חופשת לידה-מלחמה | יעל פרוינד-אשחר
יעל פרוינד-אשחר | 11/3/2026 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בלילה ההוא הראשון, הנוראי, אחרי שהכל התחיל, כשקמנו מעוד התראה מקדימה-מקפיצה, חזרנו לישון לעשר דקות וקמנו מעוד אזעקה ושוב-ושוב-ושוב, ברגע בודד ומפתיע של חדות, זה הזכיר לי משהו. ניסיתי בכל טיפת כוח, שאין, למצוא את האיזון שבין מודעות (תראי שאף אחד לא רץ במדרגות, שכולם נכנסו לממ"ד, שכולם מכוסים, שהאינטרנט עובד), לבין ניתוק שיאפשר לי לצלול בחזרה לשינה ברגע שרק יתאפשר (עפעפיים חצי סגורות, שלא ידברו איתי, אל תעזי לגלול). היא מוכרת לי מפעם התחושה, חשבתי, והוצפתי בזיכרונות, שלא לומר פלשבקים, מלילות ללא שינה עם ילדיי עת נולדו (פלשבקים אמרתי? יכול להיות שאימהות לתינוק היא בעצם חוויה פוסט טראומתית?). נזכרתי בניסיונות שלי להירדם אז, כשאפשר היה סוף סוף. הבית שקט, כל כיסאות הנדנדה והבימבות במקומם, שאף אחד לא ייתקל בהם בלילה וירעיש חלילה ויעיר חלילה. נשכבת-עוצמת עיניים- ספק שומעת ספק מדמיינת צלילים חרחורים מכיוון העריסה- קמה ומכסה, לא גבוה מידי (סכנת חנק) לא נמוך מידי (סכנת התקררות)- נשכבת, עוצמת- ושוב- בסוף, איכשהו, נרדמת. ובאמצע הלילה, הצליל הזה, חד וברור, מבשר, הפעם אין ספק (זו לא האזעקה מהיישוב הסמוך), אני לא מדמיינת (אני לא פוסט טראומתית באמת) צריך לקום! אז את קמה לתפקידך האימהי. מרימה-מחליפה- מניקה/מחממת בקבוק- לא מוותרת אפילו על הגרעפס של אחרי. והכל בעיניים חצי עצומות, לא לדבר איתי, רק לא להתעורר לגמרי. ואחרי שהכל נגמר, את רצה-טסה בחזרה למיטה, כדי לא לפספס אפילו דקה אחת של שינה, עד לאזעקה הבאה.
ממש כמו בחופשת הלידה, עייפות, בלבול ותחושת דיס-אוריינטציה, מציפות עכשיו. אומרים לך בטיפת חלב, כשאת גמורה ומיואשת, שתינוק לא נולד עם מחזור שינה וערות מוסדר. בשבועות הראשונים לחייו, התינוק לא מייצר מלטונין ("הורמון החושך") באופן משמעותי. היא מנחה אותך האחות, מנסה לנחם, שבגיל חודש וחצי-חודשיים בלוטת האצטרובל של התינוק תתחיל בייצור עצמאי של מלטונין, אבל הכמויות יהיו קטנות ולא עקביות. שבגיל שלושה-ארבעה חודשים רמות ההורמון יחלו לעלות באופן משמעותי יותר ויתחיל להיווצר שעון ביולוגי מוסדר יחסית. ועד גיל חצי שנה, הפרשת המלטונין תהיה מבוססת ומחזורית ותאפשר ערות ביום ושינה בלילה. הללויה. בתקווה. עד אז- תסתדרי. תתמסרי לשעון אחר, שעון שאינו שלך. מישהו אחר- תינוק או מי שעומד מאחוריי אותו משגר איראני, הוא שינהל את הקצב שלך, שלנו. אז, בחופשת הלידה, כמו עכשיו, נסתובב כולנו בעיניים טרוטות, תוהות איזה יום היום בכלל ואם יום או לילה, מצפות ומקוות שאחיות טיפת חלב מדייקות ולא רק מנחמות.
אגב, לא רק שינה היא הצורך הביולוגי היחידי שנפגע בעת חופשת הלידה-מלחמה. גם הצורך הבסיסי ביותר- הזנה- נוטה להיפגע. אז כמו עכשיו, את מצד אחד עסוקה כל יום, כל היום, בהזנה- הנקה, שאיבה, בקבוק, מה אוכלים היום? ומה לארוחת ערב? בלי ממתקים! שימו קצת ממתקים בממ"ד, שיהיה. ומצד שני, אז כמו עכשיו- זו לא ההזנה של עצמך. ולפעמים, כמו עכשיו, כמו בעשר הדקות האלה שבין ההתראה המקדימה לאזעקה, את דוחפת, רק להספיק לפני הבכי הבא, רק קצת למלא את עצמך בכוחות, כדי שיהיה לך ממה להזין אותם. נדמה שחופשת לידה, כמו חופשת המלחמה הזו, הן אזורים של הישרדות, כשצרכים בסיסיים ממולאים כדי למלא מינימום של מצברים, ומופשטים מאיכויות אפשריות נוספות, כמו יצירתיות, משחקיות ופנטזיה. אמר לי השבוע מטופל כמה הוא מאוכזב מעצמו: "סוף סוף יש לי זמן ויש אפשרויות. אני יכול להתחיל ללמוד לנגן כמו שתמיד חלמתי. אני יכול לעשות ספורט, כל יום, לרוץ, להוריד תוכנית אימונים. אבל... פשוט לי אין כוח". הזדהיתי. עכשיו וגם אז. הפעם הייתה לנו האפשרות לפנטז על המלחמה הזו לפני שהתחילה. חלקנו (מודה) הכנו רשימות של מה נספיק (זמן להתחיל סדר פסח), מה שנקרא (ספר מקצועי או רומן כיפי?), מה שנשלים בנטפליקס. מה מזה באמת קורה עכשיו? מה מזה באמת קרה אז בחופשת הלידה? כנראה שמעט מאוד. אנחנו במוד של הישרדות, וזה שאני בכלל כותבת את הטקסט הזה, בוא נודה, זה ממש בגדר נס.
המטופל שלי, זה שבלי כוח, זה שהוא כולנו בעצם, שיתף גם על האפשרות החברתית, שגם היא, כאחרות, לא מתממשת. הוא מתגורר בקיבוץ, בשכונת הדור הצעיר. כולם ברחו הביתה להורים, כולם מתאספים יחד במקלטים. כולם מתאגדים לישיבות שלהם. והוא, שוב נותר מאחור, הופך מחדש לילד ההוא שהיה. גם אחרים- ממלאים את הרשתות החברתיות בתמונות ממסיבות פורים מאולתרות וקריאות מגילה אלטרנטיביות מתוך הממ"דים. פתאום לכולם יש קהילה, לכולם יש חבר'ה. ורק את, כמו אז, לבד עם התינוק שלך, במעין מעגל סגור, שאת מצד אחד מתה שיכנסו לתוכו ומצד שני, לא מצליחה לאפשר לאף אחד לפרוץ. ולמרות שאת שייכת לקהילה הגדולה בעולם- קהילת האימהות, את עדיין מרגישה בודדה בעולמך. אז כמו עכשיו, היחידה להרגיש גם זעם ותסכול כלפי ילדייך, היחידה להרגיש שאת פשוט נגמרת.
כשאין כוח, כשמרגישים שרק אנחנו פשוט נגמרות, מתעוררת לצידן של העייפות והבדידות, גם האשמה. נדמה שיחד עם התינוק, נולדת גם הגרסה האימהית של הרגש אשמה, גרסה קולנית במיוחד, מחמירה במיוחד. כל הקולות של כל האימהות רודים בנו- למה את מלבישה ככה חם, כשבחוץ חום איימים? למה את מפוצצת אותו באוכל? למה את מרימה כל פעם שבוכה? למה את מרדימה על הידיים? הקולות צועקים עלייך, סותרים לפעמים, מקשים על המשימה הקשה גם ככה- לבנות את הקול האימהי האינסטינקטיבי האותנטי שלך. ובעוד שאשמה האימהית לא נוטה להיזרק עם החיתולים, אלא להתעצם ולהתעצם, הרי שברגעי משבר היא נוכחת אפילו יותר. כולנו ערות לחשיבות שלנו בעת מלחמה. זה המאני טיים של האימהות. אנחנו גם יודעות את זה מעצמנו, וגם נזכרות בזה עם כל הודעת ווטס אפ מאחת ממסגרות החינוך של ילדינו שנפתחת במילים "תפקידכם כהורים..." כשהציפיות גבוהות- תדעי להיות אמא, תדעי להיות אמא בעת מלחמה, כך גם האכזבה מעצמנו: למה אני לא מחברת את הילדים לכל הזומים? למה לא ארגנתי גמד-ענק משפחתי? למה לא חגגתי עם הילדים פורים יצירתי מהבית?
יהיו שיצקצקו על הדמיון שאני מציפה. הם בטח יגידו – חופשת לידה היא מתוכננת, יש לה התחלה ויש גם סוף. והמלחמה, טוב, הפעם היינו קצת מוכנים, אבל סוף? אין שום צפי לסיום. אנחנו נאחזים בשברי מידע מהחדשות, בהימורים של כתבים ובציטוטים של נבחרי ציבור. למצקצקים אני רוצה לומר, לחופשת הלידה אכן יש (לרוב, לא תמיד) תאריך סיום, אבל כל מה שקורה בתוכה הוא רחוק מברור וידוע. את מצפה לתהליך ליניארי. המלטונין ההוא, הוא בטוח ישפר את השינה. הגזים ייעלמו, כך אומרים בגיל שלושה חודשים, והוא יבכה פחות. עד מהרה את מגלה שההתפתחות של התינוק שלך מורכבת קצת יותר. שבגיל ארבעה חודשים צפויה קפיצת גדילה והוא ירצה לאכול בלי סוף. שמתישהו ייצאו לו גם שיניים והכי-הכי כואב זה בלילה. איך יכולת לדעת משהו מזה? הרי מושגים כמו 'קפיצת גדילה' והורמונים כמו 'מלטונין', הם חלק משפה זרה וחדשה, שעד לפני רגע לא הייתה לה שום משמעות. כל רגע כזה של רגרסיה שהתינוק שלך חווה, כל רגע של בדידות, כל צורך רגשי או ביולוגי שלא מתמלא, מוסיף לחוויה העמוקה של שחיקה- את פשוט לא יכולה יותר. נדמה לנו שזו רק עוד אזעקה, שהתרגלנו, שדווקא הלילה הצלחנו לישון, זה רק בום של יירוט. אבל כל הרעשים הפנימיים והחיצוניים, גם היום, מצטרפים גם הם לשחיקת המלחמה. גם עכשיו, את פשוט לא יכולה יותר.
מטופלת יקרה אמרה לי לא מזמן שכולם מדברים על כמה לא קל להיות ילד בתקופה שכזו, אבל נדמה לה שאף אחד לא מדבר על האמא שצריכה להיות לילד הזה שלא קל לו. לה, ולכל המטופלות ולכל האימהות אני רוצה להגיד: לא קל להיות אמא עכשיו! לא קל להיות אמא בכלל! לכולן וגם לכולם אני רוצה לומר שאין דבר כזה חופשת לידה ואין דבר כזה חופשת מלחמה. אנחנו לא חופשות, אנחנו במאמץ רב מנסות להרים את הראש של הילדים שלנו, ושל עצמנו, מעל המים. לכולן אני רוצה להציע קבלה רדיקאלית של המצב- את במלחמה, אל תפרשי את זה אחרת, זה מה שיש עכשיו. נסי להנכיח מול כל אותם קולות אימהיים רודפניים, קול אחר, רך יותר, חומל יותר- את עושה מה שאת יכולה, בנסיבות כמעט בלתי אפשריות. לכולן אני רוצה גם להציע לבקש עזרה. זה לא הזמן להיות הסופר וומן שחונכת להיות. את כולן אני רוצה לעודד לשתף, לחפש לכן קהילת נשים, קהילת אימהות (אפילו כאן בתגובות). כולנו, אני די משוכנעת בזה, שוקעות לרגעים.
כשהכל ייגמר בסוף, זה יקרה הרי, בטוח, יהיה את היום של אחרי. את תישני את הלילה בלי אזעקות, תריבי עם הילדים, שהתרגלו לקום בעשר לפחות, לקום ולהתארגן לבית הספר, ותיסעי לעבודה. שוב יהיו פקקים, שוב מיילים, שוב משימות, שוב חוגים. את תידרשי לחזור לקצב המהיר של החיים, ולשים מאחור את כל השבועות האחרונים. היום, כמו אז, כשהיית בחופשת לידה, זה יהיה מוזר נורא. את תצטרכי רגע לעכל, להבין מה עבר עלייך, שאחרים יבינו מה עבר עלייך. ובכל פעם שתראי (או תראה- גם אתה הרי היית בחופשת המלחמה הזו) אמא צעירה, בחופשת הלידה שלה, תיזכרי, תושיטי אליה בעדינות יד ותציעי להוביל אותה אל תוך קהילת האימהות שהיא כולנו.
