אני מוחה משמע אני קיים 

קרין אמיתי, MSW

בשבועות האחרונים אנחנו עדים לסוג אחר של גל שהולך ומתפשט, ולא כוונתי לגל שני של קורונה, אלא לגל המחאות החברתיות שהקורונה הביאה איתה. אפשר לחשוב על זה כתופעת לוואי, תסמין הכרחי אולי של התעוררות והתפכחות למציאות חברתית – כלכלית ופוליטית עגומה, שמשבר הקורונה חשף ביתר שאת. חולי פיזי שמערער את היסודות, ומצביע על חולי תשתיתי ועמוק בחברה בה אנחנו חיים. 

והם יושבים מולי על הכורסא, כל אחד ואחת בדרכו ודרכה , והמציאות שבחוץ, נמצאת בינינו, נוכחת. עבור חלק, השיחה היא סביב ההשפעה הכלכלית עליהם ו/או על היקרים להם, ולדאגות וחרדות באשר ליכולת להתפרנס בעתיד, עבור אחרים המציאות מעוררת כעס ותסכול בשל תחושה עמוקה של אי צדק וחוסר הגינות. אצל כל אחד ואחת המציאות הזו מתרגמת אחרת לכל הגנה, רצוצה, דקה ושחוקה ככל שתהיה – בין אדישות או התעלמות לבין ייאוש שמרפה ידיים. אחדים נהפכים לפעילים ביותר, לאחרים כואבת הבטן, או יש מיגרנה. כל אחד והאופן הייחודי והרועש להחריד שבו מציאות חיצונית פוגשת את המבנה הנפשי שלו או שלה. כך או כך אפשר לומר כי המציאות הזו נוגעת בכולנו, גם בי, מעברו השני של השולחן הנמצא במרחק הבטוח של שני מטר בין הכורסאות. 

התחושה היא ניסיון למצוא ביחד משך חמישים דקות אי של יציבות, שיקל ולו במעט על הרעד בגוף נפש, אל מול התחושה שהרוחות סוערות והמציאות שבחוץ אינה בטוחה. ניסיון למצוא מחדש מקומות של שליטה על מה שאפשר, ואולי, אם רק נוכל, גם מעט תקווה לקחת הביתה ולשמור מתחת לכרית כשהולכים לישון. 

התקופה הזו מביאה חשיבה מחודשת על הרבה דברים אישיים, בין אישיים וחברתיים גם יחד – החל מהאופן שבו אנחנו מקצים משאבים קונקרטיים וכלה בשאלות לגבי עבודה, לימודים, תכנון משפחה, הבחירות הפוליטיות, האופן והמקום בו נרצה לחיות ועוד. אלו שאלות נוקבות וחודרות על הפער בין הרצוי למצוי, בין ה'יש' ל'אין', והדרכים בהן אפשר לנסות ולגשר אפילו בקצת על הפער הזה שהולך ונהפך לבלתי נסבל. אני מרגישה ששאלות אלו מטלטלות ומסעירות את חיי הנפש בין גלים- בין ייאוש לתקווה, גלים שהמשך שלהם יכול להיות בין מספר דקות למספר שעות או ימים. 

כל אחד, כמובן, זקוק לגלגל הצלה אחר, לרפסודה מסוג שונה להיאחז בה, כדי להישמר מפני טביעה. עבור אחד זה טכניקות נשימה, עבור אחר זו רשימה של דברים שמרגיעים אותו שאפשר יהיה לשלוף כשהגלים הופכים חזקים מדי, עבור אחרת זה המרחב לפרוק את המתח במרחב בינינו ולנוח מעט.  חלק מרגישים שכרגע אי אפשר לקיים טיפול וזקוקים שאמתין להם בסבלנות, בעוד אחרים זקוקים יותר. כמו תרופות הרגעה – כל אחד זקוק למינון שונה. 

לצד זאת, זוהי גם אך לא רק מלחמת הישרדות מטביעה. אצל כל אחד ואחת מאיתנו אני רואה שיש גם הזדמנות - עבור אחד זו הזדמנות לגעת בחוסר היציבות שחוותה במשפחת המקור שלה, עבור אחרת זו הזדמנות לנהל שיח כנה וראשוני עם בעלה על נושא של כסף שבעבר נמנעו משיחה עליו, ועבור נוספת זו הזדמנות להתחייב מחדש לתהליך הטיפולי. 

באחת הפגישות השתמשתי במחאה של העובדים והעובדות הסוציאליות כדוגמא לצעד שיש בו גם בחירה, וזה הוביל אותי לחשוב על המקור והמשמעות של המושג מחאה. מחאה הינה ביקורת והבעה של אי אמון של יחידים או קבוצות כלפי שלטון, מוסדותיו או המדיניות הננקטת על ידו. השורשים ההיסטוריים של מחאה בעת החדשה, נעוצים במהפכה הצרפתית ובמהפכה התעשייתית. במחצית השנייה של המאה העשרים העולם המערבי היה עד לגל של מחאות אותו הובילו סטודנטים צעירים והיו בנושאים שונים כגון זכויות אזרח, מחאת השחורים, התנגדות למלחמת וייטנאם והתרבות הקפיטליסטית. על פי הגדרה זו, במחאה יש אמירה ברורה של חוסר הסכמה עם מציאות קיימת ודרישה לחלוקה מחדש של משאבים, ואכן מחאות רבות לאורך ההיסטוריה הביאו לשינוי המפה החברתית, בצורות החשיבה, ובחירות וזכויות שניתנו לקבוצות באוכלוסייה שבעבר היו מוחלשות.  למעשה, במדינות דמוקרטיות המחאה היא זכות המעוגנת בחוק ובעקרונות של חופש הביטוי וההתארגנות, והיא כלי לשמירה על הדמוקרטיה. (דהאן – כלב, 2007). 

האופן בו בוחרים למחות גם הוא מגוון וכולל שביתות ושביתות רעב, הפגנות וכן בעידן שלנו גם פוסטים בפייסבוק וציוצים בטוויטר הם ביטוי לגיטימי של מעורבות חברתית בעל כוח לא מבוטל, כפי שראינו למשל במצרים, ואשר הובילה להפלת שלטונו של הנשיא מובארק. 

יש במחאה לא רק בחירה, אלא גם לקיחה מחדש של כוח, של שליטה, ואני חושבת על זה שכמו במרחב הציבורי, כך גם בחיים האישיים. לרוב הפנייה לעזרה מתרחשת כשהאדם מגיע לקצה גבול היכולת שלו לקבל דפוס, מציאות, סימפטומים שפוגעים באיכות חייו ומגבילים אותו. זו מחאה פרטנית, שנעשית בשקט, בחדרי הלב, ובפרטיות המוגנת של חדר הטיפולים. מחאה שבעיני תמיד היא הזדמנות להעצמה, עדות לאומץ ולעובדה שהפגיעות היא "כוח העל" החשוב ביותר שיש לנו, כדי להתחסן ולהתחשל, כדי לגדול כבני אדם. כשאני מוחא אני תובע את זכותי להתקיימות, ולא בכדי ויניקוט העלה על נס את התוקפנות, וראה בה מקור רב ערך להתפתחות ולחיות. 

השבוע הזה גרם לי לחשוב על הקשר בין האישי לחברתי ולפוליטי ולאופן בו יש הדהוד תמידי פנימה והחוצה, המשתנה בתדירות ובעוצמה, ועל המשפט, הקלישאתי משהו, אך שיש בו כל כך הרבה אמת – "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". 

• דהאן – כלב, ה. (2007). מחאה. בתוך: רם, א. וברקוביץ, נ. אי שיוויון. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון.