הקבצן אומר: נגמרה ההפצצה ויורד למקלט, שהתרוקן
עלון פסיכולוגיה עברית | 15/3/2026 | הרשמו כמנויים
"
המלחמה המתמשכת שכבר הפכה לאוקסימורון המוכר לנו מדי - 'שגרת-מלחמה', מזמינה אותנו להעמיק את המבט באופן בו המלחמה פוגשת באופן אחר כל נפש ונפש. מה חווים בימי המלחמה אנשים המתמודדים עם פוסט טראומה צבאית? מה חוות נשים המתמודדות עם פוסט טראומה על רקע פגיעה מינית בילדות? מה מרגישים מי שאיבדו אדם קרוב לאחרונה? מה עובר על מי שנמצאים מסיבה כזו או אחרת בשולי החברה?. המבט המעמיק מסרב להתייחס לכולם כמקשה אחת ומחפש את האופן בו המלחמה, על הפחד הכרוך בה, המתח המתמיד, וחוסר הוודאות - פוגשת כל אדם על מורכבותו החד פעמית.
השבוע באתרנו מאמר חדש ועוד טורים נהדרים מעוררי מחשבה:
המאמר של גלי זייצ'יק עוסק במעבר ממסגרת "סטודיו פתוח" לעבודה במרחב חי ופתוח, שבו הגבול בין חדר הטיפול, היצירה והחיים מיטשטש. מתוך התבוננות בתהליכי יצירה ספונטניים – מקשקוש ראשון על הדף ועד לכשכוש זנב, תנועה, קול ומפגש – נבחן האופן שבו הרחבת המרחב הפיזי והנפשי מאפשרת ביטוי עצמי, ויסות רגשי ויצירת קשר. המחברת מתארת את עקרונות המודל, דילמות ואתגרים בעבודה במרחב שאינו "ממושטר", ומשלבת וינייטות קליניות להמחשת החיבור בין משחק, חומר, תנועה ונוכחות הדדית. המאמר מציע לחשוב מחדש על גבולות הסטודיו הטיפולי ועל האפשרות להפוך את המפגש הטיפולי למרחב חי, פתוח ומזמין.
ד"ר אסתר פלד חוזרת אלינו עם טור מעמיק ומעורר מחשבה בעקבות קריאה בספר 'דרך הצמצום והדיאלוג' מאת ד"ר ברוך כהנא וד"ר מיכל פכלר המציג פסיכותרפיה הנשענת על חשיבה קבלית.
"אחרי שנות עבודה והוראה רבות, כתבו שניהם ספר המכיל את עיקרי השיטה, ואת התיאוריה הקבלית-חסידית שעליה היא נשענת. ככלל, הספר ממקם את השיטה שהוא מציג בתוך השדה הפסיכואנליטי. מתמקם בשדה הפסיכואנליטי, וגם מתפלמס עם הנחות היסוד של שיטות פסיכואנליטיות מוכרות. הנחות יסוד של שיטה העוסקת בחיי אדם ושמחותיו וכאביו מייצגות כמובן אתיקה, כלומר עוסקות בשאלה כיצד ראוי לו לאדם לחיות. והאתיקה של דרך הצמצום והדיאלוג, שיש לה הקול הייחודי שלה, מתבררת היטב מתוך הכתוב. וזה אחד מיתרונותיו של הספר, שהוא מביא איתו אתיקה לא מעורפלת, כפי שנהוג לעתים בשדה הפסיכואנליטי, אלא הנחת יסוד פשוטה, מטא-תיאורטית, עיקרון שמוביל הכול וקורן על הכול. והעיקרון הזה נשען על מקורות יהודיים, והעיקרון היהודי הזה הוא עיקרון של אור. האור הוא מה שמחפשים אחריו בקליניקה של דרך הצמצום והדיאלוג - האור הייחודי של האדם היחיד שנכנס לקליניקה עם החושך שלו, והחסר, והפחד והמשאלה. והמשאלה של המטופל בקליניקה של הצמצום והדיאלוג, מתחת ומעל לסימפטומים היא תמיד אותה אחת, והיא קשורה לייעודו של האדם, שהוא נגזרת של האור הגנוז בו מלכתחילה, הייחודי לו. כך, בשיטה של "דרך הצמצום והדיאלוג" האתיקה היא אתיקה של "יציאה לאור".
ד"ר ארנון רולניק בטור שרלוונטי לעבודה עם מטופלים בימים אלה – 'להחזיר או לא להחזיר: הארי השואג מעלה גם שאלות של סטינג' :
"המלחמה הנוכחית הכניסה לחדר הטיפולים שותף שלישי, לא מוזמן ורועש במיוחד: "הארי השואג" (האזעקה). כאשר האזעקה קוטעת את הרצף הטיפולי ומאלצת אותנו לצאת לממ"ד, היא לא רק מאיימת על ביטחוננו הפיזי אלא גם על ה"סטינג" – אותו מבנה שאמור להיות "הלחם והחמאה" של המטפל. הדילמה "האם להחזיר את הזמן שאבד" היא אינה רק טכנית; היא נוגעת בלב התפיסה הפסיכואנליטית על גבולות, מציאות וחמלה".
יעל פרוינד-אשחר על הדמיון המערער והמעורער בין חופשת לידה ל'חופשת' מלחמה –
"ממש כמו בחופשת הלידה, עייפות, בלבול ותחושת דיס-אוריינטציה, מציפות עכשיו. אומרים לך בטיפת חלב, כשאת גמורה ומיואשת, שתינוק לא נולד עם מחזור שינה וערות מוסדר. בשבועות הראשונים לחייו, התינוק לא מייצר מלטונין ("הורמון החושך") באופן משמעותי. היא מנחה אותך האחות, מנסה לנחם, שבגיל חודש וחצי-חודשיים בלוטת האצטרובל של התינוק תתחיל בייצור עצמאי של מלטונין, אבל הכמויות יהיו קטנות ולא עקביות. שבגיל שלושה-ארבעה חודשים רמות ההורמון יחלו לעלות באופן משמעותי יותר ויתחיל להיווצר שעון ביולוגי מוסדר יחסית. ועד גיל חצי שנה, הפרשת המלטונין תהיה מבוססת ומחזורית ותאפשר ערות ביום ושינה בלילה. הללויה. בתקווה. עד אז- תסתדרי. תתמסרי לשעון אחר, שעון שאינו שלך. מישהו אחר- תינוק או מי שעומד מאחוריי אותו משגר איראני, הוא שינהל את הקצב שלך, שלנו. אז, בחופשת הלידה, כמו עכשיו, נסתובב כולנו בעיניים טרוטות, תוהות איזה יום היום בכלל ואם יום או לילה, מצפות ומקוות שאחיות טיפת חלב מדייקות ולא רק מנחמות."
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין נותנת לנו את 'השנקל שלה' על 'מה שהולך פה'– מחשבות ברזל למבצעי אריות –
"העולם מתמלא לאחרונה במנהיגים נרקיסיסטים ופסיכופתים שמשכנעים אוכלוסיות שלמות שרק בדרך שלהם אפשר ללכת ושוללים כל דרך אחרת. הם גוררים למלחמות מתישות ומיותרות כדי לשמר את מה שהפך להיות הערך העצמי שלהם – כוח, עוצמה והערצה – כשהפחדה היא נשק וכלי לדימוי עצמי. הם משתמשים בעמדת הכוח כדי לייצר תנאים להשיג עוד ועוד כוח, עד שהשגת הכוח הופכת לייעוד בפני עצמו....מנגד, מי שרואים את עצמם כליברלים-דמוקרטים מגיעים לעיתים עד רמת ה-woke, כאילו גילו פתאום שיש בעולם חזקים וחלשים. הם מודים בכך שאינם מבינים דבר בעולם, ולכן פשוט תומכים במי שנראה להם כקורבן. כמובן, הידע מי חלש ומי חזק מגיע אליהם מהמדיה החברתית ומהתקשורת הפופוליסטית, העסוקה בהעצמת כוחה שלה. יותר הרצת מידע, יותר פרסום, יותר כוח".
רות נצר – כותבת בעקבות קריאה בממואר מאת בינה ווילר - 'לגור בבטנו של הזאב' -
"הממואר המרתק, המטלטל והמרגש של בינה וילר שיצא זה עתה הוא ספר קטן מידות, שמכיל חיים שלמים ואינטנסיביים. הכותבת באמצע שנות השמונים שלה מתבוננת בחייה שעברו משואה לגאולה, במובן הקונקרטי ממשי ובמובן סמלי. רבים ספרי יוצאי שואה ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה. השואה של בינה היא גם השמדת חלק ממשפחתה, גם מסלול ההתחבאות והמנוסה של הוריה. הכותבת נולדה בבלגרד בירת סרביה בעיצומה של מלחמת העולם השניה, בת יחידה להוריה, והם שרדו בעזרת כספים רבים שהיו לאמה והצליחו להגיע לארץ אחרי המלחמה".
- פרסומת -
ובבבלוג קריאה מודרכת, נחי אלון קורא בספרם של עמלה עינת ושאול אלבלק - 'ללמוד עם קרנף בחצר: על בית הספר שבספארי' –
"זמן לא רב לאחר הספר הקודם פרסמו עמלה ושאול אלבלק ספר שונה בתכלית - ספר שחוקר בית ספר שונה בתכלית, ושהקריאה בו משמחת, מעוררת השתאות והשראה, שבצידן גם מעין אכזבה רטרואקטיבית: "מדוע לא פניתי אני בעבר להכשרה משולבת של מורה־מטפל, כמו מורי בית הספר המדובר? ומדוע אין בארץ די יוזמות נוספות ברוח חדשנית ואמיצה כזו?”. בית הספר המדובר מכונה "בית הספר המיוחד והייחודי בספארי” ברמת גן, והיוזמה להקמתו לא הייתה של איש חינוך אלא דווקא של וטרינר הספארי. עובדה זו עצמה מדגימה את ייחודו: ריבוי מקצועות המאוחדים במטרות משותפות - החל בצוות הספארי, דרך מורים מקצועיים ומטפלים מקשת רחבה של התמחויות, ועד המִנהלה - שכולם כאחד מהווים את הצוות המטפל־מחנך".
המקומות המתרוקנים / הקבצן אומר - יעל גלוברמן
הקבצן אומר: נגמרה ההפצצה
ויורד למקלט, שהתרוקן.
הוא מושך מעל לראש שמיכה
שמישהו קיפל, ונרדם.
כשתתחי שוב אזקה, יורדת ועולה
כמו אישה פרועת שער במדרגות
הוא יברח החוצה, לרחובות.
השכנים מפחידים אותו יותר מהטילים.
בסופו של דבר, צריך לחשוב
מיהו האויב היותר-קרוב.
הוא גר בזמן אחר,
זמן שולים, זמן הפקר.
הוא חי במקומות המתרוקנים,
אלה שהאחרים עוזבים.
עכשיו הוא נע בשנתו. שקט לא מלא עוטף אותו.
תכף בוקר. כמעט אור.
Photo by Beth Macdonald on Unsplash
"
