מקשקוש לכשכוש: מהסטודיו הפתוח למרחב חי פתוח
גלי זייצ'יק
מבוא
פינות חי נפוצות במוסדות טיפוליים וחינוכיים רבים, כגון בתי ספר, פנימיות, מרכזי הורים וילדים, בתי חולים ומרכזי שיקום. הן משמשות מרחבים שבהם ילדים, מתבגרים ומבוגרים נפגשים עם בעלי חיים בדרכים שונות: החל מטיפול מובנה עם מטפלים מוסמכים, דרך פעילויות חינוכיות על טבע ואחריות, תחזוקת פינת החי, ועד לשהייה חופשית ללא הנחיה ברורה או מטרה מוגדרת. שהייה חופשית זו, שלעתים נתפסת כהפוגה או פעילות משנית, טומנת בחובה פוטנציאל טיפולי רחב. מטפלים רבים מאפשרים כיום שהות כזו בפינות חי טיפוליות, אך היא טרם תוארה בספרות כפרקטיקה טיפולית מובחנת.
מאמר זה מציע מודל חדש בשם "מרחב חי פתוח", המבוסס על עקרונות "הסטודיו הפתוח" מעולם הטיפול באמנות (Allen, 1995). ההקבלה בין שני המודלים ממסגרת את השהייה החופשית לצד בעלי החיים כהתערבות טיפולית עצמאית, המאפשרת תהליכים רגשיים וחברתיים. המודל מוצג כהצעה תיאורטית ראשונית מתוך ניסיון שטח, ושואף להרחיב את השיח הטיפולי, להעניק שפה מקצועית לתהליכים לא מוגדרים, לקדם דיאלוג בין טיפול באמנות וטיפול בעזרת בעלי חיים, ולעורר מחקר נוסף בתחום לביסוס תיאורטי ויישומי.
מניסוי שטח להמשגה תיאורטית
ההצעה למודל צמחה מתוך התנסות ישירה בשטח, שהתפתחה בהדרגה לתובנה תיאורטית מתוך תצפיות שיטתיות בפינת חי של בית ספר לתלמידים בעלי קשיים רגשיים־התנהגותיים. במסגרת זו, הפינה פתוחה לתלמידים בהפסקות, בחלוקה לפי שכבות גיל, ללא הנחיה טיפולית מוצהרת או פעילות מובנית. התהליכים שהתקיימו במרחב זה, שנתפס לכאורה כהפוגה מהשיעורים, הצביעו על פוטנציאל טיפולי ספונטני שלא תואר בספרות עד כה. תצפיות חוזרות העלו כי תלמידים רבים, המתמודדים במסגרת הכיתה עם קשיים בוויסות רגשי, בקשב או באינטראקציה חברתית, מפגינים במרחב זה דפוסי התנהגות שונים: בחירה חוזרת להגיע למרחב, שהייה ממושכת ליד חיות מסוימות, פיתוח אחריות ספונטנית כלפי בעלי החיים ושיתוף פעולה עם בני גילם. זיהוי הדפוסים החוזרים וההבנה שהמרחב הזה פועל למעשה לפי עקרונות ברורים הובילו לגיבוש ההמשגה התיאורטית של מרחב חי פתוח.
המודל התיאורטי של מרחב חי פתוח נבנה בהשראת גישת הסטודיו הפתוח, גישה טיפולית שצמחה בסוף שנות ה־40 וה־50 בבתי חולים פסיכיאטריים באנגליה, בעיקר בהובלת האמן אדוארד אדמסון, ובמקביל בארצות הברית בעבודותיה של מרי הונטון. גישה זו התרחבה בהמשך למסגרות קהילתיות וחינוכיות, כגון בתי חולים כלליים, מרכזים קהילתיים ובתי ספר, והפכה למוכרת בעולם הטיפול באמנות (Allen, 1995; Finkel & Bat Or, 2020). מודל זה נשען על גישות הומניסטיות ופסיכודינמיות, הרואות ביצירה ובמפגש חופשי מרחב של ביטוי וצמיחה. בסטודיו הפתוח קבוצה של משתתפים נכנסת למרחב שבו מונחים חומרים אמנותיים מגוונים, כמו צבעים, חימר או כלי ציור. כל אחד בוחר באופן חופשי כיצד לעבוד עם החומרים בתוך מסגרת זמן מוגדרת, ללא הנחיות נוקשות או משימות מוכתבות. המשתתפים רשאים לבוא ולצאת כרצונם, ליצור בקצב שלהם, וללא ציפייה לתוצאה מסוימת. האינטראקציות שנוצרות, כמו שיתוף רעיונות או התבוננות ביצירות זה של זה, מטפחות תחושת קהילה.
בתוך הסטודיו הפתוח המטפל מחזיק את המרחב ושומר על סביבה בטוחה ומקבלת. הוא נוכח תמיד, לעתים משתתף בעשייה לצד המשתתפים, אך נמנע מלהכווין את התהליך או לפרש את היצירה (Allen, 1995; Finkel & Bat Or, 2020). החוויה הבלתי מתוכננת, האוטונומיה האישית, האווירה הלא־שיפוטית והדינמיקה הקבוצתית מאפשרות להפחית מתח, לחזק תחושת מסוגלות ולעודד גילוי עצמי. מודל זה תועד והוגדר באופן שיטתי בספרות המחקרית, תוך הדגשת מרכזיות האמנות והיצירה בתהליך הטיפולי וגמישותו להתאמה לאוכלוסיות והקשרים מגוונים. המודל נמצא יעיל עבור אנשים עם קשיים רגשיים, טראומות או צרכים מיוחדים, משום שהוא מעניק חופש החלטה והתבוננות פנימית (Allen, 1995; Finkel & Bat Or, 2020).
השינוי הרגשי שניכר אצל המשתתפים משקף את ההשפעות החיוביות של הסטודיו הפתוח על הרווחה הרגשית (Finkel & Bat Or, 2020). רבים נכנסים מתוחים, מוצפים או ביקורתיים כלפי עצמם, ופוגשים סביבה שמאפשרת בחירה חופשית של חומרים וקצב עבודה. החירות הזו מפחיתה חרדה, מעודדת סקרנות ומשחקיות, ומגבירה תחושת שליטה ומסוגלות. היעדר ההיררכיה, כשהמטפל יוצר לצד המשתתפים, תורם לגיבוש קבלה עצמית ולהכרה בביטוי האישי. ברמה החברתית, אינטראקציות שנוצרות מאליהן, כמו מבט על עבודה של אחר או שיחה קצרה, בונות קרבה ושייכות. הסטודיו הפתוח הופך למרחב של קבלה וגמישות, שמאפשר מעבר ממצב נפשי מכווץ לחוויית שחרור וחיבור.
במרחב חי פתוח עקרונות אלה של חופש, בחירה ואוטונומיה מועברים לעבודה עם בעלי חיים. במישור המעשי, מודל מרחב חי פתוח מיושם באמצעות שהייה חופשית בפינת חי, ללא תיווך או מטרה מוצהרת, תוך שמירה על מסגרת טיפולית מקצועית. המשתתפים נכנסים ויוצאים בחופשיות בתוך משבצת זמן מוגדרת, ובוחרים כיצד להתקשר עם בעלי החיים, בדגש על קשר טבעי, התבוננות ושהייה שקטה. מרחב חי פתוח פועל מתוך מחויבות לרווחת בעלי החיים ולבטיחות המשתתפים. כל אדם הנכנס למרחב מקבל תדרוך ברור לגבי כללי ההתנהגות, גבולות המגע עם החיות והאחריות האישית הנדרשת. כללים אלו אינם מגבילים את החוויה, אלא מאפשרים לה להתרחש מתוך יחסי כבוד, ביטחון ותחושת מחויבות. עיקרון הבחירה ההדדית נשמר באופן מלא; המטפל מבטיח את רווחת החיה ואת זכותה לאוטונומיה. החיה נתפסת כשותפה פעילה בתהליך, ולא כאובייקט טיפולי. התנהלות זו מעודדת יחסי חופש, כבוד וקשב בין האדם לחיה. המשתתפים מחליטים אם להאכיל, לנקות, להתבונן או לנסות ליצור קרבה עם בעלי החיים, תוך כבוד לרצונם. היכולת לבחור באופן חופשי משרה תחושת שליטה ועצמאות, שיכולה להיות משמעותית במיוחד עבור מי שחווים סביבות נוקשות או חוסר אונים.
תפקידו של המטפל המוסמך בעזרת בעלי חיים במרחב חי פתוח משלב עקרונות דומים לאלו של הסטודיו הפתוח, עם ניואנסים ייחודיים. תפקידו מבוסס על החזקת נוכחות יציבה, שקטה ובלתי כופה, תוך יצירה ושמירה על סביבה תומכת, בטוחה ומקבלת עבור המשתתפים ובעלי החיים כאחד. המטפל משמש כעד קשוב ומתבונן לתהליכים הנובעים מן המפגש, ומאפשר חופש פעולה במסגרת גבולות מוגנים המעודדים צמיחה רגשית וגילוי עצמי. הוא קשוב למתרחש ואינו מכתיב, מנתב או כופה פעילות או מטרה, אלא זמין למשתתפים. התערבותו נעשית בעדינות ובמידת הצורך בלבד. לדוגמה, כאשר משתתף מתקשה להתקרב לחיה, המטפל עשוי לעודד אותו להתבונן בחבר שמצליח, לבקש ממנו עזרה, או להציע למשתתף שמרגיש בנוח להדגים לאחר כיצד להתקרב לחיה – מהלכים המעודדים שיתוף פעולה. לבסוף, המטפל מביא עמו הבנה עמוקה של הדינמיקה בין האדם לחיה, המאפשרת להגיע לתובנות דרך התגובות ההדדיות.
המרחב החי הפתוח, בדומה לסטודיו הפתוח, שם דגש על התהליך ולא על התוצאה. כמובן שלא כל פינת חי היא מרחב חי פתוח, ממש כפי שלא כל חדר עם חומרי יצירה הוא סטודיו פתוח (Finkel & Bat Or, 2020). ההבדל טמון בהקשר, בנוכחות ובכוונה. תנאי הליבה – נוכחות מטפל, גבולות ברורים וחופש בחירה מלא – מקבלים משמעות טיפולית דרך המוכוונות שמזהה את הפוטנציאל הרגשי בשהייה החופשית ומחזיקה אותה כמרחב טיפולי. שילוב זה של גורמים מאפשר תהליכים רגשיים עמוקים, כגון התפתחות של קשר, ביטחון וחקירה פנימית, בדומה לתהליכים בסטודיו הפתוח. חשוב להדגיש שמרחב חי פתוח אינו מבטיח שתהליך טיפולי יתרחש בכל מפגש או עבור כל משתתף, אלא יוצר תנאים שבהם תהליכים כאלה יכולים להתרחש. תהליך טיפולי זה עשוי להתבטא בשינוי באינטראקציה עם החיות, בבחירה חוזרת לשהות ליד חיה מסוימת או בתגובה רגשית שמתעוררת מתוך הסיטואציה.
ההבנה שתהליך טיפולי יכול להתרחש גם במפגש חופשי מובילה לתהייה עמוקה יותר על מהותו של המרחב הטיפולי. השאלה מה הופך את השהייה הזו מפעילות פנאי למודל טיפולי עשויה להיענות בחלקה דרך מושג "מרחב הביניים" שפיתח הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט (Winnicott, 1971). מרחב הביניים הוא אזור פסיכולוגי שבו מתרחשים יצירתיות ומשחק. זהו מרחב שאינו שייך לחלוטין לעולם הפנימי של האדם ואינו שייך לחלוטין למציאות החיצונית, אלא מצוי בדיוק בנקודת המפגש ביניהם. המשתתף יכול לנוע בחופשיות בין העולם הפנימי לבין המציאות החיצונית, להתנסות ללא חוקים נוקשים, לחקור את עצמו ואת סביבתו באופן בטוח ומקבל, ולחבר בין עולם הפנטזיה למציאות תוך בדיקת גבולות וגירויים.
ויניקוט תיאר את מרחב הביניים כתחום שבו הילד (או המבוגר) מפתח קשרים רגשיים דרך אובייקטים מעבריים, כמו שמיכה או בובה, המשמשים גשר בין האדם לעולם. במקרה שלנו, בעלי החיים או חומרי היצירה משמשים כאותם אובייקטים מעבריים, ומאפשרים התמודדות עם פרידה והתקרבות. מרחב זה אינו מתווך דרך מילים או פרוטוקולים טיפוליים פורמליים, אלא מתקיים דרך הגוף, החושים והקצב האישי של המשתתף. כך נוצרת חוויה של משחק חופשי שמחבר בין עולם הפנטזיה לעולם המציאות. דווקא העמימות הזו, ההימצאות באזור האפור שבין טיפול מובנה לפנאי, היא מקור הערך של מרחב חי פתוח.
ויניאטות קליניות
נועם וטופי
נועם (שם בדוי), בן 12, מגיע למרחב החי הפתוח אחת לשבוע. הוא שקט, כמעט לא מדבר ונוטה להסתגר. במשך כמה פעמים הוא משוטט במרחב, מתבונן בבעלי החיים מרחוק, אך לא יוצר קשר. בשבוע הרביעי הוא מתיישב ליד הארנבונת טופי. הוא לא נוגע בה, רק יושב ומתבונן. בשבוע שאחרי הוא חוזר לאותו מקום, מוציא מהכיס גזר ונותן לה. טופי מתקרבת והוא מחייך. המטפלת שנמצאת במרחב לא מתערבת, רק מתבוננת. במהלך השבועות הבאים נועם מתחיל להגיע ישירות לטופי ומדבר אליה בלחש. באחד הימים, כשילד אחר מנסה להרים את טופי, נועם מתערב ואומר: "צריך לשבת לידה, היא לא אוהבת שמרימים אותה."
האמירה הזו, הפשוטה לכאורה, משקפת תהליך רגשי עמוק. נועם פיתח קשר, לקח אחריות והציב גבול – כל זאת מבלי שהתקיים שיח טיפולי פורמלי. המרחב, ההחזקה והחיה יצרו את התנאים לכך. תהליכים כאלה משקפים יתרונות רגשיים ופסיכולוגיים רחבים יותר.
אור וצ'יז
אור (שם בדוי), בן 14, תלמיד חדש בבית הספר, מגיע למרחב החי הפתוח כועס ומתנגד. כשהוא נכנס הוא מסנן בזלזול: "איכס, מסריח פה!" ומגיב בעוינות או אף בגסות לכל ניסיון תקשורת מצד המטפלת או שאר המשתתפים. צ'יז, כלב מבוגר, גדול וישנוני, מגיח מתחת לשולחן ומכשכש אליו בידידותיות. אור גוער: "לך מפה! קישטה!" אך צ'יז שומר על שלוותו – לא נסוג ולא נרתע. במשך מספר שבועות אור ממשיך להגיע, ומצהיר לעיתים שהוא "בא כי משעמם". ניכר שהוא מחפש את תשומת לבו של צ'יז, אך כאשר הכלב נענה ומתקרב, הוא מגיב בתקיפות: "אל תיגע בי!"
בתהליך ארוך והדרגתי, התדירות של התגובות החדות יורדת, והקרבה הפיזית בין השניים עולה. תחילה אור יושב על כיסא לא רחוק מצ'יז, לאחר מכן יושב לידו על הרצפה, בהמשך נשען עליו קלות, עד שבסופו של דבר נשכב צמוד אליו, שרוע מלוא אורכו. מאותו רגע ועד סוף שנת הלימודים אור הגיע בקביעות למרחב, ושכב חבוק עם צ'יז מתחת לשולחן עד תום הזמן. כאשר נער אחר ניסה להעיר את צ'יז, אור ענה ברוגע: "תן לנו לישון, אנחנו צריכים שקט."
התהליך משקף מעבר מכעס עמוק ודחייה לוויסות רגשי ולחיבור. השלווה הבלתי מעורערת של צ'יז סיפקה לאור מרחב בטוח שבו הרגיש מקובל ללא תנאי, מה שאפשר לו להרפות מהגנותיו ולחוות קרבה, מבלי להרגיש שמבקשים ממנו משהו. מרחב חי פתוח, עם נוכחות הכלב וההחזקה המקצועית, אפשר לאור להתחיל לפתח תחושת אמון בסביבה. האמירה "תן לנו לישון, אנחנו צריכים שקט" מבטאת את הזדהותו עם צ'יז ואת המודעות החדשה שלו לצורך בשלווה, תוך מעבר הדרגתי מאינטראקציות תוקפניות לתקשורת ספונטנית ורגועה.
בשונה מהסטודיו הפתוח, שבו החומרים דוממים, במרחב החי הפתוח מתקיים דיאלוג עם יצורים חיים, המגיבים באופן דינמי ומזמינים התנהלות הדדית. דיאלוג זה יוצר ממד נוסף של הפתעה, אחריות וקשר, המעניק לחוויה עומק רגשי חדש. תגובות אלו יכולות לשמש כמראות עדינות לעיבוד רגשות כמו פחד או שמחה, ללא צורך במילים (Nimer & Lundahl, 2007). לדוגמה, נער שמתבונן בחיה שמתקרבת בהדרגה עשוי לחוות תחושות של קבלה ואמון, בעוד אחר שמתמודד עם חיה שמעוררת בו כעס או תסכול עשוי לעבד זאת דרך אינטראקציה חוזרת ומותאמת עם בעלי החיים.
היתרונות הרגשיים והפסיכולוגיים של מרחב חי פתוח משקפים את אלה של הסטודיו הפתוח, אך מועצמים על ידי הדינמיקה עם היצורים החיים. המשתתפים, שנכנסים לעיתים מתוחים או מנותקים, חווים הקלה דרך המגע החושי עם בעלי החיים. השהייה החופשית מאפשרת להם לקבוע את רמת המעורבות שלהם, לנוע בין התבוננות מרחוק למגע ישיר, ולהתקדם בקצב שלהם. החופש לבחור מחזק תחושת אוטונומיה ומסוגלות, מפחית חרדה ומאפשר ויסות רגשי והתמודדות עם רגשות מורכבים. אינטראקציה כזו נמצאה קשורה לירידה ברמות קורטיזול, הורמון הסטרס, ולעלייה באוקסיטוצין, הורמון הקשר והאמון (Beetz et al., 2012). מחקרים מתארים שיפור באמפתיה, הפחתת בדידות והגברת חוסן נפשי בקרב אוכלוסיות כמו ילדים עם קשיים רגשיים, מתבגרים או מבוגרים בשיקום (Nimer & Lundahl, 2007). משתתפים שמתקשים במסגרות טיפוליות ישירות מוצאים לעיתים מקום להתחבר דווקא בסביבה הלא־פורמלית הזו, שמציעה גמישות וחופש בחירה, תוך שמירה על מסגרת בטוחה.
איתי וקיקו
איתי (שם בדוי), בן 9, מגיע למרחב החי הפתוח עם נטייה לחוסר עצמאות, ותור אחר אישור בכל צעד. בכל מפגש הוא מציף את המטפלת בשאלות חוזרות שנובעות מחרדה, כמו: "מותר לי לתת לתוכי אוכל?", "הוא לא ינשך אותי, נכון?", "איך בדיוק מחזיקים את הגרעין הזה?" או "מה אם הוא לא ירצה לאכול עכשיו?", למרות שכבר קיבל תדרוך מפורט. בתחילה המטפלת משיבה בסבלנות, מחזקת את ביטחונו ומעודדת אותו להתנסות. במפגש החמישי איתי מתבונן בקיקו, התוכי. במקום לשאול, הוא לוקח בזהירות גרעין חמנייה ומחזיק אותו ביד רועדת. קיקו מתקרב, מטה ראשו ולוקח את הגרעין בעדינות. איתי פורץ בקריאות שמחה, עיניו נוצצות בהפתעה. בהמשך הוא מתחיל להגיע ישירות לקיקו, מציע לו גרעינים ואף מלמד ילדים אחרים כיצד להחזיק אותם נכון.
איתי הניח את התלות במטפלת ויצא לפעולה מתוך בחירה עצמאית. דבר זה סימן את המעבר מצורך בפיקוח חיצוני לפעולה יזומה, וכך התחילה להתפתח סוכנות – היכולת ליזום פעולה מתוך שליטה פנימית. תגובותיו הסקרניות של קיקו מאפשרות לאיתי לעבור מחוסר ביטחון לפעולה ספונטנית מתוך אוטונומיה פנימית. מרחב חי פתוח, עם בעלי החיים וההחזקה המקצועית, יצר תנאים שבהם איתי חווה תחושת שליטה וגמישות.
יש לציין שלא כל אינטראקציה מסתיימת בהצלחה, וגם זה חלק מן התהליך. כאשר חיה לא מגיבה כפי שהמשתתף קיווה, למשל מתרחקת או אינה מתעניינת, זו יכולה להיות הזדמנות לעיבוד רגשי חשוב. המטפל עשוי להזכיר שלחיות יש רצונות משלהן, ולעזור למשתתף להבין מה היה עלול לגרום לחיה להגיב כך. המסר הוא שגם חוויות מאכזבות הן חלק מהלמידה ומהצמיחה.
מעבר לתהליכים האישיים, למרחב חי פתוח יש גם ממד חברתי משמעותי. הממד הקהילתי מתבטא בטיפול משותף בחיות, כאשר משתתפים מחליפים טיפים ומפתחים תחושת ערך עצמי ואחריות משותפת. עבור משתתפים שחווים לעיתים ניכור, חוויה זו מחזקת תחושת שייכות. החיות עצמן משמשות כגשר המאחד בין משתתפים ממקומות שונים. מחקרים מראים שבעלי חיים מקלים על יצירת קשרים חברתיים בין זרים, מעודדים שיחות ספונטניות ומפחיתים חסמים חברתיים, כך שאנשים שאחרת לא היו מתקשרים זה עם זה מוצאים נושא משותף ונקודת מפגש דרך האינטראקציה עם החיות (Wood et al., 2015). המשתתפים עוזרים זה לזה, מחליפים ידע ומתרגלים כישורים חברתיים דרך שיחות בלתי פורמליות על התנהגות בעלי החיים, כגון דיון בשאלה האם חיה מסוימת מפחדת או מעדיפה מרחק. לדוגמה, משתתף שמסביר כיצד להתקרב לחיה זוכה להכרה מחבריו, מה שמוביל לתחושת מסוגלות, ונוצר מרחב של למידה הדדית.
הכיתה של יעל והשרקניות
קבוצת ילדים מהכיתה של יעל (שם בדוי), תלמידי כיתה א' עד ג', מגיעים למרחב החי הפתוח בכל הזדמנות אפשרית. בתחילת הדרך הם מתנהלים ברעש, בתחרותיות ולעיתים בעימותים. כל אחד מנסה להגיע ראשון, להאכיל ראשון, להיות הראשון שהחיה נענית לו, להיות הכי קרוב לבעלי החיים. המטפלת אינה מתערבת ישירות, אך נוכחת, מתבוננת ומחזיקה את המרחב. היא מזכירה את כללי ההתנהגות, אך לא מכוונת את הפעילות. עם הזמן מתפתחת דינמיקה חדשה. אחד הילדים מתחיל לשבת בשקט ליד השרקניות סושי ופיג'י, מתבונן בהן מבלי לגעת. אחריו ילד נוסף מצטרף. בהדרגה נוצרת שפת מרחב פחות תחרותית ויותר קשובה.
באחד המפגשים אחת השרקניות בורחת מן ההגדרה. במקום מהומה, אחד הילדים אומר: "בואו נזוז בשקט כדי שלא נבהיל אותה." הקבוצה מתארגנת, פועלת יחד ומצליחה להחזיר את השרקנית בלי לחץ או צעקות. בסיום האירוע המטפלת משקפת: "שמתי לב שפעלתם יחד בשקט ובהתחשבות."
תגובותיהן העדינות של השרקניות עודדו רגישות והקשבה בקרב הילדים, והפכו את המפגש לחוויה של שיתוף פעולה. הרגע הזה הופך לנקודת מפנה. הילדים מתחילים לפעול מתוך רגישות, עבודה משותפת והבנה הדדית. כל אחד מוצא את מקומו, לא דרך תחרות אלא דרך נוכחות. המרחב, החיות וההחזקה אפשרו לילדים לעבור תהליך רגשי עמוק של מעבר מתחרותיות ללכידות קבוצתית, מבלי שהדבר הוגדר מראש.
התהליכים הקבוצתיים שנצפו משתלבים עם עקרונות הגישה ההומניסטית לטיפול. עקרונות הגישה ההומניסטית רואים באדם יצור בעל פוטנציאל לצמיחה, שמתממש דרך קבלה ללא תנאי וחופש בחירה (Rogers, 1961). במרחב חי פתוח עקרונות אלה מתגלמים בחופש של המשתתפים לבחור כיצד להתקרב לחיות, תוך נוכחות תומכת של מטפל שמכבד את קצבם האישי. המשתתפים חווים קבלה עצמית דרך אינטראקציות ספונטניות, שבהן הם מרגישים מוערכים ללא שיפוט – בדומה לאווירה הלא־שיפוטית של הסטודיו הפתוח. המרחב מטפח חמלה וקשר אנושי, ומשקף את הרעיון ההומניסטי שטיפול הוא דרך לחוות ביטוי אותנטי בחיים. כך המרחב מאפשר צמיחה טבעית דרך חופש, קבלה ואמפתיה.
עם זאת, לצד הפוטנציאל הרחב, יש לזכור כי החופש והגמישות שמאפיינים את המודל דורשים מודעות לסיכונים הגלומים בו. כמו בסטודיו הפתוח, גם מרחב חי פתוח כרוך בסיכונים הנובעים מן המתח בין חירות לגבולות. בסטודיו הפתוח עלולים להתעורר אתגרים רגשיים וקבוצתיים, אך אלה מנוהלים על ידי נוכחות המטפל כהזדמנויות ללמידה (Finkel & Bat Or, 2020). במרחב חי פתוח הדינמיקה עם יצורים חיים מוסיפה רובד נוסף של סיכון, שיכול לכלול פגיעה לא מכוונת בחיות, תגובות בלתי צפויות שמעוררות חרדה או סיכונים בריאותיים כמו אלרגיות (Nimer & Lundahl, 2007). עם זאת, בעזרת תדרוך ראשוני המדגיש כבוד הדדי, נוכחות קשובה של המטפל והתאמות לאוכלוסייה, הסיכונים הופכים לא רק לאתגרים אלא גם למקורות לצמיחה רגשית וחברתית. במובן זה החירות אינה היעדר גבולות, אלא מסגרת גמישה שמאפשרת למידה דרך ההתנסות.
בדומה לעקרונות הסטודיו הפתוח, גם מרחב חי פתוח דורש התאמה מדוקדקת לאוכלוסיות מתוך מחויבות אתית לרווחת המשתתפים – בני האדם ובעלי החיים כאחד. מודל הסטודיו הפתוח נמצא מתאים לנוער בסיכון, לאנשים עם מוגבלויות או לקבוצות קהילתיות המחפשות חופש ביטוי, ומשמש גם באוכלוסיות פסיכיאטריות (Finkel & Bat Or, 2020). הקשר ההדדי עם החיות נמצא במחקרים כיעיל עבור ילדים ומתבגרים עם קשיים רגשיים, או מבוגרים בשיקום פסיכיאטרי, שבהם המפגש מעודד אמפתיה וויסות רגשי (Nimer & Lundahl, 2007). כך, בתקווה, יהיה גם במרחב החי הפתוח. לעומת זאת, המודל אינו מתאים למי שיש להם היסטוריה של אלימות כלפי חיות, פוביות חמורות או הפרעות התנהגות קשות הדורשות פיקוח הדוק. לפיכך מומלץ לבצע סינון ראשוני, לבחור בעלי חיים רגועים לקבוצות רגישות ולשלב אלמנטים מובנים במקרה הצורך. כך נשמרים גם העקרונות ההומניסטיים של חופש וגמישות, וגם ההבטחה לבטיחות לכל הצדדים.
מרחב חי פתוח מציע חידוש תיאורטי בתחום הטיפול בעזרת בעלי חיים, שכן הוא ממסגר אינטראקציות ספונטניות עם בעלי חיים כתהליך טיפולי, תוך הדגשת המתח בין טיפול למשחק, בדומה למודל הסטודיו הפתוח. הוא אינו מבקש להחליף מסגרות טיפוליות קיימות, אלא להרחיב את המנעד שלהן ולשמש כתוספת משמעותית המאפשרת חוויה חופשית יותר, תוך שילוב משאבים קיימים כמו פינות חי ומטפלים מוסמכים.
למרות העושר התיאורטי והמורכבות של התהליכים שתוארו, מרחב חי פתוח מציע בפועל פשטות רדיקלית. אין צורך במבנים מורכבים או בהנחיות מפורטות, אלא בנוכחות משותפת של אדם וחיה בתוך מסגרת מוגנת. בהשראת העקרונות ההומניסטיים המודל מזמין אותנו לראות בקשר הבלתי־אמצעי הזה מקור לצמיחה. כמו הסטודיו הפתוח, גם מרחב חי פתוח מתאפיין בכך שהוא נותר פתוח גם בסיום. אין בו סוף טיפול ברור, אלא תנועה מתמשכת של כניסה ויציאה, של נוכחות וחזרה לעולם. כך נוצרת חוויה שמזכירה את החיים עצמם: מחזורית, לא סגורה, מאפשרת התחלה חדשה בכל פעם. בכך מרחב חי פתוח מדגיש את הקשר בין טיפול לחיים, בין התנסות רגעית לשינוי מתמשך. המודל מזמין למחשבה מחודשת על טיפול – לא כפרקטיקה מבודדת מן החיים, אלא כצורת הוויה של קשר, נוכחות וחמלה.
כדי להפוך את המודל ליישומי יותר, יש צורך במחקר שיטתי לבחינת תהליכיו. מומלץ להתחיל במחקרי פיילוט שיבחנו את השפעותיו דרך מדדים כמותניים, כגון שאלונים על ויסות רגשי או איכות חיים, לצד ניתוחים איכותניים של יומני תצפית. מחקרים כאלה יוכלו לאמת את הפוטנציאל של מרחב חי פתוח ככלי נגיש, במיוחד במסגרות ציבוריות עם תקציב מוגבל, ולהציע הנחיות ליישום רחב יותר בהתאמה למסגרות ולצרכים שונים.
סיכום
לסיכום, מודל מרחב חי פתוח מציג חידוש בתחום הטיפול בעזרת בעלי חיים, ומספק בסיס תיאורטי להמשגה של שהייה חופשית עם יצורים חיים כמרחב טיפולי עצמאי. הוא משלב חופש בחירה, חקירה עצמית וקשר במסגרת מכילה ותומכת, אך בו־בזמן גמישה ומכבדת את האוטונומיה של המשתתפים. המודל מזמין אנשי מקצוע להתבונן מחדש במתח שבין טיפול למשחק, ולראות אינטראקציות טבעיות עם בעלי חיים לא כהפסקה או פעילות משנית, אלא כתהליך טיפולי שמטפח קשר, התפתחות אישית, התבוננות וצמיחה. הצעה זו פותחת דלת לשיח טיפולי חדשני, ומציעה כלי פשוט ליישום עם פוטנציאל ריפוי רחב במסגרות חינוכיות וטיפוליות. היא קוראת למחקר שיטתי לבחינת התהליכים הטיפוליים של המודל, תוך שימוש במתודולוגיה דומה למחקרים המוכרים על הסטודיו הפתוח, ובאמצעות ניצול משאבים קיימים כמו פינות חי ומטפלים מוסמכים – באופן פשוט, גמיש ונגיש.
מקורות
Allen, P. B. (1995). Art is a way of knowing. Shambhala Publications.
Beetz, A., Uvnäs-Moberg, K., Julius, H., & Kotrschal, K. (2012). Psychosocial and psychophysiological effects of human-animal interactions: The possible role of oxytocin. Frontiers in Psychology, 3, Article 234. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2012.00234
Finkel, D., & Bat Or, M. (2020). The open studio approach to art therapy: A systematic scoping review. Frontiers in Psychology, 11, Article 568042. https://doi.org/10.3389....2020.568042
Nimer, J., & Lundahl, B. (2007). Animal-assisted therapy: A meta-analysis. Anthrozoös, 20(3), 225–238. https://doi.org/10.2752/089279307X224773
Rogers, C. R. (1961). On becoming a person: A therapist's view of psychotherapy. Houghton Mifflin.
Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. Tavistock Publications.
Wood, L., Giles-Corti, B., & Bulsara, M. (2015). Social 'nuts and bolts': How dogs promote social capital in a community. Anthrozoös, 28(2), 247–263. https://doi.org/10.1080...2015.1028283
