למה זקוקים נפגעי טראומה צבאית מאגף השיקום?
עקרונות מנחים לשיקום אחרי טראומה מנקודת מבט פסיכולוגית
שגית שרון
בימים אלה, כשאנו מלקקים את הפצעים ומתחילים לקוות לשגרה של אחרי מלחמה, חשוב לא לשכוח את מי שלא יחזרו לשגרה גם כשהמלחמה תסתיים. משפחות שכולות, פצועים, ומי שעבר חוויות קשות ונותר מצולק בנפשו. אזרחים וחיילים אלה ממשיכים לחוות את השלכות המלחמה יום יום, והפער בינם ובין מי שהשאיר את המלחמה מאחוריו עשוי להכאיב. חובתנו כקהילה לחשוב עליהם ולתמוך בהם, וזהו זמן טוב לבחון ולשפר את מנגנוני התמיכה הקיימים.
מאמר זה מתמקד בנפגעי טראומה צבאית ובמערכת היחסים המורכבת שבינם ובין אגף השיקום של משרד הביטחון. הציבור הרחב מכיר את מערכת היחסים הזו בעיקר דרך כותרות בתקשורת שמספרות על מתמודדים שהציתו את עצמם באקט של מחאה, או התפרעו במשרדי אגף השיקום. אלו מקרי קצה שמסמנים את קצה הקרחון של תופעה רחבה יותר. אך מדוע מתמודדי טראומה צבאית חווים תסכול רב כל כך, ומדוע הם מבטאים אותו דווקא מול אגף השיקום, הגוף שאמור לסייע להם?
שאלות אלה העסיקו אותי בעבודתי הטיפולית כספקית חוץ של אגף השיקום בשנתיים האחרונות. אני מאמינה שכדי להשיב עליהן עלינו לזכור כי טראומה יוצרת פציעה נפשית, ולכן גם בשיקום מטראומה יש חשיבות עליונה לגורמים נפשיים, פסיכולוגיים. כאשר אנחנו ניגשים לשיקום, עלינו לתת עדיפות גבוהה לגורמים רגשיים ובין אישיים, שתורמים לוויסות המערכת הנפשית.
הסיטואציה
אגף השיקום של משרד הביטחון אחראי על הכרה, תמיכה וטיפול במי שנפצע/ה בגופו או בנפשו במהלך שירות בצבא או בכוחות הביטחון, בלחימה או בדרך אחרת. האגף נמצא בתהליך חשוב של התפתחות ושיפור השירות. בעוד שבעבר, מתמודדים היו זכאים לסיוע רק אחרי שסיימו תהליך ממושך ומורכב של הכרה בנכות נפשית, החל משנת 2021 בוצעה באגף רפורמה שמטרתה להרחיב את סל הזכויות והטיפולים, להפוך אותם נגישים יותר ולקצר ולייעל את תהליך ההכרה. כיום מי שפונה לאגף השיקום זכאי לטיפול נפשי וזכויות נוספות כבר מרגע הפנייה, ולפני שהסתיים תהליך ההכרה.
באוקטובר 2023, זמן לא רב אחרי כניסת הרפורמה, פרצה מלחמת חרבות ברזל והעמידה בפני אגף השיקום אתגר שלא היה כדוגמתו. מספר מתמודדי הנפש שהאגף נותן להם שירות זינק תוך שנתיים מ-11,000 ל-31,000, ועל פי תחזיות עד 2028 יגיע ל-50,000 ומעלה (משרד הביטחון, 2025). אגף השיקום עושה מאמצים אדירים להתמודד עם גל עצום זה, והוא ממשיך להתפתח, לייעל את עבודתו, ולפתח מענים חדשים תוך כדי תנועה. תקציב האגף הוגדל ב-53%. אך האתגרים עדיין גדולים, המשאבים מוגבלים, וכוח האדם מצומצם ואינו מאפשר קשר אישי בין אנשי שירות ופונים באותו אופן שהתקיים לפני המלחמה.
הפונים לאגף השיקום על רקע נפשי שונים זה מזה. הם נשים וגברים אשר שירתו, או עדיין משרתים, בצבא, במשטרה, או בגופים ביטחוניים אחרים. חלקם נפגעי חרבות ברזל, חלקם נפגעי מלחמות קודמות, חלקם נפגעו שלא במהלך לחימה. הם מתמודדים עם פוסט טראומה, דיכאון, חרדות, או פגיעות נפשיות אחרות, בדרגות חומרה שונות. מתוך אוכלוסיה רחבה זו, המאמר הנוכחי מתמקד בפרופיל מייצג של חיילים נפגעי טראומה ממלחמת חרבות ברזל: אנשים מתפקדים ובריאים, אשר נפצעו בנפשם, ולעתים גם בגופם, בשבעה באוקטובר או בלחימה בחזיתות השונות. הם שירתו בצבא או בכוחות הביטחון וסיכנו את עצמם למען הכלל. רובם לא היו מודעים באופן מלא לסיכון של פציעה נפשית. בעקבות חוויה טראומטית חד פעמית או טראומה חוזרת או מתמשכת, הם מתמודדים עם מצוקה רגשית וסימפטומים כמו זכרונות חודרניים, סיוטים, התקפי חרדה, עוררות יתר, הסתגרות והימנעות, קשיי ריכוז, מצבי רוח, התקפי זעם, תגובות פיזיולוגיות, ועוד. רובם לא מצליחים לתפקד באופן שהיו רגילים לו, והם חשים כי אינם מכירים את עצמם. המצב הזה מבלבל ומבהיל, והם חסרים כלים להתמודדות איתו. הם זקוקים למידע אודות פוסט טראומה, להרגעה והנחייה, לתמיכה רגשית, לטיפול ושיקום, ובמקרים רבים גם לתמיכה חומרית.
כאשר מתמודדים אלה פונים לאגף השיקום, הם מצטרפים, שלא באשמתם, לגל עצום של פניות שיוצר עומס כבד על המערכת. המפגש בין מערכת עמוסה ובין פונים שנמצאים במצוקה גדולה הוא תמיד מתסכל. נותני השירות שנמצאים במגע ישיר עם הפונים, אנשים ראויים להערכה שבחרו לפעול בלב הקושי, הם אלה שסופגים את רב התסכול. מצב לא נעים זה עשוי להוות אתגר משמעותי ליכולת ההכלה שלהם.
בסעיפים הבאים נתבונן על מה שמתרחש כשהסיטואציה הזו פוגשת מאפיינים נפשיים ייחודיים של פוסט טראומה בכלל, ופוסט טראומה צבאית בפרט, תוך חשיבה על מקומם של עקרונות פסיכולוגיים בעבודה עם נפגעי טראומה בתוך הדינמיקה הזאת. כל סעיף נפתח בציטוט של משפט אופייני, ששמעתי יותר מפעם אחת בעבודתי הטיפולית עם נפגעי טראומה צבאית כספקית חוץ של אגף השיקום.
"הייתי רוצה לאבד יד או רגל. ככה היו רואים שאני פצוע"
הדינמיקה הרגשית של פציעה שקופה
פציעה שקופה מביאה איתה נטל כבד של בדידות והיעדר הבנה. בין אם הפציעה השקופה היא כאבי פנטום, פיברומיאלגיה, פגיעה מינית או טראומה צבאית, היא אינה נראית לעין. אם הפצוע לא יספר עליה, אחרים לא ידעו, ואם לא יסביר מה הוא עובר, לא יבינו אותו. לכן, עול ההסברה מונח על כתפיו.
נפגעי טראומה צבאית לא תמיד מבינים בעצמם מה עובר עליהם, ואין להם כלים להיות אלה שמסבירים את עצמם. באופן טבעי, כמו כל אדם, הם חוששים לחשוף את הפגיעות שלהם, מחשש להיפגע. הנטייה הטבעית להתבייש ולהסתיר חולשה אף מוגברת אצל מי שהחברה מצפה ממנו להיות חזק, כמו חיילים לוחמים. לכן, זה לא מובן מאליו שמתמודדים ימצאו את האומץ ותעצומות הנפש להתגבר על כל המחסומים ולספר מה הם חווים.
המתמודדים שמתקשים לדבר פוגשים לעיתים סביבה שמתקשה להקשיב. לנפש יש הגנות, אשר שומרות עלינו מפני סבל, ומפני ההכרה המפחידה שדברים קשים עשויים לקרות גם לנו. באופן טבעי, אנחנו נוטים להסיט מבט ממה שלא נעים לראות. לפעמים אנחנו לא מקשיבים, לפעמים משנים נושא, לפעמים מבטלים או מקטינים את מה ששמענו, או רומזים שמי שעבר חוויה קשה אחראי באיזה אופן למה שעבר. לאחר תקופת מלחמה מתמשכת, בנפשם של רבים כבר אין מקום להכיל קושי. כתוצאה, מי שנפצע פציעה שקופה עשוי לפגוש אנשים שמעדיפים להאמין שהוא מגזים, חלש או מפונק, ומבטאים אמונה זאת, באופן ישיר או עקיף. במצב זה, יש לו שתי ברירות. להשתכנע שמשהו בו לקוי, להתבייש בקושי שהוא חווה, ולשתוק, או לצאת למאבק מתיש ומתסכל כדי להיות מובן.
מי שפצוע בפציעה שקופה, זקוק לסביבה שמצליחה לראות ולהבין את הכאב. אם אנחנו רוצים לעזור למתמודדים עם טראומה צבאית, חשוב שנקשיב להם היטב, ונאמין למה שאנחנו שומעים. אנו יכולים להוריד מכתפיהם את נטל ההסברה, באמצעות הנגשה של ידע בסיסי אודות פוסט טראומה למשפחה וחברים, וגם לציבור הרחב. פוסט טראומה צבאית היא לא תופעה נדירה או יוצאת דופן. זוהי תוצאה טבעית של מצב לחימה, וכפי שמראים הנתונים והתחזיות (משרד הביטחון, 2025), אחוז גבוה מהחיילים הלוחמים מתמודדים איתה. בישראל 2025, רובנו מכירים באופן אישי אנשים כאלה. לכן כדאי שכולנו נבין מה זה בעצם, נלמד את מושגי היסוד, ונוכל לדבר על פוסט טראומה באופן פתוח, יומיומי, נטול בושה ומוכוון פתרונות, כמו שאנחנו מדברים על מיגרנה או כאבי גב.
"אני לא פונה לטיפול, אין מצב שאני ממלא את הטופס הזה"
פגיעה בדימוי העצמי וקושי לבקש עזרה
לא קל לבקש עזרה. כאשר אנו מבקשים משהו, באופן אוטומטי אנחנו מרגישים קטנים וחלשים יותר, כאילו אנחנו תלויים באחרים שיעשו לנו טובה. עבור מי שהיה רגיל להיות חזק, ולפתע נפגע ומוצא עצמו זקוק לעזרה, זה קשה עוד יותר, וכרוך בפגיעה עמוקה בדימוי העצמי.
אדם שהקריב עבור הקהילה לא צריך לבוא ולבקש שיעזרו לו, יש בזה משהו לא הוגן. חייל שנפצע פיזית בקרב, או משפחות שכולות שאיבדו את היקר מכל, מקבלים באופן מיידי תמיכה וסיוע ממשרד הביטחון, מבלי שיצטרכו לבקש או להוכיח דבר. זו דרכה של המדינה להעביר מסר של מחוייבות ואחריות כלפיהם. אך נפגעי טראומה צבאית נאלצים במקרים רבים להיות אלה שיוזמים את הפנייה לעזרה, מסיבות שונות שקשורות באופי הפגיעה ובמבנה המערכת. כפי שתיאר היטב הסטנדאפיסט אודי כגן בקטע 'הלם קרב' (2025), במקרים רבים פוסט טראומה מתפרצת באיחור. בנוסף, רבים לא מבינים שמה שהם חווים זה פוסט טראומה, או לא מוכנים להודות בכך בפני עצמם. חיילים שחשו כי הם חזקים, פיזית ונפשית, מתקשים לעכל את השינוי שעברו, ומתביישים בו. לעתים עוברים חודשים, שנים, ואף עשרות שנים, עד לרגע בו הם מסוגלים לפנות לעזרה. בזמן שעובר, מצבם עשוי להחמיר ולהסתבך, ובדרך נגרמים נזקים נוספים כמו פגיעה במערכות יחסים, אובדן מקומות עבודה, התמכרויות, ועוד.
המתמודדים שמתקשים לבקש עזרה, פוגשים מערכת שמצפה מהם ליוזמה ואקטיביות. כדי לקבל סיוע, עליהם ליזום את הפנייה למשרד הביטחון, למלא טפסים ולהגיש מסמכים באתר. גם בהמשך התהליך, בכל פעם שהם זקוקים למשהו (מידע, טיפול נפשי, סיוע כלכלי, הטבות שונות וכן הלאה), עליהם לפנות ולבקש. מספר הפונים גדול בהרבה ממספר נותני השירות, ולעתים מי שיוזם ומתעקש, יקבל יותר תשומת לב.
מי שקשה לו לבקש עזרה, זקוק למערכת תמיכה פרואקטיבית ויוזמת. אם אנחנו רוצים לעזור למתמודדים, טוב שהיוזמה תבוא מצידנו. כך נעביר מסר חשוב של אכפתיות ודאגה, ונחסוך מהם את הסיטואציה הלא נעימה של בקשת עזרה. סקירות יזומות במהלך השירות ובתקופה שלאחר סיומו יכולות לאפשר איתור מוקדם של חיילים שסובלים מסימפטומים פוסט טראומטיים. לאחר האיתור, מתמודדים זקוקים לליווי צמוד בתהליך הפנייה לאגף השיקום. מיקוד של המאמץ בשלב ראשוני זה במתן מידע כללי אודות פוסט טראומה, היכרות השירותים השונים שהם זכאים להם, ובניית תכנית ליווי מותאמת אישית, יכולה לחזק את הפונים ולחסוך פניות חוזרות שנובעות מפערי מידע. השקעה ראשונית בליווי אישי, סבלני ומעצים דורשת כוח אדם ומשאבים, אך עשויה לחסוך חודשים ושנים של סבל, החמרה וסיבוכים, שידרשו לא פחות משאבים וכוח אדם. מחקרים מוכיחים כי טיפול בטראומה הוא יעיל יותר, ולכן ממושך פחות, כשהוא מתבצע בשלבים מוקדמים.
"העליתי פנייה באיזור האישי, לא יודע אם מישהו קרא את זה"
חוויה עמוקה של בדידות קיומית
ניתוק מהזולת הוא אחד המאפיינים המרכזיים של פוסט טראומה (הרמן, 2017). במהלך טראומה, גם אם אנחנו לא לבד פיזית, אנחנו בודדים מול הסכנה או הזוועה. בתקופה שלאחר הטראומה, אנחנו בודדים עם הזכרונות ועם הסימפטומים.
הסימפטומים שמאפיינים PTSD מופעלים על ידי מבנים קדומים במוח, שהיו אחראים להישרדות האדם כבר כשהיינו אנשי מערות אשר תלויים זה בזה כדי לשרוד. לכן מבנים אלה רגישים למידע חברתי ותקשורת בין אישית. מגע, שיחה, שפת גוף, הבעה, או טון דיבור של אדם אחר, יכולים להעביר מסר שמלחיץ או מרגיע את המערכת הפיזיולוגית, אפילו בלי שנהיה מודעים לכך.
הפונים לאגף השיקום, פוגשים מערכת מקוונת. חלק גדול מהתקשורת עם אנשי השירות מתבצע דרך אתר האינטרנט של האגף. האתר מכיל מידע רב, ומאפשר הגשת פניות ופעולות נוספות דרך האיזור האישי. עבור רבים זה נוח, נגיש וחסכוני. אך המערכת הממוחשבת אינה ידידותית למי שסובל מקשיי ריכוז, חוסר סבלנות או תגובתיות רגשית, ולכן עבור מתמודדים רבים היא מתסכלת, מחלישה, פוגעת בדימוי העצמי, ומחזקת את החוויה של בדידות וניכור.
מי שנושא איתו חוויה קיומית של בדידות, זקוק לקשר אנושי. כאשר מתמודד פונה לאגף ברגע של מצוקה, אין תחליף לקשר עין, אמירה מרגיעה או חיוך. מערכת גדולה אשר נדרשת לשרת כמות עצומה של פונים חייבת להיות חסכונית ויעילה. קשר פנים אל פנים לכאורה אינו חסכוני, אך יש לו יעילות רגשית גבוהה. מחקרים מוכיחים כי תמיכה חברתית היא הגורם המשמעותי ביותר שתורם להתאוששות אחרי טראומה. מפגשים פנים אל פנים מאפשרים תחושת חיבור, בטחון ותקווה, שתורמים לתהליך השיקום. הם גם חוסכים תסכול, אי הבנות, מתחים ופניות חוזרות, אשר גוזלים את זמנם היקר של נותני השירות.
"אה, נכון, היא הסבירה לי. אבל לא הבנתי כלום ממה שהיא אמרה"
הפעלת יתר של מערכת הסטרס
אחד המאפיינים הבולטים של PTSD הוא תגובת סטרס מוגברת. כאשר אנו חשים בסכנה, מערכת הסטרס נדרכת ומכינה אותנו להתמודדות, באמצעות שינויים פיזיולוגיים כמו דופק מהיר ומתח שרירי, שינויים במיקוד הקשב, ושינויים רגשיים כמו דריכות או עצבנות. אחרי טראומה, מערכת הסטרס נוטה לזהות יותר אותות סביבתיים כסימני סכנה ('טריגרים'), ולהגיב אליהם בעוצמה מוגברת.
למצב זה עשויות להיות השלכות על תקשורת בין אישית. לדוגמה, במהלך שיחה עם נותן שירות, טריגר כגון רעש, מחשבה, או גירוי כלשהו בחדר, עלול להפעיל תגובת סטרס שתתבטא באי שקט, קושי להתרכז, ניתוק, או תגובתיות רגשית. המתמודד לא תמיד מודע לכך או רוצה לחשוף זאת, ולכן השיחה עשויה להימשך כרגיל, כשהוא למעשה כבר לא נוכח בה. לעתים, התנהגות של נותן השירות עשויה להוות טריגר, ולעורר תגובת בהלה או התפרצות זעם. נותן השירות עשוי להיפגע מהתגובה הזו, או להגיב אליה בחוסר אמפטיה, ניתוק, או תוקפנות, וכך המצב עשוי להקצין.
מי שמערכת הסטרס שלו מופעלת, זקוק להרגעה וויסות. אם אנחנו רוצים לעזור למתמודדים ברגעים בהם מערכת הסטרס שלהם מופעלת, עלינו להיות רגועים בעצמנו. ידע והבנה יכולים לעזור לנותני השירות לזהות מצבים ולהגיב בתוכם מתוך מודעות ובחירה. ליווי והדרכה יכולים לסייע להם לנהל סיטואציות רגשיות מורכבות ולא להיסחף לתוכן. כלי העבודה החשוב ביותר של נותני השירות הוא יכולת ההכלה שלהם, ולכן חשוב לשמור עליהם מפני מצב בו המיכל מתמלא והמערכת הרגשית שלהם נמצאת בעומס יתר. לשם כך, צריכים להיות מספיק נותני שירות כדי לחלק ביניהם את העומס. חשוב שהם ירגישו נתמכים, מוכלים ומוגנים, שיהיה להם זמן לנוח ולטפל בעצמם, ושתשרור בסביבת העבודה שלהם אווירה של קרבה, פתיחות וביטחון. עובדים חדשים שגויסו עקב הצורך הגובר, זקוקים לליווי קרוב ותמיכה מיוחדת.
"הבנתי שאני פשוט בורג במערכת. לאף אחד לא אכפת ממני"
חוויית נבגדות ומשקעים של חוסר אמון
חוויות טראומטיות כרוכות במקרים רבים בפגיעה באמון הבסיסי באחר. לרב אלה יהיו המקרים שהשיקום בהם מורכב יותר. האדם הוא בעל חיים חברתי, אשר בנוי לשרוד באמצעות שיתוף פעולה, המתבסס על חיבור ומחויבות הדדית. אירועים טראומטיים שכרוכים בפגיעה מכוונת על ידי אדם, או בהפרה של ציפייה יסודית לאחריות, דאגה או אכפתיות מצד אדם או מערכת, מפרים את האמון הבסיסי שלנו ומשאירים חותם רגשי עמוק. עבור מי שנפגע על ידי אדם, סיטואציות בהן מופנית כלפיו תוקפנות, גם אם קלה, עשויות להוות טריגר לתגובת בהלה או זעם. עבור מי שעבר הפקרה או בגידה, מפגש עם סימנים של אדישות, חוסר אכפתיות, או מניפולטיביות, עשוי להוות טריגר לתגובה רגשית שלכאורה אינה פרופורציונלית.
טראומה צבאית מתרחשת תמיד בתוך מערכת. המערכת הצבאית מתאפיינת ביחסי מרות ברורים: חייל נדרש למלא פקודות, וחייו ובטחונו תלויים במי שנותן את הפקודות האלה. עבור מתמודדים מסויימים, סיטואציות של מרות או תלות באחר מהוות טריגר לתחושת סכנה.
בגידה מוסדית מתרחשת כאשר ארגון לא עומד באחריות שלו למנוע, או להגיב כראוי, למאורעות טראומטיים שהתרחשו בתחומו (Bruce et al. 2025). בהגדרה זו נכללים מצבים בהם המערכת או הממונים מסכנים חייל באופן לא אחראי, לא שומרים עליו כראוי, לא מכירים בכך שהוא חווה משהו שאינו תקין, לא מכירים במצוקה שנגרמה לו, או לא מעניקים לו סיוע. אצל מתמודדים שעברו פגיעה מוסדית, התגובה הפוסט טראומטית נוטה להיות חריפה יותר, והם מתקשים להשתתף בטיפול. מלחמת חרבות ברזל הפגישה חיילים ומפקדים עם שחיקה חמורה, מצבי קצה רגשיים, סיטואציות כאוטיות וטעויות אנוש, ונפגעי טראומה צבאית רבים סוחבים איתם משקעים של בגידה מוסדית. מי שחווה בגידה מוסדית על ידי מערכת הביטחון, יתקשה יותר לתת אמון ולהיעזר באגף השיקום, שהוא חלק ממנה. בנוסף, כל אכזבה מאגף השיקום, עשויה להיחוות כשחזור של הפגיעה באמון, ולעורר תגובה רגשית חזקה.
נפגעי טראומה צבאית לעיתים חשים נבגדים גם באופנים נוספים. חלקם מרגישים כי נבגדו על ידי המדינה, ששלחה אותם להתמודד עם תוצאות של מחדל שלא היה אמור לקרות, או העמיסה עליהם נטל כבד מדי ולא שוויוני. יש שמרגישים כי נבגדו על ידי אזרחים שהקלו ראש במאמץ ובהקרבה שלהם. יש שנבגדו על ידי מקומות עבודה שלא נתנו להם גב, או על ידי בנות זוג שהפנו להם עורף. כאשר אדם מסכן את עצמו למען הקהילה ונפגע, קו דק מפריד בין תחושה של גאווה והשלמה, ובין תחושה שהקהילה השתמשה בו והפקירה אותו לגורלו. לכן מתמודדים רבים רגישים לסימנים קלים של חוסר אכפתיות או אדישות מצד נציגים של הקהילה.
מי שנושא משקעים של חוסר אמון, זקוק למערכת מחוייבת, מכילה וסבלנית. מי שחווה בגידה למד להיות זהיר, ויתכן כי יתקשה לתת אמון גם במי שרוצה לעזור לו. חשוב לכבד ולהכיל את הרגישות הזו, ולזכור גם ברגעים מאתגרים את התמונה הכוללת ואת המחוייבות המוסרית שלנו כלפי מי שנפגע כשהגן עלינו. כנציגים סמליים של הקהילה, יש לנו יכולת לבצע תיקון, ולעשות את העבודה החשובה של בניית אמון מחודש.
"עדיין לא קיבלתי תאריך לוועדה. אני בודק כל יום באתר"
משקעים של חוסר אונים והיעדר בחירה
אחד המאפיינים הבולטים של חוויה טראומטית, הוא היעדר שליטה. אנחנו רגילים לתפוס את עצמנו כאנשים בעלי שליטה והשפעה על חייהם, אך בעת טראומה, אמונה זו מתנפצת. לעיתים תחושת חוסר האונים שנוצרת עקב כך חזקה כל כך, שמתמודדים מאבדים קשר עם כוחותיהם ועם היכולת שלהם להשפיע גם בתקופות אחרות ובתחומי חיים אחרים.
כאשר עלינו להמתין להחלטה של אחרים בנושא חשוב שישפיע על גורלנו, כולנו מרגישים מוחלשים וחסרי שליטה. ועדה רפואית אחראית לקבוע האם הפונים יוגדרו כ'נכים' על רקע נפשי, מה יהיו אחוזי הנכות שלהם, ובהתאם לכך, לאיזה סיוע יהיו זכאים. ההמתנה לוועדה בתקופת חרבות ברזל אורכת כשנתיים. במהלך תקופת ההמתנה הארוכה הפונים אמנם מקבלים טיפול נפשי ותמיכה, אך מבחינה רגשית הם נתונים בחוסר ודאות מתמשך לגבי עתידם, לכודים בין האיום שנשקף לדימוי העצמי שלהם במקרה שהוועדה תכריע כי הם 'נכים', ובין איום קיומי, במקרה בו תכריע שאינם 'נכים' ולא ינתן להם סיוע. חשוב להביא בחשבון את ההשלכות הנפשיות השליליות של תקופת ההמתנה לוועדה. במהלך תקופה מורכבת רגשית כזו, קשה למצוא כוחות לתהליך שיקום, ויותר מכך, מתקיימים בה כוחות שמושכים להחמרה. מטפלים רגשיים יודעים היטב כי מי שמוטלת עליו ה'משימה' להוכיח עד כמה הוא פגוע, מבלי שיבחר בכך באופן מודע, ישים לב יותר לחלקים הפגועים שלו, דבר התורם לבניית תפיסת עצמי חלשה ופגועה. כאשר החלקים הפגועים זוכים להכרה, זה משחרר את הנפש לתהליך של התחזקות ושיקום.
מי שחווה חוסר אונים, זקוק לסביבה בה יש לו בחירה והשפעה. אם אנחנו רוצים לעזור לנפגעי טראומה, עלינו לתת להם להרגיש שקולם נשמע ושהם האחראים על חייהם. סיטואציות בהן הם חסרי כוח משחזרות את חוסר האונים של הטראומה, ויש להימנע מהן ככל האפשר. יש הטוענים כי ההכרה בפגיעה מקבעת נפגעי טראומה בזהות פגועה ובעמדה קורבנית. אך מה שמזיק לדימוי העצמי אינו ההכרה עצמה, אלא התהליך הקודם לה. לכן יש מקום להתבוננות וחשיבה מחודשת על תהליך ההכרה, בדגש על ייעול וקיצור התהליך, והגברה של שליטה, בחירה ומעורבות של המתמודדים. חשוב לשחרר אותם מהאחריות להוכיח שהם פגועים, ולתת להם להשפיע על התהליך בדרכים אחרות. גם ההגדרה 'הכרה בנכות נפשית' ראויה לבחינה מחודשת. מי שמתמודד עם תגובה טבעית לטראומה, אינו נכה. הוא ראוי שיכירו באופן מכבד ומעצים בכך שהוא מתמודד עם אתגר גדול, ויעניקו לו תמיכה לא כי הוא חלש ונזקק, אלא כי היא מגיעה לו.
יש שחוששים כי תהליך הכרה קל או פשוט יותר יאפשר לאנשים לנצל את המערכת ולקבל הטבות שהם לא זכאים להן. נכון, זה עלול לקרות. אבל חשוב להתייחס לחשדנות שלנו כלפי המתמודדים במונחים של עלות לעומת תועלת. אם סמכנו עליהם שיחזיקו נשק, מדוע להטיל ספק באמינות שלהם כשזה נוגע לסיוע וזכויות? אין מי שיודע טוב יותר מהם לאיזה סיוע הם זקוקים. מדוע לא להקשיב להם? חשדנות וחוסר אמון עשויים ליצור אווירה של מאבק על משאבים, ובסופו של דבר להגשים את עצמם.
"בלילה חלמתי שאני עומד לבד מול הוועדה"
נוכחות משמעותית של בושה ואשמה
טראומה היא חוויה שפוגעת באופן עמוק בדימוי העצמי. לאחר טראומה, רבים מרגישים בושה על מה שקרה להם, או על הדרך בה הגיבו. רבים מרגישים אשמה, על מה שעשו או לא עשו, ואפילו על כך ששרדו ואחרים לא. רבים מפקפקים בעצמם, ביכולותיהם, או בדברים טובים שחשבו על עצמם קודם לכן.
בימים שקודמים לוועדה הרפואית, רבים חווים חרדה מפני הסיטואציה. חלקם חוששים להיות שם לבד. אחרים מרגישים כמו לפני מבחן ומפחדים לעשות טעות גורלית. יש שמרגישים כאילו הם עומדים למשפט ונתקפים בספקות עצמיים אפילו שאין להם מה להסתיר. יש שמרגישים כי זה משפיל להיחשף בחולשתם. רב החששות מתפוגגים במפגש עם הוועדה, ומתמודדים רבים יוצאים ממנו בתחושת הקלה. אך יש גם כאלה שנשארים עם תחושה קשה, שלא הקשיבו להם, ביקרו אותם, או עשו להם עוול.
מי שחווה בושה ואשמה, זקוק להכרה מכבדת ולתיקוף. מעבר למשמעות החומרית והסיוע שההכרה על ידי הוועדה מבטיחה, יש לה משמעויות עמוקות בעולם הנפש. ברגע טעון ורגיש כל כך, לכל מילה יש השפעה חזקה, לטוב או לרע. אם נתייחס לרגע המפגש עם הוועדה כרגע טיפולי, נוכל לעשות שימוש חשוב בכוח הזה. במקום לקבל משמעות של מבחן או משפט, מעמד הוועדה יכול להיתפס כטקס סמלי, בו נציגים של קהילה מכירים מחוייבות שלה כלפי מי שנפגע עבורה. אקט של לקיחת אחריות ותיקון מסוג זה, יכול להיות מרפא עבור מי שסוחב משקעים של בגידה מוסדית. בנוסף, כאשר אדם בעמדת סמכות מבהיר בשם הרשויות כי אכן הייתה טראומה והקשיים שהמתמודד חווה הם אכן תוצאה שלה, הבושה פוחתת, והחוויה הופכת מעט פחות שקופה, ויותר לגיטימית. ג'ודית לואיס הרמן (2017) מדגישה את החשיבות של עדות, הקשבה של אדם אחר לסיפורו של נפגע טראומה, אשר מפיגה במעט את הבדידות הקיומית שלו. מעמד ההכרה יכול להיות רגע חשוב ומעצים של עדות.
"דפקו אותי, קיבלתי רק שלושים אחוז נכות. לחבר שלי נתנו חמישים"
פגיעה עמוקה במוטיבציה ובתקווה
טראומה מערערת את האמונה בטוב. במקרים רבים היא מפרה אמונות יסוד אופטימיות שנתנו למתמודדים תחושת ביטחון ותקווה, ומותירה אותם ללא אחיזה. במצב זה קשה למצוא כוחות ומוטיבציה לתהליך התובעני של שיקום אחרי טראומה. תהליך השיקום דורש נחישות גדולה להיאבק בכאב ובפחד ולא לוותר. כדי להתמיד בו, נדרשת תקווה חזקה, אך עבור מתמודדים רבים, התקווה היא אחד הדברים שהלכו לאיבוד.
הפונים לאגף השיקום מתקשים למצוא בתוכם כוחות. הם זקוקים לתמיכה מבחוץ, שתחזק אותם ותעזור להם למצוא את כוחותיהם. אך האופן בו מחולקות ההטבות למתמודדים לעתים פועל כנגד המוטיבציה לשיקום. בעוד שחלק מהזכאויות מיועדות לכל הפונים, אחרות נקבעות על פי רמת הפגיעה. לדוגמה, חלק מהזכויות ניתנות בהתאם לאחוזי הנכות, אשר נקבעים בין השאר על פי רמת תפקוד. כתוצאה, מי שהתייאש ואינו מנסה לעבוד לפרנסתו, עשוי לקבל סיוע אשר מי שמצליח, במאמץ רב, להחזיק במקום עבודה, אינו זכאי לו. לכאורה, זוהי חלוקה פרקטית וחסכונית של המשאבים. אבל במישור הנפשי יש לה השלכות קשות. היא מעבירה מסר לא מודע שתפקוד נמוך מתוגמל, וההשלכות השליליות העמוקות של מסר זה על המוטיבציה של מתמודדים ועל תהליך השיקום שלהם מורגשות היטב.
מי שיש לו גב של אחרים שמאמינים לו ומאמינים בו, מסוגל יותר לחוש תקווה ולשאוף לטוב. אם נעביר למתמודדים מסר ברור של תמיכה נדיבה ולא מותנית, הם יוכלו להרגיש ביטחון רב יותר ואמון בעולם. אם נאמין להם שקשה להם, ולצד זאת נאמין בהם ובכוחותיהם, אולי גם הם יוכלו להאמין בעצמם ולמצוא תקווה. יש שחוששים כי מתמודדים שיקבלו תמיכה נדיבה מדי, יעדיפו להישען עליה ולא יגייסו את כוחותיהם לחזור לתפקוד מלא. אך לאנשים יש נטייה טבעית להתפתח, כאשר יש להם תנאים מתאימים ותקווה. חלוקה שוויונית של זכויות, שאינה מותנית ברמת הפגיעה, יכולה לשחרר את המתמודדים מהסתירה שבין המוטיבציה להשתקם והמוטיבציה לקבל תמיכה.
כשאנחנו חושבים על תמיכה נדיבה, עלינו להגדיל ראש, להרחיב את המבט ולהביא בחשבון את ההשלכות הרחבות של טראומה. עלינו לזכור כי פוסט טראומה יכולה להתעורר מחדש גם אחרי שנים של רגיעה. עלינו לקחת בחשבון כי מתמודדים רבים אמנם חוזרים לתפקוד חלקי, אבל לא יגשימו את הפוטנציאל שלהם במלואו. כמו כן, עלינו להכיר בהשלכות ההתפתחותיות של טראומה מתמשכת בגיל צעיר. טראומה מתמשכת בילדות יוצרת שיבוש בהתפתחות. השפעה זו אינה נעלמת לחלוטין בגיל שמונה עשרה. טראומה מתמשכת במהלך השירות הצבאי עשויה להשפיע על משימות התפתחותיות כמו בניית זוגיות, לימודים, פרנסה, וחיים עצמאיים. חשוב להביא כל זאת בחשבון ולהציע עזרה רלוונטית עוד לפני שהקשיים צצים.
רגע של הזדמנות חשובה
בימים אלה, גופים שונים מתפנים להקדיש מחשבה נוספת לתמיכה בנפגעי טראומה צבאית. זוהי הזדמנות להביא בחשבון את המשמעות הטיפולית של תמיכה זו, שהיא הרבה מעבר לסיוע הטכני והחומרי. הבנה עמוקה של משמעויות טיפוליות יכולה לכוון אותנו להשקיע משאבים במקום הנכון ובדרך היעילה ביותר. המסר "יש לך גב, אתה לא לבד" נוגע בשורשי הדינמיקה הנפשית שמאפיינת פוסט טראומה צבאית, ויש לו את הכוח להפחית סטרס, להרגיע סימפטומים ולתת תקווה. סביבה אנושית חמה, שתומכת מבלי להחליש, יכולה להאיץ את תהליך השיקום, למנוע סיבוכים והתדרדרות, ובסופו של דבר גם לחסוך עלויות. לכן חשוב להשקיע בגיוס והכשרה של כוח אדם איכותי, לייעל תהליכים, ולבחון מחדש את תהליך ההכרה, וחלוקת הזכאויות. כי מגיע להם עתיד טוב.
מקורות
הרמן, ג' ל' (2017). טראומה והחלמה. עם עובד.
וואן דר קולק, ב' (2021). נרשם בגוף. פרדס הוצאה לאור.
כגן, א' (2025). הלם קרב. פייסבוק, אודי כגן העמוד הרשמי. https://www.facebook.co...270844358077/
חדשות משרד הבטחון (ספט' 2025). למעלה מ20,000 פצועים ופצועות נקלטו באגף השיקום מתחילת המלחמה. אתר משרד הבטחון. https://mod.gov.il/%D7%...%D7%9E%D7%94
שרון, ש' (2025). על אשמת השורד, הפקרה, אבולוציה ויחסים. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4903
Bruce M. J., Little D. M., Hernandez-Tejada M. A. & Acierno R. (2025) Posttraumatic stress disorder treatment outcomes for events related to institutional betrayal. https://onlinelibrary.w...02/jts.23187
