שיחה דמיונית עם לו ארון: התסביך האדיפאלי שלי עם שני אנליטיקאים גדולים
מאת אדם לאוב
רקע / האישי מתערבב בתיאוריה
בשנה שעברה זכיתי ללמוד עם לו ארון על ספרה של ג'סיקה בנג'מין Beyond Doer and Done to: Recognition theory, intersubjectivity and the third. כמו על כל הוגה שלמדנו, לו התחיל בסקירה על הרקע של בנג'מין, הכישרון והייחוד שלה (הייתה היחידה שלמדה אתו במכון שלא הייתה מטפלת טרם הפיכתה לאנליטקאית), הרקע שלה במאבקים חברתיים (פמיניסטיים ופציפיסטיים), ההשכלה הפילוסופית (בגרמניה) והחינוך הקומוניסטי שקיבלה (גם היא וגם מיטשל היו 'red diaper babies'). הוא מראה כיצד כל אלה משתלבים בתיאוריה שלה, תיאוריה של הכרה, של הדדיות. ארון מציג את בנג'מין כחברה טובה, מספר על תפקידו כעמית וקורא בתקופה של יצירת הספר. הוא טוען כי הספר הוא החשוב ביותר שנכתב ב-30 השנים האחרונות בפסיכואנליזה, ושתיאוריית ההכרה מציגה לראשונה התבוננות התייחסותית (התפתחותית) שלמה, שתהפוך את החיים למאוד מסובכים עבור המתנגדים לגישה ההתייחסותית.
השלישי בתיאוריה של בנג'ימין
ארון מסביר את השלישי בתיאוריה של בנג'מין בשני אופנים. הראשון הוא שלישי מתמטי (כמעט): ישנה עמדה של אחד שהיא עמדה של זהות, עמדה של שניים נפרדים, בה קיימים גם יחסים משלימים (מורה-תלמיד, מטפל-מטופל, קורבן- תוקפן, חזק- חלש, גברי-נשי), ועמדה של השלישי, שהיא עמדה בהם השניים מתרחשים בו זמנית - יש בו זמנית אחדות וזהות (אנחנו דומים ושונים, חולקים חוויה זהה באופן שונה). את האופן השני הוא מסביר דרך מאפייני השלישי: השלישי הוא גם פעולה של התכווננות גופנית ונפשית לאחר, הוא חוויה ריתמית של ריקוד משותף, והוא גם עמדה שהמחזיק בה מסוגל לראות את הדמיון והנפרדות של האחר.
הכה את המומחה
באחד השיעורים דנו בפגישה טיפולית של ג'סיקה בנג'מין1. בנג'מין מתארת את הטיפול בג'יימס, במאי ומורה לקולנוע שנמצא אצלה באנליזה. ג'יימס מספר לה על הסרט אמריקן ביוטי, אותו לימד בכתה שלו באותו שבוע. הוא מדבר על הזדהות עמוקה עם גיבור הסרט לסטר, הזדהות עם החלקים הפרוורטים של הגיבור, ואף מציג את עצמו כסוטה כמו לסטר. בנג'מין מספרת שיש לה קריאה אחרת של הסרט והבנה אחרת של ג'יימס; לדעתה ג'יימס מבליט חלקים פרוורטיים כדי להחביא נזקקות ילדית.
ארון קורא אתנו את הטקסט ומפרשו תוך כדי. כהרגלו, הוא כריזמטי ומבריק, ומבין את הטקסט כמאבק כוחות. מראה כיצד ג'יימס תוקפני או 'doer' כלפי בנג'מין בכך שמביא לטיפול סרט – "הנה נושא שאני מומחה בו", אבל בנג'מין לא מסכימה להיות במקום של מי שעושים לה (אפילו במקצוע שלו, בתחום שהוא מומחה בו, היא תטען שהפרשנות שלה לסרט נכונה יותר). השניים נכנסים לפינג-פונג של יחסים משלימים, מחליפים ביניהם תפקידים של גברי ונשי, פאלי ומסורס, רך וזקור, doer ו- done to. הוא מראה כיצד בתגובה לטענה של בנג'מין, ג'יימס טוען כי היא מפרשת אותו כנזקק מכיוון שאינה יכולה להתמודד עם התוקפנות והמיניות הפרוורטיות שלו. לפי ארון, בעוד שג'יימס הציג את עצמו כמומחה לקולנוע, בנג'מין השיבה לעצמה את הכוח על ידי ביטול הטיעון שלו כפשטני, והוא בתורו חוזר להיות הדומיננטי בכך שאומר לה בזלזול שהיא לא יכולה בלי סיום הוליוודי (for Hollywood ending sucker). לבסוף, בנג'מין מסיימת כשידה על העליונה, מראה לו מי היונק/מוצץ (sucker), כששוב מפרשת את הצורך שלו שעולה מול חופשה מתקרבת שלה.
ארון מראה איך בנג'מין מדגימה בדיוק ההיפך ממה שהייתה רוצה. הוא מראה את הקשיים שלה כמטפלת מול תוקפנות ומיניות, ואת קריסתה של עמדת השלישי לתוך יחסים משלימים. בנג'מין לדבריו עיוורת לאותה קריסה ומציגה, בטעות, את התהליך כדוגמא לשהות בשלישי. נראה כי כל מי שיושב לצידי מסכים עם הקריאה של ארון, חווה את בנג'מין כמטפלת אגרסיבית, עיוורת לתוקפנות שלה, ואני מרגיש חוסר נוחות בבטן, מתקשה לעכל, חושב - אולי אותו אוהד הפועל בן 12 שחייב להיות שונה, מתעורר בי.
ארון מוסיף כיצד בנג'מין כופה את הפירושים שלה, את הידע שלה, על המטופל, עד שהוא מסכים אתה, ומקנה לה את הסיום ההוליוודי שהיא מבקשת, בזמן שהיא מאמינה, שבהסכמה אתה, הוא זכה להכרה בחוויותיו כנזקק ועל כן מדובר בפגישה מרגשת ומוצלחת. אבל לא לפי ארון; הוא גורס שמדובר בשחזור, שבנג'מין לא מצליחה או לא רוצה להכיר בחלקיה התוקפניים בטיפול, שחזור בו בנג'מין מכריחה את ג'יימס להיכנס לתפקיד הנזקק והנחות; הוא נזקק לפירושיה ולכן נחות אינטלקטואלית ממנה.
רובין הוד ביער ההתייחסותי
לנוכח פירושו של ארון אני מוצא את עצמי מתקשה, מרגיש שכפי שבנג'מין מראה למטופל שהיא יודעת יותר, הוא מראה זאת לבנג'מין כשמציע פרושים טובים יותר (ובאמת חשתי שאלה טובים יותר מהפרושים שלה). אני מעיר בפניו על כך שהוא נכנס ליחסים משלימים עם בנג'מין, שואל האם יכול לקחת עמדה של השלישי כלפי הטקסט, להראות היכן היא רואה חוויות של השלישי. הוא משיב שכן, הוא יכול לראות היכן היא רואה חוויות של השלישי, אך הוא אינו מסכים אתה שהן כאלו. זאת מבחינתו בדיוק העמדה של השלישי, זהות ונפרדות בו זמנית, הכרה של נקודת המבט שלה תוך כדי החזקת זו הנפרדת שלו - אך בפועל הוא לא מציג את הקריאה הזו שלה, הוא נסחף לענות לשאלה של חבר אחר לקבוצה, מציע שוב התערבות שונה משלה באחת הנקודות בפגישה המתוארת. עכשיו אני תוהה אם הקושי בבטן נובע מפנטזיה רובין הודית של להגן על החלשים מול החזקים, חווה את עצמי נלחם עבור בנג'מין שאינני מכיר וכלל אינה חלק מהסמינר, ונחווית בעיני כחלשה לעומת ארון. אני גם מזהה שחזור תוך נפשי שלי, בו אני לוקח את תפקיד המגן על החלשים שנהגתי לקחת בבית בו גדלתי.
אני יוצא בתחושה מורכבת מהפגישה, מרגיש שארון הכריח אותי להגיד שהוא צודק, להשלים עם הפרשנות שלו (שבאמת הייתה קוהרנטית ומרשימה), לבחור בו ולא בבנג'מין (שטרם אותה פגישה יכולתי להישאר בתחושת הערצה כלפי שניהם) - בדיוק כפי שטען נגד בנג'מין ביחסיה עם ג'יימס.
אני כועס על ארון. אני נזכר שבפגישות שקדמו לטקסט הזה, החל ויכוח סוער בקהילה ההתייחסותית האם לקיים את הכנס השנתי (2019) בתל-אביב. בנג'מין הייתה דמות בולטת בניסיון להעביר את הכנס, בגלל שחשבה שלא נכון לקהילה ההתייחסותית להיפגש בישראל לאור מדיניות הממשלה בשטחים הכבושים. ארון היה מהתומכים בקיום הכנס בישראל, ושיתף את הקבוצה שהוויכוח היה קשה וכי הוא אינו יודע אם החברות שלו ושל בנג'מין תעמוד בו. כמו בפרשנות לתיאור המקרה, הוא טען שבנג'מין, שהציעה את קפריסין כפשרה, שוב חושבת שהיא בעמדה של השלישי בעוד שהיא למעשה תוקפנית - ואני תוהה האם גם בפרשנות שנתן קודם על טיפולה של בנג'מין - הריב האישי מתערבב בתיאוריה.
כאמור אני כועס על לו, מרגיש שהכריח אותי לכעוס עליו בכך שעשה בדיוק את מה שעליו ביקר את בנג'מין, הרס לי את היכולת ללמוד ממנו וממנה, להעריץ בו זמנית אותה ואותו. אני מזהה בתוכי את השפה הקורבנית, וגם את השפה של הזדהות השלכתית, "לו הכריח אותי", "הוא גרם לי לכעוס עליו". גם זאת ביקורת שהייתה ללו על בנג'מין - כיצד היא מדברת בשפה התייחסותית אך למעשה, מתייחסת למה שהיא קוראת אנאקטמנט כאילו היה הזדהות השלכתית. כאילו ג'יימס שם בתוכה את התינוק הפגיע שבו, והותיר אותה ללא יכולת להסתכל על החלק שלה בתהליך, על האופן בו היא שמה בתוכו את התוקפנות/גבריות שלה.
אני מנסה לחשוב על מה שקרה לי, על החלק שלי בהתרחשות, ומזהה פנטזיה של התגובה הרצויה לביקורת שלי כלפי ארון – בפנטזיה הייתי רוצה שלו יחמיא, שבאופן כלשהו יתרשם מהראיה הקלינית שבביקורת שלי עליו, ושאולי אפילו יתפתח בינינו דיאלוג שימשיך אחרי המפגש הקבוצתי. עוד אני מבין, שבעצם ההערה שלי, וכן בכתיבה עכשיו, גם אני לא יכולתי להשלים עם להיות פשוט תלמיד, זה שעושים לו, הקטן, התינוק שיונק ידע. גם אני עושה לארון מה שלדעתי ארון עשה לבנג'מין, שלדעת ארון עשתה לג'יימס, שלדעת בנג'מין ג'יימס עשה לה מלכתחילה. אני ממשיך עם הפנטזיה הזאת ורואה בה לא רק פנטזיה של ילד הכמהה לקבל הכרה מצד אביו, או פנטזיה שלי להיות שייך לאב גדול וכל יכול - בפנטזיה שלי בנג'מין אמי וארון אבי מקבלים אותי יחד (באמצעות הלימוד איתו את ההגות שלה) לבית המקצועי/התיאורטי החדש שלי. ואילו היום, לו נחווה על-ידי כאב גרוש המלכלך על אימא ודורש שאבחר ביניהם.
האופי המדבק של יחסים משלימים
אני יודע היום שלקחתי חלק בחוויית למידה מיוחדת, בה בו זמנית יכולתי להרגיש כיצד אני רוצה ללמוד (לינוק) אך לא מצליח (כן כן, בגלל החלב המורעל בביקורת), כיצד אני נלחם בלהיות התלמיד הפאסיבי, השקט, אבל במימד אחר מרוויח חוויית למידה אחרת. זהו שיעור שיצאתי ממנו לטיול בעולמי הפנטזמטי, כתבתי, סרבתי ללמוד דרך הראש ובחרתי ללמוד דרך הבטן.
למדתי על האופי המדבק של יחסי קורבן – תוקפן. כיצד מטופל מגיע לאנליזה בניו-יורק, מנסה לבסס את עצמו כחכם מול האנליטיקאית שלו באמצעות הקטנה שלה. האנליטיקאית אינה משתפת פעולה עם כך, מוכיחה את המטופל ומראה לו מי בעלת הידע, הופכת בעצמה מקורבן לתוקפן. אנליטיקאי שני מלמד את המקרה, ותוך כדי לימוד מחזיר את האנליטיקאית עליה מלמד להיות קורבן, תוקף אותה, ולא סתם - עושה זאת בסמינר טרנס אטלנטי - רק כדי ש'ילד' חצוף במזכרת בתיה יחזיר לו באותה המטבע - יבקר אותו, ינסה להחזיר אותו למקום הקורבן.
חשבתי על הביקורת של ארון, על כך שבנג'מין מחזיקה בעמדה תיאורטית של פסיכותרפיה כיצירה משותפת של שני תתי-מודע, אבל בפועל מתייחסת לעצמה כמי שהושם בה חומר על-ידי האחר. חשבתי על חוויות שלי בבית החולים בו אני עובד, כמי שרוצה להיות פסיכולוג התייחסותי, אבל נתקל במציאות קלייניאנית. ועל כך שהיום גם אני מנסה להחזיק בעמדה תיאורטית של יצירה משותפת, אבל בפועל לפעמים מרגיש כמו אובייקט שהמטופלים שלי (במיוחד הקשים ביניהם) משליכים לתוכו. חשבתי על כמה זה קשה להחזיק בראש במצבים אלה את העמדה האפריוריות שלך, את הקול שיזכיר לי לראות את החלק שלי ביצירת השחזור.
נשארתי עם יותר שאלות לגבי איך בפועל, כשאתה שווה ביחסים משלימים, או מרגיש כאובייקט, אתה מצליח לצאת ולהסתכל על עצמך מבחוץ.
אני תוהה אם בכתיבה זו איפשרתי לעצמי חוויה מסוג זה.
פרידה
את הטקסט, למעט הפתיחה, כתבתי בתום שיעור לפני יותר משנה. חזרתי לטקסט הזה היום, כששמעתי על פטירתו של לו ארון. חברה שלמדה איתי, הזכירה לי מטאפורה שלו חזר עליה מספר פעמים - הוא דיבר על המטאפורה הקלאסית בה האנליטיקאי יושב בחוף וצופה במטופל שנמצא בים, ואמר שהוא, כמובן, פוסל אותה. אבל כשנשאל בקבוצה (שאלה שלדבריו נשאל הרבה פעמים) האם הוא מוכן להכיר בכך שישנם מצבים בהם המטפל נמצא על החוף והמטופל בים, ולא שניהם בים – הוא השיב כמובן שהוא מוכן, אך הוסיף, כי אם כך, חייבים להכיר בכך שישנם גם מצבים בהם המטופל יושב בחוף, ואנחנו המטפלים נאבקים בים. אני נזכר איזו חווית לימוד זו הייתה, בה הייתה ישיבה על החוף ולמידה של תיאוריה ממאסטר אמיתי, אבל היה בה גם ים סוער של חוויה רגשית ופנטזיה שנפתחו מולו ובהשראתו.
תודה לו, היה אמנם מפגש קצר, אבל אני מרגיש שזכיתי.
הערות
- עמ' 131 בספר