בינה ויילר - 'לגור בבטנו של הזאב'
רות נצר | 9/3/2026 | הרשמו כמנויים
הממואר המרתק, המטלטל והמרגש של בינה וילר שיצא זה עתה הוא ספר קטן מידות, שמכיל חיים שלמים ואינטנסיביים. הכותבת באמצע שנות השמונים שלה מתבוננת בחייה שעברו משואה לגאולה, במובן הקונקרטי ממשי ובמובן סמלי. רבים ספרי יוצאי שואה ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה. השואה של בינה היא גם השמדת חלק ממשפחתה, גם מסלול ההתחבאות והמנוסה של הוריה. הכותבת נולדה בבלגרד בירת סרביה בעיצומה של מלחמת העולם השניה, בת יחידה להוריה, והם שרדו בעזרת כספים רבים שהיו לאמה והצליחו להגיע לארץ אחרי המלחמה.
אבל עיקרו של הספר נסוב סביב הפקדתה בידי משפחה נוצרית לשלוש וחצי שנים; מגיל שנתיים עד חמש וחצי. כששבה להוריה נאמר לה שהיתה שם רק חודשים אחדים. ההסתרה של האמת הטראומטית כללה את הסתרתה שלה את הטראומה המינית שעברה בידי בני המשפחה המאמצת. הסתרה מהוריה ומעצמה, והעבירה כך את רוב חייה בלי להבין את מקור המצוקות והחלומות שהתדפקו על דלתה.
הספר מתאר את מסלול המעברים של הוריה בארץ ממקום למקום וטלטלותיה איתם. הספר מתאר את מסעה הנפשי המורכב במשך שנים רבות, כדי לשרוד את טראומת הפרידה מההורים והפגיעה המינית, ולהתנתק מכל זכרון, כשהוריה עסוקים בהישרדותם כל השנים, וכמו רב ההורים, אין להם כלים להתמודד עם הטראומה, שכאשר נפתחה, האם מייד הכחישה אותה.
היא זוכרת אלימות בלתי מוסברת שלה כלפי בובות, שהיתה שוברת את גפיהן באלימות שוב ושוב, בהיותה ילדה, כדרך לבטא את האלימות שהופנתה כלפיה ושלא יכלה לבטא בעצמה כלפי הפוגעים בה, ואף לא לזכור את מקורה. הילדה שחיתה שנים ללא הוריה בבטן הזאב הטורף מצליחה להעביר לנו את תהליך ההיזכרות ועיבוד הזכרונות, שלקח שנים רבות מאד של פסיכוטרפיה. כמו כפה אדומה שמצילה את עצמה והסבתא מבטן הזאב, כך בינה מצילה עצמה מהבלעות בטראומה. כמו כפה אדומה היא שואלת שאלות – מה פשר הזכרונות, החוויות, הקשיים ומה פשר החלומות שמלווים אותה כל חייה.
מה שמציל אותה זה השימוש שלה כבר כילדה בריקוד וציור. בשלב מסוים היא מפסיקה לצייר ובבבגרותה היא מבינה שהפסקת הציור היה מנגנון שנועד לחסום העלאת זכרונות קשים מדי שיכולים לעלות דרך הביטוי ביצירה. הכותבת היא פסיכולוגית קלינית בכירה מאסכולת יונג, מטפלת רבת שנים ונסיון קליני, שמצליחה לפענח בהדרגה חלומות שנועדו לחבר אותה לאמת של חייה, לזכרונות ולרגשות, ולעצמי האמיתי שלה. תהליך הפסיכוטרפיה הממושך שעברה איפשר לה לפענח, במתודה של יונג, את המסרים שלהם. כך פגשה בחלומותיה שוב ושוב את הילדה בת החמש שתובעת ממנה: "החזירי לי את הספר שלי". בחלומותיה אלה ילדים ששוחים בין תנינים, ילדים שהתאבנו או קפאו, ילדים שלאחר שנים רבות מסוגלים שוב לבכות. הילד מסמל את העצמי האמיתי שהיא נותקה ממנו ואת הילדות שלה עצמה שלא הורשתה לחיות.
כתיבת הממואר הוא הספר שהילדה הפגועה בתוכה ביקשה ממנה. כמו כל ממואר, הכתיבה שלה שוזרת יחד את ארועי החיים ומעניקה להם רצף, לכידות, ומשמעות. היא מהווה עדות לעצמה ולאחרים על גורל אישי מאד ואף על פי כן, זה גם גורל של אחרים בעולמנו רווי האלימות שאנשים גורמים זה לזה. הספר הוא מתן עדות. לעדות יש את הכוח להעניק תוקף לדברים שהיו, לרגשות שעוררו, ולעצם קיומו של האדם, שמה שהוסתר בו רוצה להתגלות לעצמו כדי להרשות לעצמו להיות הוא האמיתי. יחד עם גילויי העוולות שעברה מתגלים בה גם כוחות יצירה, של כתיבת שירים וציור אינטנסיבי, שממלאים מקום מרכזי בחייה אחרי מות הוריה בשיבה טובה. בציוריה מופיעה איילה לבנה (שמובאת בעטיפת הספר), כשמשמעות האיילה ומבטה האצילי (בהתאם למיתוסים קדומים) הוא כוחה להתמיר את הרוע, הצל, ולא להנזק ממנו.
הספר כתוב בכנות גדולה ובאיפוק רגשי שמרמז על מה שמעבר לנאמר. זו עדות חשובה לקיומה של שכחה פוסטראומטית ארוכת שנים, ועדות לכוחה המופלא של פסיכוטרפית המעמקים, ברוח יונג, להשיב את האדם לעצמו. כל חלום שמוזכר מקבל את פרושיו והקשריו הסמליים, המיתולוגים והאישיים, וכך חלום נשזר בחלום, בתהליך ארוך שנים, בליווי של מטפלת מסורה, מעמיקה וחמה.
הכותבת מסתייעת במסרים מחייו של יונג וכתביו, וכמותו היא מחפשת את הנשמה שאבדה ומוצאת אותה מתוך התמסרות קשובה לעמקי הנפש, הן לחלומותיה והן לחלומותיה בהקיץ, שהם תהליך של דמיון פעיל , שיונג פיתח, שבו האדם משוחח עם יצוגי נפשו.
הספר האינטנסיבי הזה הוא ספר חשוב למטפלים באשר הם, ולמטפלים בטראומות. הוא עדות לסבלנות רבת השנים שנדרשים לעבור בטפול בטראומות מורכבות וארוכות טווח, שהאדם הגיב עליהם בהתנתקות דיסוציאטיבית כדי לשרוד, והן מפרכסות במעמקיו ומצילות אבל גם מכשילות אותו וקוראות לו לשוב אל מה שאבד בנפשו וממתין שוב להמצא. זו גם עדות לכוח הריפוי המופלא של החלומות והיצירה, ולחשיבות הליווי הטיפולי הנכון.
