אליו וירצה לטפס לו על היד או על הכתף. אם המטפלת תתייחס בעיקר לפחד שלו, תרגיע אותו ותווסת את המגע שלו עם התוכי (למשל, "בוא ננסה יותר לאט, אין לך ממה לחשוש... אולי קודם על כפפה..." וכדומה), אולי הוא יירגע ויצליח "להתגבר על הפחד" ולחוות הצלחה וחיזוק של הביטחון העצמי שלו באופן רגעי, שיתרום לאומץ הכללי שלו להתמודד עם דברים מפחידים בחיים. עד כאן, במונחיו של ויניקוט, ההתייחסות לתוכי היא "התייחסות אובייקט" והתוכי נחווה כ"אובייקט סובייקטיבי", (Winnicott, 1969): עוד אין הכרה בו כ"אובייקט אובייקטיבי" ואין כלפיו יחס של "שימוש באובייקט".
ויניקוט (שם) הפנה את תשומת ליבנו לרגע ההתפתחותי המכריע של המעבר מהתייחסות אובייקט לשימוש באובייקט, שבו האחר, הנחווה כאובייקט סובייקטיבי (חלק מה"אני"), שורד את ההרס שלו (בפנטזיה) על ידי הסובייקט ומנכיח את קיומו כלא-אני, כאובייקט אובייקטיבי. ברצוני להציע שכאשר ה"אובייקט" הוא אדם אחר (או בעלי חיים), מיקומו כלא-אני, מחוץ לטווח האומניפוטנטיות של הסובייקט, מכשיר אותו בשלב הבא להיהפך גם הוא לסובייקט בפני עצמו (בעיני הסובייקט המקורי). תנועה זו תלויה לדעתי ביכולת של אותו "אובייקט אובייקטיבי" שהגיח במציאות החיצונית להיות בקשר אמפתי של התכווננות רגשית עם הסובייקט. אם האובייקט אכן מצליח לשמור את החיבור האמפתי עם הסובייקט (או לחדש אותו), הרי שהוא לא רק מוכיח את הישרדותו – אלא אף חושף את היותו אחר-דומה, בעל עולם פנימי משלו ומרכז נפרד של רצונות, רגשות, דחפים וכוונות. כך, הוא מופיע מחדש כסובייקט בפני עצמו ובתורו נותן הכרה לעולמו הפנימי של הסובייקט המקורי ומחזק את תחושת הסובייקטיביות שלו.8 השיקום של ההתכווננות הרגשית (החיבור האמפתי) מעניק תחושה של הכרה הדדית במצבים הפנימיים בעצמי ובאחר. ברגע כזה, האחר משוקם ונבנה כסובייקט, בעל עולם פנימי משלו, והכרתו בעולם הפנימי שלי הופכת לאקט טרנספורמטיבי ההופך אותי לסובייקט בפני (ובעיני) עצמי.
עתה, נניח שהמטפלת תציג למטופל את התוכי בשמו ותתייחס לאופיו, להיסטוריה שלו ולתגובתו כלפי המטופל, תוך תמלול של רגשותיו וכוונותיו. למשל, היא תפנה אליו ותאמר, "שוקי, אתה מאוכזב שאלון [המטופל] פוחד להחזיק אותך על היד? אני יודעת כמה אתה אוהב שילדים נותנים לך לעמוד על היד או על הכתף שלהם. אני רואה שאתה לא מוותר, וממשיך לנסות. בוא תעמוד בינתיים על הכתף שלי, עד שאלון ירגיש לידך יותר בנוח ותוכל לעמוד עליו גם". כעת, הסובייקטיביות של שוקי התוכי תקבל מקום בחדר. אם הפנייה של המטפלת אל התוכי תלווה במבט, בטון מרגיע ובהושטת יד בטוחה, סביר שהיא תגרום לתוכי להירגע ולהגיב במחווה תקשורתית תואמת. כלומר, מוצגת כאן טענה נוספת, לפיה גם החוויה של בעל החיים משתנה בעקבות ההתייחסות אליו כסובייקט. הניסיון שלי מצביע על כך שפנייה אישית אל הסובייקטיביות של בעל החיים מעוררת אצלו מוטיבציה ליצירת קשר ולכינון אינטראקציה של הדהוד רגשי עם האדם שמולו. ההשערה שלי היא שההזמנה של בעל החיים להשתתף בתקשורת אינטר-סובייקטיבית מכוננת גם אצלו חוויה עצמית סובייקטיבית, בהתאם ליכולותיו לחוות חוויה שכזו.
למעשה, התערבות כזאת של המטפלת משנה את המבנה החברתי של המרחב הטיפולי – ממרחב שכולל שני סובייקטים ואובייקט, לכזה שיש בו שלושה סובייקטים, שיש ביניהם מרקם מורכב יותר של יחסים. במצב זה ישתפרו הסיכויים שהמטופל ישנה את יחסו כלפי התוכי ויתחיל גם הוא להכיר בסובייקטיביות שלו. להתנהגות של התוכי בתור סובייקט וליחס שלו כלפי המטופל יש משקל גדול יותר, כי היא משקפת (mirrors) למטופל משהו מעצמו. מאחר והתוכי הוא אחר, הוא יצור חי, חושב, חווה ומתקשר, הוא מסוגל ליצור תפיסה פנימית של המטופל ולהגיב אליו בהתאם לתפיסה זו. המטופל עכשיו יכול להתחיל להתעסק באופן שהוא נתפס על ידי התוכי, ותוך כדי כך לקבל הכרה בסובייקטיביות של עצמו ואף ללמוד על עצמו דברים חדשים, או כאלו שהוא מכיר באופן עמום ואינטואיטיבי אך עד כה לא היו לו מילים לבטא.
המילים של המטפלת הן גורם מתווך קריטי בנקודה זו: הן מחליפות ומדגימות את הפונקציה הרפלקטיבית, החסרה עדיין למטופל. הן מכינות את השטח לרכישת שפה רגשית ומכוננות מצב של הפניית קשב משותפת. הן מפרקות חלק מהמתח שבאוויר על ידי הקניית צורה מילולית-רעיונית למצבים רגשיים והפיכתם מחוויה שלא ניתן לחשוב אותה, שמאיימת להציף רגשית ונחווית כמאיימת, לחוויה שניתן לשאת אותה ואף לראות את הערך שלה כחלק מתהליך בין-אישי. ובנוסף, ההתערבות של המטפלת מסמנת למטופל דרך להחזיר לעצמו שליטה מסוימת (ובעיקר חוויית שליטה) על הרגשות שלו ועל כיוון ההתפתחות של היחסים שלו עם האחר.
ברצוני לטעון כאן שהפוטנציאל של בעלי החיים להפגין תכונות של סובייקט, אם המטפלת מגייסת אותו בצורה מושכלת לכינון אינטראקציות אינטר-סובייקטיביות הכוללות את בעלי החיים, הוא שמייחד את הטיפול הרגשי הנעזר בבעלי חיים משאר היישומים הפסיכותרפויטיים. התייחסות לסובייקטיביות של בעלי החיים מאפשרת הכרה באופן שבו הם משתתפים ביצירת השדה הבין-אישי בטיפול, ולוקחים בו חלק פעיל כסובייקטים המקיימים תהליכים בין-אישיים לא מודעים מורכבים בינם לבין עצמם ועם בני האדם (למשל מטפלת ומטופל). כסובייקטים, יש ביכולתם של בעלי החיים לעזור לבני האדם שעימם הם מתקשרים להפוך לסובייקטים בעיני עצמם ולבנות את העצמי שלהם. במובן זה, אפשר אף לומר שהטיפול בעזרת בעלי חיים ממקם את עצמו בין הטיפול הפרטני לטיפול הקבוצתי: בעלי החיים בטיפול הם לא רק מדיום ייחודי, בעל יתרונות מסוימים על פני מדיומים אחרים (Oren & Parish-Plass, 2013). הם משתתפים מלאים בקבוצה המקיימת רשת של תקשורת ויחסים בין כל חבריה, ואשר אחד (או יותר) ממשתתפיה האנושיים מוגדר כמטופל.
הערות סיכום
מאמר זה הוא טיפה בתוך שלולית קטנה אשר מתחילה להיקוות בתוך החלל הריק שמתבטא בחסרונה של תיאוריה בתחום הקשר אדם-חיה. למיטב היכרותי, הספרות בתחום זה דלה, במיוחד בכל הנוגע לתיאוריה הפסיכואנליטית ולחיבורים שלה למישורי דיון רלוונטיים אחרים. דיון בשאלה מדוע לא התבסס תת-תחום העוסק בקשר אדם-חיה מן הזווית הפסיכואנליטית ראוי למאמר משל עצמו, ולכן לא אעסוק בכך כאן. הרעיונות שפותחו במאמר הנוכחי רלוונטיים לכל מי שעוסק בקשר אדם-חיה, ובפרט למי שעוסק בטיפול רגשי באנשים במרחב טיפולי הכולל בעלי חיים. אני מקווה שהרעיונות הללו יתרמו להרחבת המחקר בנושא ולכתיבה רב-תחומית נוספת שתעשיר את החיבורים בין תחומי המחקר השונים ואת ההבנה אודות התהליכים הבין-אישיים הלא מודעים המתרחשים בין אנשים וחיות. לתיאוריה כזאת יכולה להיות גם תרומה פוטנציאלית למגוון תחומי מחקר ועיסוק נוספים, כגון התנהגות בעלי חיים, התערבויות שונות הנעזרות בבעלי חיים לרווחת האדם, גידול וטיפול בבעלי חיים בשבי, גידול חיות מחמד, ועוד.
מן הדברים שהוצגו למעלה נובעות כמה מסקנות. ראשית, עולה כי יש להטיל ספק בהפרדה הלשונית והמושגית בין בני אדם ובעלי חיים, בכל הקשור לתהליכים אישיים ובין-אישיים לא מודעים. בשפה המילולית מובלעות הנחות על העולם, שאם אנחנו לא מודעים להן עשויות להוביל אותנו לתפיסות מוטעות ולהנחות בעייתיות ביחס להבחנה בין בעלי חיים ולבני אדם. למשל, עצם ההבדל במונחים "בעלי חיים" ו"בני אדם" עלול לייצר בנו רתיעה קלה, גם אם לא מודעת, מיצירת השוואות בין שני מינים (species) אלו. התפיסה המושרשת בשפה ובתפיסת העולם הרווחת מייחסת עולם פנימי לא מודע, עשיר ברגשות, מוטיבציות, עמדות וכוונות, זיכרונות, חלומות, משאלות וציפיות רק לבעלי חיים מסוג אדם. אך למעשה, בני האדם גם הם בעלי חיים, וכמין אנחנו בנויים ופועלים ברמה הבסיסית בדומה למינים אחרים של בעלי חיים. מערכות המראה נמצאות בקורטקס המוטורי ועוסקות בתכנון, זיהוי ומעקב אחר התנהגויות ובחיקוי שלהן; תפקודן, לפיכך, איננו תלוי במערכות העיבוד הקוגניטיבי במוח או ביכולת לרכוש שפה או לפתח Theory of mind וחשיבה סמלית. מערכות המראה מופעלות מיידית כתוצאה מגירוי חושי רלוונטי וסוללות את הדרך להבנת הסביבה ולהשתלבות בה, טרם התפתחות מערכות העיבוד הגבוהות יותר. לפיכך, אין זה בלתי סביר להניח שגם בעלי חיים אחרים מסוגלים לאמפתיה, הזדהות השלכתית, ותהליכים בין-אישיים לא מודעים נוספים.
אני מאמין שככל המדובר בכישורים ויכולות (למשל מוחיות, גופניות או חברתיות), יעילה התפיסה האבולוציונית, שלפיה מינים שונים של בעלי חיים חולקים אלו עם אלו את אותם מרכיבים בסיסיים ונבדלים אלו מאלו רק במיקומם על הרצף ההתפתחותי. כך, גם ביחס לתהליכים בין-אישיים לא מודעים, ההבדל בין בני אדם לשאר בעלי החיים הוא הבדל כמותי, תפקודי, התפתחותי (אבולוציוני), אולי סגנוני – אך איננו הבדל איכותי ובוודאי שלא מהותי. במילים פשוטות, באופן עקרוני אנחנו שונים משאר בעלי חיים בכך שאנו מציגים רמת מורכבות גבוהה יותר של אותן יכולות, בהתבסס על אותם מבנים מוחיים ודפוסים חברתיים. ההבדלים בינינו לבין שאר היצורים החיים אינם תוצאה של "קפיצה קוונטית" אקראית או מתת אל, אלא הישג התפתחותי הדרגתי שהצטבר לאורך מאות אלפי שנים, תחת פיקוח הדוק של חוקי האבולוציה. אמנם, חלק מן ההישגים הללו הם מהפכניים מבחינה מעשית, כגון התפתחות השפה והיכולת להעביר רעיונות וליצור תקשורת ושיתוף פעולה בין פרטים בקבוצות גדולות (Harari, 2016). אולם גם להישגים אלו אפשר למצוא וריאציות בעולם החי, אשר מצביעות על כך שאנחנו לא לבד במרוץ. על כן, יש מקום לפתח שפה חלופית, המבוססת על תפיסה מעודכנת, לתיאור עולמם הרגשי והבין-אישי של בעלי חיים ולדיבור על הקשר הרגשי בין אנשים וחיות. לפסיכואנליזה יכול להיות תפקיד רב ערך בתהליך זה, בדומה לתפקיד שהיא מילאה וממלאת עדיין בעיצוב האופן שבו האנושות מבינה, חושבת ומדברת על העולם הרגשי והבין-אישי של בני האדם.
מסקנה נוספת היא שבעלי חיים משתתפים בתהליכים בין-אישיים לא מודעים בינם ובין עצמם וגם עם יצורים ממינים אחרים, כולל בני אדם, ושבמובנים רבים אפשר לראותם כסובייקטים הלוקחים חלק ב"מטריקס" החברתי (Foulkes, 1973). ההתבוננות על תהליכים אלו מבעד לעדשה של תפקודי המוח, ובמיוחד נוירוני המראה והמערכות המוחיות האחראיות על תפקודים רגשיים ובין-אישיים (ובראשן המערכת הלימבית), פורשת אופק מושגי חדש לתיאוריות על הקשר אדם-חיה. למשל, מסקנה זאת מובילה אותנו אל האפשרות לחשוב אחרת על המערכות החברתיות שאנחנו לוקחים בהן חלק ושכוללות בעלי חיים. בעלי חיים הלוא נמצאים היום כמעט בכל מקום: בבתי המגורים, במסגרות החינוך, במרחבים הציבוריים, ברחובות, בפארקים, בשמורות טבע, בסביבות עבודה מסוימות, בתעשיות, ועוד. כסובייקטים, המסוגלים להשתתף באינטראקציות רגשיות ובתהליכים בין-אישיים, לקחת חלק בהדהוד רגשי ובתקשורת של מצבים נפשיים, בעלי החיים הם למעשה חלק מהשדה האינטר-סובייקטיבי שבתוכו אנו חיים. הם איתנו בתוך המטריקס החברתי, מושפעים ממנו ומשפיעים עליו, ודרכו הם משפיעים עלינו ומושפעים מאיתנו. במקומות שבהם הסובייקטיביות של בעלי החיים מקבלת "זכות קדימה", כמו במקרה של חיות מחמד החיות עם המשפחה המאמצת שלהן, השפעות אלו חזקות במיוחד.
אחת השאלות המרכזיות שנשאלות בעקבות ההבנות שהוצגו נוגעת לדרכים לגייס היבטים אלו של הקשר אדם-חיה לטובתם המשותפת של האדם והחיה. במאמר זה ביקשתי להראות כי טיפול רגשי בסביבה של בעלי חיים הוא המקום האידאלי לחקור שאלות אלו וליישם את מסקנותיהן.
הערות
- הפיתוח התיאורטי שאני מציע במאמר זה נובע ממסקנות שאליהן הגעתי בעקבות קריאת חומרים רלוונטיים ומניסיוני הקליני כמטפל בעזרת בעלי חיים, פסיכולוג קליני ומנחה קבוצות בגישת האנליזה הקבוצתית.
- תיאור עניינים זה נשען כמובן על התפיסה שבדומה לבני אדם בעלי החיים פועלים מתוך סט של תפיסות מופנמות של יחסים וכי גם לבעלי חיים יש עולם של יחסי אובייקט, בו מיוצגות הציפיות של כל פרט לגבי דפוסי האינטראקציות עם האחר. לפי תפיסה זאת, הדפוסים המופנמים הללו הם תוצאה של התנסות חוזרת ומהווים זיכרונות אימפליציטיים (מרומזים, או מובלעים: implicit memories) המאוחסנים במערכת הלימבית במוח, במיוחד באמיגדלה ובהמיספרה הימנית (Badenoch & Cox, 2010). זיכרונות אימפליציטיים הם מודלים מנטאליים המכילים הנחות לגבי האופן שבו פועל העולם החברתי והם בנויים מתחושות, אימפולסים התנהגותיים, פרצי רגש, תפיסות של סכנה או ביטחון ודימויים חושיים חלקיים (הבזקי חוויה חושית – תמונה, ריח, צליל, מגע וטעם). הפעלה של זיכרונות אלו לא נחווית כהיזכרות באירוע (עם הקשר של מיקום בזמן, משך, רצף אירועים וכדומה) אלא פשוט כתפיסה של מצב העניינים, של "האמת" על המציאות הבין-אישית. כאשר זיכרון אימפליציטי מופעל, אין לנו חוויה של "אני זוכר ש...", אלא ידיעה ש"ככה זה".
- כדי לא לחטוא בהכללת יתר או בהפשטת יתר חשוב לציין כי הנטייה של בעלי חיים ליצור קשר, התגובתיות התקשורתית שלהם ומגוון האינטראקציות שהם מקיימים עם בני אדם, כנראה אינן מבוססות כולן בהכרח על נוירוני מראה, וכי לא בכל האינטראקציות עם חיות קיים מרכיב החיקוי. עם זאת, ככל שהמחקר על מנגנוני מראה מתקדם, הולך ומסתבר שתפקידם של נוירוני המראה הוא קריטי ומרכזי ביחסים שבין בעלי חיים, כולל בני אדם.
- קוהוט, אבי פסיכולוגיית העצמי, ראה גם הוא באמפתיה תהליך מודע בעיקרו, אך ציין כי אמפתיה יכולה להתרחש גם "בחטף ומחוץ למודעות" (Kohut, 1984, p. 174; תרגום שלי) – כלומר באופן לא מודע וללא מילים. היבט שני זה של האמפתיה לפי קוהוט רלבוונטי במיוחד לענייננו ותואם את ה"אמפתיה מסדר נמוך" שאותה מכנה שטרן "התכווננות רגשית".
- לקראת סוף שנת החיים הראשונה, כאשר יכולות מוחיות נוספות מבשילות, מתחיל התינוק לזהות בצורה ברורה יותר "כוונות" של אנשים, ולייצר התנהגויות המבטאות רגש באופן מכוון. הוא מתחיל לשלוט במערכות המראה שלו ולהכפיף אותן לרצונו ולמערכות הפניית הקשב שלו. הדיאלוג הפרימיטיבי מתחיל לקבל אופי מכוון ומאורגן יותר. אז מתרחשת לראשונה תופעה בין-אישית חדשה – "קשב משותף" (joint attention), שבמסגרתה הדיאדה מסוגלת לתקשר אודות אובייקט שלישי. סימן לכך הוא היכולת של התינוק לעקוב אחר האצבע של האם ולהפנות את הקשב שלו אל האובייקט שאליו היא מצביעה. התפתחות זו היא קריטית, שכן לראשונה נוצרת האפשרות לתקשורת מכוונת, לגיוס מנגנוני המראה באופן מכוון ולהעברת רעיונות בין מוחות. הופעת הקשב המשותף היא כנראה רגע הלידה של היכולת לחשיבה סמלית ולרכישת שפה. רוב בעלי חיים, למעט אולי פרימאטים מסוימים בעלי מודעות עצמית, לא מסוגלים ליצור תקשורת מכוונת ולהשתתף באינטראקציה המבוססת על קשב משותף ונעדרים יכולת הסמלה ורכישת שפה. גם היכולת של יונקים חברתיים מפותחים (כגון כלבים, חתולים וסוסים) לקיים דיאלוג מורכב, הכולל העברה מכוונת של רעיונות מאחד לשני והבנה קוגניטיבית של מצבו של האחר (מנטאליזציה, או תיאוריה על הסובייקטיביות של האחר, כלומר Theory of mind) מוגבלת ביותר. לכן, אמפתיה במובן ששטרן מדבר עליה, או הסוג המודע והמכוון של האמפתיה לפי קוהוט, היא מעבר להשגתם.
- מחקרים רבים (למשל: Hatfield, Cacioppo & Rapson, 1994) עוסקים במה שמכונה "הדבקה רגשית" (emotional contagion) או "מצבי רוח מידבקים" (contagious moods) – מושגים שגם להם רלוונטיות ניכרת לתהליכים שבהם עוסק מאמר זה.
- יש לציין שלא כל בעלי החיים שמשתתפים במפגשים טיפוליים מסוגלים לאותה רמת מורכבות של הדהוד רגשי, ולא עם כולם אפשר להשיג התכווננות רגשית כה מדויקת. זו הסיבה שמטפלים רבים מעדיפים לעבוד עם כלבים על פני ארנבונים, למשל. ארנבונים יכולים לעורר רגשות רבים אצל הילדים, אך לא מסוגלים להדהד אותם חזרה במידה מספקת ולהתכוונן רגשית אל הילד. גם חיות אקזוטיות, מכרסמים ושאר היונקים הקטנים, רוב הציפורים וכמובן זוחלים, דו חיים ויצורי מים כנראה נעדרים את היכולת הזאת.
- תהליך זה מהדהד את תפיסתו של קוהוט אודות הכשל האמפתי ותיקונו (Kohut, 1984).
מקורות
Badenoch, B. & Cox, P. (2010), Integrating Interpersonal Neurobiology with Group Psychotherapy. Int. J. of Group Psychotherapy, 60 (4) 2010.
Di Pellegrino, G., Fadiga, L., Fogassi, L., Gallese, V. & Rizzolatti, G. (1992). Understanding Motor Events: A Neurophysiological Study. Exp Brain Res. 1992;91(1):176-80.
Edgar J. L, Lowe J, Nicol C. J and Paul E. S (2011), Avian maternal response to chick distress. Proceedings of the Royal Society B.
Foulkes, S.H. (1948), Introduction to Group – Analytic Psychotherapy. In: Foundations of group analysis for the twenty-first century. Edited by Jason Maratos, NILGA/Karnac, 2015.
Foulkes, S.H. (1973), The group as matrix of the individual's mental life. In: L. R. Wolberg and E. K. Schwartz (eds.), Group Therapy - An Overview (New York: Intercontinental Medical Book Corpora¬tion).
Fraser O.N, Stahl D and Aureli F (2008), Stress reduction through consolation in chimpanzees. In: Proceedings of the National Academy of Sciences. 105(25):8557-62.
Harari, Y.N. (2016). Homo Deus: A Brief History of Tomorrow. Random House.
Hatfield, E., Cacioppo, J., & Rapson, R. L. (1994), Emotional Contagion. New York: Cambridge University Press.
Hegel, G.W.F. (1807), Phenomenology of the Spirit, translated by A.V. Miller with analysis of the text and foreword by J. N. Findlay. Oxford: Clarendon Press (1977).
Kohut, H. (1959), Introspection, Empathy, and Psychoanalysis. An Examination of the Relationship between Modes of Observation and Theory. Journal of the American Psychoanalytic Association , 7 : 459-483.
Kohut, H. (1984), How Does Analysis Cure? Ed. A. Goldberg & P. Stepansky. University of Chicago Press.
Koksi S.E and Sterck E. H. M (2010), Empathic chimpanzees: A proposal of the levels of emotional and cognitive processing in chimpanzee empathy. The European journal of developmental psychology, Vol. 7, no 1, 38-66.
Langford D. J, Crager S. E, Shehzad Z, Smith S. B, Sotocinal S. G, Levenstadt J, Chanda M. L, Levitin D. J and Mogil J.S (2006), Social Modulation of Pain as Evidence for Empathy in Mice. Science, Vol. 312 no. 5782 , 1860-1861.
Maroda, K. (2002) No Place to Hide: Affectivity, the Unconscious, and the Development of Relational Techniques, Contemporary Psychoanalysis, 38:1,101-120.
Myers G. (1998), Children and animals: Social development and our connections with other species. Boulder, Colo. Westview Press.
O’Connell S. M (1995). Empathy in chimpanzees: Evidence for theory of mind? Primates, Volume 36, Number 3, 397-410.
Ogden, T. (1979), On Projective Identification. Int. J. of Psycho-anal., 60, 357-373.
Ogden, T.H., (1994), Subjects of Analysis, New York: Aronson.
Oren, D. & Parish-Plass, N. (2013), The Integration of Animals into the Therapy Process and its Implications as a Unique Medium in Psychotherapy. In: Animal-Assisted Psychotherapy. Ed. Nancy Parish-Plass. Purdue University Press.
Padel, J. (1985), Ego in Current Thinking. International Review of Psychoanalysis, 12: 273-283.
Ross M. D, Menzler S and Zimmermann E. (2008), Rapid facial mimicry in orangutan play. Biology Letters, vol. 4 no. 1, 27-30.
Schermer, V. L. (2010), Mirror Neurons: Their Implications for Group Psychotherapy. Int. J. of Group Psychotherapy, 60 (4) 487-513.
Silva K and de Sousa L (2011), ‘Canis Empathicus’? A proposal on dogs’ capacity to empathize with humans. Biology Letters.
Stern, D. N. (1985), The Interpersonal World of the Infant: A View from Psychoanalysis and Developmental Psychology. Basic Books, New York.
Suzuki, W., Banno T, Miyakawa, N., Abe, H., Goda, N. & Ichinohe, N. (2015), Mirror Neurons in a New World Monkey, Common Marmoset. Front. Neurosci. 9:459.
Trevarthen, C. (1979), Communication and Cooperation in Early Infancy: A Description of Primary Intersubjectivity. In: M. Bullowa (ed.), Before Speech: The Beginning of Interpersonal Communication. Cambridge University Press.
Winnicott, D.W. (1969), The Use of an Object. International Journal of Psycho-Analysis, 50:711-716.
Wolf, N. S., Gales, M. E., Shane, E. & Shane, M. (2001), The Developmental Trajectory from Amodal Perception to Empathy and Communication: The Role of Mirror Neurons in This Process. Psychoanalytic Inquiry, 21 (1): 94-112.
